Halacha Brura and Birur Halacha Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה



בירורי הלכה לדוגמא

אנו מזמינים אתכם להתרשם מן המפעל ויצירתו על ידי הכרת כמה בירורי הלכה במתכונתם המקורית.
כדי לראותם, לחץ כאן.

מלבד זה, ראינו לנכון להציג גם מחרוזת של סוגיות שונות שכבר נתבררו ונכתבו במסכתות שיצאו לאור, בעזרת ה', ויש בהן כדי להראות על היקפו של המפעל, המתפרס לאורכו ולעומקו של התלמוד כולו.

במסכת סוכה פותחת הגמרא בדיון על טעמי הפסול של הסוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה, ויש על כך כמה טעמים, של רבה, רבי זירא ורבא. גם הראשונים המשיכו בבירור פסיקת ההלכה כמי, יש שפסקו כרבה ויש כרבא, ובבירור הלכה מתבררים צדדי המחלוקת שיש לה נפקא מינה הלכה למעשה, עד לבירור שיטת הרמב"ם שאינה מפורשת כל כך, והשו"ע שנראה כפוסק כרבא. על מסקנה זו נוסף הבירור לגבי סוכה הגבוהה מעשרים אמה והמחיצות אינן מגיעות לגובה זה, וזו שאלה הנידונה בפוסקים ומבוססת על שיטת ההלכה של הראשונים.

בפרק שני (דף כה, א) נדונה שאלה עקרונית לגבי עוסק במצוה שהוא פטור מן המצוה, כמו שלוחי מצוה שפטורים מן הסוכה.

בבירור הלכה מובאות שלוש שיטות אם הפטור חל דווקא כאשר אינו יכול לקיים את שתי המצוות, או אפילו כשיכול לקיים את שתיהן, כל עוד עסוק במעשה המצוה הראשונה בפועל, ועד שיטה שפטור כשצריך לטרוח בקיום המצוה השניה. דיון זה מבוסס על סברות וגם על הוכחות מתוך הסוגיה עצמה, מן המעשה ברב חסדא ורבה בר רב הונא שלא לנו בסוכה בדרכם לילך לשמוע את הדרשה, ומן הדין של חתן ושושביניו הפטורים מן הסוכה, ובכל זאת שואלת הגמרא שיכולים לאכול בסוכה, המשא ומתן הזה משמש בסיס לשיטות השונות של הראשונים.
נראה שנחלקו הפוסקים בענין זה, כי הרמב"ם סובר כנראה שהפטור של העוסק במצוה הוא מוחלט, ואילו הטור סובר להיפך, שאין פטור אלא בזמן שאי אפשר לקיים שתיהן, והרמ"א נראה שפוסק דווקא כשיטה האמצעית שפטור, אך בתנאי שצריך לטרוח בעשיית המצוה השניה.

בפרק רביעי (דף מג, ב - מד, ב) נדונה מצות ערבה בפרטיה על פי מה שכתוב בגמרא, ומתוך כך נתבררו השיטות המפורטות בקשר למצוה זו, אם היו מקיפים את המזבח עם הערבה או עם הלולב. על פי זה מתבררת מחלוקת המחבר עם הרמ"א אם נוהגים להקיף בזמן הזה את הבמה גם מי שאין לו לולב או לא. השאלה תלויה בכך: אם ההקפה במקדש היתה בערבה, אזי ממילא אין יתרון היום לבעל הלולב על פני מי שאין לו לולב; ואולם אם ההקפה היתה דווקא בלולב, הרי כך צריך לעשות בזה"ז ומי שאין לו לולב לא יקיף.
בסוגיה זו מתבאר כי חיבוט הערבה יכול להתפרש כלשון הכאה, אולם גם כלשון נענוע, וזה המקור לדברי הרמ"א שצריך לנענע בה. הנכון הוא שבמצוה זו נוהג הציבור דרך כלל לפי מנהגי האריז"ל, ואולם יש מקום לדעת את פרטיה לפי הסוגיה והראשונים, ולנהוג לפיהן ביחד עם מנהגי הקבלה.
כיוצא בדבר אתה מוצא במסכת סנהדרין בפרק שישי (דף מא, ב) לגבי ברכת הלבנה, שיש מחלוקת בגמרא עד כמה מברכים. בגמרא עצמה יש גם חילופי גרסאות, ובמקביל נדונה השאלה גם בירושלמי, הראשונים נחלקו כמי לפסוק, וגם נוספה שם השאלה בביאור דברי חז"ל אם "עד ועד בכלל", או עד "ולא עד בכלל". דברים אלה מתבררים גם ע"י האחרונים כמו החתם סופר ובעל אליה רבה המדייקים את ההלכה מן הסוגיה.
לשאלה זו נוספה שאלה אחרת והיא, מאימתי מתחילים לברך, האם מברכים כבר מתחילת החודש ממש, כפי שנראה מסוגית הגמרא בבבלי, ואולם בברייתא במסכת סופרים שנינו שאין מברכים על הלבנה עד שתתבשם. נחלקו בפרוש הדברים, האם הכוונה למוצ"ש כשהוא מבושם ובגדיו נאים, או שהכוונה שיש להמתין כמה ימים עד שתהא הלבנה ניכרת ויהנו מאורה. במחבר בשו"ע פוסק שמברכים רק לאחר שבעה ימים והטעם הוא על פי הקבלה, ולכאורה הדברים סותרים את פשט הסוגיה, אך בכל זאת מצינו שיש שמפרשים את הגמרא באופן לשיטת הקבלה.

במסכת סנהדרין יש כמובן בירורים רבים ומגוונים, מהם ראוי לציין את קבוצת הבירורים על שבע מצוות בני נוח בפרק שביעי. נושאים אלו ידועים באופן כללי, אך במסגרת בירור הלכה מתגלים עקרונות ופרטים שלא כולם ידועים ולא כולם נזכרים אף בפוסקים.

למשל, ישנה שאלה האם הגוי חייב במצות צדקה, ובגמרא אין על כך דיון מפורש, אך כותב הר"ן בחידושיו (דף נו, ב) שיש לדייק מן הגמרא שיש לגוי מצות צדקה, שכן בין שבע המצוות אתה מונה את הדינין, ואלו נלמדים מן הפסוק שנאמר באברהם: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". נמצא אם כן, שאותו פסוק שמלמד על המשפט בהכרח שמלמד גם על הצדקה.
אמנם יש מקום לומר שהצדקה הכתובה בפסוק מתפרשת בלשון פשרה, כמו שמפרש רש"י שם במקום אחר, ומלבד זה ישנה בגמרא שיטה אחרת, לפיה לומדים את מצוות הדינים מפסוק אחר וא"כ אין הפסוק הנזכר משמש כבסיס מחייב לא למשפט ולא לצדקה. אכן הרמב"ם בהלכות מלכים (י, י) כותב בפירוש שלא נצטוו על הצדקה, אך כאמור יש בזה מחלוקת ראשונים. באותו ענין, מתברר שיש חשיבות לשאלה זו בקשר למצות הצדקה בישראל, כי אם גם בני נוח נצטוו על הצדקה ממילא מובן מדוע אין מברכים על מצוה זו, כמו שכותב בעל ספר הרוקח, שאין מברכים אלא על מצוה שנצטוו עליה ישראל בלבד, שיכולים לומר בה: "אשר קדשנו במצוותיו וצונו". בדרך זו נוגעים ברורי ההלכה בשאלות מגוונות, ומתבררים הדברים מיסודותיהם של הראשונים בתלמוד בבלי.

במסכת פסחים (דף לה, א) בבירור הלכה על אורז ודוחן ושאר קטניות, נדונה השאלה האם יש להחמיר בהם אחר שאין הלכה כרבי יוחנן בן נורי אלא כחכמים אשר סוברים שאלו אינם מחמיצים. כידוע המנהג באשכנז להחמיר, כמו שמובא בשו"ע (או"ח תנג, א), ואולם יתכן שכבר הראב"ד בהשגתו על הרמב"ם סובר שיש להם דין של חמץ נוקשה, והדברים תלויים בגירסא שבספרי הרמב"ם, אם השגת הראב"ד מכוונת להלכה זו. אך מתברר כי השיטה המחמירה מובאת בחידושי הריטב"א, ובספר קובץ על הרמב"ם מפרש שיש לשיטה זו בסיס ממשי בסוגיה עצמה, שכן הגמרא מסתפקת בביאור דעתו של רבי יוחנן בן נורי, ולכאורה לא מקובל לדון בשיטה שאין הלכה כמותה, אלא שמפרוש דברי רבי יוחנן בן נורי בגמרא, מתבררת גם שיטתם של חכמים, שאם הוא מחמיר כל כך עד שעושה את האורז לחמץ גמור, מסתבר שחכמים שחולקים עליו, מודים, שבכל זאת יש בהם איסור של חמץ נוקשה.

במקום אחר (דף לז, א) מתברר המקור לחילוק המנהגים לגבי עובי המצה, שכן הרמ"א כותב בפירוש שיש לעשות את המצה רקיקין, וזו חומרא שאינה בשו"ע וברמב"ם, אך המקור לשיטתו נובע מהרשב"א והריטב"א בחידושיהם, שמוכיחים כך ממהלך הסוגיה בגמרא.

בירור מקיף ישנו במסכת מכות (דף ה, ב) בקשר לגדר הידוע בעדים זוממין שאומרים בהם "כאשר זמם ולא כאשר עשה". גדר זה אינו נזכר בגמרא בנוסח הזה, ואולם יש מן הראשונים אשר סוברים שאכן הוא קיים בכל העונשים, כמו הריטב"א אשר סובר שאפילו בממון אינם נענשים אם כבר נעשה הדין.
ידועה שיטת התוספות בבבא קמא (ד, ב) שאין אומרים כן בממונות כיון שניתנה לחזרה, ואין משנים את הדין גם באותם מצבים שבהם כבר אי אפשר להחזיר את הכסף. עם זאת ישנם ראשונים אשר מפרשים את כל האמור בסוגיה שם דווקא בקשר לעונש מיתה, כי הפסוק שבגמרא מתייחס לעונש זה, וא"כ בכל העונשים האחרים כמו מלקות וגלות יתחייבו העדים הזוממים גם לאחר שנעשה הדין על פיהם.
כך היא באמת שיטת הרמב"ם, וכבר משיג עליו הראב"ד, אך כאמור יש לו לרמב"ם בסיס חזק בסוגיה עצמה, ובלימודים הנזכרים בה, כי לא נזכר בשום מקום שיש כלל קבוע שנענשים רק על מה שזממו. שיטה זו של הרמב"ם הביאה אחריה הרבה פרושים וחידושים וגם אלו מובאים בבירור ההלכה.

במסכת קידושין (דף מה, א) למדנו על הנהו בי תרי דהוו קא שתו חמרא תותי ציפי בבבל, שקל חד מינייהו כסא דחמרא יהיב ליה לחבריה, אמר ליה מיקדשא לי ברתיך לברי; ובגמרא שואלים: ודילמא שליח שויא וכו'. מלימוד שיטות הראשונים מתברר כי הנושא המרכזי הנדון בסוגיה זו, הוא בשאלה העקרונית, האם צריך עדים במינוי שליחות בקידושין. כבר הרא"ש מדייק מן הסוגיה שאין צורך בעדים, וההסבר לכך הוא שרק אם אכן אין צורך בהם ראוי היה לחוש שמינהו שליח. אמנם יש על כך מחלוקת, כי שיטת הראב"ד היא שכל שליח לקידושין צריך עדים במינויו. ועוד יש לדון האם שיטתו היא דווקא כשממנה במפורש את השליח ולא כאשר נעשית הפעולה מדין "זכין לאדם" שאז אין צורך בעדים כשם שאין צורך במינוי מפורש, והכל נדון כאילו היה, למרות שבאמת לא היה בפועל. חילוק נוסף הוא בין שליח האיש לשליח האשה, והדברים קשורים גם להשוואה, - שישנה או שאינה - בין קידושין לגיטין. מכל מקום לפנינו דוגמא של סוגיא שעיקרי הדברים בה אינם כתובים במפורש בגמרא אלא ע"י דיוק ורמז, בעוד שהשאלה עצמה עקרונית ויסודית בהלכות קידושין, והרי זה ממש גופי תורה התלויים בשערה.
הנה כי כן ישנן סוגיות ארוכות וקשות שברורן קצר ופשוט, ויש סוגיות קצרות ודווקא ברורן ארוך ויסודי, אבל התמונה הכללית המתקבלת, היא של תורה שיש בה הרבה שיטות שבסופו של דבר מתלכדות כולן במשך הדורות כאבני פסיפס במסגרת אחת, המתגלה בבירור ההלכה וזה השער ללימוד שאינו שטחי אלא יסודי, שאינו מצומצם אלא מקיף.


מכון הלכה ברורה
ת"ד 6275 ירושלים

פרטים נוספים
בטל' 02‎-6521259
פקס 02‎-6537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US