לא הלכו בפיקוח נפש אחר הרוב - דאם ספק נכרי או ספק ישראל מפקחין, ואף על גב דרובא נכרים הוו התם: אי נימא תשעה ישראל וחד נכרי - ונפלה מפולת על אחד מהן ואין ידוע אם ישראל אם נכרי הוא: אלא דאיכא תשעה נכרים וחד ישראל - ואשמועינן, דאף על גב דרובא נכרים חיישינן שמא ישראל הוא, ומפקחין הא נמי פשיטא, דקיימא לן כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, דנפקא לן בסנהדרין ובכתובות מוארב לו פרט לזורק אבן לגו: לא צריכא דפרוש לחצר אחרת - ושם נפלה על האחד מפולת, דבכל דוכתא אמרינן כל דפריש מרובא פריש במידי דניידי, והכא לא אמרינן הכי, ואף על גב דבפרישתן כולהו ניידי: הא דפרוש כולהו - הואיל ואיתחזק ישראל בהאי חצר שנפלה בו מפולת מפקחין, ואף על גב דניידי (ליה) לא אזלינן בתר רובא: הא דפרוש מקצתייהו - ולא ידעינן אי הוה ישראל בהאי חצר, אזלינן בתר רובא, הואיל ולא איתחזק: והא תנן תינוק מושלך - משנה היא בסדר טהרות, בעיר שישראל ונכרים דרים בה: לא שנו - דאם רוב ישראל מחזקינן ליה לישראל אלא להחיותו: אבל לייחסו - כגון אם נקבה היא שיהא כהן מותר בה לא, ואפילו ליכא למיחש לאסופי, כגון הנך דאמרינן במסכת קידושין (עג, ב) תלי בדיקולא, תלי פיתקא, רמי חומרא, משלטי הדמיה חיישינן שמא נכרית היא, וגיורת אסורה לכהונה, ואף על גב דרוב ישראל מעלה עשו ביוחסין, דבעינן תרי רובי, כדאמרינן בכתובות בפרק קמא (טו, א):

הקדמה שיטת רש"י שיטת התוספות שיטת המאירי שיטת הרי"ף והרא"ש הקדמה הדיון בסוגייתנו הוא לגבי פסיקה בדיני נפשות על סמך רוב. בתחילת הסוגיה מובאים דברי שמואל שנוקט בצורה פשוטה שאין הולכים בדיני נפשות אחר הרוב, ומפרש רש"י (ד"ה לא) שמדובר בכגון שנקבר אדם תחת גל ויש חשש לחייו, אלא שאין ידוע אם מדובר בישראל ומצווה לחלל את השבת כדי להצילו, או בגוי שאסור לחלל עליו את השבת. החידוש שבדברי שמואל הוא שאף אם רוב אנשי העיר גויים, מחללים שבת כדי להצילו כיוון שיש מיעוט ישראלים ואין הולכים אחר הרוב. הגמרא מעמידה את דבריו בכגון שהייתה סיעה של אנשים שרובם גויים ויצאו מהחצר שהיו בה, שבכגון זה בדרך כלל אומרים את הכלל: "כל דפריש - מרובא פריש", דהיינו שאנו תולים שכל מי שפרש יצא מתוך הרוב, ובנידון דידן מתוך רוב הגויים, ולכן נידון כגוי. אלא ששמואל מחדש שבדיני נפשות אין פוסקים על פי הרוב, ולכן אף בכגון זה מחללים שבת כדי להציל את האדם שנקבר תחת הגל. אבל אם נמצאים סיעה של אנשים במקום אחד, אף אם רובם גויים, פשוט שמחללים את השבת להציל אחד מהם מכיוון שהישראלים שבמיעוט דינם כ"קבוע", ובקבוע הדין הוא שדנים את התערובת כמחצה על מחצה, ואם כן נמצא שלפנינו ספק שקול, וספק נפשות להקל. בהמשך מקשה הגמרא על שמואל מדברי רבי יוחנן שאומר שאם היו תשעה גויים וישראל אחד ופרשו לחצר אחרת אין מחללים עליהם את השבת. הגמרא מיישבת את הסתירה בכך שיש חילוק בין אם פרשו כולם או פרשו מקצתם. בדברי הראשונים מובאים מספר פירושים לתירוץ זה, ומתוך כך יש גם מחלוקות להלכה באיזה מצב אנו פוסקים שאין הולכים אחר הרוב וחוששים אף למיעוט לחלל שבת. במהלך הסוגיה מובאים דברי רב שחולק על שמואל במסכת כתובות (טו ע"ב) וסובר שאם נמצא תינוק בעיר שרובה גויים דינו כגוי לגבי "להחיותו". יש לדון האם רב חולק גם על דברי שמואל שבסוגייתנו וסובר שהולכים בנפשות אחר הרוב, ואם כן, האם ההלכה כמותו. בעל ערוך השולחן (סעיף ה) מסביר שאף שבכל התורה אנו פוסקים על פי הרוב, מכל מקום לגבי פיקוח נפש יש לימוד מיוחד (מובא גם בתוספות ד"ה לפקח) "וחי בהם" - ולא שימות בהם, שחוקי התורה נדחים מפני פיקוח נפש, ולכן גם ניתן לחשוש למיעוט. עם זאת, אין לימוד זה בא לבטל לגמרי את הדין של רוב, ועל כן מעמידים אותו במצב בו ניתן להרחיב כלל אחר שגובר על הרוב, כגון "קבוע". שיטת רש"י רש"י (ד"ה לא צריכא) מפרש שאם פרשו מקצת מהסיעה לחצר אחרת ושם נפל גל על אחד מהם, הרי שלא מוחזק לנו שיש ישראל בחצר השנייה, ולכן בכגון זה אומרים "כל דפריש - מרובא פריש". אולם אם פרשו כל הסיעה לחצר אחרת וגם בחצר השנייה הוחזק שיש ישראל, הרי שאף שהם ניידים והיה לנו לומר "כל דפריש - מרובא פריש", מחדש שמואל שכיוון שמדובר בדיני נפשות, אין הולכים אחר הרוב ומחללים שבת להציל את אחד מהם. עולה משיטה זו, שהכלל "אין הולכים בנפשות אחר הרוב" אינו מוחלט, ומוגבל רק לכגון שפרשו סיעה שלמה לחצר אחרת ושם נפל הגל על אחד מהם שאז הוחזק שיש ישראל באותה חצר, אך אם לא הוחזק ישראל באותה סיעה - הולכים אחר הרוב. כשיטת רש"י מפרשים גם הרמב"ן (מובא בשיטה מקובצת, כתובות טו ע"ב ד"ה הא דאמרינן) והראב"ד (בהשגותיו לרמב"ם). שיטת התוספות התוספות (ד"ה הא) חולקים על רש"י וסוברים שאם כל הסיעה פרשה לחצר אחרת דינה כמו בחצר הראשונה שנחשבים לקבוע, ובכגון זה הדין פשוט שאין הולכים אחר הרוב. על כן התוספות מפרשים שפרשו כולם הכוונה שפרשה כל הסיעה לחצר אחרת, ומאותה חצר יצאו כולם מלבד אחד, ועל אותו אחד נפלה מפולת. פרשו מקצתם הכוונה היא שפרש רק אחד מהם לחצר אחרת ושם נפל עליו גל. בדברי התוספות לא מבואר האם בפרשו מקצתם אין הולכים אחר הרוב ומפקחים את הגל גם בשבת כדברי רש"י, או שרק בפרשו כולם אין הולכים אחר הרוב אך בפרשו מקצתם הולכים אחר הרוב. ניתן להבין בשיטתם שאם פרשו מקצתם אין הולכים אחר הרוב כיוון שלא הוחזק שיש ישראל באותה חצר כסברת רש"י, אלא שהתוספות מוסיפים עליו שאם פרשו כולם לחצר אחרת, אף שהם ניידים שם עדיין נחשב הדבר לתערובת של קבוע באותה חצר והדין פשוט שאין הולכים אחר הרוב, והחידוש של שמואל הוא אפוא בכגון שיצאו מאותה החצר השנייה מקצת מהסיעה. אולם אם פרשו רק מקצת מהסיעה לחצר אחרת הרי שכדברי רש"י לא הוחזק כאן ישראל ולכן הולכים אחר רוב הגויים ו"כל דפריש - מרובא פריש". כהבנה זו עולה מתוך דברי הביאור הלכה (ד"ה קביעות). אולם ניתן להבין באופן שונה את דעת התוספות. אפשר, שאם פרשו מקצתם לחצר אחרת אז אין הולכים אחר הרוב כיוון שאותם שפרשו נחשבים שבאו מהקביעות הראשונה, שהרי היא לא בטלה, ולכן אין הולכים אחר הרוב. אולם אם פרשו כולם אז אין הולכים אחר הרוב כיוון שהקביעות בטלה לגמרי, ולכן בכגון זה אומרים "כל דפריש - מרובא פריש". שיטת המאירי המאירי בפירושו הראשון כותב בדומה לפירוש רש"י שכאשר פרשו כל הסיעה מהחצר בה היו מותר לחלל על אחד מהם את השבת. אולם בשונה מרש"י הוא מסביר שמדובר שיצאו כולם מהחצר בה היו והלך כל אחד מהם לחצר אחרת, ובאחת מן החצרות נפלה מפולת על אחד מהם. אף שבדרך כלל מצב זה מוגדר כ"פריש", מכל מקום לגבי דיני נפשות מקלים כדברי שמואל, והסברה היא שכיוון שעל כורחנו אחד מאלו שפרש הוא ישראל, שהרי כולם פרשו ובתוך הסיעה היה ישראל אחד, אם כן יש להסתפק לגבי כל אחד שמא הוא ישראל ולכן מחללים עליו את השבת. אולם אם פרשו רק מקצתם אז אפשר שהישראל נשאר בחצר הראשונה ואף אחד מאלו שפרש אינו ישראל ולכן בכגון זה הולכים אחר הרוב ואין מחללים שבת על אחד מהפורשים. שיטת הרי"ף והרא"ש הרי"ף והרא"ש גורסים בדברי הגמרא בהסבר דעת שמואל "לא צריכא, דפריש חד מינייהו ואזל לחצר אחרת". דהיינו לפי שיטתם לא מדובר כדברי רש"י שכל הסיעה עברה לחצר אחרת, אלא רק אחד מהם יצא. הרא"ש מסביר את מסקנת הגמרא " הא דפרוש כולהו הא דפרוש מקצתייהו" שאם פרשו כולם לחצר אחרת, ומשם פרש אחד מהם ויצא לחצר נוספת אז אין מחללים את השבת על אותו שפרש כיוון שלא פרש מתוך קביעות, שהרי הם היו ניידים בזמן שפרש. אולם אם האחד פרש מתוך הסיעה כשהיא עדיין בחצר הראשונה ודינה כקבוע, אז מחללים שבת על אותו שפרש כיוון שהוא פרש מתוך הקבוע. כשיטה זו פוסקים הרמב"ם והשולחן ערוך. אולם המשנה ברורה (בביאור הלכה שם) מביא בשם ספר תוספת יום הכפורים שאפשר שאין הרמב"ם חולק על דעת רש"י והתוספות (על פי הסברו), וגם הוא מודה שאם פרשו כולם לחצר אחרת ושם נפלה מפולת על אחד מהם, אף שהם ניידים מחללים עליו את השבת. נספח - פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך היתה חצר שיש בה גוים וישראלים, אפילו ישראל אחד ואלף גוים, ונפלה עליהם מפולת - מפקחין על הכל מפני ישראל. פירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו אותה חצר - מפקחים עליו שמא זה שפירש היה ישראל והנשארים גוים. נעקרו כולן מחצר זו לילך לחצר אחרת, ובעת עקירתם פירש אחד מהן ונכנס לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת ואין ידוע מי הוא - אין מפקחין עליו, שכיון שנעקרו כולם אין כאן ישראל קבוע וכל הפורש מהן כשהן מהלכין הרי הוא בחזקת שפירש מן הרוב, לפיכך אם היה הרוב ישראל אף על פי שנעקרו כולם ופירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת - מפקחין. השגת הראב"ד. יש מפרשין בהן מפקחין מפני שהוחזק שם ישראל, אבל פירשו מהם ארבעה או חמשה ופירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו - אין מפקחין שלא הוחזק שם ישראל. (רמב"ם שבת ב', כ' - כ"א) אין הולכים בפקוח נפש אחר הרוב. אפילו היו תשעה עכו"ם וישראל אחד בחצר, ופירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו שם מפולת - מפקחין, כיון שנשאר קביעות הראשון במקומו חשבינן ליה כמחצה על מחצה. אבל אם נעקרו כולם, ובשעת עקירתן פירש אחד מהם לחצר אחרת ונפל עליו - אין מפקחין עליו, שכיון שנעקר קביעות הראשון ממקומו, אמרינן כל דפריש מרובא פריש. (אורח חיים שכ"ט, ב')

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300