עמד הקב"ה ושתלן בכל דור ודור והן הן עזי פנים שבדור
"שתצילנו היום ובכל יום מעזי פנים ומעזות פנים". עזי הפנים הם העומדים בכל דור נגד יסוד התפשטותה של הקדושה העליונה ודעת ד' בעולם, הם הם הנפשות הבאות מאותם הדורות, שהיו ראויים להיות לפני מתן תורה, אשר קומטו בלא עת, כלומר, אלה שהם בכל מהותם נגד התורה והשפעת קדושתה בעולם. והנה הטבע הגס של העולם הוא ממולא מעזי הפנים הללו, שהרי רק לאחר אלף דור היתה התורה ראויה להינתן, ולא ניתנה לאחר כ"ו דור כ"א מפני שראה הקב"ה שאי אפשר לעולם להתקים בלא התורה. ואלה אשר קומטו בלא עת, הלא הם הם שהקב"ה שתלן בכל דור ודור, שהם הם עזי הפנים שבכל הדורות, אין שייך לומר עליהם "שתרחיקני מהם". הריחוק אינו מועיל בדבר, שכל הסביבה כולה של החיים ההוים היא טבועה בו בתכונת הגסות החמרית ההוה בעולם. אבל הצלה צריכים: שתצילני מעזי פנים. ועיקר ההצלה כאן אינה הצלה גופנית, כי אם רוחנית. ומעזות פנים, שלא יושפע שום דבר מעזות הפנים עלי חס ושלום. והתפלה הזאת היא צריכה וחודרת מאד, מאחר שאור התורה, שהוא ההיפוך מכל השאיפה של עזות הפנים, שעזי הפנים שבכל דור הם מחזיקים בה, הרי היה באמת צריך להתאחר בגילויו, וא"כ התוכן של עזות הפנים הרי הוא המצב הראוי להזמן החשוך, כ"ז שאור התורה אינו ראוי עדיין להתגלות בכל זהרו ואורו הבהיר. וכמה זכות ותפלה צריכים להנצל מהשפעה רעה ומשחיתה כזו, כשנתונים בתקופת זמן כזה, שהיא ראויה להיות שולטת בנפש האנושית, של ההווה, המלא עדיין מחשכים, שבודאי צריכים הם, ביחוד היחידים, לתפלה חודרת, להצילם מעזי פנים ומעזות פנים, ברצון הקדוש העליון ברוך הוא.

(עולת ראיה, ח"א, עמ' פ-פא)

במהרש"א כ' דור נאמר על עשרה שנים כו'. צל"ע מנין המקור למנין עשרה. ועי' במאור עינים לר"ע אמרי בינה פל"ט.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

ת"ח שמקמטין עצמן על דברי תורה בעוה"ז הקב"ה מגלה להם סוד לעוה"ב
ואמרו רז"ל, "אשר קמטו ולא עת נהר יוצק יסודם" - אלו תלמידי חכמים שמקמטין שינה מעיניהם בעוה"ז, הקב"ה מגלה להם סוד לעה"ב, שנאמר נהר יוצק יסודם. והם טעמי תורה הגנוזים, שהם האור העליון הגנוז.

(נפש החיים, שער ד, פרק כא)

ע' ס' חסידים סי' תתשס"ד: אם אדם טורח לדעת בזה העולם למודים, אע"פ שאין לו לב עתה, יהיה לו לב במתיבתא דרקיע. ובמקור חסד שם הבאתי ממדרש משלי פ"י, על הפסוק לא ירעיב ה' נפש צדיק, בשעת פטירתו המלאכים יזכירו אותו מה שלמד ונעלם ממנו כדי שלא יתבייש. ובפירוש ר"ש משנץ לתו"כ קדושים (פ"ב, א) אות י, הביא ממדרש ויכולו: לפעמים אדם עומד בחצי מסכתא ונפטר מעולמו, וכשיחיו המתים אומרין לו בכאן הנחת ומכאן תסיים, והיינו והקיצות היא תשיחך. וכן הוא בהקדמת ההלכות גדולות.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

כל יומא ויומא נבראין מלאכי השרת מנהר דינור ואמרי שירה ובטלי שנאמר חדשים לבקרים רבה אמונתך
בב"ר ובמדרש איכה נדרש פסוק זה באר היטב. ועוד אמרו בפירוש שאין כת של מעלה מקלסת ושונה. ועוד אמרו: בכל יום ויום הקב"ה מחדש כת של מלאכים, ואומרים שירים חדשים והולכים להם. הכל ענין אחד, וכולן נבראו מנהר דינור שהוא מזיעתן של חיות, ומתוך פגיעתן הדברים מתחדשים. וראיתי כתוב בשם החסיד ר' יצחק ז"ל וז"ל, סיבתם היא חיצונה וכחם תשש ובטל לעמוד לפני יוצרם, כהתבטל הניצוץ על גבי גחלת עכ"ל ז"ל. ומה יקרה מליצתו ומה נעמו משליו וחידותיו.

(רבי טודרוס הלוי אבולפיה, אוצר הכבוד כאן)

זהר שמות י ע"א ניצוצי אות ד.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

כל דבור ודבור שיוצא מפי הקב"ה נברא ממנו מלאך
במה שאמרו ז"ל במדרש חזית (שהש"ר א, יג), כי כל דבור שהיה יוצא מפי הקב"ה, היה עוקף את מחנה ישראל ומחזר על כל אחד ואחד מישראל ואומר לו מקבלני אַת עליך, כך וכך מצות יש בי, כך וכך דינים, כך וכך גזרות שוות וכו'. ואומרים לו הן. מקבל אַת אלקותי, ואומר לו הן. ויהיה כמאמרם ז"ל, אמר רבי יוחנן, כל דבור ודבור שהיה יוצא מפי הקב"ה היה נברא ממנו מלאך. וזהו "רואים את הקולות", הם אנכי ולא יהיה לך, שהיו שני קולות שנעשו שני מלאכים, והיו רואים אותם מדברים עמהם. ולפי זה יהיה כפשוטו מאמרם ז"ל: רואים את הנשמע.

(רבי משה אלשיך, תורת משה, שמות, פרק כ פסוק טו-טז)

...ומה גם לרבי יוחנן, שאמר כל דבור ודבור שיוצא מפי הקב"ה נברא מלאך, כי לא נתבטל המלאך בהתחקק בלוח, אלא שעוד מציאותו נשאר למעלה מהלוחות. וזהו חרות על הלוחות, שעם היותו חרות גם הוא המכתב ההוא על הלוחות כשהיה.

(רבי משה אלשיך, תורת משה, שמות, פרק לב פסוק טו-טז)

והוא הכתוב אצלנו בשערים כי כל דבור ודבור היוצא מפי הקב"ה שנעשה מלאך, כמאמר רבי יוחנן, הדבור עצמי הוא המהוה מה שנדבר בו ואחר כך עולה השמימה, כדבר שנאמר (ישעיה נה, יא) כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי כו', יורה כי אחר עשות החפץ שב להיות קיים למעלה. והוא אצלי מאמר דוד באומרו (תהלים קיט, פט) לעולם ה' דברך נצב בשמים. ובדבר הזה גם אנו נאמר כי רוחניות האותיות שפרחו למעלה שהיו קיימים שם, הן הן שבו בלוחות שניות על ידי משה.

(רבי משה אלשיך, תורת משה, שמות, פרק לד פסוק כז)

למען יעשו רושם הדברים ההם ביותר, צוהו ה': אמור להם הדברים בעצמם כאשר יצאו מפי, כאשר אם בפיו היה מדבר בם... למען יעשו רושם... כי ידענו מאמר רבותינו ז"ל כי הבל פיו היוצא בדברו נעשה מלאך כמאמר רבי יוחנן, וההבל ההוא פועל ישועות בקרב הארץ ומהוה הויות, כד"א (ישעיה נה, יא) כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי וכו', ואומר (תהלים לג, ו) וברוח פיו כל צבאם, ומה גם עתה שיעשו רושם בשומעם מפיו כענין במתן תורה.
על כן צוה יתברך, כי... הדברים אשר ידבר משה אליהם יהיו אותן אשר יצאו מפיו יתברך, שלא יבצר מהן מלהתעורר ההבל ההוא בהאמר אותו הסגנון לעשות רושם בלב בני ישראל השומעים.

(רבי משה אלשיך, תורת משה, ויקרא, פרק יח פסוק א-ה)

תקו"ז תל"ח (ע"ט א) ניצוצי אות טז, תקוני זהר חדש צ"ז ג.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

כל דיבור ודיבור שיוצא מפי הקב"ה נברא ממנו מלאך אחד

[קשה מכאן על רש"י בראשית פרק א פסוק ה שכותב "שהיה הקב"ה יחיד בעולמו שלא נבראו המלאכים עד יום שני", הרי "בראשית נמי מאמר הוא" (ר"ה לב ע"א), א"כ נברא מלאך ביום הראשון, כשאמר "בראשית"? המפרשים תירצו, ש"בראשית" היא מחשבה, ולכן לא נברא ממנו מלאך, ולכן לא כתוב "ויאמר", אלא שנחשב מאמר לענין ספירת מספר המאמרות כי היא מחשבה שקודמת למאמר.]

(רבי חיים בצלאל פאנעטה, דברי בצלאל, דף ח ע"א) לטקסט

כאן בישיבה כאן במלחמה וכו' אין לך נאה בישיבה אלא זקן ואין לך נאה במלחמה אלא בחור
דע שהמראות משתנות מצד המקבלים, לא מצד עצם המראות, שזה משיג כפי כחו, והכל עצם א' ודבר א'. ועוד, שהמראות משתנות כפי צורך המקבלים ודבקות נפשם במה שצריכים לו. לפיכך בישיבה נראה כזקן מלמד תורה ומורה הוראה, כי תפארת זקנים שיבה. ובמלחמה נראה כבחור עושה מלחמה ביד חזקה ובזרוע נטויה, בגבורה ולא בשתי. לפיכך דניאל ראה הכבוד בצורת הזקן יושב בישיבה, שכן אומר [דניאל ז, י]: דינא יתיב וספרין פתיחו.

(רבי טודרוס הלוי אבולפיה, אוצר הכבוד כאן)

לויים נפסלין בשנים ומבן חמשים כו' ישוב מצבא העבודה... ואיתא במשנה הכשר בכהנים פסול בלוים כו'... והענין הוא כדאיתא אין מלחמה נאה אלא לבחור לכן נדמה הקב"ה וב"ש בים כבחור איש מלחמה ובמתן תורה כזקן מלא רחמים ע"ש. והלוים הם אנשי מלחמה שקדים מרים ולכן רק קטנים כשרים. ואהרן הוא זקן מלא רחמים.

(שפת אמת, פרשת קרח, שנת תרנ"ב)

עי' אד"ר נשא קל"ב רע"א ל"ק הא בדיקנא עלאה הא בדיקנא תתאה.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

כתוב אחד אומר לבושה כתלג חור ושער [ראשה] כעמר נקא וכתיב קוצותיו תלתלים שחרת כעורב לא קשיא כאן בישיבה כאן במלחמה וכו' כתוב אחד אומר כרסיה שביבין דנור וכתוב אחד אומר עד די כרסון רמיו ועתיק יומין יתב לא קשיא אחד לו ואחד לדוד

[מאמר זה מכוון נגד הנוצרים שאמרו שאלקי ישראל הוא אלקי משפט, המעניש את הרשעים, ואין לו חסד ורחמים. והם העריצו במיוחד את ספר דניאל, שלדעתם יש בו רמזים למשיח שלהם. והם פירשו את הפסוקים מדניאל המובאים כאן, כאילו יש שני כסאות, על אחד יושב האלוה הזקן עם שער לבן, ועל השני יושב האל הצעיר ששערו שחור, והצעיר מונע מהזקן לעשות דין. ועל זה אמרו כאן שאין כאן זקן וצעיר, כי ה' מעל כל תואר ותמונה, ויישבו את הקושי בפסוקים בדרכים שונות.
וכך עולה מהמדרש (פסיקתא רבתי, פיסקא כא אות ו): "בדמיות הרבה נדמה להם, לזה עומד לזה יושב לזה בחור לזה זקן, כיצד [בשעה] שנגלה הקדוש ברוך על ים סוף לעשות מלחמתן של בניו ולהיפרע מן המצריים לא נראה להם אלא כבחור וכו' וכשנגלה הקב"ה על הר סיני ליתן תורה לישראל לא נראה להם אלא כזקן וכו', וכן דניאל אומר חזה הויתי עד די כורסוון רמיו ועתיק יומין יתיב, אמר ר' חייא בר אבא אם יאמר לך ברא דזניתא תרין אלהים אינון, אימר ליה אנא הוא דימא אנא הוא דסיני". הרי שהדיון בפסוקים אלה בא להוציא מ"ברא דזניתא", היינו אותו האיש, שמסביר פסוקים אלו כאילו יש שני אלהים].

(רבי זאב וולף מישעל, דברי חכמים, עמ' 39) לטקסט

כרסיה שביבין כו' כרסוון רמיו
עמש"כ במהרש"א: הנראה לפרש לפרש"י, ויש לדקדק ולולא פי' רש"י כו'. ויעוין בסנהדרין לח סע"ב שמפורש כפירש"י, שלא הובא הפסוק הראשון כרסיה, וע"כ שאך מהפסוק השני מלשון כרסוון דרשו, שמורה רבים.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

לא קשיא אחד לו ואחד לדוד כדתניא וכו' דברי ר"ע וכו' קיבלה מיניה וכו'
קשיא לי, כיון דרבי עקיבא הדר ביה, כדמסיק בסמוך דקבלה מר' יוסי הגלילי, א"כ היכי תפיס תלמודא האי תירוצא פריכא דלא קיימא במסקנא. וצ"ע. לקוטי רבינו בצלאל בשם גליון.
ולי ההדיוט אפשר דהא דקאמר כתוב אחד אומר כרסייה שביבין וכו' הם דברי ר' שמואל בר נחמני בשם ר' יונתן, ואיהו סבר כך, ולא חש לקושית רבי יוסי הגלילי, והגם דר' עקיבא הדר משמעתיה, הוא סבר הכי לקושטא. ורבי יונתן הוא תנא. והגם שלא יהיה תנא, האמוראים בהגדה דלא נפיק מינה לענין דינא חולקים על התנאים כידוע. ומעתה, הגם שנאמר דהוא סתמא דתלמוד כדסבר הרב הכותב גליון הנזכר, לק"מ, דאם ר' עקיבא הדר לא אכפת ליה, וסברה זו ישרה בעיני רבנן דמתיבתא כאמור. ובס' טורי אבן הקשה קושיה הנזכרת שהקשה ר"ב משם גיליון, ואסיק בקשיא. ע"ש.

(חיד"א, פתח עינים כאן)

אחד לו ואחד לדוד וכו' אחד לדין ואחד לצדקה וכו' אחד לכסא ואחד לשרפרף
ולפי שמלכות בית דוד בא מפרץ, ופרץ כנגד הלבנה, הזכירו חכמי האמת בחידוש הלבנה: ושלח ליה סימנא, דוד מלך ישראל חי וקיים. והמאמר הזה על דרך פשוטו, כי קרא הלבנה בשם דוד לפי שדוד בא מפרץ שהוא כנגד הלבנה, ועוד שהלבנה נקראת המאור הקטן, וכתיב בדוד (ש"א יז) "ודוד הוא הקטן". ובאמרו "חי וקיים" כונתו לומר: נראית הלבנה.
ועל דרך הסוד שאנו בו, ירמוז המאמר הזה לכח הלבנה, שקראו דוד מלך ישראל בלשון כנסת ישראל. ועל כן הזכיר "חי וקיים", זהו שרמוז לנו בפנימיות דבריהם "עד די כרסון רמיו", שתי כסאות. ובמסכת חגיגה פרק אין דורשין גילו לנו חכמים דעתם בזה, יש מי שאמר אחד לו ואחד לדוד, ויש מי שאמר אחד לצדקה ואחד לדין, ויש מי שאמר אחד לכסא ואחד לשרפרף, כסא לישב עליו שרפרף להדום רגליו. והחכמים נראים כחולקים, ואינו כן, אבל כולן מסכימים לדעת אחת, והכל ענין אחד ושורש אחד. וזהו שכתוב (הושע ג) "ובקשו את ה' אלקיהם ואת דויד מלכם", הוא כנסת ישראל.

(רבינו בחיי, בראשית פרק לח פסוק ל)

אחד לו ואחד לדוד דברי רבי עקיבא אמר לו רבי יוסי הגלילי עקיבא עד מתי אתה עושה שכינה חול אלא אחד לדין ואחד לצדקה וכו' אמר לו רבי אלעזר בן עזריה עקיבא מה לך אצל הגדה כלך מדברותיך אצל נגעים ואהלות

[מדוע כיבדו אותו בענייני הלכה, ובענייני אגדה רצו לסלקו (וכן מצינו בסנהדרין סז ע"ב שאמרו לו כך בעניין אחר)? ר"ע ראה את מצב העם, ויצא לדרוש בענייני אגדה כדי לעורר את העם למרוד ברומי, ולתמוך בבר כוכבא. ודרש רמז לבר כוכבא בפסוק "דרך כוכב מיעקב". (עג ע"ד) דרש בענייני אגדה לעורר את העם למסור נפש בעד העם. (עד ע"א) אבל חבריו חלקו עליו בעניין השיטה הפוליטית, וסברו שהישועה לא תבוא בכוח החרב אלא בגאולה מהשמים, כדברי הירושלמי (תענית פרק ד הלכה ה) שאמרו לו "עקיבה יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבא". ולכן ביקרו אותו על עיסוק באגדה. (עד ע"א) ר' יוסי מקשה על ר"ע, אם דוד המלך כל כך גדול עד שיש לו כסא בשמים, איך אתה אומר שבן דוד יבוא בחרב להושיע את ישראל כאדם רגיל? הרי אתה עושה את השכינה חול. וגם כשפירש פירוש אחר, "אחד לדין ואחד לצדקה", ביקרו אותו.]

(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף עג ע"ג-עד ע"א) לטקסט

אחד לו ואחד לדוד דברי ר' עקיבא אמר לו ר' יוסי הגלילי עקיבא עד מתי אתה עושה שכינה חול אלא אחד לדין ואחד לצדקה וכו' אמר לו ר"א בן עזריה עקיבא מה לך אצל הגדה וכו' אחד לכסא ואחד לשרפרף כסא לישב עליו שרפרף להדום רגליו שנאמר השמים כסאי והארץ הדום רגלי
דע שכוונת ר' עקיבא שאמר אחד לו ואחד לדוד, וכוונת ר' יוסי שאמר אחד לדין ואחד לצדקה, כוונה אחת היא, אלא שר' עקיבא רצה להסתיר הסוד, והיה קשה בעיני ר' יוסי שהיה ממשיל דברי קדש בדברי חול, ולכך אמר לו: עד מתי אתה עושה שכינה חול. וכבר רמזתי בכמה מקומות מהו דוד מלכם אשר אקים להם, ומהו מלכות בית דוד האמורה בכל מקום, ומהו מלכות שמים. ובא ר' אלעזר בן עזריה ואומר שמה לנו להוציא הדברים בלשון הגדה, טוב לנו לתאר הדברים בלשון פשוט מתוקן ומקובל לשומעים, ומתוך כך יבינו המשכילים. ואמר א' לכסא וא' לשרפרף, והכל אחד, מוסכם עם דברי הראשונים, אין ביניהם אלא בלשון בלבד. והיודע סוד שמים וארץ, ידע שהשמים כסא לו לישב עליו, והארץ שרפרף לדוד שהוא להדום רגליו, שהכסא לצדקה והשרפרף לדין. וכבר רמזתי בזה דברים רבים במה שקדם, מה שאין צורך לִשְנותם.

(רבי טודרוס הלוי אבולפיה, אוצר הכבוד כאן)

אחד לו ואחד לדוד וכו' אחד לכסא ואחד לשרפרף וכו' שנאמר השמים כסאי והארץ הדום רגלי
הענין דכתיב עד די כרסון רמיו ועתיק יומין יתיב. וכשיש התגלות עתיקא, יושב על הכסא. אז אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד כמו שאמרו (יומא כה.). והוא דבגמרא אחד לו ואחד לדוד כו', ואחר כך איתא אחד לכסא ואחד לשרפרף כו' שנאמר השמים כסאי והארץ הדום רגלי. ואמרנו שהכל אחד, שדוד המלך ע"ה היה מרכבה למדת מלכות. וזהו שנאמר והארץ הדום רגלי, ארץ דאיקרי כנסת ישראל כמו שכתוב בזוהר הקדוש (ח"א לא רע"ב). ובבית המקדש שיש התגלות השכינה נקרא בית הדום רגלי אלקינו, כמו שאמרו (מכות כד סע"א). ובבית קדש הקדשים שיש התגלות עתיקא, עתיק יומין יתיב, יושב על כסא כמו שאמרו בגמרא (ברכות ז.) וראיתי כו', יושב על כסא רם ונשא, ונזכר שָם שֵם של כתר. עיין שם. ושם אין ישיבה כלל.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת וירא, אות ג)

ע' זהר פקודי רמ"ב א כרסייא דלתתא דא דיוקנא דדוד, ועמש"כ באוצר הכבוד לר"ט אבולפיא הכא.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

עקיבא עד מתי אתה עושה שכינה חול
ע' ירושלמי סוכה פ"ד סה"ג: תני בשם ר' ליעזר, ע"א עברה עם ישראל בים, מ"ט, מפני עמך אשר פדית לך גוים ואלהיו, א"ל ר' עקיבא, ח"ו אם אומר אַת כן נמצאה עושה את הקודש חול וכו'. וע' תנחומא ב וירא אות כא.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

אמר לו ר"א בן עזריה עקיבא מה לך אצל הגדה כלך מדברותיך אצל נגעים ואהלות
ששורש ר' עקיבא היה "לא יהיה", שורש המצוות לא תעשה, ושורש משה רבינו היה "אנכי"... וחלק ר' עקיבא היה לתקן כל הרע, והתורה שבעל פה ה"רב חכמה" לתקן ה"רב כעס"... וזה שאמרו בגמרא, אמר לו ראב"ע, עקיבא מה לך אצל הגדה, כלך מדברותיך אצל נגעים ואהלות וכו', ולכאורה איך יתכן לומר כן לר' עקיבא שנכנס לפרדס, ובודאי היה חלקו בסתרי ורזי התורה, ואיך יאמר לו מה לך אצל הגדה. אך ענין נגעים, היינו מה שהמצורע משולח חוץ למחנה ישראל ואין לו חלק בישראל. ואהלות הוא שורש פגם הנחש שהביא מיתה לעולם. והם משורש קנאה והכבוד... וזה עסק וחלק ר' עקיבא, לתקן כל הרע והרב כעס הנכלל במאמר "לא יהיה לך". והגדה, איתא (ספרי עקב פ' ולדבקה) רצונך שתכיר מי שאמר והיה העולם - למוד הגדה, שמתוך כך אתה מכיר וכו', וזה חלק משה רבינו שהוא שורש מאמר "אנכי". וזה אמר לו ראב"ע, דהוא עשירי לעזרא (כמו שאמרו ברכות כז סע"ב), ועזרא איתא (סנהדרין כא ע"ב): ראוי היה שתינתן תורה על ידו לישראל אלמלא קדמו משה כו'. ועל כן אמר לו כלך אצל נגעים ואהלות, שזה חלקך לתקן כל הרע, ובהגדה אנכי אדרוש, שזה חלק משה רבינו ע"ה ועזרא.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת שמות, אות י)

עקיבא וכו' כלך מדברותיך אצל נגעים ואהלות
איתא (חגיגה יד. ושאר מקומות) שאמרו לרבי עקיבא מה לך אצל הגדה, כלך מדברותיך אצל נגעים ואהלות כו'. ויש לדקדק, דהא מצינו (בבא מציעא קט ע"ב), כי מטית לשחיטת קדשים תא ואקשי לי, והיינו שבסדר קדשים נמצא עמקות יותר. וגם בסדר הפסוק והיה אמונת וגו', מרמז חכמת על סדר קדשים (כמו שאמרו שבת לא.), והוא מפני ששם נמצא עומק החכמה, ולמה נקטו נגעים ואהלות דייקא... וגם אמרו ז"ל (פסחים נ.) אלו נגעים ואהלות שיקרין הן בעולם הזה וקפויין הן לעולם הבא. וכל הני טעמא בעי למה נקטו דוקא נגעים ואהלות.
ויש לומר בזה על פי הידוע בשילוח ג' מחנות ג' טומאות: זב ומצורע וטמא לנפש. שהמה גם כן נגד הג' פעמים הנ"ל הקנאה התאוה והכבוד. כי טומאת צרעת על פגם לשון הרע, שבא מצד קנאה וכעס, והוא מדתו של עשו שאין לה שום תיקון אף לעתיד לבוא כמו שנאמר ולא יהיה שריד וגו'... ולכן המצורע משולח גם ממחנה ישראל, שאין למידה זו עלייה בקדושה כלל... וטמא מת מרומז נגד פגם הכבוד והתנשאות, כי מזה נסתעף עיקר השבירה והמיתה בראשית הבריאה מהצמצום הראשון, שנאמר ה' מלך גאות לבש... ובזה נבוא אל הביאור, שעל נגעים ואהלות, שהם פגם הכעס והתנשאות, אמרו בגמרא שקפויין הן לעולם הבא, מפני שהם בטלים מכל וכל, שלא יהיה שריד לבית עשו, וגם יהיה בלע המות לנצח, מפני שאז יהיה התגלות מלכותו יתברך, כמו שנאמר ונשגב ה' לבדו ביום ההוא. וגם מטעם זה אמרו לר' עקיבא כלך מדברותיך אצל נגעים ואהלות, מפני שהוא היה השורש מתורה שבעל פה, והיה לו השגה גדולה מעין לעתיד לבוא, כמו שאמרו (מדרש רבה ומדרש תנחומא חוקת) דברים שלא נגלו למשה נגלו לר' עקיבא. לכן היה ביכלתו להיות עסקו בנגעים ואהלות אף שהם יקרים בעולם הזה להשיג תיקונם.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת ויצא, אות ז)

הטומאה הוא הגרוע מהכל, שישנו בנגיעה בעלמא... וכמו שמובא בספר יצירה (פרק ב): אין ברעה למטה מנגע... וההיפך, טהרות הוא המדריגה היותר גדולה בתואר דעת, שפירש רש"י (תשא לא, ג) רוח הקודש, כדרך שאמרו ז"ל על רבי עקיבא: כלך אצל נגעים ואהלות, ששם צריך חכמה גדולה. ורבי עקיבא הוא מעלת החכמה שאין למעלה ממנו בכח אנושי, כדמשמע בפרק קמא דבבא בתרא (יב.), כי היה גדול גם ממשה רבינו ע"ה בחכמה, כמו שאמרו במנחות (כט ע"ב), ובחכמה כזו יוכל להשיג סדר טהרות על בוריה.

(רבי צדוק הכהן, ליקוטי מאמרים, דרשה לסיום הש"ס)

רש"י פירש שהם עמוקות, ועמ"ש אני השפל בעניותי בספרי הקטן ראש דוד פ' חקת דף קכא סוף ע"א.

(חיד"א, פתח עינים כאן)

מה לך אצל הגדה
ואל תתמה, אם האגדות הם השגה עמוקית, למה אמרו מה לך אצל אגדות וכו', למה לא נקדים למודיהם יותר על דברי הלכות. שאין הדבר הזה קשיא, שלעולם ההלכה מעולה מכל, וזה כי ההלכה שלימות המעשה כמו שאמרנו, ולא כך האגדה שאינה מביאה לידי מעשה, ותכלית התורה הוא המעשה, ולפיכך אמרו בירושלמי (הוריות ספ"ג) ולא השליטו אלקים - זה בעל אגדה, לא אוסר ולא מתיר וכו', כלומר שאין באגדה מעשה אשר הוא תכלית התורה, אבל כל דברי אגדה חכמת התורה היא, שעל זה אמרו (ספרי עקב) אם רצונך להכיר את יוצר הכל עסוק באגדה ע"כ, כי הם בודאי פותחין שער השמים, פותחים כל אוצר סתום וחתום.

(מהר"ל, באר הגולה, באר ו)

שמונה עשרה קללות קילל ישעיה את ישראל ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם המקרא הזה ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד

[ישעיהו ראה את ירידת ישראל, ולא נתקררה דעתו בתוכחותיו, כי ידע שדבריו לא יועילו, כי העם לא מקשיב לו אלא הולכים אחרי המנהיגים המתירים להם את האיסורים, ויפרקו עול מצוות, ויבזו מי שמוכיח אותם. העם יאמינו לזקנים הכופרים, ויכבדו אותם, כי הם נותנים לעם לעשות כרצונו. אבל נתקררה דעתו כשאמר "ירהבו נער בזקן", שיקומו צעירים בעלי חוצפה נגד הזקנים הרשעים, המנהיגים שמתנגדים לתורה, כי במצב כזה אין לנהוג בדרך ארץ לזקנים.]

(רבי שרגא רוזנברג, ענבים במדבר, עמ' 115) לטקסט

ולא נתקררה דעתו עד שאמר וכו' ירהבו הנער בזקן
נראה לי ליישב מה שאמרו רז"ל, ח"י קללות קלל ישעיה את ישראל ולא נתקררה דעתו עד שאמר ירהבו הנער בזקן. וכי הנביאים היו שמחים לאידם חלילה, עד שאמר שנתקררה דעתו. אלא כך פירושו, שבכל הקללות חם לבו בקרבו משריפה אשר שרף בו הספק, לדעת למה זה ועל מה זה הפלא ה' את מכותם, ואי זו עון פרטי גרם להם כל זה, ולא נתקררה דעתו על בלי הגיד לו לבו מבטן מי יצאו כל התלאות האלה. עד שאמר לו ה' יתברך ירהבו הנער בזקן. אז נודע לו שכל העונשים הללו נמשכו מן חטא המרגלים, שהיו הילדים דוחפים את הזקנים, ובזה קבעו בכיה לדורות. ועד היום לא היטהרנו ממדה רעה זו.

(כלי יקר, דברים פרק א פסוק כב)

ולא נתקררה דעתו עד שאמר וכו' ירהבו הנער בזקן
במלחמת גוג ומגוג... איננה לתועלת להם, וכל תשוקתם היא רק למרוד ולפרוק עול... ומזה נסתעף ענין מרידה בכלל העולם, בת קמה באמה, כלה בחמותה, וכמו שנראה בעתים הללו, שרבו עבדים מתפרצים על אדוניהם, וירהבו נער בזקן, נקלה בנכבד. וזה סימן גדול על קירוב קץ הגאולה, כאמרם ז"ל, י"ח קללות קילל ישעיה את ישראל ולא נתקררה דעתו עד שאמר ירהבו נער בזקן וגו'. וח"ו לומר שישעיה שונא ישראל הוה. אלא כך הוא הפירוש, כאשר צפה במראה הנבואה את כל המאורעות שיעברו על ישראל עד עת קץ, פעם כה ופעם כה בזמנים מתחלפין, לא נתקררה דעתו אפילו בעתים הטובות שבגלות, עד שאמר ירהבו נער בזקן, אז נתקררה דעתו, מחמת שידע שזה הוא קץ כל הצרות, וממנה יִוָשעו. הא למה זה דומה, לעובר את הים הגדול בספינה, שלא נתקררה דעתו מחמת טורח הדרך וצרות הים, עד שבא קרוב לגבול ומרחוק נראו לו ראשי ההרים, אף שעדיין גלי הים טורדים ואולי עוד יותר מבראשונה, כידוע שסמוך ליבשה הגלים טורדים ביותר, מ"מ מאחר שנראו ראשי ההרים ויודע שקרוב יום יציאתו ליבשה, מתקררת דעתו.

(שם משמואל, חלק המועדים, שנת תרפ"א יום שבת חוה"מ)

ולא נתקררה דעתו עד שאמר וכו' ירהבו הנער בזקן וכו' ונתתי נערים שריהם
קשה דהא אמר ונתתי נערים שריהם. וי"ל דנערים שריהם פחות מושל על פחותים כמוהו, אבל ירהבו הנער בזקן היינו שהפחות מושל על הצדיק ואין צרה גדולה מזו. לקוטי מהר"א פליף כ"י.
ולי השפל אפשר לומר בסגנון אחר, דנערים שריהם היינו שהנערים השרים הם תחת הזקנים ועושים כאשר יאמרו להם הזקנים, ומ"מ אין זה כבוד להיות הנערים שרים. אבל הכא הם שרים חלוטים וירהבו הנער בזקן.
ומ"ש לא נתקררה דעתו, לכאורה אינו מובן, דישעיה הנביא במקום שיתמלא רחמים על כל כך קללות, לא סגי ליה עד שקלל אחרת ירהבו הנער וכו'? ואיך בזה נתקררה דעתו? ואפשר לומר דהיה מצטער ישעיה הנביא לכבודו יתברך, אז יאמרו בגוים דלכבוד עצמו גזר עליהם גזרות קשות, והיה לו למחול כאב הרחמן, ולזה לא נתקררה דעתו עד שאמר ירהבו, דהוא דבר נגד השכל והמוסר, ולא נחם דרך ארץ, ובזה נתקררה דעתו, שיאמרו יפה דן, יפה זיכה לזקן ונכבד, להעניש לנער ונקלה. והוא ע"ד מ"ש פ"ק דקידושין, דכאשר שמעו אומות העולם דברות הראשונות, אמרו לכבוד עצמו הוא דורש, וכשאמר כבד את אביך, חזרו והודו. עיי"ש. והרב הגדול מהרח"א פירש דרך נאה בס' ישרש יעקב משם התייר הגדול מהר"ר אברהם ן' חנניא ע"ש. ואחר זמן ראיתי למופת הדור הרב המופלא בדורו מהר"ח אלפאנדארי בס' הבהיר אש דת פ' יתרו דפירש כדרך הרב הנזכר, אמנם האריך הרחיב וכיפי תלי לה וביאר עליה כל המאמר בדקדוק. עש"ב.

(חיד"א, פתח עינים כאן)

י"ח קללות קלל ישעיה את ישראל ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם וכו' כי הנה האדון ה' צ-באות מסיר וכו' ונשוא פנים וכו' כגון רבי חנינא בן דוסא וכו' ונתתי נערים שריהם וכו' אלו בני אדם שמנוערין מן המצות וכו' ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם ירהבו הנער בזקן אלו בני אדם שמנוערין מן המצות ירהבו במי שממולא במצות כרמון והנקלה בנכבד יבא מי שחמורות דומות עליו כקלות וירהבו וכו'
ויצא מזה כי העיקר סיבת גלות החל הזה... ביטול כוונתו ית' בגזרת הגלות, כי שמו מורה על עצמו היותו השתעבדות והכנעה תחת יד המושלים עלינו, ואנחנו מבקשים בכל עוז לפרוק עול ולבלתי השתעבד אפילו למי שחוייבנו להיכנע אליו כפי דת תורתנו שתתעלה.
ובזה נבין מה שאז"ל בפרק אין דורשין, כי אתא רב דימי אמר י"ח קללות קלל ישעיה הנביא את ישראל, ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם... ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד. ומסיק: ונתתי נערים שריהם אלו בני אדם שמנוערים מן המצות, מאי ירהבו הנער בזקן, יבואו בני אדם שמנוערים מן המצות וירהבו בימי שמלא מצות כרמון וכו'. והוקשה בעיני מאמר זה מד' פנים. האחד, באמרו שלא נתקררה דעתו עד שאמר וכו', היאומן כי ישעיהו ע"ה, אשר הוא לנו מנחם משיב נפשנו, הוא יהיה בעוכרנו, להתאוות עלינו הפלגת הרעות ושלא נתקררה דעתו במעוטם, עד שאמר הקללה הגדולה הזאת. הוא ודאי דבר מתמיה, לא יסבלהו השכל, כי ירמיהו ע"ה קלל מה שקלל, לא היה לכל כללות האומה אלא לאותם הרשעים אשר הרעו לעשות עמו, אבל ישעיה שיקלל קללה נמרצת לאומה שלימה אשר לא גמלוהו רעה, נכריה עבודתו. והב' קשה מאד, מה שפירש ונתתי נערים שריהם, אלו בני אדם שמנוערים וכו', ואח"כ פי' ג"כ ירהבו הנער בזקן על בני אדם המנוערים וכו', ואתמהא, א"כ איך לא נתקררה דעתו עד שאמר ירהבו הנער וכו', הרי כבר אמר ונתתי נערים שריהם, שפירושו גם כן בני אדם המנוערים מן המצות. ודוחק הוא לומר מפני שכאן הוסיף בזקן שהם מלאים מצות כרמון, וכן והנקלה בנכבד שפירושו מי שהחמורות דומות להם כקלות וכו', כי אין ספק משמעות הדברים נראה שהיא היא, כי היות נערים שריהם הוא כולל שיהיו שרים ומושלים על כולם, שבהם נכנסו בסתם זקן ונכבד וכל העם מקצה. והיותר קשה איך אמר ירהבו במלא מצוות, הרי כבר אמר שיסיר כל משען וכו' ובכללם נשוא פנים, ופירשו כגון רבי חנינא וכו', ואם כן כבר הוסרו כל מלאי מצות, ואיך ירהבו עליהם. ואגב ארחין נדייק שבחלוקת ונתתי נערים שריהם לא אמר אלא בסתם אלו בני אדם המנוערים וכו', ובחלוקת ירהבו הנער אמר יבואו בני אדם המנוערים מן המצות וירהבו וכו', כי כיון שלא בא אלא לפרט מה הוא הנער והזקן, מה לו לבאר הפעל שיעשו שיבואו וירהבו, כי זה פשוט היא בפסוק.
על כן יראה לי כי רב דימי ע"ה דקדק בכתוב שמתחיל באומר: כי הנה האדון ה' צ-באות מסיר מירושלים וכו' עד אמרו ונבון לחש, שמורה היותו הוא יתברך המסיר את כל אלו, ונמשך עוד לומר ונתתי נערים שריהם ותעלולים ימשלו בם, שגם זה אומר בפי' כי הוא יתברך יתן הנערים שיהיו שריהם ושהתעלולים ימשלו בם, ואח"כ אמר פסוק אחר ונגש העם הזה איש באיש ירהבו הנער וגו', וכאן לא אמר היות זה מפועל ה' ולא ייחסו אליו יתברך.
ומדקדוק זה שער רב דימי ע"ה שאין כל זה ענין שוה בהמשך הקללות, אלא שהוא התחיל באמרו כי הנה האדון וגו', אשר לשון זה מורה כעין תמיהה והגזמה, ע"ד והנה ה' עושה ארובות (מ"ב ז, יט) וכיוצא, והוא כי ישעיהו ע"ה מרוב אהבתו הוכרח מהשפעת נבואתו לומר נבואה זו, והיה מתפלא ומתמיה ממה שגזר בית דינו ית' הצדק שיתקללו ישראל בי"ח קללות נמרצות כאלה, והיה משתומם ע"ז, מה פשעם ומה חטאתם כי כבדה מאד, שנגזר עליהם גזרה קשה כזאת העתיד לבא עליהם לימים הבאים. כי בלי ספק לעתים רחוקות הוא ניבא, והיה זה כעין מרע"ה שהיה מתפלא על גלות מצרים, עד שראה מעשה דתן ואבירם ואמר אכן נודע הדבר (שמות ב, יד), כדבריהם ז"ל (ילקו"ש שם). כן כאן, לא היה ישעיהו מוצא קורת רוח להפיס דעתו על אכזריות הקללות האלו, ובפרט בהיכנס בכללן שיתן נערים שריהם וגו', עד שנגלה הטעם וסיבה כשאמר להם ונגש העם ירהבו הנער. ופירוש אמרו ולא נתקררה דעתו עד שאמר ירהבו הנער מאי ירהבו וכו', הכוונה כי כיון שכבר אמר ונתתי נערים שריהם שהוא מכלל הקללות, ופי' דהיינו בני אדם המנוערים וכו', א"כ מה יהיה פירוש ירהבו הנער בזקן, שעל זה נתקררה דעתו, ולא נפלא עוד בעיניו טעם הקללות, האם ישתנה פירוש "נערים" זה מ"נערים" דלעיל. והשיב שאין פירוש דברי פסוק זה כמו פירוש דלעיל ונתתי נערים וגו', כי שם היא קללה מכלל העונשים והיסורין, שהוא יתברך ימשיל עליהם הנעורים מן המצות להכביד עולם ולהשפילם עד עפר, וכאן בפ' ירהבו אינה קללה שנותן ה', אלא הודעה וגלוי חטאתם המסבב הקללות, והוא שמודיע כי יבואו הנערים המשוללים מן המצות, הם מרצונם ורוע בחירתם. וזה הוא ונגש העם וגו', יבואו ויתגברו וירהבו על המלאים מצוות, שהיה ראוי שהנערים ישתעבדו תחתם, ולפיכך ה' ית' מקללם אותם הקללות מדה כנגד מדה. ובזה נתקררה דעתו של הנביא, כי ראה שורת הדין תחייבון, וקודשא ב"ה לא עביד דינא בלא דינא.
ואם כן, אם סיבת הגלות והצרות היתה חסרון ההשתעבדות הזה, אין ספק שסבת התמדתו היא ג"כ על כי לא היטהרנו ממנה, ועדיין אנו מחזיקים בהעדר ההכנעה וההשמעות הקטנים אל הגדולים, וע"כ ארך קיצנו.

(רבי עזריה פיגו, בינה לעיתים, חלק ב, דרוש ב לשבת שמעו [דרוש מח במהד' מישור])

חד אמר שש מאות סדרי משנה וחד אמר שבע מאות סדרי משנה
כי מיום הולדו [של הבל] האירו מ"ט שערי בינה הרמוזים במלת "שבעתים", שהם כפלי השביעיות זו על זו, והם אמנם נסתמו לו להבל ביום חמשים ללידתו, שבו מת... ונקרא "שת" בהגלם והתפשט השער החמשים שהוא עצמו שם "א-היה", משלים המ"ט פנים של תורה להיות ע'. ולא עוד אלא דבמנינא זוטא יש בו מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא, אבל במנינא רבא כלו טהור. ומהם נתפשטו שבע מאות סדרי משנה שונים בימי רבי יהודה בן בתירא, בפרק אין דורשין, כמנין "שת". ונדבר בם לקמן בפרק ט'. ותמן נמי איכא דמתני שש מאות, "הבל" שתי פעמים, היינו ה' פעמים ב' הרי י', ועוד י' פעמים שלשים - שלש מאות, כדלעיל בסוף החלק השני גבי משה שהוא שני להבל...
והוא טעם שבע מאות סדרי משנה שזכרנו בפרק ד', הרמוזים בשמו של שת, שהם עשרה סדרים לכל אחד משבעים פנים.

(רמ"ע מפאנו, עשרה מאמרות, מאמר חקור דין, חלק ג פרק ד ופרק ט)

אפשר דמ"ד שש מאות היינו כנגד ו דשם הויה הכולל, דיש בו י' ספירות, כל אחד בלולה מעשר ועשר מעשר, הם ת"ר. ואידך סבר שהם נגד מלכות שהיא ספירה ז'. אמנם ממה שראינו דהיום הם ששה סדרי משנה, נראה דהיו ת"ר וקצרום ועשאום ששה. ואתי שפיר, כי תורה שבכתב שהיא כנגד קב"ה הרומז לאות ו', הם חמשה חומשים נגד אות ה' שהיא מ' ליחדא קבה"ו. ועל דרך הזה המשנה שהיא כנגד מ' שהיא אות ה', הם ששה סדרים נגד אות ו' הרומז לקב"ה, ליחדא קודשא בריך הוא ושכינתיה.

(חיד"א, מראית העין כאן)

ראה בס' יסוד המשנה ועריכתה פרק ג (ע' כט).

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

לכו לחמו בלחמי
והכתוב אמר "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי", ואמרו חז"ל לחם אלו הלכות, יין אלו אגדות. ור"ל אכלו לחמכם שוה עם לחמי, אבל לא להעדיפו על לחמי, ושתו ביין מסכתי, היינו שתו יינכם שוה עם ייני.

(רבי ישראל מאיר הכהן, תורת הבית פרק ג)

כי האדם, בעניני מזון הנפש שהוא התורה והמצוות, דומה בכל עניניו למזון הגשמי לגוף, כמו שכתוב "לכו לחמו בלחמי" וגו'. וכשם שבמזון הגשמי, אם יתענה האדם כמה ימים יקרה כמה פעמים שאבד לו על ידי זה תשוקה לשום מאכל ואין מרגיש כי אם חולשת הלב, בין אם היה לו התענית באונס או ברצון, כן הוא ממש בענין הנפש, שכאשר האדם לא יעסוק בתורה, וירחיק את עצמו מקיום מצות התורה זמן רב, אפילו אם היה זה על ידי אונס, על כל פנים הנפש אבדה את כח תשוקתה הטבעית שיש לה להדברים הרוחניים, ויקשה על הנפש מאד אחר כך לקיים התורה והמצוות בכל עניניה כמו שאר ישראל.

(רבי ישראל מאיר הכהן, נדחי ישראל, פרק ד)

והנה אמרו חז"ל על הפסוק "לכו לחמו בלחמי", שהוא מרמז על דברי תורה, שהוא ממש מזון הנפש כמו הלחם להגוף. וכמו שאדם רגיל לסעוד בכל יום על כל פנים פעם אחד, כן נמי צריך להיות לו קבע לתורה בכל יום, וכמו שאמרו חז"ל ששואלין לו לאדם בשעת הדין קבעת עתים לתורה. וכמו במזון הגוף, אם יזדמן לפעמים שלא אכל כל היום, כגון מפני התענית וכדומה, אז על כל פנים תיכף משנעשה לילה הוא משליך מעליו כל טרדותיו, ומזרז עצמו לסעודת לילה כדי שלא יחלשו כוחותיו. כן נמי בענין הנפש, אם אירע לפעמים שהיה טרוד גדול ולא היה יכול ללמוד ביום, אז יראה להשלים את לימודו תיכף בלילה.

(רבי ישראל מאיר הכהן, עלבונה של תורה, חתימת הספר)

משען לחם אלו בעלי תלמוד וכו' משען מים אלו בעלי אגדה
ובפרק אין דורשין דרשו "משען לחם ומשען מים" - בעלי הלכה ובעלי הגדה. ואמרו ז"ל (ספרי עקב יג) על הגדה, שמתוכן אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. ולעולם הלחם תחילה, וכן אין אדם צמא לשתות אלא אחר אכילה, כי על ידי ההלכות שהוא ידיעת דברי תורה למעשה אשר יעשון, ומתנהג כפי רצון ה' יתברך בפשיטות הלכות שבתורה, זה מעורר הצמאון אחר כך להכיר את מי שאמר והיה העולם, ועל ידי הגדה הוא מכיר.

(רבי צדוק הכהן, ליקוטי מאמרים, אות יד)

משען לחם אלו בעלי תלמוד
עי' תקו"ז תנ"א (פ"ו סע"ב) לחם אבירים אכל איש איהי נהמא דאורייתא, ובניצוצי אות כ"ז מביאור הגר"א לחמה של תורה אינה אלא מה שמוציאה הארץ כי מן השמים ניתנה התורה כמו המטר שכלולה מהכל להצמיח הכל ובני אדם בארץ הם הלוחמים מלחמתה ומוציאין אותה לאורה, לכן השי"ת מזכיר התורה במתיבתא דרקיע משמם של צדיקים והיא נתינת התורה לארץ, ובימי מרע"ה היתה הלמ"מ דהוא לחם מן השמים אבל מימי יהושע שלטא משנה, עתה באתי [ע' מלאכי עליון ערך גבריאל ציון קל"ז] ואז ויאכלו מעבור הארץ, ואף בימי מרע"ה שטו העם ולקטו וטחנו ובשלו וכו' וזהו לחם אבירים אכל איש מרע"ה שהוא כו' וכמו שאדם באדמה כאן זורע ואוכל הלחם ממנה כן למעלה השי"ת מצמיח עשב בארץ וזורע התורה בה ואח"כ לחם אבירים כו' וכמ"ש את קרבני לחמי כו'; וראה כינויי חיבה לתורה ערך לחם.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

משען לחם אלו בעלי תלמוד וכו' ואיש מלחמה זה שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה
והא דמשמע בדברי רז"ל שנוסף על לימוד התלמוד צריך להיות מפולפל, כדאיתא בחגיגה, כל משען לחם אלו בעלי תלמוד, איש מלחמה זה היודע לישא וליתן במלחמות של תורה. הרי הפלפול נוסף על התלמוד... וממילא פילפול ענין אחר הוא, והוא החידוד שתלמידי חכמים מחדדים זה את זה... אבל כל זה נאמר על פלפול של אמת. ויכול אדם לחדש פלאי פלאות בכל הלכה והלכה מכח קושיות ותירוצים, ולפלפל עליהם ולמצוא דרכים איזה דרך הפשט האמת, הן בתלמוד הן ברש"י ותוספות. וכמו שמפלפלים התוספות עם רש"י, כן נוכל להוסיף בפלפול לעיין ולתרץ הקושיות שהתוספות מקשים על רש"י, וכן שאר קושיות שהתוספות מקשים בסוגיא דשמעתתא. התורה ניתנה לכל ישראל, כי כתר תורה מונח לכל, ואל יחשוב מה אני ומי אני הוא לעיין ולילך בגדולות ובנפלאות, כי הלומד לשם שמים ומייגע את עצמו בהלימוד אז יגעתי ומצאתי תאמין. וכל אלה הפלפולים אשר אורייתא הוא דמרתח ביה, הם מרכבה למדת המלכות שנקראת תורה שבעל פה שהיא מדת הדין. ודוקא בפלפול של אמת, אבל בפלפול של שקר - דובר שקרים לא יכון.

(שני לוחות הברית, מסכת שבועות, נר מצוה (טו) [אות ל-לב])

שר חמשים וכו' שיודע לישא וליתן בה' חומשי תורה
שרי האלפים היו המנהיגים במלחמה לצאת ולבוא, ושרי המאות היו מיוחדים גם להיות שופטי העם ממש... שרי החמשים היו מיוחדים ללמד תורה לישראל, והם הנקראים בכ"מ זקנים, והם המעולים שבכולם, ולכן בקללות התחיל בהם, כמ"ש (ישעיהו ג, ג) הנה ה' מסיר מירושלים וגו' שר חמשים, וארז"ל, שיודע לישא וליתן בה' חומשי תורה שיש בה חמשים פרשיות, אמנם שרי העשרות היו מיוחדים להיות שוטרים לקיים הפסק דין (הנ"ל [=הגר"א]).

(הכתב והקבלה, דברים פרק א פסוק טו)

שר חמשים וכו' שיודע לישא וליתן בחמשה חומשי תורה וכו' שאין מעמידין מתורגמן על הצבור פחות מחמשים שנה
ונראה דאיתא בש"ס דחגיגה ותענית ובירושלמי ב' דעות על הפסוק שר חמשים, שאין ממנין פרנס על הצבור אלא אם הוא בן חמשים שנה, ואמר הטעם דאז הגיע לכלל בינה וזקנה, דכתיב ויהי כי זקן שמואל וכו', והיה בן נ"ב שנים, ופי' אחר שאין ממנים אלא מי שהוא בקי בחמשה חומשי תורה.
ונראה דתליא בזה לפי מה דקיי"ל [שו"ע או"ח סי' נג סעיף ד] דאין ממנין פרנס על הצבור או אחד מסנהדרין או ש"ץ אלא אם כן פרקו נאה, דעת אחד מהפוסקים דאינו בכלל פרקו נאה כי אם שנזהר אף מחטא שוגג, וחד דעה ס"ל אם חטא בשוגג מקרי גם כן פרקו נאה, רק דוקא שעבר במזיד. ולכאורה לדעה הראשונה שצריך להיות נזהר אף מחטא שוגג, על כרחך מוכח דסבירא ליה דממנין נשיא אפילו פחות מחמשים, דמקרא מלא הוא בתורה ואם נשיא יחטא, ואם אמרינן דאין ממנין לנשיא פחות מבן חמשים, וצריך לומר דלא חטא כלל אף בשוגג, היאך סלקא דעתך דיחטא לאחר מכן, הא אמרינן כיון שעברו רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא, דכתיב רגלי חסידיו ישמור, אלא על כרחך דממנין פחות מבן חמשים שנה. אמנם לאידך דעה י"ל כפי סברא החיצונה, דאין ממנין אלא דוקא בן חמשים, ולא קשה היכי דמי כנ"ל, די"ל דהיה עובר עבירה מקודם בשוגג, ואפילו הכי היו ממנים אותו לפרנס, דמקרי פרקו נאה כנ"ל.
ואיתא בירושלמי בהוריות [פ"ג ה"ב] על פסוק זה אשר נשיא יחטא, ולא מקודם, לפי שהנשיאות מכפרת, וחד אמר ולא שחטא לאחר שעבר מנשיאותו. נמצא לדעה ראשונה י"ל דהיה לו חטא, ואף על פי כן מינו אותו, דסבירא ליה כדעה זו אם חטא בשוגג הוי פרקו נאה.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש יח, עמ' רעד-רעה)

מכאן שאין מעמידין מתורגמן על הצבור פחות מחמשים שנה
ביד משה - הוא על ההלכות שנמסרו למשה בעניני עבודת הלוים הרבה מאד, כריתות (יג סע"ב וע"ש במהרש"א), "יד" זו הלכה, ואמרו אין ממנין מתורגמן על פחות מחמשים בני אדם (ע' חגיגה יד. וכונתו לגירסת הילקוט ישעיה ג - רח"ק). לכן בגרשון, שנשארו שלשים שלא היה להם מתורגמן, לכן לא כתוב "ביד משה", לרמז זה הדין. ודו"ק.

(משך חכמה, במדבר פרק ד פסוק לז)

ע' בס' מרגליות הים סנהדרין י"ז א אות ל'.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

ונשוא פנים וכו' למעלה כגון ר' חנינא בן דוסא
ונראה על דרך מה שאמרו נשוא פנים למעלה כגון ר' חנינא בן דוסא, נשוא פנים למטה כגון ר' אבוהו בי קיסר, ופירש בתוספות שהיה בעל מעשים דנפיש זכוותיה. ועיקר הענין על דרך מה שאמרו (ברכות יז ע"ב): אמר רב, בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב, כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת... הענין הוא שהשם חנינא הוא מושאל לכל נפש אשר הוא שפל בעיניו, והוא נוהג במדת הסתפקות, ומכיר שכל מה שממציאין לו מזוני מן השמים אפילו הקב חרובין הוא רק מצד חנינא, מה שנחנן מן השמים, כי גם לזה אינו כדאי מצידו, כמו ר' חנינא בן דוסא בימיו שהיה כן בעצם נפשו, ולא נשא לבו לבקש על מזונות מרוחים כדי להפיס דעת אשתו (כמו שאמרו תענית כה.). ובכל דור ודור יש נפשות כאלה, שבשבילם ה' יתברך נושא פנים לכל העולם להשפיע מזון לכל בריותיו די מחסורם.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק לחג הפסח, אות ג)

וחכם זה תלמיד המחכים את רבותיו
עי' זהר ויקהל ר"א א חכם הא אוקמוה דאפי' תלמיד המחכים לרביה אקרי חכם, רע"מ פנחס רמ"ב סע"ב כמה דאוקימנא המחכים לכל אדם.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

חרשים בשעה שפותח בדברי תורה הכל נעשין כחרשין
חכם חרשים כשהוא פותח פיו הכל נעשין כחרשין. ויש להבין מאי זה הכל נעשים כחרשין. והנראה, כי יש אדם שעובד את הבורא ברוך הוא בשכלו שכל אנושי, ויש אדם שהוא מסתכל על האי"ן כביכול, וזהו אי אפשר בשכל אנושי רק בעזר ה' יתברך. וזהו הרמז במשה (במדבר יב,ח) ותמונת ה' יביט, מחמת שהיה לו עזר ה' - יביט, היה יכול להסתכל על האי"ן. ובאמת זה האדם כשהוא במדריגה זו שיש לו עזר ה' להסתכל על האי"ן, אז השכל שלו הוא בטל במציאות, והוא כחרש שהשכל אנושי שלו הוא בטל במציאות. וזהו שרמזו חכמינו ז"ל חכם חרשים כו', כשמסתכל בהאי"ן כנ"ל.

(ר' לוי יצחק מברדיטשוב, קדושת לוי, פרשת פקודי)

ונבון זה המבין דבר מתוך דבר
ע' תוספות לזהר שמות רע"ו ב, זהר חדש בראשית ד ע"א, תשא מ"ד ד, תקונים צ"ח א, שם ק"ג ב.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

[היינו שבכל דבר הוא מקיים "תוכו אכל, קליפתו זרק" (להלן טו ע"ב), כלומר, הוא מבין את האוכל מתוך הקליפה.]

(רבי אברהם דוד מבוטשאטש, ברכת אברהם, דף יט ע"א) לטקסט

שמלה לך וכו' דברים שבני אדם מתכסין כשמלה וכו' ובביתי אין לחם ואין שמלה שאין בידי לא מקרא ולא משנה ולא תלמוד
...בגדים של שבת... שזוכין על ידם לקדושת תורה שבעל פה. והוא על דרך מה שדרשו: שמלה לך - דברים שבני אדם מתכסין כשמלה וכו'. וכן אחר כך מה שנאמר ובביתי אין לחם ואין שמלה - שאין בידי לא מקרא ולא משנה ולא גמרא. והיינו דלחם היינו מקרא, על דרך מה שנאמר לכו לחמו בלחמי, נהמא דאורייתא דבכתב (זח"ג רעא, ב). ושמלה היינו משנה וגמרא. ורש"י פירש שבני אדם מתכסין - נחבאין שלא ישאלו להם כו'. ובישעיה פירש"י: עשיר אתה בתורה ומחוורת היא בידך כשמלה. והוא על דרך מה שאמרו (ספרי תצא) ופרשו השמלה - יחוורו הדברים כשמלה, וכעין זה בגמרא (כתובות מו.). ואחר כך על פסוק ובביתי אין לחם ואין שמלה פירש"י: אין בידי לא טעם משנה ולא טעם אגדה. ובפירש"י (שבת קיט ע"ב) על מה שאמרו שבני אדם מתכסין בהם כשמלה, פירש: כששואלין אותם טעמי תורה, הללו עושין עצמן כמעלימין את דבריהן מפני שאינן יודעים להשיב. והיינו טעמי תורה, שאמרו (פסחים קיט.): המגלה דברים שכיסה עתיק יומין, ומאי נינהו טעמי תורה. וזה מכונה בשם שמלה. וכן מצינו (סנהדרין קב.) בשלמה חדשה - מה שלמה חדשה אין בה שום דופי אף תורתו וכו'. דבר אחר שלמה חדשה - שחידשו דברים שלא שמעה אוזן מעולם. והיינו דתורה שבעל פה היא לבוש מלכות תורה שבעל פה. והוא מעין מה שאמרו (בראשית רבה פ' ג) שנתעטף בה הקב"ה כשלמה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו כו', עוטה אור כשלמה. והיינו אור הראשון שנגנז לעמלי תורה שבעל פה (כמו שאמרו מדרש תנחומא נח, ג).

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת ויגש, אות ז)

והמכשלה הזאת דברים שאין בני אדם עומדין עליהן אלא אם כן נכשל בהן

"הלכה" היא בחינת מלכות. מלכות שמים מכונה ״כלה״, ביחס להקב״ה שהוא בן זוגה המכונה ״חתן״. כדי להשיג את הכלה הזאת צריכים ״הלכה״, דהיינו הליכה בדרכי הקדושה בבחינת אמונה. והיא נבנית רק על מכשולים, היינו על זמן של ״שאלות״. ואם אין שאלות, אין לה שם של אמונה או שכינה, כי השם אמונה הוא דוקא בזמן שמתייחסים להקב״ה בנאמנות, כמו אדם שיש לו הרבה קושיות על השני, ומ״מ הוא נאמן עליו למעלה מהדעת. ואח״כ זוכים לשם ״שכינה״, היינו השראת שוכן עד בלב האדם.

(רבי ברוך שלום אשלג, ה' שמעתי שמעך (תשסז), כרך א, מאמר לט עמ' עב-עג)

דברים שאין בני אדם עומדין עליהן אא"כ נכשל בהן
והבן זה, כי מן הצד הזה שירצה האדם בהשתדלותו, שהוא ישתדל וימצא ולא מה שיתן לו ה' יתברך בלא השתדלותו, מצד הזה נמשך מכשול, שהרי על כל פנים כפי פום ריהטא נראה שהשתדלות הוא בזולת ה' יתברך, ואם כן הוא שקר, אף על פי שכאשר נעמיק נראה שזה מכיר הנותן ויודע שאף על פי שהוא משתדל מכל מקום השתדלותו אינו שלו ומעלה ומוריד כלל, רק ה' יתברך נותן לו, אבל מכל מקום הרי משתדל ואינו מאוכלי מן. אם כן הרי הנגלה מִפָעֳלו לכאורה יש לומר עליו שהוא פָעֳלו והשתדלותו לבד בלי הכרת הנותן, שאם לא כן למה משתדל כלל. ולכן אמרו "והמכשלה הזאת" וגו' - שאין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן, ועומד על דברי תורה היינו בהשתדלות, והוא התורה שבעל פה וחכמת לבו שמשיג בדברי תורה, דבר זה אי אפשר בלא מכשול מקודם. שהרי המושכל ראשון של ההשתדלות הוא שהוא בזולת הידיעה שה' יתברך הנותן, ולכן במושכל ראשון מושך המכשול, רק אחר כך על ידי זה דייקא עומד על דברי תורה, שבאמת כך יסד ה' יתברך, שעל ידי השתדלות ופעולת אדם יגיע לכל המעלות. ולכך אף על פי שבהתחלה דבר זה מושך מכשול, מכל מקום על ידי מכשול זה מגיע להעמידה על דברי תורה.

(רבי צדוק הכהן, ליקוטי מאמרים, ספר יהושע, דף מג ע"ד-מד ע"א)

וזהו טענת ה' יתברך "שובו וגו'", ההעמדה על דברי תורה שאחר המכשול שהוא ההעלם שה' יתברך נוכח עיניו ומנהיגו, וכשעומד אחר כך והקב"ה שב אליו ואומר שבאמת הכל בידו והשתדלותו, אם כן אין כאן מכשול כלל, שהרי לא היה מכשול, שהרי באמת כך הוא שהכל בידו של אדם.
וזהו שנקרא ה' יתברך "המרבה לסלוח", שמצידו הוא הסליחה, אבל מצד בני אדם הוא הכרת החטא והחסרון, וכמו שנאמר (תהלים נא, ה) וחטאתי נגדי תמיד, ואף על פי שהתודה ביום הכפורים זה חוזר ומתודה וכו' (יומא פו ע"ב), כי אם האדם יכיר בעצמו שלא היה מכשול, רק שהכל משלו, וככל האומות אשר סביבותיו, הרי הוא באמת מכשול, שמצד האדם צריך להכיר שבאמת אין שום כח לאדם מעצמו, ונמצא הימים שהלך בחושך והיה נעלם ממנו שה' יתברך הוא הנותן לו כח לעשות חיל היה חטא ומכשול, ואז ה' יתברך יאמר שלא היה מכשול וכנ"ל.

(רבי צדוק הכהן, ליקוטי מאמרים, ספר יהושע פרק א, דף מז ע"ב-ע"ג)

ודור המבול הם עצמם דור המדבר כמו שנתבאר במקום אחר, ואין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל כדרשת חז"ל (גיטין מג.), דלכן קרא הכתוב דברי תורה מכשלה, "והמכשלה הזאת" וגו', שגם המכשלה הוא דברי תורה מאחר שאין אדם עומד על דברי תורה וכו', והמכשלה דתורה שבכתב הם דור המבול, ודתורה שבעל פה הם דור הפלגה, שהיה בארץ שנער ששם יסוד תורה שבעל פה בימי אנשי כנסת הגדולה והשלמתו בתלמוד בבלי, שכוחם שפה אחת ודברים אחדים בכח הדיבור רק שהיה דברים חדים בלשון הרע על אלופו של עולם.

(רבי צדוק הכהן, ליקוטי מאמרים, אות ח)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300