שריפת הפרה. פרה אדומה: שעל פני הבירה. לקמיה מפרש מאי בירה: צפונה מזרחה. במקצוע מזרחית צפונית של עזרה היתה: שכל מעשיה. של פרה: כלי גללים. צפיעי בקר מפרש להו במנחות בפ' ר' ישמעאל (דף סט:): כלי אדמה. שאין עשויין ככלי חרס בכבשן אלא מן האדמה היא שהוא כאבן רכה וחוקקין ממנה כלים: מאי טעמא. תקינו לה כלים הללו: דטבול יום. לקמן יליף בפרק טרף בקלפי (דף מג:) והזה הטהור כו': כי היכי דלא ליזלזלו בה. לומר הואיל וטבול יום כשר בפרה אין צריך להיות זריזין בה בשמירת טהרה לכך עשו בה מעלות הרבה לטהרה וזו אחת מהן: כיון דחטאת היא. חטאת נקראת שנאמר (במדבר יט) למי נדה חטאת היא: וחטאת טעונה צפון. חטאות הקריבות במזבח נשחטות בצפון ולא שזו טעונה צפון שהרי היא נשחטת בהר המשחה: וכתיב. בפרה (שם) אל נוכח פני אהל מועד בהזאת דמה שהוא עומד בהר המשחה ומתכוין ורואה פתחו של היכל שהוא בכותל מזרחי: כי היכי דליהוי היכירא. לדעת שהופרש שם כדי להטיל עליו עבודת פרה הקרויה חטאת וטעונה מזרח וישים לב להיות זריז במעשיה וסדר עבודותיה: הבירה אשר הכינותי. אשר זימנתי לה מקום גורן ארונה לבנותה בו ודוד קאמר ליה להאי קרא בדברי הימים: מנא הני מילי. דבעי פרישה ליוה"כ ולפרה: כאשר עשה. במלואים שצוה אותם לפרוש מביתם ז' ימים שנאמר (ויקרא ח) ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה וגו' ובשמיני עבדו שנאמר (שם ט) ויהי ביום השמיני קרא וגו' וכתיב קרב אל המזבח וגו' כאשר וגו' צוה לעשות לדורות לפרוש ז' לפני עבודת יום אחד:

ר' יוחנן מתני חדא. לא דריש מהאי קרא דכאשר עשה ביום הזה אלא חדא פרישה: מעלה בעלמא. מפני הקל שהקילו בה לטמא מדעת הכהן השורפה עשו בה מעלות רבות:

חיוב הפרשת כהן השורף את הפרה מקום לשכת בית האבן את מי מפרישים שימוש בכלי גללים ואבנים במעשי הפרה חיוב הפרשת כהן השורף את הפרה במשנה במסכת פרה מובא שהיו מפרישים את הכהן השורף את הפרה שבעה ימים קודם לשריפת הפרה ללישכה שהייתה מכונה "בית האבן". הגמרא דנה מהו המקור לכך ומתחילה מביאה את דברי רבי יוחנן שדורש את חיוב ההפרשה מהפסוק האמור בשבעת ימי המילואים "כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם" (ויקרא ח', ל"ד), שגם לדורות במעשה הפרה צריכים הפרשה שבעה ימים. בפשטות נראה כי מדובר בדרשה גמורה, ועל כן חיוב הפרשת הכהן הוא מן התורה. אמנם בהמשך הגמרא מבואר שדברי רבי יוחנן אלו הם בשיטת רבי ישמעאל רבו, וכך סובר גם רבי יהושע בן לוי, אולם רבי יוחנן עצמו סובר שההפרשה היא "מעלה בעלמא", ומפרש רש"י (ד"ה מעלה) שהטעם למעלה זו הוא משום שהקילו בה שטימאו את הכהן השורף כדי להוציא מליבן של צדוקים שסברו שמעשיה פסולים בטבול לכן החמירו בה בדברים אחרים כדי שלא יבואו לזלזל בה. הרמב"ם פוסק שחיוב ההפרשה הוא קבלה ממשה רבינו, ומשמע שהחיוב הוא מן התורה ולא מעלה בעלמא ומכאן שפוסק כדעת רבי יהושע בן לוי. המשנה למלך גורס בדברי הגמרא שריש לקיש הוא החולק על הרמב"ם, ועל כן הוא מקשה שהיה על הרמב"ם לפסוק כרבי יוחנן, שהרי הכלל הרגיל הוא שהלכה כרבי יוחנן במחלוקתו עם ריש לקיש. בעל יד איתן ומפרשים נוספים מתרצים את פסיקת הרמב"ם על פי הגרסה שלפנינו, שרבי יהושע בן לוי הוא החולק על רבי יוחנן, ובמחלוקת רבי יהושע בן לוי עם רבי יוחנן הלכה כרבי יהושע בן לוי. בעל עמק המלך מוסיף לתרץ על פי המשך הגמרא שם מובאת ברייתא שמסייעת לדעת רבי ישמעאל. המשנה למלך עצמו דחה ראיה זה מכיוון שהתוספות (ג' ע"ב ד"ה דרביה) מסבירים שחכמים חולקים על רבי ישמעאל, וכמותם פוסק רבי יוחנן, אלא שבעל עמק המלך כותב שכיוון שמצינו ברייתא מפורשת ששנויה בסתם כדעת רבי ישמעאל יש לפסוק כמותו, ואף אם זה בניגוד לכלל שהלכה כרבי יוחנן במחלוקתו עם ריש לקיש. הרב קאפח בפירושו לרמב"ם (הלכות עבודת יום הכיפורים א', ג') מסביר שאף שהרמב"ם פוסק כרבי יהושע בן לוי, מכל מקום הוא סובר שהלימודים הינם בגדר אסמכתא בעלמא, ועיקר החיוב הוא קבלה ממשה רבינו. עם זאת רבי יוחנן חולק על כך וסובר שזוהי "מעלה בעלמא". לעומת פסיקת הרמב"ם, פוסק רבינו אליקים כאן כדעת רבי יוחנן שההפרשה היא "מעלה בעלמא". מקום לשכת בית האבן במשנה במסכת פרה נאמר שהיו מפרישים את הכהן ללשכה שעל פני הבירה ואותה לישכה הייתה בצד צפון מזרח. הגמרא מסבירה שמיקום הלישכה בצד זה הוא מפני שהפרה נקראת חטאת, וחטאת נשחטת בצד צפון. רש"י (ד"ה וחטאת טעונה צפון) מסביר שאין הכוונה שהפרה האדומה הייתה נשחטת בצד צפון, שהרי היא נשחטת בהר הזיתים, אלא מכיוון שהפרה קרויה חטאת והחטאות הרגילות נשחטות בצד צפון של המזבח תיקנו חכמים את לישכתה בצד צפון להיכר שגם פרה זו קרויה חטאת. כך עולה גם מדברי הרמב"ם שכותב: "הלשכה שהיה יושב בה כל שבעה צפונית מזרחית היתה, כדי להזכירו שהיא כחטאת הנשחטת בצפון אף על פי שהיא נשחטת בחוץ". בפירוש המילה "בירה" נחלקו בסוגייתנו רבי יוחנן וריש לקיש. לדעת רבי יוחנן הבירה היא מקום בהר הבית, ובירושלמי (פסחים פ"ז ה"ח) מובא שהיה זה מגדל, אך ריש לקיש מסביר שכל המקדש נקרא בירה. מדברי התוספות בכמה מקומות (ב' ע"א ד"ה ומאי, ח' ע"ב ד"ה דאי, י' ע"א ד"החוץ) עולה שבית האבן היה מחוץ לעזרה בשטח בהר הבית. על פי זה נראה כי אף שריש לקיש סובר שכל המקדש נקרא בירה, מכל מקום לשכת בית האבן עצמה הייתה בהר הבית מחוץ לעזרה, ולא נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש היכן הייתה ממוקמת אלא בפירוש המילה בירה בלבד. כך אכן כותב ר"י הלבן בתוספותיו. הרמב"ם כותב שלשכה זו נמצאת בעזרה. בעל שיח יצחק מסביר כי גם לדעת הרמב"ם לא נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש היכן הייתה לשכת בית האבן וגם רבי יוחנן מודה שהייתה למעשה בעזרה, ומחלוקתם היא בפירוש המילה בירה בלבד כפי שהובא לעיל. לעומת זאת, בעל חסדי דוד (פרה ג', א') מסביר שאכן האמוראים חולקים היכן הייתה ממוקמת לשכת בית האבן, אלא שמחלוקתם היא לשיטתם. לדעת רבי יוחנן שחיוב ההפרשה הינו מעלה בעלמא אין להפריש את הכהן ללשכה שבתוך האזור המקודש של העזרה כדי שיהיה היכר שאין הפרשה זו מעיקר הדין, אך לריש לקיש שחיוב ההפרשה הינו חיוב גמור, מפרישים אפילו ללשכה שבתוך העזרה. מכיוון ששיטת הרמב"ם בפסק ההלכה היא שחיוב ההפרשה הוא חיוב גמור כפי שבואר לעיל, גם במחלוקת זו הוא פוסק כריש לקיש שסובר שחיוב ההפרשה הוא חיוב גמור אף נגד רבי יוחנן. את מי מפרישים במשנה נאמר שמפרישים את הכהן השורף את הפרה, אולם בעל מנחת חינוך (מצווה שצ"ז) כותב שיש להפריש כל כהן שעובד בעבודות הפרה, ומדייק זאת מהלימוד המובא בגמרא " 'לעשות' - אלו מעשי פרה", שמשמעו שלכל מעשי הפרה צריכים הפרשה. אם זאת המשנה נקטה כהן השורף מפני שמן הסתם היו כל העבודות נעשות בכהן אחד. בעל אמבוהא דספרי (רי"ד ע"ב) מקשה עליו מדברי התוספות ישנים בסוגייתנו מהם משמע שרק את הכהן השורף היו מפרישים. עוד הוא מקשה על מה שנקט בפשטות בעל מנחת חינוך שכל עבודות הפרה היו נעשות בכהן אחד מדברי תרגום יונתן בן עוזיאל (במדבר יט, ג) שכותב שכל מעשה של הפרה היה נעשה בכהן אחר כיוון שהכהנים נטמאים בעבודת הפרה ולכן יש להחליף את הכהן אחר כל עבודה. לעצם העניין הוא כותב שניתן ללמוד מהפסוק שההפרשה נצרכת רק לעיקר מעשה הפרה שהוא שריפתה. שימוש בכלי גללים ואבנים במעשי הפרה במשנה במסכת פרה נאמר שכל מעשיה של הפרה היו בכלי גללים ואבנים. במסכת סוכה מפרש רש"י (ל"ז ע"א, ד"ה נפל) שאף בזמן קידוש מי הפרה יש צורך להשתמש בכלי אבנים אם הדבר אפשרי, ועל כן הוא כותב שהיו מקדשים את המים לצורך הזאת מי הפרה בשוקת של אבן. התוספות (שם ד"ה נפל) חולקים עליו ומסבירים שרק המעשים שנעשו בשבעת ימי ההפרשה בלשכת בית האבן נעשו בכלי אבן. כך כותבים גם התוספות בסוגייתנו (ד"ה שכל). בדומה לזה כותבים גם התוספות במסכת חולין (ט' ע"ב, ד"ה טמאה) שמזמן שריפת הפרה ואילך לא הקפידו על שימוש בכלי אבנים. אמנם, הרמב"ן במסכת נדה (מ"ט ע"א) מביא בשם יש מפרשים שההקפדה על שימוש בכלי אבנים הייתה בכל העבודות עד לשעת קידוש מי החטאת בכלי על ידי נתינת האפר בתוכם. שיטה זו מתאימה לפירוש רש"י שהובא לעיל שגם את המים ששאבו לצורך קידושם למי חטאת הניחו בכלי אבנים. גם הריטב"א (בחידושיו לסוגייתנו ולמסכת נדה, שם) מביא פירוש זה, אלא שהוא מסייג זאת שבכלים שבהם נמצאים מי החטאת עצמם לא הקפידו, כיוון שממילא לאחר קידושם לא הקפידו בהם. מדברי הרמב"ם משמע שהוא פוסק כשיטת התוספות, שהרי הוא כותב: "... ובית האבן היתה נקראת, מפני שכל כליה כלי אבנים שאין מקבלין טומאה, ובכלי האבן היה משתמש כל שבעת ימי ההפרשה", ובפשטות הכוונה שהשימוש בכלי האבן היה רק באותם שבעה ימים. נספח - פסקי הרמב"ם מעלות יתירות עשו בטהרת פרה אדומה והרחקות גדולות הרחיקו מטומאת המת בכל מעשיה, מפני שהיא כשירה בטבולי יום חשו שמא יבאו לזלזל בה. ומפני זה כשמפרישין הכהן השורף אותה מפרישין אותו ללשכה מוכנת בעזרה, ובין אבן היתה נקראת מפני שכל כליה כלי אבנים שאין מקבלין טומאה, ובכלי האבן היה משתמש כל שבעת ימי ההפרשה, ולא היו נוגעין בו אחיו הכהנים כדי להרבות בטהרתו. שבעת ימים קודם שריפת הפרה מפרישין כהן השורף אותה מביתו, כשם שמפרישין כהן גדול לעבודת יום הכיפורים, ודבר זה קבלה ממשה רבינו. וכן מפרישין אותו מאשתו שמא תמצא נדה ויהיה טמא שבעת ימים. הלשכה שהיה יושב בה כל שבעה צפונית מזרחית היתה, כדי להזכירו שהיא כחטאת הנשחטת בצפון אף על פי שהיא נשחטת בחוץ. (רמב"ם פרה ב', א'-ג')

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300