מנחת ברוך סימן א

[ענף א]

שאלה. ציצית שטוואן לשמן במחשבה גרידא, ולא אמר בפירוש אני עושה זאת לשם ציצית, אי סגי במחשבה גרידא בדיעבד או לא, וכן בכה"ת /בכל התורה/ היכי דבעינן לשמה, כמו כתיבת ס"ת תפילין ומזוזות ועיבוד עורותיהן לשמה, וכתיבת גט אשה דבעי לשמה וכיוצא בהן, אי בכל בהני סגי בדיעבד במחשבה גרידא, או דבעינן מה"ת שיוציא בשפתיו שהוא עושה לשמה. וכן בכ"מ שהמחשבה פוסלת, כמו קדשים ששחטן שלא לשמן וכיוצא בהן, בכל המחשבות הפוסלות בקדשים, אי מפסלי במחשבה גרידא בלא אמירת פיו או דבעינן דוקא אמירת פיו. וכן במחשבת חוץ, כגון ישראל ששחט בהמה לעכו"ם במחשבה גרידא, אי זה הוה תקרובת עכו"ם או דלא הוה תקרובת עכו"ם עד שיאמר בפירוש שהוא שוחט לעכו"ם. וגם שמא יש לחלק בכל הני, לומר דאיכא מנייהו דסגי בהו מחשבה ואיכא מנייהו דבעינן בהו דוקא אמירת פיו.

תשובה. הנה הרא"ש ה' ס"ת סי' ג' כתב, וה"ר ברוך ז"ל נסתפק אם צריך להוציא בשפתיו שהוא מעבדו לשם ס"ת או לשם תפילין אי סגי במחשבה, וכן גבי כתיבת ס"ת תפילין ומזוזות, וכן כתיבת הגט דבעינן כתיבה לשמה, אי סגי במחשבה, לפי שמצינו פגול דכתיב ביה לא יחשב, ובעי דבור (זבחים כ"ז), ותרומה נטלת בלא דבור רק במחשבה (תרומות פ"א), ובשליחות יד כתיב על כל דבר פשע והחושב לשלוח יד בפקדון חייב, הלכך טוב הוא להוציא בשפתיו בתחלת העיבוד ותו לא צריך, וכן כשמתחיל לכתוב ס"ת יאמר, ס"ת זה אני כותב לשם קדושת תורת משה, ותו לא צריך. אמנם בשעת כתיבת האזכרות צריך שיחשב לשם קדושת השם. עכ"ל. ובטור יו"ד (סי' רע"א רע"ד) הובאו ג"כ דברי רבינו ברוך. והסמ"ג עשין כ"ה כתב שם ג"כ דבכתיבת ס"ת ועיבוד עורות וקדושת אזכרות וכתיבת גט אשה צריך אמירה דוקא, כי שמא לא סגי במשחבה בכל הני. וכ"כ בספר התרומה ה' ס"ת. והמרדכי ה' ציצית הביא ג"כ בשם רבינו אלחנן דבכ"מ דבעי לשמה, צריך להוציא בשפתיו שהוא עושה לשמה. ומה"ט כתב שם דטווית ציצית וכתיבת האזכרות בעי דוקא שיאמר בפיו שעושה לשמה.

והנה מדברי הרא"ש שהבאתי, שכתב אמנם בשעת כתיבת האזכרות צריך שיחשב לשם קדושת השם, נראה דסובר דבקדושת האזכרות סגי במחשבה גרידא. וגם הטור ביו"ד (סי' רע"א רע"ד) גבי עיבוד עורות וכתיבת ס"ת כתב דצריך אמירה, ושם (סי' רע"ו) גבי כתיבת אזכרות כתב ג"כ, וצריך לחשוב. היה נראה ג"כ דבאזכרות סגי במחשבה. אמנם הב"י שם כתב, דהא שכתבו הרא"ש והטור מחשבה גבי אזכרות, כוונתם אמירה, דמ"ש /דמאי שנא/. וכ"כ הב"י בטור או"ח (סי' ל"ב). אבל הרמ"א בדרכי משה בטור שם כתב, דלהרא"ש והטור סגי מחשבה גרידא גבי אזכרות, וכתב שם דטעמא דמלתא, משום דכיון שכבר אמר שכותב הס"ת לשם ס"ת, משו"ה בהאזכרות שלה תו סגי במחשבה גרידא. וכ"כ הט"ז ביו"ד (סי' רע"ו) לדעת הרא"ש והטור. והנה הב"ח בטור יו"ד (סי' רע"ו) הביא ראיה דבאזכרות סגי במחשבה גרידא, מהא דתניא (שבת ק"ד), היה צריך לכתוב ה' ונתכוין לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בה ד', ר' יהודה אומר מעביר עליו קולמוס ומקדשו, וחכ"א אין שם זה מן המובחר. וע"ז הקשה הב"ח, דל"ל למימר שנתכוון לכתוב יהודה, הא אפילו במכוין לכתוב ה' נמי לא סגי במחשבה גרידא, א"ו דבאמת גבי אזכרות סגי במחשבה, ומשו"ה כשיודע שצריך לכתוב ה' בקדושה, והוא מתכוין לכתוב ה', סגי בהאי מחשבה. והט"ז ביו"ד (סי' רע"ו ס"ק א) דחק א"ע /את עצמו/ הרבה בזה.

אמנם לפענ"ד דאין מכאן הכרע, דמלבד דגם להב"י דס"ל דבעי אמירה, מ"מ כשיאמר בתחלת הכתיבה שהוא יכתוב כל האזכרות שבס"ת זה לשם קדושה, תו אין צריך אמירה בכל פעם, כמש"כ הב"י בטור או"ח (סי' ל"ב), א"כ א"ל /איכא למימר/ דמשו"ה תניא ונתכוון לכתוב יהודה, דאם היה מכוון לכתוב ה', הא פעמים סגי בהכי. בלא"ה הא כתב התשב"ץ בח"א (סי' קכ"ז), שאסור להעביר קולמוס על הה' מפני שהוא מוחק את ה', א"כ א"ש הא דתניא ונתכוון לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בה ד', דאם היה מכוון לכתוב ה', אע"ג דזה לא מהני בס"ת, מ"מ היה אסור למוחקו, דלענין מחיקת הה' פשוט דכל המכוון לכתוב ה' וכתבו אסור למוחקו מה"ת, כמו שהכריח בשו"ת מחנה אפרים בהגהותיו על הרמב"ם בה' ס"ת. א"כ להתשב"ץ ג"כ אסור להעביר עליו בקולמוס, והכא תניא, ר"י אומר מעביר עליו קולמוס, משו"ה תניא ונתכוון לכתוב יהודה וטעה, כדי שיהיה מותר להעביר בקולמוס.

והט"ז ביו"ד (סי' רע"ו) הביא דהמרדכי מייתי מהאי ברייתא ראי*ה להיפוך, דבאזכרות בעי אמירה, מדתניא ר"י אומר מעביר עליו קולמוס ומקדשו, ש"מ דבעי לקדשו באמירה. וכן הביא מהא דאמרינן (גטין נ"ד:) ההוא דאתא לקמיה דר' אמי, א"ל ס"ת שכתבתי לפלוני אזכרות שלו לא כתבתי לשמן, אלמא דבעינן שיפרש לשמן באמירה, אבל מחשבה לא מהני. אמנם לפענ"ד דהמרדכי לא כוון כלל להביא ראי*ה מהני דוכתי דבעי אמירה, דודאי א"ל דהא דתניא מעביר עליו קולמוס ומקדשו דזה הוא שמקדשו במחשבה גרידא, וכן ההיא דגטין דהאזכרות שלו לא כתבתי לשמן, היינו נמי שלא חשב לשמה במחשבה. אלא דכונת המרדכי להביא ראיה דבאזכרות לא אמרינן סתמא לשמה קאי, כמו דס"ל לכמה רבוותא גבי כתיבת ס"ת דסתמא לשמה קאי, כמש"כ בתוס' (מנחות מ"ב.) ד"ה ואל ימול, ואי נימא דסתמא לשמה קאי לא בעי כוונה כלל לא במחשבה ולא באמירה, אלא שלא יכוין להיפוך, וכמו דאמרינן (זבחים ב:) גבי שחיטת קדשים דסתמא לשמה קאי, וכמש"כ בתוס' במנחות שם בסוף דבריהם דנכרי שכתב בס"ת, דכשלא כתב אזכרות אין לפסול משום שלא לשמה, דסתמא לשמה קאי וא"צ כוונה כלל. וע"ז מביא המרדכי ראי*ה דבאזכרות לא אמרינן דסתמא לשמה קאי, מדתניא מעביר עליו קולמוס ומקדשו, וכן מדאמרינן לא כתבתין לשמן, ש"מ דסתמא לאו לשמה קאי ובעי כוונה לשמה. אלא משום דהמרדכי ס"ל דבכ"מ דבעי לשמה בעי אמירה, משו"ה סיים האי לישנא בתר דמייתי הני ראיות, אלמא דבעי אמירה לשמה, וכוונתו דמהכא מוכח דסתמא לאו לשמה קאי, א"כ ממילא בעי אמירה, אבל האי דינא דאמירה לא מוכח מהני ראיות. ועי' במרדכי בפ' התכלת דמוכח שם כדברינו. וצריך לדחוק בדברי הט"ז ולפרש ג"כ כונתו בכה"ג, ואף שקשה לפרש לשונו על כוונה זו ע"ש.

והנה להלכה בדיעבד, בכ"מ דבעי לשמה, ולא אמר בפירוש שעושה לשמה, אלא שכוון במחשבה גרידא, יש בזה מחלוקת. דבטור יו"ד (סי' רע"ד) כתב בהדיא גבי כתיבת ס"ת דאם לא אמר בפירוש פסול. והב"ח בטור יו"ד (סי' רע"ו) כתב שם בפשיטות דהא דס"ל להרא"ש והטור דבעי אמירה, זה הוא לכתחלה. ודבריו צ"ע, דבהדיא כתב הטור דאפילו בדיעבד פסול. גם הב"י בטאו"ח (סי' ל"ב) הביא בשם האורחות חיים דאפי*לו בדיעבד פסול. וכן נראה דעת הרמ"א באו"ח (סי' ל"ב סעיף י"ט) שכתב גבי אזכרות דיש חולקים וס"ל דסגי במחשבה ויש להקל בדיעבד, משמע דכל דבר דבעי לשמה אין להקל בדיעבד, רק באזכרות, מה"ט שכתבנו לעיל. גם בב"ש באהע"ז (סי' קל"א ס"ק ח' י"א) כתב ג"כ בכתיבת הגט דאם לא אמר בפירוש שיכתוב לשמה פסול. אבל הרדב"ז בח"א (סי' קנ"ד) כתב דבכ"ד דבעי לשמה, לכתחלה בעי אמירה, אבל בדיעבד סגי במחשבה. גם האחרונים נחלקו הרבה בזה, דבתורת גטין באהע"ז (סי' קל"א) כתב להלכה דבדיעבד גבי גט סגי במחשבה גרידא. ובשו"ת חתם סופר ח"ב (סי' ט') הביא דברי התו"ג ותמה עליו. והפמ"ג באו"ח (סי' ל"ב) במג"א (ס"ק ל"ב) כתב ג"כ דבדיעבד פסול. והגרע"א בהגהותיו באו"ח (סי' ל"ב) נסתפק בזה להלכה. ובבאר הגולה ביו"ד (סי' רע"ד) כתב דבדיעבד סגי במחשבה. וכן ראיתי דהאחרונים הביאו בשם רמ"ע מפאנו דבדיעבד סגי במחשבה. הארכנו להביא בזה דעת הראשונים והאחרונים, ומעתה נחזי אנן.

ענף ב

והנה טעמא דמלתא שנסתפקו הראשונים בכ"מ דבעי לשמה מה"ת, אי בעינן שיאמר כן בפיו, הוא מהא דאשכחן גבי פגול דאינו מתפגל במחשבה גרידא אלא באמירה, וכמו שהבאתי בענף א' מש"כ הרא"ש בה' ס"ת ה"ג בשם רבינו ברוך. וגם המרדכי בה' ציצית כתב ג"כ דבכ"מ דבעי לשמה בעי אמירה, כמו דאשכחן בקדשים ששחטן שלא לשמן דבעי עקירת פיו. ובאמת גם גבי פגול איכא פלוגתא דרבותא, דכמה ראשונים ס"ל דבין במחשבת פיגול בין במחשבת שלא לשמן בקדשים לא בעי אמירה, אלא במחשבה גרידא מפסלי, כמו שיבואר לפנינו. ונקדים לבאר אם אפשר לחלק בין כל הני מחשבות הפוסלות בקדשים גופייהו, דנימא דלא דמו להדדי בהא מלתא. ומה שיש להסתפק בזה הוא במחשבת פגול גרידא, כיון דכתיב בה לא יחשב, א"כ א"ל דסגי בה במחשבה גרידא, וכמו דאשכחן גבי תרומה דילפינן (גיטין ל"א.) דניטלת במחשבה, וילפינן לה מקרא דונחשב לכם תרומתכם, וגבי תרומה ודאי במחשבה גרידא סגי כדאיתא (שבועות כ"ו:), א"כ הול"ל נמי גבי פגול, כיון דילפינן לה מקרא דלא יחשב סגי בה נמי מחשבה גרידא. אבל בשאר כל המחשבות פוסלות בקדשים, א"א להסתפק כלל, דנימא דלמא לא דמו להדדי בהא מלתא, דהא כל הדרשות דילפינן מינייהו כל המחשבות הפוסלות בקדשים כולהו בחד גוונא מדרשי, וכיון דכל הני דרשות בחד גוונא מדרשי, א"כ לא מסתבר כלל לחלק ולומר דבחדא מינייהו בעי אמירה, ובאידך סגי במחשבה, דמ"ש /דמאי שנא/, כיון דלישנא דמחשבה לא כתיב גבי חדא מנייהו. אמנם גבי פגול דכתיב ביה לא יחשב א"ל /איכא למימר/ דסגי במחשבה גרידא, כמו דאשכחן גבי תרומה כה"ג. אמנם זה ליתא, חדא דהא לר' ינאי (זבחים כ"ט:) האי קרא דלא יחשב דכתיב גבי פגול אתי שלא יערב בו מחשבות הפוסלות, א"כ האי לא יחשב קאי על כל המחשבות הפוסלות, וא"כ בכלם כתיב לא יחשב.

ובלא"ה מוכח דאין שום נ"מ בכל המחשבות הפוסלות בקדשים. דהא (בזבחים יו"ד.) ילפינן שם במחשבת שלא לשמו דמחשבין מעבודה לעבודה, וילפינן לה התם ממחשבת חוץ לזמנו, וחוץ למקומו, וממחשבת שלא לשם בעלים, ופרכינן לה התם כמה פרכי, ואי נימא דמחשבת פגול שאני מכל המחשבות, דבפגול סגי במחשבה גרידא מה"ט שכתבנו, הו"ל למפרך, מה למחשבת פגול שכן סגי במחשבה, וכן במחשבת חוץ למקומו ובמחשבת דשנוי בעלים לא פרכינן הכי, ש"מ דדמו להדדי בהא מילתא. וכן מצינו (בזבחים ד:) דפכינן מ"ש שינוי בעלים דלא הוה פסולו בגופו, דפסול מחשבה בעלמא הוא, שלא לשמה נמי פסול מחשבה בעלמא הוא, ול"א /ולא אמרינן/ דשלא לשמה סגי במחשבה ושינוי בעלים בעי אמירה, אלמא דא"א לחלק בהכי, דאי בשלא לשמה סגי במחשבה, ה"ה בשנוי בעלים, מה"ט שכתבנו דהדרשות שוות. וגם (בפסחים ס"ב:) פרכינן שם מאי שנא לאוכליו ושלא לאוכליו מלשמה ושלא לשמה, ומהדרינן התם על פירכי, ולא אמרינן דשלא לאוכליו בעי אמירה ומחשבת שלא לשמה סגי במחשבה, ש"מ דא"א לחלק ביניהם, מה"ט שכתבתי דהדרשות בכולן שוות.

ובעיקר הדין דס"ל לרבינו ברוך דפגול לא הוה במחשבה גרידא, כן כתבו בתוס' (בבא מציעא מ"ג:) ד"ה החושב, שכתבו שם, וכן מחשבת פגול נמי הוה בדבור ולא בלב. אלא שרבינו ברוך כתב כמו שמבואר (זבחים כ"ז), ובתוס' שם לא הביאו ראיה (מזבחים כ"ז), אלא שכתבו שם דכן מוכח (בזבחים ל') (מנחות ג') (גטין נ"ד). והסמ"ג ל"ת של"ז כתב ג"כ דאינו מפגל במחשבה גרידא כדמוכח (בזבחים ל"א). אמנם בהא פליגי התוס' דב"מ שם על רבינו ברוך שהביא הרא"ש, דר"ב כתב ובשליחות יד כתיב על כל דבר פשע והחושב לשלוח יד בפקדון חייב, כוונתו דהא דתנן (ב"מ מ"ג:) החושב לשלוח יד בפקדון ב"ש אומרים חייב וב"ה אומרים אינו חייב עד שישלח בו יד וכו', ואמרינן בגמרא, מ"ט דב"ש דכתיב על כל דבר פשע, מלמד שחייב על המחשבה כמעשה, וס"ל לרבינו ברוך דלב"ש חייב במחשבה גרידא. ואע"ג דיליף מקרא דעל כל דבר פשע, מ"מ לא בעי דבור. אבל בתוס' ב"מ שם כתבו דהך מחשבה הוה דבור כדיליף מעל כל דבר. וגם בשיטה מקובצת בב"מ שם הובא דהרמב"ן חולק על התוס', דהרמב"ן כתב דלב"ש על מחשבה גרידא חייב, ואע"ג דכתיב דבר, מחשבה ודבור שוין הן כל זמן שלא עשה מעשה.

והנה אין להקשות על הרמב"ן והר"ר ברוך מהא דאמרינן (שבת ק"נ.) ודבר דבר, דבור אסור הרהור מותר, ופרכינן מהא דתניא ולא יראה בך ערות דבר, ואפילו הרהור אסור, ומשנינן דהאי קרא אתי לרואה את הערוה, דדבור אסור והרהור מותר, אלמא דבכ"מ דמרבינן דבור מדבר, לא מרבינן אלא דבור ולא מחשבה. ומה"ט נמי כתבו הגאונים דגבי ק"ש דכתיב ודברת בם נמי אינו יוצא בהרהור, וכמו שהביא רבינו יונה (בברכות כ'). א"כ לכאורה הול"ל נמי הכא, בהאי דרש דעל כל דבר פשע, דלא מרבינן אלא דבור ולא מחשבה. אך זה לא קשה, דמלבד דא"ל דב"ש ס"ל כרבנן דר"י בן קרחה (בשבת ק"נ), דס"ל דגם התם הוה מחשבה כדבור, ואע"ג דכתיב ודבר דבר, בלא"ה א"ל דבכ"מ דאין סברא לחלק בין מחשבה לדבור לא מחלקינן, וזה הוא כוונת הרמב"ן במש"כ דאע"ג דכתיב דבר, מחשבה ודבור שוין הן כ"ז שלא עשה מעשה, כוונתו דס"ל דהכא ליכא סברא לחלק בין מחשבה לדבור. ולפנינו בענף ח' יבואר הא דמצינו ג"כ דמחשבת פגול ילפינן בספרי שופטים מקרא דכל דבר רע אפילו דבור רע, דהיינו מחשבת פגול.

אמנם לכאורה קשה על הרמב"ן מהא דתנן (ב"מ מ"ג.), השולח יד בפקדון ילקה בחסר וביתר דברי ב"ש, בה"א כשעת הוצאה. ובגמרא שם אמרינן דפליגי אי שליחות יד צריכה חסרון. והקשו בתוס' שם ד"ה וב"ש, הא ב"ש ס"ל דאפילו החושב לשלוח יד בפקדון חייב, ותי' דאשמעינן הכא רבותא לב"ה. אמנם בשיטה מקובצת שם הובא בשם כמה רבוותא שתי*רצו דההיא דחושב לשלוח יד בפקדון הוי דבור. א"כ היכי שלא דבר כלל, אלא הגביה הפקדון כדי לטול ממנו קצת, הו"א דפטור, קמ"ל ב"ש דשליחות יד א"צ חסרון, וחייב או בהגבהת הפקדון כדי לטול משום דש"י א"צ חסרון, או כשדבר לשלוח יד אע"ג דלא הגביה הפקדון. מעתה, לשיטת הרמב"ן דלב"ש במחשבה גרידא חייב, הדרא קושית התוס' לדוכתה, ותי*רוץ התוס' הוא דחוק.

אמנם אפשר לתרץ קושית התוס', דהנה הא דשליחות יד א"צ חסרון זה משכחת לה בתרי גווני, חדא כשהגביה הפקדון לטול קצת ממנו, וכדאמרינן (בב"מ מ"א.) גבי חבית, כגון שהגביה ע"מ לשלוח בה יד, וקמיפלגי בשליחות יד צריכה חסרון, וגם משכחת לה כגון שעשה מלאכה בבהמה ולא הכחישה, וכדאמרינן התם גבי הניח עליה מקלו ותרמילו, אמר רב כגון שהכישה במקל ורצתה לפניו, ופרכינן והא לא חסרה, ש"מ דס"ל לרב שליחות יד א"צ חסרון, ומשינן כגון שהכחישה. ועי' בשיטה מקובצת שם דמ"ט א"א לחייבו בכה"ג משום שואל שלא מדעת דהוה גזלן. והנה הני תרי גווני לא דמו להדדי, דבמגביה פקדון כדי ליטול ממנו ועדיין לא נטל, הא לאחר שיטול ממנו יהיה חסרון, אבל בעושה מלאכה בבהמה ולא הכחישה, גם לאחר שעשה המלאכה ליכא שום חסרון. והנה הא דבגמרא לא מחלקינן כלל בין הני תרי גווני, נלע"ד פשוט, משום דלדידן דקיימ"ל כב"ה, דהחושב לשלוח יד בפקדון פטור, א"כ כשהגביה הפקדון ליטול קצת ממנו, א"א לחייבו משום שחושב לעשות חסרון, דהא במחשבה גרידא לא מחייב, אלא ע"כ משום דשליחות יד דקרא א"צ חסרון, אלא כשהגביה לצרכו חייב, א"כ ה"ה כשעושה בה מלאכה אע"ג שלא הכחישה. אבל לב"ש דיליף מקרא דעל כל דבר פשע לחייב על המחשבה כמעשה, א"כ היכא שהגביה הפקדון ליטול קצת ממנו, ע"ז איכא קרא לחייבו, דהא מחייב על המחשבה כמעשה, ואפילו כשלא הגביה, אלא במחשבה גרידא שחשב ליטול נמי חייב, אבל היכי שגם אפילו ע"י המעשה ליכא חסרון, כגון העושה מלאכה בבהמה ולא הכחישה, דאפילו ע"י המעשה נמי ליכא חסרון, א"ל דפטור משליחות יד דקרא צריכה חסרון, אלא דחייב על המחשבה כמעשה כדיליף מקרא, א"כ א"ש הא דקמ"ל ב"ש באידך פלוגתא דש"י א"צ חסרון אפילו בכה"ג דלאחר שישלח בו יד ליכא חסרון, וא"ש גם להרמב"ן. מ"מ דעת התוס' דבב"מ גבי מחשבת פגול דבעי דבור. אמנם בתוס' (זבחים ע"ג.) ד"ה מחשבה, נסתפקו בזה. ובתוס' (חולין ל"ט.) הקשו שם, דאי נימא דמחשבת פיגול הוה במחשבה גרידא, קשה הסוגיא דחולין שם ונשארו בתימה שם. וע"ז הקשה בתוס' יו"ט בסוף פ"ג דב"מ, דמ"ט נשארו בתימה, הא בתוס' בב"מ ס"ל דבעי דבור. והקשה שם על הרא"ם שכתב דמחשבת פגול הוה במחשבה גרידא, דא"כ קשה קושית התוס' (בחולין ל"ט.). ולא ידעתי קושיתו, דהא מצינו שיטה ערוכה לכמה ראשונים דס"ל דפיגול הוה במחשבה גרידא, כמו שיבואר לפנינו. והקושיא מחולין יתבאר בענף ה'. והנה רש"י (במנחות ב.) ד"ה אבל במחשבה, כתב, הך מחשבה דקדשים הוצאת דבור בפה הוא. וזה הוא כדעת התוס' דב"מ. אבל רש"י (בקדושין מא:) כתב שם דפגול הוה במחשבה גרידא, ע"ש. והרמב"ם בפ' יג מה' פסולי המוקדשין ה"א כתב שם, דכל המחשבות הפוסלות בקדשים במחשבה גרידא שחשב נפסל, וכתב המל"מ שם דהרמב"ם פליג על דעת התוס' (ב"מ מג.). והביא שם המל"מ דגם החינוך פ' צו ס"ל כהרמב"ם.

מעתה החובה לתרץ כל הני דוכתי שהביאו הראשונים ראיה דמחשבת פגול בעי אמירה, בכדי שלא יקשה על הרמב"ם. והמל"מ בפ' י"ג מה' פסוה"מ לא העיר אלא מסוגיא דגיטין (נד:). ובענפים הבאים נבאר כל הני דוכתי דמייתי רבוותא ראיה דמחשבת פגול בעי דבור, שלא יקשה על הרמב"ם, וגם נביא ראיות לדעת הרמב"ם.

ענף ג

והנה (בגיטין נד:) איתא, ההוא דאמר לחבריה, טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו, אתא לקמיה דר' אמי, א"ל שורת הדין אינו נאמן, אמר לפניו ר' אסי, רבי אתה אומר כן, הכי אמר ר"י משום ר' יוסי, מה אעשה שהתורה האמינתו, היכן האמינתו, א"ר יצחק בר ביסנא, כה"ג ביום הכיפורים יוכיח דכי אמר פיגול מהימן, ומנא ידעינן, והא כתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד, אלא לאו משום דמהימן. ופרכינן, ודלמא דשמעניה דפגיל, ומשנינן, אי לאו דמהימן, אע"ג דשמעניה נמי לא מהימן, דדלמא לבתר הכי קאמר, ופרכינן, ודלמא דחזיניה בפשפש, קשיא. ופני יהושע שם הקשה, דמ"ט לא פרכינן מפגול דכל הקרבנות, דכתיב לא יחשב, דבמחשבה גרידא מפגל, והא אין אדם יודע מה שבלב חבירו, אלא ע"כ דמהימן. וכתב שם דמסוגיא זו מוכח דפיגול לא הוה במחשבה אלא באמירה, וכמש"כ בתוס' בכמה דוכתי, ולא כמו שנסתפקו בתוס' בדוכתי טובא. עכ"ל. ולכאורה היה נראה דזה הוא ג"כ כוונת התוס' (ב"מ מג:) שכתבו דמגיטין (נד.) מוכח דפיגול בעי אמירה.

אולם לפענ"ד אינני רואה שום ראיה מכאן, דהא דפליגי אמוראי דגיטין שם אם ע"א נאמן אם לא, זה הוא דוקא אם הוא נאמן בדבר שאינו בידו, אבל בדבר שבידו לד"ה /לדברי הכל/ נאמן, וכדתניא התם, היה עושה עמו בטהרות וא"ל טהרות שעשיתי עמך נטמאו, נאמן, היה עושה עמו בזבחים וא"ל זבחים שעשיתי עמך נתפגלו, נאמן. אלא דכשאינו בידו, כגון דא"ל זבחים שעשיתי עמך ביום פלוני נתפגלו, בזה פליגי אביי ורבא שם, וע"ז מייתינן התם האי עובדא, דההוא דאמר לחבריה טהרות שעשיתי עמך ביום פ*לוני נטמאו, אתא לקמיה דר' אמי, א"ל שורת הדין אינו נאמן, כאביי, וע"ז אמרינן דהכי אר"י בשם ר' יוסי, מה אעשה שהתורה האמינתו, כרבא. מעתה אין להקשות מכל פיגול שהוא מפגל במחשבה והוא נאמן, דא"ל /דאיכא למימר/ דהא דרבתה תורה שמפגל במחשבה והוא נאמן, דזה הוא דוקא כשאומר פגלתי בשעה שבידו לפגל, כגון דאמר פגלתי במחשבה בשעת קבלת הדם, שעדיין בידו לפגל בהולכה, או כשאומר פגלתי בהולכה, נאמן, דהא בידו לפגל בקול רם בזריקה, וגם על זריקה נמי מ"ל /משכחת לה/ שיהיה נאמן כגון שהיה הקרבן שלו, דודאי נאמן על קרבן שלו שהוא פסול, וחייב להביא קרבן אחר, וכדאמרינן (כריתות יב.) דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים. אבל היכא דאין הקרבן שלו וגם אינו בידו לפגל, א"ל /איכא למימר/ דבאמת אינו נאמן, והא דרבתה תורה שמפגל במחשבה היינו שפגולו פגול, ונ"מ בהני גווני שהוא נאמן כגון כשהוא בידו או בקרבן שלו. ומשו"ה מקשה מכה"ג ביוה"כ, דהתם ליכא הני תרתי, דלאחר שיצא מהיכל אין בידו אלא שיירי הדם, א"כ אין בידו לפגל, דהא קיימ"ל כהאי תנא דס"ל (זבהחים לט.) דאין מפגלין בשיריים הפנימיים, וגם אין בידו לפוסלו, דאפילו אם ישפוך שיירי הדם או שיתן שלא כנגד היסוד המערבי נמי, הא קיימ"ל (זבחים מז.) שאם לא נתן לא עכב, וכדתניא נמי (יומא ס.) שאם נשפך הדם לאחר מתנות של מזבח הפנימי כשר, א"כ תו אין בידו של כה"ג לפוסלו. וגם אין הקרבן שלו, דהא שעיר הפנימי קרבן ציבור הוא, ואפילו פר שלו נמי, הא כל הכהנים שותפים בו, כדאמרינן (יומא נא:) דאפקריה רחמנא לגבי אחיו הכהנים. וגם מ"ל /משכחת לה/ נמי לפעמים שאין הפר שלו, כגון שנטמא הכה"ג ונכנס אחר תחתיו, דאע"ג דהשני עובד עבודת היום וגם יש לו דין כה"ג, מ"מ הפר הוא משל ראשון, כדתניא (הוריות יב:), ואותו כה"ג העובד נאמן שפיגל לחייב לכהן הראשון בפר ולציבור בשעיר, ואף ע"ג שאינו בידו, אלמא דנאמן. אבל מחשבת פיגול דכל הקדשים לא קשה כלל, מה"ט שכתבנו.

ומה"ט ניחא נמי מה דקשה על הא דאמרינן בגיטין שם, ודלמא דשמעיניה דפגיל, ומשנינן, אי לאו דמהימן, אע"ג דשמעניה נמי לא מהימן דדלמא בתר הכי קאמר. וקשה דל"ל למימר דלמא בתר הכי קאמר, הא אפילו אי אמר מקמי הכי נמי לא הוה פיגול, דאין מפגלין אלא בשעת עבודה, א"כ הול"ל דלמא שלא בשעת עבודה הוא. אבל לדברינו א"ש, דאם אמר קודם המתנות שבהיכל, פגלתי, נאמן משום שבידו לפגל או לפוסלו, משו"ה אמרינן דלמא בתר הכי קאמר, דאז אין בידו לפוסלו, א"כ הול"ל דאינו נאמן.

ואין להקשות, מ"ט לא משנינן בגמרא דכה"ג ביום הכיפורים נמי מ"ל /משכחת לה/ דנאמן, כגון שראינוהו דרך שער ההיכל, דכשיצא מקה"ק הניח הדם על הכן קודם המתנות שבהיכל ויצא לעזרה ואמר פגלתי, ואז הול"ל דנאמן דהא בידו לפוסלו. ואין לומר דהכא אע"ג שיש ביגו לפוסלו, מ"מ הול"ל דאינו נאמן לומר כבר פגלתי בקה"ק, משום דלדבריו שכבר פיגל בקה"ק צריך לחזור וליתן כל המתנות שלפני ולפנים, וזה אין בידו לעשות עכשו, דאפילו כשיפגל בקול רם בהיכל במתנות שבהיכל נמי, הא אמרינן (זבחים מב:) שאם פיגל במתנות שבהיכל א"צ לחזור וליתן המתנות שלפני ולפנים, וכן כשישפוך הדם קודם המתנות שבהיכל נמי, הא אמרינן (יומא ס.) דא"צ לחזור וליתן המתנות שלפני ולפנים. א"כ לכאורה הול"ל הכא, דאף ע"ג דבידו לפוסלו, מ"מ לא יהיה נאמן לומר כבר פגלתי. אך זה ליתא, דכיון דהול"ל שהוא נאמן לפסול הדם להזאות שבהיכל משום שבידו לפוסלו, א"כ ממילא תו נאמן מתורת ע"א /עד אחד/ שצריך לחזור וליתן המתנות שבקה"ק, דעד כאן לא פליגי אביי ורבא אי ע"א נאמן היכי שאינו בידו, אלא לענין אי נאמן להוציא מחזקתו, אבל כשאינו מוציא מחזקתו פשוט דע"א נאמן באיסורין, א"כ הכא כיון שנאמן להוציא מחזקתו משום שבידו לפוסלו, א"כ תו ממילא נאמן שצריך לחזור וליתן המתנות שלפני ולפנים מתורת ע"א. וזה לא דמי כלל להא דאמרינן (ב"ב קלד:) בבעל שאמר גרשתי את אשתי שאינו נאמן למפרע אע"ג דבידו לגרשה עכשיו, דהתם הא ע"א אינו נאמן משום דאין דבר שבערוה פחות משנים. וגם האי בידו דהתם לא דמי להאי בידו דהכא, דהתם משום מיגו הוא, אבל האי בידו דהכא בגיטין (נד:) לא משום מיגו הוא, כמש"כ הרא"ש בגיטין שם. א"כ הדרא קושיתנו. אמנם זה ליתא, דגם אי נימא הכי, מ"מ קשה איך מ"ל /משכחת לה/ שיהיה נאמן לומר פגלתי במתנות שבמזבח הפנימי, הא לאחר המתנות תו אין בידו לפוסלו, וצריך לומר בזה כתי*רוץ הגמרא דחזיניה דרך פשפוש /פשפש/. ובזה א"ש נמי להזאות שבפרוכת וקה"ק. ואדרבא, בזה א"ש טפי מה שפירש רש"י בגיטין שם בהאי תירוץ דחזיניה דרך פשפוש, זה לא סגי אלא למתנות שבהיכל, אבל להני מתנות שלפני ולפנים צריך לומר דחזינהו דרך לול. וא"ש לדברינו, דעיקר קושית הגמרא הוא ממתנות שבהיכל, אבל במתנות שלפני ולפנים מ"ל בגווני אחריני כמש"כ. משו"ה מתרץ בגמרא רק על הזאות שבהיכל. וגם לפי מה שכתבו בתוס' זבחים (נה:) ד"ה שני פשפשין, דתירוץ הגמרא הוא בין על ההזאות שבק"ק בין על ההזאות שבהיכל, נמי א"ש וכמש"כ, דע"כ צריך לתרץ תירוץ הגמרא משום הני מתנות דמזבח הזהב, ובהאי תירוץ א"ש לכל ההזאות. מ"מ בררנו דאין מסוגיא זו דגיטין שום ראיה דפגול לא הוה במחשבה, ודלא כהפ"י. (עיין בהשמטות).

אמנם כונת התוס' דב"מ (מ"ג:) שכתבו דמגטין (נ"ד) מוכח דפגול בעי דבור, היה נראה מטעם אחר. דהנה בש"מ /בשיטה מקובצת/ (ב"מ מג:) בגמרא שם גבי האי פלוגתא דב"ש וב"ה דפליגי בשולח יד אי לוקה בחסר ויתר, הקשה שם על הא דתנן (גטין נב), הכהנים שפגלו במקדש חייבים, מהא דפליגי אמוראי בגיטין (נג.) אי היזק שאינו ניכר שמיה היזק, ואמרינן שם, מתיב ר' אלעזר, העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ואי אמרת היזק שאינו ניכר שמיה היזק בדיני אדם נמי ליחייב, הוא מותיב והוא מפרק לה, פרה שהכניסה לרבקה ע"מ שתניק /שתינק/ ותדוש, מי חטאת וכו' הא דאסח דעתיה הא דלא אסח דעתיה. ופירש רש"י, דכיון דההיזק נעשה ע"י מחשבה גרידא משו"ה פטור. וע"ז הקשה בש"מ, דאי נימא דפגול נמי הוה ע"י מחשבה גרידא, א"כ מ"ט כהנים שפגלו חייבים, הא כיון שההיזק נעשה ע"י מחשבה פטור. ומזה הוכיח בש"מ שם דפגול לא הוה אלא ע"י אמירה, וא"ל /ואיכא למימר/ דזה הוא ג"כ כונת התוס'.

וראיתי בש"מ שם שכתב, דהא דפרכינן בגיטין מכה"ג ביום הכפורים ולא פרכינן מכל מחשבת פגול, הוא משום דמ"ל דנאמן כגון בקרבן שלו. וכונתו לתרץ קושית הפ"י /הפני יהושע/ שהבאתי לעיל. וכבר תי*רצתי לעיל עוד תי*רוץ אחר בזה. מ"מ לכאורה מקושיית הש"מ מוכח דפגול בעי אמירה, וקשה לכאורה על הרמב"ם.

אמנם לא הבינותי קושית הש"מ, דודאי אפילו אי נימא דפגול הוה ע"י מחשבה גרידא, מ"מ פשוט דצריך שיעשה אחת מארבע העבודות במחשבה זו, היינו כגון ששחט או קיבל והלך וזרק במחשבת פגול, אבל בלא"ה מחשבת פגול לא מהני כלל. וא"כ א"ש דחייב לשלם אפילו אי נימא דהפגול הוה ע"י מחשבה גרידא. תדע, דהא אמרינן פרה שהכניסה לרבקה ע"מ שתניק /שתינק/ ותדוש, ומ"ט לא אמרינן כגון שהכניסה לרבקה שתדוש לחוד, אלא ודאי דבכה"ג אע"ג דאינו אלא מחשבה גרידא, מ"מ כיון שמכניסה לרבקה והוא עושה מעשה זו במחשבת פסול, דהיינו שתדוש, חייב. ה"נ, כששוחט במחשבת פגול, נמי חייב, שעושה מעשה במחשבת פסול. ומעתה לא קשה מסוגיה זו לדעת הרמב"ם. ועתה נבוא לשאר הסוגיות דמוכח מנייהו דפגול בעי אמירה דלא תקשי על הרמב"ם.

ענף ד

והנה בפסחים (סב:) תניא, אחרים אומרים, הקדים מולים לערלים כשר, ערלים למולים פסול, ופרכינן מ"ש /מאי שנא/, ומשנינן הב"ע /הכא במאי עסקינן/ כגון שאמר בלבו למולים ולערלים, והוציא בפיו לערלים ולא הספיק לומר למולים עד שנגמרה שחיטה בערלים, ובהא פליגי, דר"מ סבר לא בעינן פיו ולבו שוין וכו'. וכתבו בתוס' (שם סג) ד"ה ר"מ, מכאן מדקדק ר"י דהא דקרי בכל דוכתא פגול פסול מחשבה לאו דוקא, דאינו פגול עד שוציא בשפתיו, דאי במחשבה תליא מלתא, בשלא הספיק לומר למולין אמאי פסול לר"מ, הא גמר בלבו נמי לומר למולין עכ"ל. והנה אע"ג דמחשבת ערלים דפסול הוא משום דהוה מחשבת שלא לאוכליו, כמש"כ בתוס' (פסחים סא.) ד"ה שחטו, ועי' מש"כ בתשובתנו לקמן (סי' כ"ד), מ"מ הביאו ראיה מכאן למחשבת פגול, וכמש"כ בענף ב' שא"א לחלק בין כל הני מחשבות הפוסלות בקדשים. ולכאורה קשה מסוגיה זו לשיטת הרמב"ם דס"ל דמחשבת פגול הוה במחשבה גרידא.

אמנם מה שנלע"ד בזה, דהנה החכם צבי בסימן א' והחתם סופר חלק אה"ע (סי' צ'), הקשו על הא דאמרינן (גטין כג.) בכתיבת הגט דנכרי פסול משום דנכרי אדעתא דנפשיה קא עביד, והקשו כיון דהנכרי אומר בפירוש שהוא כותב הגט לשמה, א"כ מ"ט לא אמרינן על מחשבת לבו דדברים שבלב אינם דברים. והח"ס שם הקשה עוד, מ"ט לא אמרינן דאתי דבור פיו ומבטל מחשבת לבו. ולענ"ד זה לק"מ, כמו שבררתי בספרי מנחת ברוך חלק אמרי בינה בדיני חליצה, דבכ"מ דרבתה תורה דבעי כונה לשמה, לא שייך בהו לומר דברים שבלב אינם דברים, דהא בהדיא רבתה תורה בהני דבעינן מחשבת לבו לשמה, א"כ בעינן בזה מחשבת לבו מה"ת ולא שייך תו לומר בהני לא הא מילתא דדברים שבלב אינם דברים, ולא הא מלתא דאתי דבור ומבטל מחשבה, כיון דהתורה רבתה בהני בפירוש שיחשוב לשמה והוא אינו חושב, כמו גבי כתיבת גט, כיון דנכרי אדעתא דנפשדיה קא עביד ולא על דעת אמירתו, פסול, דהא בעינן גבי כתיבת הגט מה"ת מחשבת לבו שיחשוב לשמה, והדבר פשוט דאפילו להני רבוותא דס"ל דבכ"מ דבעי מה"ת לשמה בעי נמי אמירה שיאמרו שעושים לשמה, מ"מ מחשבת לבו ודאי דבעי, וכמו שיבואר עוד לפנינו, א"כ לא שייך לומר דברים שבלב אינם דברים בכ"מ דבעי מה"ת לשמה, ולא אמרינן הא מילתא דדברים שבלב אינם דברים אלא במקח וממכר וקדושין ובנתינת הגט ליד האשה, דלא בעינן בהו לשמה, וכדאמרינן (גטין פח:) נתינה לשמה מי בעי, ומה"ת לא בעינן בכל הני אלא דעתו, שיהיה יודע מה שהוא אומר בפיו ומה שהוא עושה, ואם הוא יודע שהוא מקדש אשה סתם ויודע מה שהוא אומר, אע"ג שחושב בלבו תנאי, אמרינן ע"ז דדברים שבלב אינם דברים, כדאיתא (קדושין נ.), אבל לא בכתיבת הגט, מה"ט שכתבנו. וזה ברור.

מעתה נלעד עוד סברא אחת, דאפילו להני רבוותא דס"ל דמפגלין במחשבה גרידא, דמחשבה גרידא סגי לפסול, זה הוא דוקא היכא שחושב מחשבה הפוסלת, דכיון דבהדיא ריבתה תורה דמחשבה זו פוסלת, ממילא לא שייך לומר על מחשבה זו דהוה דברים שבלב, אבל היכא שהוא מפגל בהדיא בדבור פיו, רק שמחשב בלבו מחשבה כשרה, בזה ודאי אמרינן על מחשבת לבו דברים שבלב אינם דברים, כמו בכ"מ, דודאי דבכ"מ דרבתה תורה דמחשבה זו פוסלת, כש"כ אם אומר כן מפורש בפיו ופיו ולבו שוין שיודע מה שהוא אומר ועושה מדעתו, ודאי שפוסל, ובכה"ג כשפוסל ע"י אמירתו, תו אמרינן על מחשבתו דברים שבלב אינם דברים כמו בכ"מ, וזה הוא בכל המחשבות הפוסלות מה"ת.

אך לכאורה קשה ע"ז מהא דאמרינן (חולין מא.) דישראל שניסך יין של חבירו כשר, משום דלצעורי קא מכוין. ולכאורה קשה, כיון שהוא אומר בפירוש שהוא מנסך היין לעכו"ם, מ"ט לא נימא על מחשבת לבו דברים שבלב אינם דברים. אך זה ליתא, דהא בכ"מ דאנן אמדינן לדעתיה דודאי הוא עושה בכוונה זו, לא הוי דברים שבלב, כמו שהכריחו בתוס' קידושין (מט:) מדוכתי טובא, דאמדינן לדעתיה ולא אמרינן דזה הוה דברים שבלב, א"כ ה"נ גבי ישראל שניסך יין של חבירו, כיון דאמרינן בחולין דודאי לצעורי קא מכוין דאנן אמדינן לדעתיה, א"כ זה לא הוה דברים שבלב. והנה לדברינו, הא דאמרינן בחולין שם דבישראל מומר לא אמרינן דלצעורי קא מכוין, לדברינו אצ"ל דודאי מכוין לעכו"ם, אלא כיון דבישראל מומר ליכא אומדנא דלצעורי קא מכוין, ממילא לא משגחינן על מחשבת לבו, דאפילו אם אינו מכוין לעכו"ם, תו מחשבת לבו הוי דברים שבלב. והנה הש"ך ביו"ד (סי' ד' סק"ו) כתב גבי ישראל מומר, דודאי מכוין לעכו"ם, וא"ל /ואיכא למימר/ אורחא דמלתא הוא. אמנם בתבואת שור שם כתב בהדיא דמשו"ה אסור, משום דודאי קא מכוין לעכו"ם. ולעד"נ כמש"כ. ולדברינו ישראל שניסך יינו של עצמו לעכו"ם, ואח"כ אומר שלא היה מכוין כן בלבו, היין אסור בהנאה, ואע"ג דאית ליה מיגו, מ"מ היין אסור בהנאה, דכיון דגבי יין של עצמו ליכא האי אומדנא דלצעורי קא מכוין, תו אמרינן דכיון שאמר בפירוש לעכו"ם, הוה יין נסך, ועל מחשבת לבו אמרינן דדברים שבלב אינם דברים. כן נלע"ד.

מעתה לדברינו א"ש טובא הסוגיא דפסחים שם גם לשיטת הרמב"ם, דאמרינן שם, הב"ע כגון שגמר בלבו למולים ולערלים, ולא הספיק לומר למולין עד שנגמרה שחיטה בערלים, דלדברינו היכא שהוציא בשפתיו לערלים גרידא, אע"ג שהיה מכוין בלבו למולים, פסול גם להרמב"ם, דבכה"ג היכי שפוסל בדבורו תו אמרינן על מחשבת לבו דברים שבלב אינם דברים, משום דבהדיא רבתה תורה, כמש"כ. וא"ש הא דאמרינן בפסחים שם דבכה"ג פסול, אלא דפרכינן שם, והא בעינן פיו ולבו שוין, דהתם מיירי שגמר בלבו להוציא גם בשפתיו למולין, ולא הוציא, דבהכ"ג לא הוה דברים שבלב, דהא בעינן שיהיו פיו ולבו שוין, כדאמרינן בגמ' שם.

ואדרבא לדברינו א"ש טפי הסוגיא דפסחים, דהא תני התם ברישא דברייתא, למולים ולערלים כשר. ולפי האי אוקימתא צריך לפרש גם ברישא, כגון שהתכוין להוציא למולים ולערלים, ואמר למולין ולא הספיק לומר לערלים עד שנגמרה שחיטה במולין, דכשר משום דבין לפי מחשבתו ובין לפי דבורו הא הוה כשר. ולשיטת התוס', הא בכה"ג אפילו אם היה מכוין בלבו לערלים גרידא, ואמר למולים, ג"כ כשר, דלשיטתם משום מחשבה גרידא לא מיפסל. וצ"ל לשיטתם לפום האי אוקימתא, דכיון דתני סיפא לערלים ולמולים, תני נמי רישא למולים ולערלים, וה"ה כשחישב לערלים גרידא והוציא מפיו למולים, כשר. אבל להרמב"ם, בכה"ג כשחישב לערלים גרידא והוציא מפיו למולים, נפסל במחשבה, וא"ש הא דתני ברישא למולים ולערלים.

ואין להקשות מהא דאמרינן (פסחים ס:), א"ל רב אדא בר אהבה לרבא, דלמא שאני היכא דאמר מהיכא דלא אמר, דהא לאוכליו ושלא לאוכליו כשר, וכל היכא דשחיט ליה שלא לאוכליו לחודיה פסול, ואמאי, הא סתמא לאוכליו קאי, אלא שאני היכא דאמר מהיכא דלא אמר כו', א"ל מידי איריא, בשלמא התם, כל כמה דלא עקר בשחיטה, סתמא לשמו קאי, אלא הכא סתמא לאוכליו קאי, דלמא מימשכי הני ואתי אחריני. אלמא דלרבא אפילו אמר בפירוש דשוחט שלא לאוכליו, מ"מ אי נימא דסתמא לאוכליו קאי, יש לה דין כמו השוחט לאוכליו ושלא לאוכליו. מ"מ חזינן דאע"ג דאמר בפירוש שלא לאוכליו, לא חשבינן הא מלתא דסתמא לאוכליו לדברים שבלב. אמנם זה ליתא כלל, דהתם פרכינן דאע"ג שאמר בפירוש שלא לאוכליו וגם חשב בלבו שלא לאוכליו גרידא, נמי נימא, כיון דסתמא לאוכליו קאי, הול"ל דהוה כמו שאמר בפירוש לאוכליו ושלא לאוכליו, דהכי ס"ל לרבא לעיל שם גבי שלא לאוכליו, ומשנינן דסתמא לאו להני אוכלין קאי, אבל היכא דאמר שלא לאוכליו וחשב בלבו לאוכליו, על מחשבת הלב אמרינן דברים שבלב אינם דברים, וזה פשוט. ולאחר שתירצתי הסוגיא דפסחים לדעת הרמב"ם, נבוא לשאר הסוגיות.

ענף ה

והנה בחולין (לט) אתמר, שחטה לשמה לזרוק דמה שלא לשמה, ר"י אמר פסולה, רשב"ל אמר כשרה. ר"י אמר פסולה, מחשבין מעבודה לעבודה וגמרינן ממחשבת פגול, רשב"ל אמר כשרה, אין מחשבין מעבודה לעבודה ולא גמרינן ממחשבת פגולך וכו'. מתיב רב ששת, א"ר יוסי, ק"ו הדברים, ומה במקום שהמחשבה פוסלת בקדשים, אין הכל הולך אלא אחר העובד, מקום שאין המחשבה פוסלת בחולין, א"ד /אינו דין/ שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט, מאי אין המחשבה פוסלת בחולין, אילימא דלא פסלה כלל, אלא זביחה דעכו"ם היכא מ"ל /משכחת לה/, אלא פשיטא מעבודה לעבודה וכו'. וע"ז תמהו בתוס' שם דלשני דבקדשים במחשבה גרידא מפסלי, ובזביחה לעכו"ם הוא בדיבור, ונשארו בתימה. והנה משום תמיהת התוס' דחולין שהבאתי, כתב התוס' יו"ט (ב"מ פג /פ"ג/) דמסוגיא דחולין מוכח דגם קדשים לא מפסלי במחשבה גרידא, והקשה מהאי סוגיא על הרא"ם דס"ל דבמחשבה מפסלי. וכבר כתבנו דגם הרמב"ם ס"ל הכי. ומעתה צריך לתרץ לדעת הרמב"ם תמיהת התוס'.

אמנם באמת תמיהת התוס' צריכה באור רחב. והוא דקשה, דמאי מתמהו בתוס' דנימא דאיכא נ"מ בין מחשבת עכו"ם למחשבות הפוסלות בקדשים, דבמחשבת עכו"ם בעי אמירה ובמחשבת קדשים סגי במחשבה גרידא, הא תינח אם היה נמצא בש"ס בשום מקום דמחשבת עכו"ם בעי אמירה, היה אפשר להקשות כן, אבל מאחר דזה לא נמצא בש"ס, וגם מצד הסברא א"א כלל לחלק ביניהם, דאי נימא דבמחשבות הפוסלות בקדשים סגי במחשבה, הול"ל דה"ה במחשבת עכו"ם, וכן להיפוך, אי נימא דבמחשבת עכו"ם בעי אמירה, הול"ל דה"ה במחשבת קדשים, דמ"ש /דמאי שנא/, דהא כמו דדרשינן (זבחים נד.), זבח שלמים, שתהא זביחה לשם שלמים, וכן דרשינן התם, זבח פסח, שתהא הזביחה לשם פסח, פרט לשלא לשמו, אי נימא דזה הוא במחשבה גרידא, א"כ ה"נ הא דכתיב גבי תקרובת עכו"ם וזבחו לאלהיהם וקרא לך ואכלת מזבחו, דמהאי קרא ילפינן דתקרובת עכו"ם אסור, כמש"כ הרמב"ן בספר המצות ל"ת קצ"ד, הו"ל נמי למימר דהאי וזבחו לאלהיהם הוא במחשבה גרידא. וכן לד"ה הא דתקרובת עכו"ם אסור בהנאה, זה הוא משום דכתיב גבי בעל פעור ותקראן לעם לזבחי אלהיהן ויאכל העם וגו', וע"ז נאמר בקבלה, ויאכלו זבחי מתים, ואמרינן בע"ז (כט:) מה מת אסור בהנאה אף תקרובת עכו"ם אסור בהנאה, א"כ ה"נ הול"ל דכמו דהאי דרשה דזבח שלמים לשם שלמים הוא במחשבה גרידא, ה"נ האי דרשה דוזבחו לאלהיהן, דהא הדרשות בהני תרתי דמו להדדי. וא"כ א"ש הא דלא אמרינן נ"מ זו, אלא דאמרינן האי נ"מ דמחשבין מעבודה לעבודה, דבזה גבי קדשים איכא קרא גבי פגול דמחשבים מעבודה לעבודה, וילפינן כל המחשבות הפוסלות בקדשים ממחשבת פגול, אבל בעכו"ם לא ילפינן מקדשים, דחוץ מפנים לא ילפינן כמו דאמרינן בגמרא. וא"כ קשה לכאורה על תמיהת תוס', ולפנינו יבואר.

ובלא"ה קשה לכאורה בעיקר הדין שכתבו בתוס', דבתקרובת עכו"ם בעי אמירה, דלכאורה ה"ה דהול"ל דאפילו בנכרי ששחט לעכו"ם במחשבה גרידא לא הוה תקרובת עכו"ם. וקשה הא דתנן (חולין יג.), שחיטת עכו"ם נבילה ומטמאה במשא, ופכינן בגמרא שם, נבילה אין איסור הנאה לא, מאן תנא, אר"ח בר אבא אר"י דלא כר"א, דאי ר"א הא אמר סתם מחשבת עכו"ם לעכו"ם. וקשה מ"ט לא משנינן דמיירי כגון שראינו שהנכרי השוחט לא אמר כלום בשעת שחיטה, וא"ש דאע"ג דסתם מחשבתו לעכו"ם, מ"מ אינו נאסר בהנאה, דע"י מחשבה גרידא לא הוה תקרובת עכו"ם. אמנם זה ליתא, דודאי מסתבר דאפילו לדעת התוס' דס"ל דבעי אמירה, מ"מ מודו דלר"א דס"ל דסתם מחשבת עכו"ם לעכו"ם , דאנן סהדי על מחשבתו שחושב לעכו"ם, דבמחשבתו גרידא נעשה תקרובת עכו"ם ולא בעי אמירה, וכמו שיבואר בענף ח'. כיוצא בזה מצאתי בתבו"ש /בתבואות שור/ ביו"ד (סי' ד') שכתב ג"כ דמודו התוס' דלר"א דס"ל סתם מחשבת עכו"ם לעכו"ם דלא בעי תו אמירה דעכו"ם, דבכ"מ דבסתמא עושה לשם כך סגי במחשבה ולא בעי אמירה. והנה זה מוכרח, דהא ודאי אי נימא דלא הוה תקרובת עכו"ם ע"י מחשבה גרידא, דה"ה דהול"ל גבי יין נסך דלא הוה נסך ע"י מחשבה גרידא, דמ"ש /דמאי שנא/. וקשה, הא מוכח מכמה דוכתי דמגע עכו"ם עושה יין נסך אע"ג שלא אמר כלל, וכההיא דאמרינן (ע"ז נח.) בעובדא דאגרדמים עכו"ם שקדח במינקת, ושם (נז:) בעובדא דעכו"ם ששכשך בדוולא ואמר האי לאו חמרא הוא, וכן (שם נט:) גבי ההוא אתרוגא דנפל לחביתא דחמרא, אידרי עכו"ם ושקליה, שאסרוהו בכל הני בהנאה. ואע"ג דקי"ל (שם נז) דעכו"ם שא"י /שאינו יודע/ בטיב עכו"ם או מגע עכו"ם שלא בכוונה אינו אסור בהנאה אלא בשתיה, דכיון דליכא למיחש בהני לנסך ממש משו"ה אינו אסור בהנאה, דדוקא במגע עכו"ם דאיכא למיחש לנסך אסרוהו בהנאה, וא"כ אי נימא דמחשבה גרידא לא הוה נסך, א"כ אפילו במגע עכו"ם נמי, היכא דראינו שלא אמר כלל, הול"ל שאינו אסור בהנאה. א"ו כיון דאמרינן במס' ע"ג דסתם עכו"ם אסוכי מנסכי, משו"ה תו לא בעי אמירה, וכמש"כ. אך בזה היה א"ל /אפשר לומר/ דמגע עכו"ם בכונה אסרוהו בהנאה מדרבנן אף היכא דליכא למיחש לנסך ממש, וכמש"כ בתוס' והרא"ש ע"ז (נז) שאין ראיה ברורה להתיר בהנאה מגע עכו"ם בזמה"ז אע"ג שאין דרכם לנסך. אך בלא"ה מוכח דבכ"מ דמסתמא עושה לעכו"ם לא בעי אמירה, וכמש"כ עוד בענף ח'.

ובהכי ניחא נמי מה דקשה לכאורה לשיטת התוס' דמחשבת פגול אינה פוסלת אלא באמירה, מהא דאמרינן (זבחים מא) גבי פיגל בקומץ ולא בלבונה, דלר"מ הוה פגול משום דס"ל דכל העושה על דעת הראשונה הוא עושה, ומשו"ה חשיב כמו שפיגל ג"כ בלבונה, דודאי ע"ד הראשונה היה עושה. וקשה נהי דע"ד הראשונה הוא עושה, מ"מ הא לא אמר בפיו, א"כ הול"ל דאע"ג דע"ד הראשונה הוא עושה, מ"מ לא עדיף מאילו חשב בהדיא כן, דלא הוה פגול במחשבה גרידא. ולדברינו א"ש, דבכ"מ דסתמא דמלתא הוא עושה לשם פגול, לא בעי אמירה לד"ה. וכ"כ המרדכי בה' ציצית, דאע"ג דנימא דבעי אמירה לשמה, מ"מ בהני גווני דסתמא עושה לשמה, לא בעי אמירה. מ"מ קשה קושיא קמייתא על התוס'. ונלע"ד דהתוס' לשיטתייהו אזלי.

דהנה איתא (חולין מ.), אמר ר"ה /רב הונא/, היתה בהמת חברו רבוצה לפני עכו"ם, כיון ששחט בה סימן אחד אסרה, והקשו בתוס', דל"ל רבוצה לפני עכו"ם, ותי*רצו דאורחא דמלתא קתני, ועוד תי*רצו דברבוצה לפני עכו"ם מסתמא לשם עכו"ם קא מכוין אע"פ שלא פירש, וכגון שהוא ישראל מומר. ולפי תירוץ זה מוכח לכאורה דדוקא כששחטה לפני עכו"ם לא בעי אמירה, אבל כששחטה שלא בפני עכו"ם בעי דוקא אמירה, דבמחשבה גרידא לא הוה תקרובת עכו"ם. וא"כ א"ש מה שהקשו בתוס' חולין (לט) דנימא דתקרובות הוא בדבור אבל מחשבת קדשים הוא במחשבה, דלפי האי תי*רוץ מוכח לכאורה מסוגיא דחולין (מא) דבעי אמירה. אך גם לפ"ז א"א להקשות לשיטת הרמב"ם דא"ל /דאיכא למימר/ דהרמב"ם ס"ל כתירוץ הראשון, וא"כ לא מוכח כלל דבתקרובות בעי אמירה. אך באמת גם אי נימא כתי*רוץ זה, ג"כ א"ל דאפילו שלא בפני עכו"ם לא בעי אמירה, כמו שאבאר.

דהנה א"ל /איכא למימר/ דהא דאמרינן בחולין שם, היתה בהמת חבירו רבוצה בפני עכו"ם, דה"ט תנא רבוצה, דכיון דמיירי הכא ששחט בהמה של חבירו, משו"ה שלא בפני עכו"ם בעי אמירה, משום דאינו נאמן לומר שחישב לעכו"ם, ובעינן שיאמר בפירוש לפני עדים ששוחט לעכו"ם, דבלא"ה אינו נאמן, דהדבר פשוט דלר' אמי דס"ל (גטין נד) באומר לחברו טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו, דאינו נאמן, דה"ה דאינו נאמן לומר שורך ששחטתי שחטתי לעכו"ם, וא"ל /ואיכא למימר/ דר"ה נמי הכי ס"ל, וכש"כ דהכא ע"כ מיירי בישראל מומר, אבל בפני עכו"ם דמוכח מילתא ששחט לעכו"ם, נאמן. וכ"ז דוקא בבהמה של חברו, אבל בבהמה שלו, אם שחטה לעכו"ם במחשבה גרידא, א"ל /איכא למימר/ דהוה תקרובת עכו"ם, ועל שלו הוא נאמן לומר שחישב לעכו"ם. א"כ ליכא הוכחה מהאי סוגיא דשלא בפני עכו"ם בעי אמירה, אפילו לפי תירוץ השני שבתוס'. אמנם התוס' גופייהו מסתבר דס"ל דלתירוץ השני, דשלא בפני עכו"ם לא הוה תקרובת עכו"ם במחשבה גרידא, וכמו דס"ל בחולין (לט) שהבאתי לעיל.

ואפשר להביא ראיה דתקרובת עכו"ם הוה במחשבה גרידא, מהא דתניא (חולין לט:), השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעכו"ם ולהקטיר חלבה לעכו"ם, הרי אלו זבחי מתים, שחטה ואח"כ חישב עליה, זה היה מעשה בקיסרי ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר. ואמרינן שם דהאי תנא ס"ל הוכיח סופו על תחלתו, דכיון דאח"כ זרק לעכו"ם, ודאי ששחטה לעכו"ם. וכן מייתינן האי ברייתא בירושלמי (גטין פ"ו ה"י), ואמרינן שם נמי ה"ט כמו בבבלי. וקשה, מאי מהני ה"ט /האי טעמא/ דהוכיח סופו על תחלתו דודאי שחטה לעכו"ם, מ"מ כיון שלא אמר בפירוש, ובמחשבה גרידא הא לא הוה תקרובת עכו"ם. א"ו דבמחשבה הוה תקרובת עכו"ם. ומצאתי בתבו"ש /בתבואות שור/ ביו"ד (סימן ד') שהביא ראיה זו. וצ"ל לשיטת התוס' דאמרינן הוכיח סופו על תחלתו ששחטה לעכו"ם, וסתמא דמלתא דהשוחט לעכו"ם הוא אומר כן בפירוש. מ"מ אי נימא דבמחשבה גרידא הוה תקרובת עכו"ם א"ש טפי. והנה אי נימא דתקרובת עכו"ם הוה במחשבה גרידא, מוכח דה"ה במחשבה הפוסלת בקדשים נמי הוה במחשבה גרידא, וכמו שהוכיח בתבו"ש שם מהא דבחולין (לט.) ילפינן דבמחשבת עכו"ם לא אזלינן אלא אחר השוחט מק"ו דמחשבת פנים דאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד, ומ"ט לא פרכינן מה למחשבת פנים דבעי אמירה, תאמר במחשבת חוץ דסגי במחשבה, א"ו דמחשבת חוץ לא חמיר ממחשבת פנים.

והכו"פ /והכרתי ופלתי/ ביו"ד (סי' ד') כתב שם דאפילו אי נימא דמחשבות הפוסלות בקדשים הוה באמירה, מ"מ תקרובת עכו"ם הוה במחשבה גרידא. אמנם מדברי התוס' (חולין לט) שהבאתי מוכח להיפוך. וגם אי נימא דבתוס' שם לא כתבו כן אלא דרך קושיא, מ"מ לכה"פ /לכל הפחות/ מוכח מסוגיא דחולין שם דאי נימא דתקרובת עכו"ם סגי במחשבה, ה"ה נמי דכל המחשבות הפוסלות בקדשים סגי במחשבה מה"ט שכתבנו. מעתה א"ש טפי הסוגיא דחולין לשיטת הרמב"ם, דס"ל דפיגול הוה במחשבה גרידא. ומעתה נבוא לאינך ראיות שהביאו בתוס' ב"מ (מג:).

ענף ו

והנה בתוס' ב"מ (מג:) כתבו דמוכח מזבחים (ל') וממנחות (ג') דמחשבת פגול בעי אמירה, ולא מצינו בשום דוכתא בתוס' שיפרשו כונתם בזה. אמנם בש"מ [בשיטה מקובצת/ בב"מ שם, בגמרא לעיל, גבי הא דאמרינן שם, ביתר כ"ע לא פליגי, האריך הרבה להוכיח דמחשבה דפיגול הוא דוקא בדיבור. והביא ג"כ ראיה ממנחות (ג'), מדאמרינן שם גבי קומץ מנחת מחבת לשם מנחת מרחשת, דמחשבה דמינכרא פסיל רחמנא. וע"ז הקשה בש"מ, הא תינח אי נימא דמחשבה דקדשים הוה באמירה, א"ש דהוה מחשבה דמינכרא, דהא ניכר לכל שהוא שקר, שאומר שקומץ מנחת מרחשת על מנחת מחבת, אבל אי נימא דבמחשבה גרידא מיפסל, א"כ הא אין ניכר שמשקר. ולא הבינותי ראיה זו, דהא אפילו אי נימא דבעי אמירה, מ"מ הא לא בעי שישמעו אחרים, דפשוט דהא דאמרינן (גטין נד) גבי כה"ג ביום הכפורים, כגון דשמענא דפגול /דפגיל/, דזה הוא דוקא משום שאינו נאמן, אבל בהני גווני שנאמן כמש"כ בענף ג', פשוט דלא בעי שישמעו אחרים. תדע, דהא למ"ד בגטין שם דכה"ג נאמן, לדידיה לא בעי שישמעו, כדאמרינן שם בגטין, וכיון דלא בעי שישמעו אחרים, א"כ סו"ס קשה, הא אינו ניכר לאחרים שמשקר. א"ו דכיון דניכר לאותו כהן שהוא מחשב, הוה מחשבה דמנכרא, א"כ א"ש אפילו אי נימא דבמחשבה גרידא מיפסל, דלאותו כהן הוה מחשבה דמנכרא.

אמנם מה שנלע"ד דראיית התוס' ממנחות (ג') היא מהא דאמרינן (שם ג:), רב אשי אמר ל"ק כאן בקומץ מחבת לשם מרחשת, כאן בקומץ מנחת מחבת לשם מנחת מרחשת. מחבת לשם מרחשת, במנא קא מחשב ומחשבה במנא לא פסלה, מנחת מחבת לשם מנחת מרחשת, במנחה דפסלה בה מחשבה קא מחשב. ולכאורה קשה טובא, הא תינח אי מחשבה גרידא לא פסלה אלא אמירה, א"כ א"ש, דלישנא דמחבת לשם מרחשת לא משמע כלל דקאי על המנחה אלא על הכלי, אבל אי נימא דבמחשבה גרידא פסיל, מאי נ"מ בין הני לישני, הא אפילו במחבת לשם מרחשת נמי, הא מ"מ מחשבתו מבררת זאת, דבמחשבה הוא יודע שכוונתו על מה שהוא קומץ את המנחה ולא על הכלי, א"כ לכאורה מוכח מהכא דבמחשבה גרידא לא מיפסל אלא באמירה. וא"כ קשה לכאורה לדעת הרמב"ם. אמנם לפי מה שבררנו בענף ד', דגם לדעת הרמב"ם היכא שמפגל באמירה לא משגחינן כלל על מחשבתו, דכיון שהוא יודע מה שהוא אומר ופיו ולבו שוין, תו אמרינן על כוונת לבו דברים שבלב אינם דברים, כמו שהארכנו בזה, א"ש, דהכא במנחות מיירי באמירה, ואפילו כשאינו חושב כלל אלא שיודע מה שהוא אומר נמי, אי אמר אני קומץ מנחת מחבת לשם מנחת מרחשת פסיל, אבל אם אמר מחשבת לשם מרחשת, דהאי לישנא על הכלי קאי, לא פסלה. ועוד יבואר לפנינו. גם יבואר עוד כוונה אחרת בראיית התוס' ממנחות (ג').

ומה"ט א"ש נמי להרמב"ם הראיה האחרונה שהביאו בתוס' מזבחים (ל'), דודאי כונתם להא דאמרינן שם גבי מחשב לאכול כזית חוץ לזמנו וכזית חוץ למקומו, דאיכא נ"מ בין שאמר כזית למחר וכזית בחוץ, דהוה כללי והוי עירוב מחשבות, וא"ח /ואינו חייב/ על אכילתו כרת, בין שאמר כזית למחר כזית בחוץ, דזה הוו פרטי ולא הוה עירוב מחשבות. ולכאורה קשה, אי נימא דבמחשבה גרידא מפגל, הא כשמחשב לעשות המעשה, לאכול כזית בחוץ וגם כזית למחר, הא במחשבה זו לא שייך האי לישנא דכזית וכזית, א"כ המחשבה מבררת דהוי פרטי, דכל כזית וכזית הוא מלתא אחריתי. אמנם לפי מש"כ, דהיכא שמפגל באמירה לא בעינן מחשבתו, דאפילו שאינו חושב כלל רק שיודע מה שהוא אומר סגי, א"ש, דהתם מיירי כשמפגל באמירה. ובלא"ה א"ל /איכא למימר/ דהתם מיירי כשמהרהר בלבו הני לישני, וקמ"ל דכזית וכזית הוי כללי, וכזית כזית הוי פרטי. ואין לומר דכונת התוס' להביא ראיה מהא דאמרינן בזבחים שם, כגון שאמר סימן ראשון חוץ לזמנו, וסימן שני חוץ למקומו, ומדאמרינן האי לישנא "דאמר" מוכח דבעי אמירה. דזה ליתא כלל, תדע דהאי לישנא "דאמר" גבי מחשבות הפוסלות איתא בדוכתי טובא בזבחים, מנחות ופסחים, ועוד במקומות הרבה. וגם לישנא "דמחשבה" איתא בדוכתי טובא, ומהני לישני ליכא שום הוכחה כלל, כמו שיבואר עוד לפנינו.

ומה"ט א"ש נמי מה שהביא הסמ"ג ל"ת של"ז, דפגול בעי אמירה כדמוכח (זבחים לא). וכונתו דאמרינן שם, מתקיף לה ר' אמי, אלא מעתה חישב שתאכלהו האש למחר, דכתיב תאכלהו אש לא נופח, הכי נמי דפגיל, וכ"ת ה"נ, והתנן לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית, כשר, שאין אכילה והקטרה מצטרפין, ומשנינן, אי דאפקא בלשון אכילה ה"נ, הב"ע דאפקא בלשון הקטרה, דלשון אכילה לחוד ולשון הקטרה לחוד. וקשה, הא כשמחשב בדעתו המעשה שהאש תשרף כזית למחר, מאי שייך בזה נ"מ בין לשון אכילה ללשון הקטרה, הא במחשבת המעשה לא שייך הני לישני. וגם מדאמרינן הא דאפקא בלשון אכילה, משמע דמיירי בהוצאת פיו. ובש"מ /ובשיטה מקובצת/ הביא ג"כ ראיה זו, ופרשה כמו שפרשנו. אבל לדברינו א"ש, דבכ"מ שהוא מפגל באמירה לא בעינן מחשבתו, והתם מיירי שפיגל באמירה. ולפנינו נביא עוד ראיה לזה. וגם א"ל /אפשר לומר/ דמיירי שמהרהר בהני לישני בלבו. וגם בזה א"ש נמי עוד שתי ראיות שהביא בש"מ שם, חדא מהא דפרכינן במנחות (ג:) גבי עולה ששחטה לשם שלמים, דדלמא לשם שלמים בעלמא הוא, ופי' רש"י דנימא דאין כונתו לשם זבח שלמים, אלא לעשות שלום בינו לבין קונו. וקשה נמי, אי במחשבה מפסל, הא מחשבתו מבררת כוונתו מה היתה. וא"ל דזה הוא נמי כונת התוס' בב"מ (מג:) שכתבו דממנחות (ג:) מוכח דבעי אמירה. עוד הביא בש"מ שם ראיה מהא דקא מבע"ל (מנחות טו:) גבי שני כבשי עצרת ששחט אחד מהם לאכול מחברו למחר, מהו, "חברו" כבש שני משמע ולא מפגל, או דלמא "חברו" לחם משמע ומפגל. ואי נימא דבמחשבה גרידא מפגל, הא מחשבתו מבררת מה היתה כוונתו. אבל לדברינו א"ש, דלד"ה היכא דמפגל באמירה ויודע מה שמוציא בפיו, דפיו ולבו שוין, הוה פגול אע"ג שאינו חושב כלל דבר אחר אלא יודע מה שמוציא בפיו, וכמש"כ בענף ד', א"כ א"ל דהכא מיירי דמפגל באמירה. וגם א"ל נמי דמיירי שמהרהר הני לישני בלבו.

וראיה לזה, דהא גבי הפרשת תרומה, דודאי מהני במחשבת לבו גרידא, כדאמרינן (שבועות כו:) וכמש"כ בתוס' בכורות (נט.), מ"מ אשכחן נמי כה"ג, כדתנן (דמאי פ"ז מ"ח) מי שהיה לו עשר שורות של עשר עשר כדי יין, ואמר שורה חיצונה אחת מעשר, ואינו ידוע איזו היא, נוטל ב' חביות לוכסין. ופירש הר"ש, וכן הוא בירושלמי שם, דמיירי שעשה שורה אחת של עשר מעשר, ואינו ידוע איזו שורה היא של מעשר, א"כ א"א לידע מאיזו שורה יקח חבית אחת לתרומת מעשר, משו"ה יקח משתי שורות שבאלכסון, עי"ש. וא"כ קשה נמי, הא תרומות ומעשרות סגי כשמפריש במחשבה, א"כ הא מחשבתו מבררת במה היתה כונתו. א"ו דהתם נמי מיירי שעישר באמירת פיו, ולא בירר כלל במחשבתו איזו שורה עשה מעשר. וה"נ גבי פגול נמי מיירי בהני סוגיות שהבאתי בכה"ג. והנה בהאי משנה דדמאי איכא עוד פי*רוש אחר, כמש"כ בפירוש הרמב"ם והרע"ב, ואין כאן מקום להאריך בדבריהם.

והנה הרא"ש בה' ס"ת ס"ג הביא שם מש"כ רבינו ברוך דפגול בעי אמירה, כדאיתא (זבחים כז.), ונראה פשוט דכונתו מהא דאמרינן שם, ר"ל אמר לעולם פסול ממש ושלא במקומו כמקומו דמי, ול"ק /ולא קשיא/, כאן בשתיקה כאן שנתן באמירה. אלמא מפורש אמרינן דכשנתן בשתיקה כשר ונתכפרו הבעלים, ובנותן באמירה פסול, אלמא דבעי אמירה. והנה מה שלא הביא ר' ברוך מדוכתי טובא דאמרינן האי לישנא דאמירה על פסול מחשבה, ה"ט /היינו טעמא/, דהא אפילו בהפרשת תרומה, דודאי סגי במחשבה גרידא, וכמ"ש רבינו ברוך שם, מ"מ מצינו בדוכתי טובא דאמרינן האי לישנא דאמירה כמו (דמאי פ"ז מ"ד) אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הם תרומה, ושם (מ"ה) תנן נמי, אומר מה שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה, וכן בתרומות (פ"ג מ"ה) תנן האומר תרומת הכרי בתוכו וכו', א"כ א"ל דתני כה"ג גבי מחשבות הפוסלות בקדשים. אך מזבחים (כז) דאמרינן כאן בשתיקה כאן באמירה, דמהאי לישנא משמע דבשתיקה כשר אע"ג שחישב מחשבת פסול, אלא דוקא באמירה פסול, כמו שסיים, כאן באמירה, משו"ה הביא ר' ברוך מהאי סוגיא דזבחים. אמנם מ"מ אין להקשות מכאן על הרמב"ם, דהא מצינו ג"כ האי לישנא דשתיקה גבי מחשבה, כדאמרינן (זבחים מב:), נתן את הקומץ במחשבה ואת הלבונה בשתיקה, או שנתן את הקומץ בשתיקה ואת הלבונה במחשבה, א"כ ה"נ הא דאמרינן כאן בשתיקה, היינו שלא חישב מחשבת פסול. וכן (זבחים מב:) דאמרינן פיגל בראשונה ושתק בשניה, נמי מיירי כגון שלא חישב מחשבת פגול.

ועוד א"ל, דהא אפילו אי נימא דבמחשבה מפגל, מ"מ לענין שיהא נאמן לומר שפיגל במחשבה, היכא דאין בידו לפוסלו ודאי, דזה תלוי בפלוגתא דאביי ורבא (גטין נד:), דפליגי אי עד אחד נאמן לומר טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו, והכא בזבחים הא מיירי בזריקה, דלאחר זריקה תו אין בידו לפוסלו, א"כ לאביי אינו נאמן לומר פגלתי במחשבה, אלא דבעינן שישמעו אחרים שפיגל, ומשו"ה אמרינן האי לישנא דכאן בשתיקה וכאן באמירה, דא"ש לד"ה. ומעתה נבוא לשאר הסוגיות שהביאו בזה.

ענף ז

והנה בזבחים (כט:) אמרינן, א"ר ינאי, מנין למחשב בקדשים שהוא לוקה, ת"ל לא יחשב, א"ל ר"א לרב מרי, הא לאו שאין בו מעשה הוא, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, א"ל, ר"י /רבי יהודה/ היא דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. והנה המגיה במל"מ /במשנה למלך/ (פ' י"ג דפסולה"מ) הקשה ע"ז, דלהני רבוותא דס"ל דבמחשבה גרידא מפסלי, א"כ מאי משנינן ר"י היא דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, מ"מ על מחשבה גרידא אינו לוקה, כדאמרינן (סנהדרין פט:) גבי כובש את נבואתו. והנה דבריו אינם מובנים, דפשוט דהא דאמרינן המחשב בקדשים לוקה, דזה מיירי שפיגל באמירה, דאי לא"ה /לאו הכי/ הא אין אדם לוקה ע"י עצמו כדאמרינן (סנהדרין ט), א"כ אפילו אם היה מודה שפיגל במחשבה א"א להלקותו, שאינו לוקה ע"י עצמו, א"ו שפיגל באמירה והתרו ביה, וא"כ א"ש דלר"י לוקה, דהא אפילו בכובש נבואתו אמרינן בסנהדרין שם, באם התרו בו שאר נביאים דידעי, הרי זה לוקה לר"י, וזה פשוט.

אמנם בפני יהושע (גטין נד:) הביא מכאן ראיה להיפוך, שהקשה שם על הא דפרכינן על מחשבת קדשים, והא לאו שאין בו מעשה הוא, הא כיון דע"י דבורו נעשה מעשה שנתפגל הזבח, א"כ כה"ג לוקה, כדאמרינן (תמורה ג:) לא תתני מימר דבדבורו עביד מעשה, אלמא דבכ"מ דע"י דבורו נעשה מעשה לוקה לד"ה /לדברי הכל/. וכן אמרינן (בב"מ צ:) גבי חסמה בקול, דעקימת שפתיו הוה מעשה מה"ט, כיון דע"י דבורו נעשה מעשה. א"ו דבמחשבה גרידא הוה פגול. וכן בנודע ביהודה מה"ת ח' יו"ד סימן קכ"ח הביא ראיה זו. וכן מצאתי בש"מ (בב"מ מג:) שהביא בשם "תוס' משאנץ" ג"כ ראיה זו, דמוכח מכאן דבמחשבה גרידא הוה פגול. והנה אע"ג שכתבנו דע"כ הא דאמרינן המחשב בקדשים לוקה, ע"כ מיירי שפיגל ע"י דבור, דאי לאו הכי הא אין אדם לוקה ע"י עצמו, מ"מ שפיר הוכיחו מכאן דהמחשבה גרידא מפגל, משום דאי נימא דבמחשבה גרידא מפגל, תו א"א להקשות הא ע"י דבורו נעשה מעשה, דע"י דבור לא נעשה כלל דבמחשבה נפסלה, והדבור לא היה אלא להודיע מחשבתו, אבל אי נימא דע"י דבור נתפגל, קשה הא ע"י דבור נעשה מעשה. וכ"כ בהדיא בש"מ שם.

אמנם קשה לי, דגם אי נימא דע"י מחשבה גרידא נתפגל, קשה נמי קושיתם, הא ע"י דבור נעשה מעשה, ומש"כ הש"מ דכיון דע"י מחשבה נתפגל, והדבור לא היה אלא להודיע מחשבתו, תו לא שייך בזה לומר ע"י דבורו נעשה מעשה, קשה טובא, הא בהדיא פרכינן (תמורה ד:) גבי מקדים תרומה לבכורים, דמ"ש מימר דלקי משום דע"י דבורו נעשה מעשה, מקדים תרומה לביכורים נמי הא ע"י דבורו נעשה מעשה, והמקדים תרומה פשוט דע"י מחשבה גרידא הוה תרומה כדאמרינן (שבועות כו:) וכמש"כ בתוס' בכורות (נט.), ודבור פיו לא הוה אלא להודיע מחשבתו, מ"מ אמרינן דזה הוה לאו שיש בו מעשה, א"כ גם אי נימא דפגול הוה במחשבה גרידא קשה קושייתם. ופשוט דקושיא זו היא רק לרוב ראשונים דס"ל דלהלכה גם תמורה הוי לאו שיש בו מעשה, משום דע"י דבורו נעשה מעשה, אבל להרמב"ם דס"ל דמימר הוה לאו שאין בו מעשה, וכמו שמבואר במגיד משנה בפ' י"ג מה' שכירות, דדוקא חסמה בקול דע"י דבורו נעשה מעשה בעצמיות, אבל מימר דממילא קדיש לא חשבינן דע"י דבורו נעשה מעשה, א"כ ה"נ גבי פגול, אבל לדעת רוב הראשונים קשה לכאורה. ובנוב"י שם תירץ דמה שנתפגל הזבח לא חשיב מעשה, דהא בלא"ה היתה אסורה באכילה קודם זריקה, אלא דכשנתפגל תו לא תהני לה זריקה, וכן תירץ בש"מ בב"מ שם.

ולענ"ד א"ל דבלא"ה לא קשה, דבאמת גבי פגול לא נעשה ע"י דבורו שום מעשה, דמשום דבורו או מחשבתו לא נתפגל, אלא משום עשיתו שהוא עובד העבודה במחשבה זו, וכדתנן (זבחים יג.) שהמחשבה פוסלת בד' דברים, בשחיטה ובקבלה ובהילוך ובזריקה, וכדאמרינן נמי (זבחים טו.) גבי חטאת העוף, אי דחשיב עלה מקמי דליפוק דם לאו כלום הוא, ואי לבתר דנפק אתעבידא לה מצוותיה. וכיון דע"י דבורו לא נעשה מעשה, א"כ תו א"א להקשות הא ע"י דבורו נעשה מעשה. ואין להקשות מ"ט לא לקי על עבודתו, דזה פשוט כיון דליכא אזהרה שאסור לעבוד במחשבת פגול, דלא יחשב כתיב, ובמחשבתו ובדבורו לא נעשה מעשה. ובענף ח' יתבאר מ"ט לא לקי משום האי אזהרה "דלא תזבח שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע", ודרשינן בספרי "דבר רע" דבור רע דהיינו פגול, א"כ כששוחט במחשבת פגול עובר משום האי אזהרה.

ענף ח

והנה לאחר שתירצנו כל הני דוכתי דקשה לשיטת הרמב"ם, נביא בעזר ה' ראיות לדעת הרמב"ם. חדא, דקשה מ"ט נימא דפגול בעי אמירה, הא גבי פגול כתיב לא יחשב, ומ"ש מהפרשת תרומה, דדרשינן (גטין ל:) מקארא דונחשב, ומרבינן מחשבה גרידא, כדאיתא (שבועות כו:), וא"כ הול"ל נמי במחשבת פגול דילפינן מקרא דלא יחשב. וכבר כתבנו בענף ב' דאי נימא דמחשבת פגול הוא במחשבה גרידא, ע"כ דה"ה בכל המחשבות הפוסלות, וכש"כ לר' ינאי דס"ל (זבחים כט) דהאי קרא דלא יחשב קאי על כל המחשבות הפוסלות בקדשים. והנה בש"מ בב"מ (מג:) הקשה קושיא זו, והביא שם בשם הר"א מרעגענשבורג שתירץ דבספרי שופטים ילפינן מקרא "דלא תזבח שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע", ודרשינן שם דבר רע למחשבת פגול, וכיון דילפינן לה מקרא דדבר רע, דרשינן דוקא דבור.

והנה מלבד דבהא מלתא, אי בכ"מ דכתיב דבור ממעטינן מחשבה, איכא בזה פלוגתא דתנאי בשבת (קנ.), גבי הא דדרשינן "ודבר דבר", דבור אסור הרהור מותר, וכן פליגי אמוראי בברכות (כ.) גבי ק"ש דכתיב ודברת בם, אי ממעטינן הרהור. וגם מלבד מה שהבאתי בענף ב' דרבינו ברוך גופא, דס"ל דפגול בעי אמירה, ס"ל דבשליחות יד לב"ש סגי במחשבה, אע"ג דמרבינן מקרא דעל כל דבר פשע דאפילו ע"י דבורו חייב, ומ"מ לא ממעטינן מחשבה, וכמש"כ טעמא דמלתא, וא"כ לרבינו ברוך א"א כלל לומר האי תירוצא. בלא"ה קשה טובא, הא האי דמחשבת פגול פוסלת, זה לא ילפינן מקרא דדבר רע, דהאי קרא הוא אזהרה על שחיטה, אבל הא דמחשבת פגול פוסלת זה ילפינן מקרא דלא יחשב פגול יהיה, כדדרשינן (זבחים כט), א"כ עדיין קשה דהול"ל דבמחשבה גרידא מפגל. וגם בלא"ה, כיון דמהאי קרא "דלא תזבח שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע", דרשינן בספרי שופטים לכמה דברים, כגון לעולה ששחטה בדרום, ולשוחט את החולה ואת הזקן ואת המזוהם, א"כ לא שייך כ"כ לומר דאתי למעט מחשבה, כיון דקרא אתי לכמה דברים. ובהכי ניחא לי מה דקשה על הא דפרכינן (זבחים כט) על הא דא"ר ינאי המחשב בקדשים לוקה, ופרכינן והא לאו שאין בו מעשה הוא, וקשה מ"ט לא מייתינן האי קרא דלא תזבח שור ושה וכו' דבר רע, דדרשינן למחשבת פגול, א"כ בשוחט במחשבת פגול הול"ל דלוקה מהאי קרא, ושחיטה מעשה היא, א"ו משום דהאי קרא אתי לכמה דברים והוה לאו שבכללות, כמו לא תאכלו על הדם, דאין לוקין עליו. עוד אפשר להביא ראיה מהא דאמרינן (מנחות מט.), תני רבה בב"ח קמיה דרב, כבשי עצרת ששחטן לשם אילים, כשרים, ולא עלו לבעלים לשם חובה, א"ל רב עלו ועלו, א"ר חסדא מסתברא מלתא דרב בכסבור אילים ושחטן לשם כבשים, שהרי כבשים לשם כבשים נשחטו, אבל כסבור אילים ושחטן לשם אילים לא, עקירה בטעות הוה עקירה, ורבה אמר עקירה בטעות לא הוה עקירה. וקשה, הא בכסבור אילים ושחטן לשם אילים הא זה הוה טעות במחשבה גרידא, דטעה על כבש שהוא איל, ובזה לא שייך דבור, א"כ קשה מ"ט לא עלו לבעלים לשם חובה, למ"ד עקירה בטעות הוה עקירה, אי נימא דאפילו במזיד נמי במחשבת שלא לשמו לא מהני במחשבה גרידא אלא דבעי אמירה, א"כ כש"כ כשטעה במחשבה גרידא. וכן למאן דמכשיר ל"ל /למה ליה/ ה"ט /האי טעמא/ דעקירה בטעות לא הוי עקירה, תיפוק ליה משום דלא הוי אלא מחשבה גרידא. ובתוס' שם הביאו ג"כ הא דתניא בתוספתא פ"א דזבחים, כבשי צבור ששחטן לשם כבשים ונמצאו אילים, עלו לציבור לשם אילים, מה"ט דעקירה בטעות לא הוי עקירה, וקשה נמי מדתני שחטן לשם כבשים ונמצאו אילים, דמוכח דמיירי שטעה במחשבתו על איל שהוא כבש, א"כ בכה"ג אפילו במזיד נמי מחשבה גרידא לא מהני. וכן בפסחים (עב.) גבי פסח ששחטו שלא לשמו, פרכינן אילימא בטועה, ש"מ עקירה בטעות הוה עקירה, והתם נמי מיירי שטעה במחשבתו על פסח שהוא שלמים, א"ו דבאמת מחשבה גרידא מהני, ומשו"ה בעינן ה"ט דעקירה בטעות לא הוי עקירה. ולשיטת התוס' דמחשבת קדשים בעי אמירה, ע"כ צ"ל בכל הני דמיירי דלאחר שטעה במחשבתו, אמר בפירוש הריני שוחט איל זה לשם איל, אע"ג דדבור זה לא מעלה ולא מוריד לפי מה שהוא טועה וסובר להקריב בהכשר, ואדרבא הא תקנו שלא יאמר הריני שוחט לשמו, וכדתנן (זבחים מו:), מ"מ לשיטתם בהכרח צ"ל הכי. אבל לשיטת הרמב"ם אתי שפיר.

וגם יש להביא ראיה מהא דתנן (זבחים מו:) לשם ששה דברים הזבח נזבח, לשם זבח וכו', ר' יוסי אומר אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מאלו כשר, שתנאי ב"ד הוא. מוכח דדוקא היכא שלא היה בלבו לשם אחד מאלו, כשר, משום דסתמא נמי לשמה קאי, כדאמרינן (זבחים ב:), הא אם היה בלבו שלא לשם אלו, לא עלה לבעלים לשם חובה, אלא דמחשבת לבו סגי לפסול, דהא האי לישנא "דהוה בלבו" על מחשבת לבו קאי, כדתנן (ברכות כ:) ב"ק /בעל קרי/ מהרהר בלבו. ולהני רבוותא דס"ל דבעי אמירה, ע"כ צריך לומר נמי דהא דתנן אף מי שלא היה בלבו, דזה מיירי באמירה. והנה בתוס' זבחים (ב:) הוכיחו דהא דתנן אף מי שלא היה בלבו, זה מיירי באמירה, והוכיחו זאת מטעם אחר. ובאמת לפי שיטתם דמחשבה דקדשים בעי אמירה, א"כ בהכרח דזה מיירי באמירה, דאי לא"ה קשה דיוקא כמש"כ. אך באמת קשה לומר דהאי לישנא דאף מי שלא היה בלבו דזה מיירי באמירה. ומה שהקשו בתוס' על הא דמייתינן בזבחים (ב:) דסתם זבחים לשמה קאי, מדתנן ר' יוסי אומר אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מאלו כשר, שתנאי ב"ד הוא, אתנו ב"ד דלא לומר לשמו דלמא אתי למימר שלא לשמו, ואי ס"ד סתמא פסול, קיימו ב"ד ומתני מידי דמפסלי ביה. וע"ז הקשו, דל"ל להאריך כ"כ, הא בפשוטו מוכח מדתנן אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מאלו כשר, אלמא דסתמא כשר. וע"ז תירצו, דהאי לא היה בלבו אמירה היא, והו"א דמ"מ מחשבה בעי. הנה מלבד דא"ל /דאיכא למימר/ דמשו"ה האריך בגמרא, בכדי דלא נימא דהא דתנן שתנאי ב"ד הוא דהיינו דמשום תנאי ב"ד כשר הקרבן, וע"ז מאריך דא"א לומר דתנאי ב"ד היה להכשיר דבר הפסול מה"ת. בלא"ה, לפי הרמב"ם בפי*רוש המשניות (זבחים מו:), דהאי תנאי ב"ד הוא קאי להא שאין מחשבת הבעלים פוסלת, א"א כלל לפרש פי*רוש התוס'. ומה שקשה לפי*רוש הרמב"ם איך יפרש הסוגיא דזבחים ב', עיין בספר קרן אורה בזבחים שם שהאריך בזה. מ"מ, לכל הפירושים אין הכרח לומר דהאי מי שהיה בלבו אמירה היא, ואי נימא דהאי היה בלבו דתנן הוא מחשבה כמו בכל הש"ס, א"כ מוכח דמחשבה גרידא פסלי וכמש"כ.

והנה בספר קרן אורה בזבחים ב' הקשה על מש"כ בתוס', דהו"א דהאי לא היה בלבו, היינו שלא אמר, אבל מ"מ בעי מחשבה לשמה, והקשה לשיטת התוס' דמחשבת שלא לשמה היא אמירה, א"כ אי נימא דבעי לשמה, הול"ל נמי דוקא אמירה אבל מחשבה לא סגי. וזה לק"מ, דדוקא במחשבה הפוסלת בקדשים, דסתמא לאו להכי קיימא, משו"ה לא סגי לדעת התוס' במחשבה ובעי אמירה, אבל בכ"מ דסתמא דמילתא להכי קיימא, אפילו אי נימא דבעי מה"ת /מן התורה/ שיכוין לשמה, מ"מ סגי במחשבה גרידא, וכמש"כ לעיל בענף ה'. ובסימן הבא יבואר שכ"כ בהדיא המרדכי בכיוצא בזה.

ומה"ט ניחא נמי הא שהקשה שם בספר הנ"ל עוד, מהא דתניא (ע"ז כז.) גבי מילה, ר' יהודה אומר ימול עכו"ם ואל ימול כותי מפני שהוא מל לשם הר גריזים. והקשו בתוס' שם, כיון דבעי מילה לשמה, א"כ איך מכשיר ר' יהודה מילה בעכו"ם, הא אמרינן (גיטין כג.) דנכרי אדעתיה דנפשיה קעביד, ותירצו דסתם מילה לשמה קאי, ולא נפסלו אלא כשיחשב שלא לשמה. וע"ז הקשה דא"כ הול"ל נמי דכמו בקדשים אינו פסול במחשבה גרידא לדעת התוס' אלא דבעי אמירה, ה"נ גבי מילה, א"כ הא אפשר נמי שימול כותי בשתיקה, ואע"ג שמחשב לשם הר גריזים הול"ל דמחשבה גרידא לא פסלה. אבל לדברינו א"ש, דכיון דסתם כותי לשם הר גריזים, א"כ תו סגי במחשבתו גרידא לפסול. וכבר כתבנו כיוצא בזה לעיל בענף ה', דאפילו לדעת התוס' דתקרובת עכו"ם בעי אמירה, מ"מ לר"א דס"ל דסתם מחשבת עכו"ם לעכו"ם, מיפסיל במחשבה גרידא. ובסימן הבא יבואר שכ"כ הראשונים בהדיא בזה בכמה דברים, דבכ"מ דסתמא דמילתא דעושה לשם כך, ודאי דסגי במחשבה לד"ה /לדברי הכל/. מ"מ הרוחנו הרבה לתרץ דעת הרמב"ם, דס"ל דמחשבה הפוסלת בקדשים היא במחשבה גרידא, ובררנו דה"ה בתקרובת עכו"ם במחשבה גרידא מיפסלי. ובסימן הבא יבואר דה"ה בכה"ת /בכל התורה/ היכא דבעי לשמה סגי נמי במחשבה גרידא.

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300