שני שעירי יום הכפורים - שמשלקחן הם קדושים, שהרי מתרומת הלשכה באו, ושחטן בחוץ לעזרה. חייב על שניהן - משום שחוטי חוץ, ולקמן פריך: קודם הגרלה למאי חזו בפנים, וכיון דלא חזו - אמאי חייב, הא ראוי לפתח אהל מועד בעינן, דכתיב בשחוטי חוץ (ויקרא יז) ואל פתח אהל מועד לא הביאו. ופטור על של עזאזל - דלא חזי להקריב בפנים. לשעיר הנעשה בחוץ - כל אחד היה ראוי להקריבו לחטאת המוסף של יום הכפורים האמורה בפרשת פנחס. ומאי שנא לשעיר הנעשה בפנים דלא - חזי, משום דמחוסר הגרלה. לשעיר הנעשה בחוץ נמי לא חזו - דמחסרי כל מעשה עבודת היום של מתן דמי פר ושעיר וחפינת הקטרת והקטרתה, הראוין ליקדם למוספין. אין מחוסר זמן לבו ביום - לענין שעיר החיצון אין כאן חסרון מעשה בגופו, אלא חסרון זמן שעדיין לא הגיע זמן המוספין, וזמן הראוי לבו ביום - אין זה חסרון זמן, אבל הגרלה, אף על גב דלאו מעשה בגופן היא, דהא אמרן עליית גורל מתוך קלפי היא מעכבת אבל הנחה אינה מעכבת - אפילו הכי הואיל ומצוה האמורה בהן היא - כמחוסר מעשה דמי.

הקדמה שיטת הריטב"א והתוספות במסכת זבחים שיטת התוספות ישנים (בתירוצם השני) שיטת התוספות ישנים שיטת הרמב"ם הקדמה סוגייתנו עוסקת באיסור שחוטי חוץ שבהקרבת שני שעירי יום הכיפורים מחוץ לעזרה. הברייתא אומרת, שאם הקריבום בחוץ לפני ההגרלה, חייבים עליהם משום שחוטי חוץ, אולם אם הקריבום בחוץ לאחר ההגרלה, חייבים רק על השעיר שעלה עליו הגורל לה', שמיועד להיות חטאת פנימית, ופטורים על שעיר המשתלח. טעם הדין האחרון מצוי במשנה במסכת זבחים (קיב א): "...שעיר המשתלח שהקריב בחוץ - פטור, שנאמר 'ואל פתח אהל מועד לא הביאו', כל שאין ראוי לבא אל פתח אהל מועד - אין חייבים עליו". כלומר חיוב שחוטי חוץ הוא רק בבהמה שעומדת להקרבה בפנים ואדם שינה והקריבו בחוץ, אולם בהמה שאינה עומדת להקרבה בפנים, אין חייבים עליה משום שחוטי חוץ, ולכן אין חיוב בהקרבת שעיר המשתלח בחוץ, מכיוון שאינו עומד להקרבה בפנים. את הדין הראשון שבברייתא מסביר רב חסדא, שחייבים על שני השעירים אם הקריבום בחוץ לפני ההגרלה, משום שכל עוד לא הגרילו, ניתן עדיין ליעדם לשעיר החטאת החיצון, כלומר שעיר החטאת של מוסף יום הכיפורים, שהרי עדיין לא נקבעו על ידי הגורל לשעיר החטאת הפנימי ולשעיר לעזאזל. כיוון שכך, ניתן לומר עליהם שהם בהמות ש"ראויות לפתח אהל מועד", וחייבים עליהם משום שחוטי חוץ. אם כן, מסקנת סוגייתנו היא שחייבים על השעירים לפני ההגרלה משום שחוטי חוץ. הראשונים מקשים על מסקנה זו ממה שנראה מהסוגיה במסכת זבחים. הגמרא שם מקשה על דברי המשנה שהובאה לעיל, מברייתא אחרת, שעולה ממנה ששעיר המשתלח נקרא ראוי לפתח אהל מועד, ובכל זאת פטורים עליו משום שחוטי חוץ, מחמת דרשה אחרת: שנאמר בפרשת שחוטי חוץ "לה'",, ושעיר המשתלח אינו "מיוחד לה'". תחילה מתרצת הגמרא את הסתירה בין המשנה לברייתא, שהמשנה עוסקת בשעיר המשתלח לאחר ההגרלה, שאז הוא אינו ראוי לפתח אהל מועד ופטורים עליו משום כך, ואילו הברייתא עוסקת בשעיר לפני ההגרלה, ואז הוא ראוי לפתח אהל מועד, ואף על פי כן פטורים עליו מחמת הדרשה מ"לה'". על תירוץ זה הגמרא מקשה, שגם לאחר ההגרלה נחשב השעיר ראוי לפתח אהל מועד, שהרי צריך לקיים בו את מצוות הווידוי. בעקבות קושיה זו משנה הגמרא את התירוץ ומסיקה שהמשנה עוסקת בשעיר לאחר הווידוי, ואז הוא אכן אינו ראוי לפתח אהל מועד, ואילו הברייתא עוסקת בשעיר לפני הווידוי, ואז השעיר ראוי לפתח אהל מועד ובכל זאת פטורים עליו משום "לה'". על כל פנים, מהתירוץ הראשון עולה שפטורים על שעיר המשתלח אף קודם הגרלה, וזה בניגוד לאמור בסוגייתנו, שלפני ההגרלה חייבים על שני השעירים. שיטת הריטב"א והתוספות במסכת זבחים התוספות במסכת זבחים (ד"ה כאן קודם הגרלה), הריטב"א בסוגייתנו, והתוספות ישנים בתירוצם הראשון מיישבים, שאכן מתחילה סברה הגמרא במסכת זבחים שפטורים על שעיר המשתלח לפני ההגרלה, וזה בניגוד לסוגייתנו, אך במסקנתה הסוגיה שם חוזרת בה, וניתן לומר שלפני ההגרלה חייבים על שעיר המשתלח משום שהוא ראוי לפתח אהל מועד, כדברי רב חסדא, ומה שהגמרא אומרת שם שפטור משום "לה'", הוא בשלב שבין ההגרלה לווידוי. לשיטה זו נראה שתמיד חייבים על שעיר המשתלח קודם הגרלה. שיטת התוספות ישנים (בתירוצם השני) התוספות ישנים, בתירוצם השני, מתרצים שכשאמרה הגמרא במסכת זבחים שקודם הגרלה פטורים על השעיר, לא התכוונה לכל הזמן שלפני מעשה ההגרלה, אלא רק לזמן שלפני הנחת הגורל על השעיר, לאחר שהעלו את הגורל מן הקלפי וראו כבר איזה שעיר נבחר לה'. לפי זה, גם הגמרא במסכת זבחים מודה שלפני מעשה ההגרלה חייבים על השעיר, כדברי הגמרא כאן, ורק לאחר העלאת הגורל פטורים: לפני הנחת הגורל על השעיר, פטורים מחמת הדרשה מ"לה'", ואילו לאחר ההנחה, פטורים משום שאינו ראוי לפתח אהל מועד. כך הוא לפי ההוה אמינא בסוגיה בזבחים; ולפי המסקנה שם, גם לאחר הנחת הגורל על השעיר, הוא ראוי לפתח אהל מועד לשם מצוות הווידוי, ובכל זאת פטורים משום "לה'", ורק לאחר הווידוי פטור משום שאינו ראוי לפתח אהל מועד. הרווח בשיטה זו הוא שהיא מסבירה מדוע הגמרא במסכת זבחים מכנה את השעיר לפני ההגרלה "שעיר המשתלח". לשיטה זו, ש"קודם הגרלה" פירושו קודם הנחת הגורל, מובן מדוע הוא נקרא שעיר המשתלח, שהרי כבר עלה עליו הגורל לעזאזל. אולם יש קושי בשיטה זו, שהרי בפשטות הלשון "קודם הגרלה" אינה מתייחסת להנחת הגורל, שכלל איננה מעכבת, כאמור לעיל לט ע"ב. אבל נראה שאין הבדל להלכה בין שיטה זו לשיטה הראשונה דלעיל, ולפי שתיהן פטורים על שעיר המשתלח מיד לאחר שעלה עליו הגורל לעזאזל, אף קודם הנחה. שיטת התוספות ישנים התוספות ישנים מתרצים תירוץ שלישי, ואומרים שזהו התירוץ הנראה: הגמרא בזבחים עוסקת במצב שכבר הוקדש שעיר אחר לשם חטאת המוספים של יום הכיפורים. בכגון זה אין לומר על השעירים שהם ראויים לפתח אהל מועד, שהרי אינם ראויים להיות שעיר המוסף, כיוון שכבר הוקדש שעיר אחר לשם כך. נראה שלשיטה זו, לאחר שהוקדש שעיר אחת למוסף, פטורים על שני שעירי החטאת של עבודת היום לפני הגרלתם, מכיוון שבשלב הזה, גם השעיר לה' אינו ראוי לפתח אהל מועד, שהרי עדיין לא התברר על ידי ההגרלה שזהו השעיר לה', והרי ההגרלה מעכבת, כאמור לעיל לט ע"ב. נראה שהסיבה שהמפרשים האחרים לא רצו לתרץ כתירוץ זה, היא משום שלדעתם, גם לאחר שכבר הפרישו שעיר אחר למוסף, ניתן עדיין לומר שהשעירים ראויים לפתח אהל מועד, כל עוד לא הוקרב בפועל שעיר אחר למוסף, שהרי אם יקריבו אחד מהם לשם מוסף לפני ההגרלה, החטאת תהיה כשרה. שיטת הרמב"ם הרמב"ם פוסק שאם שחט בחוץ את שני שעירי יום הכיפורים לפני שהתוודה עליהם - חייב, שהרי הם ראויים לבוא לפתח אהל מועד לשם ווידוי, אולם אם שחטם בחוץ לאחר שכבר התוודה עליהם, פטור על השעיר לעזאזל וחייב על השעיר הפנימי. פסק זה לכאורה סותר גם את סוגייתנו, שעולה ממנה שלאחר ההגרלה פטורים על שעיר המשתלח, גם קודם ווידוי, וודאי סותר את הסוגיה במסכת זבחים, שעולה ממנה שגם לפני ווידוי פטורים על שעיר המשתלח, מחמת הדרשה מ"לה'". ואכן, הראב"ד משיג על דבריו, וכותב שלאחר ההגרלה פטור על שעיר המשתלח, גם קודם שהתוודה עליו. הכסף משנה מתרץ, שהרמב"ם גורס גירסה אחרת בברייתא שבמסכת זבחים. לפי גרסה זו, וכך אכן מצינו במקצת מהנוסחים במסכת זבחים, הברייתא אינה ממעטת שעיר המשתלח מחיוב שחוטי חוץ, אלא מרבה אותו, והגרסה בברייתא היא: "לה' - לרבות שעיר המשתלח". לגרסה זו, קושיית הגמרא שם היא שיש סתירה בדין בין המשנה לברייתא, שהמשנה שם פוטרת מחיוב שחוטי חוץ בשעיר המשתלח בעוד שהברייתא מחייבת, ומסקנת הגמרא היא שהחיוב אמור לאחר ווידוי, ואילו הפטור הוא קודם ווידוי, מפני שמצוות הווידוי מחשיבה את הקרבן לראוי לפתח אהל מועד. כך אכן פוסק הרמב"ם, שקודם ווידוי חייבים על שעיר המשתלח ולאחר ווידוי פטורים עליו. באופן שונה מסביר החזון איש (או"ח קכ"ב, ג). לדעתו ניתן ליישב את פסק הרמב"ם גם עם גרסת הגמרא כפי שהיא לפנינו. הוא כותב שהרמב"ם מבין שיש מחלוקת בין המשנה במסכת זבחים לבין הברייתא, שהברייתא פוטרת בשעיר המשתלח גם קודם ווידוי, מחמת הדרשה מ"לה'", ואילו המשנה פוטרת בשעיר המשתלח רק משום שאינו ראוי לפתח אהל מועד, ואינה מקבלת את הדרשה מ"לה'". שעיר המשתלח נקרא ראוי לפתח אהל מועד קודם ווידוי, משום מצוות הווידוי שמתקיימת בו, כדברי הגמרא במסכת זבחים, ולכן לפי המשנה שאינה דורשת את הפסוק "לה'", חייבים על שעיר המשתלח לאחר ההגרלה קודם הווידוי. נספח - פסק הרמב"ם שני שעירי יום הכפורים ששחטם בחוץ, אם עד שלא התודה עליהם - חייב כרת על שניהן הואיל וראויין לבוא לפני השם לוידוי. ואם אחר שהתודה - פטור על המשתלח שהרי אינו ראוי לבוא לפני השם. השגת הראב"ד. אני שונה בברייתא: עד שלא הגריל עליהם - חייב על שניהם, ופירש רב חסדא הואיל וראויים לשעיר הנעשה בחוץ. משהגריל עליהם - חייב על של שם ופטור על של עזאזל. אלמא אפילו קודם שהתודה, כיון שהגריל ועלה עליו הגורל לעזאזל - פטור עליו בחוץ אף על פי שעתיד להתודות עליו. שאין ראוי לבא לפתח אהל מועד ויהא מיוחד לשם, אלא שיהא ראוי לזריקה ולהקטרה, שנאמר: "לה' ", וחיי ראשי, שמעתא דזבחים הטעהו שלא ירד לפירושה ומצאה משובשת.

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300