מאי חשמל וכו' חיות אש ממללות
וכבר נתבאר למעלה כי מציאות החשמל נמצא מזהרורי כסא הכבוד. ויש לך לדעת כי הוא מקיף את הכסא, והוא מוליד דבור הכבוד לחיות הקדש ולמלאכים ולכל צבאות המרום. ומה שדרשו רז"ל חשמל - חיות אש ממללות, לא יובן מזה שיהיה חשמל חיות הקדש, אלא בארו לנו על מעלת חשמל, כי חיות הקדש הם שפע החשמל, וכשם שחיות הקדש הם מנהיגים את האופנים כי אין לאופנים תנועה מעצמם, כן חשמל הוא מנהיג את חיות הקדש, וכל הנהגתם על ידו, ועל ידו החיות חשות לקול המלול. ועל זה נקרא חשמל, להורות על פעולתו, כי הוא סבה שהחיות חשות וממהרות, שהוא מזרז אותם לאמר: חשו מן המלול מפני קול ה' חוצב להבות אש. ומיד החיות קופצות כמראה הבזק. ואמרו חכמים המעמיקים בסוד המרכבה, כי חשמל יש בו שלש מאות ושבעים ושמונה מיני מאורות, כמספרו. וקטן שבכולן כזיו גלגל החמה, והוא מתהפך ברגע אחד בכל הגוונים ובכל מיני המאורות ההם. וכלן צורות נבדלות מתהפכות בדמות זכר ונקבה ומתחברות אלו עם אלו, וכשאינם מחוברות כאחד אין להם צורה. והוא נחקר מן הספירה הרביעית, היא חסד. והדומה לו בנבראים השפלים ברבוי גווניו הוא הטווס, שיש לו שס"ה גוונים ומיני צבעונים כמנין ימות החמה, והנה הוא חסר מגווני החשמל שלש עשרה גוונים, ואלמלא שהוא חסר שלש עשרה גוונים אלו, כל השומע קולו של טווס אחזתו עוית.

(רבינו בחיי, שמות פרק כה פסוק יח)

מאי חשמל וכו' עתים חשות עתים ממללות
וזאת מילת 'חשמל' בארו שהיא מורכבת משני ענינים, "חש מל" - כלומר, המהירות, המורה עליו 'חש', וההפסק, המורה עליו 'מל' - הכוונה, התחבר שני ענינים חלוקים בבחינת שני צדדים, עליון ותחתון, על דרך הדימוי. וכבר העירונו הערה שנית, ואמרו שהוא נגזר מן הדיבור והשתיקה. אמרו: "פעמים חשות, פעמים ממללות" - גזרו השתיקה מן "החשיתי מעולם", הערה על שני הענינים בדיבור בלי קול. ואין ספק שאמרם 'פעמים חשות, פעמים ממללות' אמנם הוא על דבר נברא.

(מורה נבוכים, חלק ג פרק ז)

עתים חשות עתים ממללות
י"ל במש"כ "הס ואח"כ כתת" (ברכות סג ע"ב), לשון הס הוא לפי המבואר בס' אלים להיש"ר מקנדיא, שהבקיאות הוא פועל החוש ואינו פועל השכל, דפעולת השכל היא ידיעה שנקנית בהיקש, ונודע שעצם גדר הדיבור הוא הכרת השכל, וע"ש כך נקרא הנפש המשכלת "נפש המדברת", וקנין החושים אין השימוש בהם מצד הדיבור שבאדם. ע"כ נקרא הקנין של בקיאות בשם "הס", לשון שתיקה, כלומר שאינו פועל מצד כח הדברי שבו, "ואח"כ כתת", בפועל העיוני. וי"ל כמו כן בחינת חשמל עתים חשות עתים ממללות, כיון שגם הם צריכים לקבל השכלתם ולהשכיל אח"כ, יש בהם גם כן אלו הענינים לפי גדרם, וקבלת ההשכלה בכלל הוא שימוש חוש בערכם, וזהו "עתים חשות", וכשמשכילים ומוציאים תולדות והקשים משתמשים בגדרי הדיבור שלהם, "עתים ממללות", ולהורות בא שלא נמלטו משינויים, שכל מה שלמטה מאצילות יתכן שינויים בהם, כנודע.

(מאורות הראי"ה, שבועות, עמ' רלו)

מאי חשמל אמר ר' יהודה חיות אש ממללות במתניתא תנא עתים חשות עתים ממללות בשעה שהדיבור יוצא מפי הקב"ה חשות וכו' ממללות
וכן נמצא רבותינו ז"ל יקראו המלאכים אש. אמרו במסכת חגיגה, מאי חשמל - חיות אש ממללות, כלומר חיות אש שאינן מושגות בחוש, כאש. אבל חיות הקודש, שהם הגלגלים המושגים בחוש, אינן נקראין חיות אש, אלא המלאכים נקראים חיות אש. ואמרם "ממללות", כלומר שהם מושגים מצד פעולותיהן שהוא דיבורם. וכדי שלא ישתבש אדם לחשוב שיאמר חיות אש על הגלגלים, ויקראם ממללות על דרך "השמים מספרים כבוד א-ל" (תהלים יט), הביא בעל הגמרא הברייתא המפרשת משמעות לשון חשמל באופן אחר, שיורה על המלאכים בהכרח, כמו שאמר רבי יהודה, ואין ביניהם אלא משמעות דורשין. ואמר: במתניתא תנא עתים חשות עתים ממללות, בשעה שהדבור יוצא מפי הקב"ה חשות, ובשעה שאין הדבור יוצא מפי הקב"ה ממללות. וכוונת הברייתא לפרש כאן עיון פילוסופי דק מאד, והוא, כי העלול ישכיל דבר מה מעילתו, וישכיל עצמותו, ובמה שישכיל מעצמו, יושפע ממנו גלגל, כמו שנתבאר כל זה בפרק יא מזה המאמר. ולזה אמר בעל המתניתא, בשעה שהדבור יוצא מפי הקב"ה חשות, כי בבחינת מה שישיג העלול הראשון על דרך משל מה' יתברך, יושפע ממנו שכל נבדל אחד בלתי מושג לחוש. וזהו חשות. ובשעה שאין הדבור יוצא מפי הקב"ה ממללות, וזהו על דרך "השמים מספרים כבוד א-ל". הרי שם מבואר מדבריהם שהם קורין לשכלים חיות אש, וכן במקומות רבים יקראום רז"ל שרפי אש.

(ספר העקרים, מאמר שני פרק לא)

בשעה שהדבור יוצא מפי הקב"ה וכו'
אמרו בס' היכלות: כשרוצה הקב"ה לגלות הדיבור לנביא וכו'. וכתב רבינו אליעזר מגרמיזא, ודברתי על הנביאים - אל הנביאים אינו אומר, אלא שהקב"ה אומר למלאכים: תראו המראה הזו לנביא. וזהו ודברתי למלאכים על הנביאים להראותם. נמוקי רבינו בצלאל כ"י.

(חיד"א, פתח עינים כאן)

רצוא ושוב וכו' כאור היוצא מפי הכבשן מאי כמראה הבזק וכו' כאור היוצא מבין החרסים
האור היוצא מפי הכבשן ממהרת לצאת ממעל לרקיע אשר על ראשו, מאימת כבוד המלכות ממהרת לחזור. ומראה הבזק, שהוא כאור היוצא מבין החרסים, הוא החרס שהצורפים מזקקין בו את הזהב, שעשוי נקבים נקבים למעלה, והאש יוצא מאותן הנקבים בגוונין הרבה צבועים בכמה צבעונים. ואל יעלה על דעתך שבמאמר "גוונין" שהם גוונין צבועין, אלא צורות רוחניות שלהביות נוראות שנראין כן לנביאים כל א' לפי כוחו. וע"כ נאמר "מראות אלקים", שמשמע מראות הרבה. ואמרו ע"ד פרפרת: חשבון "בזק" = "גונים". ועוד פרפרת אחרת: רצוא ושוב כמראה הבזק = "הכור" למפרע. והכל אמת אעפ"י שאינה תלויה בזה.

(רבי טודרוס הלוי אבולפיה, אוצר הכבוד כאן)

והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק מאי רצוא ושוב אמר רב יהודה כאור היוצא מפי הכבשן מאי כמראה הבזק אמר רבי יוסי בר חנינא כאור היוצא מבין החרסים

יש עוד בחי' אהבה העולה על כולנה, כמעלת הזהב על הכסף והיא אהבה כרשפי אש מבחי' גבורות עליונות דבינה עילאה, דהיינו שע"י התבוננות בגדולת אין סוף ב"ה, דכולא קמיה כלא ממש חשיב, תתלהט ותתלהב הנפש ליקר תפארת גדולתו, ולאסתכלא ביקרא דמלכא כרשפי אש שלהבת עזה העולה למעלה, וליפרד מהפתילה והעצים שנאחזת בהן, והיינו על ידי תגבורת יסוד האש אלהי שבנפש האלהית, ומזה באה לידי צמאון וכמ"ש "צמאה לך נפשי", ואח"כ לבחי' חולת אהבה, ואח"כ באה לידי כלות הנפש ממש, כמ"ש "גם כלתה נפשי". והנה מכאן יצא שורש הלוים למטה [ולעתיד שהעולם יתעלה יהיו הם הכהנים, וכמ"ש האר"י ז"ל על פסוק "והכהנים הלוים", שהלוים של עכשיו יהיו כהנים לעתיד]. ועבודת הלוים היתה להרים קול רינה ותודה בשירה וזמרה בניגון ונעימה, בבחי' רצוא ושוב, שהיא בחי' אהבה עזה זו, כשלהבת היוצא מן הבזק כדאיתא בגמרא.

(רבי שניאור זלמן מלאדי, תניא, ליקוטי אמרים, פרק נ)

והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק מאי רצוא ושוב אמר רב יהודה כאור היוצא מפי הכבשן מאי כמראה הבזק אמר רבי יוסי בר חנינא כאור היוצא מבין החרסים

[היהודים נמשלו לחיות (שמות רבה פרשה א). אנו נלחמים כחיות מול אלה המבקשים ממנו לעזוב את התורה. הגוים רואים אותנו ביסורינו כאילו אנו בוערים בכבשן של הרדיפות של הגוים. האור היוצא מהכבשן הוא אש של שנאה, והגוים חושבים שאנחנו ראויים להיות נרדפים כי ה' עזב אותנו, וכך נוצרת שנאת הגוים כלפינו. אבל באמת אור החיות הוא כמראה הבזק, כאור היוצא מהחרסים, ופירש רש"י שהוא של "מזקקי זהב". כלומר, צרותינו אינן בגלל פחיתותנו, אלא אדרבה כי ה' מחבב אותנו כזהב ומצרף אותנו כמו זהב. ה' מעורר את שנאת העמים נגדנו כדי שנבטח רק בו ונלך בדרך התורה.]

(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 216-217) לטקסט

ומתוכה כעין החשמל
ומדריגת "יחידה" שביצר רע הוא מן הצד שה' יתברך בוראו, הוא כמשל הזונה המוזכר בזוהר (ח"ב קסג.), שגם הוא עושה רצון קונו, ומיוחד באמיתות ה' יתברך. זהו "מתוכה כעין החשמל" שהוא חיות וכו', דמאמיתות רצון ה' יתברך ודיבורו נתהוה זה.

(רבי צדוק הכהן, צדקת הצדיק, אות רכח)

וארא והנה רוח סערה באה כו'
זהר יתרו פ"א ב.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

רוח סערה באה מן הצפון וכו' לכבוש את כל העולם כולו תחת נבוכדנצר

וכבר ידוע שהש"י באותו הזמן נתן הגדולה למלך בבל והיה בבחינת קליפת נוגה הקרובה אל הקדושה, ולכן קראו עבדי, והכניע כל המלכים וכל הגוים תחת ממשלתו, ולפי שמלך מצרים היה מתגאה מאד במלכותו ולא היה יכול לסבול שיהיה בעולם מלך גדול ממנו, לפיכך שלח את חילו בכרכמיש על נהר פרת להלחם עם מלך בבל בשנה הרביעית ליהויקים בן יאשיהו מלך יהודה, אבל יושב בשמים ישחק על גאותו ורום לבו של מלך מצרים שלא רצה להכנע אל גזרתו של אדון כל הארץ שנתן הגדולה למלך בבל 'והוא ישקיט ומי ירשיע' (ע"פ איוב ל"ד כ"ט), ולכן נתן כח אל מלך בבל עצמו להכות את חיל פרעה וציוה לירמיהו הנביא שינבא על מצרים בנבואות של לעג ושל שחוק על זדונו של פרעה מלך מצרים, שחשב לעמוד כנגד גזרתו ית', וז"ש 'למצרים על חיל פרעה נכו מלך מצרים', ואולי קראו נכו מלשון נכה רגלים, שנתקצצו רגליו וניטלו כוחותיו שלא יוכל לעמוד כנגד מלך בבל.

(רבי משה דוד ואלי, מרפא לשון, ירמיהו מו, ב)

וכמו שיש חמש מדרגות, נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה... כך זה לעומת זה, חלק אדם רע גם כן בחמישה כוחות. והם שלוש קליפות הטמאות הנזכר ביחזקאל. נפש הטמאה היינו כשעושה עבירות במחשבתו דיבורו ומעשיו. זה נקרא רוח סערה שבא מן הצפון, הוא הצפוני שבחלל השמאלי, וסעיר כולא עילא ותתא כמו שמובא בזוהר (ויקהל רג.). כי עצם האדם מישראל הוא מסיטרא דטוב, רק שזה סוער בו ומערבבו עד שנמשך אחריו. וזה שאמרו: לכבוש כל העולם תחת יד נבוכדנצר, היינו מצד התגברות הרע במעשה, אז כח נבוכדנצר גובר על כל העולם. כי נגד זה הם ארבע מלכיות, בבל נגד רע במעשה ובכח הנפש.

(רבי צדוק הכהן, צדקת הצדיק, אות רכח)

וארא החיות והנה אופן אחד בארץ וכו' מלאך אחד שהוא עומד בארץ וראשו מגיע אצל החיות וכו' סנדלפון שמו הגבוה מחברו מהלך חמש מאות שנה וכו' וקושר כתרים לקונו וכו' מכלל דמקומו ליכא דידע ליה דאמר שם אתגא ואזל ויתיב ברישיה
כל רוחו יוציא כסיל אשר אין מעצור לרוחו. אעפ"י שכוונתי שלא לדבר דבר בדברים נוראים אלו כשיבואו לידי, איני יכול לעצור במלין, וה' הטוב יכפר בעד. וארא החיות - מה ת"ל וארא החיות? כיון שסיפר דמות פניהם וכנפיהם ושאר דברים הנמשכים עמם, ידוע הוא שראה אותן! אלא שבא ללמד שראה הכל, החיות הקבועין והמצורות בכל רקיע ורקיע כמו שבארנו. "והנה אופן אחד בארץ - אמרו שהוא מלאך ששמו סנדלפון והוא גבוה מחבריו מהלך חמש מאות שנה. נמצאת אומר שחביריו הם האופנים, וגם הם מלאכים. ומה שאמרו שמגיע עד בין החיות, נמצא שהוא גבוה מכולן מהלך ה' מאות שנה אפי' על האופנים העומדים בגלגל האחרון, שכן עובי כל רקיע ורקיע. ומה שאמר "בארץ" - אם נפשך לומר בארץ התחתונה שבשבע ארצות, מוטב, והסתכל במה שלמטה ומתוך כך ראה מה שלמעלה. ואם לאו, כבר תרגם יונתן בן עוזיאל: מלרע לרום שמיא, שרוצה לומר למטה מקרקעית רצפת הרקיע שעל ראשי החיות, והוא באמת אחורי המרכבה. ומה שאמר שקושר כתרים לקונו - הכתר ידוע בפרקי מרכבה מה כתיב בו. והוא אזיל ויתיב אדוכתיה, דליכא ידיע מקומו. וכתר זה הוא מתפלתן ושבחן של ישראל, שמשבחין ומפארים למקום ברוך הוא, שכן אמרו במדרש תהלים: ר' מנחם אומר, מלאך שהוא ממונה על התפלה ממתין עד שיתפללו כנסיה אחרונה שבישראל, ונוטל כל התפלות ועושה אותן עטרה לראשו של הקב"ה, שנאמר וברכות לראש צדיק, הוי: ובבקר תפלתי תקדמך. והסוד המקובל באופן הזה גדול מאד, ורשום הוא בתורת משה, וקיבלתי שהוא ממונה על צורת הולד במעי אמו, ויעידו עליו אותיות שמו. ומה אוסיף עוד לסתום ולחתום, אמרתי אשמרה לפי מחסום.

(רבי טודרוס הלוי אבולפיה, אוצר הכבוד כאן)

מלאך אחד כו' סנדלפון שמו כו'
ושם הכולל עשיה הוא סנדלפון, והוא אופן אחד בארץ.

(שני לוחות הברית, בעשרה מאמרות - מאמר שלישי ומאמר רביעי (יח) [אות קח])

ראה בס' מלאכי עליון ח"א בערכו ובהערותי שם.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

מלאך אחד שהוא עומד בארץ וראשו מגיע אצל החיות במתניתא תנא סנדלפון שמו הגבוה מחברו מהלך חמש מאות שנה ועומד אחורי המרכבה וקושר כתרים לקונו

[ר' חיים ירמיה פלענסבערג, בספרו דברי ירמיה, דרוש ו, ביאר שהמלה סנדלבונים, בסנהדרין נט, בא מהמלה "סנדלפון", בחילוף אותיות ב-פ, כמו הפקר-הבקר. אבל בס' ערוך השלם כתב להיפך, שהמלה "סנדלפון" באה מהמלה סנדלבון, שהיא אבן טובה מיוחדת, שלכן הגמרא שם מונה אותה בנפרד משאר אבנים טובות - "סנדלבונים ואבנים טובות". וכן נראה. והמלאך סנדלפון הוא שר העושר, והמלה היא כינוי לעושר מופלג. אם איש אלקים נתברך בעושר רב, זה קידוש השם גדול (וזה רמוז דברי המדרש בראשית רבה פרשה מא, שאברהם אבינו "בחזרתו פרע הקפותיו" - כי ברדתו למצרים היה חילול השם, שעובד ה' נאלץ לרדת למצרים בגלל הרעב, אבל כשחזר למצרים עם רכוש גדול חזר לאותם מקומות ושם עשה קידוש השם גדול שתיקן את ה"חוב" שלו). והרי המרכבה עניינה פרסום האלוקות בעולם, ועיקר הפרסום נעשה ע"י האדם, ואם יתנהג במישרים יגיע למעלה מעל המלאכים, כיון שהוא מביא לפרסום שם ה' בעולם המעשה. וזה הכוונה שהוא "עומד בארץ", וראשו מגיע אל החיות שבמרכבה. והברייתא מוסיפה שאם "סנדלפון שמו", שנתברך בעושר מופלג, הוא "עומד מאחורי המרכבה", היינו שהוא מביא לפרסום האלוקות בעולם, ועי"ז "קושר כתרים לקונו".]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף מו ע"ד) לטקסט

סנדלפון שמו וכו' וקושר כתרים לקונו
כמראה הבזק כו', הוצרך לומר כמראה הבזק, שהוא סוד חיה ידועה למטה מאותן החיות, והיא למעלה מהאופנים ידועים, ושולטת על אותן אופנים, ומוגשת ברקיע עומדת על ב' העמודים, ונק' ב' כרובים מלבד הכרובים העליונים, וכל זה על הרקיע, ואין זה הרקיע שעל ראשי החיות. וזאת החיה הנקרא בזק (וכו') היא המקבלת והיא הממונה על כל עוסקים בתורה בלילה, והיא הפותחת השערים לכל הבאים להתפלל בלילה, עד שבא סנדלפו"ן, רב ושליט על הממונים במאמר קונו, ומקבל כל התפלות וקושר אותם קשרים לקונו. ואל יעלה בדעתם שיש מלאך אמצעי בין ישראל לאביהם שבשמים, אלא שהמלאך הגדול ששמו סנדלפו"ן הוא הממונה על ב' המפתחות של ב' שמות שהם ידו"ד אדנ"י שהם יאהדונה"י, והוא הפותח שערי צדק. וכבר ידעת כי אדנ"י הוא סוף התפלה. אמנם הבא לידבק בשם אדנ"י והוא יחיד צריך לפתוח לו השערים, ואלמלא לא יפתחו נמצאת תפלתו דחויה, ולפיכך כתוב פתחו לי שערי צדק וגו', וכתיב שאו שערים וגו'. וכשקדם היחיד ומתפלל בלילה אין בו כח לפתוח לו השערים בלילה לו לבדו, וזהו הממונה נקרא בזק שומר התפלה עד בא עת פתיחת שערי צדק, שהמפתחות מסורות ביד סנדלפו"ן, לפי שתפלת הרבים נשמעת תמיד, ותפלת היחיד יש עליה מעכבים ומונעים ומערערים, ועז"א פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם, תפלתם לא בזה אבל היחיד יש עליו מעכבין.

(רבי יוסף גיקטליא, סוד החשמל [נדפס בס' ארזי לבנון, ונציה שס"א, ובס' עמודי שש, לבוב תקמ"ה])

ועיין בזוה"ק תרומה (קמו ע"ב), דרוח אהבה שלימא דסלקא לעילא פגע בחד ממנא רברבא עילאה... והוא רב משיריין, דקשיר כתר למאריה, רזא אכתריאל מעטר עיטרין למאריה בשמא גליפא מחקקא וכו'... ונראה דהיינו על ידי תוקף האהבה דבני ישראל לאביהם שבשמים, כי כל כתרים הוא מפעולות בני ישראל והשתדלותם שמכתירים לבוראם, וכמו שאומרים כתר יתנו וגו' עם עמך וגו', פירוש עמהם יתנו הכתר, שהם עיקר הכתר. וכן כתבו התוס' (חגיגה יג ע"ב) על סנדלפון קושר כתרים לקונו, היינו מתפילתן של ישראל. וזה הוא על ידי אהבתן, כי המלאכים שלוחי דרחמנא ושלוחי דידן להעלות האתערותות שלנו.

(רבי צדוק הכהן, שיחת מלאכי השרת, ד"ה זוה"ק ויקרא ב ע"ב)

המעלה השלישית שנקראו ישראל בנים אל ה' יתברך, שזאת המעלה על הכל, כי בשביל זה נותנים ישראל כתר בראש מלך מלכי המלכים כדאיתא בפרק אין דורשין, כי סנדלפון עומד מאחורי המרכבה וקושר כתר לקונו מתפלתן של ישראל. ודבר זה בשביל כי הם בנים של הקב"ה, דכתיב (משלי יז) עטרת זקנים בני בנים, ולכך סנדלפון קושר כתר לקונו מתפלתן של ישראל שהם בנים של מקום. הרי אלו ג' מדרגות זו על זו עד המעלה הזאת שהיא על הכל.

(מהר"ל, דרך חיים, פרק ג משנה יד)

וקושר כתרים לקונו
...דאיתא וקושר כתרים לקונו, וכתב התוספות שם שמתפלתן של צדיקים הוא עושה עטרות. ומהס"ת הוא במדרש. וכך הוא במפורש בזוהר הקדוש (ח"ר קלב, א), דמקבל כל צלותין וכו' דעבדא מינייהו עטרה ושוי ליה ברישא דצדיק חי העולמים. והיינו דכתר עליון איהו כתר מלכות, דכשמקבלין ישראל עול מלכותו נכתר ה' יתברך בכתר, וכמו שדרשו (שמו"ר פ' כג) נכון כסאך מאז, מ"אז ישיר", כשאמרו ישראל ה' ימלוך לעולם ועד, נעשה מלך יושב על הכסא. לכן אומרים "יהיו לרצון אמרי פי" על דברי התפלה, שיהיה נעשה כתר בראש חי העולמים.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק ראש חודש תמוז, אות ג)

וזה ענין מט"ט קושר כתרים כו', דכתר עושים מאבנים טובות, ובספר יצירה: שתי אבנים כו', אותיות התפלה בלא אהוי"ר אבנים פשוטים, וע"י אהוי"ר נעשו האבנים טובות ומאירות אך הם גשמיים, ולכן איתא בזהר על המלאכי' דגפיף להון ומנשק להון שיזדככו מגשמיותם

(מהר"ש מליובביטש, תורת שמואל, תרכ"ט, אריב"ל כל כהן שמברך מתברך כו', עמ' ג)

ראה ניצוצי זהר ויקהל ר"ט א אות ב.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

ברוך כבוד ה' ממקומו מכלל דמקומו ליכא דידע ליה
...דלית אינש על יבשתא אשר ביכלתו להתבונן בינה בזה הענין הנורא, לידע איך אדון יחיד ב"ה מלא את הכל וכל המקומות באחדות פשוט ושווי גמור, וכמאמרם "במופלא ממך אל תחקור". וע"ז נכרת ברית, שאין כל החכמים יכולים לחשוב בו, וגם צבאי מעלה שואלים איה מקום כבודו, כי אין יכולים להשיג מהות ענין מקומו של עולם. וזה"ש דמדאמר ברוך כבוד ה' ממקומו מכלל דמקומו ליכא דידע ליה, והוא בכלל שאלת וחקירת מה לפנים (בר"פ אין דורשין). וזהו באמת גבורותיו ונוראותיו יתברך, שצימצם כביכול כבודו עד שכפי השגתנו נראה מציאות העולמות והבריות, ושהוא ית' מסתתר בפנימיות כולם.

(הכתב והקבלה, שמות פרק לג פסוק כב)

ואף דבז' [מדות] תחתונות גם כן כתיב ברוך כבוד ה' ממקומו, ואיתא מכלל דמקומו ליכא דידע ליה, היינו שבכל מדה אפילו מדה אחרונה, כיון שהוא כלולה מכל עשר כידוע, שייך גם כן לומר מקומו ליכא דידע. אבל בג' ראשונות עצמם - שם אין שייך שם מקום כלל.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת דברים, אות יב)

ע' זהר וירא ק"ג סע"א, ס' הבהיר אות קל"ב.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

כל שראה יחזקאל ראה ישעיה
יחזקאל בעת החורבן ראה מרכבה, מה שאין כן ישעיה, ראה יושב על כסאו בזמן שבית המקדש קיים, כי אז שפעו יתברך קבוע וקיימא. אבל כאשר הוא במדריגת ואהיה מתהלך מאוהל לאוהל (דברי הימים, א יז, ה), כמו בחורבן, שניטלה מלכות בית דוד, וקביעות ה' יתברך מתטלטל מאוהל לאוהל כל אחד בדורו... רכובו הוא על העבים - מי שמשתדל ומכין עצמו לכך, עליו ה' יתברך רוכב ומתהלך. ועל זה הוא ברכה שניה שלפני קריאת שמע, להשיג הדברי תורה דחכמת מעשה מרכבה, שהוא מה שה' יתברך שופע לנו ביחוד אשר בשם וגו' בטחנו ונגילה ונשמחה בישועתך, שאנו מחכים ומצפים לך, ובאתערותא דלתתא שלנו, ובעבור אבותינו וכו' שהם המרכבה באתערותא דלתתא שלהם, תגלה בלבנו בינה להבין וכו'...
גם מרכבה דיחזקאל ודאי כביכול כן, שהוא שפעו יתברך שאינו דרך הלב שיהיה בו חיות גמור, שהרי מחורבן עיקר השפע יורד חס ושלום לחיצונים, והלב הם ישראל, והם קולטים התמצית כנודע. וזהו שמובא (זוהר יתרו פב.) שהוא כמאן דחמא בתר כותלא. כי מעשה מרכבה נקרא מה שאין בו חיות גמור, רק שמתוכו מבין איש הישראלי הקולטו בלבו. ונאמר בו "מראות", מה שאין כן בישעיה (ישעיה ו, א) "ואראה" וגו'. וגם זה היה בעת המסעות, כדברי חז"ל (חגיגה יג ע"ב).

(רבי צדוק הכהן, צדקת הצדיק, אות רכו)

כל שראה יחזקאל ראה ישעיה למה יחזקאל דומה לבן כפר שראה את המלך ולמה ישעיה דומה לבן כרך שראה את המלך
דע שזה הענין הנכבד הגדול אשר התחיל יחזקאל ע"ה ללמדנו אותו מסידור המרכבה, בהערת הנבואה אשר עוררתהו ללמדנו אותו, הוא הענין בעצמו שלימדנו ישעיה ע"ה בכלל, לא הצטרך אל זה הפרט. והוא אמרו, "ואראה את ה' יושב על כסא רם ונישא ושוליו מלאים את ההיכל, שרפים עומדים וגו'". כבר בארו לנו החכמים כל זה והעירו אותנו על זה הענין, ואמרו, שההשגה אשר השיג יחזקאל היא ההשגה בעצמה אשר השיגה ישעיה; והמשילו בזה משל בשני אנשים שראו את המלך בעת רכבו, האחד מהם בני כרך, והשני מבני כפר - כי בן הכרך, לדעתו שאנשי העיר יודעים תכונת רכיבת המלך, אינו מספר תכונת רכיבתו, אבל אומר, "ראיתי את המלך" לבד; והאחר, מפני היותו רוצה לספר לאנשי הכפר אשר אינם יודעים דבר מתכונתה, פרט להם תכונת רכיבתו איך היא, ותואר דגליו, וחילותיו, ומשרתיו ועושי דברו ומצוותיו. ובזה השיעור מהערתם תועלות גדולות מאד. והוא אמרם בחגיגה, "כל מה שראה יחזקאל ראה ישעיה, ישעיה דומה לבן כרך שראה את המלך, יחזקאל דומה לבן כפר שראה את המלך". ואלו הדברים אפשר שיפורש בהם, על דעת אומרם, מה שזכרתי תחילה, והוא, שישעיה לא היו אנשי דורו צריכים לבאר להם הפרוט ההוא, אבל הספיק להם אמרו 'ואראה את ה' וגו'', ובני הגולה היו צריכים לפירוט הזה. ואולי שהאומר הזה חשב שישעיה יותר שלם מיחזקאל, ושההשגה שנבהל עליה יחזקאל והיתה נוראה בעיניו, היתה ידועה לישעיה ידיעה שלא היה צריך לספרה על דרך חידוש, להיותה ענין ידוע אצל השלמים.

(מורה נבוכים, חלק ג פרק ו)

וכל מה שראה יחזקאל ראה ישעיה, שהוא היה גם כן שורש כולל בדורו, רק שזה בן כפר, פירוש כפר שאין בו עשרה בטלנים, כדאיתא במגילה (ה.), פירוש, עשרה הוא כללות הקומה להיות בטלנים מעסקי עולם הזה ובטלים לגבי עילתן ממש, ואם כן אין שייך מספר, כמו שאמרו (ספר יצירה פרק א) לפני אחד מה אתה סופר, כי הוא תכלית היחוד. רק מכל מקום אמר אהה כי את וגו', פירוש כי הראייה הוא גם כן מצד הצמצום, כמו שאמרו (שבת פט ע"ב) מחוי ליה יצחק הקב"ה בעינייהו כמו שכתבתי במקום אחר, וכמו שמובא בזוהר (תיקוני זוהר תיקון ע) דעילת העילות אוכם הוא וכו', כי מצד גודל האור נקרא חושך ואין משיג כלל רק מתבטל לגמרי. והוא אמר אהה וגו' על מה שראה על כל פנים, כי ישעיה ראה בפחזותן ושייך ראייה, מה שאין כן במשה רבינו ע"ה נאמר (שמות לג, כג) וראית את אחורי ופני לא יראו, פירוש כשהגיע למדריגת פנים לא היה עוד בגדר ראייה ותפיסה, רק מצד האחוריים הוא הראייה, וזהו דרגא דישעיה. ויש אחוריים לאחוריים, וישעיה בארץ ישראל ויחזקאל בבבל שהוא אחוריים דארץ ישראל [רק על נהר כבר שאמרו ז"ל (קידושין עא ע"ב) דהוא פרת שהוא גבול ארץ ישראל, כי תיכף כשעבר הגבול דפנים הגיע למראה אחוריים, ונפתחו השמים וגו'. והוא לא היה יכול לראות זה בארץ ישראל, שהיה אצלו שם בגדר פני לא יראו, והיינו על ידי שהיה בן כפר, פירוש שדורו דור החורבן היה במדרגה זו, וכדור כן פרנס כדאיתא בערכין (יז.), כי הכל אחד].

(רבי צדוק הכהן, דובר צדק, פרשת אחרי מות אות ד)

ועל ישעיה אמרו ז"ל דראה כל מה שראה יחזקאל אלא שזה דומה לבן כרך וכו'. נראה שהיו דרך ראיית והשגת היחוד שלהם שוה.

(רבי צדוק הכהן, ספר הזכרונות, מצוה ג, דף לד ע"ב)

למה יחזקאל דומה לבן כפר וכו'
פירש"י לפחיתות יחזקאל. והעיקר - לפחיתות אנשי דורו או אנשי מקומו, שצריך לספר להם לשון רחבה וארוכה. לקוטי רבינו בצלאל בשם גליון. והא דכתב בשם רש"י ליתיה בנסחתין. ובזהר הקדוש ריש פ' שמות אמרו שהוצרך יחזקאל לזה לנחמם מהגלות, דהוו אמרי אבד סברן ובטל סיכויין, ע"ש באורך.

(חיד"א, פתח עינים כאן)

בזהר יתרו פ"ב א ביחזקאל כתיב כעין ודמות כמאן דחמי בתר כותלין סגיאין כמאן דחמי ב"נ בתר כותלא כו', רע"מ פנחס רכ"ו ב יחזקאל כד חמי שכינתא מגו קליפין חזא עמה עשר ספיראן בלא פרודא כלל כו', הק' תקו"ז (ד' ע"א) יחזקאל לא חזא אלא דמות דאלין חיוון, ולא דחזא חיוון אלא כמלכא דשלח שטר בחותמיה ודיוקנא דמלכא רשימא על שעוה מחותמיה כו', שם (ב ע"א) ניצוצי אות טז, ושם (ו' ע"ב) אות כג-כה, תקוני זהר חדש צ"ד ג, וע' זהר שמות ב' רע"ב אית לשאלה אי יחזקאל נביאה מהימנא הוה א"כ אמאי גלי כל מה דחמא כו', ובניצוצי אורות דמ"ש שדומה לבן כפר אינו לגירעון ח"ו רק ע"ד הדיבור לנחם ישראל כו', ובזהר שם ה' ע"א היה היה דבר ה' אל יחזקאל כו' תלת פלוגתן הכא, חדא דתנינן אין שכינה שורה בחו"ל, וחדא דלא הוה מהימן כמשה והוא גלי ופרסם כל גנזייא דמלכא, וחדא דאתחזי כמאן דלא שלים בדעתיה [ע' סנהדרין ל"ט א אלהיכון גחכן הוא דקאמר ליה ליחזקאל שכב על צדך השמאלי כו'], אלא הכי אסיקנא במתניתא דילן כו', יתרו פ"ט רע"ב מ"ט פריש כולי האי יחזקאל כו' וע' זהר חדש יתרו ל"ז ג, ושם ל"ח א.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

למה יחזקאל דומה לבן כפר שראה את המלך ולמה ישעיה דומה לבן כרך שראה את המלך

[עניין המרכבה הוא החינוך לאמונה בה', ובימי ישעיהו הכירו יותר את פעולת ה' ולכן לא היה צריך להאריך בפרטים, כפי שאמר "ואראה את יושב על כסא רם ונישא" - שרוממו מאוד את ה', "ושוליו מלאים את ההיכל" - שייחסו גם את פרטי ההנהגה להנהגה העליונה. ויחקאל כבן כפר, שבימיו לא הכירו את ה' ולכן היה צריך ללמדם, ותיאר לפניהם את גדולת ה' שניכרת מכל ברואיו, ואיך אדם יודע לערוך לפני כל חי את הראוי לו, וזה מה שכתוב "דמות כמראה אדם עליו מלמעלה".]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף מב ע"ג) לטקסט

כי גאה גאה שירה למי שמתגאה על הגאים וכו' מלך שבחיות ארי מלך שבבהמות שור מלך שבעופות נשר ואדם מתגאה עליהן והקב"ה מתגאה על כולן
בפרק אין דורשין, מה דכתיב שירו לה' כי גאה גאה... ד' גאים בעולם אריה בחיות שור בבהמה ונשר בעופות ואדם גאה על כולם... שמתגאה על הגאים. ע"כ. וביאור זה, כי המעלות נחלקים לארבע חלקים, האחד הוא החכמה, והשני הוא הגבורה, השלישי הוא העושר, הרביעי הכבוד, וכולם זכרם בן זומא באמרו (אבות פ"ד) איזה חכם, איזה גבור, איזה עשיר, איזה מכובד. ואלו דברים חלק ה' יתברך לברואיו: חלק מדת החכמה לאדם, שאין חכמה בתחתונים כי אם לאדם. וחלק מדת הגבורה לארי. וחלק מדת העושר לשור, כי אל תאמר כי העושר הוא הכסף והזהב, רק מעלת העושר שהוא נותן לאדם קיום וחוזק, וזה שאמרו במדרש (במדבר רבה פי"ח) את כל היקום אשר ברגליהם - זהו הממון אשר מעמיד האדם על רגליו ונותן לו חוזק. ומפני כי השור יש לו חוזק ביותר ממה שיש לכל שאר בעל חיים. ואם שיש לארי כח וטורף הכל, אין זה מדת החוזק והקיום, כי הקיום היא מדה אחרת לגמרי. ולפיכך השור בעל עבודה רבה, וזהו מורה על החוזק, ויש לו קיום שיכול לעמוד במלאכה קשה. והעושר הוא נותן לאדם חוזק וקיום, לא גבורה. ודבר זה מבואר על פי החכמה גם כן, כאשר ידוע כי פני השור מן השמאל, וזה צד צפון שנקרא שמאל, ודרום ימין, ואמרו חכמים (ב"ב כה ע"ב) הרוצה להעשיר יצפין. ובדבר זה אין ספק.
וחלק מדת הכבוד לנשר, כי אין מדת הכבוד רק התרוממות שהוא מתרומם, ואין בעל חיים יותר מתרומם מן הנשר, אשר דרך הנשר בשמים. ואתה אל תאמר כי אין ענין התרוממות בשוה, כי התרוממות זה הוא עפיפה לפרוח למעלה, וענין התרוממות הוא זולת זה, הלא אם חכמת תדע כי מדת התרוממות אחד הוא, והכל נכלל בשם התרוממות, כי שאר הנבראים דרך שפלות על הארץ, ודרך הנשר למעלה דרך כבוד ביותר, וזהו הכבוד בעצמו שיש לו משאר הנבראים. ודברים אלו ברורים מאוד.
והנה אלו ארבע דברים ארבע מדרגות עליונות חלק ה' יתברך לנמצאים, כי אין ראוי לשום בריה שיהיה לו יותר ממדריגה אחת. והאדם מתגאה על כולם, כי האדם גאותו שהוא שכלי, וגאוה זאת על שאר המעלות, והוא יתברך מתגדל על כל. וזהו כי גאה גאה, ורצה בזה שאין דבר יוצא מן ה' יתברך עד שלא יהיה תחת רשותו, ואם שיש נבראים שיש להם הגאוה בדבר מה, הרי הכל תחת הקב"ה, כי הוא מתגאה על הכל.

(מהר"ל, גבורות ה', פרק מז)

מלך בבהמות שור
הנה כתיב (ישעיה א) ידע שור קונהו, ופירשו המפרשים ששור יש בו דעת להכיר בעליו תיכף משקנהו. ואולי מטעם זה מלך בבהמות שור, ואמרו ז"ל (שמ"ר פ' כג) ארבעה מיני גאים נבראו בעולם, שור בבהמות. וצאן היא הכנעה ושפלות, ראשו של זה בצד זנבו של זה, היפוך מדתו של שור.

(שם משמואל, פרשת ויקרא, שנת תרע"א, ד"ה מן הבקר)

מלך שבחיות ארי מלך שבבהמות שור מלך שבעופות נשר ואדם מתגאה עליהן
כי כללי כל הברואים וכחות התחתונים, הם מהתמזגות הארבעה יסודות. ושורש הארבעה יסודות הם מהארבעה מלאכים הנקראים ארבעה מחנות שכינה, שסימנם א' ר' ג' מ'ן. והארבעה מלאכים אלו שרשם מארבע חיות המרכבה, שהם כללי כל שורשי נפשות כל הברואים התחתונים. שכל האלפי רבויי מיני החיות שרש נפשותם משתלשל מן פני אריה שבמרכבה, ונפשות כל מיני הבהמות משתלשלים מפני שור, ושל כל מיני העופות מפני נשר. וכמ"ש בזוהר פנחס ר"מ ע"ב, רזא דקרבנין כו' פני שור אתפשט לבעירי רוחא מניה וכו' ע"ש. ולכן בכל אחד מולך עליהם אותו המין שצורתו ושמו הוא כצורת ושם הפנים שבמרכבה, כמ"ש ז"ל (חגיגה יג, א) ובשמות רבה (פכ"ג) אריה מלך בחיות וכו'. ונפש האדם הוא מפני אדם. לכן האדם מתגאה על כולם, כי כן עיקרם וכללם של כל הארבע פני המרכבה הוא פני אדם, כמ"ש ומתוכה דמות ארבע חיות, וזה מראיהן דמות אדם להנה. וע' בזה בזוהר יתרו פ ע"ב אדם כליל כלהו וכו'.

(נפש החיים, שער ג, פרק י)

ואדם מתגאה עליהן
וזהו הגמר מלאכתו, שהוא מולך על הכל, והיא בבריאת האדם בתחתונים השליט על הכל, והוא הצדיק יסוד עולם המקשר כל הנבראים לה' יתברך. ועל ידי זה ה' מלך גאות לבש, שהמלוכה הוא לבוש של גיאות, דהמלך מתגאה על עבדיו, כמו שאמרו (קידושין לב ע"ב) שתהא אימתו עליך ומלך שמחל וכו', כי לולי כן אין שם מלוכה.
וזהו בריאת יום שישי, אדם המתגאה על הכל, כי זהו תכלית כל מיני הקילוסים, שיהיו נבראים המכירים בורא, כי אין מלך בלא עם, והיינו שיהיה ענין מלוכה וממשלה. ומצד הזה יצא אדם תכלית הבריאה, שבו קבוע חשק זה גם כן, כידוע שזה שורש הבדלת האדם מן הבהמה, שהולך בקומה זקופה, רומז על בקשת ממשלה והתנשאות, היפוך כפיפות הראש.

(רבי צדוק הכהן, רסיסי לילה, אות מח)

פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתם ופני שור מהשמאל
דהנה במרכבה הקדושה כתיב פני אדם מימין כו' ופני השור משמאל ופני נשר כו'. ויש ליתן טעם על היות במרכבה הקדושה חיות טמאות. והוא כך, מחמת שמשם יומשך כל דבר גשמי לעולם. ומן פני אדם ושור יומשך חיות ודביקות לעולם, אלא הפרש ביניהם: אדם שהוא מימין הוא הכל דביקות וחיות, והשור שהוא מהשמאל לא יומשך הכל בדביקות וחיות, כי אם השפעות גדולות לעולם גם כן בדביקות, אבל אינו כל כך כמו מימין. וזהו "חיות טהורות" - רוצה לומר שעל ידי התשובה השלמה, יזכה לבוא לידי דביקות וחיות ואור גדול.

(נועם אלימלך, פרשת מצורע)

והשלישי פני אריה והרביעי פני נשר
בניצוצי לתקו"ז ת"ע (קל"ג א) אות י"ח בשם הגר"א דיש מקשין האיך חיה טמאה במרכבה כו', ועי' הגהות מהרח"ו לזהר תזריע מ"ח א דמשם ומתקונים משמע בהדיא סברת הרמב"ם ז"ל כי החיות הם צורת אדם דווקא, והכוונה בשור ונשר וארי הוא על היות להם הביטוי כעין שור ונשר ואריה, ולעולם הם דווקא צורת אדם.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

כתוב אחד אומר ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתם ופני שור מהשמאל לארבעתן וגו' וכתיב וארבעה פנים לאחד פני האחד פני הכרוב ופני השני פני אדם והשלישי פני אריה והרביעי פני נשר ואילו שור לא קא חשיב אמר ריש לקיש יחזקאל ביקש עליו רחמים והפכו לכרוב

[ענין המרכבה הוא פרסום האלוקות בעולם. לכן האבות הם רגלי המרכבה. אנחנו רואים את השגחת ה' בעולם מתוך התבוננות בברואים, כמו שכתב חובות הלבבות, שער הבחינה. הברואים מתחלקים לארבעה: חיות, בהמות, עופות ואדם. כל פרט מלמד על השגחת ה', למי שמתבונן, ולכן הם המרכבה, ולכן אחד מכל מין נזכר בפסוק: אריה, שור, נשר ואדם, כי מטרת ההתבוננות היא באדם. האדם מתבונן שה' ברא את כל זה כדי לשרתו, ונתן לו את מה שהוא צריך, והשליט את האדם על הכל, ומזה יכיר האדם את טובות ה' אתו, ועליו לפרסם את אלוקותו. אבל אם אדם חושב שמה שהוא שולט על הבהמות לשרתו הוא רק בחכמתו ולא בעזרת ה', הוא כופר בה' ועובד את השור. וזה היה חטא העגל, שכפרו בהשגחת ה', ואמרו "עשה לנו אלהים" - כל אחד יעשה לו אלהים ממה שמפרנס אותו, אם זה אבק הרגלים (להולכי דרכים) או שור. לכן השור לא יכול להיות במרכבה, שמטרתו ללמד על השגחת ה', שהרי הישראל לא השכילו להבין מתוך הברואים את השגחת ה'. הפתרון הוא להרגיל את האדם מנעוריו ולהשריש בלבו את האמונה, ולכן יחזקאל ביקש רחמים, להופכו לכרוב - לתינוק.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף מב ע"ב-ע"ג) לטקסט

ופני אריה וכו' ופני שור וכו' ואילו שור לא קא חשיב וכו' והפכו לכרוב
וידוע דיש שני מיני עבדות, לאכפייא ולאהפכא, והראשון דרגא דיוסף הצדיק, והשני הוא מקום שבעלי תשובה עומדים, שנתהפך המר למתוק... ולכך יוסף נמשל לשור, כשור לעול לקבל עול מלכות שמים בכבישת היצר ועשיית המצוות, שזה נקרא עול בפרק חלק (סנהדרין צג ע"ב) גבי משיח, גם בסוף פרק ב' דברכות (יז.): ומסובלים במצוות. אבל יהודה נמשל לאריה מלך בחיות, והמלך פורץ גדר ואין מוחין בידו (בבא קמא ס ע"ב), ומימי לא ראיתי ארי סבל (קידושין פב ע"ב), כי אינו סובל עול, רק עושה מה שלבו חפץ, כי הוא הגבר הקים עולה של תשובה להיות נעשה גם המר מתוק, וכל מעשיו אך טוב. ושני הפנים היו במרכבה כידוע, ומהם היה זה לעומת זה במרכבה החיצונית של זה לעומת זה: פני אריה - יצרא דעריות לעשות מה שלבו חפץ, ופני שור - לקבל עול ועבודה זרה ונכריה ביצרא דעבודה זרה.
וזה שאמרו ששמטו פני שור מהמרכבה בעשיית העגל, פירוש - כמו שאמרו (שמות רבה מב, ו) כי העגל עשו ערב רב שהם נקראים "עמך", עמו של משה, שהוא קיבלם, כי בני ישראל נקראים עם ה', שעיקר אמונתם בה' יתברך, רק משה הוא המלמדם לזה, וכפדגוג המגדל את בן המלך, ולכך הם רבו עם משה ואמרו "כל העדה כולם קדושים" וגו'. אבל הערב רב הם רק האמינו במשה, שראו נסים ונפלאות שעשה, ונקראים עם משה ולא עם ה', כי לא ידעו את ה', כי הם גשמיים ואין משיגים רק דבר גשמיי נגלה ונראה למראית עין... ואחר כך ביקשו תמונת להם, ועשה דמות שור "אלה אלהיך", פירוש כמו שנאמר "בהוציאך וגו' תעבדון את האלקים" וגו', כי ההוצאה הוא כדי לקבל עבדות ועול מצוות. וזהו פני השור. אלא שבמרכבה יש ארבע פנים, כענין פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה (מנחות צט.). ויש גם כן פני אריה, להיות כמלך פורץ גדר לכבוד שמים ושאר הפנים, כי זה כל התורה שלא יהיה גדר וגבול ידוע, שזה נקרא גם כן פסל ותמונה, וכמו שנתבאר במקום אחר, וזהו מדת ישראל עמא פזיזא דקדמי פומייהו לאדנייהו ואיקיים בהו "תומת ישרים תנחם" (שבת פח.).
אבל הערב רב המה יבקשו רק בדבר מוחש ומורגש, ולכך שמטו פני השור שבמרכבה. פירוש עשו תמונתה מוחשית על שם עבודת המצוות כשור לעול, שזהו העיקר אצלם, שאין משיגים יותר, וזהו עבודה זרה כשצריך פסל ותמונה להשגת ה' יתברך ולהשגת תורתו [כי כמו שה' יתברך אין קץ וסוף לו, כך אין סוף וקץ לתורתו], ועל זה לא שייך לאכפייא, שהרי אינו מסיתו לפרוק עול רק אדרבא לקבל עליו עבדות ועול, אלא שהוא עבודה זרה ונכריה, רק צריך לאהפכא על ידי חכמה.

(רבי צדוק הכהן, ליקוטי מאמרים, דרשה לסיום הש"ס דף קכ ע"א-ע"ב)

ופני שור וכו' והפכו לכרוב וכו' היינו פני כרוב היינו פני אדם אפי רברבי ואפי זוטרי
וכן הוא בזוהר הקדוש (ח"א קפב, ב) ותרווייהו כחדא אזלי, ודא רזא דאת ו"ו דאזלי תרווייהו כחדא כו', עיין שם. וזהו שאמר יעקב פני אדם ויוסף דמות שור. אף שיש גם כן פני נשר ופני אריה, אך הוא על פי מה שאמרו בגמרא דפני השור יחזקאל ביקש רחמים עליו והפכו לכרוב כו', היינו פני כרוב, היינו פני אדם - אפי רברבי ואפי זוטרי. והיינו דמות יעקב את ו', ויוסף ו' המילוי כאמור.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק לראש חדש כסלו, אות ה)

פני הכרוב וכו' אדם וכו' האריה וכו' הנשר וכו' והפכו לכרוב
אברהם אבינו ע"ה הוא סוד המרכבה בסוד מרכבת ארגמן, כאשר שמעתי הרמז בשם אברהם: 'א' הוא האחד הרוכב על 'ברהם' אותיות הנשארות מאברהם, שהם ארבע חיות, כי אותיות 'ברהם' הם סופי תיבות מארבע חיות, שהן כרוב נשר אריה אדם. וכרוב הוא במקום שור כדאיתא בחגיגה פרק אין דורשין: כתוב אחד אומר... ופני שור מהשמאל... וכתוב אחד אומר... ואילו שור לא קא חשיב. אמר ריש לקיש, יחזקאל בקש עליו רחמים והפכו לכרוב... וכן על זה נאמר מרכבות עמי נדיב, אות הראשון מנדיב הוא אות ראשון נשר, אות הב' מנדיב הוא אות הב' מאדם, אות הג' מנדיב הוא אות ג' מאריה, אות ד' מנדיב הוא אות ד' מכרוב [וסימנך א"ב ג"ד] [וכל זה מבואר בתפילה מענה רך שחיבר מהר"ם מרגלית יצ"ו מק"ק קראק"א].

(שני לוחות הברית, מסכת פסחים, דרוש ששי (יב) [אות תעו])

יחזקאל ביקש עליו רחמים והפכו לכרוב וכו' אפי רברבי ואפי זוטרי
בדבר הזה איני יכול להשמיעך דבר, לפי שהייתי צריך להאריך בפני החיות ומעמדן וסדרן וביחוד בפני אדם, וזה הוא מה שאמרו שאין לך רשות לדבר בו. אבל דע לך באמת, שאם יחזקאל הפך פני השור לפני כרוב כתחלתו, שמשה רבע"ה קדם לו והפכו רמז בברכת יוסף, שנאמר בכור שורו הדר לו. ובזה יתבאר למקובל בסוד הזה מהו אפי רברבי ואפי זוטרי. ולא ניתן ליכתב.

(רבי טודרוס הלוי אבולפיה, אוצר הכבוד כאן)

וזה שאיתא בגמרא יחזקאל התפלל על פני שור ונהפך לכרוב, כי שור מורה על חכמה המבוררת מאד ובעומק הכל בידי שמים, ובחירת האדם אינו רק כקליפת השום ואינו רק לפי דעתו, כי ה' יתברך הסתיר דרכו מבני אדם, כי יחפוץ בעבודת האדם, ובאם יהיה הכל גלוי לפניו, לא יצמח בו שום עבודה. ועי"ז התפלל יחזקאל ונהפך לכרוב, שיהיה דרך ה' יתברך נסתר, וידמה לבני אדם שהם בעלי בחירה, וע"ז יבא ללבם עבודה. וזה פירוש כרוב - אפי זוטרא.

(מי השילוח, פרשת קרח)

ואילו שור לא קא חשיב וכו' והפכו לכרוב
כאשר עשו ישראל את העגל, ובחרו בדמות שור, [משום] שכל רצונם היה להיות להם אלהים אחרים, ולכך בחרו בדמות שור, שהשור מפני שהוא מן השמאל מן המרכבה, שנאמר (יחזקאל א, י) "ופני השור מהשמאל", ובשמאל השניוּת, שהרי הימין היא אחת. ואמרו כי השור, שהוא בשמאל, אינו דבק באחדות ה' יתברך כמו שאר החיות שבמרכבה, מפני שהשור הוא בשמאל. ולכך היו אומרים כי צורה זאת יכולים להשמט מן המרכבה, ולעבוד אותו. ולפיכך החיות - ארבעת רגליהם רגל עגל. כי הרגל נבדלים בו מן העילה, כמו שבארנו לפני זה [הובא בד"ה נתמעט כנפי החיות], וכל אשר נבדל מן העילה נוטה לשניוּת. לכך רגליהם בפרט רגל עגל, כי העגל הוא השור מן המרכבה, שהיא בשמאל, אשר השמאל נבדל במה מן העילה. ומפני כי נמצא בהם בשביל זה דבר שאינם דבקים באחדותו יתברך, דבר זה הם מכסים, שלא נמצא בפועל הנגלה. והיינו כמו שאמר בגמרא כי כיסוי הרגל הוא מה שיש בהם מן החסרון מה שהם נבדלים מן העילה.

(מהר"ל, נצח ישראל, פרק כב)

ואילו שור לא קא חשיב וכו' והפכו לכרוב וכו' אפי רברבי ואפי זוטרי
והנה מצינו בגמרא, ואלו שור לא קא חשיב כו' יחזקאל ביקש עליו רחמים והפכו לכרוב כו', היינו פני כרוב היינו פני אדם - אפי רברבי ואפי זוטרי. והיינו שבקדושה יש זעיר אפין ו' קודשא בריך הוא, וארוך אנפין עתיקא, ולעומת זה יש בקליפה קליפת שור אפי רברבי, וקליפת עגל אפי זוטרי.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת שמיני, אות ד)

ביקש עליו רחמים והפכו לכרוב וכו' בזמן שאין בית המקדש קיים כביכול שנתמעטו כנפי החיות וכו' אותן שמכסות בהן רגליהם
במד"ר (פ' כז)... ובשתים יכסה רגליו - שלא יראו פני שכינה, דכתיב וכף רגליהם ככף רגל עגל, וכתיב עשו להם עגל מסכה, על שם ולא יהיה עוד לבית ישראל למבטח מזכיר עון וכו'... ומ"מ מבואר דהא שמכסים רגליהם הוא משום שלא להזכיר עון עגל. והנה בש"ס חגיגה, כתוב אחד אומר שש כנפים... בזמן שאין בהמ"ק קיים כביכול שנתמעטו כנפי החיות, הי מינייהו אימעוט וכו' ורבנן אמרי אותן שמכסות בהן רגליהם וכו'. ויש להבין, דמאחר שהנהו דמכסות את רגליהם הוא לבלי הזכיר חטא עגל, ביותר נצרכין בזמן שאין בהמ"ק קיים שהקטיגוריא מצויה ביותר, וישראל נזקקים ביותר לשמירה.
אך כבר אמרנו בשם קדושת לוי אהא דביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם, כשהמקטרגים באים להקטין זכות ישראל, לאמור הלוא היו להם אבות כ"כ קדושים והם נקיים וטהורים מתולדה, ואין זה כ"כ רבותא כשהם טובים, וכן להיפוך מחשבים מעט חטא לעון גדול, ובאשר הקב"ה חפץ לזכות את ישראל, נזכר חטא העגל, כלומר: רְאו אשר מתולדתם אינם כ"כ טובים, שהרי תיכף עשו את העגל, וזה שאמר וביום פקדי - לטובה, ופקדתי עליהם חטאתם - ע"כ הזכות יותר גדולה, ושפתים ישק. ויש לפרש נמי לפי דרכו ז"ל, אף אם ח"ו פקידה לרעה, נמי מזכיר העגל להקטין החטא כנ"ל, ומ"מ כשאין כאן פקידה לא לכאן ולא לכאן הס כי לא להזכיר, שמ"מ מגרע מעלת ישראל. והיינו הך שבש"ס שם, כתוב אחד אומר פני שור, וכתוב אחד אומר פני הכרוב ואילו שור לא קחשיב, אמר ר"ל יחזקאל ביקש רחמים והפכו לכרוב... ואמרו ז"ל (חולין צא ע"ב) שאין מלאכי השרת אומרים שירה מלמעלה עד שיאמרו ישראל שירה למטה, ובודאי אז המקטרגים מתאמצים לקטרג על ישראל לאמור שאינם ראויים, ומליצי היושר מראין זכויות ישראל שראויים הם. אך בגלות שהיה בהכרח ע"י עוונות אז נחלש כח מליצי היושר, ע"כ נתמעטו אז כנפי החיות, ונתראה ונזכר חטא העגל, ושוב נתראה צדקת ישראל שאפילו שמתולדתם אינם ראויים וגם הם נתונים בעמקי צרות הגלות ומ"מ מקלסין לקב"ה, א"כ נעשה מהקטגוריא סניגוריא.

(שם משמואל, פרשת אמור, שנת תרע"ד)

יחזקאל ביקש עליו רחמים והפכו לכרוב וכו' מאי כרוב אמר רבי אבהו כרביא שכן בבבל קורין לינוקא רביא

ענין צורת הכרובים שבחר השי"ת שיהיו על הכפרת ושיהי' הקול יוצא מביניהם למשה רבינו ע"ה קול לו קול אליו, יתבאר על פי מאמרם ז"ל, חגיגה יג: מאי כרוב? א"ר אבוה כרביא. ופירש רש"י: פני תינוק. א"ל ר"פ לאביי אלא מעתה דכתיב "פני האחד פני כרוב ופני השני פני אדם", היינו פני כרוב היינו פני אדם? אפי רברבי ואפי זוטי. ע"כ. ומה שהי' צריך שיהי' במרכבה אפי זוטי, ושם אמרו שיחזקאל ביקש רחמים על פני שור והפכו לכרוב, אמר לפניו רבש"ע קטיגור (ופירש רש"י: השור קטיגור הוא) יעשה סניגור? ואמנם מה שהפכו לכרוב פני תינוק, להבין הענין בפשוטו, הנה אמרו ז"ל (שבת קיט ע"ב): אמר רשב"ל משום ר' יהודה נשיאה אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן. א"ל ר"פ לאביי דידי ודידך מאי? א"ל אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא... וזהו עומק כוונתם ז"ל במדרש שוחר טוב (הובא בילקוט שמואל ב' רמז קס): אתה מוצא, בשעה שיצא פרעה לרדוף את ישראל, אמר פרעה: תנו לי סוס זכר שארכב עליו. מה עשה הקב"ה? הי' מדמה כנגדו כו' כו'. כל מה שעשה פרעה הי' הקב"ה כביכול עושה כנגדו כו'. א"ל הקב"ה: רשע, כלום יש לך כרוב? הדא הוא דכתיב "וירכב על כרוב". והכוונה כי על הכל הי' פרעה הרשע מוצא מקום ללמד חוב על כל דבר פשע שנמצא בישראל ולחגור בכוחו זה כנגדם. וכמ"ש ז"ל [מדרש תהלים, מזמצור טו] שטען שר של מצרים: הללו עוע"ז והללו עוע"ז. אבל כנגד זכות תשב"ר שמכוון כנגדם הכרוב במרכבתו ית', לא היתה לפרעה שום טענה, שהוא הבל שאין בו חטא. ובזה נשבת אויב ומתנקם, וכמש"כ [תהלים ח, ג]: "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז למען צורריך להשבית אויב ומתנקם". וזהו שאמר לו הקב"ה: יש לך כרוב, אם גם בניך למודי ד' יש לך כנגדן? אתמהה. ולכן כראות יחזקאל זכות זה של ישראל בגולה, שבכל מקום שתשב"ר מצויים שכינה מצויה, התפלל על הקטיגור שבמרכבה שהוא השור שיהפך לסניגור של ישראל שהוא הכרוב, אפי זוטרי.

(רבי יהושע הלר, אהל יהושע, דרוש א, סי' כה)

מאי כרוב וכו' כרביא וכו' אפי זוטרי
כרובים המה מפגם ברית המעור, כי אמרו מאי כרוב כרביא כו' אפי זוטרי, והיינו בחינת נער שבקדושה, שנאמר עליו כי נער ישראל ואהבהו. והיינו מי שנשמר מנעוריו בקדושת הברית.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת משפטים, אות ד)

היינו פני כרוב היינו פני אדם אפי רברבי ואפי זוטרי
וענין הכרובים יובן ע"פ מ"ש רז"ל היינו פני כרוב היינו פני אדם - אפי רברבי ואפי זוטרי. דהנה כתיב ועל הכסא דמות כמראה אדם, וצ"ל שהרי אין לו דמות הגוף. אך הענין שהתורה נקראת אדם, כמ"ש זאת התורה אדם, וכתיב וזאת תורת האדם... וע"י החכמה נמשך אור אין סוף ב"ה בכל העשר ספירות, וכמ"ש הטעם בתניא (פל"ה בהג"ה), ולכן נקראת החכמה אדם... שגילוי כללות האור מאין סוף ב"ה נמשך ומתלבש בחכמה, וע"י החכמה נמשך ומתלבש האור בכל הט' ספירות... וע"כ אורייתא דמחכמה נפקת נקראת אדם... והנה בחי' אדם זה נקראת אדם הגדול ואפי רברבי, כי חכמה עלאה הוא בחי' אין סוף, וכמ"ש ולתבונתו אין חקר, שהוא היודע והוא הדעה כו' (ועיין בראשית חכמה פ"א משער היראה דגדול מורה על גדלות התפשטות האור בבחי' א"ס כו').
אך זהו התורה כמו שהיא למעלה, וכדי להיות המשכה מבחי' חכמה עילאה להתלבש בתורה דבריאה (שהיא התורה שלפנינו כי תלמוד בבריאה כו'), צ"ל ע"י צמצום... ובחינה זו נקראת כרוב, אפי זוטרי, בחי' אדם הקטן, כמשל הקטן שהגילוי במוחין שלו מצומצם יותר מבאדם הגדול...
ואיתא בזהר פ' אחרי (דנ"ט ע"א) ובויחי (דרכ"ח סע"ב) תלת זימנין ביומא כו' אינון מגרמייהו סלקין גדפייהו כו'. ופי' הרמ"ז שם דהיינו בשעת ג' תפלות שבכל יום, דהיינו שבכל עת התפלה מג' תפלות הנ"ל הם עולים מבי"ע למעלה באצילות. וזהו סלקין גדפייהו, שהוא ע"י התעוררות האהבה ויראה שבישראל, שאהבה ויראה נקראות גדפין ופרחא לעילא... ואז נקראים אדם הגדול ואפי רברבי, כיון שעולים לאצילות אשר איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון.

(רש"ז מלאדי, תורה אור פרשת תרומה דף עט ע"ג-ע"ד)

אפי רברבי אפי זוטרי
ראה לעיל [שערי זוהר] סוכה ד' ע"ב.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

כתוב אחד אומר שש כנפים שש כנפים לאחד וכתוב אחד אומר וארבעה פנים לאחת וארבע כנפים לאחת להם לא קשיא כאן בזמן שבית המקדש קיים כאן בזמן שאין בית המקדש קיים כביכול שנתמעטו כנפי החיות וכו' אותן שאומרות שירה בהן

[הכנפיים משמשים את העוף לנוע ממקום למקום. אדם שעומד במקומו, לפעמים הוא מתגאה בעושרו או בחכמתו, אבל כשילך למקום אחר רואה גדולים ממנו, ואז הוא נכנע. לפעמים זה להיפך: במקומו אינו מכיר את ערך עצמו, ורק כשעובר למקום אחר הוא מכיר את ערכו, כגון ששם מתעוררים כשרונותיו ויופיעו החוצה. הדרך הנכונה היא הדרך הממוצעת, בין הגאווה לענווה. לכן צריך לכסות את הפנים, כדי שלא יתגאה יותר מדי, ואת הרגליים כדי שלא ירד למטה יותר מדי. וזה מה שנאמר "בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו". אבל לא טוב לעמוד במקום אחד, אלא צריך להכיר את ערכו. וזהו "בשתים יעופף". והן אלו שאומרות בהן שירה, כי בזה הוא יודע את ערכו הקודם, ואח"כ יכיר את עצמו בערכו הנכון, כשיעלה במעלת הכשרון, להכיר בטוב ה' יותר ולזמר לה' על חסדו. אבל לפעמים שינוי המקום הוא לגריעותא כאמור, וזהו משחרב בהמ"ק, שאז הטלטול ממקום למקום מטריד את האדם יותר, וא"כ חסרו אלו שאומרות בהן שירה.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף מב ע"ד) לטקסט

כתוב אחד אומר שש כנפיים וכו' וארבע כנפים וכו' שנתמעט כנפי החיות
דע לך שמספר כנפי החיות ומהותן סוד עמוק עמוק, וצריך ביאור רחב שאין אנו רשאין לפרש בו עוד, שדורשי רשומות קראו להן שמות. ותמיה אני איך הקשו ב' פסוקים הללו זה לזה לפי פשוטן, שמה ענין שרפים אצל חיות, ומה בכך אם לשרפים שש כנפים ולחיות ארבע. אבל היודע עיקר הדברים, ומהו שרפים עומדים ממעל לו, שר"ל ממעל לכסא, והיודע מהו הכסא, וזהו שהשיג ישעיה ע"פ יבין הדברים על בוריין, וידע כמה כנפים יש לחיות וכמה נתמעטו. והכל נרשם ונרמז בכתובים. ואל תחשוב שנתמעטו ממש לד', אלא מד' ושש היה המיעוט. ויונתן בן עוזיאל יוכיח.

(רבי טודרוס הלוי אבולפיה, אוצר הכבוד כאן)

הי מינייהו אימעוט וכו' אותן שמכסות בהן רגליהם
ומשחרב בהמ"ק נתמעטו כנפי החיות, שכן דרשו רז"ל בחגיגה פרק אין דורשין: כתוב אחד אומר שש כנפים לאחד, וכתוב אחד אומר וארבע כנפים לאחת להן... נתמעטו כנפי החיות... אותן שאומרות בהן שירה... אותן שמכסות בהן את רגליהם... . עד כאן. מספר הכנפים שנתמעטו היו שמונה, לכל חיה וחיה שנים. ולדעת רבנן הן אותן שהיו מכסות בהן רגליהם, והיה זה כדי להזכיר עון העגל. ונשארו להן רמ"ח כנפים, שבהן משרתים להקב"ה ואומרים שירה, כנגד רמ"ח מצות שנצטוינו לעבוד בהן ה' יתעלה, וכנגד אותן שמונה שנתמעטו יש לנו מצות ברית מילה לשמונה, והיא המגינה עלינו בכל הדורות.

(רבינו בחיי, במדבר פרק טו פסוק לח)

כביכול שנתמעטו כנפי החיות וכו' אותן שאומרות שירה בהן וכו' ובשתים יעופף וכו' אותן שמכסות בהן רגליהם וכו'
ובפרק אין דורשין, כתוב אחד אומר "שש כנפים לאחד שש כנפים לאחד", וכתוב אחד אומר "ארבע כנפים לאחד ארבע כנפים לאחד"... בזמן שאין בית המקדש קיים, כביכול נתמעט כנפי החיות. הי מנייהו אתמעט... אותן שאומרות בהן שירה... אותם שמכסות בהם רגליהם...
כבר אמרנו לך פעמים הרבה מאוד, שאל תטעה בדברי חכמים שיש מיעוט לעליונים בעצמם, או שיהיה בהם ההשתנות, רק כי כן הם נמצאים אל העולם בהשתנות, כי הוא העולם אשר בו השתנות. וקאמר רבי חנינא דאמעט אותן כנפיים שאומרים בהם שירה אמעטו, שהרי הכתוב אומר "ובשתים יעופף". וביאור ענין זה, כי יש לעליונים בחינה מה שבו יש התדמות במה אל הסבה הראשונה. כמו שנאמר על האדם (בראשית ט, ו) "כי בצלם אלקים עשה את האדם", וכן הוא אצל המלאכים, כי יש להם התדמות במה לבוראם. ודבר זה עיקר מעלתם, שיש להם התדמות מה אל העילה. ויש להם גם כן ענין מה שבו הם נבדלים מן העילה יתברך. ולפיכך אמר (ישעיה ו, ב) "בשתים יכסה פניו", כי פנים הוא הדבר שיש לו התדמות מה אל העילה יתברך. וזה שה' יתברך הוא נגלה לנמצאים כדמות אדם, אף שאין דמות ודמיון לו יתברך, מכל מקום כך הוא נראה לנמצאים כדמות זה, כמו שאמר (יחזקאל א, כו) "ועל הכסא דמות כמראה אדם", וכמו שהתבאר בחבור דרך חיים [פ"ג מי"ד]. ונאמר עליהם (יחזקאל א, ה) "דמות אדם להם", ודבר זה עיקר אצלם. ולכך אמר "בשתים יכסה פניו", כי אצל ה' יתברך אין המציאות שלהם הפועל הגמור, ולפיכך מכסה את פניו, בעבור כי בפנים שם יש לו התדמות אל העילה, אך אינו נמצא בפועל הגמור, שאם כן היה לו שתוף עם העילה, ולכך כתיב "בשתים יכסה פניו".
והכנפים הוא עצם מה שהוא מלאך. וזה כי המלאך פועל פעולתו במהירות, בעבור שאין בו כבידות החמרי, רק כאילו יש להם כנפי רוח. ולפיכך מתיחס למלאך כנפים. וזה עצם המלאך, שהוא נשלח מן ה' יתברך לעשות שליחות. ודבר זה מכסה הפנים, שאין נמצא הפנים - שיש לו דמיון אל העילה - בפועל הנגלה, רק מהות המלאך. והמורה על המהות הזה, הם הכנפים, הוא מכסה הפנים, שבו ההתדמות אל העילה, שאין נמצא ההתדמות הזה בפועל הגמור. ולכך אמר "ובשתים יכסה פניו".
וכן "בשתים יכסה רגליו" (ישעיה ו, ב). הרגל הוא הפך זה, דהיינו הדבר שבו הם נבדלים מן העילה. ונקרא זה 'רגל', בעבור שהרגל הוא הדבר הפחות והשפל, ובו הוא נבדל לגמרי מן העילה. וגם זה יש לו כסוי כנפים, שאין נמצא זה בפועל הגמור הנגלה. כי מפני שיש לעלול דבר מה התיחסות אל העילה, לכך החסרון יש לו כסוי מצד מהות המלאך. וזהו "ובשתים יכסה רגליו".
ואמר (שם) "ובשתים יעופף". ורוצה לומר, כי זה אמיתת עצמו, הם כנפים. כי הכנפים מיוחסים למלאך, לפי שהכנפים מורים על הזריזות היותר אל מה שהוא נשלח, ובכנפיים עושה השליחות, שנקרא בשביל זה 'מלאך'. וכאילו אמר כי ג' בחינות יש בהם; הבחינה האחת - מצד העילה, כמו שאמרנו. והבחינה השנית - מצד שהוא עלול בעצמו. הבחינה הג' - מצד מהות עצמו, ועל זה אמר "ובשתים יעופף".
ואמר כי אלו שתים דאמעטו הם אותם שאומרים בהם שירה. ופירוש זה, כי השירה היא השבח להקב"ה, והמלאכים מורים על שבח היוצר, ואלו כנפים אמעטו משחרב בית המקדש. כי לא בא מהם הפעולה שראוי לבא מהם פעולתם בשלימות. ומפני כך אלו כנפים שנאמר עליהם "ובשתים יעופף" - הוא השליחות אל פעולתם, וזהו השירה, כי פעולתם הוא שבח ה' יתברך. ומכי חרב בית המקדש אמעטו, כי אז אין פעולתם בשלימות הגמור, וכאשר אין פעולתם בעולם כפי מה שראוי, אין מורים על שבח יוצרם כפי מה שראוי, ולכך אמר דאמעט כנפי החיות מיום שחרב הבית...
ולדעת רבנן אמעט שתי כנפים שמכסים רגליהם. וזה כי הכנפים שהם מכסים רגליהם - שלא ימצא חסרון עם ה' יתברך. וכאשר יש חסרון בעולם הזה כאשר חרב בית המקדש, ודבר זה נחשב חסרון, והרי החסרון נגלה בפועל. ולכך נגלה יתברך אל הנמצאים כאשר הנמצאים בעצמם בחסרון, כי גילוי הרגלים דבר זה הוא חסרון כבוד אליהם, כי כן ענין הרגל.
כלל הדבר: לדעת רבי חנינא, בשביל חורבן בית המקדש אמעט הכבוד. ולכך דוקא אמעט כנפי החיות שאומרים בהם שירה. אבל לומר דאמעט כנפי החיות שמכסים פניהם - אין זה מעוט הכבוד, שמכסים פניהם שאין לעלול שתוף עם העילה, ולא שייך בה מיעוט הכבוד. גם לא שייך לומר דאמעט הכנפים שמכסים בהם רגליהם, שלא יהיה נגלה במה שיש בהם מן החסרון, זה אינו, כי דבר זה לא אמעט. ולדעת רבנן יותר ראוי לומר דאמעט הכבוד, כי הרגל הוא חסרון הכבוד, וכאשר חרב בית המקדש, שאמעט הכבוד, אמר כי רגל שלהם - שהוא חסרון הכבוד - נגלה. ולכך אמר דאמעט כנפי החיות דמכסות בהם רגליהם.

(מהר"ל, נצח ישראל, פרק כב)

שנתמעטו כנפי החיות
זהר חדש שה"ש ס"א ג, שם תקונים צ"ו א, וע' נפש החיים מהגר"ח מוולוזין שער א' פרק יא.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

הי מינייהו אימעוט וכו' אותן שאומרות שירה בהן וכו' אותן שמכסות בהן רגליהם
ופלוגתא היא בגמרא, חד אמר ב' כנפים שאמרו בהם שירה ניטל, וחד אמר אותם הכנפים שהיו מכסין רגליהם ניטל מהם. והצדיק צריך לתקן ב' הדעות, והם ב' המדריגות הנ"ל, ונבארם לקמן בביאור היטב. וזהו ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, ואיתא בגמרא למה תכלת, שתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד. וים הוא רמז ליראה, ורקיע רמז לאהבה, דאיתא במדרש: אמר הקב"ה לישראל, בני ראו שבראתי לכם הים והרקיע לשמש אתכם ואינם עוברים על מצותי דכתיב גבול שמתי לים, כלום שינה ועבר את גבולו, כי מתיירא לעבור גבולו אשר שמתי לו. ורקיע מאיר לכם בחדוה ושמחה. וזה רמז התכלת שדומה לים וים דומה לרקיע, דהיינו שעל ידי ב' מדריגות שהם יראה ואהבה, יתקנו אותם כנפים הניטל מהחיות הקודש, דהיינו עם יראה יתוקן הב' כנפים למאן דאמר אותם שהיו מכסים בהם רגליהם, דזה הוא יראה, ובאהבה יתוקן אותם כנפים שאמרו בהם שירה, דזה הוא אהבה. ואז יוכלו להיות מרכבה כמו חיות הקודש.

(נועם אלימלך, פרשת שלח)

כתוב אחד אומר שש כנפים וכו' וארבע כנפים לאחת שנתמעטו כנפי החיות הי מינייהו אימעוט וכו'
דאמרינן בגמרא דחגיגה, כתיב שש כנפים לאחד וכתיב ארבע כנפים לאחד, ומשני לאחר החורבן נתמעטו שני כנפיים, ואיזה נתמעטו, אותן שאומרים בהם שירה. ולהבין למה נתמעטו שני כנפיים ואותן שאמרו שירה, וגם קושית התוספות דחד קרא כתיב בשרפים וחד באופנים.
אך יובן ע"פ מ"ש לעיל, דהחיות וכל מלאכי השרת כשמתקרבים לעלות למעלה להתדבק באור ה' ולהנות מאורו, אין שוהים, לבל תאכלם אש הגדולה ויחזרו למקורן, רק עולים ויורדים תיכף, כמ"ש עולים ויורדים [בראשית כח, יב], והחיות רצוא ושוב, וכשעולים עולים בשירה כמ"ש לעיל, וזהו שאנו מדלגין באמירת קדוש קדוש, להורות באמירת קדוש שהוא שיר שלהם עולים כלפי מעלה, ובהפסק חוזרים למטה, וכן באמירת קדוש השני וכן השלישי, ואינם שוהים שם כדי אמירת שלש קדושות בפעם אחת, וזהו קפיצה ודילוג שלנו. והבן. והנה רבוי כנפיים מורים על עוצם הטיסה ורוב העליה, כי מי שיש לו ב' כנפיים יותר יעוף משיש לו רק אחד, כאשר החוש מעיד, ולכך אלו קדושי מעלה, אם יש להם ששה כנפיים, יותר עולים ועפים מעלה מעלה מהיות להם רק ד' כנפיים.
ואם כן קושית הגמרא שפיר, דידוע דמדרגת אופנים וחיות הקודש נשגבה ממעלת שרפים כנודע, וכמו דאמרינן בגמרא דחולין פ' גיד הנשה (דף צב, וע"ש בתוספות ד"ה בריך) דשרפים אינם מזכירים השם רק לאחר ג' תיבות, משא"כ אופנים לאחר ב' תיבות, וא"כ קושית הגמ' שפיר, דישעיה ראה בשרפים שש כנפיים, מורה על עוצם עליה לשכינה, ואיך ראה יחזקאל באופנים וחיות - היות מעלתם נשגבה - רק ד' כנפיים, פחות העליה וטיסה. וע"ז משני הגמרא, כי לאחר חורבן אין להם כח לעלות כל כך, ולכך נתמעטו הכנפיים לבל יהרסו לעלות אל ה'. והטעם כי ידוע כי העולים באור ה' טבע חיותם להתדבק באור ה' ונועם עליון, וצריך שמירה יותר ויותר לבל יתדבק בתכלית, וכמו שקרה לנדב ואביהוא בקרבתם אל ה' וימותו. וכבר נודע כי טבע אש לעלות מעלה מעלה לשוב למקורו, ולכך בחסד ה' לבל יהיה לנו כליון ח"ו, נאמר [איכה א, יג] ממרום שלח אש בעצמותי, כי אז מהר האש לעלות למעלה למקורו ולא עשו בנו כליה. וכך דרכו אש של מעלה דאינו מכלה והסנה אינו אוּכל, כי אינו שוהה להתדבק בגשם ולכלותו, כי טבעו לשוב למעלה למקורו, ומבלי להתדבק בחומר ארציי, כאשר האריכו בזה לפעמים בכתבי האר"י ז"ל.
וקודם חורבן היו כל פמליא של מעלה מקבלים מאור ה' במקדש ה', כי משם תצא אורה והשפעה לכל, כדכתיב בישעיה [ו, א] ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא ושוליו - שהם העלולים ממנו והם מלאכיו - מלאים את ההיכל, הרי שכולם עומדים בהיכל. ולזאת יותר נקל להתדבק למלאכי מעלה אשר באש יסודם, כמבואר בפייט יוצר של ראש השנה, וחיות בוערות גחלי אש וכו' ע"ש, קרובים אל השכינה, כי מהר יכולים להיות חוזרים לאחוריהם, כטבע אש לילך למקורו ממטה למעלה, ולכך אין להם כ"כ פחד ומתקרבים לשכינה ויש להם שש כנפיים. אמנם בשוממות מקדש ה' והם מקבלים שפע למעלה, אם יוסיפו לעלות בשש כנפיים, ובלא"ה טבע אש לעלות תמיד מעלה מעלה, לא יהיה ביכולתם להנזר אחור מנועם ה', ואש ה' תאכל אותם אם לא ישובו מהר אחור, וזהו לא יהיה סיפוק בידם לרוב נועם ה'. ולכך אינם עולים כ"כ בקרוב ומרחוק יעמדו, לכך אין להם רק ארבע כנפיים למעט הטיסה. וע"ז אמרו באיזה אופן נתמעטו לבל יוכלו לעלות כ"כ למעלה, נגד עוצם התשוקה לחזות בנועם ה', וזהו תכלית הבריאה, אשר כל עלולים הנאצלים מתאוים להתדבק בקירוב גמור ומוחלט לה'. ואמר אותן שאומרים בהם שירה נתמעטו, כי אין להם כח לעלות לאור ה' אם לא בשירה, אבל כאשר יחשו, אין בהם כח לעלות למעלה כ"כ, ותש כוחם לעוף כנשר בשמים ומרחוק יעמדו, ויש להם רק ד' כנפיים.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ד, עמ' צח-צט)

ביחזקאל נאמר שראה בחיות ואופנים ד' כנפיים, ואמרינן בגמרא דחגיגה בשתים יעופף, אותן נתמעטו, כי בהם אומרים שירה, ובחורבן לא שוררו.
ויש להבין מה ענין יעופף לשירה? אבל ידוע, אם הרוח באופנים, ילכו ויעפו כי ה' בם, ואם יסתלק הרוח, יעמדו, והם אינם משיגים כי אם בשירה, ואז יש להם כח לעופף כי יחול רוח ה' בם. וכן כל עולמות גלגלים כוכבי לכת, אינם יכולים לילך ולסבב כי אם בשירה, ועל ידי שירה רוח ה' בם לילך, כי צריך שמחה, כי הם הבתי בראי של קב"ה, דצריך הכל שמחה. ולכך בשתים יעופף, הם שאומרים בו שירה, ועל ידי זה תבא ותחול רוח ה' לילך ולטוס.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש א, עמ' טו-טז)

כתוב אחד אומר אלף אלפין ישמשוניה וכו' היש מספר לגדודיו לא קשיא כאן בזמן שבית המקדש קיים כאן בזמן שאין בהמ"ק קיים
ובזה יובן מאמר רז"ל ע"פ והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא יספר כו', כאן כשישראל עושין רצונו של מקום. פי' שכאשר ישראל עושים רצונו בקיום המצות, שעי"ז ממשיכים את הרצון העליון שהוא בחי' כתר עליון שהוא בחי' מלכות דאין סוף כנ"ל למלכות דאצילות הנקרא מקום. וזהו שנקרא עושין רצונו של מקום, כי המלכות דאצילות הוא בחי' עשיה שבאצילות, ע"כ נקרא מקום. והיא ג"כ מקור דבי"ע שהוא מקור מקום וזמן. ע"כ ע"י המשכת אין סוף למלכות דאצילות, לכך אז הוא בחי' החול דבי"ע ג"כ בבחי' אין סוף שלא יספר מרוב, שאע"פ שהחול הוא בגדר מספר, אעפ"כ יהיה בלי מספר, והיינו לפי שעושים רצונו של מקום וממשיכים את כתר עליון במלכות דאצילות שע"י הארה זו נעשה החול בבחי' אשר לא יספר כו'. משא"כ כשאין עושין וממשיכין רצונו של מקום, אזי החול הוא בגבול ומספר ממש (וכענין מאמר רז"ל בחגיגה לחד תירוצא על פסוק אלף אלפים ישמשוניה כאן בזמן שאין בהמ"ק קיים ע"ש).

(רש"ז מלאדי, ליקוטי תורה, פרשת בלק דף ע ע"א)

...מ"ש מונה מספר לכוכבים המוציא במספר צבאם, הרי שהעולמות הם בבחי' מספר, וכתיב היש מספר לגדודיו, ועלמות אין מספר, דמשמע שהם אין מספר. והענין שמצד התהוותם מבחי' מלכותו ית' שהוא בחי' שם והארה בעלמא, הם בבחי' מספר וגבול, וזהו המוציא בה' הידיעה שהיא מדת מלכות, עלמא דאתגלייא (כדפי' בזוהר ר"פ בראשית ד"ב סע"א). וזהו לכולם בשם יקרא, שחיותם וקיומם הוא מבחי' שם, ולכן נק' בחי' מדת מלכות בשם מספר לפי שהוא מקור התהוות בי"ע שהם בבחי' מספר וגבול. אבל לתבונתו אין מספר כתיב, שהוא למעלה מהתהוות עולמות ובע"ג כו'... והנה ע"י שממשיכים מבחי' לתבונתו במדת מלכותו ית' נעשי' ג"כ העולמות בבחי' אין מספר... וזהו שארז"ל: כתוב א' אומר אלף אלפים ישמשוני' כו' וכתוב א' אומר היש מספר לגדודיו כו' לא קשיא כאן בזמן שביהמ"ק קיים כו', כי בהמ"ק הוא כעיר שחוברה לה יחדיו, שממשיכים מה' עילאה לה' תתאה דבהבראם, ונקרא שער השמים כו'.

(רש"ז מלאדי, תורה אור, פ' חקת תרכ"ה)

והנה חז"ל אמרו ברומיא דקראי: כתוב אחד אומר "היש מספר לגדודיו", וכתוב אחר אומר "אלף אלפין ישמשוניה כו'", לא קשיא, כאן בזמן שבהמ"ק קיים כאן בזמן שאין בהמ"ק קיים. וביאור הדברים נראה, כי הבדל הנהגה בין זמן הבית לזמן הזה, כי בזמן הבית היתה השגחת ה' יתברך עלינו בגלוי והיתה הנהגת הניסים גלויה לעין כל, ונמצא שהיתה ההנהגה עם ישראל למעלה מסדרי הטבע, וממילא כיון שע"י ישראל מתברכין כל אוה"ע כדכתיב (בראשית יח, יח) "ונברכו בו כל גויי הארץ" ואמרו חז"ל (יבמות סג ע"א) "אפילו ספינות הבאות מגליא לאספמיא אינן מתברכות אלא בשביל ישראל", היתה כלל ההנהגה רשומה בענין נשגב ממערכות הטבע. ואח"כ, כשחרב הבית, נסתם חלון הנהגה הגלויה ע"ד הניסים, ונשאו מערכות הטבע ראשן. והנה הכתוב אומר (קהלת א, ט) "אין כל חדש תחת השמש", נוכל לדייק הא למעלה מהשמש יש כל חדש תמיד, וכדרך שדייקו חז"ל (שבת ל ע"ב) על פסוק (קהלת א, ג) "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש" - תחת השמש אין יתרון הא למעלה מן השמש יש יתרון. א"כ בחיילות שלצורך ההנהגה הניסיית שהם למעלה מהשמש שהיא כוללת בשמה כל מערכות הטבע, בכל יום נוספים חיילים רבים והמון בריות לאין תכלית. א"כ בזמן שבהמ"ק קיים, אז נאמר "היש מספר לגדודיו", כי בכל יום ויום נוספים ברואים לצורך ההנהגה חדשים לבקרים. אבל בזמן שאין בהמ"ק קיים, עיקר גילוי ההנהגה הוא ע"י הטבע, ובזה אין כל חדש, וכמספר שהיה קודם בתחלת הבריאה כה עומד עד הנה, ע"כ גמר אומר "אלף אלפים ישמשוניה" כו' במספר קצוב.

(מאורות הראי"ה, חנוכה ארבע פרשיות ופורים עמ' קלו)

היש מספר לגדודיו וכו' כביכול שנתמעטה פמליא של מעלה
מה שאמר: קודם שחרב הבית כתיב "היש מספר לגדודיו", ולאחר שחרב אמעט פמליא של מעלה. אף על גב שלא נמצא דבר זה בעצמו, רק כי כך הוא נמצא אל הנמצאים, שלא נגלה להם בשלימות כבוד מלכותו. ולפיכך אמר כאילו אמעט חס ושלום פמליא שלו, וכך נגלה אל העולם. וזה כי כאשר אין בית המקדש, שהוא היה היכל המלך כמו שהתבאר, אמעט גם כן שאין ה' יתברך נגלה בכבוד מלכותו. אף כי בוודאי אצל ה' יתברך אין שנוי וחסרון כלל, ולא שייך בו לומר כך, מכל מקום קודם שחרב בית המקדש היו הנבראים מקבלים כבוד מלכותו כפי שלימות מעלתם, וכאשר חרב בית המקדש אין ה' יתברך נגלה להם בכבוד מלכותו, כאשר חסר העולם הזה מן בית המקדש.

(מהר"ל, נצח ישראל, פרק כב)

אלף אלפין ישמשוניה מספר גדוד אחד ולגדודיו אין מספר
הבחינות של ההתפשטות שהם בלי תכלית, כולם מתפשטות בכל הבחינות של המ"ק, שהם יש להם מספר. אבל הבחינות עצמם, אין לה מספר כלל, כי הם בלא תכלית. והבן היטב. כי זהו מה שאחז"ל, כי אלף אלפין ישמשוניה הוא לגדוד אחד, ולגדודיו אין מספר. כי הגדודים הם בחינות התפשטות של מ"ה לפי החיבור ההולך לאין תכלית. אבל פרטי הגדודים, הם מה שכל ההתפשטות חוזר אל בחינת המ"ק הספורות.

(רמח"ל, אדיר במרום, ח"א, ד"ה בגולגלתא יתבין תריסר אלפי רבוא עלמין)

אלף אלפין ישמשוניה לנהר דינור וכו' על ראש רשעים בגיהנם
ובגמרא, כתוב אחד אומר אלף אלפין ישמשוניה וגו', וכתוב אחד אומר היש מספר לגדודיו כו', ור' ירמיה ב"א א' אלף אלפין ישמשוניה לנהר דינור כו', מהיכן נפיק כו', ולהיכן שפיך כו', על ראש רשעים בגיהנם. וגיהנם איתא (בראשית רבה פ' ו) לא יום ולא גיהנם אלא אש שיוצא מגופן של רשעים ומלהטת אותם כו'. והיינו דנורא דיצר הרע, שהם ג' קליפות הקנאה והתאוה והכבוד שנקראו אש, הם עצמם אש דגיהנם... וכיון שאמר דאלף אלפין ישמשוניה לנהר דינור דשפיך על ראש רשעים בגיהנם, הם המלאך רע שהוא אש דגיהנם כנזכר לעיל. והנה בזוהר הקדוש זכרו נהר היוצא מעדן להשקות את הגן בשם נהר דנגיד ונפיק, ונהר היוצא מעדן הוא מים, ונהר דינור הוא של אש. אכן באמת דברי תורה מצינו שנקרא אש, כמו שנאמר מימינו אש דת. ותורה נמשלה למים כמו שאמרו (בבא קמא יז.) אין מים אלא תורה. והענין, דאיתא (קידושין ל ע"ב) בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין. ואמרנו שה' יתברך ברא יצר חשק מים. והחשק יכול להיות לטוב, להיות חמידו דאורייתא וחדוותא דשמעתא כמו שיהיה לעתיד. רק אתה עושה אותו רע כשמכניסו לעניני תאות עולם הזה. ואז כשהאדם מקלקל, נעשה ממנו אש ונעשה נהר דינור נגד ונפק ואלף אלפין ישמשוניה לנהר דינור... ומכל מקום אמר דאלף אלפין ישמשוניה לההוא נהרא, כל אינון דמענגי שבתא כו', שבאמת אף היצר הרע הוא לשמש נברא, לסייע האדם לעבודה... ועל זה אמר בכל יומא ויומא נגיד ההוא נהר די נור ואוקיד לכמה כו', וכמו שאמרו בגמרא ולהיכן שפיך כו', על ראש רשעים בגיהנם.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת פקודי, אות ה)

נהר דינור וכו' מהיכן נפיק מזיעתן של חיות
...ואמרו ז"ל כי מזיעת החיות שמזיעים בעת שאומרים "קדוש", יוצא נהר דינור, והוא אומרו "נאדר בקודש", פירוש כשמאדרים אותו בקודש, אז לצד המורא שנכנס בחיות, כשמהללים אותו, עושה הנוראות ההוא, שמזיעים נהר דינור.

(אור החיים, שמות פרק טו פסוק יא)

ע' זהר בראשית מ"ג רע"א, ויקהל רי"א ב, פקודי רס"ט ב, צו כ"ז א, שם ל' רע"א, זהר חדש יתרו ל"ט א, שם מ ע"א, וראה להלן בבראשית רבה ר"פ ע"ח, ואיכה רבתי פ"ג ה.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

נהר דינור נגד ונפק מן קדמוהי וכו' על אשר קומטו וכו' נהר יוצק יסודם וכו' אלו תשע מאות ושבעים וארבע דורות וכו' (יד.) ולא נבראו וכו' והן הן עזי פנים שבדור
במאמר הזה קבלתי סוד גדול, שאיני רשאי לרמוז בו דבר. והם דברים עמוקים ודברים עתיקים. וכבר רמזתי בו רמז מעט בשער הרזים. אך אמנה ידוע תדע שעל הדורות הללו אמרו במדרשם: א"ר, מכאן שהיה הקב"ה בונה עולמות ומחריבן, ואמר דין הניין לי ודין לא הניין לי. ופי' נהר יוצק יסודם, שהוצקו לתוך הנהר שהיה יסודם, ר"ל שממקום הוייתן שם היתה אסיפתן. ומשלו משל למה הדבר דומה: הפתילה שואבת השמן, ובו הנר מאיר, וממנו האור הווה; וכשתשקע הפתילה בשמן, או שיצוקו עליה שמן יותר מדאי, הנה כבה והאור נעדר. כן היתה הויתם ואסיפתם של דורות הללו: מהאש יצאו והאש תאכלם, מן נהר דינור היתה הויתם, ושם היתה אסיפתם. ודע שלא היו העולמות אלא רוחניים. ומה שאמרו שהן עזי פנים שבדור - סודו תלוי בסוד העיבור. ומה שפי' רש"י ז"ל בט' מאות וע' וארבע דורות, שהוא לקיים מה שנאמר דבר צוה לאלף דור - טוב ויפה הוא. אבל מה יאמר רבינו במה שאמר שהן הן עזי פנים שבדור, ומה פשעם ומה חטאתם, כיון שלא נבראו, שנגזר עליהם להיות עזי פנים? ומה היתה הסיבה לכך? ובאמת שסוד זה לא ידע ולא שמע, שאילו ראה או ידע אי אפשר שלא היה אומר בו דבר ליישב הפשט, ומה הן עזי פנים שבדור. אבל האמת ידוע אצל חכמי האמת, אשרי מי שזכה להימנות איתם אפילו בדבר קטן.

(רבי טודרוס הלוי אבולפיה, אוצר הכבוד כאן)

נהר דינור וכו' מהיכן נפיק מזיעתן של חיות וכו' על ראש רשעים
ועיין שם (זוהר ויקהל ריא ע"ב) דמאור של גיהנום בא לגן עדן. וזהו הסימן על העגמת נפש שנתקבל לפניו יתברך, כאשר בא על ידי זה לעונג דהיינו גן עדן. והיינו שמאיר לו מנקודת משיח דרצה לומר השלימות שבסוף. ועיין שם, דההוא אשא נחית מלעילא, רק כיון דמטי לארעא לא דקיק, רצה לומר שהוא מיראה עילאה, ועל דרך שאמרו ז"ל נהר דינור מזיעתן של חיות, מתוקף היראה שלהם, ויורד על ראש רשעים. ועל ידי זה מתלבנים וזוכים יראי שמי דייקא לשמש צדקה.

(רבי צדוק הכהן, צדקת הצדיק, אות קנג)

ארבע מדריגות ביראת שמים כנזכר בברכות (כב.)... אימה ויראה ורתת וזיעה. שתים הראשונות בלב... ושתי אחרונות באיברי המעשה. ההתחלה רתת, שאיברים רועדים. ואחר כך כשמתבונן יותר, אז זיע, שהוא מזיע מרוב הפחד, וכדרך שאמרו מזיעתן של חיות נהר דינור יוצא על ראש רשעים בגיהנום. עיין שם. כי כשמגיע למדריגה זו דיראה עד שמזיע, אז נהר של אש דיראת שמים שלו שורף כל שורש התאוות רעות שבלבו, שזה נקרא ראש רשעים בגיהנום, דעיקרו בתאוות כדאיתא בעירובין (יט.) שהכל יורדין על עסקי הינם וכו'.
ולכן אמר האריז"ל כי הזיעה שעל ידי עסקי המצוות הוא תיקון לקרי. והיינו כי המזיקים הן הם כוחות התאוה שבחלל השמאלי שבלב, והן נשרפין על ידי זיעה זו היוצאה מחיות הקדושה שבאדם. וכשהזיעה בא לאדם על ידי יראת שמים, ודאי אין למעלה הימנה, והוא היפך ממש לקרי כדאיתא בגמרא שם. רק שזה יקר וקשה, ועל כל פנים קל הוא על ידי פעולת אדם במעשה המצוות באיבריו...
וביותר במצות מצה, שהוא היפך השאור שבעיסה והתאוה. וכל מצוה נותנת קדושה באדם כפי ענינה... ומצה קדושה לסילוק השאור שבעיסה מהלב, דלכן נקרא בזוהר (ח"ב קפג ע"ב) מיכלא דאסוותא, כמו שאמרו ז"ל (ירושלמי שבת פרק יד הלכה ג) כל חולי (דברים ז, יז) זה יצר הרע. לכך הזיעה שבאה על ידה מועלת ביותר להיות נעשה נהר דינור לשרוף ולכלות כל שורש התאוות רעה ורשע מן הלב.

(רבי צדוק הכהן, צדקת הצדיק, אות קצד)

והנה צריך עיון. ביארנו לעיל שהרשע בהכרח יודע ומכיר לאחר מותו את האמת לאמיתה, כי הרי מכיר הוא את חסרונו אשר חסר לו, וצערו מזה מהווה את ענשו, כנ"ל. אך קשה, הרי הכרת האמת הינה שכרו של הצדיק, שזוכה לראות בגדלות הבורא ית"ש, וזוהי ההנאה הגדולה ביותר - "נהנין מזיו השכינה"; אם כן גם הרשע יהנה מראיית גדולת משפטו יתברך?
את הביאור לזה נמצא במה שכתב הרבנו יונה בשערי תשובה (שער ב, סי' יח): "ודע כי נפש הרשע אשר כל תאוותה לחפצי הגוף בחייו, ונפרדת תאוותה מעבודת הבורא ונבדלת משרשיה, תרד במותו למטה לארץ אל מקום תאוותה, ותהי תולדתה כטבע העפר לרדת ולא לעלות; אבל יעלוה למרום לדין ולמשפט, ולראות איך החליפה מרום בשאול, כאשר יעלו את האבן על ידי כף הקלע; ואחרי עלותה למרום, תרד בטבעה למטה לארץ, כאשר האבן חוזרת ונופלת לארץ אחרי הזריקה, שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך ואת נפש אדוני יקלענה בתוד כף הקלע". עיי"ש.
הרי שמשיג הרשע רק לפי שעה, כדי שיתברר לו מה שחסר לו, ואחר כך חוזר הוא לשפלותו שהיא מציאותו. וכבר ביארנו שהרשע רואה בגיהנם את האמת רק בהשגה חיצונית שנותנים לו, כדברי הר"י הנ"ל, "לראות איך החליפה מרום בשאול"...
וכך הוא פירוש אמרם ז"ל שמזיעתן של חיות יוצא נהר דינור ונשפך על ראשי הרשעים בגיהנם; והיינו שהרשעים לא ישיגו את השגתם של חיות הקודש לאמיתה, אבל יראו רק מבחוץ את התפעלותם ועמלם והנאתם, ודי בזה להתחרט ולהתמרמר במדרגה של עונשי שאול על אשר היה בידם לזכות בכל זה, והם איבדו הכל בידים.

(רבי אליהו דסלר, מכתב מאליהו, חלק ג עמ' 233-234)

מזיעתן של חיות
וכבר מצאנו שהמלאכים הגדולים והרמים, חרדים ורועשים תמיד מפני גאות ה', עד שאז"ל במשל חכמתם: נהר דינור מהיכן יוצא - מזיעתן של חיות, והוא מפני האימה אשר עליהם תמיד מרוממותו יתברך, פן יעדרו דבר קטן מן הכבוד והקדושה הראוי לפניו... כל שכן בני האדם שראוי שירגזו וירעשו בידעם שלפני ה' הם עומדים תמיד.

(מסילת ישרים, פרק כד)

בתוס': והיינו אשר תקנו ויסדו אנשי כנה"ג ביוצר ונותנים רשות זה לזה גו'. ולא נקטו מלת "באהבה", וכן ליתא בתקו"ז תי"ט (ל"ט א).

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

נהר דינור וכו' על ראש רשעים בגיהנם וכו' על אשר קומטו וכו' תשע מאות ושבעים וארבע דורות שקומטו להיבראות (יד.) קודם שנברא העולם וכו' ושתלן בכל דור ודור והן הן עזי פנים שבדור
ובפרק אין דורשין: נהר דינור... ולהיכן שפיך... על ראש רשעים בגיהנם... על אשר קומטו בלא עת נהר יוצק יסודם... אלו תשע מאות ושבעים וארבע דורות שקמטו להבראות קודם שנברא העולם ולא נבראו עמד הקב"ה וטרדן, איכא דאמרי עמד ושתלן בכל דור ודור והן הן עזי פנים שבדור. וביאור זה, לפי מדריגת ומעלת התורה שהיא למעלה ממדריגת העולם, לא היה ראוי שתצא התורה לעולם רק אחר אלף דור, כפי מה שיש הפרש בין התורה ועולם הזה הגשמי. אבל מפני שלא היה ראוי העולם להתקיים, מפני כי אין ראוי לעולם להיות קיים אם לא ע"י התורה, ועד מספר כ"ו שהוא כנגד שם המיוחד שמספרו כ"ו שמאתו החסד והרחמים, היה העולם קיים מצד הרחמים, וכנגד זה אמר דוד כ"ו פעמים כי לעולם חסדו, כי מצד החסד הזה היה קיום לאותן כ"ו דורות, אבל יותר מן כ"ו דורות אין קיום להם, ולכך אחר כ"ו דורות נתנה התורה, שאף שמצד התורה בעצמה ראויה היתה התורה להינתן אחר אלף דור, מ"מ מצד המקבל שאי אפשר בלא תורה נתנה אחר כ"ו דורות בלבד שלא היה לעולם קיום בלא תורה.

ואיכא דאמרי ששתלן בכל דור ודור והן הן עזי פנים שבכל דור ודור, וזה מאחר שאותן דורות היו ראוים להיות קודם שניתנה תורה לעולם, והתורה היא סדר העולם, וע"י התורה אין העולם יוצא מן השווי ומן היושר, ולכך קאמר מפני שישראל הם עזים שבאומות נתן להם התורה שהיא הסדר השוה, וע"י התורה אין האדם יוצא מן השווי ומן היושר, ולפיכך הדורות שהיו ראוים להיות קודם שנתנה תורה הם עזי פנים יוצאים מן הסדר והיושר, ולכך שתלן בכל דור ודור שיהיו בטלים בדור.
ואמר רב ירמיה כי נהר דינור שופך על ראש רשעים בגיהנם, כי לתוקף האש שהוא בנהר דינור הוא שופך על ראש רשעים בגיהנם, כי ראוי להם חוזק האש, כי הרשעים יש להם זרוע רשע והם יוצאים מן השווי בכח זרוע שלהם כמו שהתבאר בנתיב הצדק, ולכך ראוי להם חוזק האש של גיהנם. ורב זוטרא סובר כי תוקף נהר דינור יותר מן הגיהנם, ולכך אמר כי הוא שפיך על הדורות שקומטו להבראות בלא עת, דהיינו תתקע"ד דורות שהיו ראוים להיות נבראים קודם שנברא העולם, והם עזי פנים שבדור, ולפי גודל ותוקף עזות שלהם כמו שהתבאר, ולכך נהר דינור שהוא האש שהוא חזק ותקיף ביותר שופך על ראשם, כי ראוי הדבר שהוא עז לדבר שהוא עז.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב הבושה, פרק ב)

נהר דינור וכו' על אשר קומטו וכו' אלו תשע מאות ושבעים וארבע דורות שקומטו להיבראות (יד.) קודם שנברא העולם ולא נבראו וכו' ושתלן בכל דור ודור והן הן עזי פנים שבדור
ורש"י [קהלת ד, ג] כתב: את אשר עדן לא היה אשר ראה את המעשה, ראיתי במדרש קהלת (עיין קה"ר א, טו), אלו תתקע"ד דורות שקמטו להבראות ולא נבראו. ולפי זה היה מתורץ, כי היו במציאות, כי קומטו להבראות אבל לא נבראו. אבל תמיהא גדולה בעיני, איך אמר על תתקע"ד דורות שהם טובים מהחיים ומהמתים, הלא אמרו רבותינו ז"ל במסכת חגיגה, נהר דינור... על אשר קומטו... אלו תתקע"ד דורות שקומטו להבראות קודם שנברא העולם ולא נבראו, עמד הקב"ה ושתלן בכל דור ודור והם הם עזי פנים שבדור. עוד קשה, איך אמרו שקומטו להבראות ולא נבראו, והא באמת הם נבראו בכל דור ודור...
ובענין הזה שאור שלעתיד יהיה בלי סיג כי תושבת הקליפה, יתבאר גם כן מדרש קהלת (א, טו) שמפרש הפסוק על תתקע"ד דורות. הנה פירש רש"י בחגיגה על תתקע"ד דורות נגזר להבראות קודם מתן תורה, לקיים מה שנאמר דבר צוה לאלף דור, ראויה היתה התורה להנתן לסוף אלף דור, וכשראה שאין העולם מתקיים בלי תורה, עמד וטרדן ונתנה לסוף כ"ו דורות מאדם הראשון עד משה רבינו ע"ה. ומצאתי כתוב בספר קבלה אחד, שכתב: דבר צוה לאלף דור, התפשטות אדם העליון היה אלף דור, כי הוא סוד עשרה מאמרות, וכל מאמר כולל כל העשרה, נמצא כל אחד מאה, אחר כך כולל כל אחד כולם, נמצא שהוא אלף בסגול [ואלף בסגול חוזר לאלף בפתח כנודע]. גם אדם בליעל [שהוא כקוף בפני אדם] כי זה לעומת זה עשה האלקים, היה התפשטות כן. והנה מיד שנפתח מעיין הנרפש ההוא במציאות קין קינא דמסאבותא, היה ראוי שימשכו ויתפשטו בעולם זה עד אלף דור, ויהיה נעלם התפשטות עץ החיים כל אותו הזמן. אלא שגברו רחמיו אחר גלגול וצירוף אדם הראשון באבות, ולא נשאר נעלם עץ החיים אלא כ"ו דורות, ותתקע"ד דורות קדמו לעולם כדרך הקליפה הקודמת לפרי, ואחר כך נשתלו בכל דור ודור. וכל חכם לב יבין מדעתו כי כוונת הקב"ה היתה להשבתת הקליפה, ועקר משרשם תתקע"ד ששתלן בכל דור ודור בעזי פנים. וזו השתילה לא היתה בריאה להתקיים, רק הושמו בעזי פנים שהם כלים, והגיהנם על ראשם באופן שנמחה מציאותם ונתבטלה והם כלים, דהיינו תתקע"ד והעזי פנים. ומכח זה יוגרם כתנות אור הגדול שלעתיד שיתגלה יותר בקירוב זמן, מאחר שהשבית הקב"ה מציאת תתקע"ד דורות קליפות. ומדרש קהלת יפרש גם כן הפסוק כמו שפירשתיו, והכי קאמר, וטוב משניהם יהיו הבריאות החדשות אשר קדושתם נמשכת מצד השבתת הקליפות, אשר גרם גדול היה לזה אלו תתקע"ד דורות שהיה להם ליברא ולא נבראו אז, רק עיקרן בכל דור ודור על ידי עזי פנים שהם כולם כליה, ואז יתקרב גם כן לזה מעשי הצדיקים הכובשים את יצרם, ויוחזר העולם במהרה בימינו לאור ויהיה האור יותר גדול.

(שני לוחות הברית, תולדות אדם, בית דוד (אות יח ואות כז) [אות רמז, רנב, רנג])

אשר קומטו בלא עת וכו' אלו תשע מאות ושבעים וארבע דורות (יד.) ושתלן בכל דור ודור והן הן עזי פנים שבדור
הנה הטבע הגס של העולם הוא ממולא מעזי הפנים הללו, שהרי רק לאחר אלף דור היתה התורה ראויה להנתן, ולא נתנה לאחר כ"ו דור כ"א מפני שראה הקב"ה שאי אפשר לעולם להתקים בלא התורה, ואלה אשר קומטו בלא עת הלא הם הם שהקב"ה שתלן בכל דור ודור, שהם הם עזי הפנים שבכל הדורות...

(עולת ראיה, חלק א, עמ' פא)

נהר דינור וכו' נהר יוצק יסודם וכו' אלו תשע מאות ושבעים וארבע דורות שקומטו להיבראות (יד.) קודם שנברא העולם ולא נבראו וכו' והן הן עזי פנים שבדור
הנקודה השלישית מוזכרת במסכת חגיגה. שם, הגיהנום מצוייר בצורה של אש. אף "נהר די נור" הוא זרם של אש. "נהר יוצק יסודם" - נהר דינור הוא זרם המוצק (מלשון "והיא מוצקת" [מלכים ב ד, ה] לתוך כלים, שמוזכר אצל אלישע) אל יסודם. של מי? של "אלו... שקומטו להיבראות קודם שנברא העולם ולא נבראו...". נשמות מקומטות. יש מציאות עולמית של נשמות שלפני חיי הגוף ואחרי חיי הגוף, של נשמות אשר קומטו. "דבר ציוה לאלף דור".
"תורה אור" (משלי ו, כג). הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם (בראשית רבה א, א). התורה היא אורו של עולם, נשמת העולם, והיא הוכנה עוד לפני ששת ימי בראשית, היא האור שקדם לעולם וגנזו הקב"ה לצדיקים לעתיד לבוא (חגיגה יב ע"א). לפני בריאת העולם היו כבר מוכנות חבילות של נשמות. ישנו אור רוחני של פנימיות העולם, אור תורה שהוא יסוד העולם, והוא שופע, מבריק וזורם על כל הנבראים ועל כל הנשמות שמסוגלות לקבל לפחות הברקות וניצוצות אור. "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה" (תהילים צז, יא). על מנת לקבל את האור יש צורך שהמקבל יהיה ישר, כדי שהאור יזרום על שטח ישר. לעומת זאת, מצב של עקמומיות וקימוט מעכב את הופעת האור וקבלתו. בדרך כלל, "עשה האלקים את האדם ישר" (קהלת ז, כט), לכן מסוגל האדם לקלוט את אור ד'. אולם יש גם נשמות "אשר קומטו", והן מעוכבות מלקבל את אור התורה. נשמות אלו אינן מוארות באור התורה הישר, אינן מוזרמות מעדינות אור תורה מראשית הבריאה. כך הן מופיעות בסדר הדורות במצב של עיכוב מאור התורה, והן מקבלות אש של גיהנום. והגמרא מסיימת: "והן הן עזי פנים שבדור".

(שיחות הרב צבי יהודה במדבר עמ' 218)

אלו תשע מאות ושבעים וארבע דורות שקומטו להיבראות (יד.) קודם שנברא העולם ולא נבראו

[בס' עשרה מאמרות, מאמר אם כל חי, ח"ג סי' יא, מביא בשם האר"י, לגבי 26 הדורות שחסרים מאלף, שיש עשר כתות של מלאכים, כל כת הוא שני דורות, כי "דור דור" בגימטרא "כת", ואלו המיימינים והמשמאילים שקטרגו על בריאת האדם (בראשית רבה פרשה ח אות ה), ונשרפו אלו שהיו מתחדשים כל יום כמו שנאמר "חדשים לבקרים רבה אמונתך" (לקמן יד ע"א). ולכל מלאך שש כנפים, וכל כנף כלול מעשר, עשר פעמים י-ה, כמנין כנף (150), מאלף נעשים ששים ריבוא לכל דור (מוסבר אח"כ). ועוד ששה: שמועא"ל, יהוא"ל, מרכבו ארגמן הנכלל במטטרון וכו'. וכ"ו דורות אלו שהם המלאכים הנ"ל הורמו בסוד תרומה מעולם התוהו, העולם שחרב לפני בריאת העולם, תרומה בעין יפה, אחד מארבעים לאלף דור, שזה 25, ועוד אחד בשביל צירוף המדה והמשקל למנין. מה שכתב "מאלף נעשים ששים ריבוא לכל דור", יובן ע"פ מה שפירש האר"י את הפסוק "רכב אלקים רבותיים" - רכב אלקים הם עשרים דור מכ"ו דורות הנשארים, אלף לכל דור, כי "אלהים" במילוי אלף, למד, הה, יוד, מם בגימטריא אלף ואחד, כך: 5 פעמים אל"ף (555), 4 פעמים למד (296), 3 פעמים הה (30), 2 פעמים יוד (20), ומם (80). ואחד לגופו, ולכן לעשרים דור יש עשרים אלף. והם שני רבבות - "רבותיים". וכל אלף מגיע לששים רבוא, כי יש שש כנפיים לאחד, ואחד כל כלול מעשר, ועשר מעשר.]

(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף יג ע"ב) לטקסט

אלו תשע מאות ושבעים וארבע דורות שקומטו להיבראות וכו' (יד.) ושתלן בכל דור ודור
נשית לב אל מאמרם ז"ל, דבר צוה לאלף דור (תהלים קה, ח), זו תורה שהיתה עתידה לינתן לאלף דור, אלא שראה הקב"ה שהיו רשעים, נתנה לעשרים וששה דורות. והתתקע"ד, שתלן בכל דור ודור, והן עזי פנים שבדורות.
והנה ראוי לשית לב, למה היה ראוי לבלתי הינתן עד אלף דור. והן זאת תביאנו לדרוש ולתור בקושיא... איך יתכן ששים רבוא אדם במתן תורה, אשר מכולם איש לא נעדר מלהשיג נבואות פנים בפנים ובהקיץ. והלא ידוע כמה הכנות צריכות להשגת נבואה, והיתכן לא נפקד מהם איש אשר לא הוכן לנבואה, ומה גם בהקיץ, והוא פליא...
הטעם הנכון... כי אין צורך הכנות לאדם להשיג נבואה, כי אם מצד זוהמת נחש הדבקה בו, שהיא מעכבת. אך ישראל שעמדו על הר סיני, פסקה זוהמתן (שבת קמו, א), ונמצאו כולם מוכנים לנבואה, כי אין שאור בעיסה לעכב...
כי הנה לְמַה שהיה רצונו יתברך לתת לעמו מימינו אש דת, ולדבר בם פנים בפנים, גזרה חכמתו יתברך לבלתי דבר דרך כלל, בל ישמט איש מלשים את עול כל התורה כולה עליו, כי אם לדבר ולומר אל כל אחד ואחד, אנכי ה' אלקיך... וזה בלתי אפשר זולתי למי שפסקה ממנו זוהמת נחש לגמרי... שהוא טעם אל בלתי הימצא בששים רבוא איש בלתי מוכן לנבואה.
והנה, מאז ראה הוא יתברך, כי להתיך ולהתם הזוהמא, היה צריך אלף דור. והוא מאמרם ז"ל, דבר צוה לאלף דור, זו תורה. אלא, שראה שמחמת רוע הבחירה, היתה הזוהמא בלתי הולכת ומתמעטת. על כן עקר תתקע"ד דור ושתלן בכל דור ודור, ונשארו ששה ועשרים דור. נמצא, כי הצירוף שהיה עתיד להעשות באלף דור, הוצרך להעשות בכ"ו דורות.

(רבי משה אלשיך, תורת משה, שמות, פרק א פסוק א-ז)

אלו תשע מאות ושבעים וארבע דורות וכו' (יד.) והן הן עזי פנים שבדור
כתב בס' חסידים סי' אלף קל"ז, דעשו וההוא עוברא דאמרינן ביומא פ' יום הכפורים דף פ"ב דאלחישו לה ולא אלחישא, וקרי עלה זורו רשעים מרחם, אלו מאותם של תתקע"ד דורות, ואלו היה להם יצה"ר כשהם בבטן אמם ע"ש. והני מילי דרבינו נעלמו מהרב באר שבע ז"ל בתוספותיו פ' חלק ושאר אחרונים שהבאתי בקונטריס פני דוד פ' תולדות ע"ש.

(חיד"א, מראית העין כאן)

ע' תקו"ז תס"ט (ק"ג א), תקוני זהר חדש קי"ד סע"א, וע' ס' הבהיר אות קצ"ה.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

אלו תשע מאות ושבעים וארבע דורות שקומטו להיבראות (יד.) קודם שנברא העולם ולא נבראו עמד הקב"ה ושתלן בכל דור ודור והן הן עזי פנים שבדור

[יש שיטה שתכונות האדם טובות מלידתו, ורק אח"כ הוא עלול לרכוש תכונות רעות בגלל מלחמת החיים. מתעוררת השאלה, אם כן, מדוע היתה נחוצה הופעה אלקית, במתן תורה, אם אדם יכול להגיע מעצמו למעלת השלמות? (עמ' 147) הפילוסוף לוק השיב, שכדי שהאדם יגיע מעצמו לחוקי המוסר, היה נחוץ זמן רב ולא היה יכול להיות כל כך שלם, והופעה האלקית נתנה לנו את התורה שמצוותיה שלמות בכל העניינים בלי שהאדם יצטרך לחפש אחריהם. וזאת כוונת הגמרא כאן: כדי שהמין האנושי יגיע מעצמו לדברים הנעלים האלה, היה לוקח אלף דור, ואז כל הדורות הללו היו נשארים בלי מוסר וצדק, רשעים ועזי פנים, ולכן ה' הקדים ונתן את התורה אחרי כ"ו דורות.]

(רבי זאב וולף מישעל, דברי חכמים, עמ' 146-147) לטקסט

תוס' ד"ה וקושר, מתפלתן של צדיקים הוא עושה עטרות
(ובשמות רבה פ' כא) דמתפלות ישראל נעשו עטרות בראש הקב"ה, שנאמר שומע תפלה עדיך וגו', וכן הוא אומר ישראל אשר בך אתפאר כו', שנאמר ועטרת תפארת בראשך, עיין שם, ונזכר בתוספות (חגיגה יג ע"ב) ד"ה וקושר, ובזוהר (וישלח קסז סע"ב, בשלח נח, א) עיין שם, והיינו כמו שאמרו במאמר פתח אליהו כתר עילאה איהו כתר מלכות ועליה אתמר המגיד מראשית אחרית. והיינו שהכתר בראש מלך על הוראת מלכותו, והוא כשיש שמקבלים עול מלכותו, ועל זה היה בריאת עולם לגלות כבוד מלכותו, וזהו בראשית בשביל ישראל כו', שהם המכירים כבודו ומקבלים אדנותו ומלכותו ובתפלה, שהוא אז עומד לפני המלך כנזכר לעיל.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת וירא, אות א)

תוס' ד"ה והחיות כו' ודרכן לדמות לשאר שרפים כו'
עמש"כ בשערי זהר חולין צב ע"א מדוכתי טובי.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300