שעם. מין גומא שקורין פוי"י: בתענית צבור. הנגזר על הגשמים דתנן במסכת תענית (דף יב:) אסור בנעילת הסנדל: בדהיטני. מין שעם: בדהוצי. סנדל של כפות תמרים: בדיבלי. של עשבים: יוצא בקב שלו. בשבת קב אשקצ"א: ורבי יוסי אוסר. קסבר לאו מנעל הוא הואיל ואינו שוה בכל ואפילו הכי שוין שאסור לצאת בו ביום הכפורים אלמא אף על גב דלרבי יוסי לאו מנעל הוא אפי' הכי אסיר והוא הדין לשל שעם: כתיתין. חתיכות בגדים קטנות שהם נוחות לו לסמוך שוקו עליהם: טמא. מקבל טומאה דלאו פשוטי כלי עץ הוא: מנעל הוא. הלכך ביוה"כ אסור אבל דהיטני ודהוצא לאו מנעל נינהו:

הקדמה שיטת בעל המאור שיטת רש"י שיטת הרמב"ן פסיקת ההלכה הקדמה אחד מחמשת העינויים שיש לקיימם ביום הכיפורים הוא איסור נעילת מנעלים. בסוגייתנו עוסקת הגמרא בהגדרת המנעלים האסורים בלבישה. תחילה הגמרא מסתפקת לגבי סנדל העשוי משעם, אם מותר לצאת בו ביום כיפור. בהקשר לזה מביאה הגמרא מעשים באמוראים שלבשו ביום הכיפורים סנדלים שונים שעשויים משעם ומעוד חומרים פחותים. על מעשים אלו מקשה רמי בר חמא מברייתא שנשנית בהקשר למחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי לגבי יציאה בשבת בקב הקיטע שבה נאמר שביום הכיפור כולם מודים שאסור ללבוש קב הקיטע, ומכך מבין רמי בר חמא שיש סתירה לדעת האמוראים שהתירו לצאת בסנדלים של שעם וכדומה. תחילה מתרץ אביי שמדובר בקב הקיטע שיש בו כתיתים, ובכגון זה יש תענוג בלבישתו ומשום התענוג הדבר אסור. רבא דוחה תירוץ זה ומסיק שקב הקיטע לכל הדעות מוגדר כ"מנעל", ומחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי היא רק לגבי יציאה בו בשבת ומשום גזירה. בפשטות נראה כי דעת רבא היא שיש לאסור יציאה בקב הקיטע ביום הכיפורים ויש לברר האם אכן כך ההלכה. עוד יש לדון האם מסקנה זו של רבא עומדת בסתירה לכל דעות האמוראים שהובאו לעיל, שהתירו יציאה בסנדלים העשויות מחומר פחות, ואף נהגו כך למעשה. עוד יש לדון לגבי ההגדרה של המנעל האסור ביום הכיפורים מתוך עיון בסוגיות נוספות בתלמוד. בסוגייתנו לא מוזכר איזה סנדל נאסר, אולם רש"י (ד"ה ורבי יוסי אוסר) כותב שלפי קושיית רמי בר חמא גם דבר שאינו מוגדר כמנעל אסור בלבישה ביום הכיפורים. בדברי הר"ן (דף ב בדפי הרי"ף) מובא ההסבר לכך שיש לאסור אף דבר שאינו מנעל אם הוא מגן על הרגל, שכן בלבישתו יש משום ביטול העינוי. אמנם למסקנת דברי רבא מפרש רש"י (ד"ה מנעל הוא) שמנעל האסור הוא רק כזה שמוגדר כ"מנעל". עם זאת עדיין לא מבואר מהם התנאים שנצרכים כדי להגדיר דבר כמנעל. בדומה לדיון בסוגייתנו, דנה הגמרא במסכת יבמות (ק"ב ע"ב) לגבי הסנדל הכשר לחליצת יבמה. בגמרא שם מובא שהסנדל צריך להיות מעור על שם הכתוב "ואנעלך תחש" (יחזקאל טז, י), ומפרש רש"י (שם ד"ה אין חולצין בו) "...אלמא לא קרי ליה נעל עד שיהיה ... של עור". בהמשך הגמרא שם עולה שאותה הגדרה לגבי סנדל של חליצה נכונה גם לגבי מנעל האסור ביום הכיפורים. כאמור, מסקנת רבא בסוגייתנו היא כי רבי מאיר ורבי יוסי לא חולקים על כך שקב הקיטע מוגדר כמנעל אלא האם יש לגזור על יציאה בו בשבת. לעומת זאת מהגמרא במסכת יבמות (ק"ג ע"א) ובמסכת שבת (ס"ו ע"א) משמע שאכן מחלוקתם היא האם קב הקיטע מוגדר כמנעל, שהרי הגמרא משווה בין מחלוקתם לגבי יציאה בשבת בקב הקיטע לבין חליצה בקב הקיטע, ובחליצה הרי אין מקום לגזור והדין נובע רק מהגדרת הקב כמנעל. יתירה מזו, במסכת יבמות רבא עצמו מסכים להשוואה זו. אמנם הוא מוסיף שגם לפי רבי מאיר על מנת שדבר יוגדר כמנעל הוא צריך להגן על הרגל ולכן אנפיליא של בגד אינה מוגדרת כמנעל. יש ליישב אם כן את הסוגיות. שיטת בעל המאור בעל המאור (ב' ע"א בדפי הרי"ף) סובר שמתירוצו של רבא עולה שהוא חולק על כל שיטות האמוראים שהובאו קודם וסובר שאין היתר לצאת ביום הכיפורים אף בסנדל של שעם. הוא מסביר שלשיטת רבא לכל הדעות קב הקיטע נחשב למנעל, והוא הדין גם סנדל של שעם. את הגמרא במסכת שבת ובמסכת יבמות שמסבירה שרבי מאיר ורבי יוסי נחלקו האם קב הקיטע מוגדר כמנעל הוא מסביר שהיא בשיטת אמוראים שחולקים על רבא וכדעת אביי בסוגייתנו וסוברים שאכן קב הקיטע לשיטת רבי יוסי אינו מוגדר כמנעל. אף שנראה מהגמרא במסכת יבמות שרבא עצמו מסכים להעמדה זו של המחלוקת, מכל מקום יש לפרש את דבריו שהוא רק מתייחס לדעות שהעמידו כך את המחלוקת ומתרץ את הקושיה לשיטתם, אך הוא עצמו לא סובר כך. להלכה יש להחמיר כדעת רבא, היינו שאסור לצאת בכל סוגי המנעלים, ואף בסנדל העשוי משעם ועלים. עם זאת הוא מסכים שמותר לכרוך בגד על רגלו ולצאת בו כמעשה של רבה בר רב הונא, שזה אינו מנעל כלל אלא רק לתענוג. הרמב"ן (מלחמות ה', שם) מקשה על בעל המאור מכך שמובא בגמרא שרבא עצמו "נפיק בדיבלי" כלומר יצא ביום הכיפורים בסנדל עשוי מעשבים (כך מפרש רש"י). אמנם גרסת רבנו חננאל היא "רבה" ולא "רבא" כפי שמופיע לפנינו, ולפי זה אין קושיה על בעל המאור. שיטת רש"י רש"י (ד"ה מנעל הוא) מפרש שלמסקנת רבא אף שקב הקיטע מוגדר כמנעל וממילא אסור בלבישה ביום הכיפורים, מכל מקום סנדל של "היטני" ושל "הוצא" אינם מנעל ומותרים בלבישה ביום הכיפורים. לשיטתו רבא מיישב את מנהגם של האמוראים שיצאו בסנדלים אלו אף לשיטת רבי מאיר ורבי יוסי שאוסרים יציאה בקב הקיטע. החילוק הנראה בין קב הקיטע לבין סנדל העשוי משעם ומכפות תמרים הוא שסנדל משעם אינו מגן על הרגל לעומת קב הקיטע שמגן. המסקנה היוצאת משיטה זו היא שיש לאסור כל מנעל שמגן אף אם הוא עשוי מעץ, אך מנעל שאינו מגן - מותר. כשיטה זו עולה גם מתוך דברי הריא"ז (הלכה ב, יב) שאוסר לצאת ביום הכיפורים בסנדל של עור או עץ שהוא מגן אולם בסנדל מעלים מותר לצאת שאינו מגן. לגבי סנדל של שעם הוא כותב שמותר לצאת בו רק אם הוא לח עדיין, אך אם הוא יבש דינו כשל עץ שהוא מגן ואסור. בעל קרבן נתנאל (אות ט) מדייק מדברי הרא"ש שמתיר לצאת באנפיליא של בגד מכיוון שאינו מגן, שמנעל המגן אסור אף אם אינו עשוי מעור, וזה כשיטת רש"י. הקושי בשיטה זו הוא שלפי רש"י יש חילוק בין סנדל של שעם שמותר לצאת בו ביום הכיפורים ואינו מוגדר כמנעל לבין קב הקיטע שמוגדר כמנעל ואסור בלבישה ביום הכיפורים. אולם מהברייתא שמובאת במסכת יבמות (ק"ב ע"ב) עולה שלסנדל של שעם אותו דין של קב הקיטע ושניהם כשרים לחליצה. אפשר שהריא"ז כיוון ליישב קושיה זו ועל כן הוא מחלק בין שעם לח לבין שעם יבש וקשה. שיטת הרמב"ן הרמב"ן (שם) סובר שדברי רבא לא נאמרו כלל כתירוץ לקושיה על מעשי האמוראים, אלא כדחיית תירוצו של אביי. אמנם לעצם העניין האם מותר לנעול סנדלים העשויים מחומרים שונים שאינם עור סובר רבא שהדבר נתון במחלוקת תנאים. דעת רבי מאיר ורבי יוסי שאוסרים לבישת קב הקיטע ביום הכיפורים היא שכל מנעל אף העשוי מעץ אסור, ולפי זה גם סנדל של שעם ועלים אסור. אולם במסכת שבת (ס"ה ע"ב) מביא רבא את דעת רבי יוחנן בן נורי, שלפי הרמב"ן פירוש שיטתו הוא שאין קרוי מנעל אלא העשוי עור וכפי שלמדנו מן הפסוק "ואנעלך תחש". להלכה אנו נוקטים כדעת כל האמוראים שהתירו יציאה בסנדלים שאינם מעור, ועל כן כל דבר שאינו עשוי מעור, אף שהוא מגן וקשה - מותר בלבישה ביום הכיפורים שאינו קרוי מנעל. הרמב"ן מסביר שכך היא גם שיטת הרי"ף שמביא את המעשים באמוראים שנעלו סנדלים שאינם מעור, אך משמיט את הברייתא שאוסרת גם לשיטת רבי יוסי לבישת קב הקיטע ביום הכיפורים מאחר ורבי יוחנן בן נורי חולק ומתיר קב הקיטע, והלכה כמותו. כך נראה שיש להסביר גם את שיטת הרא"ש שגם משמיט את הדין בקב הקיטע אך מביא את ההיתר לנעול סנדל של שעם, אלא שכבר הובא לעיל הסברו של בעל קרבן נתנאל שמסביר את הרא"ש כרש"י. עוד יש להביא ראיה לפסק זה מההלכה לגבי חליצה שנפסקה שמותר לחלוץ רק בסנדל העשוי מעור, ומכאן שרק מנעל מעור קרוי מנעל. באופן שונה לומד הב"ח מדברי הטור את הסבר דברי רבא שבקב הקיטע לכל הדעות אסור לצאת ביום הכיפורים, שזה משום שמדובר בקב מחופה עור, ובכגון זה לכל הדעות הוא קרוי מנעל. פסיקת ההלכה הרמב"ם בדומה לרי"ף ולרא"ש מביא את ההיתר ללבוש סנדל של שעם וגמי ביום הכיפורים ולא מביא את הברייתא שאוסרת ללבוש קב הקיטע. מכך מסיקים הלחם משנה ובעל קרן אורה (בחידושיו למסכת יבמות, ק"ב ע"ב) שדעתו כדעת הרמב"ן שרק מנעל העשוי מעור אסור בלבישה ביום הכיפורים. לדעתם ניתן להוכיח זאת גם מפסק הרמב"ם לגבי חליצה (הלכות ייבום וחליצה, ד, יח) שפוסל חליצה במנעל שאינו מעור, מכאן שרק מנעל עור קרוי מנעל. אמנם, בהמשך דבריו מנמק הרמב"ם את ההיתר בכך "שהרי קושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש שהוא יחף". מנימוק זה לומדים בעל שו"ת פנים מאירות (ח"ב סימן כח) ובעל ערוך השלחן (סעיף ד) שרק מנעל שבו מרגישים את קושי הארץ מותר, אך מנעל שהוא עבה וקשיח, דוגמת סנדל של עץ - אין ללובשו ביום הכיפורים. לפי זה שיטת הרמב"ם היא כדעת רש"י שהובאה לעיל. בעל ערוך השלחן מיישב את הסתירה בין פסקי הרמב"ם, שלגבי חליצה הוא פוסק שרק מנעל של עור קרוי מנעל, בעוד שלגבי יום הכיפורים כל מנעל המגן אסור, בכך שביום הכיפורים אין האיסור תלוי בהגדרת "מנעל", אלא בעינוי, דהיינו שיש להרגיש שהולכים ללא מנעל, ואם במנעל של עץ אין מרגישים את קושי הארץ - אין בזה עינוי והדבר אסור. בעל שיח יצחק דוחה את דיוקם של בעל פנים מאירות ובעל ערוך השלחן וסובר שנימוקו של הרמב"ם מתייחס רק להיתר לכרוך בגד על הרגל ולא להיתר ללבוש סנדל של שעם וגמי. עוד הוא כותב שגם בסנדל של עץ יש עינוי, שהרי מרגישים את קושי העץ. נמצא לשיטתו שכדי לאסור מנעל צריך שהחומר ממנו עשויה הנעל יהיה מחד מגן וקשה כדי שלא יורגש קושי הארץ, אך מאידך לא קשה מדי כדי שהוא עצמו לא יוגדר כלבישה של עינוי. השולחן ערוך פוסק שרק מנעל של עור אסור כדעת הרמב"ן. אולם דעת בעל פנים מאירות ובעל ערוך השולחן שראוי להחמיר כדעת רש"י וכשיטת הרמב"ם לפי הסברם שכל מנעל שמגן אסור, וכך מביא גם המשנה ברורה (סק"ה). נספח: פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך אסור לנעול מנעל וסנדל... ומותר לצאת בסנדל של שעם ושל גמי וכיוצא בהן, וכורך אדם בגד על רגליו ויוצא בו, שהרי קושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש שהוא יחף... (רמב"ם שביתת עשור ג, ז) אסור לנעול סנדל או מנעל של עור, אפילו קב הקיטע וכיוצא בו, אפילו של עץ ומחופה עור - אסור. אבל של גמי או של קש או של בגד או של שאר מינים - מותר אפילו לצאת בהם לרשות הרבים. (אורח חיים תריד, ב)

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300