את הארץ למה לי להקדים
פי' רש"י ותוס' דבלא 'את' אין ראיה, דהא א"א להוציא שני דברים כאחת. והקשה בטורי אבן מהא דאמרינן בברכות [מא ע"א] בהא דכתיב חטה ושעורה דהמוקדם בפסוק מוקדם לברכה ע"ש. ולדידי לא קשה מידי, דודאי הכתוב מקדים האי דמשובח טפי, ואה"נ דשמים חשובין מארץ, אך כיון דהכתוב פירש סדר הבריאה דברא את השמים והארץ, ובעינן למילף דשמים נבראו מקודם, זה לא היה נלמד בלי 'את' מטעם שכתב רש"י. אבל עכשיו דכתיב 'ואת', משמע דסדר הבריאה היה שמים מקודם כנ"ל.

(שפת אמת כאן)

מאי שנא דקא חשיב מעשה ארץ וכו' למי משבח למי שאין דרכו להשכים והשכים
משל למלך שאמר לעבדיו השכימו לפתחי, והשכים ומצא אנשים ונשים, למי משבח למי שאין דרכו כו'. כתיב יודע צדיק נפש בהמתו [משלי יב, י], היינו אף שמצינו בצדיקים שעדנו את גופם כמו שמצינו בהלל שאמר איזיל ואגמול חסד להדי עלובתא [ויקרא רבה פרשה לד אות ג], מ"מ מבין בכל אכילותיו בכל כזית וכזית אם צריך עוד לאכול, היינו שלא יאכל איזה אכילה שע"י ישכח בה' יתברך. וזה נקרא יודע צדיק נפש בהמתו, היינו הגוף, ורחמי רשעים אכזרי, היינו מי שידמה לו שמרחם על הגוף ואוכל יותר מכפי הראוי לו לעבודת ה' יתברך זה נקרא אכזרי. והנה ארץ מורה על הגוף ושמים מורה על הנפש, והנפש משגיח תמיד לה' יתברך. אך הצדיק שמצמצם גם את גופו בהנאות עוה"ז, זה נקרא מי שאין דרכו להשכים והשכים.

(מי השילוח - ליקוטי מסכתות, כאן)

למי משבח למי שאין דרכו להשכים והשכים
פירוש הדבר, מפני שעיקר שניהם אחד, ואין משיג שבח הזך שבהם והדק, התחיל לדבר מן הגס העכור משניהם, ומתוך שבח הגס יש לנו להכיר שבח הדק, ויש לומר, אם הגס העכור מן הזך אינו נתפס וניכר, היאך יתפש בהכרת הזך הרק ובדקות יתר.

(פירוש האגדות לרבי עזריאל עמ' 92)

אוי להם לבריות שרואות ואינן יודעות וכו' הארץ על מה עומדת על העמודים וכו' עמודים על המים וכו' מים על ההרים וכו' הרים ברוח וכו' רוח בסערה וכו' סערה תלויה בזרועו של הקב"ה וכו' וחכ"א על י"ב עמודים עומדת שנאמר יצב גבולות עמים למספר בני ישראל וי"א ז' עמודים וכו' ר"א בן שמוע אומר על עמוד אחד וצדיק שמו שנאמר וצדיק יסוד עולם
בפרק שני דחגיגה, תניא ר' יוסי אומר... הארץ על מה היא עומדת על העמודים... שנאמר וצדיק יסוד עולם. ע"כ. וחושבים כי המאמר הזה כפשוטו, כי רז"ל חושבים כי יש עמודים לארץ וכיוצא בזה, והרי הדברים רחוקים.
ויש בודאי לפרש מאמר זה על דרך מליצה יקר מאוד, כי כן מצאתי [עי' ספר הבהיר אות קב, זוהר ח"א דף רנג ע"ב, רקנטי דף יג ע"ד, ופירושי הרשב"א לאגדות ברכות ז ע"א] פי' המאמר הזה על דרך משל ומליצה, שבא לומר כי העולם כולו ה' יתברך מקיים אותו שלא יתמוטט, כי אין קיום לעולם בצד עצמו רק ע"י ה' יתברך המקיים אותו. ודבר זה על ידי הדביקות שיש לעולם בו ית', ומצד הדביקות הזה יש לעולם קיום ולא זולת זה. והארץ שהיא בתכלית המטה, אם לא היה לה דביקות בו ית' לא היה עמידה לה. וא"א לומר שתהיה לארץ בעצמה דביקות בו ית', שדבר זה אינו, שאין לדבר שהוא חמרי לגמרי כמו הארץ שיהיה לה דביקות בו יתברך בעצמו כי אם ע"י אמצעי, ועל ידי האמצעי יש לה דביקות בו יתברך. ולפיכך אמר הארץ על מה היא עומדת על העמודים, כי הארץ היא לאדם דכתיב (תהלים קטו) והארץ נתן לבני אדם. והנה הארץ יש לה חבור אל האדם במה שהיא לאדם, וקרא בני אדם "עמודים". וזה כי האדם עומד בקומה זקופה כמו העמוד הזה שהוא זקוף, מה שלא שתמצא בכל הנמצאים, שאין אחד הולך זקוף, רק כולם הולכים שחוח. ודבר זה מורה על מדרגת האדם, שהאדם הוא מלך בתחתונים וכלם משמשים אליו, ומפני זה האדם בלבד הולך בקומה זקופה וכל שאר התחתונים אינם בקומה זקופה. ומורה על מדריגתו העליונה יותר באדם ממה שהוא חי מדבר... וזה שאמר הארץ עומדת על העמודים, שדבר זה הוא צלם האדם, ויש לצלם האדם התקרבות אל ה' יתברך כמו שאמרנו, והצלם הזה כולל כל בני אדם, הן ישראל הן אומות, הכל יש לו צלם אלקים שהולך זקוף, ועדיין אין בזה התקרבות אל ה' יתברך לגמרי.
ואמר שהעמודים עומדים על המים, הן מין האדם שיש להם התורה. ודבר זה ידוע כי התורה נקראת מים, הוי כל צמא לכו למים [ישעיהו נה, א], ואמרו במסכת תענית (ה ע"ב) למה נמשלו דברי תורה למים וכו'. ודבר זה מפורסם ואין צריך ביאור כלל, ור"ל שכל מין האדם מקוימים בשביל ישראל שיש להם התורה, ובודאי כל האומות הם מתחברים אל ישראל במה שהם כולם בני אדם, רק שיש לישראל מעלה יותר עליונה במה שיש להם התורה. ואלו שני מדרגות זכר אותם התנא זה אחר זה, שאמר (אבות פ"ג) חביב האדם שנברא בצלם, ודבר זה כולל כל מין בני אדם, ואח"כ אמר חביבין ישראל שנתנה להם כלי חמדה וכו'. ועדיין אין בזה הדבוק לגמרי.
ואמר כי המים עומדים על ההרים, ההרים הם החכמים הגדולים והם אנשים מסוימים, כמו ההר שהוא גדול מאוד הוא מסוים, והם היחידים בדורם, כי ההר הוא מסוים וניכר בעולם, כך החכמים הגדולים ניכרים ומסוימים כהרים הללו. ובפרק קמא דראש השנה (יא ע"א)... מדלג על ההרים בזכות אבות... הרי כי נקראו אבות העולם הרים, ולפיכך נקראו החכמים הגדולים והם אבות העולם ג"כ נקראו הרים. וכן וירדתי על ההרים [שופטים יא, לז], אמרו במדרש (תנחומא בחקותי) וכי יש אדם שיורד על ההרים, והרי עולים על ההרים, אלא מהו וירדתי, אצל סנהדרין, שנאמר שמעו הרים ריב ה' עד כאן. במדרש הזה מבואר לך כי הגדולים שהם יחידי הדור נקראו הרים. וזה שאמר והמים עומדים על ההרים, ור"ל כי החכמים הגדולים שהם אבות העולם, הם יותר קרובים אל ה' בעבור חכמתם העליונה ומעשיהם הגדולים, ולפיכך המים עומדים על ההרים שהם המתחברים ומתקשרים אליהם וכו'.
ואמר וההרים על הרוח, כי עדיין אין מדריגת החכמים הגדולים, שיש להם דביקות לגמרי בו ית', ואמר שההרים עומדים על הרוח הוא מדרגת רוח הקודש, ובמדרגה זאת יותר יש דביקות אל ה' יתברך. ומעתה שאמר אוי להם לבריות שרואות ואינם יודעים שבח התורה כ"כ, שאילו ידעו שבח התורה והמצות היו יותר רודפים אחר התורה והמצות, שהרי העמודים עומדים על המים והמים על ההרים.
ואמר והרוח על סערה, הוא הנבואה לגמרי, כי הרוח מדרגה למטה מן מדריגת הנבואה, ונקרא מדריגת רוח הקודש 'רוח' בלבד מפני שאין בה רוח הקודש כ"כ בחזקה, אבל הנבואה היתה באה בכח על הנביא, ולפיכך נאמר היתה עלי יד ה' (יחזקאל לז), ויד ה' היתה אל אליהו (מלכים א', יח), לכך לא היה יכול הנביא לעמוד כאשר היתה באה עליו הנבואה.
ואמר רוח סערה תלויה בזרוע של הקב"ה, כי מפני שהנבואה באה בכח כדכתיב ויד ה', ולפיכך אמר ורוח סערה אשר זה מורה על כח הנבואה, אמר שהיא תלויה בזרוע, דהיינו שיש לנביא דביקות בעצם כחו של הקב"ה שהוא נקרא זרוע, כדכתיב (דברים ה) ויוציאנו ה' ביד חזקה ובזרוע נטויה. וזה נמצא בכל מקום, ודבר זה הוא הדבקות הגמור. ומפני שבכל מקום נמצא כי יראת שמים הוא קיום הדבר, והדבר זה בארו לנו חכמים במסכת שבת (לא, א)... יראת ה' היא אוצרו המקיים הכל כמו האוצר שהוא מקוים, וכמו שהוא המשל שהביא לשם משל לאדם שאמר לחבירו העלה לי כור חטים וכו'. וכמו שאמר הכתוב יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה [משלי י, כז]. ודבר זה, כי בעל יראת ה' יתברך הוא עושה עצמו עלול אל ה' יתברך, והעלול יש לו קיום מצד העילה כאשר ידוע. ולפי זה יש לומר כי הסערה שהזכיר הוא יראת אלקים, שמפני יראת ה' הוא מפחד תמיד, וסוער לבבו, לכך אמר ורוח בסערה כי יש קיום הוא. וזה שאמר וסערה תלויה בזרוע, כי מעלה הזאת יראת שמים הוא דבוק עם ה' יתברך לגמרי. ודברים אלו ברורים מאוד.

וחכמים אומרים על י"ב עמודים - ביאור זה כי הארץ עומדת על י"ב עמודים והם י"ב שבטים, וכדמייתי קרא יצב גבולות עמים למספר בני ישראל. וזה כי הארץ נתן לבני אדם, והשבטים הם ראשונים לכל ישראל, וישראל הם קודמים לכל שבעים אומות, ולפיכך העולם עומד על י"ב עמודים והם השבטים, אשר יש להם חבור אל ה' יתברך שנקראים שבטי י"ה, הרי יש לשבטים דביקות אל ה' יתברך במה שהם שבטי י"ה.

ויש אומרים על ז' עמודים והם האבות, שהרי ג' אבות וד' אמהות הם ז', והארץ נתן לבני אדם והם האבות שהם יותר התחלה מן השבטים, ולפיכך על ידי האבות יש חבור לארץ אל ה' יתברך וזה קיום שלה, דוקא השבטים או האבות, כי אלו הם יסודי העולם, כי האבות הם אבות לישראל, וכן השבטים כל אחד אב לשבטו וראוי שיהיו הם עמודים לארץ, כמו שהם יסוד לישראל כך הם יסוד לעולם והארץ עומדת עליהם. אבל שאר צדיקים אינם ראוים שיהיו הם יסוד ועמוד לארץ שהיא כל העולם כי אם האבות והשבטים, כי במה שהם אבות הם עיקר בעולם, לכך הם יסוד העולם ודבר זה ברור מאד.

ור"א בן שמוע אומר על עמוד אחד, סובר כי הארץ יש לה דביקות בו יתברך על ידי צדיק אחד, במה שהארץ נתנה לבני אדם ויש בבני אדם צדיק אחד, הרי כי הארץ יש לה חבור אל צדיק, ועל ידי הצדיק יש לה חבור אל ה' יתברך. כי הצדיקים יש להם דביקות אל ה' יתברך, כי זהו מעלת הצדיק, הרי שהעולם עומד על צדיק אחד. ולא רצה לומר כמו שאמרו לפני זה על י"ב עמודים או על ז' עמודים, מפני שאותם אינם בעולם הזה אבל הם בעולם הבא. הרי כל אחד מן החכמים היה מעלה את הארץ ומחבר אותה אל ה' יתברך, אשר הוא מקיים ומעמיד כל הנמצאים, ולכך צריכה הארץ חבור אל ה' יתברך, וכל אחד מן החכמים מחבר הארץ שהיא בתכלית המטה אל ה' יתברך שהוא מקיים הכל על ידי אמצעיים, שהארץ יש לה חבור אליהם והם מתחברים אל ה' יתברך כמו שאמרנו. כך יש לפרש והוא נכון מאוד.
אבל המאמר הזה הוא מיסודי החכמה, כי החכם הזה רצה לקשר הארץ שהיא סוף המציאות במה שהיא מן התחתונים לגמרי, ולכך מקשר את הארץ דרך מעלות אשר הם מתקשרים זה בזה. והנה אמר שהארץ עומדת על העמודים, והם יסוד לארץ כאשר ידוע למבינים, והעמודים מתקשרים אל המים ובזה מתקיימים לנצח, והמים עומדים על ההרים, רצה לומר שהם מתעלים אל הימין שהיא רוממה כמו הררי אל, וההרים עומדים על הרוח הוא רוח אלקים, והרוח עומד על הסערה שבא מכח הגבורה, והסערה תלוי בזרוע של הקב"ה כקמיעא. ודבר זה מבואר לכל איש יודע חכמה, כי זה התעלות מן המטה עד הדביקות בו יתברך, והוא יתברך קיום הנמצאים. וכל זה סתרי החכמה הנעלמת. וחכמים אומרים על י"ב עמודים, והם גבול אלכסונים והם קיום העולם. ופירוש זה, כי אלו י"ב חלקים הם חלוקי הגשם, כאשר כל הגשם יש לו ששה רחקים והם המעלה והמטה וארבע צדדין שהם מזרח מערב דרום צפון. ואלו ששה צדדין יש להם שנים עשר גבולי אלכסנים, שהם גבול מזרחית רומית וגבול מזרחית תחתית, גבול דרומית רומית גבול דרומית תחתית, גבול מערבית רומית גבול מערבית תחתית, גבול צפונית רומית גבול צפוני תחתית, גבול מזרחית דרומית, גבול דרומית מערבית, גבול מערבית צפונית, גבול צפונית מזרחית, אלו הם י"ב גבולים שיש לכל גשם. ומפני כך אמר שיש לארץ י"ב עמודים, כי כפי הגבולים אשר יש לכל גשם, אשר כל גשם הוא מתחלק לאלו י"ב הגבולים שאין זה כזה, ולכל אחד יש קיום בפני עצמו על ידי שיש לו קשור למעלה מיוחד, ולכך אמר שיש לארץ י"ב עמודים, ור"ל כי יש לארץ התקשרות למעלה בכל החלופים שלה שהם י"ב. ולכך אמר הכתוב יצב גבולות עמים למספר בני ישראל, ר"ל שהוא מציב גבולות עמים שהם גבולי אלכסוני' עולה למספר בני ישראל שהם י"ב.

ור"א בן שמוע סובר, כי העמודים של הארץ שהוא קיום הארץ הם שבעה, נגד ששה צדדין שיש לגשם והאמצע שהוא תוך הששה אשר יש להם קשור למעלה והוא קיום הארץ, ולכך אמר על ז' עמודים הארץ עומדת. וי"א על עמוד אחד, וזהו כנגד האמצע אשר האמצע הוא משותף אל כל הצדדין, ויש לארץ קישור מצד האמצע למעלה והוא קיום שלה, ולכך אמר כי עמוד הזה נקרא צדיק שנאמר וצדיק יסוד עולם, פי' כי העמוד הזה שהוא קיום הארץ והוא האמצע הוא נקרא צדיק, כי הצדיק הוא כמו האמצע, שאינו יוצא מן היושר כלל ואינו נוטה לשום קצה, לכך נקרא האמצעי צדיק. וז"ש על עמוד אחד העולם עומד וצדיק שמו שנאמר וצדיק יסוד עולם.
ולכל אלו שלשה חכמים קיום הארץ מצד הפשיטות שיש לארץ, כי הארץ היא למטה לגמרי והמטה לגמרי יש לו הפשיטות, וזהו קיום ועמוד הארץ כאשר התבאר דבר זה במקום אחר באריכות. והגבולים והצדדין והאמצעי מפני שהם הסוף מן הדבר יש לו הפשיטות ביותר, וזהו עמוד הארץ שהוא קיומו. וא"א לפרש רק בארנו קצת מדבריהם הנעלמים מאוד. ובפרט האמצעי שהוא יסוד קיום לארץ, והאמצעי נקרא צדיק בעבור שאין הצדיק יוצא מן האמצע אל שום קצה רק אינו נוטה מן הנקודה האמצעי. ומחלוקת אלו חכמים עמוק מאוד ונתבאר במקום אחר, ואין לפרש יותר בדברים אלו כי הם סתרי החכמה, ודי בזה במה שרמזנו פה מן הדברים האלו. ופירוש הראשון נכון ג"כ, שכל דברי חכמים יש להם נגלה ונסתר, לכך גם הוא נכון, ודי בזה.

(מהר"ל, באר הגולה, באר ו)

עומדות ואין יודעות על מה הן עומדות
דקיימי ולא ידעו על מה קיימי. ע"כ. הכוונה, כי אם היו הנבראים מבחינים הבחנה זו, וידעו רום מעלת חיבת הקודש ותשוקת הנבראים לנעלם הנערב, ויראו כמה הוא עוצם התקוה והתעצמות דומם זה שהוא העולם, אשר מתעצם להתקרב ליהנות מאור המקווה ולא נהג רפיון בשום חלק מסובב העולם, וישא קל וחומר מזה כמה צריך האדם לעשות, כי בו נתרבית ההבחנה וההשכלה.

(אור החיים, בראשית פרק ב פסוק א)

הארץ על מה עומדת וכו' על ההרים
ועל דרך זה גם כן בפסוק שמעו הרים את ריב ה' [מיכה ו, ב], להיות כי כמו שההרים מחזיקים את העולם ומעמידים אותו על כף מאזנים, כדפירשו רבותינו ז"ל, והם גבוהים ברומו של עולם, כן האבות מחזיקים אותנו בזכות ומעמידים את העולם על עמדו, והם עומדים ברומו של עולם.

(רמ"ק, פרדס רימונים, שער הכינויים שער כב פרק א, הובא בשני לוחות הברית, תולדות אדם, בית נאמן (ח) [אות קל])

הארץ על מה עומדת וכו' סערה תלויה בזרועו של הקב"ה
אין שום דבר מוכרח המציאות אלא מציאותו ית', וכל הנמצא זולת זה אין לו מציאות אלא בחפצו ית', ונמצא תלוי ועומד רק ברצונו ית'. ועל כן נקרא, שכל המציאות המצוי תלוי במאמרו ית', כענין מה שאמרו במים העליונים (ב"ר ד, ג; תענית י ע"א) וכענין זה אמרו ז"ל, "הארץ על מה עומדת - על העמודים וכו', וסערה תלויה בזרועו של הקב"ה". וכן אמרו עוד (ילק"ש ח"א, תתקסד), "בשר ודם למטה ממשואו, אבל הקב"ה למעלה ממשואו, שנאמר (דברים לג, כז) ומתחת זרועות עולם". המשילוהו בזה כאילו הוא תומך כל המציאות בכל פרטיו, והוא עומד עליהם מלמעלה.

(רמח"ל, דעת תבונות, אות נח)

...ואם ירצה הא-ל ית' להראות את נביאו פרטיות הכוחות הסובלות את העולם אלה על אלה, כענין אמרם ז"ל, "הארץ על מה היא עומדת? - על העמודים, ועמודים - על המים וכו', וכולם תלויים בזרועו של הקב"ה" - יראה לנביא גלגלים רבים אלה בתוך אלה, כל עליון סובב את התחתון ממנו, והעולם במרכז כולם, והוא ית"ש משקיף וסובל את כולם.

(רמח"ל, דעת תבונות, אות קצ)

הרים ברוח שנאמר כי הנה יוצר הרים ובורא רוח
"כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו" - והנה לכאורה מוקשה הכתוב דמה ענין זה לזה. ונראה בהקדם מה דאיתא בחגיגה, תניא א"ר יוסי... והרים עומדים על הרוח שנאמר "כי הנה יוצר הרים ובורא רוח" וכו' עיי"ש. והנה כאשר נראה אחד בונה איזה חומה, מתחלה למטה בעומק הקרקע היסוד, ועל זה בונה מלמעלה החומה שלו. ומנהג הבנאים שהיסוד, אף שהוא מכוסה בעומק הקרקע, מכל מקום עושהו רחב יותר מן החומה וגם חזק מאד, כדי שיוכל להעמיד עליו הבנין מלמעלה. וכן בעניננו, כאשר אנו רואין שהקב"ה עושה יסוד לההר שיעמוד על הרוח, מסתמא יש ברוח כח חזק מאד שהוא יהיה היסוד, ועליו יעמדו ההרים אשר בעולם. ומזה הענין סתירה לאיזה אנשים ששומרין עצמן מלעשות שלא כהוגן, ואינם שומרים מלדבר שלא כהוגן, בחשבם שהדבור הוא ענין רוחני אין בו ממש ואינו נתפס ביד כמו מעשה, ע"כ נקל בעיניהם הדבר הזה. ובאמת לא כן הוא, שמה שהוא ענין רוחני הוא חזק הרבה יותר מענין גשמי. וראיה לזה ממה שראינו שהקב"ה עשה יסוד לההר את הרוח, וכולנו יודעים שהיסוד צריך לעשות חזק הרבה יותר מן הבנין שעומד מלמעלה. וזהו שאמר הכתוב "כי הנה יוצר הרים [ועל מה הם עומדים ההרים] ובורא רוח [שהוא יהיה היסוד לסבול ההרים] ומגיד לאדם מה שיחו" [ר"ל שזה מגיד לאדם שיתבונן בעצמו מה שיחו, כלומר כמה גדול כח דיבורו שהוא ענין רוחני]. והנה מדכתב "מה שיחו" ולא כתב "את שיחו", הורה לנו עוד ענין גדול, שלעתיד לבוא יגיד הקב"ה להאדם בשיחתו אשר היה שלא כהוגן, ואשרי לאדם ששומר עצמו.

(רבי ישראל מאיר הכהן, תורת הבית פרק ב, בהערה)

רוח בסערה וכו' סערה תלויה בזרועו של הקב"ה

[המדע אומר שרוח באה מהצירים אחרי שהארץ מקפת, וסערה באה משני אוירים מתנגדים. כיון שהכל תלוי בזרוע של הקב"ה ובהשגחתו, לכן כולם יקיפו בתקופתם בדיוק ואליו יימשכו, אות היא שיש מנהיג ומשגיח. אין סערה גדולה ממה שהארץ מקיפה את השמש, וגם השמש סובבת במרחבי הבריאה, 200 מיליון פרסאות כל שנה, כי הארץ רחוקה מהשמש כעשרים מיליון מיל. "ורוח בסערה" - כיון שהארץ מקיפה גבול גדול כזה עם השמש, מצבה משתנה בכל פעם, ולרגל הסערה הזאת תיוולד הרוח.]

(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף כז ע"ב) לטקסט

שבעה עמודים שנאמר חצבה עמודיה שבעה

[לכן ההגדה דורשת על "וירד מצרימה" שבעה דברים של צער שהיו לישראל בגלות. ועל "וירעו" דורש שבעה דברים מהגלות עצמה שנמשלו למיתה. ועל "ונצעק" דורש שבעה דברים שהביאו לגאולה. ועל "ויוציאנו" דורש שבעה דברים מהגאולה עצמה.]

(רבי יוסף מעסינג, אגדות ריב"א על ההגדה, דף ה ע"ב) לטקסט

על עמוד אחד העולם עומד וצדיק שמו שנאמר וצדיק יסוד עולם
הדא הוא דכתיב (ד"ה א כט, יא) כי כל בשמים ובארץ, ותרגם יונתן, דאחיד בשמיא ובארעא, ועליה אוקמוה מארי מתניתין בחגיגה, על מה העולם עומד, על עמוד אחד ששמו צדיק, שנאמר וצדיק יסוד עולם. ובודאי איהו ברית דשבועה, דעליה קיימין א"ח ד', דאינון שמיא וארעא, דכתיב (ירמיה לג, כה) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. א"ח שמים, הדא הוא דכתיב (מ"א ח, ל) ואתה תשמע השמים, ד' הארץ, הדא הוא דכתיב (ישעיה סו, א) והארץ הדום רגלי.
[וכתב שני לוחות הברית, מסכת תמיד, נר מצוה (כג) [אות מג]: ועתה דע כי ה' יתברך נקרא כי כל בשמים ובארץ, ותרגם יונתן דאחיד בשמיא ובארעא, והוא צדיקו של עולם, שעליו אמרו חז"ל, עמוד אחד יש מארץ עד הרקיע וצדיק שמו ועליו העולם עומד, שנאמר, וצדיק יסוד עולם, וכן "כי כל" בגימטריא יסוד].

(זוהר חלק ב דף קטז ע"א)

כבר דברנו בו בכמה מקומות. ודע שהוא הוא האור שנאמר בו כי טוב, והוא הוא העמוד [בדפוס: העומד] בין השמים ובין הארץ, והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה, ומשם הנשמות פורחות שנאמר וצדיק באמונתו יחיה [חבקוק ב, ד]. עליו נאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי [ירמיהו לג, כה]. נמצאת אומר שהוא יסוד עולם.

(רבי טודרוס הלוי אבולפיה, אוצר הכבוד כאן [גורס רבי שמעון בן אלעזר במקום ר"א בן שמוע])

משל למלך שהיה לו סנקליטון ולא היה עושה דבר חוץ מדעתו, א"ר אמי בלבו נמלך, משל למלך שבנה פלטרין על ידי אדריכל ולא ערבה לו על מי להתרעם לא על אדריכל הה"ד ויתעצב אל לבו, אמר רבי אסי משל למלך שעשה סחורה על ידי סרסור ולא הרויח בה, על מי להתרעם לא על הסרסור. ע"כ.ויש בכתוב הזה ענין עמוק חתום באוצרות המקובלים מבקשי ה' כי הוא סוד בנין עשר ספירות אשר האדם כלול בהם ותבניתו דוגמא להם. אמר בצלמנו בצלם העשוי לנו, כדמותנו דמות התפארת והיא משיכת הגוף, ועתה שמע פרוש הכתוב וכל המיחד יחוד שלם ראוי שיכוין לבו לזה, ראש האדם שהוא כבוד לכל הגוף כנגד הכתר שהוא ראש לכל הספירות, וכתיב (תהלים קיט) ראש דברך אמת, וכתיב (שיר השירים ה, יא) ראשו כתם פז, מוחו וחכו של אדם כנגד החכמה שהיא פנימית וכתיב (שם) חכו ממתקים, וכן במלת חכמה נרמז מוח חיך לשונו נגד הבינה שהיא מוציאה כל הכחות לאור, הוא שכתוב וכלו מחמדים, כן הלשון מוציא ומגלה כחות המחשבה, וכבר ידעת בקבלה כי הכתר והחכמה והתשובה הכל דבר אחד וכן ביצירת האדם המוח והחיך והלשון באבר הראש כל דבר אחד, זרועותיו של אדם לימין ולשמאל כנגד החכמה וזהו וברית הלשון מכריע בינתים שהרי התשובה כנגד הלשון, הרי לך ה' ספירות עליונות, התפארת כנגדו באדם משיכת הגוף וכן התפארת כח וחזוק לכל הספירות, ועל התפארת אמר משה ע"ה (במדבר טז) אל אלהי הרוחות לכל בשר, הרגלים באדם שוק ימין ושוק שמאל כנגד הנצח וההוד, ברית מילה באדם כנגד יסוד הנקרא צדיק הנקרא ברית מכוון באמצע וזהו ברית מילה מכריע בינתים, ומכאן תבין כי ראוי שתהא עונתן של תלמידי חכמים בשבת מפני שיסוד הוא שביעי בעשותך ג' ראשונות אחד, וכאשר ראה אחר השלמת הגוף שלם ונשאר מלכות קצוץ אמר שמא ח"ו שתי רשויות יש ולא נתן אל לבו שהוא היה הלב ועליו אמר ויתעצב אל לבו ועליו הביאו חכמי האמת המשל הנמרץ מן הסרסור והאדריכל.

(רבינו בחיי, בראשית פרק א פסוק כז)

והמשיל הצדיק אל היסוד, שהוא מעמד הבנין כי הוא יסוד עולם ובזכותו עומד ומתקיים, וכמו שאמרו ז"ל במסכת חגיגה שהעולם עומד על עמוד אחד וצדיק שמו, שנאמר וצדיק יסוד עולם. וזהו עניין כי לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל [שמואל א' ב, ח], ופירש וישת מן השתות יהרסון (שהוא) כמו יסוד. וזהו מאמרם ז"ל צדיקים מקיימין את העולם. ויש מפרשים וצדיק יסוד עולם, כמו צדיק לעולם בל ימוט. כלומר, שהוא עומד לעד כמו היסוד, זהו פשט הכתוב... ורבותינו ז"ל פירשו כי זה הכתוב שהתחלנו בו מדבר בדור המבול, אמרו כעבור סופה ואין רשע זה דור המבול, וצדיק יסוד עולם, זה נח שנקרא צדיק, שבזכותו נתקיים העולם וממנו הושתת ונתמלא.

(דרשות ר"י אבן שועיב פרשת נח)

ואמרו רבותינו ז"ל, העולם עומד על עמוד אחד וצדיק שמו. נודע צדיק יסוד עולם, כי אשר כל הנחלים הם אל 'יסוד', וכל הצינורות הם כולם ל'יסוד', ולמלכות צינור אחד, דהיינו צינור ההולך מיסוד למלכות, ומלכות נקרא עולם, כי מלכות מנהיג כל העולמות של נבראים ונוצרים ונעשים, וזה הצינור היחידי הוא העמוד האחד.

(שני לוחות הברית, תולדות אדם, בית ישראל (תליתאה) (יח) [אות רכט])

ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה [ספר הבהיר, אות קב], תאנא עמוד אחד מן הארץ לרקיע וצדיק שמו, על שם הצדיקים, וכשיש צדיקים בעולם מתגבר, ואם לאו מתחלש, והוא סובל כל העולם, דכתיב וצדיק 'יסוד' עולם, ואם חלש לא יוכל להתקיים העולם, הלכך אפילו אין בעולם כי אם צדיק אחד מעמיד העולם. ע"כ. העמוד הזה הוא שאמרו עליו בחגיגה פרק אין דורשין, ר' אלעזר בן שמוע אומר, על עמוד אחד עומדת וצדיק שמו, שנאמר וצדיק יסוד עולם. והוא מן הארץ, סוד ארץ החיים, עד לרקיע, העומד באמצע, ועליו נאמר (דה"א כט, יא), כי כל בשמים ובארץ, והוא המיחד שמים וארץ ומחברם להיות אחד, ונקרא צדיק על שם הצדיקים. וכשיש צדיקים בעולם המעוררים אותו במעשיהם הטובים המאמצים כחו, מתגבר, כי עושים בו חיל וממשיכים אליו האור והשפע ממקור הכל, ואז הוא מריק בלויה שלו, והוא סובל כל העולם, סוד מלכות בית דוד, וההיפך בהיפך, והכל מהתעוררות התחתונים.

(שני לוחות הברית, תולדות אדם, שער הגדול (כא) [אות שיט])

דאי אפשר לעולם בלא ישראל, היינו צדיקים עובדי ה' יתברך, דעליהם העולם עומד, וכמו שאמרו: על עמוד אחד העולם עומד וצדיק שמו.

(רבי צדוק הכהן, מחשבות חרוץ, אות ו)

...וזה בעבודה וזה בגמילות חסדים, שהם השלושה כתרים ועמודים שעליהם העולם קיים. ובמקום אחר איתא: על עמוד אחד העולם עומד וצדיק שמו, שנאמר "צדיק יסוד עולם", הוא כלל כל השלושה עמודים, הם נעשים ביסוד עמוד אחד בצדקת הצדיק הוא הכוללם, אף על פי שבפרטים הן חלוקין, שגם הצדיקים חלוקים במדריגותיהם זה מזה לשלוש מדריגות, נגד תלת אבהן, בכללם הוא אחד, "ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ", הוא העולם שהצדיק יסודו, דכל ישראל נקראים שארית יוסף, שהוא עיקר תולדותיו של יעקב, היינו גילוי התפשטות מדריגות אבהן בהתגלות בעולם הזה בצדיק גמור, שאינו יוצא משורת משפט התורה ועבודה וגמילות חסדים החיובים על כל איש ישראלי. ודבר זה הוא שלימות האדם מצד מה שהוא נברא.

(רבי צדוק הכהן, מחשבות חרוץ, אות ח)

...כמו שאמרו (ברכות ו ע"ב) כל העולם כולו לא נברא אלא וכו', כי האדם השלם יסוד העולם אשר אליו מטרת כל חלקי חיות של כל הנבראים והוא כמרכז בתוך עגולתם. וכמו שאמרו על עמוד אחד העולם עומד וצדיק שמו.

(רבי צדוק הכהן, דובר צדק, אות ה)

זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב (משלי י, ז)... ואמר בצדיק לשון יחיד כמו שאמרו ז"ל על צדיק אחד וכו' שנאמר וצדיק יסוד עולם, וכן הצדיקים הם באחדות ויחדות, וכל העולם כולו לא נברא אלא לצוותא לזה והוא כוללם. אבל רשעים אפילו מרובים וקשר רשעים אינו מן המנין... [אבל עמך כולם צדיקים ולכן נאמר בהם חבור עצבים אפרים (הושע ד, יז), ואמרו ז"ל (בראשית רבה לח, ו) אפילו עובדי עבודה זרה וכו' שחיבורם חיבור וקשרם קשר, ולא נקרא קשר רשעים כי הם חיים וקיימים לעולמי עולמים ואין רקביבות בשמם].

(רבי צדוק הכהן, דובר צדק, משלי פרק י אות ז)

וביום ו' שכנגד מדת צדיק יסוד עולם, ברא ה' יתברך את האדם שנברא מהול... והוא היה צדיק יסוד עולם, שבשבילו נברא העולם (כמו שאמרו יומא לח ע"ב) והוא עמוד אחד וצדיק שמו שבגמרא, וזהו מדת 'כל' דאחיד בשמיא וארעא.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק לראש חודש שבט, אות ו)

...דעיקר הבריאה היה שיתגלה כבוד מלכותו יתברך שמו בעולם, וזהו על ידי בריאת אדם שנברא ביום הששי שהוא מדת צדיק יסוד עולם. ובגמרא על עמוד אחד וצדיק שמו שנאמר וצדיק יסוד עולם (וביומא לח ע"ב) בשביל צדיק אחד עולם נברא כו' בשביל צדיק אחד עולם מתקיים שנאמר וצדיק יסוד עולם. וזה שאמר בזוהר הקדוש דלא יכיל לאתקיימא עד דאתא ושרא עליהו שלום, שהוא יסוד, והוא יום הששי שנברא בו אדם הראשון.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת קרח, אות טו)

אף על פי שכל העולם כולו מלא מרירות החיים, יד הרשעה מתפשטת והגסות היא ההולכת ביד רמה, ובשביל כך סובלת היא ככה מדת הצדק המוסר והקדושה, וטהורי הלב מלאים חלחלה מכל מה שנעשה תחת השמש. וכל זה גורמים הם הציורים ההפכיים, שהאדם והיצורים בכלל קולטים מצד הגבלתם מכל ההויה כולה. אבל האדם יכול להנצל ממי המבול של הזדון והרשע, על ידי התעלותו הפנימית, שיסודה היא הבושה העליונה, בהכירו שכל אלה דרכי התעיה אינם כלום לעומת הזוהר העליון המופיע באמת בתוכיותה של כל נשמה טהורה, שזהו יסוד העולם, כי על עמוד אחד העולם עומד וצדיק שמו. אז אע"פ שהמים הזדונים, שהם הם המביאים את האף והחרון בעולם, הם מקיפים את החיים כולם, מ"מ הנפש הנקיה הרי היא מאושרת בהיותה חוסה בצל הקדושה של התום והיושר הטהור, שהוא פורש את סוכת שלומו עליה ועושה חציצה כמו תיבת נח בימי המבול, בינה ובין זעף החיים הסואנים והסוערים בהבלי רשעתם.

(עין איה, שבת קד ע"א, אות מא)

שני רקיעין הן שנאמר הן לה' אלקיך השמים ושמי השמים
הרמב"ם ז"ל פירש כי "שמי השמים" על תשעה הגלגלים. ואמר כי השמים הוא הגלגל המקיף, ושמי השמים שהם בתוכו שבהם הכוכבים. ולפי שכל הגלגלים נכללים בשני חלקים אלו, חלק אחד שאין בו כוכבים כלל וחלק שני עם כוכבים, על כן עשה הכתוב בכאן שני חלקים, ואמר "שמי השמים". וכן במסכת חגיגה חילקום רז"ל לשני חלקים, הוא שהזכירו רז"ל שם: אמר ריש לקיש שני רקיעין הן, שנאמר הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים. זה דעת הרב ז"ל בספר המורה בלשון השמים ושמי השמים.
ויש לך להתבונן בדבר ר"י האומר שני רקיעין הן, כי כנגדן היו שני גזרי עצים שבמערכה.

(רבינו בחיי, דברים פרק י פסוק יד)

א"ר יהודה שני רקיעים הם וכו' רשב"ל אומר שבעה ואלו הן וכו'
יש לך להבין ולדעת שבמאמר הזה נסדרו כל הדברים בתכלית השלמות. רב יהודה אמר שני רקיעים, רצה שלא לפרש אלא לומר שהם שני רקיעים כנגד שני לוחות הברית, ובכל רקיע ורקיע נכלל מה שיש בו. ובא רשב"ל לפרש שהם ז' כנגד ימי שבוע, ששם יום תופס בהם, והעלים עיניו מן הג' הנותרים, לפי שאינם מושגין. הלא תראה שאפילו הגלגלים הללו אשר אתה רואה בעיניך, שאינן אלא ז' לז' כוכבי לכת, ואם יש שם יותר לתשלום עשרה, מתוך אלה המורגשים הגיעו לדעת אותם. וכן רשב"ל הזכיר הז' הידועים, וסדר מה שבכל א' וא', והמבין לא יפלא ממנו דבר. אך אמנה לעורר את הדבר נאמר שאע"פ שבכאן לא חש לסדרם באמת, שאל"כ היה לו לומר וילון ועליו או אחריו רקיע, וכאן כוללם. ואין ספק שהרקיעים זה כולל לזה וזה כולל לזה, עד שנאמר שהפנימי כסא למה שלמעלה הימנו, וג"כ נאמר שהחיצון בית או כסא לפנימי שעליו הוא עומד או שהוא מעמידו. א"כ דין הוא שלא לחוש לסדרן. ואין כוונתו בזה לרקיעים ממש, אלא לדוגמתן בשבעת ימי השבוע העליונים, שא"א לצייר בהם שום רושם ציור גשמי ולא שום הבדלה והפרש ופירוד זה מזה, אבל הכל קשור ומיוחד בלהט האש המתאחד בגופו בגוונין, והבן.

(רבי טודרוס הלוי אבולפיה, אוצר הכבוד כאן [גורס "אמר רב יהודה אמר רב"])

אר"י שני רקיעים הם וכו' ר"ל אומר שבעה
דהנה כלל העולם הוא שמים, ים וארץ... וידוע דתשעה רקיעים הם, כי מ"ד במס' חגיגה שני רקיעים הם, ומ"ד שם שבע רקיעים הם, אלו ואלו דברי אלקים חיים, והבן. וים וארץ הרי הם י"א, וכנגדם כ"ב אותיות של הא"ב שבהם נברא העולם, ובצירופם בא"ת ב"ש המה י"א, א"ת ב"ש ג"ר ד"ק ה"צ ו"פ ז"ע ח"ס ט"ן י"מ כ"ל, המה ט' רקיעים כנגדם, י"ם הוא ים, וכלל הארץ נקראת כ"ל שכוללת כל הבריות וכל הצמחים וכל הדוממים (עי' חולין קכו ע"ב)... והיינו על פי הידוע (עי' ע"ז מ"א ע"א ובתוס' שם ד"ה ככדור) כי הארץ כדוריית היא תלויה על בלימה בתווך אמצע השמים המקיפים אותה מכל צד באויר בנתיים מהלך ת"ק שנה מן הארץ לשמים מכל צד, וכן כל הרקיעים מקיפים זה את זה וזה על זה כקליפת הבצלים המקיפים זה על זה, וכאשר הכל נברא בכ"ב אותיות של הא"ב, נמצא רקיע העליון על כולם מקצהו אל קצהו הוא בבחינת א"ת, שני הקצוות היותר רחוקים זה מזה, ורקיע השני שתחתיו לפנים ממנו מקצהו אל קצהו הוא בבחינת ב"ש. והשלישי ג"ר וכן כולם עד חלל אויר הארץ, והים המקיף את היבשה אותיות י"ם והארץ התיכונה שבתיכונות היא כ"ל.

(הגר"א, אליהו רבה, כלים פרק ל = קול אליהו על אגדות הש"ס, מס' כלים [אור הצבי (ר' צבי הירש ברלס) דף כו, ביתר ביאור)

לדעת הגר"א... שבעה רקיעים נחלקים לשנים, חמש בפני עצמן ושנים בפ"ע (ור"י שאמר, חגיגה יב, שני רקיעים הם, ור"ל שאמר שבעה, לא פליגי במציאות. אלא שזה חשב בכללות, והם נחלקים לשנים, שמים, ושמי שמים. וזה חשב בפרטות, והם שבעה), וחמשה רקיעים העליונים הם נבראו ביום ראשון, ועליהם אמר ברא את השמים [בראשית א, א], ואלה נקראו שמי שמים, ורקיע התחתון שבו חמה ולבנה כוכבים ומזלות נברא ביום שני, ועליהם אמר יהי רקיע, ונקרא ג"כ שמים, כל הרקיעים יחד נקראו שמים והוא שם הכולל, וכל אחד לבדו יש לו שם פרטי...

(הכתב והקבלה, בראשית פרק א פסוק ח)

א"ר יהודה שני רקיעים הן וכו' ר"ל אמר שבעה וכו' רקיע שבו חמה ולבנה כוכבים ומזלות וכו' שחקים שבו רחיים עומדות וטוחנות מן לצדיקים שנאמר וכו' וימטר עליהם מן לאכול
מעולם כלתה נפשי לדעת בנוסח ברכת הלבנה אמרו אשר במאמרו בראשחקים וברוח פיו כל צבאם, ולא אמר אשר במאמרו ברא רקיע, כי חמה ולבנה הלא המה ברקיע הששי מלמעלה למטה הנקרא רקיע, לא בשחקים שהוא החמישי, כדגרסינן, רקיע שבו חמה ולבנה כוכבים ומזלות, שחקים שבו שוחקין מן לצדיקים שנאמר ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח וימטר עליהם מן לאכול, כלומר על כי סמוך אצל וימטר עליהם מן לאכול קדריש שחקים מלשון שחיקה וכתישה כנאמר ואשחקם כעפר (תהלים יח), וא"כ למה פרט כאן "שחקים" שאין לו ענין אצל הלבנה וכל צבא השמים, שכולם נתונים המה ברקיע לא בשחקים, וכנאמר ויתן אותם אלקים ברקיע (בראשית א). ואם תאמר שבא להזכיר שם הכולל כל הרקיעין, היה לו לומר אשר במאמרו ברא שמים באשר הוא שם הכולל כל ז' רקיעין, מה גם שהוא לשון הכתוב כנאמר בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם (תהלים לג), והוא תופס סיפא דקרא ואומר וברוח פיו כל צבאם, ולא רישא דקרא שבו נאמר שמים, וזכר במקומו שחקים שאין לו שייכות אצל הלבנה כלל.
עד שמצאתי את שאהבה נפשי, ידידי איש חמודות חכם מופלא ומופלג בתורה, הקצין כמוהר"ר אליקום געטשליק הארט בן ר' אברהם ז"ל בלונדון הבירה, ושאלתיו, ענה דודי ואמר לי דכל זה אינו אלא לדעת ריש לקיש אבל מסדר זאת הברכה סבירא ליה כרב יהודה דאמר התם שני רקיעין הן דכתיב הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים, ושבעה שמות הנמצאים במקרא אשר זכר ריש לקיש, על דעתו דר' יהודה לשתי אלה המה על פי הבחירות והפעולות שלהם, "שמים" נקראו על כי שם מים, "רקיע" לפי שהם נטוים ומתוחים ומרוקעים בין מים למים, "שחקים" על כי שָם חוקים אשר המה חמה ולבנה וכוכבים הנקראים חוקות, כמה שאמר נותן שמש לאור יומם חקות ירח וכוכבים (ירמיה לא), ועל כי שם בית המקדש שלמעלה בנוי נקרא "זבול", וכן שאר כל השמות הכל על שם הפעולות והבחינות אשר שם, ועל כי שם השמש ירח וכוכבים הנקראים חקות לכן עצם השמים נקרא גם כן "חקות", כנאמר הידעת חקות השמים (איוב לח), וכן אם ימושו החקים האלה מלפני (ירמיה לא), והוא לא דריש סמוכין של פסוק וימטר עליהם מן לאכול שהוא לשון שחיקה וכתישה, אבל לדעתו הוא לשון חק וחקות, והשי"ן משמש במקום שם כמו השי"ן של שמים לדעת ר' יוסי בר' חנינא בחגיגה [יב ע"א] דאמר שמים שם מים, הכי נמי שחקים שָם חוקים, אשר המה חקות ירח וכוכבים, ושתי אלה נקראים שחקים לשון רבים כמו שנאמר ויצו שחקים ממעל (תהלים עח), ואחד מאלה נקרא שחק כנאמר מי בשחק יערך לה' (תהלים פט), ולכן בזאת הברכה זכר שם שחקים המיוחד לבחינת חקות ירח וכוכבים, וכן אמר חק וזמן נתן הם, והוא שם הנאות לדבר בעתו בעת קדוש הלבנה...
ודין הניין לי מפני שהוא קרוב לאמת, ולא שמסדר זאת הברכה סבירא ליה כרב יהודה, אלא אומר אני שמסדר זאת הברכה הוא רב יהודה בעצמו, וכדגרסינן (פרק היו בודקין) אלא כדרב יהודה דאמר רב יהודה ברוך אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם וגו' ואזיל לשיטתו.

(ספר הברית, חלק א מאמר ד שני המאורות, פרק ב)

שני רקיעים הם וכו' שבעה ואלו הן וילון רקיע שחקים זבול מעון מכון ערבות וכו' עומדות וטוחנות מן לצדיקים וכו' ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו וכו' ואתה תשמע השמים מכון שבתך
שבעה הרקיעים הם שבע מחיצות רוחניות, זו למעלה מזו, אשר אותן צריך האדם לעבור בעלייתו הרוחנית בעבודת ה'. דבר זה למדנו מדברי הגריא ז"ל בפירושו על תפלת "יעלה ויבא", בביאורו לאורח חיים, סוף הלכות ראש חדש (נדפס גם בסידור הגר"א). מבואר שם, ששמונה לשונות הגשה והתקרבות הנזכרים ביעלה ויבא הם כנגד שבעה רקיעים (שתי לשונות האחרונות נחשבות כאחד, כמבואר להלן), אשר בחטאינו עלתה השכינה למעלה מהם; ועל תפלתנו לחדור דרך כולם עד למעלה...
נשתדל לבאר הדברים לפי דל ערכנו, כפי שייכותם לגדרי עליית האדם.
איתא בגמרא: "אמר רב יהודה: שני רקיעים הן... ריש לקיש אמר: שבעה (רקיעים) הן; ואלו הן: וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות" וכו'.
וכך ביאר הגר"א זצ"ל את שבעת הרקיעים, והקבלת הלשונות של הבקשה לקבלת תפלתנו שב"יעלה ויבא" אליהם:

וילון. הוא המחיצה הראשונה המבדילה בינינו לבין ה' יתברך, וכתב שם הגר"א: "ואנחנו מתחננים לפני ה' יתברך שיעלה תפלתנו למסך הראשון הנקרא וילון@, המבדיל בינינו ובין אבינו שבשמים, וזהו יעלה. פירוש, שהעלייה הראשונה היא שנשתוקק לעלות, ובלי זה אין התחלה.

רקיע. ביאר הגר"א שזהו "המבדיל בין המים אשר מעל לרקיע ובין המים וכו', ושם מתיבתא דרקיע, וכמו שכתוב: ברוך הבא בשם ה' - למתיבתא דרקיע וכו' והיא המבדלת בין גוף לנפש, ואחר הפרידה תשוב שם הנפש וכו'". פירוש, שהעלייה השניה היא בסילוק הגופניות החוצצת, בהשיבנו אל לבנו שאין כל עניני הגוף אלא כלים לעבודת ה'. בזה נכנס לכלל עובדי ה', שעל ידי כל מעשיהם מתגלה כבוד ה', כמו שכתוב "ברוך הבא בשם ה'", וזהו גדר "ויבא".

שחקים. ביאר הגר"א: "כי שם שוחקים מן לצדיקים, שנהנים מזיו השכינה. והוא מכונה בשם מן, לפי שכל אחד משיג לפי שכלו ועמלו, כמו שהיו מרגישים במן כל אחד לפי הרגלו. והרשעים נשחקים לאפר תחת רגלי הצדיקים, שכולם נכללו במן, כמו שכתוב בגמרא (יומא עה): הא כיצד וכו' צדיקים וכו' בינונים וכו' רשעים וכו' עיי"ש, שכל אחד היה לו עמל אחר".

"שוחקים מן לצדיקים" פירושו, שעל ידי עמל העבודה משיגים כל מיני טעמים של גילוי, כל אחד לפי דרגת עמלו. "והרשעים נשחקים לאפר" - פירושו, שיסורי העמל, אף שמגלים לצדיקים, מסתירים ומאבדים לרשעים, כי הם שונאים את העמל והיסורים. ועיי"ש בגר"א, שעל זה נאמר: "כי נגע אל השמים משפטה ונשא עד שחקים" (ירמיה נא, ט), כי רק זה שקיבל על עצמו את משפט היסורים, מגיע אל שמים - אל המדרגות הרוחניות ועמלו מנשא אותו; הוא המגיע לעמוד לפני ה'; וזוהי בחינת "ויגיע".

מעון [לפי גירסת הגר"א, מעון הוא לפני זבול]. ביאר הגר"א: "שנאמר השקיפה ממעון קדשך וכו' וברך את עמך, כי אין להקב"ה מעון מיוחד, כי מלא כל הארץ כבודו, רק ממקום שמברך עם נחלתו שם מעונו וקורת רוחו ית'. לכן אמר: ויראה; כמו שכתוב שלוש פעמים בשנה יראה וגו'. ואמרו בגמרא (חגיגה ב): כדרך שבא לראות וכו' פירוש, בדרך שבא לראות את עם נחלתו, כך בא להיראות לברך את שמו הגדול, כמו שכתוב בגמרא (ברכות ז.): ישמעאל בני ברכני; כמו שהתחתונים צריכים לעליונים, כך העליונים וכו', כידוע"...
כשאדם זוכה לראות בחינת "עבודה צורך גבוה". אז כוונת מעשיו לא לשם עצמו כלל, אלא לשם הקלת צער השכינה, שמצטערת על שאינה יכולה להשפיע עלינו, כי מעשינו מעכבים; לכן מכוון הוא את עבודתו לשם התפשטות גילויו ית'. דבר זה הוא מקור הברכה, כי במדה שאנו מגלים ורואים אלקותו ית', כך רואה הוא ית' אותנו לברכנו. קביעת ראייה זאת בנפשנו, היא בחינת "מעון" - מקום ברכתו והשראת שכינתו, והוא גדר עלייה לרגל, גדר "ויראה".

זבול. ביאר הגר"א "וכנגד מה שאומרים בתפלת שמונה עשרה: ואשי ישראל וכו' תקבל ברצון, קבעו לומר ביעלה ויבא מלת וירצה, כי הפעם יזבלני אישי, ריח ניחוח". פירוש, שירצה בקרבנותינו, ובזמן הזה, במסירות נפשנו לעבודתו ית'. ואמר הגר"א: "כי שם מקטירין זבחי רצון כמו שכתוב בגמרא (מנחות קי:), זהו ענין קרבנות של מעלה שמקריבם מיכאל". והגר"א ז"ל מביא מתוספות שם, שמקריב נשמותיהן של צדיקים (וכן הוא בחגיגה שם לפי הגהת הב"ח), ויש אומרים כבשים של אש. ומביא עוד בשם חכם הרזים שכתב: "עד שלא חרב בית המקדש, היה מיכאל מקריב בדמותן קרבן ישראל לפני ה' (היינו כנזכר לעיל בתוספות: כבשים של אש. פירוש: תוכן ענין מעשה הקרבן של ישראל), ואחר החורבן אמר ליה הקב"ה: לא תקריב לי דמות קרבן שור וכבש ועז וכו', כי אם נפשות הצדיקים ותינוקות שלא חטאו". פירוש הדברים: טהרת הכוונה בהתמסרות לעבודה שהיתה מצויה בזמן הבית, אינה נמצאת עכשיו אלא בנשמות הצדיקים ובתינוקות שלא חטאו.
ענין "וירצה" - שתפלתנו תקובל ברצון - תלוי במדת רצוננו למסירת נפש בטהרה, כי כך מדת רצונו ית' בנו. זו היא המדרגה החמישית בגילוי - ריבוי התלהבות ותשוקה למסירת נפש בעבודתו יתברך.

מכון. כנגד "וישמע". ביאר הגר"א: "כמו שכתוב (מלכים א, ח): ואתה תשמע מן השמים מכון שבתך; כי השמיעה והקבלה הנכונה אי אפשר כי אם במכון שבתו".
מכון - פירושו: קביעות; כערד קביעותנו ברוחניות כך כח שמיעתנו וקבלתנו ("דערהערן"), וכמדת שמיעתנו כך נשמעת תפלתנו, בבחינת "ה' צלך", כידוע. הרי כאן המדרגה הששית - השמיעה הבאה מקביעות ברוחניות וישוב הדעת.

ערבות. למעלה מכל אלה הוא הרקיע הנקרא ערבות, ושם אוצר הנשמות; וגדרו: דבקות גמורה בשורש הוויתנו - בחינת "לשמה". והוא כנגד ויפקד ויזכר. כמו שכתב הגר"א (שם): "פקידה וזכירה אחת היא, כי הנשמה היא המעלה זכרונינו ופקודת מעשינו, כמו שכתוב בגמרא (חגיגה טז ע"א): "[נשמתו של אדם] היא מעידה [עליו]" וכו', כלומר: דרגתנו ברוחניות נקבעת רק על ידי מעשינו, ורשמי המעשים נקבעים בתוך הנשמה, ובזה נבחנים לאור האמת המוחלטת של הלשמה הטהור; וזו היא הזכירה והפקידה שלהם.
הרי אלו דרגות העלייה דרך כל המחיצות, מהתשוקה הראשונה לעלייה, עד לדבקות השלמה.

(רבי אליהו דסלר, מכתב מאליהו, חלק ג עמ' 110-113)

שבעה [רקיעים]
וכן מספר שבעה שהוא בעולם הזה הוא מורה על שהעולם מקבל מן עולם אמצעי שכל ענינו שבעה, שהרי אמרו ז"ל שבעה רקיעים הם, ואף כי על דעת חכמי תכונה הם יותר, הלא אין זה קשיא למי שמעיין בדבר זה, כי רז"ל סוברים כי כל אלו הרקיעים נחשבים לאחד, והם מונים ז' רקיעים כפי חכמתם כמו שאמרו שם. ואין כאן מקומו. וראוי שיהיה עולם אמצעי שבעה, כי מספר שבעה הוא אמצעי בין עשרה ובין ד' שעליו מיוסד עולם התחתון, ולפיכך נמצאו דברים בעולם שיש להם מספר שבעה מצד שמקבל עולם התחתון מן עולם אמצעי.

(מהר"ל, דרך חיים, פרק ה משנה טו)

שבעה ואלו הן וילון רקיע שחקים זבול מעון מכון ערבות
ודרשו ז"ל במס' חגיגה פרק אין דורשין: "שבעה רקיעים הן, ואלו הן: וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות". ואם כן ערבות הוא השביעי. ועליו הזכיר משה רבינו ע"ה (דברים לג) "רוכב שמים בעזרך". וכדי להורות שלטנותו יתברך על הגלגל השביעי, הוא ערבות, לכך קבעו לנו רבותינו חכמי האמת ז"ל מצות ערבה ביום שביעי.

(כד הקמח, ערך ערבה)

שבעה ואלו הן וילון רקיע שחקים זבול מעון מכון ערבות וילון אינו משמש כלום וכו' רקיע שבו חמה ולבנה כוכבים ומזלות וכו' שחקים שבו רחיים עומדות וטוחנות מן לצדיקים וכו' זבול שבו ירושלים ובית המקדש
נקדים ראשונה ענין מאמרם ז"ל פרק אין דורשין מאמר רבי יוחנן [לפנינו: ר"ל] ששבעה רקיעים הם, וילון רקיע שחקים זבול מעון מכון ערבות. וביארנו בביאור משלי בשערים, כי אין שבעה רקיעים אלו שבעה גלגלים או שבעה כוכבי לכת, שאם כן ערבות שהוא שכינה הוא גלגל שבתאי, ולמעלה הימנו הם שנים עשר מזלות, ובגלגל חמה הוא זבול שבו בית המקדש של מעלה, והוא סובב סובב הולך ומגלגל את בית המקדש של מעלה, ונמצא בית המקדש העליון חוזר למעלה בעולם ופעם למטה ופעם מן הצדדין, והם דברים שאין להם שיעור. ועוד כי שם נאמר כי רקיע שהוא השני בו חמה ולבנה ככבים ומזלות, והלא לבנה היא בראשון וחמה היא ברביעי, וחמשה כוכבים האחרים בשאר רקיעים ומזלות בשמיני. ועוד, שאם כן למה לא אמרו שמנה רקיעים, ומה גם למאן דאמר שהגלגלים תשעה המה... והעלינו כי שבעה רקיעים האמורים בגמרא אינן שבעה גלגלים, והראיה כי על כן לא קראם רבי יוחנן גלגלים רק רקיעים. אך הנה הרקיע הראשון הוא וילון שהוא כמסך בפני כולן. והשני שנקרא רקיע הוא כללות כל עולם הגלגלים, אשר המה השמונה גלגלים הכוללים חמה ולבנה כוכבים ומזלות כמאמר רבי יוחנן ברקיע שני, אך מהשלישי ומעלה מתחיל עולם המלאכים. ועל כן אמרו רבותינו ז"ל שהוא נקרא שחקים כי שם שוחקים מלאכים מן לצדיקים לעתיד לבא.

(רבי משה אלשיך, תורת משה, דברים, פרק לג פסוק כו-כז)

שבעה ואלו הן וכו' וילון אינו משמש כלום אלא נכנס שחרית ויוצא ערבית וכו' רקיע שבו חמה ולבנה כוכבים ומזלות וכו' שחקים שבו רחיים עומדות וטוחנות מן לצדיקים וכו' זבול שבו ירושלים ובית המקדש
וראיתי אני בספר העוין שנדפס בשנת תקנ"ז והוא פירוש לספר בחינות עולם... (בפרק א מספרו)... הרקיע ר"ל רקיעת הגלגל סביב הארץ מלמעלה כמו שכתב הרמב"ם (בהלכות יסודי תורה פ"ג הלכה א) ["והגלגלים, הם הנקראים שמיים ורקיע וזבול וערבות"] שמה שאמר רשב"ל בחגיגה, ז' רקיעין הן ר"ל הגלגלים... ובבראשית רבה (פ' ו) כתוב וז"ל, אמר רשב"י אין אנו יודעים אם פורחים הם באויר (ר"ל הכוכבים ואינם קבועים בגלגל כדעת חכמי זמננו) ואם שפין ברקיע... עכ"ל...
פשוט הוא שרשב"י מסופק בג' ספקות. א) אם שמש ירח וכוכבים פורחים באויר בלי גלגלים כדעת חכמי זמננו, ואינם נוגעים על פני רקיע השמים, רק מרוחקים הם מן הרקיע עצמו ופורחים באויר אשר ממעל לרקיע השני הנקרא רקיע, כדברי רשב"ל שאמר שכל הכוכבים ומזלות חמה ולבנה שם הם...
וכבר מודעת זאת ומפורסם בכל ספרי חכמי התורה, אם תשים עינך על קדושי ישראל כולם, שענין הרקיע הוא דבר אחד וענין הגלגלים הוא דבר אחר, זולתי הרמב"ם ז"ל שכתב שרשב"ל באמרו ז' רקיעין הן הכונה בזה גלגלים... והאמת אינו כן, כי רשב"ל אמר שם וילון אינו משמש כלום אלא נכנס ויוצא, רקיע שבו חמה ולבנה כוכבים ומזלות, שחקים שבו שוחקים מן לצדיקים, זבול שבו בית המקדש בנוי וכו', ואיך אפשר שהתכוין כל זה על הגלגלים, הלא אמר שכל הגלגלים של חמה ולבנה וכוכבים כלם נתונים רק ברקיע אחד מהם הנקרא בשמו רקיע, או איככה אפשר להאמין שבית המקדש בנוי בתוך איזה גלגל, וכן שאר הדברים הנזכרים ונעשים בכל רקיע ורקיע, הדעת אינו סובל זה, גם הנפש לא תמלא מזה. וכל חכמי הדור האחרון האומרים שאין שום גלגל במציאות, אשר רשב"י נמי אינו מרחיק דעת הזאת, אנה פנו אותם הדברים שבכל גלגל וגלגל, ואיה אפוא המקום אשר שם יחנו עתה. ובכן האמת יורה דרכו, שבכל מקום שזכרו חז"ל רקיע, אין הכונה בו גלגל, כאשר בכל מקום שזכרו גלגל אין הכונה בו רקיע, וא"כ מה שאמר ר' שמעון בן יוחאי (בב"ר) אם שפין ברקיע, אין הכונה במלת "רקיע" גלגל, רק רקיע ממש...

(ספר הברית, חלק א מאמר ב חוג השמים, פרק ו)

שבעה וכו' וילון אינו משמש כלום וכו' ערבות וכו'
הנה שבעה רקיעין הן, והעליון נקרא ערבות, לפי שכולל שלש ספירות ראשונות דעשיה, והם גלגל השכל, גלגל המקיף, גלגל המזלות. וחמשה גלגלים (שצמח"נ) שבתאי צדק מאדים חמה נגה (שהם חג"ת נ"ה) חסד גבורה תפארת נצח הוד, וגלגל ששי יסוד, כולל כוכב ולבנה. והאחרון נקרא וילון אינו משמש כלל כי הוא ספירת מלכות דעשיה, וגם היא בעצמה נחלקת לעשר ספירות שבה. והם, וילון כתר שבה וארבע היסודות אש רוח מים עפר שבעולם השפל, הם חכמה ובינה ושש קצוות התפארת והמלכות. ונמצא שהמלכות שבמלכות שבה היא יסוד העפר, כלי וגולם לכל העולם כלו, ובזה היסוד העפר נמצאו כל התולדות שבה כלולים מכל הארבעה יסודות הנזכרים, בסוד הכל היה מן העפר [קהלת ג, כ].

(שערי קדושה, חלק ג שער א)

שבעה ואלו הן וכו' וילון וכו' ומחדש בכל יום מעשה בראשית וכו' רקיע שבו חמה ולבנה כוכבים ומזלות וכו' שחקים שבו רחיים עומדות וטוחנות מן לצדיקים וכו' זבול שבו ירושלים ובית המקדש ומזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן וכו' מעון שבו כיתות של מלאכי השרת שאומרות שירה וכו' מכון וכו' דכתיב ואתה תשמע השמים מכון שבתך וכו' סולו לרוכב בערבות
ונראה, דהנה ידוע ששלשה עולמות הם, העולם התחתון, והעולם האמצעי שהוא עולם הגלגלים, והעולם העליון שהוא עולם המלאכים, ובלשון המקובלים הוא עשיה, יצירה, בריאה, שהוא עולם הכסא... וכנגדן בכלל ישראל, כהנים, לויים, וישראלים, והם חלוקין במקומם, מחנה שכינה נגד עולם המלאכים, וכן כתיב בכהנים (מלאכי ב) כי מלאך ה' צבאות הוא, מחנה לויה כנגד עולם הגלגלים, וכמו שהגלגלים הליכתם וסיבובם הוא בשיר והילול כן ענין הלויים בשירה, וברמב"ן שזהו עיקר עבודת הלויים, ומחנה ישראל כנגד עולם התחתון עולם המעשה, וכנסת ישראל היא בעשיה, והבן.
והנה בש"ס חגיגה, שבעה רקיעים הם, וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות... סולו לרוכב בערבות בי-ה שמו.
ונראה דכל אחד מאלה שלשת העולמות הנ"ל מחולק נמי לשלשה, באופן שיצדק לומר עליהן שהם שלש של שלש שלש. עולם התחתון הוא חו"ל, וא"י, וירושלים, וירושלים עצמה כוללת בתוכה שלשה מחנות, מחנה שכינה, לויה, ישראל כנ"ל. וכמו שהעולם התחתון מחולק לשלשה, כן נמי העולם האמצעי והעולם העליון. והנה ז' רקיעין אלו כוללין בתוכם העולם האמצעי והעולם העליון, וכל אחד מהם מחולק לשלשה, היינו וילון רקיע שחקים הם השלשה של העולם האמצעי, באופן שוילון הוא התחתון שהוא עולם המעשה שבעולם האמצעי, וזהו שמחדש בכל יום "מעשה" בראשית. רקיע שבו חמה ולבנה כוכבים ומזלות, המסבבים ע"י השירה כנ"ל, הוא העולם האמצעי שבאמצעי. שחקים שטוחנות מן לצדיקים, שהמן מתיחס לשכל כידוע, הוא העולם העליון שבעולם האמצעי, ועד כאן מגיע העולם האמצעי. ומשם ולמעלה מתחיל העולם העליון, זבול הוא העולם התחתון, עולם המעשה שבעולם העליון, וע"כ בו מזבח בנוי ומיכאל מקריב עליו קרבנות. מעון שבו כתות של מלאכי השרת שאומרות שירה, הוא העולם האמצעי שבעולם העליון. מכון וערבות הם העולם העליון שבעולם העליון. וע"כ נאמר בהם ואתה תשמע השמים מכון שבתך, וכתיב סולו לרוכב בערבות.

(שם משמואל, פרשת קרח, שנת תרע"ז)

וילון נכנס שחרית
פי' רש"י לתוך תיקו וממילא האור יוצא. ותוס' פירשו דנכנס בעולם, לכן יש אורה. וקשה, דא"כ משמש טובא ומאי קאמר דאינו משמש כלום? ונראה דבלא"ה תמוה, דהא האור מן השמש. וכן הקשה בטורי אבן. לכן נראה לפרש דאין העולם יכול לקבל אור השמש רק ע"י פריסת הוילון, לכן גם לשיטת התוס' אינו משמש רק להסתיר רוב האורה, ועי"ז יכולין לקבל אור השמש, ואע"ג דעננים מכסין הכוכבים, אבל השמש שאורו רב אינו מתכסה ע"י העננים, ומאיר גם באמצעית הוילון.

(שפת אמת כאן)

וילון שמחדש בו מעשה בראשית, שחקים ששם שוחקים מן, זבול שבו בהמ"ק
אפשר לומר כי היו יריעות התחתונות מארבעה מינים כנגד ארבעה רקיעים ראשונים, שהוא שש משזר כנגד וילון שמחדש בו הוא יתברך מעשה ששת ימי בראשית, ותכלת כנגד רקיע כמו שאמרו ז"ל (מנחות מג, ב) תכלת דומה לרקיע, וארגמן כנגד שחקים שנקראו כן על שם ששוחקים מן, על דרך מה שאמרו ז"ל (במדבר רבה יב, ד) שארגמן נדרש על דבר המן, ותולעת שני הוא אדמימות משולהב כנגד זבול שבהיר הוא מהשלשה שתחתיו שבו בית המקדש של מעלה כנודע מרבותינו ז"ל (חגיגה שם). ולהיות ארבע אלה איכותן קרוב זה לזה, עם שהגבוה גבוה עולה במעלה על הקודם בצד מה, כרכן יחד.

(ר' משה אלשיך, תורת משה, שמות, פרק לו פסוק ח)

וילון אינו משמש כלום אלא נכנס שחרית ויוצא ערבית וכו' רקיע שבו חמה ולבנה כוכבים ומזלות קבועין

[לרש"י הוילון מסתיר את אור השמש בלילה, ולתוס' הוילון מאיר ביום. המדרש האומר שה' לא שם את השמש בגלגל הראשון כי אז היה חם מדי בעולם - הוא לשיטת תוס', שהוילון, שהוא גלגל ראשון, נמצא ביום. (ג ע"ד) ואילו המדרש (ילקוט שמעוני קהלת רמז תתקסז) שאומר "שמונה מלאכים יש לו ארבעה מלפניו וארבעה מלאחריו, מלפניו כדי שלא ישרוף את העולם", אינו כתוס', שהרי לתוס' היה אפשר לשים את השמש למעלה מהרקיע השני ואז לא היה חשש שישרוף את העולם, אלא המדרש הוא כרש"י, שלפיו י"ל שה' הוצרך לשים אותו ברקיע (שהוא השני) כדי להאיר.
יש טעם אחר למה לא היה אפשר לשים אותו יותר גבוה: רש"י עירובין כא ע"א (ד"ה ושמים בזרת) כותב "מדת עולם חצי אמה", היינו חצי אמה של הקב"ה, והמרחק שמקצה הארץ עד קצה הארץ הוא כמרחק בין הארץ לרקיע (חגיגה יב ע"א), שהוא מהלך ת"ק שנה, וכן עוביו של כל רקיע וכן בין רקיע לרקיע (חגיגה יג ע"א), וא"כ מרקיע שלישי עד רקיע שביעי (ולא עד בכלל) יש ארבע אמות של הקב"ה, והרי הקב"ה מתפלל כל יום (ברכות ז ע"א), והרי אסור לעבור תוך ארבע אמות של המתפלל, ולכן אי אפשר שהשמש (שהולכת כל יום ממזרח למערב) תהיה מעל הרקיע השני. וזה דוקא אם שכינה במערב, אבל אם שכינה בכל מקום, לא שייך להקפיד על זה.]

(רבי אברהם אב"ד זשאוויץ, גדולת אברהם, דף ג ע"ג-ע"ד) לטקסט

וילון וכו' נכנס שחרית ויוצא ערבית ומחדש בכל יום מעשה בראשית וכו' רקיע שבו חמה ולבנה כוכבים ומזלות קבועין שחקים שבו רחיים עומדות וטוחנות מן לצדיקים וכו' זבול שבו ירושלים ובית המקדש ומזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן וכו' מעון שבו כיתות של מלאכי השרת שאומרות שירה בלילה וחשות ביום מפני כבודן של ישראל וכו' מכון שבו אוצרות שלג וגו' וחדרה של סופה [וסערה] ומערה של קיטור וכו' ערבות שבו צדק משפט וצדקה גנזי חיים וגנזי שלום וגנזי ברכה

שַׁעֲרֵי רָקִיעַ. בּוֹ מְאוֹרוֹת הִתְקִיעַ. וּמִמֶּנּוּ זוֹרְחִים בִּמְקוֹמָם לְהַשְׁקִיעַ. הִפָּתְחוּ לְחִנּוּן יָם לָמוֹ הִבְקִיעַ. וְתַעַל תְּפִלָּתָם פְּנֵי מַעֲבִיב רָקִיעַ: שַׁעֲרֵי זְבוּל. שֶׁבּוֹ מִזְבֵּחַ סָבוּל. וְהַשַּר מַקְטִיר עָלָיו כִּמְכַהֵן בְּכַרְבּוּל. הִפָּתְחוּ לְחִנּוּן נִדְחָקִים בְּחִבּוּל. וְתַעַל תְּפִלָּתָם פְּנֵי יָשַׁב לַמַּבּוּל: שַׁעֲרֵי וִילוֹן. נִכְנָס וְיוֹצֵא בְּגִלָּלוֹן. וּמְחַדֵּשׁ בְּכָל יוֹם מִפְתְּחֵי חַלּוֹן. הִפָּתְחוּ לְחִנּוּן מַצַּבְתָּהּ כָּאַלּוֹן. וְתַעַל תְּפִלָּתָם פְּנֵי דָר רוּם וִילוֹן: שַׁעֲרֵי שְׁחָקִים. שֶׁבּוֹ רֵיחַיִם שׁוֹחֲקִים. עוֹמְדוֹת וְטוֹחֲנוֹת מָן לַצַּדִּיקִים. הִפָּתְחוּ לְחִנּוּן זְרוּיִּים בְּמֶרְחַקִּים. וְתַעַל תְּפִלָּתָם פְּנֵי מַעֲבִיב שְׁחָקִים: שַׁעֲרֵי מָכוֹן. שֶׁבּוֹ שְׁלָגִים יִתְכֹּן. וּמְעָרַת קִיטוֹר וְסַעַר בּוֹ יִשְׁכֹּן. הִפָּתְחוּ לְחִנּוּן עַם לִבּוֹ יִכּוֹן. וְתַעַל תְּפִלָּתָם פְּנֵי דָר רוּם מָכוֹן: שַׁעֲרֵי מָעוֹן. בּוֹ מְשׁוֹרְרִים יִשְׁעוּן. וּבַיּוֹם הֵם חָשִׁים לְסֶגֶל עַם יִשְׁמָעוּן. הִפָּתְחוּ לְחִנּוּן לִמְרָרִים לִלִעֹן. וְתַעַל תְּפִלָּתָם פְּנֵי דָר רוּם מָעוֹן: שַׁעֲרֵי עֲרָבוֹת. בּוֹ בְּרָכוֹת רַבּוֹת. וְגִנְזֵי צְדָקָה וָחֶסֶד וְכָל טוֹבוֹת. הִפָּתְחוּ לְחִנּוּן בְּנֵי שְׁלשֶׁת אָבוֹת. וְתַעַל תְּפִלָּתָם פְּנֵי רוֹכֵב עֲרָבוֹת.

(סליחות ליום שני של עשרת ימי תשובה, מנהג פולין, סליחה נט)

רקיע שבו חמה ולבנה
ולדבריהם ז"ל כי המאורות ברקיע ב', אין מאור המאורות בוקע אלא בשמים, והשמים ב' הם מאירים לארץ. ומה שאמרו ז"ל (יומא כח:) יומא דעיבא כוליה שמשא, אינו מכחיש דברינו, כי על כל פנים מקום השמש, הגם שמתפשט תוקף השמש לצדדין, יש הבדל בין מקום קביעות השמש שיש בו תוקף יותר, מצדדיו. ויומא דעיבא חוזר פעם ב' ומתפשט תוקף השמש הנשאר מכוון כנגד הארץ, שיעור שתוכל לסבול, חוזר ומתפשט בגובה השמים באמצעות העננים, והיינו כוליה שמשא.

(אור החיים, בראשית פרק א פסוק טו)

שחקים שבו רחיים עומדות וטוחנות מן לצדיקים
וכענין שאירע במן שהוא מאכל גופני שנתן בזמן התורה אל עם שהיו מעותדים לדעת האמתות ולהתבונן במושכלות כשכלים הנפרדים, ולא היה בו שום מותר כלל שיטריד את השכל, והוא שאמרו ז"ל שהיה כלו נבלע באברים, ודרשו רז"ל (תהלים עח, כה) לחם אבירים אכל איש - לחם הנבלע באברים, וכבר שמוהו רז"ל רמז למזון הצדיקים לעתיד לבא, באמרם בחגיגה, הקב"ה טוחן מן ברקיע לצדיקים.

(רבינו בחיי, בראשית פרק א פסוק כא)

והנביא ישעיה ע"ה אמר בנבואה רמז לזה (ישעיה מה, ח), הרעיפו שמים ממעל ושחקים יזלו צדק תפתח ארץ ויפרו ישע וצדקה תצמיח יחד אני ה' בראתיו. וסוד הכתוב הרעיפו שמים, עשו באופן שיקבלו השמים העליונים, בסוד ואתה תשמע השמים, שפע האור והברכה ממעל מהמקור העליון, ושחקים המקבלים מן השמים יזלו צדק. ובחגיגה פרק אין דורשין, שחקים - ריחים טוחנות מן לצדיקים, והם צדיק וצדק שהם נקראים צדיקים, והוא סוד השחקים, והם למודי ה' יכין ובועז, שוקיו עמודי שש, משפיעים האור שמקבלים מן השמים על צדיק חי העולמים, ועל צדק סוד מלכות בית דוד. ובהגיע שם, משם יתפשט אל התחתונים, והוא אמרו תפתח ארץ ויפרו ישע. ובאמרו וצדקה תצמיח יחד, רמז הגורם לכל הטוב הזה הבא מלמעלה למטה, אמר כי הוא בסבת התקון שמתקנים עובדיהם בעסק התורה וקיום המצות בסוד וצדקה תהיה לנו וגו'... ובאמרו שחקים, רמז כי הנמשך והמתחייב מהעזר והגאוה שגורמים העובדים, שפותח להם המקור העליון ומשפיע על השמים, ומהם מקבלים השחקים הטוחנים מן לצדיקים, כלומר שמתקן להם יכין ובועז סוד השחקים ומשפיע מהם כל הטובות והברכות שמקבלים מלמעלה, כי זה מחויב מטבע העבודה.

(רבי מאיר גבאי, עבודת הקדש, חלק העבודה, פרק יח, הובא בשני לוחות הברית, תולדות אדם, בית חכמה (תניינא) (י) [אות קפג-קפד])

ושחקים ירעפו טל [משלי ג, כ], הוא טלא דעתיקא ושחקים שבו רחיים עומדות וטוחנות מן לצדיקים (כמו שאמרו חגיגה יב ע"ב), היינו הופעות דברי תורה, כענין מה שנאמר לכו לחמו בלחמי.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת ויצא, אות ב)

רוכב שמים בעזרך, שעפ"י הטבע צריך האדם לעסוק וה' יתברך יעזור לו וישדד המערכה, אבל רק בדרך הטבע, ובגאותו כשירצה לקדש שמו יתברך אז שחקים, ששוחקים מן לצדיקים, וזה מן ע"פ דרך נסי, לא בדרך הטבע כלל.

(משך חכמה, דברים פרק לג פסוק כח)

ואפשר שלשם כך נקראו השמים שחק, כמו ושחקים ירעפו טל, כנוי לאותו שטח של אויר העליון, שבו ישפשפו האדים המימים זה בזה ע"י נשיבת הרוח ונעשים לטיפות טל ומטר. ואפשר שהוא ענין שאמרו חז"ל שחקים שבהם רחיים עומדת וטוחנת מן לצדיקים, היינו פירות הארץ הגדלים מטללים וגשמי ברכה.

(הכתב והקבלה, שמות פרק ל פסוק לו)

שחקים שבו רחיים עומדות וטוחנות מן לצדיקים, כמ"ש ויצו שחקים ממעל דלתי שמים פתח כו' ודגן שמים נתן למו

והוא המזונות שחסרו בגלות, כמ"ש (קהלת יב): "ובטלו הטוחנות כי מעטו"... ונאמר (בראשית כז): "הקול קול יעקב והידים ידי עשו", כשהקול קול יעקב אז אין הידים כו', וכשפוסק הקול יעקב בתורה אז "והידים ידי עשו", אז מקויים בעשו "על חרבך תחיה ומשמני הארץ מושבך", מי גרם לכל זה? שאין מחזיקים ידי ת"ח בישראל, אז נחסר המזונות להם. וזהו הגלות, כמ"ש בזוהר בע"א "וירא כי לא יכול לו ויגע בכף יריכו", שהן ברכי ת"ח המחזיקים בהם, והם מזונות של הת"ח. ושם הריחיים עומדות, שהן נקראו שחקים כידוע למבין.

(הגר"א, ביאור על אגדות של רבב"ח וסבי דבי אתונא, עמ' לט-מ במהד' תשיז)

זבול שבו ירושלים ובהמ"ק
וזה אחשוב כיוון שלמה, באומרו (מלכים א ח, יג) בנה בניתי בית זבול לך, לומר הנה זאת חשבתי למשפט, כי לא מקדש אחד בניתי כי אם שנים, כי בית המקדש של מטה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה. וזהו בנה בניתי, שהם שני בניינים, אחד פה ואחד של מעלה. והנה של מטה הינו בעין, אך השני היכן הוא. לזה אמר בית זבול לך, הוא בית מקדש של מעלה שהוא כמאמרם ז"ל ברקיע הרביעי הנקרא זבול, נמצא שעשיתי מכוון "מכון לשבתך עולמים", שתשב בו בשני עולמים כאחד, כי יהיה בית המקדש של מעלה כאילו נעתק ובא פה, נמצאו שניהם כאחד הנה.

(רבי משה אלשיך, תורת משה, שמות, פרק כה פסוק ח-ט)

זבול שבו ירושלים ובית המקדש ומזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן
וזה לשון המאמר [סנהדרין קי], שמש ירח עמד זבולה (חבקוק ג). מלמד שעלו שמש וירח לזבול, אמרו לפניו אם אתה עושה דין לבן עמרם נצא. ואם לאו לא נצא...
כי הנה בזבול שם בית המקדש של מעלה כנודע ממאמרם ז"ל... וגם אמרו רבותינו ז"ל (עיין ירושלמי ברכות פ"ד ה"ה) כי שפע עבודה שלמטה במשכן או מקדש, כנגד של מעלה. והעובד למטה, כעובד למעלה. והנה הכהן גדול של מטה הוא כנגד של מעלה, נמצא אהרן לעומת מיכאל השר הגדול. ועל כן לא יבצר מהיות תיקון העליון, בהיות הכהן גדול של מטה נבחר והגון...
ועל כן... השמש... עמד בזבול, מקום עבודה המכוונת לעבודת אהרן. ופוגם שם בהיות הבלתי הגון כהן במזבח של מטה. על כן עמדו, באומרם, שלא יצא, אם לא שיתקיים מאמר משה שבבוקר ההוא יעשה ה' דין לבן עמרם.

(רבי משה אלשיך, תורת משה, במדבר, פרק טז פסוק יז-יט)

זבול שבו ירושלים ובית המקדש ומזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן
וזהו מ"ש ששם עלו שבטים שבטי י"ה עדות לישראל להודות לשם הוי', פי' ששם עלו היינו בירושלים הבנויה כעיר שחוברה כו', ופי' בגמרא (תענית ה ע"א) דפי' כעיר שחוברה לה היינו ירושלים שלמעלה, והיינו כמארז"ל פ"ב דחגיגה בשבעה רקיעים זבול שבו ירושלים ובית המקדש ומזבח כו', ופי' ששם עלו, היינו בעיר שחוברה לה דהיינו בירושלים של מעלה, שבעלותם בשלש רגלים בירושלים שלמטה להראות פני ה', הנה בהיותם בירושלים של מטה, שם עלו בשניהם, דהיינו גם בירושלים של מעלה. כן פי' מהרמ"א (בתהלים שם סי' קכב).

(רש"ז מלאדי, ליקוטי תורה, פרשת פקודי ד ע"א)

זבול כו' ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן וכו' מעון וכו'
השקיפה ממעון קדשך - הענין כי כתוב (תהלים סח, ו) אבי יתומים ודיין אלמנות [אלוקים] במעון קדשו, דיש מרחמים על יתומים, אבל אינם בביתו רק בבית פחות, לא כן ה' יתברך, הוא מגדלם כבנים במעון קדשו, ולכן אמר נתתיו לגר ליתום לאלמנה כו', לכן השקיפה ממעון קדשך. והנה אמרו בחגיגה פרק ב' זבול כו' ומיכאל מקריב קרבן מעון כו', הרי דמקום היתומים גבוה ממקום הקרבנות, כן אמרו בסוכה פ"ד (דף מט:) דהעושה צדקה גדולה מכל הקרבנות שנא' (משלי כא, ג) עשה (טוב) [צדקה] נבחר מזבח.

(משך חכמה, דברים פרק כו פסוק טו)

ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן

[ובהגהות הב"ח נאמר שהוא מקריב נשמותיהן של ישראל. הכוונה היא שמי שמקריב קרבן, הקרבן עצמו מכפר רק עם תשובה, שנאמר "לרצונו לפני ה'" - יקריב את רצונו לה'. ומיכאל מקריב את הוידויים של התשובה, שהם נשמת הקרבן. (ד ע"ב) רק אם האדם מוכן להקריב את עצמו לפני ה', ומיכאל מקריב את נשמתו, רק אז קרבנו מתקבל.]

(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף כד ע"א) לטקסט

כיתות של מלאכי השרת שאומרות שירה בלילה וחשות ביום מפני כבודן של ישראל

[קשה, הרי ישראל מתפללים ביום רק שחרית ומנחה, ובשאר היום יכולים המלאכים לומר שירה? יש ליישב, שמוסף זמנו כל היום, ולכן אין זמן למלאכים לומר שירה. וקשה, לדעה שצריך לסמוך גאולה לתפילה גם בלילה (ברכות ד ע"ב), נמצא שיש תפילה בלילה אחרי ק"ש של הלילה וזמנה כל הלילה, ואיך המלאכים אומרים שירה בלילה? [מהרש"א תירץ, שתפילת ערבית רשות.]]

(רבי אברהם אב"ד זשאוויץ, גדולת אברהם, דף ט ע"א) לטקסט

כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום
דלית חדו לקב"ה אלא מאן דאשתדל באורייתא, כ"ש בר נש דמתער בליליא לאשתדלא באורייתא, דהא כל צדיקייא דבגנתא דעדן צייתין לקליה, וקב"ה משתכח בינייהו, כמה דאוקמוה היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך תשמיעיני... אמר ר"ש, כביכול כל אינון דזכאן לאשתדלא באורייתא, ומכד פליג ליליא ואתיין במטרוניתא כד נהיר יממא לקבלא אנפי מלכא אתקיף ואחסין בשכינתא ולא עוד אלא דשריא ביה חוט של חסד כמה דאוקימנא.

(זוהר חלק ג דף ריג ע"א)

מארי תורה מסטרא דעמודא דאמצעיתא, דביה חצות לילה הוה קם דוד לחברא ליה בשכינתא דאתקריאת לילה, ואיהו שומר מה מלילה, ליל ה', ליל שמורים הוא לה', ובגינה אתמר כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום, שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי.

(תיקוני זהר דף ב ע"א)

וזה הענין שהעיר עליו להגות בתורה בלילה הוא דבר הכרחי מאד, כי הוא מפתח גדול להוציא דבר מתוך דבר. וכבר העירו על זה ואמרו אין רנה של תורה אלא בלילה והוא מתנאי האיש השלם.

(רבי יעקב אנטולי, מלמד התלמידים, פרשת נצבים)

ולכן מובא בזוהר (ח"ג כג ע"ב) שהעוסק בתורה בלילה אורייתא מודעת ליה חטאוי, כמו שאמרו בתרגום שיר השירים (ה, י) ובמדרש (שמות רבה מז, ח), כי תורה שבכתב הוא מדת יום, ותורה שבעל פה הוא מדת לילה, רצה לומר שהוא בהעלם וחשכות ואינו יודע כלום ורזוהי כסיין, ואז אורייתא זו מודעת ליה כל חסרונותיו להיות חטאתו נגדו תמיד, ויכיר וידע איך הוא חסר מאוד ואין לו מעצמו כלום, ואז זוכה למה שאמרו ז"ל: העוסק בתורה בלילה חוט של חסד משוך עליו ביום שנאמר יומם וגו', דדייקא חסדו של ה' יתברך, מצידו ולא מצד האדם וכנ"ל.
וחוט של חסד נקרא כדרך שאמרו באסתר חוט של חסד משוך עליה, בפרק קמא דמגילה (יג.), היינו שלוקח אשה מן השוק ולעשותה למלכה ומושלת הוא חוט של חסד. וכן ה' יתברך מושך חוט של חסד על האדם, שעושהו מלך ושליט לומר שהכל שלו כנ"ל...
ויהושע שהיה פני לבנה (בבא בתרא עה.), הוא היה התחלת מדריגה זו של העוסק בתורה בלילה, שמתחילה היה רק תורה שבכתב, ומדריגת יום המאיר מאור פני משה שהוא כפני חמה (שם), וכן נקרא התורה על שמו תורת משה (במדבר רבה יב, ט), ואחר כך התחיל פני יהושע. וכל תכלית אורייתיה וחכמתו להיות מודעת ליה חטאוי וחסרונו, שהוא חסר אור החמה של משה, ומצפה לאור שאיננו, ואז יזכה ליום ולחוט של חסד כנ"ל, ולכך פתיחת ספרו ויהי אחרי מות משה.

(רבי צדוק הכהן, ליקוטי מאמרים, ספר יהושע פרק א)

את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה, פי' עיקר הבריאה היה כדי שהצדיק ימשול על הלילה. וזהו חצות לילה (תהלים קיט, סב), פי' שיחלוק וישבור הלילה, ואז, אקום להודות לך. וכשמשבר את הלילה ומעלה המדות ובא למדריגת יום, אז הוא מבין שמה שצמצם את העולמות הוא בחסדו הגדול, מפני שה' יתברך ח"ס ד"ל (עיי' זח"ג רנו ע"א), וחס על מדריגות התחתונים כמו שאמר הכתוב (שמואל ב' יד, יד) (כי לא) לבלתי ידח ממנו נדח. וזהו כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום, פירוש כשבא למדריגת יום, אז מבין החסד בצמצום העולמות.

(רבי מ"מ מוויטבסק, פרי הארץ, פרשת בראשית)

כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום וכו' ובלילה שירה עמי
גרסינן בחגיגה... כל העוסק בתורה בלילה... משום דבלילה שירה עמי...
וכשקול רנה של תורה עולה מלמטה, מחריש הקב"ה כל צבא מעלה ומקשיב הקול ההוא, וכנסת ישראל וכל צבא המלאכים מקשיבים הקול ההוא, כענין שכתוב (שה"ש ח, יג), היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעיני. וכשהקב"ה מושך חוט של חסד על כנסת ישראל, נוטלים חלקם כל המתחברים עמה בלילה. ולפי שהיה דוד יודע דבר זה, אמר חצות לילה אקום להודות לך וגו' (תהלים קיט, סב), וכתיב (תהלים נז, ט), עורה כבודי וגו', ודרשו רז"ל אני מעיר את השחר ואין השחר מעיר אותי, לפי שלא היה ישן אלא כשינת הסוס, והוא סוד נעלם. וכשעלה עמוד השחר באה הכלה מעוטרת מכמה שירות ותושבחות וכמה מיני תודה, כלולה ממעלה וממטה, ויושבת בחיק דודה. וכשרואה אותה באותה התיקון הטוב, מצוה לכתוב בספר כל בני ביתו העומדים בבית ה' בלילות ומושך עליהם חוט של חסד. ומאותו החוט נכתר אותו צדיק בכתר המלך, ויראים ממנו עליונים ותחתונים, ואין בעלי הדין שולטים עליו, לפי שהוא רשום בסימן המלך וניכר שהוא מבני ביתו, ולפיכך אין דנין אותו.

(רבי מאיר גבאי, תולעת יעקב ח"א, סתרי תפילות החול, הובא בשני לוחות הברית, מסכת חולין, דרך חיים תוכחת מוסר (כב) [אות קעה])

ופירש ברעיא מהימנא (פרשת צו [דף כט ע"ב]) דבר מתוק בענין זה, אמר כי התורה נמשכה מחכמה שהיא י', והחסיד יקרא חסד כשיכניס י' שהיא חכמה בה, והיינו חסד י', ועם הארץ שלא זכה לתורה לא זכה לחכמה, ולכן אין ראוי שיקרא חסיד שחסר לו היו"ד. ועוד, כדי לזכות צריך לעסוק בתורה מחצות לילה ואילך עד אור הבקר, כדי לקבל חוט של חסד הנמשך מהחסד על השכינה ועל העוסקים בתורה שנאחזו בה, כמו שהאריכו בזוהר בכמה מקומות ובפרט בפרשת ויקרא [כג ע"א], והיינו מה שאמרו ז"ל, כל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום, ולילה נקרא אחר חצות, שקודם חצות נקרא ליל. כן פירשו בתיקונים [הקדמת תיקוני זוהר דף ב ע"א].

(ראשית חכמה, שער האהבה, פרק אחד עשר [אות עה])

וידוע כי החכמים דביקים במדת החסד, וזהו שאמרו חז"ל, כל העוסק בתורה בלילה, הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום, דכתיב (תהלים מב, ט) "יומם יצוה ה' חסדו", ולמה, מפני ד"בלילה שירה עמי" (שם), דהיינו שירה של תורה עמו. שהתורה תקרא "תורת חסד", שנאמר (משלי לא, כו) "ותורת חסד על לשונה".

(מהר"ל, נצח ישראל, פרק ה)

...גדולת ישראל בעיני ה' ע"י התלמוד, שבזה ה' אלהינו קרוב אלינו בכל קראנו אליו. וכדאי' בחגיגה דף יב, כל הלומד תורה בלילה חוט של חסד משוך עליו ביום שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי. פירוש, חוט של חסד מועיל שיקובל תפלה לאל חיי. והכי איתא בתמיד [לב ע"ב], כל הלומד תורה בלילה שכינה כנגדו שנא' קומי רוני בלילה לראש אשמורות שפכי כמים לבך נכח פני ה', שאי אליו כפיך על נפש עולליך וגו'. ובב"ב דף קטו, מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם כו'.

(העמק דבר, דברים פרק ד פסוק ז)

...וכן דרשו גם בגמרא, כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום כו' מאי טעמא משום ובלילה שירה עמי, דבלילה עוסקין בתורה שבעל פה שאין צריך להסתכל בספר, ונקרא שירה כאמור שהיו נוהגין לשנות בזמרה, וזהו הנותן זמירות בלילה. וביום הוא זמן מלאכה, כמו שנאמר יצא אדם לפעלו וגו', ובלילה שהאדם פנוי ועוסק בתורה, אז ה' יתברך מושך עליו חוט של חסד שיהיה פנוי אף ביום, ויהיה מלאכתו נעשית על ידי אחרים. וזה "ולא אמר איה א-לוה עושי" [איוב לה, י], שה' יתברך עושה אותו בריה חדשה למי שעוסק בתורה בלילה... וההשפעה מחסד שם א-ל מורה על חסד כמו שנאמר חסד א-ל כל היום [תהלים נב, ג], וקאמר קודשא בריך הוא וכנסת ישראל מתקנו ליה, דרצונו של מקום שישוב הכל כמו שהיה קודם הקלקול, שנברא האדם רק לשמש קונו, ורק אחר הקלקול נתקלל בזעת אפך תאכל לחם. והעוסק בתורה בלילה זוכה לחוּטא דחסד ביום, שיהיה מלאכתו נעשית על ידי אחרים. וזה שכתב בזוהר הקדוש [ויקרא דף כג ע"ב] מתקנו ליה בחד חוטא דחסד לאשתזבא מכלא וכו'.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת ויקרא, אות ו)

אש תמיד כו' הוא היראה. וביער כו' הכהן הוא האהבה כמ"ש בכל יום נמשך חוט של חסד. יומם יצוה ה' חסדו. ובלילה שירה עמי הוא אש תמיד כו' על מוקדה כל הלילה. וכן הוא הסדר בכל יום כפי מה שאור התורה פועל באדם להיות שורף ומבער מחשבות זרות. כי הכל הוא בתורה שנק' אש. ויש אש מאיר הוא רמ"ח מ"ע שבתורה מאהבה. ויש אש שורף משס"ה ל"ת מיראה.

(שפת אמת, פרשת צו, שנת תרמ"ז)

מדת לילה תליא בעבודת האדם. וכ"כ יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי, שהוא בהתעוררות שלנו. והוא שגנוז בחי' אור כי טוב, שלא יתגלה רק כפי תיקון האדם בחי' חושך ולילה, וכמ"ש ויהי ערב ויהי בוקר, להיות בא האור ע"י הקדמת תיקון הערב וחושך... ובגמרא, העוסק בתורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום, דכתיב יומם יצוה כו' ובלילה שירה עמי כו'. זה כנ"ל בחי' מדת לילה ויום.

(שפת אמת, פרשת בהעלותך, שנת תרנ"ז)

[כי התורה אחוזה בהקב"ה, ונמצא שהלומד תורה, הקב"ה כביכול יושב ונמצא "עמו".]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף לט ע"ב) לטקסט

כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום וכו' כל העוסק בתורה בעוה"ז שהוא דומה ללילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד לעוה"ב
ובפרק ב' דחגיגה, אמר ריש לקיש כל העוסק בתורה בלילה... כל העוסק בתורה בעולם הזה... אמנם המאמר הזה בא להודיע כי עיקר הנהגת המציאות הוא ביום שבו האור, אבל בלילה שהוא חושך הכל בטל, ולכך ראוי הלילה לתורה. ולכך אמרו כאשר הוא עוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום, כי בזה נראה כי הוא עוסק בתורה בזמן שראוי לתורה. כי התורה עיקר שלה הוא החסד, וכדכתיב (משלי ל) ותורת חסד על לשונה, ואמרו ז"ל (סוטה יד, א) התורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים כמו שבארנו בנתיב גמילות חסדים, כי התורה היא הטוב הגמור ולכך היא תורת חסד הוא הטוב הגמור, ולכך אמר שמושך עליו חוט של חסד, כי היום שהוא כולו אורה ראוי שיהיה נמצא בו החסד, ולכך הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום.

ולאיכא דאמרי כאשר עוסק בתורה בעולם הזה שהוא עולם גשמי ועם כל זה דבק בתורה, נראה בזה שיש לאדם זה דביקות גמור בתורה שהוא טוב ומסולק מן הגשמי, ולכך מושך עליו חוט של חסד לעולם הבא, כלומר שעל זה יהיה לאדם זה הטוב והחסד לעולם הבא, וכל זה שדבק בתורה לגמרי שהיא טוב. והתבאר בזה כי עיקר התורה כאשר האדם נמשך אחר השכלי וגובר על הגוף הגשמי ומסלק אותו ובזה נעשה האדם שכלי.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התורה, פרק ד [ובקיצור בנצח ישראל, פרק ה])

משום ובלילה שירה עמי
...מצאנו לרז"ל שדעתם לקרוא את כל התורה בשם שירה... וכן אמר ר"ל, יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירו עמי, מ"ט יומם יצוה ה', משום דבלילה שירו עמי, שעסקתי בתורה בלילה; ואין זה דבר תימה לכנות את התורה בשם שירה, כי שם שיר שהוראתו שירה וזמרה, אם שיר נגוני (געזאנג) אם שיר דבורי (ליעד), אלה שני המינים נקראו כל אחד שיר המסתעף משם 'ישר', שהוראתו הישר והשווי, כי השיר הנגוני לכשיהיה מקובל ונעים למקבלים צריך שיהיה בו העתקה ישרה ממעלה לחברתה הסמוכה לה בערך הנגוני, בלי שידלג המנגן ממעלה למעלה זרה שאיננה מרוצפת עם הראשונה, וגם שלא יהיה פגם וחריץ ושליבת היבבות האחרות זו עם זו הן בערך העליה והן בירידה; וכן דבור השירי הוא המשכת הקולות בנעימה וביופי וביושר בלי פגימה, ושיריה משולבות זו בזו ונערכות בשיעור וקצב מצומצם במסלה העולה בית השמע, כמבואר היטב בדברי הרש"פ, ששם שיר הוא מסתעף משם 'ישר' על שם היושר והשווי שבהם. הנה לפ"ז יסוד האמיתי נכון לכנות את התורה בשם שירה, כי התורה בכללה נקראת ג"כ ספר הישר (יהושע י) הלא היא כתובה על ספר הישר (שמואל ב' א) דתרגומם ספרא דאורייתא.

(הכתב והקבלה, דברים פרק לא פסוק יט)

בעולם הזה שהוא דומה ללילה

ותקנת האדם לעלות בהר ה' ולבא למעלות גדולות ונפלאות... בהרגל וחינוך האדם יום יום, כמ"ש החסיד בעל חובת הלבבות [שער הבחינה פרק ו, ושער עבודת האלקיפם פרק ג] בפסוק "יום ליום יביע אומר" [תהלים יט, ג], שכל יום ויום ישיג מעט מעט יותר... ויאירו מעט מעט עיניו הטהורים באור התורה והעולם העליון הנקרא יום, כמ"ש חז"ל בריש פסחים. ויש לפרש בזה סיפא דקרא "ולילה ללילה יחוה דעת", שאמרו חז"ל שהעולם הזה דומה ללילה, וכל יותר שיאירו עיניו ויכיר אור היום האמיתי, יחשכו כוכבי נשפו של תאות העוה"ז ודמיונותיו, ויחשבה ללילה בכל פעם יותר.

(רבי פנחס הלוי הורוויץ, הפלאה, כתובות, פתחא זעירא, אות טו)

כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילים אותו גחלי רתמים

[אין מדובר כאן על הפסקה פיזית של לימוד התורה, אלא מדובר על הפסקת פנימית. כל מהות לימוד התורה היא לבטל את הרצון האדם לקבל, כמו שאמרו חז"ל: "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין". ומי שמפסיק מלעסוק בתורה במגמה זו, אלא עוסק בה באופן חיצוני בלבד, עבור תועלת עצמו, שמכונה "דברים בטלים", אינו יכול להמשיך בעבודתו. וגם אם הוא חוזר מיד ללמוד תורה, כבר פגם בתורתו, וכבר אין בכוחה לבטל את הרצון לקבל, אא"כ יקבל על עצמו ששוב לא יפסיק, שבזה הוא מתקן את הפגם.]

(רבי ברוך שלום אשלג, ה' שמעתי שמעך (תשסז), כרך א, מאמר פז עמ' קמו)

כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילין אותו גחלי רתמים שנאמר הקוטפים מלוח עלי שיח
עוד צריך ליזהר, בהיותו עוסק בתורה, אל יפסיק עוד בה בדברי שיחה, שזה כמערב חול בדבר קודש. ועונשו חמור, כדפי' בזוהר (פרשת שלח לך דף קסב ע"א) שבת קול אומר בגן עדן בכל יום שלשה דברים עד שלא יפתח בצלאל ברזין דחכמן, ואחד מהם הוא מאן דפסק יתפסק, ופי' מאן דפסק מלין דאורייתא על מלין בטלין יתפסקון חייוי מהאי עלמא ודיניה קיימא בההוא עלמא, עכ"ל. והוא מה שאמרו בפרק אין דורשין, אמר רבי לוי כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילין אותו גחלי רתמים, שנאמר הקוטפים מלוח עלי שיח ושורש רתמים לחמם, ופירש רש"י ע"ה במסכת ע"א פרק קמא, שפוסק על שיחה בטלה מלוח דברי לחלוחית, ועיקר; לשנא אחרינא - הנכתבה בלוחות. וגחלי רתמים פירשתי בפרק הקודם בשם רש"י ע"ה על ענין (תהלים קכ, ל) חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים, עיין שם. והטעם לזה, מפני שהתורה היא אש ובאש נתנה, שנאמר (דברים לג, ב) מימינו אש דת למו, ודיבור דברים בטלים הם גחלי אש, כי הדיבור בא מאש הלב, וכאשר האדם עוסק בתורה, קולו חוצב להבות אש בקדושה, אמנם בעוסקו בשיחה בטלה הוא אש נכרי, ולכך ברשתו אשר טמן תלכדו, באש פגם - אש תאכלהו.

(ראשית חכמה, שער הקדושה, פרק יד [אות מז])

ובפרק ב' דחגיגה, אמר רבי לוי כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילים אותו גחלי רתמים, שנאמר הקוטפים מלוח עלי שיח ושרש רתמים לחמם. פירוש, הפוסק מדברי תורה, שכל דברי תורה יש להם טעם טוב, כדכתיב (תהלים יט) ומתוקים מדבש ונופת צופים, ועוסק בדברים בטלים, שדברים בטלים אין בהם ממש וטעם. ולכך גחלי רתמים לחמם, כי מאחר שהוא מחליף התורה שיש לה טעם טוב בדבר שאין לו טעם, לכך לחמם שיהיו טועמים הוא גחלי רתמים. כאשר אינו רוצה בדבר שיש לו טעם טוב, מאכילין אותו גחלי רתמים, היינו כי לחמו הוא בטורח ובקושי ובצער גדול מאוד, וזהו גחלי רתמים, שהמאכל שבא לו בצער ובקושי כאלו גחלי רתמים הוא אוכל. ומביא הכתוב הקוטפים מלוח, התורה תקרא "מלוח", כי המלח נותן טעם אל הכל, והקוטפים, שהוא פוסק התורה עלי שיחה בטילה, גחלי רתמים לחמם.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התורה, פרק טו)

ובמסכת סופרים פט"ו ה"ח, הובא בספר ערכי הכינויים, מבואר דהמקרא נמשל למלח. וא"ש ג"כ ע"פ מה שנת' לעיל, ולכן נק' המלח ג"כ ברית אלקיך, פי' על דרך מה שנאמר לעברך בברית ה' אלקיך, שהוא בחי' התקשרות ואהבה רבה ונפלאה למעלה מהשכל וכמו כריתת ברית... והמשכת אהבה רבה זו בנפש נמשך ע"י עסק התורה וכמש"ל שע"י עסק התורה מתקשרת באור אין סוף ב"ה הסובב כל עלמין. ועפ"ז יש לפרש מארז"ל פ"ב דחגיגה די"ב ע"ב ע"פ הקוטפים מלוח עלי שיח (באיוב סי' ל), שפוסקים מדברי תורה ועוסקים בדברי שיחה, הרי שד"ת נקראו מלוח, ועמ"ש בזה רש"י פ"ק דע"ז ד"ג ע"ב, ולפי מש"כ י"ל כפשוטו.

(רש"ז מלאדי, ליקוטי תורה, פרשת ויקרא, ו ע"א)

מכון שבו אוצרות שלג ואוצרות ברד כו' וחדרה של סופה וסערה כו' ואתה תשמע השמים מכון שבתך
"מאת ה'" - הוא מיותר, ומה מקרא חסר אם כתב וה' המטיר וגו' ואש מן השמים. אלא בא ללמד על הא דאיתא בחגיגה דף יב, שבעה רקיעים הם כו', מכון שם אוצרות שלג וברד כו' וחדרה של סופה וסערה כו', ומנלן דאיקרי שמים שנאמר ואתה תשמע השמים מכון שבתך. ולא נתבאר מנלן דבמכון איתנהי הני מילי, וע' חדא"ג מהרש"א. ולדברינו מוצא הדרש הוא מזה המקרא, מאת ה' - ממקום שבתו כביכול.
"מן השמים" - לא שמים דאיקרי רקיע השמים, אלא מאת ה' מן השמים, היינו מכון שבתו דאיקרי שמים.

(העמק דבר, בראשית פרק יט פסוק כד)

מכון שבו אוצרות שלג ואוצרות ברד ועליית טללים רעים וכו' סופה וסערה ומערה של קיטור וכו' דוד בקש עליהם רחמים והורידן לארץ וכו' ערבות שבו צדק משפט וצדקה גנזי חיים וגנזי שלום וגנזי ברכה וכו' וטל שעתיד הקב"ה להחיות בו מתים וכו' סולו לרוכב בערבות ביה שמו
אמר רב יהודה אמר רב, דוד בקש עליהם רחמים והורידן לארץ, דכתיב כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, לא יגור במגורך רע. ע"כ. ולכאורה קשה, דמה איכפת ליה לדוד המלך ע"ה לבקש רחמים לשנות מעשה בראשית ולהפוך העליונים למטה, והיה לו להניח הדבר היכא דקאי קאי.
והנ"ל שיובן והוא בהקדים מה שכתב הטור חו"מ סימן מב, וז"ל: המוציא שטר חוב על חבירו בסך מאה דינרים או סלעים, ולא מתפרש איזה מטבע, אם היה כתוב בשטר שם מקום דהיינו בבבל, מגבהו ממעות בבל. הוציאו בארץ ישראל, מגבהו ממעות ארץ ישראל...
ואם כתוב בשטר שהלואה במקום פלוני, והפרעון במקום פלוני, אי כהאי גונא בתר מקום ההלואה אזלינן או בתר מקום הפרעון - ראיתי למוהר"ג בספר בתי כהונה ח"ב סימן כ"ה, שעמד גם כן על ספק זה, והעלה בשיקול דעתו בפשוט, דכל כי האי שכתוב בשטר מקום ההלואה ומקום הפרעון, לכולי עלמא חייב לפרוע במעות מקום הפרעון...
וכיון שכן, אם יהיה הפרעון מאת ה' מן השמים, יהיה הפרעון רע ומר גדול יתר מאד, שהרי על ידי הקב"ה המשפט הוא יותר חזק ובריבוי...
ואם כן לענין העונש, אם מקום הפרעון עיקר ליפרע ממנו מהחטא שחטא, שהחטא הוא חוב שחייב להקב"ה, כדמתרגמינן (ויקרא יט, יז) חטא - חובה, אם כן פרעון העונות, דהיינו שלג ואש וברד וטללים רעים שמשלם לחטאים, בהיות הדבר בשמים ממעל, ומקום הפרעון עיקר, אם כן יהיה העונש הרבה וחזק מאד. לזה הוצרך דוד המלך ע"ה לבקש עליהם רחמים להורידן בארץ, כדי שיהיה הפרעון גם כן כאן בארץ, וקל הדבר לסובלו...
וכשאני לעצמי נראה לע"ד לתת טעם כעיקר על מה שבקש דוד המלך ע"ה להתפלל אל ה', שאוצרות אש וברד שלג וקיטור ורוח סערה וטללים רעים שהיו בשמים ברקיע הששי הנקרא מכון, להורידן למטה לארץ בגהיני גהינם. והוא במה שיש לדקדק, דלמה היו כל כך רחוקים משמי השמים להורידן מטה מטה. וכל קבל דנא לענין הטובה מצינו שאמרו שם בגמרא דברקיע שביעי הנקרא ערבות ששם מקומו יתברך, שיושב שם הקב"ה כדכתיב סולו לרוכב בערבות בי-ה שמו, שם יש צדק ומשפט וצדקה וגנזי חיים וגנזי שלום וגנזי ברכה וכדומה... דלמה באו כל אלו הדברים הטובים למעלה למעלה בערבות, מקום כסא כבודו יתברך, ואוצרות אש ושלג וקיטור כולם מטה מטה בגהינם...
בירושלמי במסכת תענית פ"ב (הלכה א), וז"ל: אמר רבי לוי, מהו ארך אפים, מרחיק רוגז. משל למלך שהיו לו שתי לגיונות קשים, אמר המלך: אם שניהם דרים עמי במדינה, בני המדינה מכעיסים אותי, ומיד הם עומדין עליהם ומכלים אותם. אלא הריני משלחם במקום רחוקה, שאם יכעיסוני בני המדינה, עד שאני משלח אחריהם שיבואו, בני המדינה מפייסים אותי ואני מקבל פיוסם. כך אמר הקב"ה, אף וחימה שני מלאכי חבלה הם, אם דרים עמי כאן, עכשיו ישראל מכעיסים אותי והם עומדין ומכלים אותם, אלא הריני משלחם בדרך רחוקה, שאם יכעיסו אותי ישראל, עד שאני משלח אחריהם שיבואו, הם באים ועושים תשובה ואני מקבל תשובתם. מה טעם, דכתיב (ישעיהו יג, ה) באים מארץ מרחק מקצה השמים. פתח ה' את אוצרו ויוציא כלי זעמו (ירמיהו נ, כה). אמר רבי יצחק, ולא עוד אלא שנועל בפניהם, מה טעם פתח ה' את אוצרו ויוצא כלי זעמו, עד דו פתח עד דו טריק רחמיו קריבין. עכ"ל.
הרי הוא כמבואר, כי לגבי לענוש לרשעים ולנקום נקמתם במידת הדין, אינן נמצאים אצלו יתברך אף וחימה, ושולחם למקום רחוק כדי שלא יהא העונש מיד ובמהרה, כי אם על ידי המתנה ואיחור ועיכוב, כדי שיהיה הצלה. מה שאין כן לענין הטובה שהוא נותן תכף ומיד כאמור, צריכין כל הדברים הטובים שיהיו נמצאים אצלו ובמחיצתו כדי שלא יאחר הנתינה.
ומעתה מובן מאליו כונת המאמר בחגיגה במאמרנו הפונה קדים, דברקיע שביעי שנקרא ערבות כי שם מושב יקרו יתברך שמו, רם ונישא יושב על כסאו, צריך שיהיו נמצאים אצלו כל הדברים הטובים שיש בעולם, שהם גנזי חיים, גנזי שלום, גנזי ברכה, וגנזי גשמים וטללים טובים. לפי דכיון שמידתו הטובה ליתן לכל שואל תכף ומיד די מחסורו אשר יחסר לו, צריך כל הדברים הטובים שיהיו נמצאים ומוכנים אצלו, כדי לתת מיד בלי סירוב ועיכוב. ולעומת זה כל הדברים הרעים וכל מיני פורעניות, שהם אוצרות אש וברד שלג וקיטור, ביקש דוד המלך ע"ה רחמים והורידם לארץ מטה מטה שיהיו רחוקים ממנו יתברך, כדי לעכב הפורענות שלא יבואו על הרשעים תכף ומיד. ועד דאזיל ואתי רחמיו קרבין, על דרך שאמרו בירושלמי באף וחימה.

(רבי חיים פלאג'י, צדקה חיים, דרוש כו, עמ' שי-שיג)

מעון ששם מלאכי השרת, מכון ששם רוח סערה, ערבות שם גנזי חיים
אך השלשה העליונים עולים יותר זה על זה בספיריות כי אין מעון שעל זבול מתקרב אליו באיכות, וכן אין מעון מתקרב אל מכון, וכן ערבות, על כן נרמז כל אחד בפני עצמו.
כנגד מעון הוא יריעות עזים ששם עוז מלאכי השרת כמו שאמרו ז"ל פרק אין דורשין, ומצינו בפרק מי שאחזו (גיטין סח, ב) שמלאכי השרת נקראו תועפות. וכנגד מכון, עורות אלים מאדמים, כח דין הוא שם כמו שאמרו באין דורשין, ששם חדרה של סופה ומערה של קיטור ועליית טללים רעים ואגלים רעים וזהו רמז מאדמים. וכנגד ערבות, היה עורות תחשים הוא ססגונא שגווניו רבים (שבת כח, א), והוא כי לא היה אדם יכול לעמוד על הגוון כי היה בהיר ונראין בו מעין גוונים רבים מאוד, רמז אל ערבות שהוא ספיריי מאוד כמעט שאין גוון נתפס בו, כמו שאמרו באין דורשין, כי שם גנזי חיים טובים, דכתיב (תהלים לו, י) כי עמך מקור חיים, וגנזי שלום וברכה ונשמותיהם של צדיקים ורוחות ונשמות שעתידות להבראות, כמו שאמרו ז"ל, וטל שעתיד הקב"ה להחיות בו מתים. הרי כל הדברים ההם רוחניים ואין ספק כי גם ערבות מתקרב להם.
ואחשוב רמז בהיות שכינה בבית קדש הקדשים המכוסה ביריעות אלו הרומזים שבעה רקיעים, לרמוז כי לא כאשר מתחלה שהיה שפע הנשפע על הארץ בא עליה מן השמים, אך עתה שעיקר שכינה בתחתונים מתחת לרקיעים יצא שפע להשפיע ברקיעים וכל הנהגת וטוב השמים מהארץ יושפע.

(ר' משה אלשיך, תורת משה, שמות, פרק לו פסוק יד-יט)

מעון שבו כיתות של מלאכי השרת וכו' מכון שבו אוצרות שלג ואוצרות ברד וכו' וחדרה של סופה וסערה ומערה של קיטור וכו' דוד בקש עליהם רחמים והורידן לארץ
כמו שאמרו ז"ל פרק אין דורשין, כי מכון הוא רקיע ששם אוצרות שלג וברד וקיטור וסערה וכו', ובגמרא הקשו הרי בארץ הם שנאמר הללו את ה' מן הארץ וכו' אש וברד, ומשני דוד התפלל והורידן לארץ. הנה כי בתחלה היו בשמים מקום מלאכי השרת, כי מכון למעלה ממעון אשר גם שם כתות מלאכים... אמר וה' המטיר וכו'... מאת ה', כלומר הגזרה היתה מאתו יתברך, אך הפועל היה מן השמים, הוא מן הרקיע הששי, וזה היה על ידי המלאכים.

(רבי משה אלשיך, תורת משה, בראשית, פרק יט פסוק כד)

לא אל חפץ רשע אתה לא יגרך רע צדיק אתה ה' לא יגור במגורך רע

…שאם הוא פגום באיזו אבר שיהיה אין השכינה שורה עליו, כי אין השכינה שורה על נשמה פגומה ח"ו. וכן פי' הרשב"י ע"ה בתיקונים (בהקדמה דף ג ע"ב) וז"ל דאיהו לא שרייא באתר פגום הה"ד כל אשר בו מום לא יקרב. אוף הכי בנשמתא פגימא לא שריא. זכאה איהו מאן דאשלים נשמתיה לשרייא ביה שם יהו"ה ועביד ליה כורסיא לגביה עכ"ל. וכן כתיב "לא יגורך רע", לא יגור במגורך העושה רע, והוא בעל העבירה.

(רבי משה קורדובירו, פרדס רמונים שער כב פרק ג)

ערבות וכו' גנזי חיים וגנזי שלום וגנזי ברכה ונשמתן של צדיקים
ובמדרש הנעלם פרשה זו (קכה, א) ועדן באיזה מקום כו', בערבות, דהא תנן, שם גנזי חיים טובים ברכה ושלום ונשמתן של צדיקים כו'. והוא מה שאמרו בגמרא, ערבות שבו כו', ושם נחשבו הרבה דברים, עיין שם. וכאן חשב רק ג' דברים דתליא בעתיקא שהוא גנזי חיים גנזי ברכה גנזי שלום שהם כנגד חיי בני ומזוני דלאו בזכותא תליא אלא במזלא תליא מלתא כמו שאמרו (מו"ק כח.) והיינו בעתיקא. וכמו שאמרו בזוהר הקדוש (ח"ג עט, ב) כתיב בחנה ותתפלל על ה', על דייקא, בגין דבנין במזלא קדישא תליין כו'. השלך על ה' יהבך, על דייקא, דהא מזוני במזלא תליין כו', והיינו מעתיקא שהוא על ה' דקוצא דיוד דלעילא רמיזא לאין כ"ע (כמו שאמרו שם סה, ב). גנזי חיים - חיי. גנזי ברכה - היינו עושר שהוא סתם ברכה, וכמו שנאמר (בראשית רבה ר"פ יא) ברכת ה' היא תעשיר - זו השבת, שנאמר ויברך אלקים את יום השביעי. גנזי שלום, היינו בני, וכמו שנאמר וראה בנים לבניך שלום על ישראל. ומה שחשב במדרש הנעלם נשמתן של צדיקים, הוא מפני שאמר להלן (ע"ב) תנו רבנן כל נשמתן של צדיקים למעלה בעדן כו'.
וחיי בני ומזוני באמת הם כפשוטו גם כן אבל העיקר מרמזין על מיני דברי תורה. חיים - כמו שנאמר ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו', ובחרת בחיים וגו', ואיתא (ברכות לב ע"ב) ואין עץ חיים אלא תורה וכמו שאומרים כי הם חיינו. גנזי ברכה שהוא עושר, בעשירי תורה, כמו שאמרו (נדרים מא.) אין עני אלא בדיעה, מכלל שסתם עשיר הוא בדברי תורה. וכן נדרש (תמורה טז.) עשיר ורש על חכם וטיפש. גנזי שלום - שלום הכנה לדברי תורה, כמו שנאמר ויחן ישראל וגו', כאיש אחד בלב אחד, כמו שאמרו במכילתא, וזה היה הכנה למתן תורה. וכשזוכין לדברי תורה מטלא דעתיקא זוכין לשלום מקטרוג היצר הרע...
והנה בגמרא (שבת י ע"ב) איתא מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה כו', ואיתא בגמרא (ברכות לג ע"ב) אין לו להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים כו', ולכאורה המאמרים סותרין זה את זה. אבלבאמת יש להקב"ה הרבה גנזים, וכמו שנחשבו במדרש הנעלם ובגמרא חגיגה. אבל אוצר הוא כלי המחזיק בית גנזיו, ועל זה אמר שאוצר המחזיק בית גנזיו של הקב"ה הוא יראת שמים.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת חיי שרה, אות י)

ערבות וכו' שם אופנים ושרפים וחיות הקדש ומלאכי השרת וכסא הכבוד וכו' סולו לרוכב בערבות בי-ה שמו
וצריך אתה לדעת כי חיות הקדש הם ברקיע השביעי שהוא ערבות, וכן הזכירו רז"ל במסכת חגיגה כי ערבות הוא השביעי.
וקצת מחכמי הקבלה אמרו כי יש למעלה מערבות רקיע שמיני ששמו מעון, ושם נהרי שמחה, ולכך אנו אומרים שהשמחה במעונו, ולמעלה ממנו רקיע תשיעי ששמו מכון, ושלשתם יחדו השביעי והשמיני והתשיעי נקראים ערבות. והנה חיות הקדש הם באותו רקיע שביעי ששמו ערבות, והרקיע ששמו מעון נטוי על ראשיהם, וכסא הכבוד שעליו השכינה הוא התשיעי, ששמו מכון, הנקרא ערבות גם כן. והוא שאמר דוד ע"ה (תהלים סח) "סולו לרוכב בערבות בי-ה שמו", וכתיב (מלכים א ח) "מכון לשבתך עולמים".

(רבינו בחיי, שמות פרק כה פסוק יח)

ערבות שבו וכו' ונשמותיהן של צדיקים וכו' ומלאכי השרת
וכן אמרו במסכת חגיגה: ערבות שבו... ונשמותיהן של צדיקים... ומלאכי השרת... הרי שבארו בפירוש שמדרגת נפשותיהן של צדיקים אחר שנפטרו מהגוף וקודם תחיית המתים היא במדרגת מלאכי השרת. ופשט הכתוב שאומר "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה" (זכריה ז) יורה על זה. והמדרגה ההיא תיקרא בראש משנת פרק חלק "העולם הבא", לפי שהיא באה לאדם אחר המוות, ועליה אמר: כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב.

(ספר העקרים, מאמר רביעי פרק לא)

ערבות וכו' סולו לרוכב בערבות בי-ה שמו
ויש להעיר לענין תערובות בחי' פנימי ומקיף מענין רקיע השביעי הנקרא ערבות. שפי' בפרדס ערך ערבות ע"ש שבו מתערבים חסד וגבורה יחד וכ"כ בזח"ב קסה, א, והוא ע"ד עושה שלום במרומיו שמחבר שני הפכים כו' מלך שהשלום שלו. והיינו לפי כי רקיע זה השביעי הוא ענין היכל השביעי היכל קדה"ק שכולל ג' ראשונות וכמ"ש במא"א אות ע' סנ"ח. וז"ש סולו לרוכב בערבות בי-ה שמו כו' שהוא בחי' שלמעלה מהמדות דלאו מכל אלין מדות איהו כלל ע"כ מתבטלים שם המדות והיו לאחדים וכמ"ש לך ה' הגדולה והגבורה כו'.

(רש"ז מלאדי, ליקוטי תורה, פרשת נשא כט ע"ג-ע"ד)

...ולעומת איסור המלאכה שהוא סילוק הרעיון מעניניו ותיקוניו בזה העולם, זוכין לעומתו בחג למצות ערבה שרומזת לרקיע ערבות כמ"ש רבינו בחיי בספר כד הקמח, שבו ענינים שלמעלה מזה העולם כבש"ס חגיגה. ונראה שזה שעלה שלה משוך כנחל רומז להיות משוך אחר ה' יתברך הנקרא רוכב בערבות, וכ"ז זוכין בשביל איסור המלאכה, היינו שלא להיות נמשך אחר טרדת הפרנסה וטורח המלאכה.

(שם משמואל, מועדים, סוכות שנת תרע"ח)

ערבות שבו צדק משפט וצדקה גנזי חיים וגנזי שלום וכו' וכסא הכבוד וכו' שנאמר סולו לרוכב בערבות בי-ה שמו
ואומר ערבות שהוא השביעי באמת שבו צדק וצדקה וגנזי שלום ושאר כל מדות הטובה והרחמים. וכבר ידעת שאמרו ששמו של הקב"ה שלום, ואמר שבו כסא הכבוד בפירוש, ללמד שכל הדברים האלו הם ברקיע השביעי, וממנו נאצלין ונשפעין בשעת הרצון. ודע שהשביעי אינו נקרא שביעי לגן כשתמנה מלמטה למעלה ויהיה הוא אחרון, ולא כשתמנה מלמעלה למטה ויהיה הוא הראשון, אלא כשיהיו שלשה מכאן ושלשה מכאן האמצעי הוא השביעי. והבן זה היטב. ואל יסור מלבבך שבו יפתחו לך כמה מנעולים סגורים. ובמדרש תהלים [מזמור קיד], א"ר פנחס הכהן בר חמא, הרקיע ששמו ערבות הקב"ה זורע בו מעשיהם של צדיקים והוא עושה פירות ע"כ. והבינהו, שכבר כתבתי לך מה שדרשו בפסוק ממזרח אביא זרעך וממערב אקבצך.
ודע כי בי"ת בי-ה שמו אינה משמשת, אלא עיקר. אל תחשוב זולת זה לפי דעת מקובלי השמות. אבל אני אין לנו להקפיד בכך, שדי לנו בשתי אותיות הללו שבה נברא העוה"ז והעוה"ב, כפי מה שדרשו בכמה מדרשים [בראשית רבה פרשה יב, אות י]. ובפירוש אמרו במדרש אין הקב"ה רוכב בערבות לא בקדוש שמו ולא בברוך שמו ולא בה' צבאות שמו אלא בי-ה שמו, בשתי אותיות הללו, מפני שבשתי אותיות הללו נברא העולם. ואמרו שהעוה"ב נברא ביו"ד והעוה"ז בה"א. ודע ששתי אותיות הללו הם של שם של ד', אלא שיש הפרש גדול בין יו"ד וה"א הסמוכה לה ובין יו"ד ה"א תחלה וסוף. ואין לי לפרש, שכל א' מקומו יוכיח עליו. ולעולם אני אומר לך שבי"ת בי-ה צור עולמים שהוא שורש ואינה לשימוש, שאין הלשון סובל זולת זה. וכן עיקר. ובפרקי דר' אליעזר [פרק יט] שבעה רקיעים ברא הקב"ה ומכולן לא בחר הקב"ה למכון שבתו אלא ערבות וכו'. ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה הגדילו והוסיפו ברקיעים לרמוז הסוד לתשלום המנין הידוע: תנא, י' גלגלים וי' מאמרות הם, וכל גלגל וגלגל יש לו מאמר א', לא שהוא סובב בו אלא שהוא מסבבו, העוה"ז כחרדלא בעביתנא, מ"ט משום רוחא דנשבא ביה וקאי בהכי, ואלמלא כליא רוחא חדא שעתא או חדא רגעא אתחריב עלמא. ע"כ. ואין להאריך יותר.

(רבי טודרוס הלוי אבולפיה, אוצר הכבוד כאן)

ערבות שבו צדק משפט וצדקה גנזי חיים וגנזי שלום וגנזי ברכה ונשמתן של צדיקים ורוחות ונשמות שעתיד להיבראות וטל שעתיד הקב"ה להחיות בו מתים צדק ומשפט דכתיב צדק ומשפט מכון כסאך וכו' מלך א-ל חי רם ונשא שוכן עליהם בערבות שנאמר סולו לרוכב בערבות בי-ה שמו ומנלן דאיקרי שמים וכו' כתיב הכא סולו לרוכב בערבות וכתיב התם רוכב שמים בעזרך
"לרוכב בערבות" - ענינו השליט על ערבות, והוא הגלגל העליון המקיף בכל. ובדברי החכמים ז"ל הנכפלים בכל מקום, שהם שבעה רקיעים ושערבות הוא העליון המקיף בכל. ולא תרחיק היותם מונים הרקיעים שבעה, ואם הם יותר - כי פעמים ימנה הכדור אחד, ואף על פי שבו גלגלים הרבה, כמו שהוא מבואר למעינים בענין זה וכמו שאבאר. אמנם המכוון הנה - הראותם תמיד, שערבות הוא למעלה מן הכל, ועל ערבות נאמר, "רוכב שמים בעזרך".
ולשון חגיגה, אמרו, "ערבות, רם ונישא שוכן עליו, שנאמר, סולו לרוכב בערבות; ומנא לן דאיקרי 'שמים'? כתיב הכא, 'לרוכב בערבות', וכתיב התם, 'רוכב שמים'" - הנה כבר התבאר, כי הרמז כולו לגלגל אחד, והוא המקיף בכל, אשר תשמע מענינו מה שתשמע. והסתכל אמרם, 'שוכן עליו', ולא אמרו 'שוכן בו' - שאילו אמרו 'שוכן בו', היה מחייב לא-לוה מקום או שיהיה הא-לוה כח בגלגל - כמו שדימו כיתות הצאבה, שהאלוה רוח הגלגל; ובאמרם, 'שוכן עליו' הראו, שהוא ית' נבדל מן הגלגל ואינו כח בו.
ודע כי הושאל לו יתברך רוכב שמים לדמיון הזר המופלא, וזה, כי הרוכב יותר מעולה מן הנרכב (ולא יאמר 'יותר מעולה' אלא בהקל מן המאמר - שאין הרוכב ממין הנרכב); והרוכב גם כן הוא אשר יניע הבהמה ויוליכנה כאשר ירצה, והיא כלי לו, ישתמש בה כרצונו, והוא נקי ממנה, בלתי נדבק בה, אבל חוצה לה. כן הא-לוה יתעלה שמו, הוא מניע הגלגל העליון, אשר בתנועתו יתנועע כל מתנועע בו, והוא ית' נבדל ממנו ואינו כח בו.
ובבראשית רבה אמרו, בפרשם למאמרו ית', "מעונה אלוהי קדם" - אמרו, "הוא מעון עולמו ואין עולמו מעונו"; וסמכו לזה אמרם, "הסוס טפלה לרוכב ואין הרוכב טפלה לסוס - הדא הוא דכתיב, כי תרכב על סוסיך". זה הוא לשונם, והסתכל בו ותבין, איך בארו יחסו ית' לגלגל, ושהוא כלי לו אשר בו ינהיג המציאות. כי כל מה שתמצא לחז"ל, כי השמים הפלוניים בהם כך וכך והשמים הפלוניים בהם כך וכך, אין ענינו שבשמים הגשמים אחרים בלתי השמים, אבל ענינו - שהכוחות המהוות הענין הפלוני והשומרות סידורו יבואו מן השמים ההם. והראיה על מה שאמרתי לך - אמרם, "ערבות - שבו צדק וצדקה ומשפט, וגנזי חיים וגנזי שלום וגנזי ברכה, ונשמותן של צדיקים ונשמות ורוחות שעתידים להבראות, וטל שעתיד הקב"ה להחיות בו המתים" - ומבואר הוא, שכל מה שמנאוהו הנה, אין מהם דבר שהוא גשם, שיהיה במקום (כי ה'טל' אינו טל כפשוטו). והתבונן איך אמרו בזה 'שבו' - רצוני לומר, שהם בערבות - ולא אמרו שהם עליו, וכאילו הגידו שאלו הדברים הנמצאים בעולם אמנם הם נמצאים מכוחות, יבואו מערבות, הא-לוה ית' שמהו התחלה להם ונטעם בו, אשר מכללם 'גנזי חיים', וזה הוא הנכון והאמת הגמור, כי כל חיים נמצאים בחי אמנם הם מן החיים ההם, כמו שאזכור אחר זה. והתבונן איך מנו נשמותן של צדיקים ונשמות ורוחות שעתידים להבראות - ומה נכבד זה הענין למי שיבינהו! כי הנשמות הנשארות אחר המות אינם הנשמה ההוה באדם כשיתהוה - שזאת ההוה בעת התהוותו היא כח ההכנה לבד, והדבר הנבדל אחר המות הוא הדבר המגיע בפועל; ולא הנשמה גם כן ההוה היא הרוח ההוה - ולה מנו בהוות, @7'נשמות ורוחות'; אמנם הנבדלות הם דבר אחד לבד. וכבר בארנו שיתוף 'רוח' ובארנו עוד, בסוף ספר מדע, מה שנפל באלו השמות מן השיתוף.
והסתכל איך אלו הענינים המופלאים האמיתיים, אשר אליהם הגיע עיון המעולים שבפילוסופים, מפוזרים במדרשות, כשיעיין בהם האיש החכם שאינו מודה על האמת בתחלת עיון, ישחק מהם, למה שיראהו בפשוטיהם מההבדל מאמיתות המציאות. ועילת זה כולו - דברם בחידות באלו הענינים, לזרותם מהבנת ההמון, כמו שהגדנו פעמים.
ואשוב להשלים מה שנכנסתי להבינו, ואומַר, שהם ז"ל התחילו להביא ראיות מדברי פסוקים על היות אלו הדברים המנויים בערבות - בשאמרו, "צדק ומשפט - דכתיב, צדק ומשפט מכון כסאך". וכן הביאו ראיה על אותם שמנאום שהם מיוחסים לא-לוה ית', שהם אצלו - והבן זה. ובפרקי ר' אליעזר [פרק יט] אמרו, "שבעה רקיעים ברא הקב"ה, ומכולם לא בחר כסא כבוד למלכותו אלא ערבות שנאמר, סולו לרוכב בערבות" - אלו דבריו - והבינם גם כן...
אמנם המכוון בזה הפרק, אשר עדיו היתה השבת הדברים, כי אמרו "רוכב שמים" - ענינו, מסבב הגלגל המקיף ומניעו ביכלתו ורצונו. וכן אמרו בסוף הפסוק, 'ובגאותו שחקים' - אשר בגאותו סיבב השחקים, הוציא זה הראשון - אשר הוא ערבות, כמו שביארנו - במילת 'רכיבה', ושאריתם - במילת 'גאוה', כי בתנועת הגלגל העליון זאת התנועה היומית, יתנועעו הגלגלים כולם, כתנועת החלק בכול - וזאת היא היכולת העצומה אשר הניעה הכל, ולזה קראה 'גאוה'.

(מורה נבוכים, חלק א פרק ע)

וטל שעתיד הקב"ה להחיות בו מתים
ודרך התחיה, לפי מה שנמצא לרבותינו ז"ל שאמרו שיש טל שעתיד הקב"ה להחיות בו את המתים, נראה שהתחיה תהיה כשיוריד הקב"ה טל על הארץ, יהיה כח הטל ההוא ככח טפת זרע הזכר לתת הצורה והעפר ההוא, בסבת הכנה שבו כזרע הנקבה לתת החומר. ונבואת יחזקאל על המתים שהחיה תחלוק על זה הדעת, לפי המובן מפשט הכתובים.

(ספר העקרים, מאמר ד, פרק לה)

יעוין בסנהדרין צ ע"ב כי טל אורות טלך כו' ומש"כ במרגליות הים שם מדוכתי טובי.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

ומי איכא חשוכא קמי שמיא וכו' לא קשיא הא בבתי גואי הא בבתי בראי
...על פי הגמרא, וחשך ענן וערפל מקיפין אותו שנאמר ישת חשך סתרו וכו' ומי איכא חשוכא קמי שמיא והא כתיב ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרא לא קשיא הא בבתי גואי הא בבתי בראי. והיינו דנהורא עמיה שרא משמעו שאין שם שום חושך, דאם לא כן מהו הקושיא על מה שאמר וחושך ענן וערפל מקיפין אותו, הלא יוכל להיות דנהורא עמיה ומכל מקום החשך וכו' מקיפין. אבל תיבת שרא משמע שאין שם שום חושך. ועל זה משני הגמרא דבבתי גואי נהורא עמיה שרא, ושם באמת אין שום חושך, רק בבתי בראי שם ישת חשך סתרו. ובתי גואי הוא הנקרא מסתרים, כמו שאמרו בגמרא (שם ה ע"ב) על מה שאמר במסתרים תבכה נפשי, מקום יש להקב"ה ומסתרים שמו וכו'. ומקשה ומי איכא בכיה קמי הקב"ה וכו', לא קשיא הא בבתי גואי וכו'. והפירוש דבז' המדות שהאציל הקב"ה להנהגת העולם הזה, אף דשם יש גם כן מהנסתרות לה'... מכל מקום שם ישת חושך סתרו, שבעולם הזה אין שום תפיסה בזה. אבל במסתרים שהוא בתי גואי, שהם למעלה מז' המדות, שם אין שום חושך כלל.
ומכל מקום, במאמר ראשון מעשרה מאמרות, שהוא בראשית דנמי מאמר הוא (כמו שאמרו ר"ה לב.) דכתיב בדבר ה' שמים נעשו, ולא נאמר שם ויאמר, ונזכר שם והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום. והטעם הוא שמאמר ראשון בראשית שהוא ראשית המחשבה. דחכמה מוחא דאיהו מחשבה, שם הוא התפשטות המחשבה, אבל בראשית היינו ראשית המחשבה, ושם כבר היה גלוי לפניו יתברך התהו ובהו וחשך, שנדרש (בבר"ר פ' ב) על מעשיהן של רשעים... ובאמת במאמר ב' שהוא יהי אור, שכנגד חכמה, שהוא מהנסתרות לה' אלקינו, וכל שכן במדת כתר עליון, שם נהורא עמיה שרא ואין שום חשך כלל...

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת שופטים, אות ח)

רש"י י"מ רוח הוא הנשמה העשויה בדמות הגוף
וע' בשערי זהר קונטרס נר"ן פרק רוח הערה לט והלאה.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

תוס' ד"ה נכנס, פרש"י כו' והיה קשה למורי כו' ונראה למורי לפרש איפכא כו'
ואי קשיא, הא קשיא: היאך אינם נראין הכוכבים ביום שהם ברקיע השני, וילון אין שם שיכסה עליהם? אלא לשון אחרון עיקר, דוילון הוא פרוש ביום, ומכסה הרקיע שהכוכבים קבועים בו, ויוצא ערבית ומאירים הכוכבים מתוך אורן שמאירים. לקוטי רבינו בצלאל כ"י בשם גיליון.

(חיד"א, פתח עינים כאן)

יעוין במבוא לס' בתי מדרשות מהגרש"א וורטהימר (ירושלם תש"ב) עמ' ח, שהעיר דבברייתא שם ובמדרש מבואר כפירוש התוס' עיי"ש.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300