הלכה בסעודה. כלומר הלכה זו אמרו בהלכות סעודה: אדם. שיצא מתוך הסעודה להשתין מים נוטל ידו אחת אותה ששיפשף בה ניצוצות: והפליג. שהה: נוטל שתי ידיו. דכיון שהפליג שעה אחת או שתים הסיח דעתו מסעודתו ולא נזהר לשמור ידיו והן עסקניות: לא יטול מבחוץ. שלא יאמרו עליו לא נטל: ומחזיר הטפיח על האורחין. ה"ג לה בתוספתא [פ"ד] דברכות טפיח פך שיוצקין ממנו מים על הידים מחזירו על האורחים המסובין והשמש מחזירו עליהן ואומר יש בכם הצריך ליטול ואין זאת אלא להודיע שנטל זה שהכניס את ידיו: לא אמרן. דלא יטול בחוץ אלא שאינו צריך עוד לאכול אלא לשתות הוא נכנס שהיו רגילין להאריך לשתות בשתיה אחר המזון ומיהו צריך ליטול שמא יתן פרוסה לתוך פיו: מידע ידיע דאנינא דעתיה. ולא חשדי ליה:

הקדמה שיטת רש"י שיטת הריטב"א, הרא"ש והתוספות ישנים שיטת המאירי שיטת הרשב"א שיטת הרא"ה פסיקת ההלכה הקדמה בברייתא שמובאת בגמרא העוסקת בהלכות סעודה, מובא שאם אדם יוצא באמצע סעודתו להשתין - עליו ליטול את ידו כשהוא חוזר לסעודתו, אולם אם יצא והפליג בדיבור עם חברו - עליו ליטול את שתי בטרם ימשיך בסעודה. הדין הראשון של נטילת ידו לאחר הטלת מי רגלים מתקשר לסוגיה הקודמת שעוסקת בחיוב לשפשף את הניצוצות לאחר שמשתין, ומכיוון שחובה עליו לשפשף - אין לו לאכול באותה יד בטרם ייטלה. הדין השני עוסק במי שהסיח דעתו מהנטילה והסעודה, שעליו ליטול שנית. בסיומה של הברייתא מובא שהנטילה צריכה להיות בפני הסועדים כדי שלא יחשדו בו שלא נטל. יש לעיין האם דין זה מתייחס לנטילה לאחר הטלת מי רגלים, לנטילה לאחר הסחת הדעת, או לשני הדינים. בגרסה שלפנינו נאמר ש"נוטל את שתי ידיו" ומכך משמע לכאורה שזה עוסק בסיפא, אך כפי שיובא להלן ישנם נוסחים רבים שאינם גורסים מילים אלו. על דברי הברייתא בסופה אומר רב חסדא שדין זה נכון רק בנוטל לשתייה, שאז יש חשש, אולם הנוטל לצורך אכילה לא יחשדו בו שאוכל ללא נטילה ולכן יכול ליטול בחוץ. מדבריו עולה לכאורה שישנה נטילה לצורך שתייה, ויש לעיין בדבר בהתאם למקורות נוספים שעוסקים בחובת הנטילה. שיטת רש"י כאמור, רב חסדא מגביל את הדין האמור בברייתא שצריך ליטול מבפנים משום מראית העין רק לנכנס לשתות, אך הנכנס לאכול יכול ליטול גם בחוץ ולא יחשדו בו. רש"י (ד"ה לא אמרן) מפרש שהצורך ליטול לשתייה הוא מחשש שיבוא לאכול, כיוון שמדובר בשתייה שהיו נוהגים לשתות לאחר הסעודה, ועדיין האוכל מונח לפניהם. על פי זה נראה שחובת הנטילה לשתייה היא של שתי ידיו, שהרי הטעם לנטילה הוא שמא יאכל. מכך משמע שהסיפא של הברייתא, וכן דברי רב חסדא אמורים לגבי הדין השני שמובא בברייתא, שמי שיצא והפליג צריך ליטול את שני ידיו, ולגבי זה נאמר שאם נוטל לצורך שתייה צריך ליטול בחוץ. כשיטת רש"י מפרש גם רבנו יונה (ברכות, מ"ב ע"ב בדפי הרי"ף). בעל בני ציון (לכטמאן, סק"ג) מסביר שרש"י מפרש כך משום שמשמעות הפשוטה בברייתא היא שהסיפא באה לפרש את הדין הסמוך לה, דהיינו הדין השני של היוצא ומפליג בדיבור. הריטב"א מסביר שלפי רש"י הצורך בנטילה הוא מחשש שיאכל מכיוון שלא מצינו שתיקנו נטילה לשתייה. אדרבה, במסכת חגיגה (י"ח ע"ב) למדנו ש"הנוטל ידיו לפירות - הרי זה מגסי הרוח" ומסתבר שהכוונה לכל דבר שאינו פת. על כן רש"י מפרש שכאן זה דין מיוחד במי שבאמצע סעודתו יצא ויש חשש שידיו נגעו במקום מטונף, שאז אף שכוונתו לשתות בלבד צריך ליטול מחשש שמא יאכל. כמו כן יש להוסיף שיש חובה ליטול את היד שבה שפשף את הניצוצות של מי הרגליים אף אם כוונתו רק לשתות, ונראה שחיוב זה הוא מגדרי נקיות. אמנם הריטב"א עצמו, וכך גם הרא"ש בתוספותיו מקשים על רש"י שכיוון שכוונתו לשתות בלבד אין לחייב אותו ליטול, ורק כשיימלך וירצה לאכול - ייטול. לשיטת רש"י בעל בני ציון מעלה אפשרות שביוצא להשתין יש אנינות דעת אפילו בשתייה ולא יבואו לחשוד בו ששותה ללא נטילה ויכול ליטול בחוץ. שיטת הריטב"א, הרא"ש והתוספות ישנים כאמור, הריטב"א והרא"ש מקשים על שיטת רש"י שסובר שהנכנס לשתות בלבד צריך ליטול. על כן הם מפרשים, וכך מפרשים גם התוספות ישנים שהסיפא של הברייתא וכן דברי רב חסדא עוסקים בדין הראשון של הברייתא של היוצא להשתין שצריך ליטול את ידו שבה שפשף את הניצוצות, ולגבי זה מסיימת הברייתא שצריך ליטול בפנים ולא בחוץ משום החשד. רב חסדא מגביל זאת וסובר שאם חוזר לאכילה אין כאן חשד שכולם יודעים שהאוכל לאחר הטלת מי רגליים נוטל את ידו. אמנם כפי שהובא לעיל הגרסה שלפנינו בסיפא של הברייתא היא ש"נוטל שתי ידיו", אולם בספר דקדוקי סופרים מובא שבכתבי היד לא גורסים מילים אלו, וכך נראה גם מתוך דברי הראשונים. לשיטה זו יש לדון אם לאחר הטלת מי רגלים אדם חוזר לאכילה, האם צריך נטילת שתי ידיים או נטילת ידו אחת. בפשטות נראה כי הברייתא לא מחלקת בכך ואף לאכילה די בנטילת אותה היד שבה שפשף, וכך משמע מסתימת הראשונים. אולם הריטב"א סובר שאם חוזר לאחר הטלת מי רגליים לאכול צריך ליטול את שתי ידיו. נראה כי הריטב"א סבור שלפי רב חסדא מעמידים את כל הדין הראשון של הברייתא רק במי שחוזר לשתייה, אך החוזר לאכילה דינו שונה, ולדעת הריטב"א הוא צריך ליטול את שתי ידיו. עוד יש לעיין האם בדין השני של הברייתא, שלשיטה זו עוסק בנוטל לאכילה, יש להצריך ליטול בפנים. בדברי הריטב"א מפורש שתמיד הנוטל לצורך אכילה יכול ליטול בחוץ כיוון שאין חשד בנטילה לאכילה. מאידך, ברשב"א (משמרת הבית, בית ו' שער א') מובאת סברה שאין אנינות הדעת במפליג בדיבור, ואם כן יש לומר שגם בנוטל לאכילה יש חשד אם ייטול בחוץ, שהרי מדברי רב חסדא ניתן להסיק שבכל מקום שבו אין אנינות דעת יש חשד. שיטת המאירי מפירוש המאירי עולה כי לדעתו הסיפא של הברייתא וכן דברי רב חסדא מתייחסים לשני הדינים שמובאים בברייתא, דהיינו שבין הנוטל ידו אחת ובין הנוטל שתי ידיו אם זה לצורך שתייה צריך ליטול בפנים, ואם זה לצורך אכילה נוטל בחוץ. לפי זה יוצא לכאורה שהוא סובר שגם לצורך שתיית משקים יש צורך ליטול נטילה גמורה של שתי ידיים, שהרי לדברי רב חסדא הנוטל לצורך שתייה נוטל בחוץ, ולפירושו מדובר אף בכגון שהסיח דעתו וצריך ליטול את שתי ידיו. אכן, המאירי כותב שסתם כך לצורך שתייה אין צורך ליטול, אלא שאם ידיו של האדם מלוכלכות מצווה עליו ליטול. על כן בדין הראשון של היוצא להשתין צריך ליטול כיוון ששפשף בידו את הניצוצות. הוא מוסיף שאם לא שפשף כלל ונזהר לשמור את ידו שלא תיגע במקום מזוהם - אינו צריך נטילה כלל, אף לא לאכילה. מאידך, אם שפשף בשתי ידיו - עליו ליטול את שתי ידיו אף לצורך שתייה. מתחילת דבריו נראה כי הוא מבאר שהדין השני שבברייתא שאם הפליג בדיבורו והסיח דעתו שצריך ליטול את שתי ידיו גם מדובר בכגון שיצא להטיל מים, וכיוון שהסיח דעתו חוששים שמא שפשף בשתי ידיו ואינו זוכר זאת ולכן צריך נטילת שתי הידיים. אולם בהמשך דבריו משמע שגם היוצא סתם כך והסיח דעתו מהסעודה צריך ליטול את שתי ידיו אף אם הוא מתכוון רק לשתות משום שחוששים שנגע במקומות מטונפים בידיו. שיטת הרשב"א הרשב"א בספרו תורת הבית (בית ו' שער א') חולק על כל הראשונים שהובאו לעיל, וסובר שגם לצורך שתייה יש חובה ליטול. הוא מבסס פסק זה על פי גמרא במסכת ברכות (מ"ג ע"א), ומשם עולה שחובת הנטילה היא רק של יד אחת שבה אוחזים את הכוס. בנוסף לכך הוא כותב שיש ראיה לכאורה גם מסוגייתנו שגם לצורך שתייה יש לשתות. מכך משמע שהוא מפרש שדברי רב חסדא על הצורך של השותה ליטול בפנים מתייחסים לרישא, שבה מבואר שנוטלים יד אחת. עם זאת, הוא מסיק שניתן לדחות את הראיה מסוגייתנו מאחר ואפשר לבאר כפי שהובא לעיל שהצורך בנטילה הוא משום שפשוף מי הרגליים, אך עדיין אין ראיה שבסתם ידיים גם צריך ליטול לשתייה. שיטת הרא"ה גם הרא"ה (בדק הבית, שם) מסכים לרשב"א שצריך ליטול ידו אחת לצורך שתייה, אלא שהוא מוסיף עליו שאם מדובר בשתייה שיש בה קביעות צריך ליטול את שתי ידיו. הוא מבסס פסק זה על סוגייתנו, ממנה עולה כי יש ליטול את שתי ידיו לצורך שתייה. משמעות דבריו היא כי הוא מפרש כרש"י שדברי רב חסדא אמורים לגבי הדין השני שבברייתא, אלא שבניגוד לרש"י שמסביר שהצורך בנטילה גמורה לשתייה הוא משום גזירה שמא יאכל, מסביר הרא"ה כי השתייה עצמה מחייבת נטילה. פסיקת ההלכה הרמב"ם מעתיק את שני דיני הברייתא לגבי היוצא להשתין והמפליג בדיבור עם חברו, ומביא בהמשך את הסיפא של הברייתא על פי הסברו של רב חסדא, שרק החוזר לשתות צריך ליטול בפנים. מסדר דבריו מדייק בעל בני ציון שהרמב"ם מפרש כרש"י שהחילוק בין אכילה לשתייה שייך רק במפליג בדיבור, אך היוצא להשתין תמיד יכול ליטול בחוץ כיוון שיש אנינות הדעת ואין חשד. לעומת זאת, השולחן ערוך מעתיק תחילה את הדין של היוצא להשתין ועל דין זה כותב את החילוק שבין נטילה לשתייה שצריך ליטול בפנים משום החשד לבין נטילה לאכילה שבה אין חשד. לאחר מכן הוא מביא את הדין של המפליג בדיבור שצריך נטילה גמורה של שתי ידיו. בפשטות ניתן להבין שבדין השני אין חילוק בין שתייה לאכילה. כך אכן סובר המגן אברהם (סק"ה), ומפרש שבהפליג שאין אנינות הדעת תמיד יש חשד וצריך נטילה בפנים אפילו לאכילה. נספח - פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך יצא אחד מן המסובין להשתין מים - נוטל ידו אחת ונכנס. דיבר עם חבירו והפליג - נוטל שתי ידיו ונכנס. אם היו מסובין לשתייה - נכנס ויושב במקומו ונוטל ידיו ואחר כך מחזיר פניו לאורחין, ולמה נוטל במקומו? שמא יאמרו לא נטל ידיו מפני שאין שם אכילה. (רמב"ם ברכות ז', ח') היו מסובין בסעודה ויצא אחד להטיל מים - נוטל ידו אחת ששפשף בה. ואינו נוטל אלא בפני כולם, שלא יחשדוהו שלא נטל. הגה. ואם לא שפשף אינו נוטל כלל אם לא נגע במקום טנופת, אבל אם עשה צרכיו, ודאי צריך נטילה. והני מילי לשתות, אבל לאכול נוטל אפילו בחוץ, דמידע ידעי דאנינא דעתיה ולא אכל בלא נטילה. ואם דבר עם חבירו והפליג, נוטל שתי ידיו כיון שהסיח דעתו. הגה. והא דבעינן נטילה לשתייה היינו בתוך הסעודה דחיישינן שמא יאכל, אבל בלאו הכי אין צריך נטילה לשתייה. (אורח חיים ק"ע, א')

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300