חנוכה

Halacha Brura
and Berur Halacha Institute

מכון הלכה ברורה
ובירור הלכה

הדליקו בפנים והוציאו

דף כב: גמרא. תא שמע, דאמר רבא: הדליקה בפנים והוציאה - לא עשה
כלום; אי אמרת בשלמא הדלקה עושה מצוה - הדלקה במקומו בעינן,
משום הכי לא עשה כלום. אלא אי אמרת הנחה עושה מצוה - אמאי לא
עשה ולא כלום? התם נמי הרואה הוא אומר לצורכו הוא דאדלקה.

לצילום עמוד הגמרא

ציון ה. ...הדליקו מבפנים והוציאו דלוק והניחו על פתח ביתו - לא עשה
כלום, עד שידליקנו במקומו. וכו'.

(רמב"ם חנוכה ד, ט)

...ומכל מקום צריך שידליקנה במקום הנחתה, שאם הדליקה בפנים
והוציאה לחוץ - לא יצא, שהרואה אומר לצורכו הוא מדליקה, וכו'.

(אורח חיים תרעה, א)

א. ביאור הגמרא ומסקנתה

מהגמרא משמע שאם הדלקה עושה מצוה - הרי זה חיוב מעיקר הדין
להדליק במקום החיוב, כמו שכותב רש"י (ד"ה אי אמרת). לעומת זאת
אם הנחה עושה מצוה - יש בזה רק מניעה מפני הרואה, שלא יאמרו
שלצרכו הדליק.

לפי המבואר בהמשך הסוגיה ההלכה היא שהדלקה עושה מצוה, ולפי זה
כותבים בעל האגודה (סי' לו) והמרדכי (סי' רעג) שכמו בנר חנוכה כך
אין להדליק נר שבת ונר של יום טוב ולהניחם במקומם לאחר ההדלקה.

הפרי חדש כותב שבזמן שמדליקים בתוך הבית וההיכר הוא לבני הבית -
שוב אין בעיה להדליק ולהעביר ממקום למקום, ורק כשמדליק את הנר
בבית חבירו ומעבירו אחר כך לביתו - מפסיד את המצוה. מלבד זה הוא
כותב שאין בעיה כזו בנר של שבת ויום טוב, שעניינו משום שלום בית
ואין בו מצות הדלקה.

הרי"ף (ט, ב - י, א), הרא"ש (סי' ז) והסמ"ג (עשין דרבנן ה) כותבים שלא
ידליק ויוציא מפני הרואים, ויש להקשות מדוע אינם מנמקים זאת לפי
ההלכה שהדלקה עושה מצוה.

הב"ח דן בקושי זה ומתרץ את שיטתם שכאשר הגמרא מסבירה למאן
דאמר הנחה עושה מצוה שלא יוציא מפני הרואים - הרי היא מתכוונת
לומר את הטעם הזה גם למאן דאמר הדלקה עושה מצוה, שכן שוב לא
צריך לומר שיש חיוב להדליק במקום החיוב. כמוהו כותב הט"ז (סק"ב)
ומדייק מלשון הגמרא שמתרצת "התם נמי הרואה אומר לצרכו הוא
דאדלקה", כלומר שהמקשן חשב שיש לומר את הטעם הזה רק בשאלה
הקודמת שדנה במי שהדליק כשהנר תפוס בידו, ולא לגבי מי שהדליק
בפנים ויצא, ולכן חשב שיש אכן חיוב להדליק את הנר במקום החיוב.
אולם המתרץ בא לומר שאין צורך לחדש חידוש כזה כיון שאפשר
להסביר את הדין שהוא מפני הסברה שחוששים מהרואים, וממילא אין
לנו לומר שיש דין המחייב להדליק במקום החיוב.

בעל מקראי קודש (חנוכה סי' ט) מחזק את הדברים על פי כלל המובא
בנמוקי הגרי"ב (יו"ד סי' רצו) ובשו"ת חתם סופר (ח"ו סי' לא) שכל
מקום שאמרו לשון "בשלמא" - אין זה בגדר סברה מוכרחת, לכן אף כאן
כיון שאמרו תירוץ אחר - יש בו כדי לדחות את המחשבה הראשונה.

ב. האם מברך כשחוזר ומדליק בחוץ

לכאורה יש הבדל בין שתי השיטות גם לענין הברכה, שכן אם צריך לחזור
ולהדליק מפני שלא עשה כלום - מסתבר שצריך אף לחזור ולברך, אולם
אם ההדלקה השניה נעשית רק מפני חשש הרואים - מסתבר שאין צריך
לחזור ולברך. כך כותב הפרי חדש ומשווה זאת למה שמצינו בדין של
חצר עם שני פתחים שאינו מברך על הנר שבפתח השני, שמדליקו רק מפני
החשד. אולם רבי עקיבא איגר בתשובה (תנינא סי' קכה) חולק עליו
בטענה שכאן כיון שהדליק בתחילה באופן שלא היה ניכר שמדליק לצורך
מצוה - יוצא שקיומה היה חסר, וראוי לו שיחזור ויברך כשמדליק
בחוץ. שונה הדבר בחצר שיש לה שני פתחים, שכבר בהדלקה הראשונה
בפתח האחד קיים את המצוה, ואין סיבה שיחזור ויברך כשמדליק בפתח
השני מפני החשד.

ג. שיטת ההלכה

מלשון הרמב"ם נראה שסובר כדברי הגמרא למאן דאמר הדלקה עושה
מצוה שצריכים להדליק במקום החיוב, ואם לא עשה כן - אין הדלקתו
נחשבת לכלום.

על שיטת הרמב"ם בהלכה שלפנינו יש להקשות ממה שפוסק בהלכות
ביאת המקדש (ט, ז) שהדלקת הנרות במנורה שבמקדש כשרה בזרים,
ולכן מותר לזר להדליקם בחוץ ואחר כך יכניסום להיכל.

התירוץ הפשוט הוא כדברי רבינו חיים הלוי על הרמב"ם (שם) שבאמת
אין מצות הדלקה במקדש, אלא שזהו חידוש מופלג, וכבר דן בכך הכסף
משנה שמביא את תמיהת הריטב"א שהפסוק "בהעלותך את הנרות" וגו'
מוכיח שיש מצות הדלקה, אך מתרץ שהפסוק לא נאמר בלשון של ציווי.
בענין זה ראוי להתבונן בדברי רש"י (ד"ה אי הדלקה) שמסביר את הגדר
של הדלקה עושה מצוה בחנוכה שמבוסס על הגדר הזה שקיים במנורה
שבמקדש, ולפי זה נראה שלא יתכן לומר שבמקדש אין הדלקה עושה
מצוה בעוד שבחנוכה ההדלקה כן עושה מצוה.

אולם בעל שיח יצחק (יומא כד, ב על תוספות ישנים) מסביר שאכן זהו
דין יחודי בנר חנוכה כיון שמצינו בו את הדין שאם כבתה אין זקוק לה,
מה שאין כן במנורה שבמקדש שאם כבתה זקוק לה, מכאן שהמצוה
נמשכת ואינה תלויה דוקא במעשה ההדלקה שבתחילה.

מלבד זה אפשר לתרץ שדעת הרמב"ם בהלכה שלפנינו אינה מבוססת על
ההנחה שההדלקה עושה מצוה, אלא כמו שכותב בעל מקראי קודש על
סברת הרי"ף שהטעם העיקרי לדין של סוגייתנו הוא מפני החשש שיאמרו
שלצרכו הדליק, ובאמת לולא החשש הזה אין מניעה להדליק בפנים
ולהוציא החוצה, אפילו אם סוברים שהדלקה עושה מצוה. בדרך זו
מתיישבת כמובן הקושיה, שכן במקדש לא חששו מפני החשד, ואילו הדין
עצמו מיושב למרות שהדלקה עושה מצוה.

לפי זה יש לפרש את דברי הרמב"ם בהלכה שלפנינו שכותב על המדליק
שלא עשה כלום, כדברי רבי עקיבא איגר שבמצות נר חנוכה כל שיש חשש
כזה שיאמרו שלצרכו הדליק הרי זה פוגם בעצם המצוה, ומסתבר גם
שחוזר ומברך כשחוזר ומדליק.

השלחן ערוך כותב במפורש שצריך לחזור ולהדליק מפני חשש הרואים,
אולם המגן אברהם (סק"ג) כותב ששני הטעמים נכונים, דהיינו גם מעיקר
הדין שצריך להדליק במקום החיוב, וגם מפני החשד. לעומתו כותב הט"ז
(סק"ב) שדעת המחבר כדעת הרי"ף, וכפי שכבר נאמר יתכן שזו גם שיטת
הרמב"ם, כלומר שאין באמת חיוב להדליק דוקא במקום החיוב.

עוד מצינו בהלכות שבת (סי' רסג, י) שהרמ"א מביא את דברי המרדכי
שצריך להדליק נרות שבת במקום הנחתם, ולכאורה ניתן להבין שזוהי
שיטתו גם בנר חנוכה שיש חיוב כזה מעיקר הדין, שכן לא מסתבר שאף
בנרות שבת תתחדש הלכה כזו מפני החשד, אולם בעל הלבוש מסביר אף
בדין של נרות שבת שצריך שיהיה ניכר שהדליק לכבוד שבת ולא לצורך
אחר.

יתירה מזו כותב המשנה ברורה (שם סקמ"ח) שלפי הסברה של בעל
הלבוש יוצאת חומרא, שלא להעביר את הנר ממקום למקום אפילו אם
היה בתחילה במקום של חיוב, בעוד שלפי ההסבר הראשון העיכוב בדין
הוא רק בזה שלא ידליק במקום שאינו של חיוב, כגון בבית חבירו,
ויביא לביתו.

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300

פרטים נוספים
בטל' 02‎-6521259
פקס 02‎-6537516