מנחת ברוך סימן ל

שאלה. אם כל דבר שמתהוה ונתגדל מהקדש שייך להקדש כמו כה"ג גבי הדיוט או לא.

תשובה. הנה בסימן הקדום כתבתי דכ"ד שמתהוה מהקדש שייך להקדש כמו גבי הדיוט, והבאתי הא דאמרינן בב"ב (כו:) גבי שרשי אילן של הדיוט הבאין בשל הקדש, דאי נימא דגבי הדיוט השרשים שייכים לבעל האילן, ה"נ באילן של הקדש השרשים שייכים להקדש, אלמא דדמו להדדי.

אמנם מה שיש לעיין בזה, מהא דאיתא בירושלמי ערלה (סוף פ"א), דגרסינן התם, ביצה של הקדש שנעשית אפרוח, אר"י פליגי בה כהנא ור' יוחנן, כהנא אמר אסורה ור"י אמר מותרת, א"ר זעירא לר"י, הא ר"י אמר מותרת אף הוא פודה אותה בזמן זרעה. פי', דלר"י דאמר מותרת, היינו שא"צ לפדות האפרוח בשוי' אלא בדמי הביצה, אבל לכהנא צריך לפדותה כפי שויה. וכה"ג פליגי התם ג"כ בביצה של עכו"ם שנעשית אפרוח. והנה הא דפליגי גבי ביצה של עכו"ם ונעשית אפרוח, בארתי בספרי ח' א"ח בדיני זוז"ג, דמאן דמתיר ס"ל דזה הוה זוז"ג כמש"כ שם. אבל הא דפליגי בביצה של הקדש שנעשית אפרוח, לכאורה קשה טובא, דהול"ל דהאפרוח שנתהוה מביצת הקדש שייך להקדש כמו גבי הדיוט כה"ג, בתרנגולת שישבה על ביצים של איש אחר ונעשו אפרוחים, דפשוט ששייכים לבעל הביצים, דזה עדיפא מהא דתנן (ב"מ קיח:), שתי גינות זו ע"ג זו והירק בינתים, אר"מ רואין מהיכן ירק זה חי, דכיון דהירק חי מיניקת הקרקע, שייך לבעל הקרקע, כש"כ הכא דהאפרוחים נתהוו מביצים של זה, וכיון דגבי הדיוט האפרוחים שייכים לבעל הביצים, ה"נ הול"ל בהקדש כן. וא"כ קשה מ"ט דר"י בירושלמי שם. והרמב"ם לא הביא כלל הא מלתא דביצה של הקדש ונעשית אפרוח. וצריך לבאר טעמו של הרמב"ם בזה. ומה שנלע"ד בביאור האי פלוגתא שבירושלמי.

דהנה במעילה (יב:) תנן, חלב המוקדשין וביצי תורין, לא נהנין ולא מועלין, בד"א בקדשי מזבח, אבל בקדשי ב"ה /בדק הבית/ הקדיש תרנגולת מועלין בה ובביצתה, הקדיש חמורה מועלין בה ובחלבה. ובתר הכי תנן התם, הקדיש אילן ואח"כ נתמלא פירות, שדה ואח"כ נתמלאה עשבים, מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכה, רבי יוסי אומר המקדיש את השדה ואת האילן מועלין בה ובגידולה. והקשה בתוי"ט שם, דמ"ט בהקדיש אילן ואח"כ נתמלא פירות פליגי תנאי אי איכא מעילה בגידולין, ומ"ט גבי הקדיש תרנגולת מועלין בביצתה לא פליגי תנאי. והתוי"ט שם כתב דבאמת הא דתנן הקדיש תרנגולת מועלין בה ובביצתה, זה אתיא כר' יוסי דס"ל דגידולי הקדש מועלין בהן. וקשה דבכה"ג הו"ל למיפרך בגמרא רישא ר' יוסי וסיפא ר' מאיר, ועוד דבתוספתא תניא הני תרתי בהדי הדדי בתרי בבי, וגבי הקדיש תרנגולת תניא דמועלין בביצתה, ובהקדיש אילן ואח"כ נתמלא פירות תניא האי פלוגתא דר"י, א"כ מוכח דבהקדיש תרנגולת לד"ה מועלין בביצתה, ואפילו לת"ק דס"ל דאין מועלין בגידולין.

ומה שאפשר לומר בזה, דהנה בטעמא דמילתא במאי דפליגי הני תנאי אי מועלין בגידולין, נחלקו ראשונים. דהרשב"ם בב"ב (עט) כתב דמ"ד אין מועלין בגידולין ס"ל דמשום גרמא דקגרים ליה קרקע הקדש ליגדל, אין לנו לעשותו הקדש, א"כ למ"ד אין מועלין בגידולין ס"ל דהגידולין לא שייך להקדש, ואף ע"ג דגבי הדיוט הגידולין שייכים לבעל השדה, מ"מ בהקדש לא. אבל הרמב"ן בב"ב שם ובש"מ /ובשיטה מקובצת/ שם כתבו, דכיון דהקדש זכה ממילא בגידולין, משו"ה אין מועלין בהן, דאין מועלין אלא במה שהוקדש, אבל לא במה שזכה ההקדש ממילא.

ואפשר להביא ראיה לדעת הרשב"ם, מהא דתניא (פסחים נו.), ששה דברים עשו אנשי יריחו וכו' ומתירין גמזיות של הקדש של חרוב ושל שקמה וכו', ובגמרא שם אמרינן, מ"ט דאנשי יריחו, אמרו, אבותינו לא הקדישו אלא קורות ואנו נתיר גמזיות של חרוב ושל שקמה, ובגידולין הבאין לאחר מכאן עסקינן, וסברי לה כמ"ד אין מעילה בגידולין. וקשה טובא לדעת הרמב"ן, דס"ל דגם למ"ד אין מעילה בגידולין מ"מ ההקדש זכה בגידולין, דהם שייכים להקדש אלא דאין בהן מעילה, א"כ קשה איך לקחו אנשי יריחו הגידולין לעצמם, הא גזלו דבר של הקדש במזיד, ואע"ג שאין בזה קרבן מעילה, הא בלא"ה במזיד ליכא מעילה, ובמזיד אין שום נ"מ בין הגידולין להאילן עצמו. אבל להרשב"ם א"ש, דס"ל דלמ"ד אין מעילה בגידולין היינו דהגידולין אינם שייכים להקדש מה"ת, משו"ה שפיר לקחו הענפים. וגם א"ש הא דאמרינן התם, ורבנן נהי דמעילה ליכא מ"מ איסורא איכא, דהיינו דאסורין מדרבנן. וקשה טובא לומר דבהא מלתא גופיה פליגי אנשי יריחו ורבנן, דא"י /דאנשי יריחו/ ס"ל דאי אין מעילה בגידולין, הגידולין לא הוי הקדש, ולרבנן הוי הקדש, דמה"ת /דמהיכי תיתי/ נחדש מחלוקת תנאי בזה, וגם דלפי"ז הול"ל בגמרא, ורבנן נהי דמעילה ליכא הקדש מיהא הוי. א"ו /אלא ודאי/ אי אין מעילה בגידולין לד"ה לא הוה הקדש מה"ת, אלא דפליגי אי אסורין מדרבנן או לא.

עוד אפשר להביא ראיה, מהא דתנן פאה (פ"ז מ"ז), המקדיש את כרמו עד שלא נודעו העוללות, אין העוללות לעניים, משנודעו העוללות, העוללות לעניים, ר' יוסי אומר יתנו שכר גידוליו להקדש. וטעמא דמלתא דמשנודעו העוללות העוללות לעניים, הוא משום שאין ההקדש שלו חל על העוללות, דהא אין העוללות של הקדש אלא של עניים, כמבואר הטעם בתוספתא. אבל מ"ט פליגי ת"ק ור"י במה שניתוספו העוללות בגידוליו, היה נראה דר' יוסי לטעמיה אזיל, דס"ל במעילה (יג.) דמועלין בגידולין, א"כ מה שניתוספו העוללות זה שייך להקדש מה"ת, ומשו"ה ס"ל דהעניים נותנין שכר להקדש, ות"ק אזיל לטעמיה, דס"ל דאין מועלין בגידולין. וראיתי דהגר"א בשנו"א /בשנות אליהו/ כתב כן, דר' יוסי אזיל לטעמיה. ולשיטת הרמב"ן והש"מ, דגם למ"ד אין מעילה בגידולין, מעילה היא דליכא, אבל הגידולין שייך להקדש מה"ת, קשה, איך שרי לעניים לגזול את ההקדש כיון דמה"ת הוא של הקדש, אבל להרשב"ם ניחא. ודברי הרמב"ן בב"ב שם היה אפשר לדחוק דלא פליג על הרשב"ם, אבל בש"מ שם מבואר הדבר בארוכה דלד"ה הגידולים שייכים להקדש.

אמנם אפשר לומר טעם אחר בפלוגתא דהני תנאי, דת"ק ס"ל דהאילן משועבד להעניים ליניקת העוללות שבו, דהא הבע"ב אינו רשאי להסירן קודם הבציר, וכיון שהן משועבדין ליניקת העוללות, משו"ה אע"ג שהקדישן הבעלים, אינו מפקיע שעבודן, דהא קיימ"ל קדושת דמים אינו מפקיע מידי שעבוד, וכי ינקי הני עוללות, מדנפשייהו קא ינקי, דהא בכה"ג סמכינן על ברירה, כדאמרינן (נדרים מה:) גבי חצר השותפים שנדרו הנאה זה מזה, דס"ל לר' אלעזר /בן יעקב/ דכל או"א /אחד ואחד/ לתוך שלו הוא נכנס, וכתב שם הר"ן דהאי ברירה לא דמי להא דאמרינן בכל הש"ס אין ברירה, ומה"ט כתב שם הר"ן דהמשכיר בית זה ואח"כ הקדישו רשאי השוכר לדור בו, מה"ט דלתוך שלו הוא נכנס. ואפילו להרא"ש דס"ל גבי משכיר ואח"כ הקדיש שאין השוכר רשאי לדור בו, מ"מ הא כתב הש"ך ביור"ד (סי' רכ"א ס"ק מ"ג) דה"ט דהרא"ש, משום דהשוכר משתמש בכל הבית, א"כ משתמש בשל הקדש, דהא ההקדש חל על הבית מה ששוה יותר מדמי שכירות, אבל גבי עוללות דלא קא ינקי אלא חלקם המגיע להם, כיון דבכה"ג סמכינן על ברירה, מותרים אפילו להרא"ש. וגם אפילו להרמב"ם דס"ל (בפ"ז מה' ערכין) דקדושת דמים נמי מפקיע מידי שעבוד, ג"כ אפשר לפרש כן, ואין רצוני להאריך בזה כי הדברים ארוכים בדעת הרמב"ם. כ"ז הוא דעת ת"ק. אבל ר' יוסי ס"ל דאע"ג דאין בעה"ב רשאי להסיר העוללות קודם הבציר, מ"מ זה הוא מצוה גרידא על בעה"ב, אבל אין גוף האילן משועבד ליניקת העוללות, וכשהקדיש בעה"ב האילן, ההקדש חל על כל האילן. ובירושלמי פסחים (פ"ד ה"ט) אמרינן, הקדיש שדה אילן מהו שמשייר לו מן הגידולין, נשמיעינה מן הדא, משנודעו העוללות העוללות לעניים, שניא היא שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. א"כ נראה דהירושלמי רוצה לפשוט שאדם יכול להקדיש אילן ולשייר לעצמו גידולין, מהא דתנן משנודעו העוללות העוללות לעניים, דקס"ד דזה הוא מה"ט דהבעה"ב משייר היניקה הצריכה לאותן עוללות, וע"ז הקשה דשאני הכא שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. וזה הוא כמש"כ, דכיון דגוף האילן משועבד ליניקה דעוללות, משו"ה אינו יכול להקדיש היניקה המשועבדת. ולפי ה"ט א"ל /איכא לימר/ דגם ת"ק ס"ל דמועלין בגידולין, אלא דפליגי הכא במלתא אחריתא. ומעתה לא קשה מכאן על הרמב"ן. אבל הראיה הראשונה שהבאתי לעיל היא ראיה גדולה לדעת הרשב"ם.

מעתה לדעת הרשב"ם שהבאתי, דלמ"ד אין מעילה בגידולין, היינו דמה"ת אין הגידולין שייך להקדש, ואף ע"ג דגבי הדיוט הפירות שייכים לבעל השדה, מ"מ הקדש אין לו זכיה בגידוליו, א"כ א"ל /איכא למימר/ דזה הוא דוקא גבי גידולי שדה או אילן של הקדש, אבל בהמה של הקדש וילדה ודאי דהולד שייך להקדש. וטעמא דמילתא, משום דילפינן קדשי ב"ה /בדק הבית/ מקדשי מזבח, וגבי קדשי מזבח הא ילפינן (תמורה יז:) מקרא דולד שלמים קרב שלמים, וכיון דילפינן מקרא דולדות קרבין למזבח, א"כ כש"כ קדשי ב"ה נמי הולד שייך להקדש. וא"כ א"ש הא דתנן (מעילה נב: /צ"ל יב:/) אבל בקדשי ב"ה הקדיש תרנגולת מועלין בה ובביצתה, הקדיש חמורה מועלין בה ובחלבה, דביצה של תרנגולת הא דמי לבהמה שילדה, דהולד שייך להקדש, וה"נ הביצה שייך להקדש, וכש"כ דחלב של חמורה דאתיא מגופה טפי מולד דודאי שייך להקדש, ומשו"ה מועלין בהן לד"ה ולא פליגי תנאי בזה. אבל בביצי תורין וחלב של קדשי מזבח, תנן התם דליכא בהו מעילה, וזה הוא מטעמא אחרינא, משום דכל קדשי מזבח דלא חזו להקרבה וגם אין להן פדיון ליכא בהו מעילה, משו"ה חלב המוקדשין וביצי תורין אין מועלין בהן, וכדאמרינן כן בהדיא (תמורה לא.). ובסימן הבא יבואר הסוגיא דתמורה הנ"ל ויבואר ראיה לכל דברינו.

ולדברינו א"ש נמי הא דאמרינן בב"ב (כו:), הכא בגידולין הבאין לאחר מכאן עסקינן, וס"ל דאין מעילה בגידולין, וכתב ע"ז בש"מ /בשיטה מקובצת/ שם דדוקא בענפים חדשים שהוציא האילן ס"ל דאין מעילה בגידולין, אבל אותו ענף שהקדיש אף ע"ג שנתגדל אח"כ הרבה מ"מ מועלין בכולה. ובמשנתנו (מעילה יג.) תנן נמי, אילן ואח"כ נתמלא פירות, שדה ואח"כ נתמלא עשבים, מוכח דאם היו בה עשבים, אע"פ שנתגדלו הרבה, מועלין בכולה. ולדברינו א"ש טעמא דמלתא, דלדברינו כל ששייך להקדש ודאי איכא בה מעילה, א"כ אותו דבר עצמו שהקדיש, אף ע"ג שנתגדל הרבה, ודאי דהכל שייך להקדש, דלדברינו בכה"ג הא ילפינן קדשי ב"ה מקדשי מזבח, וגבי קדשי מזבח, כשהקדיש בהמה ואח"כ נתגדלה, קרבה, דהא אפילו אם עבר עליה בבל תאחר מ"מ קרבה, כדילפינן (זבחים כט.) והיה בך חטא ולא בקרבנך חטא, וכיון שהוא שייך להקדש, משו"ה מועלין בכולה.

מעתה א"ש נמי הירושלמי דערלה (סוף פ"א) שהבאתי לעיל, דפליגי אמוראי בביצת הקדש שנעשית אפרוח, דהני אמוראי ס"ל דאין מעילה בגידולין, וא"כ אין זכיה להקדש בכ"ד /בכל דבר/ שנתגדלה ממנה כמו הדיוט, וכמ"ש לעיל. אך מ"מ ולד בהמה וכן ביצה של תרנגולת או חלב חמורה שייך להקדש מה"ט שכתבנו, א"כ א"ש הא דפליגי בביצה שנעשית אפרוח, דמר מדמה לה לולד בהמה, ומר מדמה לה לשאר גידולי הקדש דלא שייכי להקדש. אמנם גם למ"ד דביצה של הקדש שנעשית אפרוח דאין האפרוח שייך להקדש, מ"מ צריך לפדותו בדמי ביצה, וכמש"כ לעיל בסימן הקדום גבי גידולי הקדש בשדה הדיוט, דאע"ג דגידוליהן חולין, מ"מ צריך לפדותן בדמי זרעם. ובררתי שם דכל זוז"ג מהקדש והדיוט, כיון דכיוצא בו גבי הדיוט צריך לשלם לחבירו מה שנהנה, משו"ה גבי ממון הקדש נמי צריך לשלם וצריך לפדותן בדמי התשלומין עי"ש, משו"ה ה"נ גבי ביצת הקדש שנעשית אפרוח, אף ע"ג דנימא דזה הוה זוז"ג וגם נימא דאינו שייך להקדש, מ"מ צריך לפדותן בדמי התשלומין, ומשו"ה אמרינן בירושלמי דגם למאן דמתיר צריך לפדותן בדמי ביצה. ומהאי ירושלמי איכא נמי ראיה לכל מש"כ בתשובתנו שם. ומעתה א"ש נמי מ"ט לא הביא הרמב"ם הירושלמי הנ"ל, דלדברינו הא הני אמוראי בירושלמי ס"ל דאין מעילה בגידולין, אבל לפי מה שפסק הרמב"ם דיש מעילה בגידולין, א"כ פשוט דביצה של ביצה שנעשית אפרוח שייך להקדש ומועלין בה, וזה נכלל במה שפסק הרמב"ם בה' מעילה (פ"ה ה"ו) דמועלין בגידולין. מ"מ לדברינו מבורר, דלהלכה דמועלין בגידולין, יש זכיה להקדש במה שמתהוה ונתגדל מהקדש, כמו כיוצא בזו גבי הדיוט, וכמש"כ בסימן הקדום. ובסימן שאח"כ יבואר ראיה לדברינו.

סימן לא

עוד בענין הנ"ל.

והנה לפי מש"כ בסימן הקדום, אפשר לבאר עפ"ז הסוגיא דתמורה (לא:) התמוה מאד. דהנה תנן בתמורה שם, ויש בקדשי מזבח שאין בקדשי ב"ה, ויש בקדשי ב"ה שאין בקדשי מזבח וכו', הקדש ב"ה חל על הכל ומועלין בגידוליהן וכו'. ואמרינן ע"ז בגמרא שם, ומועלין בגידוליהן, לאתויי חלב המוקדשין וביצי תורין, דתנן חלב המוקדשין וביצי תורין לא נהנין ולא מועלין, בד"א בקדשי מזבח, אבל בקדשי ב"ה, הקדיש תרנגולת מועלין בביצתה, חמורה מועלין בחלבה. ואפילו למ"ד מועלין בקדשי מזבח, ה"מ גידולין דחזי למזבח, אבל גידולין דלא חזי למזבח אין מועלין בהן. עכ"ל הגמרא. ורש"י פי' דגידולין דחזי למזבח היינו ולדות קדשים. ובתוס' שם הקשו על רש"י, דולדות קדשים אינם קדושים מטעם גידולין אלא משום דאיכא קרא לרבות ולדות קדשים להקרבה, כדאמרינן (תמורה יא:). ובתוס' פי' דשמא א"ל /איכא למימר/ דהיינו דם, כדאמר זעירא (מעילה יב:), המקיז דם לבהמות קדשים מועלין בו. ומה שהקשו בתוס' דבולדות קדשים הא איכא קרא לרבות להקרבה, היה א"ל /אפשר לומר/ דמ"מ כיון דטעמא דמלתא דרבי רחמנא ולדות להקרבה הוא משום שהן גידולי קודש, וא"כ א"ש הא דאמרינן דקדשי מזבח מועלין בגידולין. וכש"כ לדברינו בסימן הקדום דהא דלד"ה הקדיש תרנגולת מועלין בביצתה הוא משום דילפינן קדשי ב"ה מקדשי מזבח דהולד שייך להקדש.

אמנם מה דקשה לי טובא בין לפי' רש"י בין לפי' תוס', חדא, דהא בקדשי מזבח ליכא מעילה אלא בקדשי קדשים, כדתנן (מעילה ז:), וכל ק"ק שבתורה כולם זכרים הם, אלא חטאת בלבד באה נקבה, א"כ קשה טובא איך א"ל /אפשר לומר/ דהא דאמרינן בגמרא ואפילו למ"ד מועלין בגידולי מזבח, דזה מיירי בולדי קדשים, הא ולד חטאת למיתה אזלא, וליכא בה מעילה, כדתנן (מעילה י:). ובולדות קדשים קלים הא בלא"ה ליכא מעילה בקדשים קלים, ובשאר קדשי קדשים דאיכא בהו מעילה הא כולם זכרים הם, ולא מ"ל /משכחת לה/ ולד כלל. ואי נימא דמיירי כגון שהקדיש נקבה לעולה או לאשם ואח"כ ילדה זכר, הא בכה"ג לא האם ולא הולד קרבין למזבח, כדתנן (תמורה יח:) גבי מפריש נקבה לעולה ושם (יט:) גבי מפריש נקבה לאשם, דהני ולדות ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא בדמיהן עולה או אשם. ואע"ג דודאי איכא בהו מעילה כיון דדמיהן קרב למזבח, מ"מ הא משנתנו מיירי בקדשי מזבח שהן בעצמן קרבים, דאי לא"ה הא משכחת לה גידולין בכמה גווני, כגון שהקדיש תרנגולת או חמורה לדמי עולה, דודאי בכה"ג מועלין בביצה ובחלב כמו גבי קדשי ב"ה, דתנן (מעילה יב:) הקדיש תרנגולת מועלין בביצתה. והא דתנן התם ביצי תורין לא נהנין ולא מועלין, זה מיירי בתורין שהן עצמן קרבין, וכיון דהביצה שלה אינה קרבה, פקעה קדושתה ולית בה מעילה, אבל הקדיש תרנגול לדמי עולה, שיש לה ולביצתה פדיון, זה דמי לקדשי ב"ה דמועלין בביצתה. א"כ מ"ל /משכחת לה/ בכה"ג דמועלין בגידולין של קדשי מזבח. ומדלא מצינו בגמרא דבכה"ג מועלין, ש"מ דמשנתנו מיירי בקדשי מזבח שהן עצמן קרבין, א"כ קשה מה שהקשינו, הא בהני קדשים שהם עצמן קרבין לא מ"ל בהו ולד שיהא קרב ושיהא בו מעילה וכמש"כ. מ"מ עדיין אפשר לומר דמיירי במפריש נקבה לעולה או לאשם וילדה, דאע"ג דמשנתנו לא מיירי בהני דדמיהן קרב, ה"ט משום דתנן קדשי מזבח, והמקדיש תרנגולת לדמי עולה זה לא הוה קדשי מזבח אלא קדושת דמים, אבל המקדיש נקבה לעולה וילדה, הא זה הוה קדושת הגוף, דהא אינן נפדין תמימין ועושין תמורה, כדתנן (תמורה כ.), א"כ זה הוה קדשי מזבח. ונהי דלר' שמעון דס"ל (תמורה יט.) דמפריש נקבה לאשם תימכר שלא במום, לדידיה המקדיש נקבה לאשם לא הוה אלא קדושת דמים, אבל לרבנן הוה קדושת הגוף ושפיר מקרי קדשי מזבח, א"כ א"ל /איכא למימר/ דמשנתנו מיירי בכה"ג. אך מ"מ קשה, דהא תנן התם, קדשי מזבח חייבים עליהם משום פיגול ונותר וטמא, אלמא דמשנתנו מיירי בקדשי מזבח שהן קרבין. ובלא"ה מדאמרינן בגמרא ה"מ גידולין דחזי למזבח, משמע שמיירי בגידולי מזבח שהן קרבין. אך א"ל /איכא למימר/ דהא דאמרינן דחזי למזבח, היינו שעומדין לפדותן ודמיהן קרבים לזבח. וכ"ז הוא דוחק. וזה ודאי לא מסתבר לומר דהסוגיא אזלא כר' אליעזר, דס"ל (תמורה יח:) דולד עולה קרב עולה, א"כ לדידיה שפיר מ"ל ולדות שיש בהו מעילה וגם הוא בעצמו קרב, דזה דלא כהלכתא. אך א"ל דהסוגיא אזלא אליבא דרבא, דס"ל בתמורה שם דולד תמורת עולה לד"ה קרב, א"כ שפיר מ"ל ולדות שיש בהן מעילה והן קרבין בעצמן. גם א"ל דמ"ל בעולה הקרבה בבמה, וכהאי מ"ד דס"ל בע"ג (כד:) דעולת נקבה כשרה בבמה, א"כ משכחת לה ולד שיש בו מעילה והוא קרב. ואין לומר דמיירי בולדות קדשים קלים, ואע"ג דאין בהן מעילה מחיים, מ"מ הא לאחר שחיטה וזריקה מועלין באימורין, כדתנן (מעילה ז:), דלא מסתבר כלל לומר דזה מיקרי מועלין בגידולין, דהא כבר נתקדש הזבח בעזרה בשחיטה וזריקה. עוד קשה לי, דמדאמרינן תמורה שם ואפילו למ"ד מועלין בגידולי מזבח, א"כ מוכח דאיכא מאן דפליג וס"ל דאין מועלין, וגבי ולדות קדשים לא מצאתי שום פלוגתא לענין מעילה, דבכל הני שהבאתי במפריש נקבה לעולה או לאשם וילדה, אע"ג דפליגי תנאי אם הוא קרב או שירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו עולה או אשם, מ"מ לד"ה מועלין ביה, וגם הא דתנן (תמורה יח.) ר"א אומר ולד שלמים לא יקרב שלמים, הא זה הוא מדרבנן בעלמא שלא יגדל מהם עדרים עדרים כדאמרינן בגמרא שם. ולד"ה בולד שלמים ליכא מעילה בחייה, ומועלין באימורין שלו לאחר זריקה. וקושיא זו קשה לי גם לפי' התוס' שפי' דמיירי בדם קדשים, הא גם בזה לא מצינו שום פלוגתא, וזו היא הלכה פסוקה, כדאמרינן (ברכות לא.) אין עומדין להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה, כגון מאי, אמר אביי כי הא דאר"ז המקיז דם בבהמות קדשים אסור בהנאה ומועלין בה, וגם לא ידעתי מ"ט קרינן לה גידולי הקדש, הא במעילה (יב:) מבואר דזה תליא אם דם הוה כגוף הבהמה. ובענף ב' נבאר מה שקשה עוד בסוגיא זו ומה שנלע"ד בזה.

ענף ב

והנה לולא דמסתפינא, הייתי אומר דבר פשוט וברור, אשר לפ"ז יבואר הסוגיא דתמורה שהבאתי בפשיטות. דהנה במעילה (יג.), תנן התם הקדיש אילן מלא פירות, שדה מלאה עשבים, מועלין בהן ובמה שבתוכה וכו', אילן ואח"כ נתמלא פירות, שדה ואח"כ נתמלאה עשבים, מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן, ר' יוסי אומר המקדיש את השדה ואת האילן, מועלין בהן ובגידולין וכו'. וכתב שם רש"י, אמר לי רבי דהאי אילן הוא גפן, וראוי למזבח לניסוך היין ואינו ראוי לבדק הבית. וכוונת רבותיו של רש"י, דהא דתנן הקדיש אילן מלא פירות, קאי על רישא דמשנתנו שם, דתנן כל הראוי למזבח ולא לבדק הבית, והא דתנן שדה מלאה עשבים קאי על הא דתנן התם כל שאינו ראוי לא למזבח ולא לבדק הבית. ולכאורה קשה, הא כשהקדיש הגפן, בין שהוא מלא פירות או שנתמלא אח"כ, הא בודאי לא הקדישו לנסכים, אלא לדמי נסכים, דהא האילן בעצמו אינו ראוי לנסכים, וא"כ הול"ל דהיין של אותו גפן אינו קרב בעצמו, דהא לא הוקדש אלא לדמיו. אך זה ליתא, דהא אמרינן (תמורה יט:) הקדיש זכר לדמי עולה הוא בעצמו קרב עולה, וכתבו בתוס' שם דה"ה בנסכים, א"כ א"ש, דאע"ג שהקדיש האילן והפירות לדמי נסכים, מ"מ אותו היין בעצמו קרב למזבח.

והנה בתוס' תמורה שם הקשו על הא דאמרינן שם, זאת אומרת הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף, ז"ל, ותימה למו"ה הר"ש, מ"ש ממקדיש לדמי נסכים דאמרינן בפ"ק דשבועות (יא) דאינו קדוש קדושת הגוף, ושמא י"ל וכו'. ולענ"ד לא הבינותי דבריהם, ואני תמה על תמיהתם, הא בשבועות שם מיירי לענין פדיון, שאם הקדיש בהמה תמימה לדמי עולה, היא בעצמה קרבה, ואינה נפדית שלא במום, אבל אם הקדישה לדמי נסכים, נפדית, ולענין פדיון הא אפילו נסכים עצמן שהוקדשו לנסכים ממש, אע"פ שהן קדשי מזבח, מ"מ יש להן פדיון קודם שנתקדשו בכלי, כדתנן (מנחות ק:) המנחות והנסכים שנטמאו קודם שנתקדשו בכלי נפדים, דאין להם קדושת הגוף לענין פדיון קודם שנתקדשו בכלי, א"כ פשוט דאם הקדיש בהמה לדמי נסכים, שהיא נפדית, דאטו תהא חמורה מנסכים ממש. אבל כשהקדיש בהמה לדמי עולה, כיון שהיא בעצמה קרבה עולה, א"כ יש לה דין עולה שאינה נפדית תמימה, וכן אפילו במקדיש נקבה לדמי עולה או אשם נמי, למ"ד דחל עליו קדושת הגוף של עולה או אשם, אין לה פדיון כמו עולה ואשם. מ"מ בין לפי מש"כ בתוס' בין לדברינו, פשוט דהמקדיש יין לדמי נסכים, דהיין בעצמו קרב למזבח. וא"ש דברי רבותיו של רש"י.

והנה לדברי רבותיו של רש"י, שמפרשים דהא דתנן הקדיש אילן מלא פירות, דזה מיירי בגפן שראוי לנסכים, לדבריהם הא דתנן בתר הכי, המקדיש אילן ואח"כ נתמלא פירות, נמי ע"כ דמיירי בכה"ג, שאם הקדיש גפן לדמי נסכים ואח"כ נתמלא פירות, לת"ק אותו יין לא הוה נסכים וליכא בהו מעילה, ור' יוסי ס"ל שהן נסכים ומועלין בהן.

מעתה א"ש הא דאמרינן (תמורה לא:) ואפילו למ"ד מועלין בגידולי מזבח, דזה הוא ר' יוסי, דס"ל בהקדיש אילן ואח"כ נתמלא פירות מועלין בו, והתם מיירי בראוי למזבח, שהיין בעצמו קרב למזבח וכמש"כ, וע"ז אמרינן ה"מ דחזי למזבח, דהיינו כמו יין, אבל דלא חזי למזבח, כגון ביצי תורין, לא מועלין בהן, ועפ"ז כל הסוגיא דתמורה שם אתיא כמין חומר.

דהנה בלא"ה קשה טובא בסוגיא דשם, דתנן התם קדשי בדק הבית מועלין בגידולין, אבל בקדשי מזבח אין מועלין בגידולין, וקשה הא בקדש ב"ה פליגי תנאי אי מועלין בגידולין או לא, כדתנן (מעילה יג.), הקדיש שדה ואח"כ נתמלאה עשבים, מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן, ר' יוסי אומר המקדיש את השדה והאילן מועלין בהן ובגידולה מפני שהן גידולי הקדש. א"כ הול"ל הכא בתמורה דמשנתנו אתיא כר' יוסי. אבל לדברינו א"ש טובא, דכבר כתבנו בסימן הקדום דהא דפליגי תנאי בהקדיש ואח"כ נתמלאה עשבים, אי מועלין בגידולין, היינו דפליגי דמר סבר דגידולי השדה שייכים להקדש והן הקדש, ומר סבר דאינן שייכין להקדש ומה"ת הן חולין גמורין, אבל לד"ה גידולי הקדש שהן שייכין להקדש, כגון הקדיש בהמה לבדק הבית וילדה, מועלין בולדה. גם לכו"ע מ"ל /משכחת לה/ גידולי הקדש שאינו שייך להקדש, כגון שאם זרע הקדש בשדה של הדיוט, וכדתנן (תרומות פ"ט מ"ד) גידולי הקדש ומע"ש חולין, ובהני לד"ה אין מועלין. מעתה א"ש, דהא דתנן תמורה שם דקדשי ב"ה מועלין בגידולין, זה מיירי בגידולין השייכין להקדש, ואתיא משנתנו כד"ה, דלכו"ע אותן גידולי הקדש ששייך להקדש מועלין בהן, ואדרבא, למ"ד דגידולי שדה אינו שייך להקדש, א"ש טפי משנתנו דתמורה שם, דתנן, קדשי ב"ה מועלין בגידולין אבל לא בקדשי מזבח, משום דגבי קדשי מזבח לא מ"ל כלל שום גידולין שיהא קרב למזבח, אבל למ"ד דגידולי שדה שייך להקדש, קשה, הא גם בקדשי מזבח מ"ל, שאם הקדיש גפן לדמי נסכים, שהגידולין בעצמן קרבין למזבח כמש"כ. ולדברינו הא זה הוא דפרכינן בגמרא, דאפילו למ"ד מועלין בגידולי מזבח, ה"מ גידולין דחזי למזבח וכו', היינו דמשנינן דאע"ג דלדידיה מ"ל נמי גבי קדשי מזבח דמועלין בגידולין, מ"מ דוקא בהני דחזי למזבח, אבל בהני דלא חזי למזבח, כגון ביצי תורין, לא, אבל בקדשי ב"ה לעולם מועלין בכל הגידולין ששייך להקדש. וממוצא הדברים תשכיל, דמה שהביא בכ"מ (בפ"ה מה' מעילה ה"ו) בשם הר"י קורקוס ראיה דמועלין בגידולי שדה ואילן, מהא דתנן (תמורה לא) דמועלין בגידולי קדשי בדק הבית, לדברינו אין ראיה כלל, דמשנתנו אתיא כד"ה כמש"כ. אבל שארי ראיות שהביא הכ"מ שם בשם הר"י קורקוס הן ראיות מכריעות.

ולדברינו אין הכרע אם ולדות קרבנות מיקרי גידולי הקדש, כדעת רש"י, או לא, דלדעת התוס' דס"ל דזה לא מיקרי גידולי הקדש, ודאי דא"ש מה דלא מקשינן בגמרא מולדי הקרבנות, אמנם גם אי נימא דזה הוה נמי גידולי הקדש, ג"כ א"ש מה דלא מקשינן מולדי הקרבנות כמש"כ לעיל, דזה לא מ"ל אלא ע"י איסור, כמו במפריש נקבה לעולה או בולד תמורה או בבמה כמש"כ לעיל, משו"ה מקשו יותר מהאי דהקדיש אילן, כמש"כ שזה הוא גידולין כמצותן. ולפי מה דמשנינן בגמרא אתי נמי שפיר לתרץ גם על ולדי קרבנות, משום דכל ולדי קרבנות דאיכא בהו מעילה, או שהן עצמן קרבין או דדמיהן קרבין, משו"ה איכא בהו מעילה, אבל ביצי תורין וחלב המוקדשין דלא חזו למזבח לא בעצמן ולא דמיהן, שאין להן פדיון, משו"ה אין מועלין בהן. זה הוא מה שנלע"ד בזה.

סימן סז

שאלה. אי עפרן של חמץ עכו"ם בפסח אסור בהנאה.

תשובה. הנה תנן (פסחים כא.), ר"י אומר אין ביעור חמץ אלא שרפה, וחכ"א אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים. וכתב הטור באו"ח (סימן תמ"ה), אבל להנות באפרו אחר ששרפו, זה תליא בפלוגתא דר"י ורבנן, דלר"י שבשריפה, מותר, דקיי"ל (תמורה לד.) כל הנשרפין אפרן מותר, ולרבנן אסור, דכל הנקברין עפרן אסור. ובשו"ע באו"ח שם (סימן תמ"ה) פסק כחכמים, ואפרן אסור. וכתב שם המג"א ס"ק א', דא"כ הול"ל דלרבנן אסור לשרוף חמץ בפסח, דהא קיי"ל בתמורה שם דכל הנקברין לא ישרפו, וזה הוא מה"ט דלא נטעה לומר דאפרן מותר. ותמה המג"א על הרמב"ם, שפסק בחמב"פ שורפן או משביתן בכ"ד עי"ש.

אמנם במקו"ח שם וכן הגרע"א בהגהותיו על שו"ע שם, הקשו ע"ז, הא טעמא דמלתא דכל הנשרפין אפרן מותר, כתבו בתוס' תמורה (לג:) דכיון שצוה הכתוב לשורפן, ושרפן, אתעביד מצותיה, ומשו"ה האפר מותר אח"כ. ולפי ה"ט הול"ל בחמב"פ אפילו למ"ד בהשבתתו בכ"ד, מ"מ כיון דהתורה ציותה להשביתו, וכשהוא משביתו אתעביד מצותיה, וא"כ הול"ל דכשהרקיב החמץ דאתעביד מצותיה דעפרן מותר. וכתב עוד הגרע"א שם ע"ז, דמה לי השבתה ע"י שרפה לר"י או השבתה ע"י קבורה לרבנן. ומיושב דברי הרמב"ם. עכ"ל.

אמנם לענ"ד לא נתברר טעמן. דאיך א"ל דנימא נמי גבי השבתת חמץ, דלאחר שנתקים השבתה, פקע איסורא מינה כמו דאמרינן גבי נשרפין לאחר שנשרפו, הא מצות עשה דתשביתו מקוים ג"כ כשהוא מפרר וזורה לרוח, וכדתנן במשנתנו שהבאתי, וכשהוא מפרר וזורה לרוח, הא לא נשתנה החמץ מכמות שהיה, ופשוט דכל פירור בפ"ע אסור באכילה ובהנאה מה"ת כדין חצי שיעור שאסור מה"ת, וכשהוא מכניס /מכנס/ מן הפירורין כזית ואכלן חייב כרת, דהא הוא חמץ שלא נשתנה כלל. א"כ א"א כלל לומר גבי השבתה דכשקיים השבתה אתעביד מצותיה ופקע איסורן, דהא אפשר לקיים מצות עשה דהשבתה ועדיין לא נשתנה החמץ כלל מכמות שהיה. ודוקא גבי נשרפין שייך לומר הכי, משום דלאחר שרפה ליתא לאיסורא, וכן בחמב"פ לר"י דס"ל דאין ביעור חמץ אלא שרפה, שייך ג"כ לומר הכי, דלאחר שנתעביד מצותיה ששרפו ליתא לאיסורא. אבל לחכמים, כיון דאפשר לקיים מצות עשה דהשבתה אע"ג דהחמץ לא נשתנה כלל, תו א"א לומר כיון שנתעביד מצותיה פקע איסורו, וממילא אפילו כששרפו, ג"כ האפר אסור, כיון דלרבנן לא שייך לומר גבי השבתה כיון דאתעביד מצותיה פקע איסורו כמש"כ. וצדקו דברי הטור.

אמנם מעתה חזרה קושית המג"א על הרמב"ם, שפסק דחמב"פ אפשר לשורפו, וקשה, כיון דהלכה כרבנן דחמץ בפסח הוא מהנקברין, הא קיי"ל (תמורה לב:) כל הנקברין לא ישרפו. אך לפענ"ד לק"מ, דהא הא דקיי"ל דכל הנקברין לא ישרפו, הא זה הוא מחששא בעלמא, דשמא יטעה להתיר האפר, א"כ זה לא שייך אלא בשאר הנקברין כמו שור הנסקל או בב"ח /בשר בחלב/ וכיוצא בהן, שאין בהן מצות עשה מה"ת להשביתן, אלא שאסורין בהנאה וממילא קוברן, אבל חמב"פ, כיון דמה"ת הוא חייב להשביתו, וכל רגע ורגע שאינו משבית עובר עליו בעשה, כדאמרינן (פסחים כז:) אמרו ליה וכו' לא מצא עצים לשורפן יהא יושב ובטל, והתורה אמרה תשביתו שאור מבתיכם, בכ"ד /בכל דבר/ שיכול להשביתו, בזה ודאי מסתבר דבכל מה שאפשר לו להשביתו במהרה מחויב להשביתו, ואם אפשר לו לשורפו, ישרוף, ולא ימתין להרקיבו או לפרר ולזורה לרוח, ואם אין לו עצים לא ימתין על עצים, אלא מפרר וזורה לרוח, כיון דחייב להשביתו בכ"ד מה"ת, א"כ לא שייך הכא לומר כל הנקברין לא ישרפו, דזה הוא משום חששא בעלמא, כיון דהכא גבי חמץ מחויב מה"ת להשביתו בכל מה שאפשר לו, והיכי דאפשר לו לשורפו לאלתר אסור לו מה"ת להמתין ולהשביתו בשאר דברים, דהא הא דפליגי ר"י ורבנן גבי חמץ אם השבתתו בכ"ד, הא אינהו פליגי לאחר זמן ביעורו, כדברי ר"ת וכל הראשונים, וכמו שמבואר בירושלמי שהביאו בתוס' פסחים (יב:) ד"ה אימתי, ולאחר זמן השבתה הא איכא עשה דתשביתו, והיכי דאפשר לשורפו, בכל רגע ורגע שאינו משביתו עובר בעשה. והא דתנן בתמורה שם, כל הנקברין לא ישרפו, אע"ג דנימא שזה הוא כלל על כל הנקברין כולן, הא ודאי דלא קשה, דהא תנא דמשנתנו שם ס"ל דחמב"פ הוא מהנשרפין, כמו דתנן התם, אמנם לרבנן דס"ל חמב"פ הוא מהנקברין, ודאי דהאי כללא דכל הנקברין לא ישרפו לא שייך גבי חמב"פ, מה"ט שכתבנו. וצדקו דברי הרמב"ם.

אמנם א"ל /אפשר לומר/ טעם אחר להתיר אפרן של חמב"פ, דהא כבר בררתי בספרי מ"ב ח' אמרי דעה בדיני נבלה, דהא דקיי"ל כל הנקברין עפרן אסור, לאו משום דכשנהנה מעפרן נהנה מאיסורי הנאה למפרע, אלא משום דכ"ד שמתהוה מאיסורי הנאה אסור בהנאה, כגון בשר שור הנסקל שנרקב ונעשה עפר, אע"ג שא"א לומר דאותו עפר נכלל בהאי קרא דכתיב גבי שור הנסקל ולא יאכל את בשרו, דהא כבר נעשה עפר, מ"מ כיון שאותו עפר הא נתהוה מא"ה /מאיסורי הנאה/, משו"ה אסור בהנאה, ושם בררתי שזה הוא מה"ת, וגם הבאתי שם דזה ילפינן מקרא דכל מה שנתהוה מאיסור אסור. והארכתי שם מאי דאיכא נ"מ בזה בין איסורי אכילה לא"ה. מעתה, זה לא שייך לומר אלא בכל א"ה שהן אסורין איסור עולם, כמו שור הנסקל ועגלה ערופה וציפורי מצורע וכה"ג, אבל חמב"פ שאיסורו אינו איסור עולם, א"כ איך א"ל /אפשר לומר/ שכ"ד שמתהוה מחמץ אסור, הלא לאחר הפסח הוא בעצמו מותר, ותו א"א לומר בו דכ"ד שמתהוה ממנו אסור, כיון דהוא עצמו יתהפך מאיסור להיתר, כש"כ שא"א לאסור דבר שנתהוה ממנו. וא"כ כיון שנעשה עפר ופקע חמץ מיניה, הול"ל שהוא מותר. ולר"י דס"ל (פסחים כח.) דחמץ שעבר עליו הפסח אסור מה"ת, היה א"ל דחמב"פ שוה לכל איסורי הנאה, ואי נימא דבהא הלכתא כרבנן, דחמב"פ השבתתו בכ"ד /בכל דבר/, ובהא הלכתא כר"י דחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה מה"ת, הול"ל דאפרן אסור. אבל כיון דקיי"ל כר"ש בפסחים שם, דחמץ שעבר עליו הפסח מותר, א"כ לא דמי חמב"צ לשאר הנקברין, מה"ט שכתבנו. אמנם הא גם לר"ש, נמי חמץ שעבר עליו הפסח אסור מדרבנן, א"כ חמב"פ הוה איסור עולם לכה"פ /לכל הפחות/ מדרבנן, והול"ל דאפרן אסור מדרבנן. מ"מ אין בזה כ"כ הכרע, דא"ל כיון דלר"ש חמץ שעבר עליו הפסח לא קנסו מדרבנן אלא כשהוא בעין, אבל לא ע"י תערובות, כדאמרינן (פסחים כט.), א"ל דה"ה דבעפרן לא קנסו, ואפילו כשנרקב בפסח. אך גם אם נימא דעפרן אסור מדרבנן, מ"מ לדברינו הול"ל דחמץ של נכרי שנשרף בפסח דאפרן מותר, דהא חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר, וכיון שאינו אסור איסור עולם, והוא בעצמו יתהפך מאיסור להיתר, כש"כ דכ"ד שמתהוה ממנו מותר לאחר שפקע שם חמץ מיניה. וכבר הבאתי בסימן הקדום דגם בשו"ת ב"א מתיר אפרן של חמץ נכרי, אך טעמו של הרב לא נתברר כמש"כ שם, אבל לדברינו א"ש. וממילא לדברינו חלב של פרות עכו"ם הניזונות מחמב"פ הול"ל דמותר כמש"כ שם, דחדא תליא בחברתה.

אך מה שיש להעיר בזה הוא, דהא גם בב"ח הוא מהנקברין, כדתנן (תמורה לג:), וע"ז תנן כל הנקברין עפרן אסור, וקשה למ"ד דס"ל בחולין (קט.) דבב"ח אפשר לסוחטו מותר, א"כ הא הבשר אינו אסור איסור עולם, ומ"ט עפרן אסור. אבל באמת גבי בב"ח, למ"ד אפשר לסוחטו מותר, יותר קשה, דהא כשנשרף ממילא נסחט החלב, והול"ל שהאפר מותר. ומצאתי בפמ"ג בה' בב"ח שהעיר בזה. ולענ"ד פשוט דלמ"ד אפשר לסוחטו מותר, ודאי דס"ל דעפרן של בב"ח נמי מותר, תדע דהא למ"ד דס"ל אפשר לסוחטו מותר, לא בעינן שיסחוט החלב מהבשר לגמרי, אלא אפילו כשיש בו חלב אלא שאינו נו"ט בבשר, ג"כ הבשר מותר, כמו שמבואר בכל הסוגיא דחולין שם, וא"כ אם היה אפשר לשרוף החלב שבתוך הבשר, הול"ל דהבשר מותר באכילה כיון שלא נרגש בו שום טעם חלב, וא"כ איך א"ל דכשנשרף הבשר עם החלב, דאפרו של בשר אסור. א"ו דלדידיה עפרן של בב"ח מותר, והאי תנא דתמורה דס"ל גבי בב"ח דאפרן אסור, ס"ל נמי דאפשר לסוחטו אסור, דהא זה הוא מחלוקת התנאים בחולין שם, והא דלא מייתינן שם האי ברייתא דתמורה דתניא כל הנקברין עפרן אסור, אלמא דאיכא תנא דס"ל בב"ח אפשר לסוחטו אסור, משום דבלא"ה מייתינן בחולין שם פלוגתא דתנאי בזה. מ"מ לדברינו, דאפר של חמץ נכרי בפסח מותר, ממילא דחלב של פרות הניזונות מחמץ נמי מותר, כמש"כ בסימן הקדום דחדא תליא בחברתה. ושם בררנו עוד כמה טעמים להתירא.

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300