הנהו תרי אלמי וכו'
כתוב בגלגולי הנשמות שקבל הרמ"ע ממהר"י סרוק דהני אלמי היו גלגול אלדד ומידד ע"ש באורך. ואפשר לרמוז אלמי נוטריקון אלדד מידד. ועוד רמזתי איזה גרגיר בזה בפני דוד בהעלותך ע"ש.

(חיד"א, פתח עינים כאן)

האי באזניהם מיבעי ליה באזניהם דכלהו ישראל
יש להרגיש דאי הכי לימא קרא באזנם ומדכתיב באזניהם ש"מ שתי אזנים לכל ישראל וכמ"ש בזהר הקדוש על פסוק ויקח מידם וכו' ע"ש. ועמ"ש בס' לשון למודים א"ח סי' כ"ה ע"ש.

(חיד"א, פתח עינים כאן)

מה יפו פעמיך בנעלים כמה נאין רגליהן של ישראל בשעה שעולין לרגל בת נדיב בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב
במאמר הזה נרמז מה שארז"ל בת היתה לו לאברהם אבינו, בכל שמה. ומה יפו פעמיך - לכנסת ישראל הכתוב מדבר, ופעמיה הם ישראל שעולין לרגל. וכנסת ישראל היתה לאברהם אבינו ע"ה כבת, שכיון שהוא נקרא איש עצתי, ואברהם אוהבי, בתו של הקב"ה הרי היא כבתו. ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה אמרו בלשון זה: האי ברכה בתו היתה או לא היתה? אלא אמו הן בתו היתה. משל למה הדבר דומה - למלך שהיה לו עבד תמים ושלום לפניו, ונסהו בכמה נסיונות ועמד בכולן. אמר המלך: מה אתן לעבד זה, או מה אעשה לו? אין לי אלא אצונו לאח הגדול ליעצו ולשמרו ולכבדו. חזר העבד עם אחיו הגדול ולמד מדותיו וקראו אוהבי, דכתיב זרע אברהם אוהבי. אמר מה אתן לו או מה אעשה לו? הנה כלי נאה עשיתי ובו מרגליות טובות אין כמותן, והן סגולות מלכים - אתננה לו ויזכה במקומו. הדא הוא דכתיב וה' ברך את אברהם בכל ע"כ. ועתה הבן וראה מי הוא המלך ומי אחיו הגדול, ומה הכלי שיש בו המרגליות הנאות שניתן לו. ונקרא אברהם אבינו נדיב, לפי שהיה נדיב באמת, העושה חסד עם העוברים והשבים חנם, וזהו הנקרא נדיב באמת, העושה חסד עם מי שלא קדמה לו זכות ולא נתחייב לו, כבעלי החסד. ועל זה נאמר אמרתי עולם חסד יבנה, שהקב"ה ברא את עולמו ובנה אותו בחסדו, כדי להטיב לבריות שעדיין לא נבראו ולא זכו בכלום. והבן זה כי מבואר הוא.

(רבי טודרוס הלוי אבולפיה, אוצר הכבוד כאן)

מה יפו פעמיך בנעלים
מה יפו פעמיך בנעלים כו'. הנה אמרו רז"ל ספ"ד דסוכה (דמ"ט ע"ב) ובפ"ק דחגיגה (דף ג' ע"א) שהפסוק הזה נאמר על כנסת ישראל בשעה שהיו עולים לרגל, כמ"ש שלש פעמים בשנה יראה כו' את פני ה' אלקיך. ועתה משחרב בהמ"ק תפלה במקום קרבן, שבחינת יראה את פני ה' אלקיך הוא עתה בתפלה, רק שאז היה השראת השכינה למטה במקום גשמי כמ"ש ועשו לי מקדש ושכנתי כו', לזה היה אז בהתחלקות ג' זמנים פסח שבועות סוכות נגד ג' אבות אברהם יצחק יעקב. ועתה בתפלה השראה זו היא בבחי' הרוחניות, הוא בלי התחלקות כי התפלה כלול מג' בחי' אברהם יצחק יעקב, כי תפלות אבות תקנום, כי יש פסוקים בתפלה מבחי' אברהם בחי' האהבה ויש מבחי' יראה ויש מבחינת יעקב מדת הרחמנות כמ"ש אתה ה' לא תכלא רחמיך כו'.

(ליקוטי תורה, בעל התניא, שיר השירים מב ע"ד)

כמה נאין רגליהן של ישראל וכו' שהיה תחילה לגרים
שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון ה' - בפסיקתא (דר"כ קכג) דחזון על פסוק כה אמר האדון ה', אר"ל כל מקום שנאמר האדון הוא מוציא ומכניס, זכר לדבר והנה ארון אדון הברית שהוא מוציא כנענים ומכניס ישראל...
והנה גם כאן הוראתו כן שהוא מוציא כנענים ומכניס ישראל, לכן תהיו עולים לראות פני האדון שבידו להוציאכם ובל תחוסו על מיטב כרמכם להניחם כצאן בלי רועה, כאשר תמצא להתשב"ץ (ח"א סימן סג) שחכם אחד שאלו על גודל הפלא שאומה שלימה יניחו כל אשר להם ויעלו לירושלים. ומפני זה פטור מי שאין לו קרקע לראות עזרה (פסחים ח:), דאין לו תועליות פרטיות בכניסתו לארץ ודו"ק, והנסיון הכביר שהולכים כל זכרים ואינם מניחים רק החגרים והסומים (ריש חגיגה) ומפקירים הארץ, זה בעצמו מגין עליהם שיושגחו בפרטיות להנצל מכל צר ואויב ולא יחמוד כו' (שמות לד, כד). לזה אמר מה יפו פעמיך בנעלים כו' (שה"ש ז, ב), מה נאין רגליהן של ישראל בשעה שעולין לרגל, בתו של אברהם אבינו, פירוש שנוסה בעשר נסיונות, וכה"א נדיבי עמים כו' עם אלוקי אברהם (תהלים מז), שהיה תחלה לגרים, פירוש דאין מקבלים גרים בימי דוד ושלמה (יבמות כד:), ורק מי גר אתך, שבשפלות ישראל מתגייר ומתגורר עם ישראל, זהו גר הצדק ועליך יפול, וזה נדיבי עמים עם אלוקי אברהם, שמנוסין בנסיון כאברהם אבינו.

(משך חכמה, שמות פרק כג פסוק יז)
כדאי לנו לתפוס את יסוד הגרות בכללותו, כמה רבה חשיבותו בישראל, עד שדרש רבא... כמה נאין רגליהן של ישראל בשעה שעולין לרגל!... אלקי אברהם שהיה תחלה לגרים. הננו רואים את הקשר המקודש שיש לכבודה של הקדושה החוגגת של העליה לרגל, המשרה עוז והדרת קודש על ישראל, עם הערך של חביבות הגרים. כי שפעת הקודש של עם ד' ממקור בית חייה אשר יתפשט לעתיד על כל עמי התבל, מראה היא בכל דור ודור את ניצוצי ברקיה, ע"י הנפשות הפניניות המפוזרות בגויי הארצות שמהן באים לנו גרי הצדק שאנו חייבים לאוהבם במדה טובה כפולה.

(מאמרי הראיה, חלק א, עמ' 200)

בת נדיב
עי' תקו"ז תי"ח (ל"ה ב).

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

בת נדיב בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב
וזהו הדרך התחילו האבות שע"י שהאדם מוציא עצמו מהרגילות והטבע ומשתוקק להשיג האמת יתחדשו לו הארות מן השמים. כמ"ש חז"ל ע"פ ושם דרך אראנו בישע אלקים, המשים אורחותיו. ומצות עליות רגלים היה מעין זה שהשליכו בני ישראל ג"פ בשנה ארצם ומקומם והלכו להסתופף בבית אלקים וזכו להתגלות כמ"ש יראה יראה כענין לך לך אשר אראך. ולכן כתבו חז"ל ע"פ מה יפו פעמיך בת נדיב בתו של אאע"ה שנקרא נדיב שהוא התחיל בזו המצוה ושילם הקב"ה שכרו לזרעו ג"פ בכל שנה. וגם במצות עליות רגל נזכר ונתעורר בשמים הליכת אאע"ה מארצו וממולדתו כנ"ל ונזכר זכותו לבני ישראל...

(שפת אמת, פרשת לך לך, שנת תרמ"ה)

וכן מצינו בזוהר הקדוש ([ח"ג] קנ סע"א) כרוה נדיבי עם, אלין אבהן דכתיב נדיבי עמים נאספו עם אלקי אברהם. ואף שנזכר רק אברהם, וכן בגמרא למדו מזה בת נדיב, בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב כו', אלקי אברהם ולא אלקי יצחק ויעקב אלא כו', מכל מקום בזוהר הקדוש יליף מינה לכל האבות שנקראו נדיבים כיון שאברהם אבינו ע"ה נקרא נדיב שהיה תחלה לגרים וקיים כל התורה קודם שניתנה רק מנדיבות, ממילא כל האבות נקרא נדיבים.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת החודש, אות ז [ובקיצור בפרשת מצורע, אות ו])

ולשון נדיבות הוא על מדתו של אברהם אבינו ע"ה כמו שמצינו בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב וכו' שהיה תחלה לגרים, דכל האבות נקראו נדיבים שקיימו התורה עד שלא נצטוו, אך עיקר הנדיבות הוא באברהם אבינו ע"ה שקיימה מנדיבות לבו כמו שדרשו (בראשית רבה פ' ס"א) אב לא למדו ורב לא היה לו וכו', מה שאין כן יצחק אבינו ע"ה שכבר נולד מאברהם אבינו ע"ה ומל אותו לשמנה ולמדו תורה וכן ליעקב. ועל ידי הנדיבות מדתו של אברהם אבינו יכולים לזכות להיות ותיסק עד רישא כמו באברהם אבינו ע"ה שזכה למדת זקן בא בימים. וזה שדרשו [שבת קיט ע"ב] מדכתיב בהתנדב עם ברכו ה', שהוא על העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כוחו, היינו בכל הג' ראשונות על ידי הנדיבות מדת אברהם אבינו ע"ה ועל ידי זה יכולים לזכות להיות אתער כח קדישא עלאה ואתבר חילא ותוקפא דסטרא אחרא.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת פנחס, אות טז)

מילה כנגד מדת החסד, שאברהם אבינו ע"ה שהיה מרכבה למדת החסד זכה ראשונה למצות מילה, וזכה שזרעו נימולים לשמונה שלא מדעתם, וזכה לזה על ידי נדבתו כמו שאמרו בת נדיב, בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב שנאמר נדיבי עמים נאספו וכו' שהיה תחלה לגרים.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק לערב יום הכפורים, אות ב)

ארץ ישראל, שהיא הרצון להמשך מטבעם אחר ה' יתברך, זכו ישראל מכח אברהם, וכמו שנאמר לו לך לך מארצך וגו' אל הארץ אשר אראך, והיינו שיניח את כל הרצונות שיש לו במולדתו ובבית אביו ויתפוס רצון אחד הוא אלקות. ואברהם נקרא נדיב שהיה תחילה לגרים כבש"ס חגיגה, וזהו הענין נדיבות, שנדב את הרצון שלו שמטבע האדם להמשך אחריו, והוא השליכהו ממנו עד שלא נשאר לו אלא רצון אחד לאביו שבשמים, ובשביל זה עצמו זכה לארץ ישראל בפועל, וזיכה לבניו אחריו להיות הרצון שלהם נמשך אחר רצון ה' יתברך...

(שם משמואל, פרשת שמות, שנת תרע"ד)

וזה שכתוב מאת כל איש אשר ידבנו לבו, וכענין שאמרו ז"ל בת נדיב, בתו של אאע"ה שהיה תחילה לגרים, שזהו עיקר הנדיבות שהוא משליך ממנו כל הרצונות וכל תאוות עוה"ז ומוסר את לבו ודעתו ורצונו לה' יתברך, ואם עושה כן אז לאט לאט מתקדש והולך עד שבאמת ניתק ממנו כל ענין שהוא היפוך הקדושה, ויכול להגיע עד רום המעלות.

(שם משמואל, פרשת תרומה, שנת תרע"ב)

ונראה דהנה לשון נדיבות מורה על כל דבר אשר יעשה האדם היפוך טבע חומרו, כי טבע החומר לגרמיה כמ"ש (קהלת ו) כל עמל אדם לפיהו, ונדיב הוא היפוך מזה, ולא בנתינה של כסף לבד אלא אף בכל דבר שאדם עושה נגד טבעו עבור זולתו. וע"כ אמרו ז"ל בת נדיב, בתו של אברהם אבינו שהיה תחילה לגרים, ונדבה רוחו לעזוב כל כסופין דהאי עלמא עבור כבוד שמו יתברך. והנה נדבת המשכן כדי שיבוא ה' יתברך לשכון כבוד בתוך עמו ישראל זוהי תאות כל נפש... אך כל זה הוא בנפש המושכלת, אבל הטבעית שנמשכת לכסופין דהאי עלמא אצלה היא נדיבות שעוזבת את טבעה וכנ"ל שאברהם אבינו נקרא נדיב, וע"כ כתיב ידבנו לבו הוא הנפש הטבעית שאצלה היא נדיבות.

(שם משמואל, פרשת תרומה, שנת תרע"ד)

...מפני שבאמת נופל ענין נדיב למי שמתנדב לאיש זר להיטיב לו, אבל המטיב לאחיו ולבנו עדיין אין זה נדיב כי אם בהשאלה, ע"כ אמרו חז"ל על פסוק "בת נדיב", "בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב", שהיה גומל חסד לכל באי עולם שהיו נכרים ועובדי ע"ז כדי להטיב להם באחריתם.

(מדבר שור דרוש יט = דרשות הראי"ה לימים נוראים עמ' לג)

בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב שנאמר נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם אלהי אברהם ולא אלהי יצחק ויעקב אלא אלהי אברהם שהיה תחילה לגרים

גֵּר צֶדֶק, הָרִאשׁוֹן לְכָל נְדִיבִים. בֶּן שָׁלֹשׁ הִכִּירְךָ, יוֹשֵׁב כְּרוּבִים. דִּמּוּ לְהַפְרִידוֹ מִיִּרְאָתֶךָ, אוֹיְבִים חַיָּבִים. בְּעַצְמְךָ יָרַדְתָּ, וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר שְׁבִיבִים.

(סליחות ליום רביעי של עשרת ימי תשובה, מנהג פולין, סליחה ע)

בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב וכו' שהיה תחילה לגרים וכו' מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו וכו' טף למה באין כדי ליתן שכר למביאיהן
דרש רבא מאי דכתיב מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב בתו של אברהם אבינו שהיה תחילה לגרים. הענין בזה כי בגר נמצא יקרות גדול מאי שאין בישראל, כי הגר עושה בנדיבות ובאהבת לבו לפי שבא מבין האומות להתחסה בצל כנפי השכינה, אך בשורש אין בו קדושה, כי הקדושה המורגלת באדם מנעוריו ומשורשת בו מאביו ואמו בזה נמצא ג"כ יקרית גדול וזה לא נמצא בגר. אך כאשר נפש מישראל ישתדל ללמוד לעשות באהבה ולהוסיף הבנה וחשק לעבודת ה' יתברך, לזה יש השני מעלות ביחד, שהוא מורגל ומקודש בקדושת האבות וגם מוסיף נדיבות לבו. ולזה היא מצות עליות רגלים, שלא ישתקעו בהרגל מצות אנשים מלומדה, ואז יקראו ישראל בת נדיב בתו של אברהם אבינו שהיה תחילה לגרים, היינו שהגר הוא מבורר בזה שמנדבת לבו יוצא מההרגל, וליותר היה הדבר הזה מבורר אצל א"א ע"ה, כי עתה לכל הגרים אף שיוצאים מהרגלם מ"מ יש להם תפיסה למה הם נכנסין, לפי שרואים את ישראל מקודשין, אבל א"א ע"ה שהיה תחלה לגרים, שהיו כל העולם עובדי ע"ז והוא יצא מן הכלל אף שלא ידע עוד במה שהוא בוחר וחושק, והיה צועק מי ברא אלה עד שנגלה אליו ה' יתברך. וכן הענין כאן, מה יפו פעמיך בנעלים כו', היינו בשעה שעולים לרגל ג"כ יוצאים מהרגלם ובתשוקה חדשה ילכו, וכל דבר שיצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא כו', היינו שלאו דוקא רק במצוה הזו הולכים לעשות בחשק חדש ולא מההרגל, רק בכל המצוות רוצים בהתבוננות חדשות כפי רצון ה' בכל עת ואינם עושים בהרגל. וזהו שאמרו במעמד הר סיני נעשה ונשמע, היינו בתחילה נעשה, היינו שאנו מקבלים עלינו לעשות ולקיים מצותיך בתמימות, אבל לא לעמוד רק בהמעשה, היינו אח"כ נשמע, היינו נרצה להבין השורש וכמה רצון יגיע לה' יתברך בכל מעשינו, וכמ"ש בדהע"ה כאשר התנדבו לבנין בהמ"ק, אמר אני ביושר לבב התנדבתי (דברי הימים א, כט, יז), היינו בנדיבות ממעמקי לבי, לא במעשה לבד, ועמך ראיתי, בשמחה ה' שמרה זאת לעולם, היינו כמו שראיתי עתה מעשה נדבתם היה בשמחה מלבם ולא מתוך הרגל וטבע, לכן שמרה זאת לעולם להם שלא יכבה האור הזה מהם לעולם.
וזהו ענין סמיכות הגמרא דרש ר' נתן בר מניומא משמי' דר' תנחום מאי דכתיב והבור רק אין בו מים ממשמע שנאמר כו', הוא ג"כ מורה על ענין הזה לקיים המצוה בשלמות ולא מתוך הרגל. וזה המאמר נאמר גם בנר חנוכה [שבת כב ע"א], ללמד לאדם שלא ידמה בנפשו מה יהיה אם אינו מקיים המצוה בשמחה, לכן נסמוך שם זה המאמר, באם יהיה המעשה בלי חשק ושמחה של מצוה, אז יהיה בהמעשה נחשים ועקרבים, היינו שיתברר להיפך, לזה ההכרח לבקש תשוקה לחדוש ד"ת תמיד.
ונסמך ג"כ הדרש מר' אליעזר ב"ע טף למה באין כדי ליתן שכר כו', היינו אם כל עיקר עליה לרגל הוא בכדי שלא יהיה כהרגל, מה שייכות להביא הטף, אדרבה כי ביאת הטף היינו שהאב רוצה שיקבע גם בלב הטף המצוה הזו, וא"כ יהיה כמצות אנשים מלומדה? אלא כדי ליתן שכר למביאיהן, היינו מחמת שכל כך פועלת העלי' לרגל נדבות לב בלבות ישראל, עד כמה שיוכל להתפשט הקדושה בזרעו ולהכניסה תחת כנפי הקדושה, ואין ביכולתו לעמוד ולמנוע מזה מצד טעם וסברא להביט מה שיהיה אחר זמן, רק הוא עושה מה שביכולתו, ובטח יתן ה' תיכף מבטח עוז במעשה זרעו להוציא לאור תעלומות לבבו ויביא ג"כ את טפו מכח תשוקת לבו, וע"ז אמר מרגלית טובה היה בידכם ובקשתם לאבדה ממני.

(מי השילוח - ליקוטי מסכתות, כאן)

אלהי אברהם שהיה תחילה לגרים
ובפ"ק דחגיגה אמרינן... אלא אלהי אברהם שהיה תחילה לגרים, וכתבו התוס' תחילה לגרים שנצטווה על המילה טפי מכל אותם שלפניו. ולפי מה שכתבנו דתלמודא דידן ס"ל דאברהם יצא מכלל בני נח לגמרי ובגוים לא יתחשב ואפילו להקל, וכמ"ש הרמב"ן, אין צורך למ"ש התוס', אלא הוא כפשוטו דומיא דכל גרים דעלמא שיוצאים מכלל בני נח לגמרי כך אברהם יצא מכלל בני נח לגמרי.

(פרשת דרכים, דרוש א)

ובבראשית רבה סדר לך לך פרשה מג סי' ב אמרינן וירק את חניכיו בעלי חניכתו שמם אברם כשמו, ע"כ. ופירש מהר"ש יפה שהגרים היו נקראים כשמו כדרכנו היום לקרוא הגרים אברהם כי הוא היה תחלה לגרים.

(פרשת דרכים, דרוש יז)

שנצטוה על המילה תחילה והכיר את בוראו. רבינו בצלאל משם הריטב"א. ועיין בתוס' ועמ"ש רבינו מהר"י רוזאניס בספרו האמיתי פרשת דרכים ע"ש.

(חיד"א, פתח עינים כאן)

ומסכת עבודה זרה דאברהם אבינו ארבע מאות פירקי הוה (עבודה זרה יד.), כי אברהם אבינו נקרא אב המון גוים כמו שאמרו בריש חגיגה דנקרא תחילה לגרים. וכמו שאמרו (נדרים לב.) שהכיר את בוראו מכלל דמתחילה לא. וכמו שאמרו (פסחים קטז.) מתחיל בגנות... מתחילה עובדי עבודה זרה היה אבותינו וידוע מה שאמרו (ברכות טז ע"ב) דאין קורין אבות אלא לשלושה... ובאמת הוא זכה לתקן גם השורש עד שגם תרח עשה תשובה כמו שאמרו ז"ל (תנחומא שמות יח). ונאמר לו טל ילדותך שדרשו חז"ל (בראשית רבה לט, ח) שהילדות שלו חביב כטל. וכמו שאמרו (בבא בתרא טו.) דנקרא איתן האזרחי מלשון האזרח בישראל דרצה לומר הנולד מלידה ומבטן והריון בקדושה.

(רבי צדוק הכהן, דובר צדק, מסכת עבודה זרה אות ג)

ואברהם אבינו תחילה לגרים שיצא מבבל לבוא לארץ ישראל כי כך הוא סדר המדריגות לבוא מן האחוריים אל הפנים ומשם הוא התחלת יציאת ישראל מן ההעלם והאפילה [דמגדל שהוא הרע שבאחוריים] לאור גדול.

(ר' צדוק הכהן, דובר צדק, פרשת אחרי מות אות ד)

אברהם אבינו ע"ה נקרא אב המון גוים, כי הוא אינו מלידה מבטן זרע ישראל העמוסים מני רחם להיות צור לבבו יתברך שמו בתולדה, שהרי נקרא תחילה לגרים, כי על ידי השתדלותו זכה לבינה שבלב ולהיות נקרא "איתן האזרחי" (בבא בתרא טו.) כאזרח בישראל שהוא איש הישראלי מבטן... אבל עיקרו הוא מצד השגת החכמה יתירה, ויש חכמה באומות העולם כמו שאמרו ז"ל (איכה רבה ב, יג).

(רבי צדוק הכהן, ליקוטי מאמרים, אות ח)

אברהם אבינו נקרא תחילה לגרים בריש חגיגה (ג'.), רק שזכה לשם אזרח, שנקרא "איתן האזרחי" (בבא בתרא ט"ו.), וזה ענין ירושת הארץ שהובטח בכמה מקומות, והיינו כי הגר, מאחר שצריך מקודם "והייתם לי לעם", אם כן הוא בפחד שאם יפסוק מהשתדלותו יאבד גם כן הבטחת "והייתי לכם" וגו', וזה הבדל בין גר לאזרח הארץ שהארץ שלו מנחלת וירושת אבותיו מעולם, אמרו ז"ל (ראש השנה י"ב ע"ב) נחלה אין לה הפסק, וכן אמרו "יעקבחבל נחלתו", שהוא נחלה שאין לה הפסק (עיין במדבר רבה ט', ז'), זהו רק מיעקב כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה סח, יב) אין החבל נפקע בפחות משלוש כי בתלתא זימני הוי חזקה, וכמו שנאמר (ישעיה נט, כא) "לא ימושו מפיך ומפי וגו' מעתה ועד עולם", כי בשלושה דורות הוחזק להיות כן בזרעם מעתה ועד עולם (בבא מציעא פ"ה.).
ולכך אברהם אבינו אמר "במה אדע כי אירשנה", ואמרו ז"ל (מגילה ל"א ע"ב): שמא בני חוטאים ואתה וכו'... והיינו שלא היה בטוח על האזרחיות והירושה שאין לה הפסק, כי החשיב עצמו לגר שרק אם יהיו לי לעם וגו', ולכך נענש אז "ידוע תדע וגו' כי גר יהיה וגו'", מאחר שאין לו בטוחות זה בה' יתברך, הרי על כרחך דצריך עדיין בירורין על דבר זה.

(ר' צדוק הכהן, ליקוטי מאמרים, אות י)

אמרו במדרש (בראשית רבה ל, י) באברהם אבינו ע"ה: עד שאתה מאיר לפני מאספוטמיא וכו'... היינו כי אברהם אבינו ע"ה היה תחילה לגרים, שהיה נולד מאומות העולם כפי התולדה, דאחר כך הכיר ונתגייר, ולגבי אומות העולם ההכרה בהשתדלות עצמו זה נקרא מה שהאדם מאיר. אולם באמת אברהם אבינו ע"ה זכה אחר כך לשם "אזרחי", שאינו גר, ואמרו ז"ל (בראשית רבה סג, ג): אברהם נקרא "ישראל". והתחלת זה במאמר "לך לך" וגו', שהוא: עד שאתה מאיר וכו', היינו מה שנקרא אצל אומות העולם הארה, לך לארץ ישראל, היינו מה שנקרא אצל ישראל הארה, וגילה לו ענין ישראל, שהוא להכיר שגם ההשתדלות הוא מה' יתברך.

(רבי צדוק הכהן, ליקוטי מאמרים, אות טו)

ורק אברהם אבינו ע"ה, שהוא תחילה לגרים, כי מתחילה היה לו שם גר, דעל כן אמר "יעקב אשר פדה את אברהם", דמצד יציאת יעקב ממנו זכה גם הוא אחר כך לשם "ישראל", וכמו שאמרו (בראשית רבה סג, ג) דגם אברהם נקרא ישראל. ומכל מקום הוא לא נימול לשמונה רק כשהיה גדול, ועל ידי חכמתו והשתדלותו זכה לקדושת הברית וכדרך גר המתגייר.

(רבי צדוק הכהן, ליקוטי מאמרים, אות טז)

הדיבורים דתורה ותפילה דשניהם שייכים רק לישראל כמו שנאמר (תהלים קמז, יט) "מגיד דבריו ליעקב" וגו' (עיין חגיגה י"ג.)... ותפילה הוא שורש כנסת ישראל כידוע... ואברהם אבינו ע"ה עדיין נקרא תחילה לגרים, בחגיגה (ג.), רק משזכה להוליד יצחק הנימול לשמונה זכה לשם "איתן האזרחי" (בבא בתרא טו ע"ב) להיות כאזרח בישראל. ועל כן לא נמצא בפירוש בתורה אצל אברהם אבינו ע"ה תפילה שפעל, דעל עצמו לא מצינו תפילה בתורה, רק על סדום, ואף שנענה, לא פעל לסדום כלום. רק גבי יצחק נאמר (בראשית כה, כא) "ויעתר לו", והוא התחלת שורש התורה, גם כן כי שניהם מיוחדים כנ"ל.

(רבי צדוק הכהן, דברי סופרים, אות לו)

וסבא ודרדקא (שבת פט ע"ב), זה לא נכנס בו עדיין כל חומו וזה כבר נתקרר חומו, והוא מדת יעקב, שקיבלתי שהוא הסבא זקן מלא רחמים ולבושו כשלג היפך עשו הוא אדום, ואברהם דרדקא, בהתחלת הכניסה לעבודת ה' יתברך, ועיקר השתדלותו לקרר רתיחות התאוות הגובר בעולם, שזהו הצלתו מאש דנמרוד, הוא נורא דיצר הרע הבוער בעולם, ועל כן נקרא תחילה לגרים, שכל השתדלותם הוא בהסרת הזוהמא שבהם מגיותם, ורק הוא זכה לשם "האזרחי" (בבא בתרא טו.) כאילו הוא אזרח בישראל מלידה מבטן אחר לידת יצחק, ואתכליל בו בעקידה, דיצחק נימול לשמונה, היינו דשורשו מלידה בא בברית חותמו יתברך ולא מצד השתדלותו.
וזהו המדה יתירה שבישראל נגד גרים, שאמרו בפרק עשרה יוחסין (קידושין ע עב) דבישראל ברישא "והייתי לכם לאלקים", דעל כרחם השם יתברך מושל על מעמקי לבבם...

(רבי צדוק הכהן, דברי סופרים, אות לח)

כי אברהם נקרא תחילה לגרים, שהוא ראש המשתדלים ונאמר בו (בראשית א, כו) התהלך לפני הילוך הוא השתדלות והוא דרגא דבהתהלכך וגו'. וזה נקרא גר שאמרו ז"ל בקידושין (ע סוף ע"ב) דתחילה והייתם לי וכו' שרק על ידי השתדלותו זוכה ובזה צריך לצאת פסולת דהרי מצד השתדלות אדם נראה כאילו יש דבר חוץ שהוא משתדל ועובד כעבד לאדון שאינו עצמות האדון. וזהו ישמעאל...

(רבי צדוק הכהן, רסיסי לילה, אות לא)

כי בהתחלה מתחילין ממצות ציצית דרגא דיצחק שהוא התחלת שם ישראל הנימול לשמונה אבל אברהם אבינו ע"ה נקרא תחילה לגרים, והוא ההתחלה לשם ישראל והיינו רק כמו הכנה והוא מה האדם מכין עצמו לקיים המצוה. ועל זה אמרו ז"ל (בראשית רבה סג, ב) יעקב אשר פדה את אברהם כידוע והיינו דאברהם מצד עצמו נראה כגר המתגייר אבל מצד השתלשלות יחס אומה ישראלית ממנו הרי גם הוא נקרא אזרח בישראל ואיתן האזרחי (בבא בתרא טו.) כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה שם) אברהם נקרא ישראל וכו' וזהו אחר שנולד יעקב אז יש קדושת ישראל גם בנטיית הקצה דאברהם אבינו ע"ה.

(רבי צדוק הכהן, רסיסי לילה, אות לד)

וזהו מעלה יתירה שבין ישראל לגרים שאמרו בקידושין (ע ע"ב) דבגרים תחילה והייתם וגו' ואחר כך ואנכי וגו' שהשתדלותם תחילה ואחר כך השם יתברך מקרבם. ואברהם אבינו ע"ה שנקרא תחילה לגרים, הוא הכיר את בוראו תחילה בהשתדלותו ואמר לו השם יתברך לך לך מארצך וגו' (בראשית יב, א) פירוש מהשתדלות שלך אל הארץ אשר אראך להיות צופה רק מה שאני מראה אותך כטעם תורת ה'. והיא ארץ ישראל כי בהשתדלותו זכה למדריגת ישראל שהוא להיפך תחילה אנכי וגו' שיבטל כל כוחות השתדלותו רק להביט מה שהשם יתברך מאיר לו.

(רבי צדוק הכהן, רסיסי לילה, אות מא)

ואברהם אבינו ע"ה נקרא תחילה לגרים שהוא בהשתדלותו הגיע להכרת בורא מה שאין כן בני ישראל מאמינים בני מאמינים בתולדה. ולדבר זה אין צריך שום השתדלות כי מורשה להם זה ממה שהם זרע אברהם. וזהו החילוק בין ישראל לעמים שכל השתדלות אומות העולם להיות בשם ישראל יכנו דרשו חז"ל (אבות דרבי נתן פרק לו וסדר אליהו רבה פרק יח) אלו גרי הצדק שיגיעו להכרה זו ולאמונה טבעית שבלבות בני ישראל שבעבורה נקראו ישראל שהוא אצלם בתולדה שתינוק בן יומו נקרא ישראל ואצלם הוא בעצם ומשורש.

(רבי צדוק הכהן, רסיסי לילה, אות מז)

שהקדושה בעצם להיות קדוש מלידה ובטן והריון ודאי הוא רק על ידי השם יתברך וכטעם אשר בחרת באברם. אף על פי שהוא הראשון להשתדלות מעצמו דעל כן נקרא בריש חגיגה (ג.) תחילה לגרים. מכל מקום אחר שזכה לשם האזרחי להיות נבנה ממנו אומה ישראלית נעשה גם הוא אזרח בישראל ולא גר רק כאילו היה מלידה כן. כי באמת כל התעוררותו והשתדלותו היה על ידי השם יתברך שעוררו לכך כדרך שאמרו ז"ל (בראשית רבה ב, ג) על פסוק (ישעיה מא, ב) מי העיר ממזרח. וזה גם כן נתלה בסוד הידיעה והבחירה שאף על פי שהשם יתברך מסר הבחירה לבני אדם הרי מצד הידיעה הכל של השם יתברך.

(ר' צדוק הכהן, רסיסי לילה, אות נד)

...שאמרו ז"ל (תנחומא שמות ד). כי יצחק הוא הראשון הנולד מלידה מבטן קדוש מרחם. מה שאין כן אברהם אחר כך הכיר בוראו ולכך נקרא אב המון גוים. ואמרו חז"ל (חגיגה ג.) שהיה תחילה לגרים. ובמסכת בכורים (בפירוש המשניות לרמב"ם פרק א משנה ד) שאברהם אבי הגרים. מה שאין כן יצחק הוא אב לישראלים [ולכן אמרו (קידושין יח.), על עשו, ישראל מומר היה] ולכך נימול לשמונה טרם ידע מאוס ברע ובחור בטוב כי לא בבחירתו תליא מילתא רק עצם בשרו בשר קודש. ולכך מיצחק הוא התחלת תורה, כמו ששמעתי כמה פעמים על דיוק לשון חכמים בכמה מקומות משה מפי הגבורה (עירובין נד ע"ב), וכן איתא בזוהר (ח"א רמג.) אורייתא מסיטרא דגבורה שהוא מדריגת יצחק כנודע. שהתורה היא המיחדת בני ישראל ביחוד שהם קדושים מרחם... ולפי שנולד מאברהם שהוא היה טהור מטמא כמו שאמרו ז"ל (במדבר רבה יט, א) ולמראית העין לא היה קדוש מרחם לכך מצידו נמשך גלות מצרים.

(רבי צדוק הכהן, אור זרוע לצדיק, אות א)

יעקב... שהוא שזכה בהתגלות בשם ישראל ולקדושת ישראל... ואחרי התגלות שם זה דישראל, כי שרית וגו', שהוא משתרר בעליונים ותחתונים בכח אלהות שבקרבו... וגם אברהם נקרא ישראל כמו שאמרו ז"ל ואף שהיה תחלה לגרים כמו שאיתא בריש חגיגה זכה לשם איתן האזרחי להיות אזרח בישראל. ואף שאצלו היה זה עדיין בהעלם יצא להתגלות בפעל אחר שיצא ממנו יעקב וזרעו. ונתגלה, כי הם לבד זרעו כמו שאמרו ז"ל על פסוק ביצחק יקרא וגו'. ואף על פי שהיה אב לכל העולם כולו היינו רק לגרים שבכל האומות אשר בשם ישראל יכנו יכולים לומר אבותינו על אברהם אבינו ע"ה שהיה אב לגרים. והם כקטנים הנולדים בתואר גר ולקרא בשם ישראל מעתה דאף גר שחזר לסורו דינו כישראל מומר כמו שאמרו ביבמות דנפקע ממנו שם גיות. מה שאין כן נח הוא אב לעכו"ם מצד היותם בגיותם.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק מאמר קדושת שבת, מאמר ג)

כידוע דהאבות שנקראים אבות כמו שאמרו (ברכות טז ע"ב) דרק עד הכי חשיבו. היינו שהם שרשים להבנים שזהו עיקר שם אב לדורות. היינו שהם בעבודתם פעלו השתנות בעצמותם שנשתנו ויצאו מכלל הגוים וכמו שאמרו דאברהם אבינו ע"ה תחלה לגרים וגר כקטן שנולד ונשתנה לבריה אחרת. וכמו שאדם מוליד אדם ובהמה מוליד בהמה כן אחר שנבדלו ישראל מכל העמים נעשו לבריה בפני עצמם ועכו"ם לא יוליד אלא עכו"ם וישראל יוליד ישראל.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק מאמר קדושת שבת, מאמר ד)

אמנם בא ללמדנו שלא נטעה מאחר שנשאר רק נח וזרעו והוא האב של כל העולם הם נחשבו תולדותיו, כי לא כן הוא. שהם שנקראו בני נח אין להם שייכות לקבלת התורה ולמצות וקדושת שבת. ואדרבה נאמר להם ויום ולילה לא ישבותו, כי במנוחתם ושביתתם יוסיפו לחטוא מתוך הבטלה. וזרע ישראל לא נקראו על שמו כלל דאברהם אבינו היה תחלה לגרים כמו שאמרו, וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי (כמו שאמרו יבמות כב.) והוא זכה להיות אב ראשון לכל נפשות ישראל. ונפרשו באוצר מיוחד הנשמות מקבלי התורה.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת נח, אות ב)

...כי אברהם אבינו ע"ה היה תחלה לגרים (כמו שאמרו חגיגה ג.), כי ענינו היה להקריא שמו של הקב"ה בפי כל הבריות ולקרב רחוקים תחת כנפי השכינה. וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ד מה' בכורים) שהגר מביא וקורא שיכול לומר לאבותינו שנאמר לאברהם אב המון גוים נתתיך וכו', וכן אמרו לו נשיא אלקים אתה בתוכנו. ואמרו (בראשית רבה פ' מג) אל עמק שוה ששם השוו כל אומות העולם כו', ואומרים לו שמענו אדוני וגו', ולכן הורשה לילך למצרים מפני שגם שם גייר גיורים. אמנם ביצחק אבינו ע"ה לא מצינו מפורש בפסוק שגייר גיורים... לא היה לו שום שייכות ומשא ומתן עם האומות מפני שהוא היה הראשון שנימול לח' ונאמר עליו, כי ביצחק יקרא לך זרע. והיינו שבו יתחיל להשתרש הקדושה שיהיו כל צאצאיו נשרשים בקדושה.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת ויגש, אות ד)

דאברהם נקרא תחלה לגרים (כמו שאמרו חגיגה ג.) ורצה להכניס כל העולם תחת כנפי השכינה כמו שאמרו (בראשית רבה פל"ט) אברהם מגייר את האנשים וכו' והיה אב המון גוים אב לכל הגרים (כמו שכתב הרמב"ם פ"ד מה' בכורים ה"ג מירושלמי) מה שאין כן ביצחק לא מצינו שגייר גיורים... ואף שבגרי אברהם לא הועיל להם רק בחייו שלאחר פטירתו הפרו ברית וחזרו לסורם (כמו שכתב בפרקי דרבי אליעזר) מכל מקום הועיל בריתו של אברהם על כל פנים לזרעו, שכל מי שהוא מזרע ישראל על כל פנים הוא מעולה יותר מגר.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת בחקותי, אות יד)

יצחק הוא קדושת מחנה ישראל שהוא הראשון שנימול לשמונה ונולד בקדושת ישראל. מה שאין כן אברהם אבינו ע"ה שנחשב תחלה לגרים (חגיגה ג').

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת שלח, אות ט)

והריעות הוא לכלל הכנסת ישראל והתחיל ביצחק שממנו התחלת בנין הכנסת ישראל כי אברהם אחד קראתיו נוצר להיות יחידי ואב המון גוים ונקרא (חגיגה ג.) תחילה לגרים מה שאין כן יצחק נימול לשמונה שכבר נולד בקדושה ובלידתו זכה אברהם גם כן ליקרא אזרחי להיות כאזרח בישראל ולהיות אבות לאומה הישראלית.

(רבי צדוק הכהן, ישראל קדושים, אות ט)

ובאומות העולם... ואין להם אחיזה אפילו באותיות הכתיבה והתורה, ד"לא עשה כן לכל גוי" וכל שכן באותיות המחשבה. רק באותיות הדיבור, דעכו"ם אפילו שמדבר בלשון הקודש לשונו סרוח, כי אין להם שייכות לדיבור הקדוש שהוא מלכות פה, תורה שבעל פה, קרינן לה שכינת עוזו יתברך בכנסת ישראל עמו, והוא סימן דישראל כמו שאמרו ז"ל (תנחומא תשא לד) מי שמסטוריי בידו וכו' על תורה שבעל פה...
ואברהם אבינו ע"ה, שנקרא תחילה לגרים בריש חגיגה (ג.), איתא (ספר יצירה ו, ח) דקשר עשרים ושתים אותיות התורה בלשונו, שזכה תחילה רק לאותיות הדיבור עד שהוליד יצחק, ועד אחר נסיון עשירי דאתכליל וכו', וזה היה בראש השנה כמאמרם ז"ל (ראש השנה י.) דנפקדה שרה, והיינו בהריון, שמאז נקרא אב, כמו שאמרו במגילה (יג.) ובסנהדרין (סט.), ואז הוא "הרת עולם", זמן המחשבה וההריון, כמו שכתבו תוס' בראש השנה (כז. ד"ה כמאן) בשם ר"ת דהמחשבה היה בתשרי והמעשה בניסן, וכן לידת יצחק בניסן בפסח. ועל כן בניסן היה יציאת הדיבור מהגלות דמצרים, שנאמר (שמות כב, כ): "כי גרים הייתם" וגו', שהיה שם בסוד נפש הגר, עד מתן תורה שזכו להיות כנסיה שלימה מיוחדת לה' יתברך. ובניסן נתגלו אותיות הדיבור, עד שנפתח הפה להסיח ולספר ביציאת מצרים כל הלילה ולשיר שירת הים.

(רבי צדוק הכהן, מחשבות חרוץ, אות יא)

ואברהם אבינו ע"ה הוא המתחיל בתפילה ותיקן תפילת שחרית שהוא סמוך למטתו קודם העסק בתורה, כי הוא התחיל בתפילה ועל ידי זה זכה אחר כך לתורה, כי כך הוא סדר ההשגה מתתא לעילא, למתחיל כאברהם אבינו ע"ה שנקרא תחילה לגרים בריש חגיגה, ולא היה יכול להגיע מיד לתורה שהוא חלק ישראל לבד מורשה קהלת יעקב ולא עשה כן לכל גוי, אלא אחר שקדמתו תפילה שבזה יש שייכות לכל האומות, כמו שנתבאר בתפילת שלמה המלך ע"ה בעד הגוים המתפללים בבית המקדש, כי הם אין להם חלק בחיי עולם רק בחיי שעה, אבל אברהם אבינו ע"ה אחר שזכה לחיי שעה דתפילה לא נח ולא שקט עד שזכה על ידי החיי שעה גם חיי עולם, שממנו יהיה השתלשלות אומה הישראלית ויעקב אשר פדה את אברהם, אבל לא היה עדיין אצלו בקביעות גמור עד שלא נולד יצחק...

(רבי צדוק הכהן, מחשבות חרוץ, אות טו)

ואברהם אבינו ע"ה היה תחילה לגרים כמו שאמרו בריש חגיגה, והיה עליו שם גר עד אחר המילה שנתבשר בלידת יצחק שנבנית ממנו אומה ישראלית... ואברהם אבינו ע"ה היה התחלת האמונה כמו שנאמר (בראשית טו, ו) והאמין בה' ויחשבה וגו', דזהו התחלת בנין אומה ישראלית וכנסת ישראל, ולפי שעדיין לא נתברר מנפש הגר שהיה לו ליחשב כאזרח בישראל ולהיות נקרא האזרחי, לא היה עדיין האמונה בשלמות ועל ידי זה בא לשאלת במה אדע, ועל כן הוצרכו בניו לבירורים בגלות מצרים, שאמר לו כי גר יהיה זרעך וגו' (שם פסוק יג) היינו שיהיו בסוד נפש הגר, וכמו שנאמר (שמות כג, כט) וידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם במצרים שהיו שם במדריגת גרים, עד מתן תורה שנכנסו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים ונקראו בשם ישראל, אבל במצרים אף שיצאו מכלל אומות העולם מכל מקום לכלל ישראל לא באו רק נחשבו כמו הגרים, וכאברהם אבינו עליו השלום קודם שזכה לשם אזרחי.
והכל עצות ה' יתברך כדי שעל ידי זה יהיה מקום לקבלת הגרים בישראל, וגם הגר אומר אלקי אבותינו על שם אברהם אבינו שהיה אב המון גוים שממנו הוא שורש הגרים, ועל כן זכה יתרו להיות גם כן מהשבעים וארבעה אנשים שהיה אברהם נגדם והוא השורש לכל הגרים כי הוא התחלתם.

(רבי צדוק הכהן, מחשבות חרוץ, אות יט)

עי' זהר תרומה קמ"ז ב, דאלמלא ההוא אתערו דאתער אברהם בסטרא אחרא לא אשתכחו גיורין בעלמא כלל.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

מה תלמוד לומר אין בו מים מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו

וכתב רש"י:... מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו... ואם כן היו נחשים ועקרבים בחורי הבור, או שהיה עמוק ולא ידעו בהם, שאילו היו רואים אותם ולא יזיקו ליוסף, היה הדבר ברור להם שנעשה לו נס גדול ושהוא צדיק גמור, וידעו כי זכותו תצילנו מכל רע, ואיך יגעו במשיח ה' אשר הוא חפץ בו ומצילו, וכענין שנאמר (דניאל ו, כג) "אלהי שלח מלאכה וסגר פום אריותא ולא חבלוני כל קבל די קדמוהי זכו השתכחת לי". אבל הם לא ידעו בדבר. ועל דרך הפשט יאמר והבור ריק אין בו מים כלל, שגם אם היו בו מים מעט יקרא רק, וכן "כי מת אתה ולא תחיה" (מלכים ב' כ, א) כלל בשום פנים, והכל ביאור וחיזוק:

(רמב"ן, בראשית פרק לז פסוק כב)

מצאו להם היתר בזה, כי חשבו את מביא דבתם לבעל לשון הרע, ומצינו שבעלי הלשון נדונים בנחשים כמו שנאמר (במדבר כא, ה) "וידבר העם באלהים ובמשה", וכתיב (שם פסוק ו) "וישלח ה' בהם את הנחשים", יבוא הנחש שחטא בלשונו וסיפר לשון הרע על בוראו (שמות רבה ג, יב) ויפרע מבעלי הלשון, כפירוש רש"י שמה, שהלשון נופל על הלשון. וכתיב (קהלת י, יא) "אם ישוך הנחש בלא לחש ומה יתרון לבעל הלשון", וכתיב (שם פסוק ח) "ופורץ גדר ישכנו נחש", זה הלשון הפורץ שני גדרים, אחת של בשר ואחת של עצם ויצא לחוץ ידבר. על כן הגיד לנו הכתוב שהיו בבור נחשים, לומר: יבוא הנחש שחטא בלשונו על עסקי עריות, כי בעבור שראה את אדם וחוה עסוקים בתשמיש, על כן נתאוה לה, ויפרע מן יוסף שסיפר על אחיו איך שהם חשודים על עריות.

(כלי יקר, בראשית פרק לז פסוק כד)

[אבל רב אחא בבראשית רבה פרשה פד סימן טז דורש "אין בו מים" בדרך אחרת: "אין בו דברי תורה שנמשלו למים וכו' כתיב כי ימצא איש גונב נפש מאחיו, ואתם מוכרים את אחיכם". הוא יכול ללמוד שהיו בו נחשים ועקרבים מפסוק אחר - שכתוב על מה שראובן יעץ להשליך אותו לבור, "ויצילהו מידם", "ומידם" מיותר, ללמד שהציל אותו רק מיד אחיו, אבל עדיין היה בסכנה מהנחשים והעקרבים. וכן פירש הזוהר על הפסוק "ויקחהו וישליכו אותו הבורה".]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף יח ע"ב) לטקסט

מאי דכתיב והבור ריק אין בו מים וכו' אבל נחשים ועקרבים יש בו
שמעתי מפי מהר"ר יוסף אשכנזי ששמע מהמקובל האלהי הרב רבי יצחק לוריא זצ"ל דדייק הכי, דקרא קשיא, דמדאמר והבור ריק, משמע דהוי ריקן לגמרי, והדר כתיב אין בו מים, דמשמע הא מילי אחריני אית ביה. אלא ודאי נחשים ועקרבים יש בו, דבהא משכחת לה דלפעמים ריק לגמרי, שהנחשים ועקרבים בחורי וסדקי הבור, ולפעמים הבור מלא, כשיוצאים מהחורים. לקוטי מהר"א פליף כ"י. והנאני לדעת באר"ש אמרי קדוש רבינו האר"י זצ"ל מתוקים מדבש.

(חיד"א, פתח עינים כאן)

המפרשים רג"ל על לשונם כשאומר "מאי דכתיב", להמציא קושיא מבחוץ. ואף אנו נאמר דהכא קשיא ליה, דכי כתיב "אין" הכונה "עיין בו", והכא צריך להבין מאי עיין בו. ותו דממשמע שנאמר והבור רק וכו'. ותירץ דנחשים ועקרבים יש בו, והיינו דאכפל הכתוב וגם נקט לשון "אין בו", דמשמע "עיין בו", ואצטריך למכתב הכי כי היכי דלא נימא דמלא עפר ואבנים, להכי אפיקיה בהאי לישנא אין בו, עיין בו, דבבור לא היה שום דבר, אבל בחורין וסדקין היו בו נחשים ועקרבים, וזהו עיין בו, דלכי מעיינת בו שם אתה מוצא כי נח"ש ינח"ש סלונים ועקרבים. ועמ"ש בס' חרדים דף ע'.
ואני שמעתי מפה קדוש מורי הרב זלה"ה משם הרב מר אביו כמהר"ר חנון נבון ז"ל, דהיה מדקדק דסוף סוף לימא אין בו מים, ומדלא כתיב והבור ריק, נדרוש כן. ופירש במשז"ל על פסוק וארבע חיון סלקן מן ימא [דניאל ז, ג] שכל חיות המים אינם מזיקות. ואי הות כתיב אין בו מים לחוד, הו"א דהשתא אין בו מים אבל מקודם היו מים, והנחשים הם מן המים ואינם מזיקים, לזה אמר והבור ריק, שלא היו בו מים מעולם והם נחשים דעלמא.
ומורי הרב זלה"ה פירש בכתוב דקאמר השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר, דתיבות "אשר במדבר" יתר, אמנם אתא לאפוקי ארץ ישראל, דקי"ל נחש א"י מזיק [שבת קכא ע"ב], להכי קאמר אשר במדבר. ועיין מ"ש אני בעניי בספרי הקטן דברים אחדים דרוש ל"ב בס"ד.

(חיד"א, פתח עינים שבת כב)

מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו

[הזוהר וישב קפה ע"א-ע"ב מקשה, א"כ מדוע נאמר על ראובן "למען הציל אותו מידם", שהתכוון להצילו, הרי היה עלול למות מהנחשים? ומתרץ, שצדיק יכול להינצל מהנחשים בזכות מעשיו או בגלל זכות אבות, אבל אילו נמסר בידי אחיו ששנאו אותו, לא היתה מועילה זכותו וזכות אבות. אבל עדיין קשה מדוע לא אמר לאחים להשיבו לאביו, איך סמך על הנס שיינצל מהנחשים? הרי בשבת לב נאמר שאסור לעמוד במקום סכנה ולסמוך על הנס, ולומדים מיעקב שאמר "קטנתי מכל החסידם". ואמנם היתה ליוסף זכות אבות, אבל גם ליעקב היתה זכות אבות ובכל זאת לא סמך על הנס. (כא ע"א) תירץ ר' זלמן גנז מהנובר, ע"פ האלשיך האומר שזה שהאבנים שאסף יעקב נתקבצו לאבן אחת, הוא סימן שאם כל בניו יהיו ביחד, בחיים, זה סימן שכולם יהיו צדיקים. ומזה ידע ראובן שיוסף הוא צדיק. וידע שלא ימות ע"י הנחשים כמו שר' חנינא בן דוסא אמר (ברכות לג ע"א) שלא הערוד ממית אלא החטא ממית. ורלב"ג, פרשת וישב, התועלת השביעית, פירש, שראובן חשש שאם יפעל בבת אחת, לומר לאחים להשיבו אל אביו, לא יצייתו, ולכן פעל בשלבים.]

(דברי חכמים, יעסניץ תפ"ו, פרשת וישב, דף כ ע"ב-כא ע"א) לטקסט

מעשה וכו' שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין וכו'
בירושלמי פ"ג דסוטה ובתוספתא פ"ז דסוטה מייתי הך עובדא וקאמר שהיו מהלכין מיבנה ללוד והקבילו את ר"י בפקיעין. ובאבות דר' נתן פי"ח אמרו לעת זקנתו של רבי יהושע נכנסו תלמידיו לבקרו ועיין במכילתא פ' בא פי"ו. ורש"י כתב בסוגיין י"ט היה.

(חיד"א, פתח עינים כאן)

מעשה כו' שהלכו להקביל פני ר' יהושע בפקיעין וכו' בפרשת הקהל וכו' וכמשמרות נטועים וכו' ניתנו מרועה אחד
במחקר מיוחד בררתי שזהו המשך של הכינוס הגדול בכרם ביבנה בו ביום, שיצאה בת קול שההלכה כבית הלל אחרי המחלוקה בבוכרא דר' צדוק והמחלוקה אם תפלת ערבית רשות או חובה, שהארתי בס"ד בספרי יסוד המשנה ועריכתה (עמ' נא-נג) שורש פלוגתות אלו בהבדל יסודי שבין תכנית בית שמאי לבין בית הלל, וכשנתמנה ר"א בן עזריה גברה שיטת בית הלל, וכשנפתחו שערי בית המדרש באמרם יכנסו הכל (ראה בס' יסוד המשנה הנזכר פרק א הערה לז), היה נושא הדרשה כדבר בעתו "פרשת הקהל", שעי"ז לא היה בו ביום הלכה שלא הכריעו, פתח ודרש בתכנית בית הלל באמרו כי המדות שבהן התורה נדרשת הן כמסמרות, יתדות שלא יכולים להזיז, ועל כל זה בעלי אסופות יושבין ועוסקין בתורה שהיא פרה ורבה וחידוש תורה מהם תצא, כולם נתנו מרועה אחד אל אחד נתנן פרנס אחד אמרם מפי אדון כל המעשים ברוך הוא.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

תלמידיך אנו ומימיך אנו שותים
אפשר לומר בכפל הלשון לאפוקי תלמיד חבר, דאפילו למד רוב חכמתו ממנו, אם נתגדל ונעשה קרוב לרבו יכול לחלוק עליו כמ"ש הר"ב ש"ך יו"ד סי' רמ"ב ס"ק י"ב לדעת מהר"י קולון ודעמיה. ולכן אמרו תלמידיך אנו ולא גדלנו להיות כחברים רק מימיך אנו שותים.
א"נ כלפי מ"ש הרב תרומת הדשן סי' חל"ק דחכם מופלג בדורו חשיב כרבו מובהק, א"כ ממ"ש תלמידיך אנו אפשר להבין דהיינו לפי שהוא גדול הדור ואינם תלמידיו ממש. לזה אמר תלמידיך אנו, מצד שאתה גדול הדור דהוי כרבו מובהק. ועוד מימיך אנו שותים, כי אנו תלמידיך ממש. ויומתק גירסת הירושלמי דקאמר הכל תלמידיך ומימיך אנו שותים, כלומר כלהו רבנן תלמידיך כי גדול הדור ומופלג בחכמה אתה. ואנו תלמידיך ממש ומימיך אנו שותים.

(חיד"א, פתח עינים כאן)

כלומר דלהיות תלמידיו הוא תפארת וגדולה, לזה אמר תלמידיך אנו, ולא שאנו ראויים להיות תלמידיך, דזה הוא חשיבות גדול שזכינו ללמוד מחכמתך. לא כי, אלא מה שאנו אומרים תלמידיך הוא בסוג ראשון, דמימיך אנו שותים, ואינו בסוג החשוב שהוא כבוד ושבח שאנו תלמידיך. ולפי גירסת הירושלמי דגריס הכל תלמידיך ומימיך אנו שותים, א"ש, דהכי קאמרי, כל הגדולים שלנו הם תלמידיך ושבח להם לומר שהם תלמידיך על דרך אשר יצק מים על ידי אליהו, דזה שבח לאלישע שהיה תלמיד לאליהו. ואנו אין אנו בסוג זה, רק בתחילת השימוש כמו קטנים ומימיך אנו שותים. וכלפי מה שאירע לר' יוסי בן דורמסקית עם ר' אליעזר דמייתי בסמוך, דהוא שאל מה חידוש היה לכם בבית המדרש והשיבו נמנו וגמרו וכו' והקפיד על זה, אע"ג דר' יוסי על הגדולים היושבים בבית המדרש קאמר, א"כ מוכרח שהגדולים בזמננו בעיניו קטנים יחשבו, לכן הוכרחו להקטין גם הגדולים ולומר הכל תלמידיך.

(חיד"א, מראית העין כאן)

אמר להם אע"פ כן
לא שח"ו היה לו רמות רוחא להחשיב לגדולים תלמידיו והסכים לדבריהם ואמר להם אע"פ כן, אלא דמהנהגת גדולי הדור הוא דהגם שהם ענוים, אם רבנן אילני דמלבלבי עושים ענוה, להסכים בענוה שלהם להכניעם כדי שיהיו ענוים וטוב להם, וכמו שידעתי מהנהגת הרבנים הגדולים ז"ל אשר זכיתי להכיר בקטנותי. ומשו"ה אמר להם אעפ"י כן. ואין לך מדה והנהגה טובה שאינה רמוזה בתלמוד הקדוש. וז"ש וכל דבריהם כגחלי אש [אבות פ"ב מי"ג], פירוש, אפילו שיחה קטנה שלהם ושיחת חולין הן הן גופי תורה, ז"ש כגחלי אש, כגוף התורה שהיא אש דת. והוא הדבר אשר אמרו שיחת ת"ח צריכה תלמוד [ע"ז יט ע"ב], להכניע פ' גימטריא תלמוד דשיחת חולין שלהם ללמד חכמה ומוסר, ולפי קדושה וכונתם להרביץ יראה ומוסר, היא צריכה להכניע הפ' ואז יהיה להם בנקל ללמוד תורה.

(חיד"א, מראית העין כאן)

אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש וכו' שבת של מי היתה
אפשר דכיון דקדושת בית המדרש היא חמורה מקדושת בית הכנסת ויש שם השראה שכינה, ורבנן קדישי הן רבים ושכינה שורה והם לומדים תורה לשמה ליחד קב"ה ושכינתיה, ומיחוד הדודים מתחדשים אורות עליונים ונמשך השפע לרבנן לחדש חידושי תורה ודאי, לכן אמר בפשיטות אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש, דכיון דע"י יש יחוד למעלה ונולדים אורות חדשים ומופלאים, משם נמשך שגם הם יחדשו חידושי תורה. וגמר אומר שבת של מי היתה, רמז להם דהנשיא הוא ברצון הבורא יתברך, והוא אשר מינהו נשיא, ואם כן ה' עמו כי כך רצה בו להיותו נשיא איש על העדה, ובעזרתו יתברך נותן כח לעשות חיל חילא לאורייתא ומחדש בטובו.

(חיד"א, מראית העין כאן)

אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש וכו' ומה דרש בה וכו' ועוד דרש וכו' אף הוא פתח וכו'
יש להבין טעם הדבר. ותו אחר שאמר אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש, מ"ט סרבו והמתינו לומר לו עד ששאל שבת של מי, ושוב מה היתה הגדה, ושוב מה אמר בה, עד שאמרו לו, ועוד דאח"כ בלי שאלה אמור רבנן עוד דרש, אף הוא פתח. ואפשר שיובן במ"ש הרב הגדול שארנו מהר"י זאבי זלה"ה בסוף דרשותיו [אור לישרים, דרוש להספד, עמ' קטז במהד' תשס"ג], במאמרם ז"ל כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו וכו' [אבות פ"ג מ"ט], שדקדק דהוה ליה לומר כל שיראת חטא קודמת לחכמה החכמה מתקיימת כלישנא דקרא ראשית חכמה יראת ה', ואמאי נקט בכינוי. ותו דהרי דואג ואחיתופל וכיוצא בהם. וניחא ליה להרב ז"ל במה שאמר המגיד למרן דלפום חורפא, החריף קולט מן האויר מה שאמר החכם בביתו ובחומותיו אחר יגיעתו בעיון נמרץ, ואחר שכבר הוציא הדבר לאור החריף קולטו מהאויר. אמנם להוציא לאור מה שקבלה נפשו מהר סיני מפקנא לית ליה כי אם כשקדם לו יראה. ודואג ודכוותיה היו קולטים חכמות בחוץ דאמירן בעלמא, אבל מה שקבלו מהר סיני לא ידעו ולא יבינו כי לא קדם להם היראה. וז"ש קודמת לחכמתו דייקא וחכמתו מתקיימת. זהו תורף דברי הרב ז"ל בקצור ע"ש באורך.
הבה נא אבא ויגע על פי הבא"ר, דהיינו דקאמר רבי יהושע במאמרנו אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש, דכיון דכלהו רבנן יראי ה' וקדישי עליונין, ודאי מלבם יוציאו לאור חלקם מסיני, והוא דבר נעלם מעיני העדה רבנן אחריני שלא קבלו חלק זה מסיני ולא ידעוהו, וצריך אני לדעת חידושי תורה שאינם חלקי ונתגלו לבעליהם. ובכל זאת משורת דרך ארץ לא אמרו לו, לפי שכאשר יוצא לאור החידוש, החריף נקל לו לקולטו מהאויר ואף שלא יהא ירא ה' כדאשכחן בדואג ודכוותיה, ולזה הם המתינו עד שאמר להם בפירוש. ומשום הכי אף דשאל במה היתה הגדה היום, אפ"ה לא אמרו לו עד ששאל ומה דרש בה, משום דעד שלא אמרו "בפרשת הקהל", לא היה יכול להבין מאי דרוש, דנהי שהחריף יכול לקלוט מהאויר, מ"מ צריך שידע הענין ההוא דתנו רבנן, וכשיתן דעתו באותו ענין בחריפותו, יכוין לדעת גדולים וקולט מהאויר, אבל כל שלא ידע במה עסקי רבנן ודאי לא יוכל לקלוט. ואמטו להכי כששאלם במה היתה הגדה היום, אמרו לו לבד "בפרשת הקהל" ושתקו, דהשתא דידע הענין, אם ישים אליו לבו מצי לקלוט מהאויר. לכן לא אמרו לו דבר עד ששאלם בפירוש ומה דרש בה. ומאחר שרצונו היה למען דעת הדרוש ההוא בפירוש, לכן א"ל אח"כ בלי שאלה שלא להטריחו עוד, מאחר שידעו באמיתות שרצונו בכך. ועוד יש לפרש בסגנון אחר קרוב לזה וק"ל.

(חיד"א, פתח עינים כאן)

שבת של רבי אלעזר בן עזריה היתה וכו' ומה דרש בה הקהל את העם האנשים והנשים והטף אם אנשים באים ללמוד נשים באות לשמוע טף למה באין כדי ליתן שכר למביאיהן אמר להם מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני ועוד דרש את ה' האמרת היום וה' האמירך היום וכו' ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם (ג:) שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ ואף הוא פתח ודרש וכו' אף דברי תורה מכוונין את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים וכו' אף אתה עשה אזניך כאפרכסת וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים וכו' אמר להם אין דור יתום שרבי אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו

[המחלוקת בין ר' גמליאל לר' יהושע (ברכות כח ע"א) היתה עקרונית. ר' גמליאל היה אריסטוקראט, ומתנגדיו יותר דמוקרטים. ר"ג רצה להנהיג את נשיאותו ברמה, התרחק מההמון, סגר את בית המדרש בפני אלו שאין תוכם כברם והסכים להכניס רק את הגדולים והנבחרים. ואילו מתנגדיו סברו שכל מי שרוצה ליטול מהתורה יטול, היא נחלת העם כולו, שלא כמו שאר העמים שגנזו את חכמתם כדי שהעם לא יפקח את עיניו. חכמים אלו דבקו בכלל "העמידו תלמידים הרבה". לכן ראב"ע פתח את שערי בית המדרש לכל התלמידים. הראו לר"ג בחלום חביות מלאות אפר, וזה מראה איך ר"ג חשב על העם, שהרי חלום משקף את ההרהורים של האדם ביום. (עמ' 88) לכן ראב"ע דרש דרשה המתאימה להשקפתו הדמוקרטית, כי בפסוק "הקהל את העם" מבואר שה' רוצה שכל ישראל ילמדו את התורה. ר' יהושע שמח לשמוע דברים אלו, כי גם הוא התנגד לשיטת ר"ג, כמו שאמר לר"ג (ברכות כח ע"א): "אוי לו לדור שאתה פרנסו שאי אתה יודע בצערן של תלמידי חכמים", כלומר ביקר אותו על כך שהוא מתרחק מהדור ומסתכל עליו מלמעלה. לעומת זאת, על ראב"ע אמר "אין דור יתום שראב"ע בתוכו", כי ראב"ע חי עם העם ומרגיש בצערו, לעומת הזמן שר"ג היה נשיא, שהדור היה יתום. ור"י קרא לזה "מרגלית טובה" כי דרשת ראב"ע היא מחאה גדולה נגד השקפת ר"ג. גם הדרשה של ראב"ע על "ה' האמירך היום", מלמדת שאין מעמדות שונים בתוך עם ישראל (כמו הקאסטות שיש בין הגוים), אלא אנחנו "חטיבה אחת". גם ר' יהושע דרש בענין מעלת עם ישראל כולו, ומחיובי החכמים כלפי העם. "דברי תורה מכוונין את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים" - דברי תורה הם סם חיים לעם ישראל, וכיון שהיא יסוד קיומו, "אף אתה" - היינו מי שעוד לא למד תורה, "עשה אזנך כאפרכסת" - הכן את שכלך, "וקנה לך לב מבין" - אם אין לך, השתדל ע"י התמדה ורצון חזק כדי שתוכל לשמוע את הדעות השונות, כי התורה שייכת לכל ישראל ואין לך רשות להיפטר ממנה.]

(רבי זאב וולף מישעל, דברי חכמים, עמ' 87-88) לטקסט

של ר' אלעזר בן עזריה היתה וכו' טף למה באים וכו'
בירושלמי סוף פ"א דיבמות, ראה את ראב"ע וקרא עליו נער הייתי כו', מכירו אני שהוא דור עשירי לעזרא ועיניו דמיין לדידיה... עזרא ראה בזמנו לפי פזור ישראל בעמים והישכח מאתם עקרי התורה (כאשר מצאנו בנחמיה (יג, טו) (ודה"י) ונסתם החזון ובטלו הרואים באספקלריא המאירה, יותר נאות לכותבה בלשון מובן לכל הרוצה לדעת וחכמות בחוץ תרונה... וכן מצאנו ענין כזה לראב"ע, שר"ג הנשיא היה בדעתו לסתום כל דבר המקובל ולבלי לפרש טעמו, כאשר מצאנו לו בכמה מקומות מקובל אני מאבותי (ראש השנה כה)... לא כן ראב"ע... בכ"מ תמצא שמפרש טעם של דבר, עיין בחגיגה, טף למה באין אלא כדי ליתן שכר טוב למביאיהן... והוא שאמר ועינו, ר"ל עינו הצופיה למרחוק, הבטה כללית, כמו עיני העדה (במדבר טו, כד), וכמו עיניך יונים (שה"ש ד, א) (עיין מדרש) (שה"ש רבה ד-ב), בהבטה על הנהגת הכלל הוא דומה להנהגת עזרא הסופר.

(משך חכמה, דברים פרק לא פסוק ט)

אם אנשים באים ללמוד נשים באות לשמוע טף למה באין כדי ליתן שכר למביאיהן

[יט] כשה' יתברך ברא עולמו להתגלות מדותיו רחום וחנון להשפיע הגמול הטוב לאוהביו ולשומרי מצותיו, והחוטא המונע שפעו הטוב פוגם ח"ו במידותיו ומקלקל צינורי השפע, לכן מלבד עונש העבירה [יקבל] עונש הכפול בעבור פגם במידותיו יתברך.... ובזה ממילא מידה טובה מרובה, ששכר מצוה, דהיינו מה שמשלימין מדותיו יתברך להשפיע להם שכר, הוא עצמו מצוה, להכפיל להם שכרם... ובזה מובן מה שנאמר באברהם אבינו ע"ה "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו" [בראשית יח, יט], דאין זה ח"ו על מנת לקבל פרס, אלא הכוונה כדי להשלים מידותיו יתברך להשפיע את אשר דבר עליו.
[כ] בזה מובן המדרש דרש ר' אלעזר בן עזריה האנשים והנשים והטף בשלמא אנשים באין ללמוד ונשים לשמוע טף למה באין כדי ליתן שכר למביאיהן. ואמר על זה (ילקוט שמעוני ירמיהו פרק טז רמז רצה): אשריך אברהם אבינו שר' אלעזר בן עזריה יצא מחלציך. נראה לפרש דהיינו מה שדרש ר' אלעזר בן עזריה שעיקר המצוה הבאת הטף אינו אלא בשביל רצון ה' יתברך להשלים מידותיו, ליתן שכר למביאיהן, הוא עצמו מה שציוה אברהם אבינו לדורות היוצאים מחלציו לשמור דרך ה' כדי להשלים מידותיו יתברך "למען הביא ה' על אברהם" וגו'.

(רבי פינחס הלוי הורוביץ, המקנה, פתחא זעירא, אותיות יט-כ)

[תוספות מביאים ירושלמי: "דלא כבן עזאי דאמר חייב אדם ללמד לבתו תורה". כלומר, שלפי בן עזאי, נשים באות ללמוד ולא רק לשמוע. לגבי הטף, אם נאמר שרק הראויים לחינוך באים, אין להקשות "טף למה באים" שהרי בגיל חינוך הוא ראוי לשמוע וללמוד. (נו [השני] ע"א) אבל אם נאמר שרק הראויים לחינוך באים, לא היה צריך להזכיר אותם, שהרי הם נלמדים בק"ו מנשים, שבאות רק לשמוע (לפי החולקים על בן עזאי), ק"ו טף שראוי לחינוך, שבא גם ללמוד. ר' שלמה בר' ישראל הסביר בזה את לשון הגמרא "אם נשים באות לשמוע, טף למה באים" - אם נשים באות רק לשמוע, שלא כבן עזאי, צריך לומר שלא מדובר בטף שהגיע לחינוך, שהרי אותם לא היה צריך להזכיר, שהרי אפשר ללמוד אותם בק"ו מנשים, אלא צ"ל שמדובר בטף שלא הגיע לחינוך, ולכן מתעוררת הקושיה, טף למה באים, הרי אינם ראויים לחינוך.]

(דברי חכמים, יעסניץ תפ"ו, פרשת וילך, דף נו [הראשון] ע"ב-נו [השני] ע"א) לטקסט

טף למה באים ליתן שכר למביאיהן
וענין התורה שישמיעום, הוא ללמוד ליראה על ידי דברי ספר משנה התורה שכלו תוכחות, וזהו ולמען ישמעו ולמדו כו'. ואשר לא יבינו, שהוא הטף, למה יבואו, והנה בגמרא אמרו לתת שכר למביאיהם, לאבותם המביאים אותם. ומה הוא שכר אבותם? הלא הוא שישמעו ולמדו ליראה כו' כל הימים כו', לומר שבזכות זה יזכו אבותם שבניהם ישמעו ולמדו תורת ה' ליראה כו', כי אין שכר לאב גדול מזה שיזכה בנו ללמוד וליראה את ה'.

(רבי משה אלשיך, תורת משה, דברים, פרק לא פסוק י-יג)

אמרו רז"ל אנשים באו ללמוד נשים לשמוע טף למה באים ליתן שכר למביאיהן. משמע מזה שמדבר בטף שלא הגיעו לחינוך, דאל"כ לא הוצרכו לטעם ליתן שכר כו'. וזה דוחק גדול, כי זה דומה כאילו צוה שישאו עליהם משא מעצים ואבנים לבית ה' כדי ליתן שכר למביאיהם.
ונראה שכל עיקר צורך הקהל זה היה בעבור התשובה... כל זה הכנה אל התשובה, וקורא לפניהם מן "אלה הדברים" בדברי כבושים ותוכחות. וזה שאמרו אנשים ללמוד כו' טף למה באים ליתן שכר למביאיהם, כי בזמן שישראל עושים תשובה, אז מבקשים תחנונים מלפניו יתברך על מחילת העון, ויאמרו אם לא למעננו יעשה אזי יעשה בשביל גמולי חלב שלא פשעו, כדאיתא בנוסח של אבינו מלכנו: "חמול עלינו ועל עוללינו וטפנו", וכן אומרים "עשה למען גמולי חלב" כו', וזהו השכר הניתן למביאיהם מן הטף, שיאמרו לפניו יתברך "עשה למען טף אלו המובאים בית ה'", כדרך שנאמר ביואל (ב, טז) אספו עם קדשו קהל קבצו זקנים אספו עוללים ויונקי שדים וגו'.

(כלי יקר, דברים פרק לא פסוק יב)

וטף למה באו כדי ליתן שכר למביאיהן, היינו שע"י התשוקה שבאביו ואמו שיכנסו דברי תורה באזני התינוק אף שאינו יודע מאומה, כאמו של ר' יהושע בר חנניא כדאיתא [ירושלמי יבמות פ"א ה"ו], עי"ז יתוקן באדם אף המדות שנטבעו בו מבטן אמו, והתשוקה הזאת נקראת שימושה של תורה, שהיא גדולה מלמודה, שעי"ז יכול לרפאות את הקודם, והיינו למביאיהן, שגם אביו ואמו יתוקנו ג"כ.

(מי השילוח, פרשת וילך)

מרגלית טובה היה בידכם ובקשתם לאבדה ממני
כן הגירסא בקצת ספרים, היתה לי בידכם. וצריך ביאור, דאתחזי דהאי מרגניתא מתיחסת לדעתו וסברתו אשר מאז ומקדם. וגם לגירסת הספרים "מרגלית היתה בידכם" משתמען מילוהי דהא מילתא חביבא ליה עד לאחת, ולא אשכחן דאמר האי לישנא או כיוצא בה בשאר מילי דאמרי ליה. ונראה מכל זה דהוא דבר הצריך לו לדעתו.
ואפשר לומר במ"ש התוס' נשים לשמוע, אמרינן בירושלמי דלא כבן עזאי דאמר חייב אדם ללמד את בתו תורה עכ"ל. ובהכי ניחא מה שפסק הרמב"ם פ"א דתלמוד תורה דכל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות. וכתב מרן בב"י י"ד סי' רמ"ו ובכסף משנה שם דהוא פלוגתא דבן עזאי ור' אליעזר ופסק כר' אליעזר.
ועדיין צריכין אנו למודעי, דקי"ל דאין הלכה כר"א דשמותי הוא, ולגבי דידיה ליתא לכלל דאין הלכה כתלמיד במקום הרב, ואמאי הכא פסק כר' אליעזר. אמנם לפי האמור ניחא, דראב"ע קאי כוותיה דר' אליעזר, כמה דאתמר בירושלמי דאתי דלא כבן עזאי. ועוד הן בה דתנן התם בסוטה ר' יהושע אומר רוצה אשה בקב [ותפלות מתשעה קבין ופרישות], וכתב רש"י שם בדף כ"א ורבינו עובדיה בפירושו בדברי ר' יהושע לכך אינו טוב שתלמד תורה, ונמצא דר' יהושע נמי אתי דלא כבן עזאי וסבר כר' אליעזר וכראב"ע, ומשום הכי פסק הרמב"ם דלא כבן עזאי.
ובזה נבוא אל הביאור, כי הנה ראב"ע אמר אם אנשים באים ללמוד נשים באות לשמוע טף וכו'. ואפשר דכוונתו להכריח דנשים ליתנהו בלימוד אלא בשמיעה לחוד, ודייק לה מדכתיב בקרא "למען" תרי זמני, למען ישמעו ולמען ילמדו, דהול"ל למען ישמעו וילמדו, אלא דכתיב למען שני פעמים לאפסוקי, דנשים באות לשמוע דוקא, והא כדאיתא והא כדאיתא. והיינו דקאמר "אם אנשים" וכו', כלומר דמקרא דהפסיק ביניהם מוכח דנשים באות לשמוע, אנשים באים ללמוד, טף וכו'. ולפי האמור דר' יהושע נמי סבר דלא כבן עזאי, וסבר דכל המלמד את בתו תורה וכו', נמצא דהא דראב"ע מסייע ליה וה"ן עוזר לו ודייק לה מקרא. והיינו אומרו מרגלית טובה היתה לי בידכם, "לי" דייקא, דזהו סברתו, ודרשת ראב"ע אהניא ליה שיטתיה ומוכח לה מקרא. אחר כמה שנים בא לידי ס' בירך יצחק שנדפס מחדש ובפ' וילך ראתה עיני שדרך דרך זה בשינוי.
ועוד אפשר לומר להרחיב דרך הנז' במאי דחזיתיה לרב רחומי בס' שושנים לדוד שם בסוטה שכתב דר' יהושע פליג על ר"א, ופלוגתייהו בתורה שבכתב, דלר"א דוקא תורה שבע"פ כאלו מלמדה תפלות אבל תורה שבכתב שרי, ואתא רבי יהושע לחלוק עליו דאף תורה שבכתב לא ילמדנה לפי שרוצה אשה וכו' ולכן אינו טוב ללמדה אפילו תורה שבכתב וכו' עש"ב. ולפ"ז אפשר דראב"ע קאי בשיטתו, דגם תורה שבכתב אסירא. וז"ש נשים באות לשמוע, דאף תורה שבכתב שקורא המלך הני נשי ליתנהו בלימוד כי אם בשמיעה. הוא הדבר אשר דיבר "מרגלית טובה היתה לי בידכם", דעד השתא אני אני הוא החולק על ר' אליעזר, ומצאתי סיוע מהכתוב וראב"ע דסבר הכי, וזו מרגלית טובה לדעתי וק"ל.
ודע דבמאמר זה ובדרשות הסמוכות שדרש ר' אלעזר ן' עזריה ובענין ר' יוסי בן דורמסקי' עם ר' אליעזר הגדול ובדברי התוס' ד"ה ומי כעמך, בכל זה כתבתי בעניותי בספרי הקטן דברים אחדים דף קכ"א ודף קכ"ב ע"ש באורך בס"ד.

(חיד"א, פתח עינים כאן)

עיין מה שכתבתי אני הדל בקונטריס פתח עינים ועיין מ"ש בעניותי בישוב דברי הרמב"ם ז"ל בקונטריס טוב עין סי' ד ע"ש. ואמר ובקשתם לאבדה ממני. כלומר דודאי הדרך ארץ שלא לומר תכף ומיד, כר' יוסי בן דורמסקית. ותיסגי להורות ענוה בפעם אחת. אבל הם סירבו הרבה, ולכן סרב"ת המכוה היא כאלו הם מבקשים למנוע תורה. וז"ש ובקשתם לאבדה ממני, כאילו הם משתדלים למנוע התורה. ובשביל שאמר להם בלשון הזה, לכן אחר כך היו אומרים מעצמם "עוד דרש", "ועוד דרש" וק"ל.

(חיד"א, מראית העין כאן)

יתכן עפ"י מה דאיתא בירושלמי יבמות סוף פ"ק ראה את יהושע כו' זכור אני שהיתה אמו מוליכה עריסתו לבית הכנסת כדי שיתדבקו אזניו בדברי תורה. לזה אמר ר' יהושע ובקשתם לאבדה ממני, שלו יאות המאמר כמרגלית טובה לבעליה, שגם אמו עשתה כן.

(משך חכמה, דברים פרק לא פסוק יב)

את ה' האמרת היום וכו' ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם
אפשר לרמוז במ"ש בזהר הקדוש דכשיש יחוד מעלה מכריזין מי רוצה לראות בטובת המלך ואז בורחת הסט"א וכו'. וז"ש את ה' את מ' ה' קב"ה האמרת, לשון ראוה מדברת שהוא לשון זיווג. וז"ש את ה' קב"ה ושכינתיה האמרת היום שיתיחדו, וזהו שאמר אתם עשיתוני חטיבה אחת, פירש רש"י ז"ל לשון הבדלה, שעל ידי שאתם כיונתם ליחד קב"ה ושכינתיה הובדלה הסט"א כמדובר. אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שיהיו מובדלים מכל העמים מדה כנגד מדה.

(חיד"א, מראית העין כאן)

דקשה איך יכול בשר ודם להתטהר כראוי. ורק כי הכל במאמר נברא כמ"ש בעשרה מאמרות נברא העולם. ולכך המאמר נותן טהרה לכל דבר. ורק להיות דבוק בשורש החיות שבכל דבר. וזהו אמור כו' ואמרת [ויקרא כא, א], שהטהרה בא ע"י בחי' מאמר כנ"ל. ובגמרא, ה' האמירך כו' עשנו חטיבה אחת ואנו עושין אותו חטיבה א' כו' ע"ש, שפי' אמירה הוא החיבור והדיבוק בשורש החיות כנ"ל.

(שפת אמת, פרשת אמור, שנת תרל"ב)

והנה אמירה היא חטיבה כמ"ש את ה' האמרת וה' האמירך כו'. ודרשו חז"ל עשנו חטיבה א' שהוא התקרבות ודביקות, והיינו שנטע בתוכנו חיי עולם שיש בכל לב ישראל דברי תורה, וזה האמירך ממש. וכן את ה' האמרת, שזכו בני ישראל במעשיהם להפיק רצון מה' יתברך ושיתן להם התורה.

(שפת אמת, פרשת אמור, שנת תרמ"ד)

את ה' האמרת היום וכו' דכתיב שמע ישראל וכו'
שמעתי רמז כי תיבות את ה' האמרת היום גימטריא זו קרית שמע. וכמדומה שראיתיו באיזה ספר.

(חיד"א, פתח עינים כאן)

אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם דכתיב שמע ישראל וכו'
ואני תמה על אמרו אתם עשיתם לי חטיבה אחת בעולם, ששמע ישראל הינו מאמר ישראל שיקלסו בו ה' יתברך [ולא שקלסוהו בו], אבל היא מצוה נצטוינו מאתו יתברך להאמין ביחודו. ואם על היותנו שומרים זה העקר, יאמר שעשינו חטיבה בכך, כך ראוי שיאמר כן ב"אנכי ה' אלהיך", שהיא מצוה להאמין מציאותו ואנו מאמינים אותו, והרי אנו עושים אותו חטיבה אחרת, ונמצא על הדרך הזה כמה חטיבות. אבל לפי דעתי מה שדרשו כאן, ירמוז למה שאמרו בפרק מקום שנהגו דרש ר"ש בן פזי כתיב ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה וגו', וכתיב: ראובן בכורי אתה, בקש יעקב לגלות את קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה, אמר חם ושלום שמא במטתי יש פסול כאברהם אבי אבא שיצא ממנו ישמעאל, וכיצחק אבא שיצא ממנו עשו, אמרו לו שמע ישראל וגו' כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. ולפי זה הדרש, הפסוק הזה אף על פי שהוא מצות עשה כבר אמרוהו השבטים וקלסו בו השם, אף על פי שנכתב במקומו למצוה קבועה לדורות, וזהו שאמר: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם.

(דרשות הר"ן, דרוש ז)

תוספות ד"ה כדי, ועל זה סמכו להביא קטנים לבית הכנסת
שיחת ילדים בבית הכנסת איסור גדול. והנה אעתיק דברי מוסר שמצאתי בספר נקרא דרך חיים [לר' מנחם לונזאנו], דף ע' וזה לשונו, גרסינן בריש מסכת חגיגה... טף למה באין, כדי ליתן שכר למביאיהן. וכתבו שם בתוספות, ועל זה סמכו להביא קטנים לבית הכנסת, עד כאן. אמר מנחם, בזמן הזה יש טף בא לבית הכנסת לתת עונש למביאיהן, לפי שהוא בא לחלל קדושת בית אלקינו ולשחוק בו כברחובות קריה, יקומו לצחק זה עם זה, זה מצחק עם זה וזה מכה את זה, זה מרנן וזה בוכה, זה מדבר וזה צועק, זה רץ אילך וזה רץ אילך, רץ לקראת רץ ירוץ. ויש אשר יעשה צרכיו בבית הכנסת, ואז יאמרו מים מים. ויש אשר יתן אביו בידו ספר והוא ישליכו לארץ או יקרעהו לשנים עשר קרעים. סוף דבר, מקול שטותם כוונת המתפללים נפסדת ונמצא שם שמים מתחלל, והמביא טף בזה האופן לבית הכנסת אין ראוי לו לקוות על זה שכר, כי אם לדאג מן הפורענות.

(שני לוחות הברית, מסכת תמיד, נר מצוה (עו) [אות קא])

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300