הנטען - חשוד כלומר שטוענים עליו דברי לעז. לא ישאנה - משום לעז שלא יאמרו אמת היה הקול הראשון.

הא גיורא מיהא הויא - ואע"ג דלא נתגיירה לשם יהדות אלא בשביל שישאנה זה. עבדי שלמה - בעלי שררה היו. גירי אריות - כגון כותים דכתיב בספר מלכים (ב' יז) וישלח ה' בהם את האריות ונתגיירו כדכתיב התם בגלות שומרון. גירי חלומות - בעל חלומות אמר להם להתגייר. מרדכי ואסתר - ורבים מעמי הארץ מתיהדים (אסתר ח). בזמן הזה ס"ד - כל הני מקמי הכי לאו גרים נינהו כגון נבוזר אדן וכיוצא בו. כבזה"ז - שלא יעשה מחמת שררה. אי הכי - דגיורת מעלייתא היא. לכתחלה נמי - יכנוס ואמאי תני לא יכנוס. דאמר רב אסי - טעמא דמתניתין משום דכתיב הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך דאתו לאחזוקי לקלא קמא.

הן גור - הבא להתגייר יגור אפס מאותי בעוד שאין אני עמכם יתגייר דהיינו בזמן הזה. מי גר אתך עליך יפול - מי גר אתך בעניותך כאשר אמרת. עליך יפול - לעוה"ב יפול ינוח כמו על פני כל אחיו נפל (בראשית כה) יפול מצדך אלף (תהלים צא).

הקדמה דין גירות כדי לזכות בטובה בדיעבד הדין לכתחילה בגירות כדי לזכות בטובה פסיקת ההלכה הקדמה סוגייתנו עוסקת בגויים הבאים להתגייר כדי לזכות בטובה כלשהי, כגון כדי להתחתן עם בן/בת זוג יהודי/ה, כדי לזכות בשררה וכדומה. בתחילת הסוגיה מובאת דעתו של רבי נחמיה שסובר שגירות כזו איננה תופסת. אמנם, בהמשך מובא שרב הכריע שלהלכה כולם נחשבים גרים. לפי הגרסה שלפנינו בדברי רב "הלכה כדברי האומר כולם גרים הם" משמע שישנה דעה של תנאים שחולקת על רבי נחמיה ורב פוסק כמותה. אמנם, ישנה גרסה המובאת בראשונים רבים לפיה רב אומר "הלכה כולם גרים הם", ולפי גרסה זו אפשר שגם רבי נחמיה מסכים לכך. אכן, בהמשך הגמרא מובאת ברייתא בה נאמר שאין לגייר כאשר יש חשש שהגיור הוא למטרת רווחה אישית, ונראה שברייתא זו מוסכמת גם על רב. לפי זה אפשר שהחילוק הוא בין הגיור לכתחילה לבין הדין בדיעבד כשכבר גיירו. דין גירות כדי לזכות בטובה בדיעבד לפי רבי נחמיה גר שהתגייר כדי לזכות בטובה, כגון לשם אישות או כדי לזכות בשולחן מלכים וכדומה אין גירותו גירות. לעומת זאת, בשם רב מובא שלהלכה כולם גרים ולפי הגרסה שלפנינו "הלכה כדברי האומר כולם גרים הם" ההלכה נסמכת על דעה אחרת של תנאים. הריטב"א מבאר שהיה ידוע לרב שיש דעה נוספת שחולקת על רבי נחמיה. המאירי, הראב"ן ותוספות מהר"ם ורבינו פרץ כותבים שאף אם אומר בפירוש שמתגייר לשם אישות - בדיעבד הגירות תופסת. הריטב"א והנמוקי יוסף מבארים פסק זה, שכיוון שכדי לזכות באותה טובה עליו להתגייר - אגב אונסו גומר ומקבל עליו בלב שלם את הגירות. אמנם, לפי זה אם ברור לנו שאין קבלתו שלימה - אין הגירות חלה. התוספות (ד"ה הלכה) ועוד ראשונים מקשים על העולה מסוגייתנו שלפי רב גירי אריות נחשבים כגרים מסוגיות אחרות בש"ס לפיהם מובא שלפי הסובר שכותים גירי אריות הם - דינם כגויים לכל דבריהם. התוספות מתרצים שאותם כותים המשיכו לעבוד את אלוהיהם. במסכת חולין התוספות (ג, ב ד"ה קסבר) מוסיפים שגירי אריות שגירותם גירות לפי רב הם גרים שגירותם שלמה, אלא שהמניע לגירותם הוא טובת הנאה. לעומת זאת, הכותים לא קבלו עליהם בלב שלם את היהדות ולכן גירותם לא תפסה. כתירוץ זה כותבים גם הריטב"א, תוספות חד מקמאי ורבינו אברהם מן ההר. אכן, הסבר זה מתאים לדברי הריטב"א והנמוקי יוסף שהובאו לעיל לפיהם כאשר ברור לנו שאין קבלתם שלמה - אין הגירות תופסת. לעומת שיטה זו הסוברת שאם בשעת הגירות כוונו לשם שמים הגירות תופסת אף אם אחר כך אינם מחזיקים בדרך היהדות, מובא בהגהת מרדכי (סימן קי) שגירות לשם אישות וכדומה תופסת רק אם לאחר הגירות אנו רואים שבפועל הם מישרים דרכיהם ומתנהגים בדרך היהדות. אולם אם רואים שגם לאחר הגירות הם חוזרים לסורם - אין גירותם גירות גם לפי רב. הוא מסביר שרב אינו חולק על רבי נחמיה אלא מסביר שאף שאין לגייר מי שמתגייר כדי לזכות בטובה, אם בדיעבד גיירוהו ורואים שמתנהג לפי היהדות - גירותו גירות וגרסתו היא כפי שהובא לעיל "הלכה כולם גרים הם". כך נראה שסובר רבו של רבינו תם (מובא בספר הישר, מהד' שלזינגר סי' תקמב) שמתרץ את הקושיה מהכותים, ששם לאחר הגירות חזרו לסורם ועל כן אין הם נידונים כגירי אריות שלפי רב גירותם תופסת, ומשמע שאף אם הייתה קבלתם שלמה, אם לאחר מכן חזרו לסורם - הדבר מפקיע את הגירות. הדין לכתחילה בגירות כדי לזכות בטובה כאמור, לפי רב תופסת גירות שהמניע לה הוא כדי לזכות בטובה. עם זאת, בהמשך הסוגיה מובאת ברייתא בה נאמר שלא קבלו גרים בזמן דוד ושלמה, וכן לעתיד לבא לא יקבלו גרים, ורבי אליעזר מבאר שהסיבה לכך היא שלא מקבלים גרים כשישראל במצב של הצלחה שאז יש לחשוש שאין הגירות לשם שמיים. ברייתא זו מובאת בסתם, ונראה שגם רב מסכים לה. התוספות (ד"ה לא) מקשים מהמסופר במסכת שבת (לא, א) באותו גוי שבא להלל ובקשו שיגיירו כדי שיהיה כהן גדול, והלל גיירו, ומתרצים שהלל היה בטוח שאותו גוי סופו להתגייר לשם שמיים. מכך עולה שאם וודאי שבסופו של דבר הכוונה תהיה לשם שמים - מותר לכתחילה לגייר. בהגהות מרדכי (שם) לומד מדברי התוספות שהדין שאין לגייר מי שאינו מכוון לשם שמים הוא "מן התורה", אולם בעל שו"ת טוב טעם ודעת (מהד' קמא, סי' רל) כותב שוודאי שהאיסור מדברי חכמים. בעל שו"ת יביע אומר (חלק ח, יו"ד כד) מבאר שאף כוונת ההגהות מרדכי אינו שהאיסור הוא ממש מן התורה, אלא שזהו איסור מעיקר הדין. ההבדל להלכה הוא בכגון שיש ספק אם הכוונה לשם שמיים, אם מדובר באיסור תורה יש להחמיר ולא לגייר, אך אם מדובר באיסור מדברי חכמים אפשר להקל. בדברי הפוסקים האחרונים נידונה שאלה בכגון שישראל נשוי לנכרית או ישראלית לנכרי בנישואים אזרחיים, ובת/בן הזוג רוצים להתגייר. רבים מהפוסקים מתירים בכגון זה לגייר לכתחילה אף שברור שהכוונה לשם אישות כדי להציל את הישראלי/ת מאיסור חמור של חיתון עם גויים. עם זאת, גם בכגון זה יש להקפיד על כללי הגיור. פסיקת ההלכה בדברי הרמב"ם מצויה לכאורה סתירה. בתחילת דבריו הוא כותב שאין לגייר מי שמתגייר כדי לזכות בטובה כלשהי, ומוסיף שיש לבית הדין לבדוק כל גר שבא האם הוא מתגייר משום טובה. עם זאת, הוא מביא שבתי דין של הדיוטות גיירו אף גרים כאלו, וחששו להם בית הדין הגדול ולא דחום כיוון שטבלו בפני בית דין ולא קרבום עד שתראה אחריתם. בכך הוא מבאר את נישואי שמשון ושלמה לגויות, שמדובר בכאלו שאמנם התגיירו, אך גירותן הייתה כדי להינשא לשמשון ושלמה וגם לאחר גירותן המשיכו לעבוד עבודה זרה "והוכיח סופן על תחילתן" ועל כן מכנה אותן הכתוב "נכריות". עם זאת, מדבריו משמע שמעיקר הדין גירותן תופסת. כך הוא כותב גם בהמשך ההלכות: "גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצות ועונשן ומל וטבל בפני שלשה הדיוטות - הרי זה גר. אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר, הואיל ומל וטבל - יצא מכלל הגוים וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו, ואפילו חזר ועבד עבודה זרה - הרי הוא כישראל משומד שקידושיו קידושין, ומצוה להחזיר אבידתו מאחר שטבל נעשה כישראל. ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן ואף על פי שנגלה סודן" (הלכה יז). אמנם, יש לעיין מה כוונתו בלשונו "ולא מקרבין אותן עד שתראה אחריתם", וכן מה שכותב "וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו". בעל צפנת פענח ובעל שו"ת אמרי יושר (ח"א קעו) מסבירים ששיטת הרמב"ם היא כשיטת הגהות מרדכי שהובאו לעיל, לפיה אם חוזר הגוי לסורו לאחר שהתגייר - אין גירותו גירות. אמנם, הסבר זה ברמב"ם קשה, שכן הרמב"ם מנמק את הסיבה ששמשון ושלמה קיימו את נשיהן בכך שהתגיירו, אף שהוכיח סופן על תחילתן, ומשמע שגירותם גירות גם בכגון זה. באופן אחר מסבירים בעל שו"ת מנחת אלעזר (ח"ד סי' סד) ובעל שו"ת היכל יצחק (אה"ע א, כ) שכוונת דברי הרמב"ם שחוששין להם אינה חשש לעצם הגירות, אלא הרחקה מהם כדי לא ללמוד ממעשיהם הרעים, ואין מתחתנים איתם כדי לא להידבק בהם עד שתתברר צדקתם. בדומה לזה מסביר מרן הרב זצ"ל (דעת כהן סי' קנג) שחוששין להם הכוונה שחוששים לצדקתם ואינם נאמנים על האיסורים כשאר ישראל הכשרים. בשו"ת אגרות משה (יורה דעה ג, סי' קח) מסביר שיש לחלק מתי חזרו לסורם. אם הגרים מיד לאחר הגירות ממשיכים להתנהג כגויים - הדבר מראה שלא הייתה להם כוונה אמיתית לקבל את עול המצוות, וכיוון שכך - גירותם אינה גירות אף בדיעבד. אולם, אם לאחר הגירות תקופה מסוימת נהגו כישראל, אף שלאחר מכן חזרו לסורם - בכגון זה דינם כישראל משומד שקידושיו קידושין. לפי דבריו יוצא ששיטת הרמב"ם דומה לשיטת הריטב"א שגם לפי רב מצריכים קבלה אמיתית בלב שלם. אולם, בהערות על הריטב"א (מהד' מוסד הרב קוק, הע' 650) מדייק מלשון הרמב"ם שאף אם ברור לנו שאין כוונתם שלמה, כל שמלו וטבלו בפני בית דין - גירותם תופסת, אלא שחוששים להם ואין מקרבים אותם כדי שלא יטעו את ישראל. השולחן ערוך כותב כדברי הרמב"ם. נספח - פסקי הרמב"ם והשלחן ערוך אל יעלה על דעתך ששמשון המושיע את ישראל או שלמה מלך ישראל שנקרא ידיד ה' נשאו נשים נכריות בגיותן, אלא סוד הדבר כך הוא, שהמצוה הנכונה כשיבא הגר או הגיורת להתגייר בודקין אחריו שמא בגלל ממון שיטול או בשביל שררה שיזכה לה או מפני הפחד בא להכנס לדת, ואם איש הוא בודקין אחריו שמא עיניו נתן באשה יהודית, ואם אשה היא בודקין שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל, אם לא נמצא להם עילה - מודיעין אותן כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות כדי שיפרושו, אם קבלו ולא פירשו וראו אותן שחזרו מאהבה - מקבלים אותן, שנאמר: "ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה". לפיכך לא קבלו בית דין גרים כל ימי דוד ושלמה, בימי דוד שמא מן הפחד חזרו, ובימי שלמה שמא בשביל המלכות והטובה והגדולה שהיו בה ישראל חזרו, שכל החוזר מן הגוים בשביל דבר מהבלי העולם אינו מגירי הצדק, ואף על פי כן היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות, והיו בית דין הגדול חוששין להם, לא דוחין אותן אחר שטבלו מכל מקום, ולא מקרבין אותן עד שתראה אחריתם. ולפי שגייר שלמה נשים ונשאן, וכן שמשון גייר ונשא, והדבר ידוע שלא חזרו אלו אלא בשביל דבר, ולא על פי בית דין גיירום, חשבן הכתוב כאילו הן גויות ובאיסורן עומדין, ועוד שהוכיח סופן על תחלתן שהן עובדות עבודה זרה שלהן ובנו להן במות, והעלה עליו הכתוב כאילו הוא בנאן, שנאמר: "אז יבנה שלמה במה". גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצות ועונשן ומל וטבל בפני שלשה הדיוטות - הרי זה גר. אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר, הואיל ומל וטבל - יצא מכלל הגוים וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו, ואפילו חזר ועבד עבודה זרה - הרי הוא כישראל משומד שקידושיו קידושין, ומצוה להחזיר אבידתו מאחר שטבל נעשה כישראל. ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן ואף על פי שנגלה סודן. (רמב"ם איסורי ביאה יג, יד-יז) כשיבא הגר להתגייר בודקים אחריו שמא בגלל ממון שיטול או בשביל שררה שיזכה לה או מפני הפחד בא ליכנס לדת. ואם איש הוא, בודקין אחריו שמא עיניו נתן באשה יהודית, ואם אשה היא, בודקין אחריה שמא עיניה נתנה בבחורי ישראל. ואם לא נמצאת להם עילה - מודיעים להם כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות כדי שיפרשו. אם קיבלו ולא פירשו, וראו אותם שחזרו מאהבה - מקבלים אותם. ואם לא בדקו אחריו, או שלא הודיעוהו שכר המצות ועונשן, ומל וטבל בפני שלשה הדיוטות - הרי זה גר אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר, הואיל ומל וטבל יצא מכלל הגוים וחוששים לו עד שתתברר צדקתו. ואפילו חזר ועבד אלילים - הרי הוא כישראל מומר שקדושיו קדושין. (יורה דעה רסח, יב)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300