אם אין הולד של קיימא - שהיה נפל. וחייבין בקרבן - שבעל אשת אח שלא במקום מצוה.

אינה צריכה חליצה מן האחין - דהך חליצה מעלייתא היא. שמה חליצה - היכא דהפילה דאיגלאי מילתא דבת חליצה הואי.

אין הולד של קיימא יקיים - הכונס יבמתו ונמצאת מעוברת. היינו דקתני יקיים - דלא מצריך ביאה לאחר שהפילה ואם בא לגרשה בגט מגרשה דאיפטרה לה בביאה קמייתא וביאת מעוברת שמה ביאה דקס"ד יקיים דקתני מתני' לאו חובה היא אלא התירא משום דתנא רישא אם הולד של קיימא יוציא. דלא סגי בלא"ה - דלא מיפטרה בלא ביאה לאחר שהפילה דאם לא יחזור ויבעול לא מצי למפטרה בגט דאין אדם יכול להוציא את יבמתו בגט אא"כ כנסה תחלה וביאת מעוברת לאו שמה ביאה ובחליצה נמי לא אפשר למפטרה הואיל ומ"מ בא עליה. רצה יוציא - בגט רצה יקיים מיבעי ליה. שמא יהא הולד של קיימא וביאת מעוברת - בולד של קיימא לדברי הכל לא שמה ביאה דטעמא דרבי יוחנן משום שמא יבא אליהו ויאמר נפל הואי והכא ליכא למימר הכי והולד אין פוטר עד שיצא לאויר העולם. הא לא יהא ולד של קיימא - דלמפרע בת יבום היא הוה מיפטרא צרתה ואין צריך לחזור ולבעול לאחר שהפילה.

תנא משום ר"א כו' - ר' אליעזר פליג אסיפא דמתני' וקאי אאין הולד של קיימא יקיים וקאמר איהו אע"פ שאין הולד של קיימא קנסינן ליה דיוציא בגט משום דנכנס לספק איסור אשת אח ואע"ג דהשתא איגלאי מילתא דייבום מעליא הואי ומיהו בגט בלא חליצה סגי.

הקדמה כשהוולד של קיימא - האם צריכה גט חיוב הקרבן כשהוולד של קיימא דברי רבי אליעזר שמוציא בגט ילדה וולד שאינו של קיימא ורוצה להוציאה ילדה וולד שספק אם הוא בן קיימא הקדמה משנתנו עוסקת ביבמה שנמצאה מעוברת לאחר מיתת בעלה, ואנו נעסוק בדינה אם כנס אותה היבם בעוד היא עדיין מעוברת. המשנה מבחינה בין המצבים: אם היבמה ילדה וולד של קיימא, שאז התברר שהיא כלל לא הייתה זקוקה לייבום ונמצא שהיבם בא על אשת אחיו שלא במקום מצוות ייבום - דינם שהאישה יוצאת ממנו והם חייבים בקרבן חטאת כדין שגגה באיסור שחייבים על זדונו כרת. אבל לא מפורש במשנה האם היא צריכה לצאת בגט, או שכיוון שהתברר שהאישה אסורה על היבם באיסור ערווה של אשת אח, לא תפסו בה קידושין ויוצאת ללא גט. עוד יש לדון לגבי חיוב הקרבן, שכאמור החיוב הוא משום שהם נחשבים כשוגגים, האם יש מצבים שהם מוגדרים אנוסים, מפני שלא היה להם לחשוש שהיבמה מעוברת וייפטרו אף מקרבן, ומאידך, האם יש מצבים בהם יש מקום לומר שהם מזידים וחייבים בכרת, וגם בכגון זה אין הם מביאים קרבן. לעומת זאת, אם האישה ילדה וולד שאינו של קיימא, שאז מתברר שהיא אכן זקוקה לייבום, נאמר במשנה שהיבם רשאי לקיימה. בגמרא נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בגדר הביאה (וכמו כן לגבי חליצה) שבא עליה בעודה מעוברת. לדעת רבי יוחנן, אם בסופו של דבר לא ילדה וולד בן קיימא, התברר למפרע שהייתה זקוקה לייבום עוד בשעת מיתת בעלה, ולכן הביאה שבא עליה הייתה ביאה טובה, ולכן דינה כאשתו הגמורה, כמו כל יבמה שהיבם בא עליה. לעומת זאת, ריש לקיש סובר שביאת מעוברת אין שמה ביאה, כיוון שבשעת הביאה עדיין לא התברר האם היבמה זקוקה לייבום, ועל כן לאחר שהפילה והתברר שהיא אכן זקוקה לו - עליו לבא עליה פעם נוספת כדי לכונסה. הגמרא מביאה שהברייתא מסייעת לריש לקיש, ורבא פוסק כמותו. בהמשך, הגמרא מביאה ברייתא לפיה רבי אליעזר אומר שצריך להוציא אותה בגט, ובפשטות כוונתו לאותה שילדה וולד שאינו של קיימא, שאף שהתברר שיכול לכונסה - קונסים אותו שיגרשה, ויש לדון בדבריו האם הם מתאימים גם לדעת ריש לקיש שסובר שהביאה שבא עליה בעודה מעוברת לא הייתה ביאה טובה, וממילא לכאורה יש להצריכה גם חליצה. עוד יש לדון בשיטת ריש לקיש בדין יבמה שהיבם בא עליה בעודה מעוברת, ולבסוף ילדה וולד שאינו של קיימא, ועתה אין היבם רוצה לכונסה. לפי ריש לקיש הרי שהביאה לא הייתה טובה, ועל כן לכאורה לא יכול לפוטרה בגט בלבד, אך יש לדון האם יוכל לפטרה בכל זאת בחליצה, או שמא בחליצה וגט, או שמא גם באופן זה לא יכול לפוטרה עד שיכנוס אותה באופן שלם, ואז יוכל לפטרה בגט. בנוסף לכל האמור, יש לדון מה הדין במקום שיש ספק האם הוולד של קיימא. כשהוולד של קיימא - האם צריכה גט כאמור, אם ילדה וולד של קיימא, התברר שלא הייתה זקוקה לייבום, וממילא דינה כאשת אח שלא במקום מצווה שאסורה באיסור ערווה על האח, ולפי זה בפשטות היא יוצאה בלא גט. כך אכן מבין האור זרוע (ח"א סי' תרלז) וכך הוא מביא בשם הריב"ן בפירושו השני. אבל בתחילת דבריו הוא מביא שהריב"ן פירש מתחילה שהיא זקוקה לגט, והטעם כדי לקונסם שעברו על איסור של אשת אח, ועל ידי הגט הוא נאסר בקרובותיה והיא בקרוביו. כשיטה זו סובר גם רבי אברהם מן ההר. הריב"ן אף מסביר שזו גם דעת רבי אליעזר בברייתא בסוף הסוגיה שאומר שצריך להוציא בגט, שדינו אמור לגבי אותה שילדה וולד של קיימא, ואין הוא חולק על משנתנו. גם המאירי מסביר שצריך להוציאה בגט, אלא שהוא כותב שכך צריך לפרש מכיוון שהלשון האמורה במשנה "יוציא" מתפרשת בדרך כלל על הוצאה בגט. עם זאת, הוא עצמו סובר שאין מקום לחייב גט אם התברר שהייתה אסורה באיסור ערווה על היבם, ועל כן הוא מביא בשם הגאונים שהמשנה עוסקת בכגון שהאישה התאלמנה מבעלה לאחר שהתקדשה לו אך לפני שנשאה, והבעל עבר ובא עליה בעודם מאורסים ומביאה זו התעברה. בכגון זה יש מקום לחשש שיאמרו שהיה תנאי בקידושין שלא התמלא, ובכגון זה פוקעים הקידושין ודינה כאישה פנויה שמותרת ליבם, והוא נשאה והוציאה בלא גט, ועל כן הצריכו שיוציאה בגט. אמנם, אם כבר נישאה לאח המת שוב אין חשש, שאין דרכו של אדם לעשות תנאי בנישואין, וידוע לכולם שאין קידושין תופסים באשת אח. הרמב"ם והשלחן ערוך פוסקים בפשטות שאינה צריכה גט כיוון שהתברר שאסורה על היבם באיסור ערווה. חיוב הקרבן כשהוולד של קיימא התוספות (ד"ה החולץ וד"ה נמצאת), הרמב"ן והרשב"א כותבים שחיוב הקרבן הוא דווקא אם בא עליה בתוך שלשה חדשים למיתת האח, אולם אם בא עליה לאחר שלשה חדשים - ממה נפשך אינם חייבים בקרבן: אם הוכר העובר - הרי הם מזידים, ואם לא הוכר העובר - דינם כאנוסים, שהרי המתינו לראות שמא היא מעוברת כשיעור הזמן שסביר להניח שאם היא מעוברת הדבר יתברר. לעומת זאת, רבי אברהם מן ההר חולק ונוקט שגם אם המתינו שלשה חדשים ולא הוכר עוברה, ובא עליה ולבסוף התברר שהייתה מעוברת - חייבים בקרבן מכיוון שעדיין היה להם לחשוש למיעוט נשים שאין עוברן ניכר בשלשה חדשים. אם העובר הוכר לאחר שלשה חדשים ובכל זאת היבם בא עליה, כותב הריטב"א שחייבים בכרת ודינם כמזידים גמורים. לעומת זאת, המאירי, אף שמסכים שאינם נחשבים לשוגגים שיכולים להביא קרבן, סובר שאינם מזידים גמורים כיוון שעדיין ייתכן שתפיל את עוברה. דברי רבי אליעזר שמוציא בגט לעיל הובא פירושו של הריב"ן לפיו אין רבי אליעזר חולק על התנא של משנתנו, אלא עוסק בדין הכונס יבמה ונמצאת מעוברת וילדה וולד של קיימא, ואף על פי כן משום הקנס סובר שאינה יוצאת בלא גט. אבל שאר הראשונים מפרשים שהוא עוסק בדין יבמה שילדה וולד שאינו של קיימא, ואף על פי כן סובר שהיבם צריך להוציא אותה בגט, אלא שהדבר צריך הסבר, מאחר ונמצא שזקוקה לייבום מדוע אינה צריכה חליצה. רש"י (ד"ה תנא) מסביר שהגט הוא משום קנס, שאף על פי שבא עליה וכיוון שהיא זקוקה לייבום נמצא שזו ביאה שקונה את היבמה קניין גמור והיאנחשבת לאשתו לכל דבר, הזקיקו אותו לגרשה. התוספות ישנים מקשים עליו שדבריו נכונים בדעת רבי יוחנן שסובר שביאת מעוברת שמה ביאה, אך לפי ריש לקיש, שהלכה כמותו, ביאת מעוברת אינה נחשבת לביאה שקונה ביבמה, ואם כן היבמה לא נקנתה בביאה זו ועדיין צריכה חליצה. על כן התוספות ישנים בפירושם הראשון מבארים שלפי רבי אליעזר יש להוציא את היבמה בגט ובחליצה. כך סוברים גם הרא"ש (בתוספותיו), הריב"ם (מובא באו"ז שם), הרמב"ן, והרשב"א. הרי"ד גם הוא סובר כך, והוא מסביר שהצורך בגט הוא משום הביאה שבא עליה, והחליצה משום שאנו פוסקים כריש לקיש שהביאה לא נחשבת לביאה טובה ועל כן עדיין נשארה זיקת ייבום שמצריכה חליצה. הוא מדמה זאת למי שעשה מאמר ביבמתו ורוצה עתה לפטרה, שצריכה גט למאמר וחליצה לזיקה. באופן אחר מבאר את הסברה הריטב"א, ולדעתו גם לפי ריש לקיש אין הביאה נחשבת לביאה פסולה לגמרי שאינה קונה כלל, אלא אינה קונה מספק, ועל כן אין די בחליצה משום החשש שמא הביאה כן קונה. התוספות ישנים מוסיפים שאפשר לומר שלדעת רבי אליעזר אכן קונסים אותו להוציאה, אך ראשית הוא צריך לבוא עליה פעם נוספת כדי לקנותה קניין גמור, ולאחר מכן מוציאה בגט. הריטב"א מביא פירוש זה בשם רבינו פנחס הלוי, וכותב עליו שזהו הפירוש המחוור. התוספות רא"ש מביא שכך פירש המהר"ם אף את דעת רש"י, שצריך לבוא עליה שוב, ואז מוציאה בגט. אבל המהרש"א חולק על הסבר זה, וכותב שלא מסתבר לחייב את היבם לבוא שוב על היבמה רק כדי שיוציאה אחר כך בגט, ועל כן הוא כותב שרש"י מפרש את הגמרא בשיטת רבי יוחנן, ולפי ריש לקיש גם רש"י מסכים שצריכה גט וחליצה. ראה עוד להלן בדין יבמה שבא עליה ולאחר מכן ילדה וולד שאינו של קיימא ועתה רוצה להוציאה. גרסה אחרת בגמרא מובאת על ידי הרמב"ן והרשב"א לפיה לא נאמר בדברי רבי אליעזר שצריך להוציאה בגט, אלא רק "יוציא", והכוונה שיכול לפוטרה בחליצה בלבד לפי שיטת ריש לקיש. האור זרוע (שם) מסתפק האם הלכה כמשנה שיכול לקיים את היבמה שבא עליה והתברר שהייתה מעוברת ולבסוף ילדה וולד שאינו של קיימא או כרבי אליעזר שסובר שקונסים אותו להוציאה. יש להוסיף עם זאת שהאור זרוע כותב שאם בא עליה לאחר שהמתין שלשה חדשים שהם נחשבים אנוסים מודה רבי אליעזר שאין קונסים אותו להוציאה. לעומת זאת, הרשב"א, הריטב"א והמאירי כותבים שאין הלכה כרבי אליעזר. גם הרמב"ם והשלחן ערוך פוסקים כמשנה שאם הפילה יכול לקיימה. וראה עוד להלן כאשר ילדה וולד שספק אם הוא של קיימא. ילדה וולד שאינו של קיימא ורוצה להוציאה כאמור, לפי רבי יוחנן הביאה נחשבת לביאה גמורה ולכן היבמה נחשבת לאשתו הגמורה ואם רוצה להוציאה די בגט. לעומת זאת, לפי ריש לקיש וודאי שאין די בגט, שהרי הביאה בזמן שהייתה מעוברת אינה ביאה טובה שקונה את היבמה, ויש לדון אם כן כיצד יכול להוציאה. רש"י (ד"ה דלא) כותב שאם רוצה להוציאה חייב לבא עליה קודם ולקנות אותה קניין גמור, ורק לאחר מכן יכול לפטרה בגט. כך סוברים גם הריטב"א והנמוקי יוסף. לעיל הובאה גרסת הרמב"ן והרשב"א בדברי רבי אליעזר, ולשיטתם לפי ריש לקיש אין הביאה שבא עליה בעודה מעוברת כלום, ולכן יכול להוציאה בחליצה בלבד. לעומת זאת, הרמ"ה (מובא בבית יוסף) סובר שאפשר להוציאה בגט וחליצה. הוא מסביר שאף שמעיקר הדין די בחליצה בלבד, שהרי אין הביאה קונה כלל את היבמה, אולם משום מראית העין שאחרי שבא עליה נראית כאשתו ויבואו לומר שהוציא את אשתו בלא גט תקנו שייתן גם גט. כך פוסקים גם האור זרוע והריא"ז (הלכה א, ב). הרמ"א פוסק כדעת הרמ"ה שמוציאה בגט וחליצה. ילדה וולד שספק אם הוא בן קיימא הרמב"ם והשלחן ערוך פוסקים שאם בא עליה כשהייתה מעוברת וילדה וולד חי ומת בתוך שלשים יום - צריכה גט וחליצה. לכאורה היה מקום לומר שלפי ריש לקיש שהביאה בזמן שהייתה מעוברת אינה ביאה טובה, שתספיק חליצה בלבד, שהרי אם הוולד היה של קיימא - התברר שאינה זקוקה כלל לייבום, ואם הוולד אינו של קיימא - די בחליצה. הרשב"א מבאר שלמדו דין זה מדברי רבי אליעזר, שכפי שהתבאר לעיל לפי חלק מהדעות סובר שצריכים גט וחליצה, ומכאן שגם ריש לקיש מסכים שלאחר הביאה צריכה גט אף שהייתה זו ביאה שאינה קונה. אבל הגר"א (סקי"ח) כותב שבכגון זה גם רבי יוחנן מסכים שאין ביאה זו ביאה שקונה וצריכה גט וחליצה, ואפילו אם יבוא עליה לאחר שהפילה שוב - עדיין צריכה גט וחליצה. לעומת זאת, לפי הסבר הרשב"א לאחר שבא עליה שוב די לפטרה בגט, שהרי אם הוולד של קיימא - אינה צריכה כלום, ואם אין הוולד של קיימא - הרי בא עליה ביאה שקונה לגמרי ויכול להוציאה בגט. בביאור עמודי אש על ספר פסקי הגר"א מסביר שכיוון שהאישה אסורה עליו משום הספק, הביאה נחשבת לביאה פסולה שאינה פוטרת את היבמה ואינה מפקיעה כלל את הזיקה, ועל כן צריכים גט משום הספק שמא הוולד אינו של קיימא, וצריכים חליצה משום הזיקה שנשארה שאינה פוקעת על ידי הביאה. נספח - פסקי הרמב"ם והשלחן ערוך הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת - מפרישין אותן וממתינין לה, אם הפילה - יחזור ויקיים, ואם ילדה, אפילו מת ביום שנולד - הרי זה מוציאה בגט וחולץ לה ואחר כך תהיה מותרת לאחרים, ואם נתקיים הולד שלשים יום אחר שנולד - הרי זה ולד של קיימא ואינה צריכה ממנו גט מפני שהיא ערוה עליו. (רמב"ם יבום וחליצה א, כב) הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת, מפרישים אותן וממתינים לה, אם הפילה - יחזור ויקיים, הגה. ...וכשמקיימה, צריך לחזור ולבעול, דביאת מעוברת לא שמה ביאה. ואם רצה להוציאה - צריכה גט וחליצה. ולד שלא נגמרו סימניו ולא כלו חדשיו - קרוי נפל. ואם ילדה ולד שנגמרו סימניו ואין ידוע אם כלו חדשיו, אפילו מת ביום שנולד - הרי זה מוציאה בגט וחולץ לה, ואחר כך תהיה מותרת לאחרים. ואם נתקיים הולד שלשים יום אחר שנולד (או שכלו לו חדשיו) - הרי זה ולד של קיימא ואינה צריכה ממנו גט מפני שהיא ערוה עליו. (אבן העזר קסד ה-ו)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300