אפשר אתה דורש במעשה מרכבה וכו' ואני ארכב על החמור
ההפטרה של חג השבועות שהיא במעשה המרכבה דיחזקאל, קבלתי מאבא מורי זלה"ה לאומרה בעמידה. וכהא דאיתא בחגיגה פרק אין דורשין... אפשר אתה דורש במעשה מרכבה ושכינה עמנו ומלאכי השרת מלוין אותנו ואני ארכב על החמור.

(שני לוחות הברית, מסכת שבועות, נר מצוה (ו) [אות יד])

ירד ריב"ז מעל החמור נתעטף וישב על האבן
ראה ניצוצי זהר אחרי נ"ט סע"ב אות יא שהבאתי מס' אור הנערב להרמ"ק ח"ג פ"ה כי הקדמונים היו נוהגים לישב ע"ג הקרקע כשהיו מלמדים סתרי תורה ולא ע"ג כסא או מטה, וזהו שהדגישו שישב על האבן.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

פתח ר"א בן ערך כו' וירדה אש מן השמים וסיבבה כל האילנות כו'
ע' רע"מ פנחס ר"ל סע"א כשהיה ר' עקיבא דורש במעשה מרכבה ירדה אש מן השמים וסבבה האילנות והיו מתקבצים מלה"ש כבמזמוטי חתן וכלה כו', וע' זהר לך צ"ד ב דההוא יומא חמי חברייא אפי שכינתא ואסתחרי באשא כו'.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

נענה ממלאך מן האש כו'
עי' בתוס' וראה הקדמת תקו"ז (ג רע"א) מגו אשא משמיא.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

ברוך ה' אלהי ישראל שנתן בן לאברהם אבינו שיודע להבין ולחקור ולדרוש במעשה מרכבה יש נאה דורש ואין נאה מקיים נאה מקיים ואין נאה דורש אתה נאה דורש ונאה מקיים וכו' רבי עקיבא יצא בשלום

[המדרש (שיר השירים רבה פרשה א [ג]) מביא איך ר"ע הסביר איך רק הוא יצא לשלום: "לא מפני שגדול אני מחברי, אלא כך שנו חכמים במשנה: מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך, ועליו נאמר הביאני המלך חדריו". כלומר, ה' הרשה לאדם להיכנס לחדריו לחקור את מעשה בראשית ומעשה המרכבה, אבל בתנאי שאדם לא יפלס את מעשיו לפי מחשבותיו, לפי החקירה שלו, אלא הוא צריך להמשיך לקיים את המצוות כפשוטן, כי מעשה לחוד וחקירה לחוד. ור"ע נהג כך ולכן יצא בשלום. ובהמשך המדרש שם מנאמר: "לא היתה התורה צריכה להדרש אלא מהחדש הזה לכם, ומפני מה גלה הקדוש ב"ה לישראל מה ביום ראשון ומה ביום שני עד יום ששי? בזכות שאמרו (שמות כד) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע מיד גלה להם", כלומר, כיון שהקדימו נעשה לנשמע, והראו שלא יתנו למחשבות (נשמע) לפעול על המעשים (נעשה), כך שאין חשש שהידיעות יקלקלו את מעשיהם, לכן ה' גילה להם את פרטי הבריאה.
ולכן ריב"ז שיבח את ר' אלעזר בן ערך שהוא נאה דורש ונאה מקיים, כי רבים מהעוסקים במעשה בראשית ומעשה מרכבה היו מקילים במעשה המצוות, ואלו שקיימו מצוות כתקנם לא ידעו לדרוש, ואילו אצל היוונים היו הרבה פילוסופים שחידשו הרבה בחכמה הזאת. ולכן ריב"ז שמח "שנתן בן לאברהם אבינו", שגם בעם ישראל יש חכמים שיודעים לחקור ולדרוש כמו הפילוסופים של היוונים, ועדיין נשאר בהקפדה על מעשי המצוות.]

(רבי זאב וולף מישעל, דברי חכמים, עמ' 32) לטקסט

אשריך אברהם אבינו שאלעזר בן ערך יצא מחלציך
רמז למאמרם ז"ל שבשעה שהצדיק הולך מעולם הזה אומרים לאברהם אבינו אשריך אברהם אבינו שצדיק זה יצא מחלציך, וכשהולך הרשע לא די שאין אומרים כן לפניו אלא שהוא מצטער, לזה מעורר ה' להאדם ואומר לו והדרת פני זקן זה אברהם, שמתהדר כשאומרים לפניו אשריך וכו'.

(אור החיים, ויקרא פרק יט פסוק לב)

ונראה כמין קשת בענן
עי' הק' זהר בראשית א' ע"ב בשעתא דאתגלי קשת בעלמא כו' ניצוצי אות ד, שם י"ח סע"א כמראה הקשת זה חי עלמין, ועי' נח ע"א ב אות ד, שם ע"ב ב אות ג, וירא קי"ז א, ויחי רל"ב סע"א, משפטים צ"ט א, וע' בשלח נ"א ב דא הוא עננא דאתחזי תדיר עם שכינתא, תקו"ז ת"ל (ע"ד ב) ענן דא שכינתא, וראה חומת אנך להגחיד"א נח אות יג.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

והיו מלאכי השרת מתקבצין ובאין לשמוע
כי על ידי היות תורת ה' בפיו כי יעסוק בה לשמה... וכאשר תצא מפיו תורה בטהרה כל שרפי קדש משרתי אלהינו יקרבו ויאתיון להתעלס באהבים הנחמדים, כמאמרם ז"ל כי בדרוש רבי אלעזר במעשה מרכבה נתמלאה הבקעה מלאכי אלקים ואש מן השמים. ולא בלבד מעשה מרכבה, כי אם גם בפשטה, כמאמר מדרש חזית (שיר השירים רבה א י, ב) שהיה בן עזאי דורש והאש מלהטת סביבותיו, והוגד לרבי עקיבא ובא ויאמר לו שמא במעשה מרכבה היית דורש, אמר לו לאו כו'.

(רבי משה אלשיך, תורת משה, שמות, פרק כח פסוק לא)

...ואמרנו שיש לומר על פי מה שאמרו כשדרשו במעשה מרכבה. והיו מלאכי השרת מתקבצין ובאין לשמוע כבני אדם שמתקבצין ובאין לראות במזמוטי חתן וכלה. ומעשה מרכבה הם דברים שכיסה עתיק יומין וכמו שאמרו (פסחים קיט.) ובשבת שיש התגלות עתיקא כמו שכתוב בזוהר הקדוש באים מלאכי השרת ואומרים להם שלום עליכם. בואכם לשלום ברכוני לשלום.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת נח, אות ז)

כב"א שמתקבצין ובאין לראות במזמוטי חתן וכלה
ע' תקו"ז ת"ע (קל"ו א) בר' כרוספדאי.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

מזומנים לכת שלישית
ע' מוע"ק כה, ב: באו רוב שלישית במים.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

ארבעה נכנסו לפרדס
מה הקב"ה יושב בחדרי חדרים, כי כל הרוצה לחקור על ידיעתו ולעמוד על השגתו א"א לו זה אלא א"כ יכנס בחדרי החכמה. וזהו לשון רבותינו ז"ל ארבעה נכנסו לפרדס. ולכך יצטרך לחפש חדרי החכמה חדר בתוך חדר עד שימצאנו.

(כד הקמח, ערך אבל)

אחר חגי זכריה ומלאכי, פסקה נבואה לגמרי, ונשתייר רוח הקדש, והוא המשך אורות היצירה עצמם לבדם ומשם ולמטה, וזהו הנקרא בתלמוד עלית הפרדס אשר הוא היצירה, הנקרא עולם מטטרו"ן. וגם לזה היו שימושים ידועים לפתוח השערים שיש מן העולם השפל והעשיה והיצירה וליחד היחודים והתפלות הנאותים כפי עולם היצירה בעשר ספירות שבה.
וזהו סוד שמוש פרקי היכלות שנשתמשו בו רבי נחוניא ורבי עקיבא ורבי ישמעאל ואנשי כנסת הגדולה, ואחר כך נשתכחו גם דרכי השמושים ההם. ועוד אחרת, כי נאבד טהרת אפר פרה בזמן האמוראים עד זמן אביי ורבא כנזכר בתלמוד (חגיגה דף כה), ולכן לא נשתמשו מאז ואילך בעלית הפרד"ס.

(ר' חיים ויטאל, שערי קדושה, חלק ג שער ו)

[הם רצו לעשות דרך לעבודת ה', כי היו ארבע ירידות ע"י עץ הדעת: כח החכמה, כח הבינה, עטרה דחסדים ועטרה דגבורות. שלשה לא הצליחו, אבל ר"ע הצליח, מפני שהתחיל את העטרה דחסדים, ועי"ז התעלו גם עטרה דגבורות וכח החכמה וכח הבינה. (ז ע"ב) ור"ע יסד לכל הדורות הבאים תיקון ודרך. אילו היה מתחיל בעטרה דגבורות לא היה אפשר, אלא באה ירידה גדולה (מה שקרה לאחר). ואם מתחילים להעלות את כח החכמה, גורמים למיתה (מה קרה לבן עזאי), ואם מתחילים בכח הבינה, יוצאים מדעתם (מה שקרה לבן זומא). הדרך שייסד ר"ע היה שיהיו כל מעשיו לשם שמים.]

(רבי אברהם דוד מבוטשאטש, ברכת אברהם, דף ז ע"א-ע"ב) לטקסט

ארבעה נכנסו בפרדס וכו' רבי עקיבא יצא בשלום

[איך נכנסו לפרדס, הרי אסור לחקור "במופלא ממך"? י"ל שהם חקרו על איזה יסוד העולם נבנה. ר"ע נכנס בשלום, הלך לבקש את ה' מצד השלום, לא מתורת טוב ורע, ולכן יצא בשלום, הוא מצא את השלום שחיפש, כמו שנאמר "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום". השמים מבוססים על השלום בין אש למים.]

(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף נו ע"ד) לטקסט

ארבעה נכנסו בפרדס וכו' אחר קיצץ בנטיעות

ולפעמים הולך האדם בדרך התורה במרוצה, דהיינו שעושה במדת חסידות ורץ בהתלהבות גדול להוסיף סייגים וגדרים וקדושה ופרישות, ואז צריך ליזהר ממכשול, כמו ארבעה שנכנסו לפרדס, שאחר קצץ בנטיעות. ועל זה אמר "אם תרוץ לא תכשל".

(מלבי"ם משלי פרק ד פסוק יב)

ארבעה נכנסו לפרדס וכו' בן עזאי הציץ ומת עליו הכתוב אומר יקר בעיני ה' המותה לחסידיו בן זומא הציץ ונפגע וכו' פן תשבענו והקאתו
נכנסו לפרדס ר"ל לפרדס החכמה היא חכמת א-להות. בן עזאי הציץ ומת מתוך שדבקה נפשו באהבה רבה דבקות אמת בדברים העליונים שהם יסודה והציץ באור הבהיר נתפרדה מן הגוף ונתפשטה מכל הגוף באותה שעה ראה מנוחה כי טוב ולא שבה עוד למקומה וזו מעלה גדולה ע"כ נאמר יקר בעיני ה' המותה לחסידיו ולא כדברי המפרשים שאמרו שראה שכינה ומת משום שנאמר כי לא יראני האדם וחי שא"כ עשיתם בן עזאי גדול ממשה רע"ה. בן זומא הציץ ונפגע שלא היה שלם בחסידות ובישוב הדעת כבן עזאי ומתוך שהציץ גם הוא באור הבהיר יותר ממה שהיה דעתו סובלת נתכללו אצלו הדברים ונטרפה דעתו כאדם נפגע שאינו משיג הדברים על בוריין וזהו פן תשבענו והקאותו. ואלישע אחר השיג הדבר ההוא שזכיות ישראל בידו וחשב שהם שני רשויות ולכך נקרא מקצץ בנטיעות שקיצץ הדברים המיוחדים והפרידים זה מזה ואומר שהם ב' רשויות והרי זה בכלל עובד אלקים אחרים על פני ידע זה על בוריו ומה שאמר דאפקוהו למטטרון ומחיוהו שתין פולסי דנורא כך הראו לו לאחר לפי מחשבתו המכוערת כדי להודיע שאין שם אלא רשות א' בלבד וי"ל עוד מחיוהו שתין פולסי דנורא שניתוסף כח באש האוכלת מהאש הגדולה של מעלה לגמור על אח"ר גמר דין קשה שאם אי אתה אומר כן מטטרון מה עשה.

(רבי טודרוס הלוי אבולפיה, אוצר הכבוד כאן)

ארבעה נכנסו לפרדס וכו' בן עזאי הציץ ומת וכו' בן זומא הציץ ונפגע וכו' אחר קיצץ בנטיעות רבי עקיבא יצא בשלום
ר' עקיבה הגיע למדרגה הקרובה לנבואה, עד שהיה לו מגע ומשא עם עולם הרוחניים, כמו שספר עליו: ארבעה נכנסו לפרדס, אחד הציץ ומת, אחד הציץ ונפגע, אחד הציץ וקצץ בנטיעות, אחד בא בשלום ויצא בשלום, ומנו ר' עקיבה. האחד שהציץ ומת לא יכל לעמוד בפני זוהר העולם ההוא, עד כדי כך שנתפרדה הרכבתו. השני דעתו נטרפה עליו, ודיבר בענינים האלוקיים מתוך בלבול דברים שלא הביאו תועלת לבני אדם. השלישי זלזל במעשי המצוות לאחר שנסתכל בשכלים, באמרו בלבו: מעשי המצוות אינם כי אם כלים ואמצעים המביאים אל המדרגה הרוחנית הזאת, ואני כבר השגתיה; לי איפוא אין צורך במצוות המעשיות. ובדרך זו נתקלקל וקילקל, תעה והיתעה. ואילו ר' עקיבה בא בשני העולמות, ויצא בלא שיפגענו אסון.

(ספר הכוזרי, מאמר שלישי אות סה)

ארבעה נכנסו לפרדס וכו' דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו אחר קיצץ בנטיעות רבי עקיבא יצא בשלום
צדיק אוכל לשובע נפשו... בא להזהיר שלמה שלא יהרוס אדם ולא יכנס לפנים ממחיצתו אלא כפי שכלו וכפי השגתו, וזהו צדיק אוכל, כי לשון אכילה נופל על לימוד בתורה, כמו שאמרנו למעלה, כלומר הצדיק לומד לשובע שכלו כפי השגתו ונכנס לפרדס לשלום ויוצא בשלום כאשר קרה לר' עקיבא, ומי שהורס ומציץ יותר מהשגתו לא די לו שאינו משיג מה שרוצה, אלא שמפסיד מה שלמד, כמו שקרה לאלישע בן אבויה וזהו ובטן רשעים תחסר, ולכן הזהיר שלמה במקום אחר דבש מצאת אכול דיך פן תשבענו והקאותו, לא אמר פן תשבענו וקצת בו, אלא והקאותו, כי אפילו מה שאכל כבר מקיא.

(דרשות ר"י אבן שועיב פרשת שמיני)

ארבעה נכנסו לפרדס וכו' בן זומא הציץ ונפגע וכו' אחר קיצץ בנטיעות רבי עקיבא יצא בשלום
ניקוד הח' מי ימלל גבורותיו ותהלותיו, בהיותו עולה בקו המישור להראות גבורתו ויופיו לכל המאורות האחרים המתפשטים ממנו, והוא מאור גבור ונורא מאד, אין תכלית לכל גבורותיו. וכאשר מתפשטים מן השורש הנעלם, מתחרדים לקראתו כל בעלי הממשלה הגדולה ובעלי האור המאירים מקצה הארץ ועד קצה הארץ. ובזה המאור, לפי רוב גבורתו הגדולה, טעו בו כמה חכמים מחוכמים, בהיותם רואים תוקף ממשלתו שממנו מתפשט מאור אחר, הוא המנהיג הגלגלים בגבורתו, והוא המרעיש לכל הצבאות וכל החיילים רעש אמיץ, כי מן זה המאור המרעיש לכל הגלגלים מתפשט מאור אחר, שהוא ניצוץ, והוא נקרא תלי, המצוייר כדמיון נחש בזנבו ונאחז בגלגלים ומקיפם, הוא המחשיך ז' כוכבי לכת בגבורתו. וכראות החכמים את המאור הזה, שתולדותיו כאלו נמצאו לו, אמרו כך: הלא הוא אלקינו ואנחנו עבדיו, היוצר ובורא הכל. ולפי שלא דקדקו היטב, חטאו, שאם היו מדקדקים היו מוצאים האמת. וכאשר נכנסו לפרדס ר' עקיבה ובן זומא ואלישע בן אבויה ובן עזאי, התחילו לדקדק מלמעלה ולמטה במאורות, וראו מאור מתגבר, ומשראו השורש, הניחו הענף, השיגו למאור הזה. ר"ע אומר, כתיב: וקדשתם את שנת החמשים שנה וגו' (ויקרא כה, י), והשמיטות לא היו אלא תשע וארבעים, א"כ מלמעלה לז' השמטות אדון השמטות, ומי שאינו רואה זה, אינו רואה שזה השמיני הוא תיקון אדוננו (נ"א וזה שאני רואה אדון השמיני שהוא תקותנו ואדוננו). התחיל להעמיק עד איזה מקום ממשלתו מגעת. ראה שהיה עולה בקו המישור הנעלם ממקור השכל והחכמה, והיה מנענע נענוע אמיץ, בא עד מקום המצפה וירד דרך המורד בית החורונים. א"ר עקיבא, ואני אמרתי לריק יגעתי, חשבתי מחשבה רעה בלבי, ראה מקום השורש שמשם נשרשו השרשים הגדולים. בן זומא בראותו מעלת המאור הגדול הזה, ויפג לבו והאמין לגמרי כי לא השיג השורש הנאה (נ"א ויפג לבו ולא היה מאמין), והיה עומד בין שני השערים ונשתטה. אלישע בן אבויה התאמן לגמרי, כי לא השיג השורש הנאה, ודע מפני שהאמין שעה אחת, נענש עונש אמיץ.

(רבי אברהם מרימון הספרדי, ברית מנוחה, ירושלים תשנ"ט, עמ' סא-סב)

ארבעה נכנסו לפרדס וכו' כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים וכו' רבי עקיבא יצא בשלום
דע, כי קודם שיכנסו הנביאים להשיג שפע נבואה, הם נכנסים דרך מעברות ומבואות מלאכי מעלה, והם המלאכים פוגעים בהם ובודקים אותם, ובכל שער ושער היו בודקים אותם בדיקה משונה מחברתה. וז"ש רבי עקיבה לתלמידיו כשאתם מגיעים לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים כי אין מים. וכל המבואות שמגיעים ונכנסים הנביאים בהשגת הנבואה, בכל שער ושער ממבואות השערים, אותם המלאכים העומדים שם בודקים אותם, אם ראוים ליכנס, מניחין אותם ליכנס, ואם לאו, מניחים אותם מבחוץ. וזה הוא הענין שאפילו החכמים הנכנסים לפרדס היו בודקים בהם, כ"ש הנביאים שהיתה מעלתם גדולה. וזה שאז"ל בחגיגה, ארבעה נכנסו לפרדס, ואלו הם ר' עקיבה וכו' בן עזאי וכו', ר' עקיבה נכנס בשלום ויצא בשלום, ואף ר"ע בקשו מלאכי השרת לדוחפו, א"ל הקב"ה הניחו לו לזקן זה שראוי הוא שישתמש בכבודי (טו ע"ב).

(רבי יוסף גיקטליא, סוד החשמל [נדפס בס' ארזי לבנון, ונציה שס"א, ובס' עמודי שש, לבוב תקמ"ה])

ארבעה נכנסו לפרדס וכו' בן עזאי הציץ ומת וכו' בן זומא הציץ ונפגע וכו' אחר קיצץ בנטיעות רבי עקיבא יצא בשלום שאלו את בן זומא מהו לסרוסי כלבא
וכן המטיילים בפרדס יש להם מסירות נפש בשביל אהבת התורה, שהרי יכולים לטעות כאלישע אחר. ומי שלבו שלם בכל שלוש מדריגות האהבה, הרי זה זוכה כרבי עקיבא שנכנס ויצא בשלום. ואחר לא היה שלם "בכל לבבך", כמו שאמרו (חגיגה טו ע"ב רש"י ד"ה נושרין) טינא היתה בלבו, שזה נגד אהבת ה' יתברך כנזכר לעיל (אות קצט), יצא לתרבות רעה.

ובן עזאי נפשו חשקה בתורה, זהו נגד "בכל נפשך" ואהבת התורה, רק שלא היה נאה מקיים, כמו שאמרו ביבמות (סג ע"ב), ועל זה אמרו (שם קט ע"ב) כל האומר אין לו אלא תורה אף תורה אין לו, שזה חסרון באהבת התורה כשאינו מקיים, והוא חסרון באהבה ד"כל נפשך", לכן עונשו בנפש ובמיתה. ומצינו בברכות (י.) מחזקיה גם כן "מות תמות" על שלא קיים פריה ורביה. ובזוהר פקודי (רנד ע"ב) דהוא אידבק בעפר. וידוע דרע שביסוד העפר הוא העצלות בקיום המצוות.

ואחר אידבק באש שממנו הכעס, שנקרא בלשון הכתוב "אש", וכן התאוה בדברי חז"ל (קידושין פא.) חזי דאת נורא.

ובן זומא ברוח, שממנו בא ליצנות והתפארות. והגם דאצלו היה הכל קודש קדשים, כדרך שאמרו בברכות (נח.) וברא כל אלו לשמשני, והוא לשיטתו (שם ו' ע"ב) כל העולם כולו לצוות לזה, וכך הוא האמת לאמיתו, רק לפי שעדיין לא נסמך היה זה לקצת חסרון. וכמו ששמעתי על מאמרם ז"ל בחגיגה, שאלו את בן זומא מהו לסרוסי כלבא, שהוא אם לא נתלוצץ מבריה היותר פחותה שבבריות. ואין כאן מקומו. ולכן אמרו עליו "פן תשבענו" וגו', שקיבל יותר מהראוי. ובאמת חכמתו מופלגת מכל העולם כולו, שמצד זה נמשך התפארות נגד הכל, כדרך שאמרו בזכריה ראה עצמו למעלה וכו' (קהלת רבה י, ד), וכמו שאמרו (ברכות נז ע"ב) בן זומא יצפה לחכמה. ולכך עונשו - נפגע, שהוא העדר החכמה. ולפי שהפגם באהבת ישראל, הנפגע ויוצא מדעת הוא מובדל מאהבת ריעים. ואמרינן (בבא קמא פז.) חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה וכו'.
אבל רבי עקיבא שנכנס בהיכל אהבה, יעויין שם בזוהר שהיה שלם בכל חלקי האהבה, יצא בשלום.

(רבי צדוק הכהן, צדקת הצדיק, אות רא)

ארבעה נכנסו לפרדס וכו' אמר להם ר"ע כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים משום שנאמר דובר שקרים לא יכון לנגד עיני בן עזאי הציץ ומת עליו הכתוב אומר יקר בעיני ה' המותה לחסידיו בן זומא הציץ ונפגע וכו' דבש מצאת אכול דייך וכו' רבי עקיבא יצא בשלום (טו.) חזא מיטטרון דאתיהבא ליה רשותא למיתב למיכתב זכוותא דישראל אמר גמירא דלמעלה לא הוי לא ישיבה וכו' ב' רשויות הן וכו' איתיהיבא ליה רשותא למימחק זכוותא דאחר וכו' ליפוק ליתהני
דמצד מסך המבדיל הוא בין הכלים להאור מקיף ושם הוא מקום המות, וזהו רק מצד הכלים דעץ הדעת טוב ורע הם מכירים שמקום זה הוא מקום המות, אבל מצד הכלים הנשברים עצמם הם מכירים האור מקיף שלהם, ואף על פי שאין בהם אור פנימי רק רשימו, מכל מקום יש להם אור מקיף והשגה שה' יתברך מקיפם מכל צד, אף על פי שהוא נעלם מהם בפנימיותם, מכל מקום הם דבקים בו במה שמקיפם ואין נפרדים ממנו... ולכך רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום (חגיגה שם).
וכולם גם כן נכנסו לפרדס, שהוא גן עדן דמטטרון דיצירה, כדאיתא בזוהר (בראשית כז.) ובתיקונים (תיקון מ), ששם עץ הדעת טוב ורע, דאתהפיך ממטה לנחש ומנחש למטה, כדאיתא שם ובתיקונים כמה פעמים... ורבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום, היה בשלום עם שלום, כי לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה וכו', כנ"ל דהכלים הראשונים לא היו יכולים להחזיק האור וברכת ה' מפני שלא היה בהם שלום. ומדת האור מקיף רודף שלום כנ"ל, היינו דרודף שגם מי שאין בו שלום יהיה לו שלום, ולכך מקיף גם הכלים הנשברים כנ"ל, אבל הוא נעלם ואי אפשר להציץ להאור מקיף בכלים דעץ הדעת טוב ורע, שהכלים הנשברים מפסיקים ביניהם, אלא כשיעבור דרך עליהם, ושם נשארו בן עזאי ובן זומא ואחר, כי כולם היה שורש נפשם משבירת הכלים ועולם הנקודים שאינם כלי מחזיק ברכה, ואור שלמעלה מהשגתם, וכל דבר בהכרח כלול משלושה ראש וסוף ואמצע כמו שנתבאר למעלה.
והראש דכלים הסמוך לאור מקיף הוא בן עזאי, ועליו הכתוב אומר "יקר בעיני" וגו', כמו שאמרו (ויקרא רבה ב, א): עשרה נקראים יקרים וכו' ומיתתן של חסידים, והוא כדרך שאמרו (בראשית רבה ט, ה): "והנה טוב מאוד" - זה מות, שהוא יקר, שגם בהעלם עצום כזה עד שמגיע למיתה ממש שם גנוז אור ה' יתברך, והוא עצם דשבירתן של כלים זהו מיתתן.
והאמצעי הוא בן זומא, שעליו הכתוב אומר "דבש מצאת" וכו', שבו יש קצת העלם מאור מקיף מצד חיצון הכלי, ולכך לא היה לו לחפוץ יותר מהשגתו.
וסופן אחר, שהיה בהעלם גמור, עד שחשב שתי רשויות, פירוש שהתבוננות האור שלהם היינו איך הוא אור האלקי בכל דבר. וכשהגיעו לאבני שיש טהור, דהיינו הכלים הנשברים, השיגו שהנה גם הם מעצם אלקות הם נמשכים...
ולכך אחר טען שתי רשויות, דיש רשות בפני עצמו לידע טוב ורע, ואם כן יוכל לבחור ברע. כי הנה זו הקושיא היא קושיא הידוע מידיעה ובחירה, וכנודע, והיינו דמאחר שרואין שניתן בחירה ברע, אם כן אין רשות לידיעת ה' יתברך מקפת על זה. ולכך חשב שאין עזר ה' יתברך מגיע לזה, כי הוא מוכרח כשיצרו מתגבר להרע, ונמצא הוא רשות בפני עצמו, ולכן בחר ברע כדי ליהנות גופו.
וזה שאמרו דחזא למטטרון וכו', כידוע בתיקונים דמטטרון נקרא יקו"ק הקטן, וכמו שאמרו ז"ל (סנהדרין לח ע"ב) ששמו כשם רבו, ו"אל תמר בו" - אל תמירנו, כי עץ הדעת טוב ורע הוא אילן גמור כמו אילנא דחיי, פירוש - אילן נקרא המקיף כל הענפים והסעיפים מראש וסוף עד השורש הכל, שיש בו גם כן שורש מושרש, וכך הוא תוקף העץ הדעת דטוב ורע כידוע. ולכך הוא כותב זכויות וחובות, לפי שהוא עץ הדעת טוב ורע, היינו זכות וחוב. וחזייה דיתיב, כי באמת אין ישיבה למעלה, פירוש כמו שאמרו (פסחים ג.) באיש קראו מרכב ובאשה קראו מושב, ומעשה מרכבה נקרא מצד הדכורא, שהקב"ה רוכב על כל הנבראים, והאבות הן המרכבה (בראשית רבה פב, ו), ומצד הנוקבא הוא מושב, כטעם: אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד (יומא כה.), וכדרך שנאמר (מלכים א ח, יג) "מכון לשבתך עולמים", שבית המקדש והמשכן הוא מקום להשראת שכינה, נקרא לגבי ה' יתברך ישיבה, שמדת השכינה, רצה לומר מה שהקב"ה שוכן בלבות בני ישראל, זה נקרא אצלו ישיבה ולא רוכב, וזה שאמר אין ישיבה וכו'. רק למכתב זכותא דישראל, נשתתפה מדת כנסת ישראל בו, שהוא הישיבה, שניתנה למלכות בית דוד. נמצא הישיבה אינו מצד עצמו, רק דאתיהיב ליה רשותא.
והוא חשב דהוא מצד עצמו, פירוש, דעצם הכח דטוב ורע הוא רשות בפני עצמו, רק לפי שהוא מכל מקום מקבל מלמעלה, דלכן נאמר אחר שידע רבונו וכו' (קהלת רבה ז, טז), כי הוא הציץ בפרדס החכמה איך הכל מלמעלה, רק חשב ה' יתברך עשאו רשות בפני עצמו, וכמו דרך משל בעולם הזה איש ואשה שמאיש לוקחה זאת, ומכל מקום היא כרשות בפני עצמה קודם נשואין, ולכך הוא מעצמו במדריגת נוקבא דשייך בו ישיבה. ולכך אתיהיב רשות למימחק זכותיה, כי פירוש "זכות" לשון זך ואור, ולפי שעל ידי האור שלמעלה מהשגתו נסתלק כל האור ממנו, שחשב שתי רשויות חס ושלום, ונעשה כטעם שברי כלים, שנסתלק האור והזַכּות שלו. והוא בשיטתו, שכבר הוא כמו מוכרח כנ"ל, אמר: איזול ואתהני...
אבל שלוש קליפות האסורות וקליפת נוגה הידועים, הם למטה מגוף עצם הכלים, רק נמשכים מכוחם, כי עצם הכלים הם אבני שיש טהור. וזה שאמר רבי עקיבא שלא יאמרו מים מים, פירוש, שיש בהם פירוד באמת חס ושלום, דזהו "דובר שקרים" וכו', כידוע דהאי עלמא נקרא עלמא דשיקרא, פירוש, שבאמת כל מה שנראה לעין הוא שקר ודמיון, דמה שלפי שעה נקרא שקר, והרי לעתיד יהיה תחיית המתים, יתברר דהמיתה היתה דמיון, וכמו שנאמר (תהלים קכו, א) "היינו כחולמים", ומה שבחלום אינו אמת כלל. וכן כל עניני העולם הזה לעתיד לבוא יבולע המות לנצח, ויסתלק הרע לגמרי, ויכלו האומות כטעם "ה' בדד" וגו'. ונמצא כל העולם הזה שקר באמת, וכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שבאמת בעצמיות הכלים הנשברים מצידם הם אבני שיש טהור, ומיוחדים בתכלית היחוד אף לאחר השבירה בה' יתברך.
וזה השיג רבי עקיבא על ידי שנכנס בשלום, שהיו כליו מתוקנים לקבל אור הראוי, ולא נפל מכח הקושיות וחקירות והשגות שלמעלה מן השכל, כי השיג האור מקיף שה' יתברך מאיר עליו למעלה משכלו והשגתו, כטעם מיתתו, שאמר: כל ימי הייתי וכו' (ברכות סא ע"ב), שביקש להשיג אור ה' יתברך שלמעלה מהשגתו, שזה נקרא "בכל נפשך" - אפילו נוטל את נפשך, שהוא המיתה ושבירת הכלי לגמרי, אפילו הכי מבטל את עצמו כולו לגבי אור מקיף דה' יתברך. ולכך יצא גם כן בשלום, שהיא השגת האור מקיף, שהוא אוהב שלום וכו', וניתן לו ברית שלום כמדתו...
וזה שאמרו ז"ל: בן עזאי הציץ ומת, ועליו הכתוב אומר "יקר בעיני ה' המותה" וגו', כמו שאמרו (יבמות סג ע"ב): אמרו לו לבן עזאי אתה נאה דורש ואין אתה נאה מקיים, דקידש ולא נסיב, ולא עשה גופה של מעשה, דהיינו הלך נפש, והשיב: נפשו חשקה בתורה, דהיינו מראה עינים. וזהו "הציץ" לבד. מה שאין כן ר' עקיבא נכנס בשלום ויצא, דהיינו הלך נפש, שהיה מצליח עד הגמר מעשה, וכמו שאמרו בהרואה (ברכות סא ע"ב): כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא לידי ואקיימנו, שהיה חושק מכל דבר שיביאנו לידי גמר מעשה. אבל בן עזאי נסתפק בראייה לבד, ועל זה נאמר "יקר בעיני ה'", פירוש שגם עיני ה' יתברך כביכול זה לעומת זה הציץ בו, כדרך שאמרו בבנות ירושלים "מסקרות עינים" (שבת סב ע"ב), ואמר (שיר השירים ו, ה) "הסבי עיניך שהם הרהיבוני". אך לא היה לו עסק בעולם העשיה, כי הראייה לבדה בלא מעשה חזקה שם יותר, וכמו שאמרו ז"ל (במדבר רבה יד, כא) על פסוק (שמות לג, כ) "לא יראני" וגו', הא בשעת מיתתן רואין. וזהו "יקר" וגו', שדבר יקר ומשובח בעיני ה' דייקא, במדריגת מראה עינים.
וגם על רבי עקיבא דרשו חז"ל (במדבר רבה יט, ו) "וכל יקר ראתה עינו" - זה רבי עקיבא וחבריו, כי גם הוא הגיע לאבני שיש טהור, שהוא סוד העיינין כנ"ל, וכמו שנתבאר למעלה שהוא בסוד הא', ותרין יודי"ן שבו הם העיינין [שהיא החכמה כנ"ל], וכידוע בעץ חיים (ריש שער מיין נוקבין ומיין דוכרין) כי שני יוד"י האל"ף הם סוד מיין נוקבין ומיין דוכרין, יעוין שם בפנים, ופירוש מיין נוקבין ומיין דוכרין הם החשק שיש בדכר ונוקבא, ואז נקרא "מים מים", שעדיין לא הגיע לצורת אותיות דהיינו גמר פעולה, שאז נקרא אבנים, כמו שנתבאר למעלה. ואמר להם: אל תאמרו וכו', דכתיב "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני", פירוש כמו שאמרו (אבות ג, ט): כל מי שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת, והיינו "לא יכון לנגד עיני" דייקא, שגם ראיית עיינין נסתלק.
וזה נקרא "דובר שקרים" - פירוש, דיבור הוא גמר הפעולה כידוע. ו"שקר" ידוע בזוהר בריש ההקדמה (ב ע"ב) דק"ר אתוון דשיקרא, והש' יסודא דקשוט, כידוע דש' רומז לתלת אבהן שהם נגד שלוש ראשונות... דהיינו מראה עינים... וגם הרי"ש פירוש רישות, כמו דל"ת על שם "דלותה", דהיינו שמשתוקקת לטוב או לרע.

(רבי צדוק הכהן, ליקוטי מאמרים, אות טז, דף קג ע"א-קד ע"א, קט ע"א-ע"ב)

ההבדל בין חכמה לדמיון [בעולם הזה] הוא רק כחוט השערה... שלמעלה מצד קבלת השפע ההבדל דסריס אין לו זקן, ולמטה פירוש מצד יציאת השפע הוא כקליפת השום כמו שאמרו בסוף פרק מרובה (בבא קמא פב.) דשום מרבה זרע וקליפת השום הוא המבדיל [דלכן אמר בן עזאי כל חכמי ישראל כקליפת השום חוץ מן הקרח (בכורות נח.). כמו שכתבתי במקום אחר בענין ארבעה שנכנסו לפרדס דרק רבי עקיבא דבק באמת והשאר בדמיון בשלוש מדריגות דדמיון ובן עזאי הוא מדריגה עליונה דדמיון וכל חכמי ישראל הם הקליפת השום ורבי עקיבא מעבר השני].

(רבי צדוק הכהן, דובר צדק, פרשת אחרי מות אות ד)

ומרגלים ראו הלבוש דמשכא דחויא ויהושע וכלב ראו הפנימיות דטובה הארץ... וגם בחיי עולם הבא יש משכא דחויא ולבוש... שיש בו מקום לטעות. וכמו שאמרו (חגיגה יד ע"ב) באחר דטעם הטיול בפרדס הוא טעימה מעין עולם הבא. ואחר טעה.

(רבי צדוק הכהן, דובר צדק, פרשת אחרי מות אות ד)

ע' זהר וירא ק"ג רע"ב, נודע בשערים בעלה דא קוב"ה דאיהי אתידע ואתדבק לפום מה דמשער בלביה כל חד כמה דיכיל לאדבקא ברוחא דחכמתא ולפי מה דמשער בלביה הכי אתידע בלביה כו', ובניצוצי אות א מערוך ע' אבני שיש טהור מברייתא ארבעה שנכנסו לפרדס וצופין בהיכלות כו' ולא שהן עולין למרום אלא בחדרי לבן רואין וצופין כו' זה פירש רב האי גאון. וראה תשובות הגאונים (ליק) סי' קטו ובהכותב לע"י חגיגה הכא, וע' פירוש ס' יצירה לר"י אלברצלונא עמ' ל"ב, ובאור זרוע הל' ק"ש ז (י"א א) מפירוש רבינו חננאל לברכות ו' ע"א שהקב"ה מראה כבודו ליראיו וחסידיו באובנתא דלבא, וברשב"א שם בשם רב האי גאון. וז"ש שבעלה דא קב"ה נודע "בשערים" לפום מה דמשער בלביה.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

ד' נכנסו בפרדס וכו' אמר להם רבי עקיבא כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים וכו' רבי עקיבא יצא בשלום

ויש לומר ד'מים מים' היינו תורת נגלה, ואמר רבי עקיבא כשאתם מגיעין לאבני שיש טהור, שהוא לפני ולפנים מקום טהור, אל תאמרו מים מים, תורת הנגלה, כי התם הכל בפנימיות ונסתר, והצירופין באופן אחר, כמבואר בהקדמת הרמב"ן על התורה, ובספרים (שו"ת רדב"ז ח"ג סי' תרמ"ג), בענין שאמרו המלאכים (שבת פח ע"ב) 'תנה הודך על השמים' (תהלים ח, ב) ולבסוף הודו לו, כשהשיב משה תורה מה כתיב בה, (שמות כ יג) 'לא תרצח' וגו', 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים' (שם פסוק ב), והקשו המפרשים מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר? ותירצו דהצירופין על השמים אחרים הם, וכשאמר משה הצירופין על הארץ הודו לו. וזהו שאמר רבי עקיבא כשאתם מגיעין וכו', כלומר ששם הצירופין אחרים, ואל תאמרו מים מים וכו', והבן מאוד. ולפי שעדיין לא הגיעו לשנים לא עלתה להם, וזהו שאמרו, עליו הכתוב אומר 'דבש מצאת אכול דייך', דהתורה נמשלה לדבש כדכתיב (תהלים יט, יא) 'ומתוקים מדבש ונופת צופים', וזה הנגלה שבה, ואמר 'דבש מצאת אכול דייך', שמקודם צריך למלאות בש"ס ופוסקים, אכול דייך, והם עדיין לא הגיעו לארבעין. ואולי מרמז נמי דדבש שהוא דבר פנימית שיוצא מפנימית הדבורים, כמבואר לחז"ל והתורה התירתו (בכורות ז ע"ב), ולכן אמר דבש מצאת שהוא פנימיות אכול דייך והבן. אבל רבי עקיבא שחי ק"כ שנה (ספרי ברכה שנז) נכנס בפנימיות בשלום ויצא בשלום.

(שו"ת משנה הלכות חלק יט סימן שע)

ארבעה נכנסו בפרדס וכו' בן עזאי הציץ ומת וכו' בן זומא הציץ ונפגע ועליו הכתוב אומר דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו וכו' שאלו את בן זומא מהו לסרוסי כלבא אמר להם ובארצכם לא תעשו כל שבארצכם לא תעשו שאלו את בן זומא בתולה שעיברה מהו לכ"ג מי חיישינן לדשמואל דאמר שמואל (טו.) יכול אני לבעול כמה בעילות בלא דם או דלמא דשמואל לא שכיחא אמר להו דשמואל לא שכיח וחיישינן שמא באמבטי עיברה והאמר שמואל כל שכבת זרע שאינו יורה כחץ אינו מזרעת מעיקרא נמי יורה כחץ הוה וכו' צופה הייתי בין מים העליונים למים התחתונים וכו' שנאמר ורוח אלהים מרחפת על פני המים וכו' עדיין בן זומא מבחוץ מכדי ורוח אלהים מרחפת על פני המים אימת הוי ביום הראשון הבדלה ביום שני הוא דהואי וכו' אחר קיצץ בנטיעות וכו' חזא מיטטרון דאתיהבא ליה רשותא למיתב למיכתב זכוותא דישראל אמר וכו' שמא חס ושלום ב' רשויות הן אפקוהו למיטטרון ומחיוהו שיתין פולסי דנורא וכו' איתיהיבא ליה רשותא למימחק זכוותא דאחר יצתה בת קול ואמרה שובו בנים שובבים חוץ מאחר וכו' (טו:) ר"ע עלה בשלום וירד בשלום וכו' (טז.) מאי דרש וכו' אות הוא ברבבה שלו וכו' דוגמא הוא ברבבה שלו וכו' קול דממה דקה והנה ה' עובר

[ר' חיים ויטאל כתב בהקדמה לעץ חיים, שמי שרוצה להיכנס לחכמת הנסתר צריך לדעת גם איך לצאת מחקירה זו בשלום, כמו שר' עקיבא ידע איך לצאת, כי השיג את הדבר על בוריו, ואילו אחר לא ידע איך לצאת ולכן הגיע לכפירה. רק מי שכבר נכנס בחקירות ויצא בשלום ולא נשארו לו מבוכות וספקות, הוא יכול להיכנס ללימוד הנסתר, ואם לא יבין משהו, יתלה זאת בחסרון שכלו, ואילו מה שבא מה' שלם לגמרי בהשגחה רבה. אלה שנכנסו לפרדס בוודאי היו חכמי מדע, וידעו הכל בחכמת הטבע, היינו מעשי בראשית, כמו שכתוב בהקדמת מורה נבוכים שחכמת האלוקות תבוא רק אחרי ידיעת חכמת הטבע. ר"ע היה יכול לבוא להשתלמות השכל, כי התבונן מכל ביסודות נאמנים, כמו שדרשו עליו שהכיר מכלל הכל נקודה הפנימית, "אות הוא ברבבה שלו", וידע שבורא העולם סובב כל עלמין וממלא כל עלמין, ולכן נכנס בדעת ויצא בדעת, בקו האמצעי, השגחה פרטית על הכל. בן עזאי שהיה חסיד גמור בדבקות, כמו שאמר "נפשי חשקה בתורה" (יבמות סג ע"ב), הלך למקורו שדבק בו, ונפשו יצאה בדברו בו.
גם בן זומא היה מגדולי החסידים, שהכיר את בוראו ברוממות, ולכן לא יצא מצדקותו, אלא שעוד לא הגיע להשגה גבוהה כמו ר"ע, ולכן הציץ ונפגע, ופירש רש"י שנטרפה דעתו, ולשון "נפגע" היינו שכוון באחת ופגע בעוד אחת, ולכן יצא מדעת. ומורה נבוכים ח"ג פרק נא הסביר את מה שכתוב "בן זומא מבחוץ", שהוא נאמר על מי שלא השתלם בחכמת הטבעיות ובחכמת האלוקות. (יט ע"ב) כלומר צריך לדעת הכל בסדר נכון, להבין כל סיבה בהבנת ההקדמות. וזוהר פקודי רנד ע"ב כתב שבן זומא ירד ביסוד הרוח ופגע ברוח אחרת שמגיעה לצד הטומאה שנקראת "פגע רע", ולכן לא התיישב בו. ופירש הגר"א בס' יהל אור, שלא נכנס בסטרא אחרא אלא פגע ברוח שמגיעה לס"א, שס"א מקבל ממנו. ואותו רוח נקרא "פגע רע", שאינו רע לעצמו אלא פוגע ברע. והוא יורד ברוח חכמה שהוא אוריאל שבו ניתנה התורה, ופגע ברוח אחרת ולא התיישבה בו חכמה ונפגע, והוא היה חכם כמו שנאמר בברכות נז ע"ב "הרואה בן זומא בחלום יצפה לחכמה". וענין "הציץ" הוא במחשבה. בתיקוני זוהר תיקון נד נאמר, שבן זומא נכנס בענג ולא נכנס כראוי, ולכן הפך לו לנגע. וביאר הגר"א שם, שזו רוח טומאה, ופגש ברוחו ונפגע. מכאן שבשתי בחינות אנו מכירים את האלוקות, בבחינת סובב כל עלמין וממלא כל עלמין, הסובב ומקיף באין סוף. ושם הדעת, ההשגחה הפרטית. ובן זומא יצא מדעתו, כדברי רש"י, ולכן אמר עליו ר' יהושע "עדיין בן זומא מבחוץ", בבחינת סובב. ולא כר' עקיבא שהבין הכל בהשגה נכונה, כמו שכתב הגר"א שם שר"ע נכנס במוח הנקודה הפנימית שנסגרת במט"ט "שמי בקרבו", שאכל איבא וקלפיתו זרק. ובכל זאת בן זומא היה שלם בתורתו ובאמונתו, וראיה מהשאלות ששאלו אותו.
מי ששאלו אותו שאלות אלה חשדו בו ולא ידעו איך יצא מהחקירה, כיון שפגע ברוח טומאה. לכן שאלו כדי לברר האם יש כח להשפעת סט"א לבדה, והוא השתבש, או שרק נפגע ויצא עד שתתחולל דעתו עליו, והסט"א אינה כוח ברשות עצמה, אלא כך רצון הבורא, שרצה להראות שליטה אחת נגד רצונו כביכול, כמו שכתב קל"ח פתחי חכמה, סוף פתח ל: הסט"א אינה רשות אלא עבד שיש לו רק מה שניתן לו, וניתן לו כוח מוגבל, ואין לו שליטה. הכלב הוא השפל בכל הברואים, כמו שנאמר (שבת קנה) שמזונותיו מועטים. (כ ע"א) ור"ש מאוסטרופולי, בס' דן ידין על ספר קרניים, כותב שכלבים הם כנגד הקליפות כמש"כ "והכלבים עזי נפש", ויונקים מהכלב הרע הנקרא בעל צפון. וזה מה ששאלו אותו "מהו לסרוסי כלבא" - כלומר האם סט"א יונק מהקדושה וסוף הכל יתוקן לטוב, ואינה רשות לעצמה, ורצון ה' שיהיה לו כוח כדי שתיהיה לאדם בחירה חפשית, ולפי זה אסור לסרסו, ואילו אם סט"א היא רשות לעצמה, ויש לה כוח חוץ לקדושה, אין איסור לסרסו. וענה להם מהפסוק "ובארצכם לא תעשו", להראות שה' נמצא בארץ ואין רשות בלעדיו.
השאלה השנייה, בתולה שעיברה מהי לכה"ג, היא כדי לברר מה דעת בן זומא על ההשגחה. כה"ג נקרא אבא עילאה, בעל החסד הגדול, מקור הרחמים. עולם חסד יבנה. בתולה נקראת מלכות, והיא הארץ וכל התבל, כאמור בהקדמת הזוהר דף יב ע"א. וכן הנשמה כמש"כ זוהר משפטים צה ע"ב, ששש המלים של בשכמל"ו הן מה שיבשה נעשתה ארץ. השאלה היתה, כמו בתולה שהיא שלמה ולא נפתח רחמה, ולא ניכר מאיזה מקום בא הזרע ממשפיעה, שעיבר אותה, ובהכרח הזרע בא מאיש, ולא ע"י עצמה. כך התבל שנקראת בתולה כמו קרקע בתולה, והנשמה, שהם במלכות הנשפעים ואיננו רואים משפיע, אלא אנו מאמינים לקבלת הנביאים שהשפעתה באה אליה ע"י בעלה דמטרוניתא וע"י השגחתו, כמו שאמרו המקובלים שכל כוחות ההשפעה באים ע"י יסוד כל הכוחות אל התבל בבחינות סובב כל עלמין וממלא כל עלמין, כבעל לאשה, ומבשרנו נחזה אלוק. הספק הוא האם חוששים לדברי שמואל "יכולני לבעול כמה בעילות בלא דם", ודם נקרא דין, והיינו אם אפשר שתבוא השפעה בלי השגחה פרטית ולא יבוא עונש על חטאם. חשדו שנפגע במחשבתו והוא חושב שהשפעה באה ממקום אחר מצד הטיה, וא"כ פסול לכה"ג, היינו שההשפעה אינה מה'. "או דלמא דשמואל לא שכיח וחיישינן שמא באמבטי עיברה" - שהשגחתו ע"י אמצעים ואיננו מכירים את צינור ההשגחה ישר אלינו מה'. וענה כצד השני. (כ ע"ב) עוד שאלו אותו, אם ההשגחה היא ע"י אמצעים, אולי הוא חושב שאין השגחת ה' מכוונת למטרה על כל דבר. "והא אמר שמואל כל ש"ז שאינו יורה כחץ אינו מזריע" - היינו שאינו מכוון למטרה. ואולי הוא חושב שהשגחה ע"י אמצעים אינה בכוונה פרטית. וענה להם "מעיקרא יורה כחץ הוי". שע"י אמצעים ירה כחץ אל המטרה בכוונה. ואז ידעו שלבו שלם באמונה.
"אחר קצץ בנטיעות" - פירוש שכפר במצוות ובנטיעות עץ החיים והדעת, כי התורה היא עץ חיים, וכל מצוה נטוע בה. והוא קיצץ בזה. וזה היה כתוצאה משיטה פילוסופית מסוימת. מורה נבוכים ח"ג פרק יז מביא את דעת אריסטו, שהבריאה יצאה מה' אבל לא בכוונה, ויש השגחה על הגלגלים, אבל לא בשאר מקרי העולם. אחר השתבש בספרי מינים וזמר יווני, ולכן השתבש בדעה זו שהעולם קדמון, כאריסטו היווני. "חזא דאתיהיבת רשות למטטרון למיתב" - מטטרון משמעותו מנהיג, כדברי בראשית רבה פרשה ה "נעשה קולו של הקב"ה מטטרון למשה והנהיג אותו". אחר התבונן שניתנה למטטרון רשות בלי שינוי. דרכי הטבע הולכים על הסדר, ומטטרון הוא מנהיג הטבע לפי זכויות ישראל שהם נותנים השפעה למעלה. לכן נפלו בלב אחר ספקות. "שמא שתי רשויות יש" - אם ה' משגיח בכל, איך ייתכן מנהיג הטבע לבדו, שהולך תמיד על הסדר, הרי זה תלוי בזכויות ישראל, ויכול להשתנות לפי הזכויות. ולמה נהרג מי שקיים מצוות שילוח הקן וכיבוד אב ולמה נהרג חוצפית המתורגמן (קידושין לט ע"ב). (כא ע"א) מורה נבוכים ח"א פרק לב כותב שמי שמשתדל להשיג למעלה מהשגתו, מכחיש דברים שהם אפשריים, ויגיע להיות כמו אחר, ויהיה חסר, והדמיון יגבר בו ויטה אחרי מידות רעות. לכן אחר התפקר ואמר שיש שתי רשויות, וצדיק אובד בצדקו, ורשע יתענג, ואין במעשה התורה שום זכות וכוונה ובחירה. מורה נבוכים שם מסביר שאמרו על אחר את הפסוק "דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאותו", שלא כתוב "וקצת בו", מפני שאיבד את הכל, כי טבע ההשגה הזאת שאף שהיא מביאה לשלמות הרי אם עוברים את הגבול, יהפוך לחסרון. "אפקוהו למטטרון ומחיוה שיתין פולסי דנורא" - כשאדם חוטא, במיוחד צדיק גדול, יסתום את צינורות ההשפעה, כי נתבטל כח התורה והמצוות להשפיע. וזהו "פולסי דנורא", כי נר מצוה ותורה אור. "שיתין" - זה המספר בכל התלמוד, וכן באליהו (ב"מ פה ע"ב), כי כל כוח ההשפעה היא ע"י התורה הכלולה בששים מסכתות. הלקוהו שיתין פולסי דנורא כי נסתמה השפעת התבל, ונלקה הנהגת הטבע שבגללה מצא אחר מקום לטעות. אחר ראה זאת ולא חזר בו, כי הלך בשיטת המינות, שאין שום זכות בעשיית טוב. "אתיהיבת ליה רשות לממחק זכוותיה דאחר" - כי לשיטתו העולם קדמון ואין השגחה ואין שכר ועונש. לכן נאמר "שובו בנים שובבים חוץ מאחר", כי לא תוכל תשובה להועיל לו, כיון שלפי דעתו המשובשת, אינו צריך תשובה. (כא ע"ב) אחר חשב שאין צורך בתורה ובמצוות כיון שה' מסר את ההנהגה למנהיג אחר בטבע, והתורה היא רק להנהגה, והוא עצמו חשב שהגיע למעלה גבוהה מזו, להתבונן בקדמון עצמו ולכן אינו זקוק לתורה. וזאת כווונת הכוזרי, ח"ג פרק כה, שהסביר שאחר חשב שהמעשים הם רק כלים להגיע למדרגה רוחנית, וחשב שהוא כבר הגיע למדרגה זו ולכן אינו צריך מעשים, וטעה והטעה. אוצר נחמד שם מקשה שזה לא מתאים ללשון "שתי רשויות". ולפי מה שהסברתי, זה מיושב.
ר"ע נכנס בשלום ויצא בשלום, כי ידע דעת קדושים באמונה שלמה, ותכלית הבריאה היא האדם, שיש לו בחירה כדי שיזכה בטוב, ויש השגחה של ה' על הכל. הוא דרש "קול דממה דקה", היינו הסתר הצמצום שנתפס במחשבה, מרכז רצונו, "והנה ה' עובר" - ממלא את הכל. ר"ע ידע לכוון את הנקודה המרכזית הפנימית הקדושה. "אות הוא ברבבה שלו, דוגמה הוא ברבבה שלו".
(כב ע"א) ר' יהושע הקשה על בן זומא שאמר "צופה הייתי בין מים למים" ע"פ הפסוק ורוח אלקים מרחפת על פני המים", הרי פסוק זה נאמר ביום ראשון והבהבדלה נעשתה ביום שני. ואם הכל נעשה ביום ראשון "עדיין בן זומא מבחוץ". ובן זומא שבא לחקירה מראשית, סובר כירושלמי חגיגה פ"ב, שמותר לחקור במה שהיה לפני בריאת העולם בלב, ורק אסור לדרוש ברבים, וזה שלא כבבלי שאוסר גם בלב.
ר"ע נכנס בשלום ויצא בשלום כי ידע שמי שהולך לבית אלקים אל יבקש חשבונות רבים שמא יקצץ בנטיעות, וידע שיש השגחת ה' בכל, וכך ידע לצאת מתוך החקירה.]

(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף יט ע"א-כא ע"ב) לטקסט

כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים
אמנם שזה אשר למעלה מן ה'רקיע' נקרא 'מים' בשם לבד, לא שהוא אלו המים המיניים, הנה כבר אמרוהו ה'חכמים ז"ל' גם כן - אמרו, באמרם 'ארבעה נכנסו לפרדס וגו'', "אמר להם ר' עקיבא, כשאתם מגיעין לאבני שיש טהור - אל תאמרו, מים, מים - שכך כתוב, דובר שקרים לא יכון לנגד עיני". והתבונן, אם תהיה מאנשי ההתבוננות, כמה באר בזה המאמר ואיך גילה הענין כולו, כשתסתכל בו ותבין כל מה שהתבאר במופת בספר אותות השמים, ותשקיף על כל מה שאמרו האנשים בכל דבר מהם.

(מורה נבוכים, חלק ב פרק ל)

[ר"ע התכוון להזהיר את חבריו שלא יצאו חוץ מהגבול בחקירתם, כי יש יסודות באמונתנו שאין לזוז מהם, ואסור להסתפק ולפקפק. מותר להתבונן בדרכי ה' ובסודות הבריאה, אבל כשמגיעים ל"אבני שיש טהור", עיקרי דתנו, יסודות תורתנו, אסור לומר "מים מים", לומר שהכל חולף והכל נמס לפני החוקר.]

(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 5) לטקסט

[זוהר פנחס רמו ע"ב מסביר שאמר כך כי יש הרבה אבנים מפולמות שיוצאים מהם מים. הזוהר שם אומר שמצד ימין נקרא אבן. ימין הוא חסד, וחסד הוא התפשטות הבריאה, כי עולם חסד יבנה. ואבן שיש הוא הנתך (נמס בחום). ולכן אמר ר"ע שלא יאמרו מים. (לה ע"ב) השגת האדם במדרגה העליונה תגיע עד הנקודה המרכזית, כוונת רצונו, שאין תפיסה בה. וזה במלכות. על כן ציווה ר"ע, כשתבואו בהשגה לעבור מעבר הגבול הגשמי בעיון, אל תאמרו מים מים כמו האבנים המפולמות, כי מיחזי כשיקרא. במים יש פירוד ובהשגה אלקית אין פירוד, והוא אחדות גמורה. "אבני שיש" לשון רבים, משל לנקודה הנדסית המרכזית שנוכל לצייר במחשבה בכל מקום, ויהיה המקום בלי מקום. זוהר בראשית כו ע"ב אומר שאבני שיש טהור הם בייחוד בלי פירוד. וזה קו תהו, שאינו נתפס במקום (שהרי קו אין לו רוחב), כמו הנקודה ההנדסית המרכזית שהם אבני תוהו.]

(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף כט ע"ב, לה ע"ב) לטקסט

כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים משום שנאמר דובר שקרים לא יכון לנגד עיני בן עזאי הציץ ומת וכו' רבי עקיבא יצא בשלום
ובתקונים (סוף תיקון מ') אר"א יומא חדא וכו' אמר ר' עקיבא לתלמידיו כשתגיעו לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים שמא תסכנו עצמכם שנאמר דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. והוא כמו שאמרו בגמרא וכאן נתוסף שמא תסכנו עצמכם... בוודאי אבני שיש טהור אינון י' י' דמנהון מיין דכיין נפקין וכו'... היינו דברי תורה כמו שאמרו (ב"ק יז.) אין מים אלא תורה. ודכיין הוא על פי מה שכתב בזוהר הקדוש (ח"ג פ סע"ב) דכיותא אשתכח באורייתא דכתיב יראת ה' טהורה עומדת לעד וכו' דקיימא תדירא בהאי דכיותא ולא אתעדי מנה לעלמין...
ואמר למשה רבינו פסל לך, שזה הכח נתן ה' יתברך למשה שהוא יתן הכח זה לישראל שיוכלו בעצמם לחקוק ולחצוב הלוחות, היינו הלב אבן. ואז יזכו גם כן להיות חרות על הלוחות חירות מיצר הרע כמו שהיה בדברות ראשונות. וזה שאמר ובגין דא אמר ר' עקיבא כשתגיעו לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים ולא תהוון שקולין אבני שיש טהור לאבנים אחרנין דאינן חיי ומיתה דמתמן לב חכם לימינו דבר נש ולב כסיל לשמאלו וכו'. והיינו שלא להחליף במה שאמרו (חגיגה יב.) בהו אלו אבנים המפולמות המשוקעות בתהום שמהן יוצאין מים כו'. והיינו שבאמת גם שם יש דברי תורה אין מים אלא תורה, וכמו שאמר בזוהר הקדוש (ח"א קיז, א) שנרמז בכל מעיינות תהום רבה מבועי דחכמתא דלתתא. אך שם הם משוקעים בתהום ויש מים הזדונים גם כן שמרמז לתאוות רעות. ולהם שנמשלו גם כן למים כמו שנאמר וכהמות ימים יהמיון נהפך למבול מים. וזה שאמר דאינון חיי ומיתה דמתמן לב חכם וגו'. ואל תאמרו באבני שיש טהור מים מים, שיש ב' מיני מים, רק באמת הם מים אחד כמו בלוחות ראשונות שהיה חרות על הלוחות, רק החילוק דצריך בעצמו לחקוק בלב האבן ואז זוכין גם כן להיות חירות מיצר הרע מכל וכל כמו בראשונות.
וזה שאמר עוד ולא עוד אלא אתם תסכנו עצמכם, וכמו שאמרו בגמרא בן עזאי הציץ ומת בן זומא הציץ ונפגע ור' עקיבא יצא בשלום. והוא דאמת ושלום חד הוא כמו שכתוב בספר הבהיר ואמת ושלום קשיר דא בדא (כמו שאמר זח"ג יב, ב). וזה שאמר דאילין אבנין דעץ הדעת טוב ורע אינון בפרודא ואילין אבני שיש טהור אינון ביחודא בלא פרודא כלל. והיינו כמו שהיה בלוחות ראשונות רק שצריך חקיקה בלב האבן מצד האדם. ואם תאמרו דהא אסתלק עץ החיים מניהו ונפלו ואית פרודא ביניהו דובר שקרים לא יכון וכו'. דבאמת דלוחות שניות גם כן חרות על הלוחות ומי שעוסק בתורה הוא בן חורין רק אחר שיחקוק ויפסול הלב אבן.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק חג השבועות, אות כ)

בן עזאי הציץ ומת
דבר זה כפי מדריגת האדם וצריך ליכנס בהדרגה ממדריגה למדריגה אבל אם ישיג השגה שלמעלה ממדריגתו יוכל לצאת נפשו כענין בן עזאי הציץ ומת מתוקף ההשגה.

(רבי צדוק הכהן, רסיסי לילה, אות נח)

וקודש הקדשים איתא (בזוהר הקדוש ח"ב קכא ע"א) והחכמה מאין תמצא מאתר דאיקרי קודש הקדשים, אך הכהן הגדול היה כר' עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום, והם [נדב ואביהוא] היו כבן עזאי שהציץ ומת (כמו שאמרו חגיגה יד ע"ב) והנה אהרן יכול להיות שימסור נפשו לראות וכמו שהם מסרו נפשם, ומה יועיל האזהרה ולא ימות, ועל זה נאמר דבור הראשון אחרי מות שלא ימות כדרך שמת פלוני שלא יכנס במסירת נפש, זולת ביום הכפורים בסדר הזה שאז הוא כר' עקיבא שראוי להשתמש בכבודי וכמו שאמרו על ר' עקיבא (שם טו סע"ב) ועליו הכתוב אומר משכני אחריך נרוצה.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת אחרי, אות ב)

יקר בעיני ה' המותה לחסידיו
והרואה בן עזאי בחלום יצפה לחסידות, ברכות נז, שזהו לפי שעל בן עזאי קראו יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, חגיגה יד.

(נפש חיה, סי' רכה סעיף י)

בן זומא הציץ ונפגע
ואף מי שראה מאורות ילאה להשיג האור כשהוא חזק ואם יציץ בו יותר ממה שבכחו לארות יכהו עיניו ולא יראה אשילו מה שדרכו לראות כן ה' יתברך אי אפשר להכחיש מציאותו ואינו גשם ומוציא הדברים מן הכח אל הפעל ויש בהשגת מה שישיג ממנו תענוג נפלא ואי אפשר לתאר אותו תענוג מי שלא זרח עליו אור השכל מימיו ואפי' החכמים השקועים בחכמה אם יציצו באותה השגה יותר מדאי יכהו עיניהם ויתבלבל שכלם בהשגתו כמו שאמרו בן (עזאי) [זומא] הציץ ונפגע ולזה הוא שכינה הכתוב האל יתברך אל האור לרמוז כי אף אם מציאותו יתברך הוא דבר שאי אפשר להכחישו כאור מכל מקום להיות השכל האנושי נשוא בחומר אי אפשר להשיג מעצמותו יתברך בהשגת הנבדלים אלא הצצה מועטת ובהשגה ההיא יש תענוג בלתי גשמי לא יוכל לשער אותו האדם.

(ספר העקרים, מאמר שני פרק כט)

וזה היה טעות שאול דחשב "כבוד מלכים חקור דבר"... היינו מצד מדת המלכות שהוא התגלות כבוד שכינתו יתברך בתחתונים שהוא השגת רוח הקודש והוא נביאת החכמים דעדיפי מנביאים... ושאול שהשיג גם כן כבוד מלכים, עלה למעלה ממדריגתו, שחשב לחקור ולעמוד בסוד ה', דבר שלא ניתן לדעת אדם לחקור ולעמוד עליו כלל, וחשב דלמלכים ניתן רשות לחקור גם על זה, ודשמואל שהיה רק נביא בהשגת נבואה לא השיג דרך קליטה ניצוץ קדוש מעמלק, כי לא ידע שיהיה איזה גילוי לשורש ניצוץ קדוש זה בעולם הזה, אבל הוא חשב להשיגו ושיוכל לקלטו מה שנעלם משמואל בנבואתו.
ועל זה נאמר (משלי כה, כז): "אכול דבש הרבה לא טוב", וקרה לו כמו שקרה לבן זומא דהציץ ונפגע ברוח רעה שהיתה מבעתו, ועל דרך זה ניטלה מלכותו, כי עיקר מדת המלכות הוא "לבלתי רום לבבו מאחיו", שלא יחפוץ לעלות יותר ממדריגתו, וכמדת מלכותו יתברך דבמקום גדולתו שם ענוותנותו.

(רבי צדוק הכהן, מחשבות חרוץ, אות ה)

בן זומא הציץ ונפגע ועליו הכתוב אומר דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו
ומצינו בד' שנכנסו לפרדס, בן זומא ועליו הכתוב אומר דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו שלפעמים יכול לקבל יותר מהראוי לו בס"ת שעל זה אמרו (שם יג.) דבש וחלב תחת לשונך דברים המתוקים מדבש יהו תחת לשונך. ועל זה אומרים [שתחדש עלינו שנה טובה] ומתוקה שה' יתברך יאיר לנו בהארת פנים לקבל רק דברי תורה הראוים לנו שיהיה ומתוק האור שיאיר בלב הדברי תורה לא יותר מהראוי.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק לראש השנה, אות ג)

דע, אתה המעיין במאמרי זה, שהנה יקרה בהשגות השכליות - מפני שהן נתלות בחומר - דבר, ידמה למה שיקרה להשגות החושיות. והוא - שאתה, כשתעיין בעיניך, תשיג מה שבכוח ראותך שתשיגהו; וכשתכריח עיניך ותפליג בעיון ותטרח לעיין על רוחק גדול, יותר ארוך ממה שבכוחך לעיין ברחקו, או תסתכל בכתיבה דקה או פיתוח דק, שאין בכוחך להשיגו, ותכריח ראותך לאמתו - לא יחלש ראותך על זה אשר לא תוכל עליו לבד, אבל יחלש גם כן על מה שבכוחך שתשיגהו, ויחלש ראותך, ולא תראה מה שהיית יכול להשיג קודם הפלגת ההבטה וההטרחה. וכן ימצא כל מעיין בחכמה מן החכמות ענינו בענין המחשבה, כי אם ירבה המחשבה ויטריח כל רעיוניו, יבהל ולא יבין אז אפילו מה שדרכו להבינו; כי ענין הכוחות הגופניות כולם בזה הענין - ענין אחד.
וכיוצא בזה יקרה לך בהשגות השכליות. והוא - שאתה, אם תעמוד על הספק ולא תונה נפשך להאמין כי יש מופת במה שאין עליו מופת, ולא תתחיל לדחות ולגזור בהכזיב מה שלא בא מופת על סותרו, ולא תשתדל להשיג מה שלא תוכל להשיגו - עם זה כבר הגעת אל השלמות האנושי, ותהיה במדרגת ר' עקיבא ע"ה, אשר "נכנס בשלום ויצא בשלום" בעיונו באלו הענינים האלוהיים. ואם תשתדל להשיג למעלה מהשגתך, או תתחיל להכזיב הענינים אשר לא בא מופת על סותרם או שהם אפשריים ואפילו באפשר רחוק - תגיע באלישע אחר. ואינו שלא תהיה שלם לבד, אבל תשוב יותר חסר מכל חסר, ותתחדש לך אז תגבורת הדמיונים ונטות אחר החסרונות והמידות המגונות והרעות, לטרידת השכל ולהיכבות אורו. כמו שיתחדש בראות מן הדמיונים המכזבים מינים רבים, עם חולשת הרוח הרואה בחולים ובאשר יפצרו בעיון לדברים המאירים או לדברים הדקים. ובזה הענין נאמר, "דבש מצאת, אכול דיך, פן תשבענו והקאותו". וכן הביאוהו משל על אלישע אחר. ומה נפלא זה המשל, שהוא דימה החכמה במאכל, כמו שאמרנו; וזכר הערב שבמזונות, והוא הדבש - והדבש בטבעו, כשירבו ממנו, יעורר האיסטומכא ויבא הקיא; וכאילו אמר, שטבע זאת ההשגה - עם גדולתה ועצמתה ומה שבה מן השלמות - אם לא יעמדו בה אצל גבולה וילכו בה בשמירה, תהפך לחסרון, כאוכל הדבש, אשר אם יאכל בשיעור - יזון ויערב לו, ואם יוסיף - יאבד הכל; לא אמר, 'פן תשבענו וקצת בו', אלא אמר, 'והקאותו'.
ואל זה הענין גם כן רמז באמרו, "אכול דבש הרבות לא טוב וכו'" [משלי כה, כז], ואליו רמז באמרו, "ואל תתחכם יותר, למה תשומם?" [קהלת ז, טז], ואל זה רמז באמרו, "שמור רגליך כאשר תלך אל בית האלוהים וכו'" [קהלת ד, יז], ואל זה הענין רמז דוד באמרו, "ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני" [תהלים קלא, א]; ואל זה הענין כיוונו באמרם [לעיל יג ע"א], "במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור - במה שהורשית דרוש, ואין לך עסק בנפלאות" - רצו לומר, שאתה לא תשלח שכלך אלא במה שאפשר לאדם להשיגו. אבל הענין אשר אין בטבע האדם להשיגו, העסק בו מזיק מאוד, כמו שבארנו. ואל זה כונו באמרם, "כל המסתכל בארבעה דברים וכו'" [לעיל יא ע"ב]; והשלימו זה המאמר באמרם, "כל שלא חס על כבוד קונו" - רמז למה שבארנוהו, שלא יהרוס האדם לעין בדמיונים המופסדים; וכשיתחדשו לו הספקות או לא ימצא מופת על הענין המבוקש, לא יניחהו וישליכהו וימהר להכזיבו, אבל יתישב ו'יחוס על כבוד קונו', וימנע ויעמוד. וזה הענין כבר התבאר.
ואין הרצון באלו הכתובים אשר אמרום הנביאים והחכמים ז"ל לסתום שער העיון לגמרי ולבטל השכל מהשיג מה שאפשר להשיגו, כמו שיחשבו הפתאים והמתרשלים, אשר ייטב להם שישימו חסרונם ופתיותם שלמות וחכמה, ושלמות זולתם וחכמתו - חסרון ויציאה מן הדת, 'שמים חושך לאור ואור לחושך'. אבל הכונה כולה - להגיד שיש לשכל האנושי גבול, יעמוד אצלו.

(מורה נבוכים, חלק א פרק לב)

בן זומא הציץ ונפגע וכו' (טו.) מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהיה עומד על גב מעלה בהר הבית וראהו בן זומא ולא עמד מלפניו אמר לו צופה הייתי בין מים העליונים למים התחתונים ואין בין זה לזה אלא שלש אצבעות בלבד וכו' אמר להן רבי יהושע לתלמידיו עדין בן זומא מבחוץ

[רש"י פירש: נטרפה דעתו. אפשר לומר שבאמת לא השתגע, אלא היו לו דעות שלא היו מקובלות, ודרך החברה היא לומר על מי שדעותיו אינן מקובלות, שהוא משוגע, כדי שלא יתחשבו בדבריו. המדרש אומר (בראשית רבה פרשה ד סימן ו): "ויעש אלהים את הרקיע, זה אחד מן המקראות שהרעיש בן זומא את העולם". משמע שבן זומא חלק על החכמים בעניינים אחדים בנוגע לבריאה, והביא ראיות לדבריו מהפסוקים. וכן במעשה של בן זומא עם ר' יהושע, שמפורט יותר במדרש (בראשית רבה פרשה ב סימן ד): "וכבר היה ר"ש בן זומא יושב ותוהא, ועבר רבי יהושע ושאל בשלומו, פעם ושתים ולא השיבו, בשלישית השיבו בבהילות, א"ל בן זומא מאין הרגלים וכו' א"ל מסתכל הייתי במעשה בראשית, ולא היה בין מים העליונים למים התחתונים אלא כשתים ושלש אצבעות וכו' נהפך רבי יהושע ואמר לתלמידיו, הלך לו בן זומא". הרי שדרש במעשה בראשית בצורה שונה מהחכמים, והתעמק בזה עד כדי כך שלא הקשיב לדברי ר' יהושע עד הפעם השלישית. וזאת כוונת התוספתא (ברכות פרק ג הלכה ה) "כל שנטרפה דעתו מפני חכמתו סימן יפה לו וכל שנטרפה חכמתו מפני דעתו סימן רע לו". זה אמנם מיוחס לבן עזאי אבל כנראה צ"ל בן זומא. (עמ' 224) הוא אומר שמי שאומרים עליו שנטרפה דעתו בגלל הדעות השונות שלו, והוא עדיין מחזיק בדעתו ואינו מתחשב בלחץ החברתי, סימן יפה לו. ואילו אם "נטרפה חכמתו", היינו שהוא משנה את דעתו בגלל הלחץ החברתי, הוא סימן רע. (עמ' 225) באבות דרבי נתן פרק כג משבח בן זומא את "העלוב שבעלובין", שהוא כמשה רבינו. וזה מתאים למצבו, שהיו אומרים שהוא משוגע.]

(רבי זאב וולף מישעל, דברי חכמים, עמ' 223-224) לטקסט

אחר קצץ בנטיעות
והנה אדם בחטאו לא כפר בשם המיוחד כי אע"פ שהיה רואה עץ החיים כנגדו היה סבור שעץ הדעת עיקר ונמשך אחריו להאמין כי הוא העיקר בהיותו טוב ורע כולל כל ההפכים כלן וכל הפעולות בעליונים ובשפלים נעשים על ידו, ומטעם זה הזכיר הכתוב פרי בעץ הדעת ולא תמצא כן בעץ החיים, וחטאו היה שקצץ בנטיעות כלומר שקיצץ כח השם המיוחד הנכנס בנטיעה והיה סבה שתיבש הנטיעה ותשחת וראויה הנטיעה שתנקם ממנו, ולכך נענש במיתה שתפרד נפשו במותו מגופו כנגד מה שהפריד הכח העליון מן הנטיעה, ובזה היה חטא נדב ואביהוא שנענשו בנטיעה זהו ותצא אש, וכן אלישע בן אבויה איתיהבא ליה למיקלינהו זכותא דאחר.

(רבינו בחיי, בראשית פרק ב פסוק ט)

ויש לך להבין, כי דעת רבותינו ז"ל בלשון "מקצץ בנטיעות", שהוא נאמר בשני ענינים: מי שמפסיק בתורה, או גורם בהפסקה וביטולה - ההוא יקרא מקצץ בנטיעות. וכן מי שהוא נוטה מדרך האמונה, להאמין בשתי רשויות או להסתפק בהם כאלישע בן אבויה - יקרא מקצץ בנטיעות. והוא שאמרו במסכת חגיגה, אלישע אחר קצץ בנטיעות... ובמדרש שיר השירים רבה אמרו: אלישע בן אבויה קיצץ בנטיעות, שהיה נכנס לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וראה תינוקות שהיו מצליחין בתורה, אמר עליהון מילתא ואינון מסתתמין. הנה בכאן מפורש שקורין החכמים הפסקת התורה קיצוץ נטיעות.

(כד הקמח, ערך קדושה)

יעויין בדברי הימים א' ז שהוזכרו כל שבטי יה מלבד דן, רק בפס' יב, חשם בני אחר, וראה בראשית מו, כג, ובני דן חשים, ועמש"כ בסנהדרין צו, א, על הפסוק וירדוף עד דן.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום
הלב הוא הכלי קיבול כמו שאמרו (שבת לא.) דיראה הוא האוצר, וביומא (עב ע"ב) על פסוק (משלי יז, טז) ולב אין דשם היראה. והיינו דיראת שמים הוא הגדרת חמדת היצר שבלב שזהו בידי אדם... וכפי נקיון הלב מכל מיני פסולת כך הוא כלי קיבול יותר לטובה וברכה. ועיקר שיהיה נקי מגיאות וקנאה... ולכן כלי מחזיק ברכה הוא השלום...
ואמרינן: רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום, שעל ידי מדת השלום שאחז בה, וכדרך שאמרו (יבמות טז.) ואפילו לרועי צאן, על ידי זה נכנס ויצא והשיג חכמה שלמעלה ממדריגתו, כדאיתא (חגיגה טו ע"ב), דביקשו מלאכי השרת לדחפו, משמע שהיה למעלה ממדריגתו. אבל על בן זומא אמרו "אכול דייך פן" וגו' כנזכר לעיל (אות רא) ממנו, וכנזכר לעיל (אות רו) דשבירת הכלים, שביקשו לקבל אור יותר מן הראוי והוא גיאות.
ובגמרא (שם בעמוד א) איתא טעות בן זומא בהבדל שבין מים עליונים למים תחתונים. עיין שם. פירוש מים עליונים ומים תחתונים, ידוע דהם הנקרא בזוהר (ח"ג יז ע"ב) מיין דכרין ומיין נוקבין, היינו האתערותא דלתתא על ידי החשק שבלב, והמילוי מלמעלה על ידי החכמה שבמוח. והם תפילה ותורה, וכמו שאמרו (ברכות לב ע"ב): מאי תקנתיה יעסוק בתורה, ועץ חיים תאוה באה, כי תורה הוא מילוי התאוה והחשק שבתפילה. וביום ראשון היו מעורבים, פירוש כי יום ראשון נגד מדת אברהם אבינו עליו השלום באהבה, ונמצא החשק הוא עצמו המילוי. רק שבאמת בחשק האדם אפילו לתורה ולידיעת אלהות, מאחר שאין הלב נקי, החשק הנובע ממנו גם כן אין נקי לגמרי, ואפשר שיהיה תאוה ככל התאוות, וכמו שחושקין לדעת חכמה וכדומה... ועל זה הוא היראה שבלב שמגדרת האהבה ומצמצמתו שיהיה רק מה שהוא לכבוד שמים...
ביום ראשון נאמר (בראשית א, ב) והארץ היתה תוהו, דעולם התוהו והשבירה בא מזה על ידי תוקף החשק והאהבה להשיג אור ה' יתברך בלא יראה המצמצמת. ולכך ביום שני נעשה רקיע מבדיל בין מים למים, שהיראה הוא הכרת החסרון, שאין חשקו בשלימות כמו המים עליונים שהוא רצון ה' יתברך המשפיע. וההבדל כמלא נימא. ופירש בתיקונים (תיקון יט) שהוא הסוד דאורייתא יעויין שם. פירוש, דבאמת ידו של ה' יתברך פתוחה להשלים תיכף, רק שיש הפסק כמלא נימא רקיע המבדיל ומעלים, שידע שיש סוד והעלם ושאין יכול לקבל הכל.
ובן זומא רצה לקבל יותר בתוקף האהבה והחשק. ולפיכך טעה ללמוד מיום ראשון. ובאמת אז לא היה הבדלה כלל. ולכך "רוח אלקים מרחפת", נוגע ואינו נוגע, על ידי העדר ההבדלה, כי אז היה תוהו עדיין. וזהו "פן וגו'", שעל ידי זה אדרבה נפגע ויצא מחכמה, לפי שביקש להשיג הכל, ושלא יהיה סוד והעלם כלל לפניו. נתרחק ממנו עד שלוש אצבעות ונוגע ואין נוגע. ולכן אמרינן בשבת (לא.) אי יראת ה' היא אוצרו וכו' מוטב שלא העלית, שלא יהיה נפגע חס ושלום כנ"ל. אבל על ידי יראת שמים שבלב המגדרתו, יוכל להשיג הכל, רק שיהיה מוגדר ביראת שמים ומצומצם כנזכר לעיל.

(רבי צדוק הכהן, צדקת הצדיק, אות רטו)

וידוע על פסוק (בראשית כה, כח) כי ציד בפיו, שהם שורשי נשמות ר' עקיבא ור' מאיר העתידים לצאת ממנו, שהם שורש תורה שבעל פה, ובארתי במקום אחר שזהו מצד החטאים וקללת הגר אשר בקרבך יעלה מעלה מעלה ואתה וגו' (דברים כח, מג) מזה נצמח שזכה ר' עקיבא ליכנס ולצאת בשלום ולהיות כל יקר ראתה עינו מה שלא ראה עינו של משה רבינו ע"ה וזהו מעלה מעלה כי תורה שבכתב היא נובלות חכמה העליונה כמו שאמרו בבראשית רבה (יז, ה), ותורה שבעל פה הוא המשכה מחכמה עליונה עצמה, מחכמה עלאה לחכמה תתאה. וזהו תכלית העליה כי חכמה עליונה הוא התחלת התגלות היש המושג לנבראים.

(רבי צדוק הכהן, ישראל קדושים, אות י)

בתולה שעיברה מאי לכהן גדול, מאי לסרוסי כלבא
ובארצכם לא תעשו, היינו שלא להתלוצץ על בריותיו של הקב"ה כמו דיליף הגמ' מזה שסירס אסור והוא דאסור להתלוצץ, כדאיתא במסכת חגיגה שאלו את בן זומא מאי לסרוסי כלבא ואמר כל שבארצכם לא תעשו, ובתולה שעיברה מאי לכהן גדול מאי למיחש לדשמואל, ואמר לדשמואל לא שכיחא, כי אלו השאלות שאלו אותו מפני שראו שלא ירד בשלום כמאמר הגמ' הציץ ונפגע והבינו שהשיג השגה בלתי שלימה וטעה באיזה דבר ושאלו לו שאלה הראשונה פן היה נקל בעיניו להתלוצץ על בריותיו של הקב"ה וזה ששאלו לאותו מאי לסרוסי כלבא כי כלב הוא הבריה השפלה שבעולם ושאלו אותו מאי לסרוסי הוא באם נקל בעיניו ביטל הויתו והשיב להם שאסור כי כל שבארצכם לא תעשו היינו שאסור להתלוצץ עליו שהוא בריה מה' יתברך, ואח"כ שאלו אותו פן היתה טעותו להיפך פן היה בהשגתו כח הנבראים יותר ממה שמצינו בהם וזה ששאלו לו ובתולה שעיברה מאי לכ"ג, כי כ"ג הוא הגדול שבנבראים ופן השיג את כח הויתו ביותר ממה שמצוי בו, והשיב להם לדשמואל לא שכיחא היינו שלא ישיג אותו ביתרון הויה ממה שמצוי בו ולא יחמיר נגדו יותר מהראוי ולדשמואל לא שכיחא לפיכך מותרת לו, ובאמת עיקר טעותו היה מה שהשיג הבדל גדול בין מים התחתונים למים העליונים רק כשלש אצבעות ואמרו לו עדין בין זומא מבחוץ והוא שהשיג הבדל גדול בין חשק רע ובין חשק טוב.

(מי השילוח, פרשת אמור)

מחיר כלב - שהכלב היה מיוחד לזנות, כמו"ש ב"מ ע"א ארמלתא לא תרבי כלבא, והיה מנהג הגויים הקדמונים שאח"ז לכפרת העון היו מביאים המחיר לקרבן לעו"ג, ולכן אסרה התורה מחיר כלב למזבח, וזה ששאלו מבן זומא חגיגה, מהו לסרוסי כלבא, דכיון דאף מחירו אסור משום שלא יזנו עמו כש"כ לסרוסי אותו מותר, והשיב דכל שבארצכם לא תעשו.

(משך חכמה, דברים פרק כג פסוק יט)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300