בין שישנו הציץ על מצחו - של כהן גדול, כשאירעה טומאה על הקרבן. יום הכפורים - אינו על מצחו בשעת עבודת היום הפנימית, שאינו נכנס לפנים בבגדי זהב. שטומאה הותרה לו - שכולו קרבן צבור, ואינו צריך לרצויי ציץ. מכלל דרבי שמעון סבר דחויה היא - וציץ הוא דמרצה עלה, והיינו תנאי. אמר אביי כו' - מילתא באפי נפשיה היא, לפרושי פלוגתייהו. בסיכתא - יתד. על מצח ונשא - והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים (שמות כח).

הקדמה דעות התנאים בהסחת הדעת מהציץ דעות התנאים בהסחת הדעת מתפילין תוקף איסור הסחת הדעת מתפילין שיטת בעל שאגת אריה בהגדרת היסח הדעת שיטת בעל בני ציון בהגדרת היסח הדעת הקדמה בסוגייתנו מובאת מחלוקת בין רבי יהודה ובין רבי שמעון בברייתא לגבי ריצוי הציץ כשאינו מונח על מצחו של הכהן הגדול, רבי יהודה סובר שבכגון זה אין הציץ מרצה ולעומתו רבי שמעון סובר שמרצה. הגמרא קושרת מחלוקת זו למחלוקת האם הטומאה הותרה בציבור או דחויה בציבור. בהמשך מוסבר בגמרא שמחלוקתם תלויה בדרשת הפסוקים, שרבי שמעון דורש שהציץ מכפר גם כשאינו על מצח הכהן הגדול מכך שנאמר 'תמיד לרצון לפני ה' ', ואילו רבי יהודה דורש פסוק זה ללמד שאין להסיח את הדעת מהציץ. לכאורה מצינו שלוש מחלוקות שתלויות זו בזו, המחלוקת אם הציץ מרצה כשאינו על מצח הכהן הגדול, המחלוקת האם טומאה הותרה או דחויה בציבור ומחלוקת נוספת האם יש איסור להסיח את הדעת מהציץ, שהרי מכיוון שרבי שמעון דורש את הפסוק 'תמיד' ללמד שהציץ מרצה גם כשאינו על מצח הכהן, שוב אינו יכול ללמוד ממנו שיש איסור להסיח את הדעת מהציץ. יש לעיין אם כן כמי נפסקה ההלכה, ולהשוות בין פסיקת ההלכה במחלוקות השונות. לגבי הסחת הדעת מהציץ, מביאה הגמרא את דברי רבה שלומד מכך קל וחומר לתפילין שגם מהם אסור להסיח את הדעת, שהרי אם בציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אסור להסיח את הדעת, וודאי שגם בתפילין שיש בהם הרבה אזכרות יהיה איסור זה. יש לדון לגבי תוקפו של האיסור להסיח את הדעת מהתפילין, זאת גם בהתאם לשיטות השונות באיסור הסחת הדעת מהציץ. עוד יש לשאול מה נקרא הסחת הדעת, הן לגבי ציץ והן לגבי תפילין. דעות התנאים בהסחת הדעת מהציץ רבה בר רב הונא לומד שאסור להסיח את הדעת מהציץ מהפסוק 'על מצחו תמיד'. כאמור, מפשט הסוגיה עולה לכאורה שרק רבי יהודה יכול ללמוד איסור זה כדברי רבה, שהרי לפי רבי שמעון נצרך פסוק זה ללמד שהציץ מרצה תמיד, גם כשאינו על מצח הכהן הגדול. כך אכן נוקט בעל ספר בני ציון (לכטמאן, סימן כ"ח, סק"א) בדעת הרמב"ם. לעומת זאת, בעל שו"ת שאגת אריה (סימן ל"ח) סובר שאף שמתחילה סברה הגמרא שמחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון תלויה בדרשת הפסוק 'על מצחו תמיד לפני ה' ', מכל מקום מסקנת הגמרא בהמשך היא שהם נחלקו האם ניתן לדרוש את האות ו' שבמילה מצחו, ואם כן ניתן לומר שלכל הדעות אפשר לדרוש שאסור להסיח דעתו מתפילין. כך הוא מוכיח מדברי רבה שמובאים כהלכה פסוקה ללא מחלוקת בכמה מקומות בש"ס (כאן, במסכת מנחות ל"ו ע"ב ובמסכת שבת י"ב ע"א). באופן אחר כותב החתם סופר בחידושיו למסכת שבת (י"ב ע"א) שרבי שמעון סובר שניתן לדרוש את המקרא לפניו ולאחריו, ולכן המילה 'תמיד' נדרשת גם כהמשך לתחילת הפסוק 'על מצחו תמיד' דהיינו שאין להסיח את הדעת כדרשת רבה, וגם נסמכת לסוף הפסוק 'תמיד לפני ה' ' דהיינו שהציץ מרצה גם כשאינו מונח על מצח הכהן הגדול. בעל בני ציון מקשה על כך מהמבואר במקומות אחרים בש"ס שרבי שמעון סובר שאין לדרוש את המקרא גם לפניו וגם לאחריו, וכותב שאולי כוונת החתם סופר היא שרבה סובר שהמקרא נדרש לפניו ולאחריו, ולכן הוא יכול לדרוש גם כרבי שמעון וגם כרבי יהודה, ובזה אנו יכולים לפסוק כרבה. המנחת חינוך כותב (מצווה צ"ט) שאיסור הסחת הדעת מהציץ הוא מן התורה כפי שמשמע מהגמרא שדורשים זאת מהכתוב. הרמב"ם משמיט הלכה זו, ובעל בני ציון תמה על כך. המנחת חינוך מיישב בדוחק שהרמב"ם סמך כל מה שכתב בהלכות תפילין שאסור להסיח את הדעת מהתפילין קל וחומר מציץ שקדושתו קלה יותר, הרי שגם בציץ אסור להסיח את הדעת. דעות התנאים בהסחת הדעת מתפילין כאמור, רבה לומד את איסור הסחת הדעת מהתפילין בקל וחומר מציץ שקדושתו קלה יותר. לשיטת בעל שאגת אריה שהובאה לעיל גם רבי שמעון מסכים לדרשה שאוסרת להסיח את הדעת מהציץ ולכן הוא יכול להסכים גם לקל וחומר וממילא גם לשיטתו ישנו איסור להסיח את הדעת מהתפילין. בכך מיישב בעל שאגת אריה את שיטת הרמב"ם שמחד פוסק כדעת רבי שמעון שטומאה דחויה בציבור, ומאידך פוסק את ההלכה של איסור הסחת הדעת בתפילין, ומכאן שגם רבי שמעון מודה לאיסור זה. דעה אחרת היא דעת החתם סופר (שם) שסובר שאף שרבי יהודה מסכים ללימוד של רבה שיש איסור להסיח את הדעת מהציץ, מכל מקום הוא כותב שהקל וחומר שמלמד שגם בתפילין ישנו איסור הסחת דעת נכון רק לשיטת רבי שמעון, אך לשיטת רבי יהודה אין איסור להסיח את הדעת מהתפילין. הוא מסביר שלדעת רבי יהודה משמעות האיסור להסיח את הדעת היא כדי שהציץ לא יסור ממקומו, ואם כן אין ללמוד קל וחומר מציץ לתפילין, שהרי בציץ ישנה חומרה שאינה קיימת בתפילין, והיא שהציץ מרצה רק בעודו על מצח הכהן, וניתן לומר שרק בציץ ישנו האיסור להסיח את הדעת כדי שלא יסור מהמצח ואין ללמוד מציץ לתפילין. כפי שהובא לעיל, בעל בני ציון סובר שהלימוד לאיסור הסחת דעת הוא רק בשיטת רבי יהודה. הוא כותב שהרמב"ם אכן פוסק הלכה כרבי יהודה ולא כרבי שמעון, כפי שעולה מדבריו בהלכות ביאת המקדש (פ"ד ה"ח) שהציץ מרצה רק בעודו על מצח הכהן, ולכן מובן כיצד הוא פוסק כדברי רבה שאסור להסיח את הדעת מהתפילין. עם זאת עדיין קשים דברי הרמב"ם שפוסק כרבי שמעון שטומאה דחויה בציבור, אך על כך הוא כותב שכבר תירצו האחרונים תירוצים אחרים כיצד פוסק הרמב"ם מחד כרבי יהודה שהציץ מרצה רק בעודו על המצח, ומאידך פוסק שטומאה דחויה בציבור כשיטת רבי שמעון. לגבי דברי החתם סופר שרק לשיטת רבי שמעון ישנו קל וחומר הוא כותב שניתן לומר שאיסור הסחת הדעת אינו חובה לשמור שלא יזוז הציץ ממקומו, שהרי אם הציץ אינו מרצה אלא כשהוא על המצח פשוט שצריך להשגיח שלא יזוז הציץ, אלא הפסוק בא ללמדנו שיש לזכור כל העת שהציץ נמצא על ראשו, וראה עוד להלן הדעות השונות בהגדרת איסור הסחת הדעת. עם זאת, הוא כותב שמדברי מקצת הפוסקים שכותבים שגדר איסור הסחת הדעת בתפילין הוא לשמרם שלא יזוזו ממקומם על כורחנו צריכים להסביר כשיטת החתם סופר, שהקל וחומר נכון רק לשיטת רבי שמעון אף שזה דחוק בגמרא. תוקף איסור הסחת הדעת מתפילין רבה לומד את איסור הסחת הדעת בתפילין בקל וחומר מציץ, ונראה אם כן שכמו שהאיסור בציץ הוא איסור מן התורה, כך הדין גם באיסור הסחת הדעת בתפילין. אולם התוספות (ד"ה ומה ציץ) כותבים שאין זה קל וחומר גמור, שיש לומר שקדושת הציץ חמורה יותר מכיוון שהשם שבו גלוי ואינו מחופה, מה שאין כן בתפילין שכל האזכרות שבהן מחופים. כיוצא בזה למדנו במסכת שבת (ס"ב ע"א) שאין איסור להיכנס לבית הכסא בקמיעות שבהן אזכרות מחופות. אף שהגמרא שם אומרת שבתפילין אין להיכנס לבית הכסא משום שיש בהם שם של שי"ן דל"ת יו"ד מגולה, שהוא בקשרי התפילין, מכל מקום כותבים התוספות שמשום זה אין התפילין חמורות יותר מהציץ, שהרי בציץ ישנו שם של ד' אותיות שהוא חמור יותר, ועוד שאין השם שבקשרי התפילין בכתב גמור. על כן התוספות מסיקים שמן התורה אין ללמוד קל וחומר זה, ומשמעות דברי רבה הם שכיוון שישנו צד מסוים שחמור יותר בתפילין, והוא שיש בהם יותר אזכרות, על כן מן הדין יש על חכמים לתקן משמוש בתפילין כל שעה כדי שלא יסיח דעתו מהם. היוצא מדברי התוספות שאיסור הסחת הדעת בתפילין הינו איסור מדברי חכמים. בעל היראים (מצווה רצ"ט, מהדורת תועפות רא"ם) בעקבות קושיות התוספות וקושיות נוספות מסביר שאיסור הסחת הדעת הוא משום חשש נפילה, ובזה אין עדיפות לתפילין שהן מכוסות, ואדרבה הן חמורות יותר שבהן יש יותר אזכרות. הריטב"א כותב שאף שקדושת הציץ גדולה יותר, שהרי את הציץ לובש רק הכהן הגדול ובבית המקדש, מכל מקום לעניין היסח הדעת דין התפילין חמור יותר שיש בו יותר אזכרות. אמנם מדברי הרמב"ם משמע שאכן קדושת התפילין גדולה יותר מקדושת הציץ, שכך הוא כותב על התפילין: "שקדושתן גדולה מקדושת הציץ, שהציץ אין בו אלא שם אחד, ואלו יש בהם אחד ועשרים שם של יו"ד ה"א בשל ראש, וכמותן בשל יד". בעל בני ציון כותב שאף שהתפילין מחופות, מכל מקום החיפוי מועיל רק לעניין בזיון הבא מבחוץ, שכיוון שהם מחופות אין הביזיון נראה כל כך, אולם לעניין היסח הדעת שאיננו בזיון חיצוני לא מועיל החיפוי, ועל כן הקל וחומר מציץ נכון. לשיטות אלו, איסור הסחת הדעת בתפילין נלמד בקל וחומר גמור והוא מן התורה. שיטת בעל שאגת אריה בהגדרת היסח הדעת בעל שאגת אריה (סימן ל"ט) דן במהות היסח הדעת האסור כשהתפילין עליו. הוא מביא את דברי רבנו יונה על מסכת ברכות שכותב שהיסח הדעת הוא כשהאדם שרוי במצב של שחוק וקלות ראש, אך אם עסוק במלאכתו וצרכיו ואין דעתו ממש עליהם אין זה נקרא היסח הדעת. גם הרא"ש מביא שיטה זו ומוסיף שמסתבר כפירוש זה, שאם לא כן הרי מצוות תפילין היא שילבש האדם את התפילין כל היום, ואיך אדם יכול ללבוש את התפילין יום שלם מבלי להסיח דעתו כלל. הרא"ש מוסיף להוכיח כדברי רבנו יונה מההלכה שמותר להתנמנם בתפילין אף שלכאורה בשעה שהוא מתנמנם אין דעתו על התפילין. גם הטור (סימן מ"ד) מעתיק שיטה זו. בעל שאגת אריה עצמו מאריך להקשות על שיטה, ולהלן נביא מקצת מקושיותיו. בסוגייתנו לומדים את איסור הסחת הדעת מציץ, לפי דרכו של רבנו יונה צריך לומר שגם האיסור בציץ הוא איסור של קלות ראש. פירוש זה קשה מכמה פנים. ראשית, הפירוש הפשוט הוא שלא יסיח דעתו מהציץ הוא שיזכור שהציץ עליו. עוד קשה שקלות ראש בלאו הכי אסורה במקדש משום איסור 'מורא מקדש', ואם כן איסור הסחת הדעת מהציץ לכאורה מיותר. קושיה נוספת היא על פי שיטת התוספות שהובאה לעיל שהקל וחומר אינו קל וחומר גמור ואיסור הסחת הדעת מתפילין הינו איסור מדרבנן בלבד, וקשה אם כן שהרי קלות ראש ממילא אסורה מדרבנן, ואין צורך ללמוד איסור מיוחד לקלות ראש בתפילין. עוד הוא מקשה ממספר מקורות, ביניהם גם סוגייתנו מהם עולה כי הפתרון להיסח הדעת הוא משמוש בתפילין, וקשה כיצד מועיל המשמוש בתפילין להסיר את החשש של קלות ראש. בנוסף לכך הוא כותב שבדברי הטור ישנה סתירה. בסימן מ"ד כאמור הוא פוסק כדברי רבנו יונה, ואילו בהלכות אבלות בחלק יורה דעה (סימן שפ"ח) הוא מעתיק את דברי הרמב"ן שכותב שאבל אינו מניח תפילין בשעת בכי והספד כיוון שבשעה זו אינו יכול לכוון דעתו לתפילין ולהיזהר לא להסיח דעתו מהם. דברי הרמב"ן סותרים את דעת רבנו יונה, שהרי וודאי שאין חשש שאבל שעסוק בבכי ובהספד יבוא לידי קלות ראש. על כן מסקנת בעל שאגת אריה היא כי איסור הסחת הדעת הוא שהאדם צריך לזכור בכל העת שהתפילין עליו, ולא להסיח דעתו לדברים אחרים. עם זאת הוא כותב (בסימן מ') שעל כורחנו אי אפשר לומר שאסור להסיח דעתו אפילו לרגע קטן, שאם כן כיצד כהן גדול עובד בבית המקדש כשהציץ עליו, הרי הציץ עליו ואסור לו להסיח דעתו ממנו, ומאידך הוא צריך לכוון בעבודה. כמו כן כל אדם כיצד מניח תפילין כל היום בלי להסיח דעתו מהם כלל. עוד ראיה הוא מביא מההלכה שמותר להתנמנם כשהתפילין עליו. מסקנתו היא שלזמן קצר מותר להסיח מחשבתו, ושיעור זמן זה הוא כדי הילוך מאה אמה. שיטת בעל בני ציון בהגדרת היסח הדעת בעל בני ציון (שם סק"ב) חולק על דברי בעל שאגת אריה שהובאו לעיל וסובר שאין כלל מחלוקת בין רבנו יונה לבין הרמב"ן בעניין זה. ראשית הוא דוחה את דברי בעל שאגת אריה שכתב ששיעור היסח הדעת הוא כדי הילוך מאה אמה. בעל בני ציון מוכיח מדברי הרמב"ם שאין כלל שיעור להיסח הדעת, שכך כותב הרמב"ם "שלא יסיח דעתו מהם אפילו רגע אחד". עוד הוא מוסיף שכיוון שיש איסור בהסחת הדעת לא שייך להגביל איסור זה בזמן, שנתינת שיעור שייכת באיסור שכל עוד לא השלים את השיעור אין כאן איסור, לדוגמא אכילת פחות מכזית אינה מוגדרת כאכילה. אך כאן גם היסח הדעת של רגע אחד הוא היסח הדעת. הוא כותב שרבנו יונה התקשה בנקודה זו, כיוון שאיסור הסחת הדעת הוא אפילו ברגע אחד, קשה אם כן כיצד יכול אדם לא להסיח דעתו מהתפילין יום שלם, וכיצד יכול להתפלל כשהם עליו, וכן כיצד יכול הכהן הגדול לעבוד בבית המקדש עם הציץ. על כן הסיק רבנו יונה שאף שהסחת הדעת פירושה שכחה מהתפילין, מכל מקום אם אדם עסוק בצרכיו אך הוא מודע לכך שהתפילין עליו, וראיה לכך שאינו מגיע לקלות ראש, נחשב הדבר לכך שאינו מסיח דעתו מהתפילין אף שאינו מייחד את מחשבתו בהם באותו זמן. אם האדם מגיע לקלות ראש סימן הוא שהסיח דעתו לגמרי מהתפילין. על כן מובן כיצד יכול הכהן הגדול לעבוד כשהציץ עליו, וכן כיצד יכול אדם ללבוש את התפילין במשך יום שלם. עם זאת, מדי פעם האדם צריך לפנות את מחשבתו ולהתרכז רק בתפילין, ולכך נצרך המשמוש בתפילין, ועל כן מובן מדוע מצינו שיש חובה למשמש בתפילין מידי פעם. הוא מסביר שכל הסחת הדעת לגמרי מן התפילין אסורה, ועל כן גם עצבות יתירה שנובעת מבכי והספד של אבל שגורמת לו להסיח דעתו לגמרי מן התפילין אסורה. נספח - פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך חייב אדם למשמש בתפילין כל זמן שהם עליו שלא יסיח דעתו מהם אפילו רגע אחד, שקדושתן גדולה מקדושת הציץ, שהציץ אין בו אלא שם אחד ואלו יש בהם אחד ועשרים שם של יו"ד ה"א בשל ראש וכמותן בשל יד. (רמב"ם תפילין ד', י"ד) חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה שלא יסיח דעתו מהם, וימשמש בשל יד תחלה. וכשיאמר וקשרתם לאות על ידך ימשמש בשל יד, וכשיאמר והיו לטוטפות בין עיניך ימשמש בשל ראש. (אורח חיים כ"ח, א')

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300