שומרת יבם - ממתנת ומצפה ליבם כמו עניה זו לשוא שמרה באף על פי בכתובות (דף סב:). שנפלו לה נכסים - מאביה וסלקא דעתן שנפלו לה כשהיא שומרת יבם. ובנכסים הנכנסים ויוצאים עמה - היינו נכסי מלוג שהקרן שלה קיים וכשהיא נכנסת נכנסין עמה וכשהיא יוצאת יוצאין עמה. ה"ג ב"ש אומרים יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב - דספק נשואה היא וזכה היבם בחצי ירושתו מספק שהבעל יורש את אשתו וזו שספק נשואה היא אצלו זכי בפלגא אבל בכתובתה מודים ב"ש דבחזקת הבעל היא ולא פלגי בה יורשי האב וטעמא דכולה מתניתין מפרש בגמ'.

מאי שנא רישא דל"פ ומ"ש סיפא דפליגי ב"ש - מאי שנא רישא כשהיא קיימת דלא פליגי ב"ש אלא בכח דילה מחזקינן לנכסי דקאמרי מוכרת ונותנת לכתחלה ומאי שנא סיפא דפליגי כשמתה לא מוקמי נכסי מלוג בחזקת יורשיה. אביי - מהדר ארישא דשמעתין לתרוצי מאי שנא רישא דלא פליגי ומאי שנא סיפא דפליגי ותרציה לאו משום דברישא היא קיימת וסיפא משום דליתא דודאי סיפא נמי אי כשהיא שומרת יבם נפלו לה מודו ב"ש דיורשי האב ודאין ונכסים בחזקתן אלא רישא דנפלו לה כשהיא שומרת יבם לפיכך מוכרת לכתחלה וה"ה אם מתה יורשיה יורשין אותה דלא מהניא זיקה למיקני נכסי דהשתא. סיפא - דנפלו לה כשהיא תחת בעלה הראשון. וקסבר אביי ידו כידה - מדאוקי פלוגתייהו בנפלו לה תחתיו ואפי' הכי לבית הלל נכסים בחזקתן קסבר אביי נשואה ידו כידה ולא יותר הלכך כשמת ואין ליבם בה אלא זיקה ידו גריעא מידה ונכסים בחזקתה ובית שמאי פליגי ואמרי נשואה ידו עדיפא מידה וכשמת יד היבם כידה ויחלוקו ובכתובות בהכותב (דף פג) נמי פליגי אביי ורבא דקאמר אביי ידו כידה ורבא אמר ידו עדיפא מידה ואמרינן התם נפקא מינה לשומרת יבם. דידו עדיפא מידה - ואפילו בית הלל מודו דשקלי יורשי הבעל בנכסים. הכי גרסינן אלא אידי ואידי דנפלו לה כשהיא שומרת יבם רישא דלא עבד בה מאמר - קודם שנפלו לה הנכסים הלכך זיקה לא מהניא ולא מידי בנכסים. וסיפא דעבד בה מאמר - ובית שמאי לטעמייהו דאמרי מאמר קני בפרק ארבעה אחין (לעיל /יבמות/ כט) בית שמאי אומרים אשתו עמו כו' וב"ה לטעמיהו דאמרי לא קני. וקסבר רבא - קנין מאמר לב"ש קני כודאי ארוסה וכספק נשואה - כלומר אע"ג דב"ש ודאי ארוסה משוי לה לדחות בצר' אחותה משום אחות אשה כדקתני אשתו עמו מיהו לא כודאי נשואה משוי לה למיקני יבם כולה ירושה דילה אלא כספק נשואה ויחלוקו. דקשיא מתה - לקמן מפרש. ויוצאין מרשות הבעל כשמתה - אלמא דנפלו לה תחת בעלה. אדמיפלגי בגופה - של קרקע ולאחר מיתה. ליפלגו בחייה ולפירות - הואיל וטעמא משום דידו כידה. ותו לא מידי - אין להשיב על כך דודאי דיקא כוותיה וקשיא ליה מתה.

הקדמה מחלוקת אביי ורבא פסיקת ההלכה במחלוקת אביי ורבא זכות האישה במכירת נכסי המלוג פירות נכסי המלוג הקדמה המשנה דנה לגבי הבעלות בנכסי היבמה. כידוע, נכסיה של אישה נשואה מתחלקים לשני סוגים עיקריים, נכסי צאן ברזל, שהם נכסים שהבעל מקבל מיד האישה בנישואיהם, ואם האישה מתאלמנת או מתגרשת היא גובה נכסים אלו מהבעל כפי שווים שהיה בזמן הנישואין. דהיינו נכסים אלו אחריותם על הבעל, והם בחזקתו. נכסים אלו מכונים לעיתים גם "נדוניה". הסוג השני הוא נכסי מלוג של האישה, שהם נכסים שנשארים בבעלותה המוחלטת, אך לאחר הנישואין הבעל זוכה באכילת הפירות מנכסים אלו. כמובן שאם האישה מתאלמנת או מתגרשת חוזרים נכסים אלו לרשות האישה כמות שהם, ואין הבעל חייב באחריותם. בנוסף לכך מתחייב הבעל לשלם לאישה סכום של כתובה באם היא תתאלמן. בסוגיה זו נדון רק ביחס למעמדם של נכסי המלוג של אישה שנופלת לייבום. בתחילת המשנה מובא שאם נפלה לאישה ירושה, שדינה כנכסי מלוג בעודה שומרת יבם - בין לפי בית הלל ובין לפי בית שמאי הדין הוא שהיא יכולה למכור את נכסים אלו לכתחילה. בהמשך המשנה נאמר שאם מתה שומרת היבם נחלקו בית הלל ובית שמאי לגבי "נכסים הנכנסים ויוצאים עמה", דהיינו נכסי מלוג, שלפי בית הלל יורשי האישה יורשים אותם, בעוד שבית שמאי סוברים שחולקים יורשי האישה יחד עם יורשי הבעל המת, ומבאר רש"י (ד"ה ב"ש אומרים) שהכוונה ליבם. על כך מקשה הגמרא מדוע בתחילת המשנה מודים בית שמאי שהנכסים בחזקת האישה, בעוד שבסופה הם סוברים שהנכסים גם בחזקת יורשי הבעל. הגמרא מביאה ארבעה תירוצים, אך אנו נדון בתירוצי אביי ורבא שמופיעים בסוף הסוגיה, כיוון שהם ההסברים שיש להם השלכה למעשה. אביי מתרץ שבתחילת המשנה מדובר באישה שנפלו לה הנכסים רק לאחר שהתאלמנה בעודה שומרת יבם, ועל כן לא זוכה בהם היבם כלל, אולם בסוף המשנה מדובר על אישה שנפלו לה נכסים אלו בעודה תחת בעלה שמת, וכיוון שהבעל המת כבר זכה בנכסים אלו כדין נכסי מלוג, סוברים בית שמאי שגם ליבם כוח בנכסים אלו, ועל כן חולקים אותם. לשונו של אביי היא "ידו כידה", וכפי שיבואר להלן נחלקו הראשונים בביאור לשון זו. רבא חולק על אביי וסובר ש"ידו עדיפה מידה", ולכן אין להעמיד את המחלוקת בכגון שנפלו לה בעודה תחת בעלה. הוא מתרץ שבסוף המשנה מדובר שעשה בה היבם קידושי מאמר, ובית שמאי לשיטתם שסוברים שמאמר קונה ביבמה ועל כן היבם גם חולק בנכסים. בשיטת רבא יש לדון כיצד יש לפסוק למעשה בנכסים שנפלו ליבמה בעודה תחת בעלה, שבכגון זה כאמור שיטתו היא ש"ידו עדיפה מידה". יש להוסיף, שמחלוקת אביי ורבא מובאת גם במסכת כתובות (פג, א) בהקשר לכוח הבעל בנכסי מלוג של האישה, וממשיכה הגמרא שההבדל להלכה ביניהם הוא לגבי שומרת יבם. בהמשך הגמרא מדייק רב פפא מהמשנה כשיטת אביי, שבסוף המשנה מדובר בנכסים שנפלו לה בעודה תחת בעלה. יש לדון אם כן כמי ההלכה, שכן מחד ניתן להבין שרב פפא פוסק כאביי, אך מאידך ידוע הכלל שהלכה כרבא במחלוקתו עם אביי, לבד משישה יוצאים מהכלל (יע"ל קג"ם), וסוגייתנו אינה ברשימת היוצאים מהכלל. עוד יש לדון מה דין פירות נכסי המלוג של שומרת יבם. מחלוקת אביי ורבא כאמור, לפי אביי שיטת בית הלל היא שאף אם הנכסים נפלו לה בעודה תחת האח שמת - הנכסים בחזקתה. רש"י מבאר שבית הלל סוברים שידו כידה, דהיינו בעוד הבעל בחיים ידו בנכסי המלוג שווה ליד האישה, ואם כן לאחר פטירתו יד היבם חלשה יותר מידה של האישה, ולכן כל הנכסים בחזקת האישה. לעומת זאת, דעת בית שמאי שיד הבעל עדיפה על יד האישה בחייו, ועל כן לאחר פטירתו, אף שנחלש כוחו של היבם, עדיין הוא מוחזק בנכסים כמו האישה ועל כן חולקים אותם. לפי זה, לשיטת בית הלל שהלכה כמותם אין הבדל אם הנכסים נפלו לאישה בעודה תחת הבעל או לאחר שהתאלמנה, ובכל מצב יורשי האישה מקבלים את כל הנכסים. לעומת זאת, רבא סובר שלכל הדעות ידו עדיפה מידה, וכפי שמבאר רש"י (ד"ה דיד) שגם בית הלל מסכימים שאף לאחר פטירת הבעל יש ליבם כוח בנכסים והוא יורש חלק בהם. הרמב"ן, בעל המאור, הרשב"א והריטב"א מבארים בדעתו שלפי בית הלל חולקים יורשי האישה עם היבם את הנכסים. כך מסתבר, מאחר ולפי אביי בשיטת בית שמאי שגם סוברים שידו עדיפה מידה הדין הוא כמבואר במשנה שחולקים, ואם כן גם לפי רבא בדעת בית הלל שגם סוברים שידו עדיפה כך הדין. לעומת זאת, בעל המאור מסביר שדברי אביי שידו כידה נאמרו בהסבר שיטת בית שמאי שסוברים שחולקים, שכיוון שבעודה תחת הבעל יד הבעל שווה לה בנכסים, גם לאחר מיתתו שהיבם ממשיך אותו - הדין בנכסים אלו שיד שניהם שווה וחולקים. מדברי בעל המאור משמע שגם בית הלל מסכימים שבעודו בחיים ידו שווה לידה, אלא שהם חולקים וסוברים שלאחר מיתתו פקעה זכות הבעל לגמרי בנכסים והם לגמרי בחזקת האישה. רבא חולק על אביי וסובר שגם בית הלל מודים שידו של הבעל עדיפה, ועל כן בנכסי מלוג שנפלו לאישה בעודה תחת הבעל גם יד היבם עדיפה מידה, וכל הנכסים בחזקת היבם. באופן דומה מסבירים הרמב"ן, הרשב"א, והריטב"א בדעת הרי"ף במסכת כתובות (מא, ב בדפי הרי"ף), אלא שהם כותבים שהפירוש שידו כידה היינו שכשם שאם מתה האישה הבעל יורש את חלקה בנכסי המלוג, כך כשמת הוא האישה יורשת את חלקו בנכסים. בית שמאי סוברים שידו כידה ועל כן כשהאישה מתה יש מקום לומר שהיבם ממשיך את הבעל והוא יורש הכול, אלא שהדבר מסופק האם לאחר מיתת בעלה עובר כל כוחו ליבם או שמא האישה יורשת אותו שידו כידה ולא היבם, ועל כן חולקים בנכסים. בית הלל חולקים וסוברים שאין היבם ממשיך את זיקת האח המת, ועל כן הנכסים בחזקת האישה שהיא מוחזקת בהם. דעת רבא היא שידו של הבעל עדיפה מידה והאישה אינה יורשת כלל את כוח הבעל, ועל כן לאחר שמת הבעל עבר כל כוחו ליבם וכשמתה האישה הוא יורש הכול. שיטה אחרת לגמרי כותב הרמב"ן (בחידושיו במלחמת ה') שכל הדיון בסוגייתנו הוא רק בשיטת בית שמאי, דהיינו שבית שמאי סוברים שיש בכוח הזיקה להוריש את הנכסים של האישה ליבם, ועל כן יש לדון בכוחו של היבם בנכסים. אולם לפי בית הלל אין ליבם שום כוח בנכסים, ותמיד הנכסים בחזקתה. אמנם, הוא מעיר שלשיטתו יש קושי מסוים בגמרא במסכת כתובות בה נאמר שאביי ורבא חולקים האם ידו כידה, וההבדל ביניהם הוא לגבי שומרת יבם, בעוד שלפי הרמב"ן המחלוקת היא רק בשיטת בית שמאי, אך להלכה שניהם מסכימים שתמיד אין היבם יורש את נכסי המלוג של שומרת היבם אף אם נפלו לה בעודה תחתיו. פסיקת ההלכה במחלוקת אביי ורבא לגבי נכסי מלוג שנפלו לאישה בעודה שומרת יבם אין הבדל להלכה בין השיטות, ולפי כולם דעת בית הלל שהנכסים בחזקת יורשי האישה. אמנם, לגבי נכסים שנפלו לה בעודה תחת בעלה יש הבדל להלכה בין הפירושים השונים במחלוקת אביי ורבא, וכן כמי פוסקים במחלוקת אביי ורבא. התוספות (ד"ה אע"ג) מביאים שבעל הלכות פסוקות פוסק כדעת אביי כיוון שרב פפא מדייק כמותו מהמשנה. הוא מוסיף שאין להקשות על כך שדין זה לא נכלל ברשימת ההלכות בהן הלכה כאביי, כיוון שכאן ההלכה היא על פי אמוראים מאוחרים יותר שמכריעים כדעת אביי, והכלל הוא שהלכה כאמוראים המאוחרים ("כבתראי"). כך פוסקים גם בעל הלכות גדולות (הוצאת מקיצי נרדמים עמ' 93) והראב"ן. לפי זה אין הבדל בפרשנות השונה למחלוקת אביי ורבא, ותמיד יורשי האישה יורשים את נכסי המלוג שלה, אף אותם שנפלו לה בעודה תחת בעלה. בעל המאור דוחה שיטה זו, וטוען שאין בדיוקו של רב פפא מהמשנה משום הכרעה כדעת אביי, ועל כן חל כאן הכלל הרגיל שהלכה כרבא. כך מבינים גם הרמב"ן, הרשב"א ושאר הראשונים מדברי הרי"ף במסכת כתובות. לפי הפסיקה כרבא יוצא, שלפי פירוש רש"י יש לומר שבנכסים שנפלו לה בעודה תחת בעלה הדין הוא שיחלוקו. כך פוסק הראב"ד (בהשגותיו), וכך מביא הרמ"א בשלחן ערוך. לפי פירושי בעל המאור וכן שאר הראשונים בדעת הרי"ף יוצא שהיבם יורש הכול. עם זאת לפי שיטת הרמב"ן הדין לא משתנה, כיוון שגם אביי וגם רבא מסכימים בדעת בית הלל שיורשי האישה יורשים הכול. הרמב"ן כותב שכך היא גם שיטת הרמב"ם, שאינו מחלק בין נכסים שנפלו לה בעודה תחת בעלה לבין אותם שנפלו לה בהיותה שומרת יבם, וכותב בסתם שיורשי האישה יורשים את נכסי המלוג שלה, וכך כותב גם השלחן ערוך. זכות האישה במכירת נכסי המלוג בתחילת הסוגיה הגמרא מקשה על סתירה בדעת בית שמאי שבתחילת המשנה סוברים שהאישה מוכרת את נכסי המלוג, ואילו בסוף המשנה הם סוברים שחולקים יורשי הבעל עם יורשי האישה. מכך עולה שדין הירושה כדין המכירה, ובמקום שיורשי האישה זוכים בירושתה - בכוח האישה גם למכור את הנכסים בחייה. לפי זה יוצא שבנכסי מלוג שנפלו לה בעודה שומרת יבם, שלהלכה יורשי האישה יורשים אותם, הדין הוא שהאישה יכולה למכור אותם לכתחילה. לעומת זאת בנכסי מלוג שנפלו לה בעודה תחת בעלה, לפי הדעות שהיבם יורש הכול - אין לה למכור כלום, ולפי הדעות שהיבם יורש מחצית - יכולה לרשת מחצית. אמנם, הטור כותב שכיוון שיש ליבם זכות במחצית מנכסי המלוג אין לאישה זכות למכור אף את חלקה. הבית יוסף תמה על כך, אולם הב"ח מבאר שכיוון שיש ליבם חלק בנכסים הרי הם כשותפים, ושותף אינו יכול למכור את חלקו לפני שחולקים את הנכסים. הגר"א (בביאורו לשלחן ערוך סקי"ד) מדייק מדברי הרמב"ם שכותב את הדין שמוכרת נכסי מלוג רק בנכסים שנפלו לה בעודה שומרת יבם, שבנכסים שנפלו לה בעודה תחת הבעל אינה יכולה למכור כלל, אף שכאמור לעיל דעת הרמב"ם עצמו שיורשי האישה יורשים את נכסי המלוג אף אותם שנפלו לה בעודה תחת הבעל. הוא כותב שהרמב"ם והטור מדייקים מהקושי שמעיר רב פפא שבמקום להביא את מחלוקת בית שמאי ובית הלל לגבי ירושת הנכסים לאחר מותה היה מקום להביא את המחלוקת לגבי פירות הנכסים בעודה בחיים, ולא הקשה שהיו יכולים לחלוק לגבי מכירת גוף בחייה, ומשמע שכולם מסכימים שאינה יכולה למכור. אמנם, אין הגר"א מבאר מהי הסברה בכך לחלק בין מכירת גוף הנכסים שאינה יכולה למכור, לבין דין הירושה, ואפשר שבעודה שומרת יבם ועומדת להתייבם לכתחילה לא תמכור כיוון שבכך היא מפקיעה את זכותו של היבם במידה וייבם אותה, ודומה הדבר לאיסור של ארוסה למכור את נכסי המלוג לפני נישואיה, אף שעדיין אין לבעל בהם זכות, ואינו אוכל פירותיהם ואינו יורשם. פירות נכסי המלוג מקושית הגמרא מדוע לא נחלקו לגבי פירות הנכסים בחייה ונחלקו בירושתם ולאחר מיתתה עולה שדין אכילת הפירות כדין ירושת הנכסים, ותלוי הדבר בשיטות השונות מי יורש את הנכסים. כך אכן סוברים הרמב"ן והרא"ש (כתובות פ"ד סי' כב). אמנם, הרשב"א מקשה על הנחה זו שבמקום שיש ליבם זכות בירושת הנכסים הוא אוכל את הפירות בחייה, ונוקט שלא מצינו שתקנו ליבם זכות באכילת פירות נכסי מלוג כדרך שתקנו לבעל. יתירה מזו, התקנה שהבעל אוכל את הפירות היא כנגד חיובו בפדיונה במידה ונשבית, אולם היבם אינו חייב בפדיונה ואם כן אין מקום לומר שאוכל פירות. הגר"א (שם) מבאר שסוגייתנו שכותבת שבמקום שהיבם יורש את האישה הוא גם אוכל את הפירות סוברת כפי מה שסברה מתחילה הגמרא במסכת כתובת (נב, א), אולם למסקנת הגמרא שם שהיבם לעולם אינו חייב בפדיונה, הוא הדין שגם אינו אוכל פירות. בחידושיו למסכת כתובות (פ, ב) הרשב"א אף מעלה אפשרות שגם לאחר שהיבם כונס את היבמה אין הוא אוכל את הפירות, אך הר"ן (מסכת כתובות לט, ב בדפי הרי"ף) דוחה את דבריו מכוח מה שנאמר במשנה שלאחר שכנסה - הרי היא כאשתו לכל דבר. גם בעל המאור כותב שלא מצינו שיבם אוכל פירות, והוא מסביר שאף שלשיטתו נכסי מלוג שנפלו לה בעודה תחת הבעל בחזקת היבם והוא יורשם, מכל מקום הפירות של אותם נכסים דומים לנכסי מלוג שנופלים לה בעודה שומרת יבם שהם בחזקת היבמה. הרמב"ן כותב שאין להשוות את הדין של פדיון היבמה לאכילת הפירות, כיוון שהיבם בא מכוח הבעל, וכיוון שהבעל אוכל פירות - גם היבם אוכלם. אמנם, זה דווקא לשיטת הרי"ף כפי שבארה הרמב"ן, אך כאמור הרמב"ן עצמו סובר שלעולם אין ליבם כוח בנכסי המלוג. הרמב"ן כותב שאף שהפירות בחזקת היבם, מכל מקום אינו אוכלם כיוון שאולי לא יכנוס אותה, אלא יילקח בפירות קרקע, ואם ייכנוס אותה יאכל את הפירות מקרקע זו. הרמב"ם כותב שהיבם אוכל פירות רק לאחר שכנסה, ומשמע שכל עוד לא כנסה - אינו אוכל פירות, והוא כותב כך אף לגבי נכסי צאן ברזל, שאותם גם לשיטתו היבם יורש. הראב"ד שכאמור פוסק שחולקים יורשי הבעל עם יורשי האישה בנכסים שנפלו לה בעודה תחת בעלה פוסק שחולקים גם בפירות, וכך כותב גם הרמ"א בהביאו שיטה זו, והרי זה כשיטה שבמקום שהיבם מוחזק בנכסים והוא יורש אותם, הוא הדין שאוכל פירותיהם. נספח - פסקי הרמב"ם והשלחן ערוך שומרת יבם יש לה למכור וליתן בנכסים שנפלו לה כשהיא שומרת יבם. ואין ליבם פירות ואפילו בנכסי צאן ברזל שהכניסה לאחיו עד שיכנוס. מתה כשהיא שומרת יבם - יורשיה מאביה יורשין נכסי מלוג שלה וחצי נכסי צאן ברזל, ויורשי הבעל יורשין כתובתה וחצי נכסי צאן ברזל, ויורשי הבעל חייבין בקבורתה. השגת הראב"ד. טעה בכל אלה, דכיון [דנכסי מלוג דומיא דנכסי צאן ברזל שנפלו לה תחתיו דבעל, יש ליבם חלק בפירות, דכיון] דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל וזכה בהן הבעל ידו עדיפא מידה, וגבי יבם ידו כידה וחולק עמה בפירות (נכסי מלוג), ובנכסי צאן ברזל הכל שלו, ואם מתה הוא יורש אותם כעיקר כתובתה דבמקום יבם כל מה שכתב לה בכתובתה הרי הוא בחזקתו כעיקר הכתובה. וכמדומה לי שטעה במשנה זו משום משנת מי שמת (בבא בתרא קנח) שגורסין בה "וכתובה בחזקת יורשי הבעל", ופירשו הגאונים שהמחלוקת שאמרו בית הלל נכסים בחזקתן ופירשו בה שיחלוקו - בנכסי צאן ברזל היא שנויה ודמה שמשנה זו דומה לה, ואינו כן, דבמקום יבם כל מה שכתב לה בכתובתה - כעיקר כתובה היא. (רמב"ם אישות כב, י) שומרת יבם שמתה, אפילו עשה בה אחד מן האחים מאמר - משפחת בית אביה יורשין בנכסי מלוג וחצי נכסי צאן ברזל, ויורשי הבעל יורשין כתובתה עם חצי נכסי צאן ברזל. וכו'. (רמב"ם נחלות ג, ט) נפלו לה נכסים בעודה שומרת יבם - מוכרת ונותנת וקיים, שאין ליבם בהם כלום עד שיכנוס, ואפילו עשה בה מאמר. וכו'. אין ליבם פירות בנכסי מלוג של שומרת יבם, ובנכסי צאן ברזל שהכניסה לאחיו אין לו בפירותיהם אלא מחצה, ויש מי שכתב שגם בהם אין לו פירות כלל, עד שיכנוס. הגה. והראשון עיקר. ויש אומרים דאפילו נכסי מלוג שנפלו לה בעודה תחת בעלה דינן כנכסי צאן ברזל, ויחלוקו בפירות, וכן יחלוקו בירושתה אם מתה. ובמקום שהפירות שלה, כך יכולה למכור בקרקע כפי חלקה בפירות. מתה כשהיא שומרת יבם - יורשיה יורשין נכסי מלוג שלה וחצי נכסי צאן ברזל... ויורשי הבעל יורשים עיקר כתובה ותוספת וחצי נכסי צאן ברזל. וכו'. (אבן העזר קס, ה-ז)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300