ת"ר מעשה בר' יהושע בן חנניא שהיה עומד על גב מעלה בהר הבית וכו' עד ואמרי לה כתרי כסי דסחיפי אהדדי
יש לך לדעת שמים עליונים ומים תחתונים אינם מים ממש כן אמר להם ר' עקיבא כשתגיעו לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים משום דובר שקרים לא יכון לנגד עיני הא למדת שאינם מים ועוד שהבדיל ביום שני כמו שכתוב ויהי מבדיל והוא הרקיע המבדיל בין מים למים וכבר בארנו שהוא הרקיע שעל ראשי החיות העליונות המצוירות מנוגה נגדה למטה במרכבה שראה יחזקאל ובאמת בשני נברא שהוגדלה טפה אמצעית ונחלקו המים ואמרו במדרשו של ר' נחוניא בן הקנה שנטל הקב"ה מימיו ונתן חציין אוקיינוס וזהו פלג אלהים מלא מים פלג מלשון חלוקה כי בימיו נפלגה הארץ והחכמים האלו לא נחלקו בשיעור מה בין מים עליונים למים התחתונים שהכל מודים שאין ביניהם דבר פנוי אלא שכל אחד נתכון להפליג בדקות הדבקות והאחדות שכן הדבר באמת שאין שם מקום פנוי והכל דבק זה בזה מקשה אחת כשלהבת קשורה בגחלת ובן זומא מפני שנפגע כלישנא בתרא או שעדיין לא נכנס כלישנא קמא אמר כג' אצבעות והיה מתכון במים התחתונים למעלה אחת שהוא למטה ממה שאמרו שאחר החכמים ע"כ אמרו עליו עדיין בן זומא מבחוץ או כבר בן זומא מבחוץ והנה זה מבואר.

(רבי טודרוס הלוי אבולפיה, אוצר הכבוד כאן)

יקוו המים [מתחת השמים אל מקום אחד] וגו' והושפלו המים התחתונים מאד. ואם כן לא היה נצרך מסך מבדיל ביניהם וזה פלא. אבל עוד יותר קשה הא דאיתא בחגיגה דבן זומא הציץ וראה שאין בין מים העליונים למים התחתונים אלא ב' וג' אצבעות שנאמר ורוח אלקים מרחפת על פני המים. ותמוה שהרי רחוקים זה מזה כגבוה שמים על הארץ. אלא כל זה מתבאר על פי מדרש קהלת דרקיע אינו שמים התחתונים שעל הארץ אלא הוא רקיע השני ובו נתלו אחר כך המאורות ונקרא רקיע השמים ולא סתם שמים והביאו חז"ל מקרא מלא השמים ושמי השמים וכל צבאם. לפי זה מובן פירוש יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים. היינו בין מים שעל התחתונים למים שעל השמים העליונים שהוא הרקיע. [ומעין זה איתא במורה ח"ב פ"ל] (והיינו דאיתא בשמות רבה פל"ג למעלן יהיה רקיע בתוך המים, למטה והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קודש הקודשים. הרי שהמשיל הבדל בין שני המימות להבדל שבין קדש לקודש הקודשים וזהו כמו שכתבתי) מעתה משמעות הבדלה דהאי קרא אינו מסך מבדיל אלא ערך משונה בין מימות אלו. והדבר ברור שגם שניהם אינו בצורת מים הנראים לנו בעולם התחתון. אלא שנזדכך המים שהוא משפיע טוב וחסד בצורה אחרת המכונה בזה השם מים. והוא הנהגה משפיע רב טוב וחסד. ועל זה כתיב (תהילים מב,ח) תהום אל תהום קורא. וכתיב (תהילים סה, י) פלג אלקים מלא מים ועוד הרבה מקראות ומדרשים ונקרא אצלנו מים העליונים. ובאמת כל מה שתחת הרקיע השני הוא הנהגת הטבע ממש והמאורות ומזלות מושלים בהם ונקרא תחתונים... והודיע הכתוב שהבדיל ה' בין הנהגת החסד ומשפיע שהוא מעל לרקיע היינו למעלה מהנהגת המזלות ובין המים אשר מתחת לרקיע שהוא הנהגת המזלות ממש. ומשום הכי כתיב מעל לרקיע דמשמעו ולא מעל דמעל. כדאיתא בפרק מצות חליצה על לשון המקרא מעל רגלו. וכן פירש מתחת לרקיע שמשמעו סמוך לרקיע ולא הרחק. ובא להביננו שאין הכונה במים העליונים חסד שמגיע ע"פ נס גמור ומוחלט. שאם כן אין צריך הבדלה לחסד שבטבע שמובדל ממילא הוא. וכן אין צריך לומר דמים שתחת לרקיע היינו מים המוחשים ונראים אלינו. דאם כן ודאי אינו בערך מים העליונים. אלא נצרך להבדיל בין הנהגה בהשגחה פרטית ובסתר הטבע ישים. בין הנהגת המזלות על פי הטבע ממש. ועל זה הציץ בן זומא ואמר שאין ביניהם אלא ב' וג' אצבעות ומרומז במקרא הקודם ורוח אלקים היינו השגחתו יתברך מרחפת על פני המים. שהוא סדרי חסד שבטבע. ומשמעות ויעש אלקים את הרקיע תקן והעמיד על מתכונתו העיקרית... היינו שתחתית פני הרקיע היה נוטה יותר למים התחתונים שהוא טבעי ממש. ופנים העליון נוטה יותר למים עליונים כמו כל דבר המבדיל בין שני ערכין. וכתיב בלשון בין ובין כמו שכתבתי לעיל ד'. והרקיע הלז הוא מפלאות המים דעים יתברך שיהא השגחתו יתברך מעורב עם הטבע יחד לכל אחד לפי מעשיו.

(העמק דבר, בראשית פרק א פסוק ט)

ואין בין זה לזה אלא שלש אצבעות בלבד
10-11
וצריך הלחי פחות משלשה סמוך, מפני שאין לעלות היסוד משך 'ו' עליונה אלא שלשה טפחים, שהם כאומר אין בין מים עליונים למים תחתונים אלא כשלשה אצבעות שהם נצח הוד יסוד, בענין שלא יתעלה ממנה יותר מעילוי שלוש ספירות אלו.

(שני לוחות הברית, מסכת שבת, תורה אור (כח) [אות צב])

אין בין מים עליונים למים תחתונים אלא כמלא נימא
אין בין מים עליונים למים תחתונים אלא כמלא נימא, כי ההבדל בין חכמה לדמיון [בעולם הזה] הוא רק כחוט השערה, ודבר זה הולך למעלה מעלה עד שפל המדריגה, בכל יש שני אלו דעליונים ותחתונים והבדל כל שהוא רק בין מים עליונים למים תחתונים נקרא מלא נימא, שלמעלה מצד קבלת השפע ההבדל דסריס אין לו זקן, ולמטה פירוש מצד יציאת השפע הוא כקליפת השום כמו שאמרו בסוף פרק מרובה (בבא קמא פב.) דשום מרבה זרע וקליפת השום הוא המבדיל [דלכן אמר בן עזאי כל חכמי ישראל כקליפת השום חוץ מן הקרח (בכורות נח.)].

(רבי צדוק הכהן, דובר צדק, פרשת אחרי מות אות ד)

קיצץ בנטיעות וכו' חזא למטטרון וכו' כותב זכוותייה דישראל וכו'
...ושמואל הנביא זכה מעצמו להגיע למדריגת הנבואה, ומשזכה בה היה בידו למוסרו לתלמידיו... הנה מבואר, שכח הרב הוא הפועל בתלמיד להיות נביא...
ועל מסירה זו הוא שהזהירו שלא למסור אלא לבעל התנאים שזכרו, שכבר אפשר שישיג השגות גדולות כאלה בדרך מסירה, מי שאין בו תנאי השלימות כראוי. ואף על פי שבהכרח צריך לזה הזדככות הגוף הרבה כאמור, מכל מקום הרבה מדריגות יש בהזדככות זה. ואחר יוכיח, שנכנס לפרדס וקיצץ בנטיעות, והכניסה לפרדס הוא ההשגה והצפייה במרכבה כדרך כל צופי המרכבה. וכן אמרו עליו היה יודע רבונו ומתכוון למרוד בו (ירושלמי חגיגה ב, א), וידיעה זו הוא מה שנאמר וידעת וגו' אין עוד, שהוא השגת היחוד האמיתי שזכרנו, כי היה מגדולי החכמים, ונזכר באבות (ד, כ) בכלל חכמי המשנה, וממה שידענו מגדולת מדריגת התנאים חכמי המשנה, נדע גודל מדריגתו גם כן, שהיה בתחילה כאחד מן התנאים בהשגה גדולה מאוד.
וענין שנתכוון למרוד, שהוא דבר תמוה להבינו בשכל, איך היודע מאמיתות יחודו יתברך יתכוין למרוד, והיתפאר הגרזן על החוצב בו. ואיך יצוייר בלבו למרוד במלך מלכי המלכים הקב"ה, אפילו מי שמשיג דרך אמונה לבד, או דרך ההבנה של הנבראים, ודאי אי אפשר שיחטא דרך מרד אם יודה שהאמת במציאות השם יתברך, ושמלכותו בכל משלה, איך ימרוד. אבל יחטא רק בתאוות, על ידי שיצרו תקפו ואנסו בשביל הנאת שעה, וכיוצא בכל עבירות, שמהסתת היצר המתאוה, לא דרך מרד, וכל שכן המשיג אמיתות היחוד.
אבל רבותינו ז"ל פירשו זה במה שאמרו שקיצץ בנטיעות, ומבואר הוא שאי אפשר לקצץ בנטיעות אלא הנכנס לתוך הפרדס. ומתבאר, דהשגת היחוד האמיתי הוא שגרמה לו זה.
וכן אמרו עוד, דחזא למט"ט וכו' אמר שתי רשויות וכו', ומט"ט ידוע שהוא שר העולם, וכן טעם המלה בלשון רומי "מנהיג"... כי שבעים שמות יש למט"ט נגד שבעים לשונות כמו שמובא בפרקי היכלות, ומסתמא השם מט"ט הוא נגד לשון רומי, ולהיותן אז תחת ממשלתן וגלותן לכן קראוהו חז"ל בכמה מקומות בשם זה ולכן הוא הכותב זכוותייה דישראל.
והנה מצד השגת היחוד האמיתי אין מקום לזכות וחובה כלל, כיון שהוא משיג שאין עוד מלבדו כלל, הרי כל פעולות אדם גם כן הם פעולות השם יתברך... אך מכל מקום גם זה אמת שהרשות נתונה והבחירה ביד האדם, דאילו צדיק ורשע לא קאמר (נדה טז ע"ב), דאם לא כן אין מקום לתורה כלל. ודבר זה יסוד התורה, וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות תשובה (ה, א). ואמנם איך יתאחד זה עם השגת היחוד האמיתי, הוא דבר עמוק מאוד להבינו, וכל מה שיגעו חכמי הדורות להסביר ענין הידיעה והבחירה, לא יועיל למשיגי יחוד האמיתי שאין עוד מלבדו ממש...
ובזה הוא שטעה אחר לחשוב שתי רשויות הן, "רשות" רצה לומר הנהגה כמו אל תתוודע לרשות (אבות א, י), וחשב שהן שתי הנהגות שונות ונפרדות זו מזו, כי לא השיג דרך יחוד האמיתי גם בזה, וחשב שהנהגת התורה בבחירה הוא למי שאינו משיג יחוד האמיתי כמוהו וכפי מדריגתו, הוא הבחירה. אבל מי שמשיג האמת שאין עוד מלבדו ממש, אין מקום לתורה, וחשב שהותרה לו הרצועה.
וזהו הכוונה למרוד, שהוא במתכוון עשה כל איסורים שבתורה, לא לתאוה, רק במחשבתו שבזה הוא דבוק ביחוד האמיתי שלמעלה מהנהגת התורה מזכות וחובה, הנמשך מצד כבוד מלכותו יתברך המתפשט בתחתונים מצד מה שהם נבראים והוא יתברך שוכן עם דרי מטה, אבל דביקותו רק היה באמיתיות יחודו יתברך וחשב שהגם שכל מעשהו ברע והיפך רצון השם יתברך בתורה הרי מכיר שהכל מאמיתות יחודו, וזהו היה בעיניו שלימות היחוד והתהפכות הרע לטוב לפי דעתו, וזהו הקיצוץ בנטיעות.
ואמרו בתיקונים (תיקון סט, קיז ע"ב) "מאן דנטל מלכות בלא תשע ספירות מקצץ בנטיעין, ומאן דנטיל תשע ספירות בלא מלכות כופר בעיקר". פירוש מלכות הוא שכינתו יתברך בתחתונים הנבראים שמכירים שיש בורא, שזהו הנהגת מלכות כנזכר לעיל.
ומי שסובר שאין זה אחד עם היחוד האמיתי, הוא קוצץ בנטיעות, שהבריאה הם נטיעות הפרדס ודבוק ביחוד האמיתי. ומי שלוקח היחוד האמיתי כפשוטו וכופר לגמרי בענין הבחירה וכלל ענין התורה כולה, הרי כופר בעיקר, שהתחלת התורה אנכי ה' וגו' הבא ליתן התורה, שזהו מכלל עיקר מציאות האלקות שהוא הנותן התורה, וכמו שכתבנו בסימן א בשם סמ"ג...
כמה מסוכנת הוא צפייה זו גם לאנשים גדולים, כל שאינו נקי אגב אמו ומשורשו, וכמה צריך ליזהר המדמה בעצמו שכבר עלה במדריגת ההשגה בגדולות ובנפלאות להיות חכם ומבין מדעתו בסתרי התורה.

(רבי צדוק הכהן, ספר הזכרונות, מצוה ג)

טעה אחר
ונחל העברים שאמרנו הוא שם הנקרא משבצות הידוע בצירוף שם בן ד' אותיות כמו שאפרש בניקוד בעניין הזה. והעניין המפואר הזה שאמרנו מנחל העברים בו טעו כמה חכמים לאין סוף כגון אלישע אחר ושאר חכמי ישראל מן הגדולים ומן האדירים ראשי הדורות עומדים במקומות נכבדים להשיב אבידה ולהושיע לבני אדם.

(רבי אברהם מרימון הספרדי, ברית מנוחה, ירושלים תשנ"ט, עמ' טז)

הנביא הוא הרואה ומשיג השגות עליונות ובאה אליו האזהרה לא יהיה שמשם המקום לטעות כמו שטעה אחר וכיוצא.

(רבי צדוק הכהן, שיחת מלאכי השרת, ד"ה תנחומא סוף פרשת משפטים)

מטטרון
ושם הכולל של עולם היצירה הוא מטטרון.

(שני לוחות הברית, בעשרה מאמרות - מאמר שלישי ומאמר רביעי (יט) [אות קט])

חזה מטטרון דאתיהבא ליה רשותה וכו'
אחר שראה למט"ט דיתיב [זה שר העולם (ע' תוס' יבמות טז: ד"ה פסוק) מנהיג הבריאה, שע"ז מורה לשון מט"ט בלשון יוני מנהיג, והוא חד מתרין כרובי זה שר העולם, ושר התורה שאמרו עליו שקושר קשרים (צ"ל כתרים. חגיגה יג:) לקונו. והנה קיום האומה הוא באופן פלאי בזמן הגלות, אבל כבוד התורה בטלה בעוה"ר, לכן דברו בעלי המשל דמיומא דאתחרב בית מקדשא לא אישתאר אלא חד כרובה דינקא מיניה (ע' זוהר תרומה קעו).

(משך חכמה, שמות פרק לב פסוק טז)

אולם מי שלא יבחין על פי דרך זה - ניזוק הוא בהסתכלו למעלה ממדרגתו. ונוראה היא סכנת החילופים הנ"ל הנעשים על ידי היצר, עד שגם תנא כאלישע בן אבויה נכשל בהם ויצא לתרבות רעה. עיין חגיגה: "אחר קיצץ בנטיעות וכו' מאי היא, חזה מטטרון דאתיהבא ליה רשותה וכו' חוץ מאחר". וכתב שם רבינו חננאל בביאורו: "מחיוהו למטטרון כו', ח"ו שיש עליו דין, אלא להראות לאלישע שיש לו אדון שהוא עליו"...
"ישיבה" ענינה - קביעות וחשיבות; ו"למיתב למיכתב זכוותא דישראל" פירושו: נתינת ערך וחשיבות לרוחניות ולזכויות שלנו, בבחינת ההשגה החיובית שביארנו לעיל. מובא בס' גנזי מרומים, שענין מטטרון הוא בחינת התורה הקדושה. אם כן פירוש הגמרא הוא, שבהכנסו לפרדס הראו לאחר גודל זכויות התורה שהוא היה דבוק בלמודה, כדי לעוררו לעלות עוד יותר. והיה עליו להתבונן בחסדיו ית' הנפלאים שהוא מחשיב בחסדו כאילו עבודתנו צורך גבוה; אבל אחר טעה בנתנו ערך מוחלט לזכויות ההן, וכאילו הן כביכול צורך גבוה מצדו ח"ו, והיינו שנכשל בדמיון שתי רשויות. וענין "מחיוהו למטטרון" לפי פירוש הר"ח הוא לא בבחינת עונש, כי לא שייך אצל מלאכים, אלא בבחינת בירור, "להראות שיש אדון עליו", פירוש: לגלות לו טעותו ולהסיר ההסתר. על כן הראו לו גם מחיקת זכיותיו, כדי להעיר לו ללמוד שכל הזכויות כלפי הבורא ית' אינן כלום. והיה עליו לתקן את טעותו, שיסיק במבט השלילי "חוץ מאחר", שלפיו זכויות אינן מוסיפות כלום. אחר נכשל בטעות החלפת אופני ההשגה, כיון שראייתו הוכהה על ידי נגיעות של שמץ מינות, ועל ידי שחסרה לו הטהרה של ה"לשמה".

(רבי אליהו דסלר, מכתב מאליהו, חלק ג עמ' 260-261)

ובנוהג שבעולם מי שרוצה להתקרב את עצמו אל המלך משתדל להביא לו איזה אגרת מבנו, וע"י הבשורה טובה יש לו קרבות ונושא חן בעיני המלך, וכדמצינו גבי אברהם אע"ה שלימד זכות על אנשי סדום, נאמר לו "אהבת צדק" כו', שאהבת להצדיק את הבריות ולא לחייבם "על כן משחך" כו'. וכל שכן וק"ו מי שמלמד זכות על ישראל עם קרובו שיש לו מציאת חן. וע"כ שפיר קאמרינן "מכניסי רחמים" כו', שע"י כן יגיע להם קרבות וזכות יותר, שמזכירין זכיות של ישראל, ויעשו כן בשביל טובות עצמם, וכמ"ש גבי מט"ט כשכותב זכיותן של ישראל יש לו רשות לישב.

(רבי יחזקאל פאנעט, מראה יחזקאל, מועדים, ראש השנה, אות יד)

אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה
'ישיבה'. תחילת הנחת זה השם בלשוננו - לישיבת האדם על המקום... ומאשר היה האדם היושב נח - עומד על השלם שבעניני עמידתו ומנוחתו, הושאלה זאת המילה לכל ענין עומד נח שלא ישתנה... ומזה הענין האחרון נאמר עליו ית', "אתה, ה' לעולם תשב", "היושבי בשמים", "יושב בשמים" - הנצחי, העומד, אשר לא ישתנה בפנים מאפני השינוי, לא שינוי עצם, ואין לו שום ענין זולת עצמו שישתנה בו, ולא ישתנה יחסו לזולתו...
'קימה' - שם משתתף. ואחד מעניניו - הקימה שהיא כנגד הישיבה, "ולא קם ולא זע ממנו". ובו עוד ענין קיום הדבר ואמיתתו... ובזה הענין נאמר כל לשון קימה שבא באלוה ית'... ומזה הענין באו פסוקים הרבה. לא שיש לו קימה או ישיבה - חלילה לו מהם - אמרו ע"ה, "אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה" - כי 'עמד' יבוא פעמים בענין 'קם'.

(מורה נבוכים, חלק א פרק יא-יב)

"וישב ה' מלך לעולם" - ואמר "וישב" ולא אמר "ויהי", בעבור כי תואר הישיבה הוא יותר קיים כמו שבאר הרמב"ם ז"ל בשתוף ישב (מורה נבוכים, חלק א, פרק יא), ועל כן ייחס אליו הנביא תואר הישיבה יותר מזולתו מן התארים, אמר "ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא" (ישעיהו ו), ולא אמר "ואראה את ה' על כסא רם ונשא" כי לפי שתאר הישיבה מורה על תואר היות קיים מבלי שינוי, ייחסוהו אליו יתברך אע"פ שלא יפול עליו לא עמידה ולא ישיבה. אמרו רבותינו ז"ל במסכת חגיגה שאין למעלה לא עמידה ולא ישיבה וכו'. ועל זה הדרך ראוי שיובן בכל ההתפעליות הגשמיים הבאים בכתובים המיוחסים לו יתברך, שהם אמנם נאמרים כדי לתת הבנת הענין אל האנשים, לא שיהיה הענין כן באמת. וכלל גדול אמרו רז"ל בזה: דברה תורה כלשון בני אדם (סנהדרין סג ע"א).

(ספר העיקרים, מאמר שני פרק יד)

אפקוהו למטטרון ומחיוהו שיתין פולסי דנורא
בעין יעקב הביא משם התוס' דמלקות של מטה ל"ט כי עונש ב"ד מי"ג וג' י"ג ל"ט ולמעלה דעונשין מכ' ג' הם שיתין עכ"ד. והא דב"ד של מעלה מענישין מכ' הוא מפורסם בבבלי פ' ר' עקיבא באגדה על פ' לכו נא ונוכחה. ומהר"ר צבי בתשובה סי' מט, צדד בההיא אגדה דקאמר דל עשרין דלא מענשת דלפי האמת גם בדיני שמים מענישין פחות מעשרים אלא דיצחק אבינו ע"ה בקש שלא יענישם כמו דור המדבר וכו' עש"ב. ודבריו תמוהים שהרי הא דאין מענישין בשמים פחות מבן עשרים הנה אמת ומפורש בירושלמי פ"ב דבכורים. ובזהר הקדוש בכמה דוכתי וגם התוס' הכא פשיטא להו ודוק.

(חיד"א, פתח עינים כאן)

מדה זו של הדין בלא שיתוף שם הרחמים זה הוא דוקא למה שנוגע להשמים, ואינו חוזר לאומרו ואת הארץ, כי הארץ בראה בשיתוף שם הרחמים... כי אין עולם בני אדם יכול להתקיים בדין גמור בלא שיתוף רחמים לצד שהם מחומר כידוע...
ולא יקשה לך מה משפט יערוך ה' לבני אלים יושבי שמים שיוצדק לומר עליהם שם אלקים, הלא תמצא שאמרו ז"ל במעשה מט"ט שדנוהו לפני אלישע ומחיוהו שתין פולסי דנורא, וגם אליהו וכו' (ב"מ פה:), וכמה משפטים לשרי מעלה והגם שאין להם יצר עם כל זה ימצא בהם הטעות, כי לפעמים לא יכוונו אל האמת וישגו, וצא ולמד ממעשה המלאך מט"ט ואליהו כי שגגו וכן יקר מקרה ויענישם ה' אפילו על השוגג, מה שאין שופט במשפט זה ליושבי ארץ...
מידה זו של השיתוף שהכין ה' ליושבי תבל להאריך אפו ולגבות מעט מעט בניכוי, לא יתנהג ה' כן אלא עמנו, ולא עם העליונים יושבי שמים אלא תיכף ומיד ישלם למתחייב חיובו כאחת, גם לא יועיל להם החרטה והוידוי והתשובה ולא טענת השגגה, וצא ולמד ממעשה הובא בש"ס בד' שנכנסו לפרדס שהענישו המלאך היושב ברשות המלך י"ש ב"ה, על אשר לא עמד מפני אלישע כדי שלא יטעה במחשבתו, וזאת למלאך שגגה גם לא הוזהר עליו, וכן לא ישפוט השופט לעמו ישראל כידוע ממשפטי תורתו שתתעלה.

(אור החיים, בראשית פרק א פסוק א)

כעין זה בבבא מציעא פה, ב, אתיוהו לאליהו ומחיוהו שיתין פולסי דנורא, וראה ע"י יומא עז, א, בגבריאל, וע' זהר ויחי רכג, ב, בשלח נא, ב.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

[מכאן שמלקות של מעלה הוא ששים. וכן מצאנו ביומא עז ע"א לגבי גבריאל, ובב"מ פה ע"ב לגבי אליהו הנביא. הטעם הוא, שב"ד של מעלה מענישים מבן עשרים, ומספר המלקות הוא פי שלוש מהגיל של הנענש, ומלקות של מטה הוא 39, פי שלוש מגיל הנענש בב"ד של מטה שהוא י"ג. בזה יש שפירשו את הפסוק שה' אמר למשה "מה זה בידך" - אתה חייב מלקות כמנין "מה זה", שהוא ששים עם הכוללים של כל מלה וכולל שניהם. ואמר לו משה "מטה", כלומר "הטית עלי את הדין, כי מלקות הן רק ארבעים". והשיב לו ה' "השליכהו ארצה", שזה רק בב"ד של מטה, בארץ. (ב ע"ב) פירוש זה קשה, איך משה רבינו לא ידע את זה? יש לפרש בדרך אחרת את מה שאמר משה "מטה" - שמתוך ענווה אמר "אני מבני אדם שלמטה שהם שפלים, ומלקות בב"ד של מטה הוא רק ארבעים". וה' השיב "השליכהו ארצה" - טענתך מושלכת ארצה, "ויהי לנחש" - ראשי תיבות "להיות נידון חובתך ששים", מגיע לך 60 מלקות.]

(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף ב ע"א-ע"ב) לטקסט

יצתה בת קול ואמרה שובו בנים שובבים
בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת שובו בנים שובבים. ויש להבין מה זה הקול. נראה אף על פי שאדם אינו שומע הקול זה שמגיע לאדם בכל יום התעוררות תשובה זה היא מחמת הכרזת הקול וזהו הקול ששומע ומהיכן בא לאדם התעוררות תשובה בכל יום מזה ששמענו את הקול בהר סיני אנכי ולא יהיה לך (שמות כ, ב-ג) מפי ה' זה נרשם בלבינו ומזה בא התעוררות תשובה בכל יום. וזהו הרמז מהר חורב זה סיני על דרך (שמות ג, א) ויבא אל הר האלקים חורבה. וזהו שמיעת הקול. לפי זה יובן מה שנקרא בת קול, על כי השפע מהבורא ברוך הוא יתברך נשפע בכל יום רק שמצמצם האדם את עצמו כדי שיוכל לקבל השפע כפי הכנת קבלתו יש אדם שמצמצם לחכמה שיחכם בעבודת השם יתברך ויש שמצמצם לעושר וכבוד ולחן ולשאר הטובות ולכל אחד כפי הכנת קבלתו יהיה השפע כמו שהוא נשפע מאת הבורא יתברך אשר הוא כלול הכל זה נקרא בחינת קול והשביל שכל אחד עושה גבול לירידת השפע נקרא בת הוא לשון מדידה כמבואר ביחזקאל הרמז על הגבול והצמצום ומדידה שכל אחד עושה ומצמצם לרצונו.

(קדושת לוי, פרשת חי שרה)

וזהו איש מזריע תחלה יולדת נקבה, דהיינו שמה שצריך להיות ע"י אתערותא דלעילא תחלה בזמן שאין בהמ"ק קיים ע"י זה צריך להיות בחי' מספר וצמצום בחי' נקבה ודין. וזהו שארז"ל בת קול שמנהמת כיונה ואומרת אוי לבנים כו' כנזכר בגמרא רפ"ק דברכות. ופ"ב דחגיגה יצתה בת קול ואמרה שובו בנים שובבים. וזהו מ"ש בזהר ענין הכרוזין שמלמעלה והם נמשכים מבחי' י"ג מידות הרחמים לעורר בתשובה. ועמ"ש ע"פ אדם כי יקריב מכם. אך לפי שהתעוררות זו נמשך מבחי' אתערותא דלעילא לבד איש מזריע תחלה ע"כ יולדת נקבה היינו בחינה הנק' בת קול שהוא התולדה מבחי' קול העליון. והוא בבחי' גבורות וע"כ נקרא בת.

(רש"ז מלאדי, ליקוטי תורה, פרשת במדבר ו, ג)

ובת קול יוצא בכל יום [כן מובא בספרים ואולי הוא באיזה מדרש דבגמרא חגיגה ובירושלמי פרק ב' דחגיגה (הלכה א) ורות רבה (ו, ד) על פסוק (רות ג, יג) ליני הלילה וקהלת רבה (ז, טז) על פסוק (קהלת ז, ח) טוב אחרית אין הלשון בכל יום רק דאז שמע אחר הבת קול] שובו וכו' וידוע דהם ההרהורי תשובה שנופלים בלב כל אדם מי שזוכה להיות לבבו פנוי לשמוע אותו קול המעוררו...
וכפי הירושלמי דחגיגה וכן הוא במדרש רות וקהלת שם והובא גם כן בתוספות חגיגה שם דאחר שמע בת קול זה מאחורי בית קודשי קדשים ביום הכפורים שחל בשבת, נראה דעיקר תוקף התעוררות זה הוא ביום הכפורים דאז הוא ההתעוררות הכל הלבבות דבני ישראל דכמעט אין אחד מישראל שלא יעלה בלבבו אז איזה הרהור תשובה בלבבו, והוא מאותו הקול שובו וגו' המפוצץ ויוצא מסוף עולם ועד סופו ונשמע לכל הלבבות מבני ישראל אשר לא נטמעו עדיין בין העמים לגמרי, דאפילו אחר שנגזר עליו חוץ וכו' מכל מקום שמע הבת קול ולא לחנם שמעו והיינו שגם הוא התעורר אלא שלבו התעהו לחשוב כי חטא כל כך עד שאין התשובה מועלת לו עוד ומן השמים פותחין לבא ליטמא על ידי השמיעה דחוץ מאחר דזה הפתיחה שמראין לו שאין מעוררים אותו לגמרי כמו לכל ישראל, אבל אדרבא מראין לו פתח כאילו הוא חוץ מהם והיינו מצד הבת קול דשובו וגו'.
וכידוע דגם הוא אילו נתחזק עם כל זה ושב היה מועיל לו דאין לך דבר העומד בפני התשובה ואף בת קול זה ששמע אף שהיה לטורדו מצד הבא ליטמא, מכל מקום אילו היה בא ליטהר היה גם זה לסיוע לו דהיה לו להתבונן אילו לא חפץ בו ה' למה השמיעהו באמת ואין ה' יתברך חפץ במות המת ולמה זה יגלה לו שנדחה אם לא כדי שיתעורר על ידי זה לשוב עוד בחזקה יותר להתמרמר לפניו יותר ולעורר רחמיו רבים על עצמו ולהרבות בתפילה ותחנונים, וכענין מה שאמר ה' למשה בחטא העגל להודיע עונשם וחרונו עליהם כדי שיתפלל בעדם, וכן הוא אצל אחר לענין זה הודיעוהו כדי לעוררו שירחם על עצמו איך בן חביב כמוהו שזכה כבר ליכנס בפרדס ולחפש בגנזיא דמלכא נטרד בפתע פתאום ולהרים קול בכי ותחנונים לפני אביו שבשמים, ובודאי רחמי שמים מרובים כרחם אב על בנים שאף שזורקו לחוץ ואומר שלא יניחו עוד ליכנס לביתו מכל מקום עיניו צופיות כל שעה שישוב וירחמהו כי יטיב מעשיו, ואפילו אם נסגרה הדלת לפניו בכל העולמות מפני מדת הדין ידו של הקב"ה פרוסה תחת כנפי החיות לקבל בעלי תשובה כמו שאמרו בפסחים (קיט.), והוא המחתרת ברקיע שעשה הקב"ה למנשה לקבלו בתשובה מפני מדת הדין כמו שאמרו בסנהדרין (קג.) כי הוא היה גם כן דוגמת אחר דידע כוחו ומרד כמו שאמרו בירושלמי ומדרשות שם בטעם חוץ מאחר כי גם מנשה היה תלמיד חכם גדול...
ומי שהגיע למדריגה זו [ההתחברות והדביקות בה' יתברך] ועם כל זה מורד ענשו מצד מדת הדין לסתום בפניו דלתי התשובה כענין בפרעה שאחר שבמכות הראשונות הראו לו ידיעת כח ה' יתברך כפי כח השגת האומות ועם כל זה מרד היה במשפט להכביד את לבו אחר כך ולא כשאר בא ליטמא דרק פותחין, ומדת הדין טוענת גם ברשעי ישראל שידעו ומרדו להיות המשפט כן דמה נשתנו אלו מאלו ואף כשרוצה לשוב לא די שאין מסייעין אלא שמצד מדת הדין טורדין את לבבו להסיח דעתו מהתשובה.
וזהו ענין קיבול התשובה כי כאשר ה' יתברך מקבל לרצון אז מצוה גוררת מצוה ובכל עת מוסיף והולך דכל שבא להוסיף לטהר הסיוע מן השמים הולך ומתגבר גם כן, ואם הגיע לכך שמדת הדין מעכבת אז ה' יתברך חותר חתירה היינו כענין הכרוז חוץ מאחר. דלפני מדת הדין מראה שמדחין אותו ומכבידין את לבו בזה ובאמת הוא אדרבא התעוררות אם השכיל לדעת שזהו התעוררות דרך חתירה שלא יניח מלדפוק על דלתי התשובה להתקבל בידי אדם העליון שתחת כנפי החיות, היינו שאין ההתעוררות בהתגלות לבו על ידי הבת קול דשובו וגו' רק מצד ההתבוננות במעמקי הלב שהמעמקים של כל זרע יעקב הם דבוקים בשורשם ומקורם צורת אדם העליון שהוא צורתו של יעקב אבינו ע"ה החקוקה בכסא הכבוד...
ויום הכפורים שחל בשבת אז האתערותא ביתר שאת תוקף ועוז על כן אז הגיע הבת קול גם לאחר ומבית קודשי קדשים ששם הוא מקום הכפרה והסליחה לכל ישראל בכניסת כהן גדול לפני ולפנים, והסליחה היינו רק על ידי התעוררות התשובה באותה שעה באמת בכל הלבבות מעומקא דליבא ומאהבה גמורה, ואף על פי שבת קול המעורר לתשובה יוצא בכל יום וכל שכן בעשרת ימי תשובה וכל שכן בשבת וכל שכן ביום הכפורים, לא הגיע עדיין שעת אתערותא ללב אחר שנדחה כל כך עד יום הכפורים שחל בשבת וגם זה כשרכב אחורי בית קודשי קדשים שהמקום גורם גם כן להכניס קצת קדושה בלב ואיזה הרהור תשובה.
וגם זו האתערותא לו דרך שמאל דוחה כנזכר לעיל ולא פעל בו כלום בשעתו ואדרבא נדחה יותר על ידי שמיעת השמאל דוחה ולא הרגיש מהימין מקרבת הגנוזה ונעלמת בזה, ולא זכה ליסורין שיביאוהו לשוב בחייו דגם לזה צריך זכיה וזכות אבות כמו שהיה למנשה, ורק בשעת דכדוכה של נפש עוררו ר' מאיר לשוב מפחד יסורי המיתה, ולפי שלא היתה תשובה גמורה בכל לבבו רק מפחד המיתה לבד על כן הוצרך אחר כך לשנים ממשפחה לזכותו ולהביאו לעולם הבא בכוחם וזכותם והם ר' מאיר ור' יוחנן.
ואף על גב דאין מידי מציל כתיב ולא אברהם מציל ישמעאל בנו כדאיתא בסנהדרין (קד.) ואף על פי שהוא אוהבו ורוצה להטיב לו אין יכול בעולם הבא דלא כהעולם הזה העולם הבא שכל אחד נוטל חלקו הראוי לו ואילו לא שב כלל עד שבמשפט היה אובד כל חלק לעולם הבא שלו ודאי הם לא יכלו לעשות לו כלום, רק ששב מתוך יסורי מיתה בזה אמרו אחד מעיר ושנים ממשפחה מצילין כולם, כי ה' יתברך מקבל שבים לעולם כל ששב ומתחרט דאף דנעשה רק כשגגות דצריך עדיין כפרה די לו בדבר מועט לכפרה כקרבן, וכן תענית דיום הכפורים שבא על זה לכפר אחר התשובה שנעשה כשגגה דמיעוט חלבו ודמו נחשב כקרבן וכל שכן המיתה שנשפך דמו לגמרי דמכפרת על זה, ורק שמדת הדין מקטרגת נגד היודע רבונו ומורד דהא דנחשב כשגגה אחר התשובה הוא לפי שהחטא היה רק על ידי רוח שטות שהתעהו והעלים ממנו ידיעת רבונו באותה שעה ועידן דיצר הרע, אבל זה שיודע ומורד יש מקום לטעון נגדו שלא יחשב לשוגג על ידי התשובה כל שלא הגיע לתשובה מאהבה שיחשבו לזכויות, ועל זה הועילו ר' מאיר ור' יוחנן שעוררו מדת הדין בשעת פטירתן, דידוע דביומי דהילולא דצדיקים גמורים כאלו יש שמחה גדולה בעולמות עליונים ומרוב השמחה בטלים כל המקטרגים ואין שטן ואין פגע רע והרחמים גוברים ואז יכולים להעלות כמה נשמות הדחויות מפני קטרוג ומדת הדין שגברה עליהם ועל כן יכולו לזכותו, ולא שבכוחם הצילוהו רק שפעלו דנתקבלו תשובתו בכח הרחמים רבים שנתרבו בעולמות עליונים על ידיהם.
וגם יש לומר שהיה על דרך שנאמר (איוב כב, כח) ותגזור אומר ויקם צדיק גוזר והקב"ה מקיים כי נעשה הוא מכריע בבית דין של מעלה והלכה כמותו בגזירותיו נגד גזירת דינא עילאה, כי כל המשפטים בכל עולמות עליונים הכל הוא על פי התורה והתורה כבר נמסרה לתחתונים...
וכן הם גזרו אאחר כן במשפט והכל על ידי ההרהור תשובה שהיה לו לפני מותו אף שלא היה תשובה גמורה רק דמיון של תשובה כלשונו של רבי מאיר (רות רבה ו, ד וירושלמי חגיגה פרק ב הלכה א) דומה שמתוך תשובה נסתלק דמשמע שאינה תשובה ברורה רק דומה וכו', ומכל מקום הם גזרו ופסקו שגם תשובה זו מועילה לתלמיד חכם גדול כמותו שאין עבירה מכבה תורתו, ואפילו תשובה קלה כזו וליודע ומורד כמותו הועילה על ידי גזירת ר' מאיר ור' יוחנן.
וכפי מה שכתבתי שהוא דרך גזירה ופסק שלהם לא לו לבד הועילה רק למי שכל כיוצא בו גם כן אחר שכבר נפסקה הלכה על פעם שתתקבל תשובה כזו לתלמיד חכם שכיוצא בו.

(רבי צדוק הכהן, תקנת השבין, אות יב)

...והבת קול הוא מה שבא התעוררות בלב כל אחד מישראל כמו שאמרו מהבעל שם טוב ז"ל. ובזוהר הקדוש (ח"ג קכז ע"א) בכל יומא ויומא כרוזא קאי ואמר עד מתי פתיים תאהבו פתי וגו' שובו בנים שובבים וגו' ולית מאן דירכין אודני'. והוא על דרך שאמרו, כבר שמעתי מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאחר, והיינו הבת קול שהוא בכל יום. ואז היה חוץ מאחר ואיתא (בשל"ה הקדוש ובספר ראשית חכמה) שלאחר רק לא היו מסייעין ומעוררין על התשובה ומכל מקום אם היה עושה תשובה היה נתקבל.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת נצבים, אות ה)

בלתי עזר ה' יתברך אי אפשר לעזוב הרע כמו שאמרו בגמרא (סוכה נב.) אלמלא הקב"ה עוזר לו אינו יכול לו... והסייעתא הוא על ידי הבת קול שובו בנים שובבים עד שנשמע גם לאחר כמו שאמרו. ומה הוא תועלת הבת קול הוא על דרך שאמר הבעל שם טוב זצ"ל על מה שאמר בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב אוי להם לבריות מעלבונה של תורה ומה תועלת מהבת קול אם לא שומעים קולו, ואמר שמזה בא התעוררות בלב ישראל לתורה. וכן מבת קול שובו בנים שובבים נתעורר בלב ישראלי הרהורי תשובה, רק האדם אינו משים לב וסבור הוא שהוא סתם ממחשבות לבו.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת וילך ושבת תשובה, אות כא)

שובו בנים שובבים חוץ מאחר
וגם אם יאדימו כתולע שהוא לשון מפעיל כתולעת שצובע את אחרים, היינו גם מי שהחטיא את אחרים יש בכח להתהפך כצמר... כי גם אלישע אחר ששמע מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאחר והיה זה מפני שאין מספיקין בידו ועם כל זה היה בזה התעוררות לדחוק את עצמו והיה מועיל תשובתו גם כן כדאיתא בשל"ה הקדוש.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת דברים, אות יא [ובדומה בפרשת נצבים, אות ה])

וגדולה מזו כתב הראב"ד ז"ל שאפילו המבין עקר מעקרי התורה בחלוף האמת מפני שהוא טועה בעיונו, אין ראוי לקראו מין. שכך כתב בספר ההשגות, על מה שכתב הרמב"ם ז"ל שהאומר שהשם יתברך הוא גוף הוא מין, וכתב עליו הראב"ד ז"ל: אמר אברהם, אע"פ שעקר האמונה כן הוא, המאמין היותו גוף מצד תפיסתו לשונות הפסוקים והמדרשות כפשטן אין ראוי לקרותו מין. עכ"ל. וזה הדרך יראה אמתי ונכון, ממה שנמצא לרז"ל אמרם על אלישע בן אבויה: "שובו בנים שובבים חוץ מאלישע אחר, שיודע בוראו ומתכוין למרוד בו". הנה בארו בפירוש כי מי שיודע האמת ומתכוין להכחישו, הוא מכת הרשעים שאין ראוי לקבל אותו בתשובה, אבל מי שאינו מתכוין למרוד ולא לנטות מדרך האמת ולא לכפור במה שבא בתורה, ולא להכחיש הקבלה, אלא לפרש הפסוקים לפי דעתו, אע"פ שיפרש אותם בחילוף האמת, אינו מין ולא כופר חלילה.

(ספר העקרים, מאמר ראשון פרק ב)

והא דאמרינן במסכת חגיגה פרק אין דורשין, דיצאה בת קול ואמרה שובו בנים שובבים חוץ מאחר כו', תשובתו בצדו, שידע את כבודו ומכוין למרוד בו. ואם תאמר והלא מנשה משומד להכעיס היה, ואפילו הכי כשעשה תשובה קבלו הקב"ה, כדאמרינן בפרקי רבי אליעזר (פרק מג)... ויש לומר דמשומד להכעיס ד'אחר' ומשומד להכעיס דמנשה אינם נכנסים תחת סוג אחד, רק הם על שתי בחינות. דזה היה יודע כבודו, רצונו לומר הכיר האמת עם עצמו וידע בבירור שהוא יתברך המלך הכבוד סלה ואין עוד מלבדו, ומכוין למרוד בו באמרו שמא ח"ו שתי רשויות יש בשמים, הרי העיד עדות שקר בעצמו, על כן נטרד מן העולמות. מה שאין כן במנשה, אף על פי שהיה משומד להכעיס לא נאמר אצלו ידע כבודו וכו', והמשכיל יבין.
ועוד דאפילו אלישע 'אחר' אם הפציר והרבה בתפלה והיה מסגף עצמו בסיגופים גדולים וקשים כמו שעשה מנשה, יכול להיות שהיה מקובל ברחמים רבים [ע"ל בסימן נב]. ואע"פ ששמע מאחורי הפרגוד חוץ מ'אחר', לא היה למנוע את עצמו מן הרחמים, אף שידע כבודו ומרד בו. ודוגמא זו מצינו ברבי אלעזר בן דרדיא [בפרק קמא דע"ז]... כך לא היה לו ל'אחר' לייאש את עצמו מן התשובה, אע"פ שבת קול יצא והכריז חוץ מ'אחר', היה לו לעשות את שלו אפילו היה מת בתוך התשובה.
[אמר המגיה [בן המחבר]: בתחלת המחשבה ראיתי כן תמהתי על מה שכתוב כאן בפנים דאלישע אחר נטרד מטעם דיודע כבודו מה שאין כן במנשה אע"פ שהיה משומד להכעיס כו', דמה לי להכעיס ומה לי מכוון, הלא דא ודא אחת היא ותועבת ה' גם שניהם, כי מי שעושה להכעיס הוא גם כן מתכוין למרוד בו.
ואחר אשר התבוננתי אל המראה הזאת, הקרה ה' לפני טעם נכון ומספיק לעניות דעתי, והוא זה, כי כבר ידוע שיש חילוק בין אמונה שהוא מצד הקבלה בלתי מושגת אצלו אלא נמשכה לו מצד קבלת אבותיו איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה, וזה חלק ההמוניים, ובין אמונה שהיא מוכרחת גם כן מצד השגה שהשיגה אותה שכלו ביתר שאת על הקבלה, וזה חלק יחידי סגולה הנכנסים תוך גינת ביתן המלך מלכו של עולם, וכבר האריכו בזה המפרשים ובראשם ספר הנכבד חובת הלבבות. לכך אינו דומה הממרה בה' יתברך אשר השיגה ידו אחדותו, ממי שלא השיגה רק שמאמין מצד הקבלה בקל יוכל להתפתות לעזוב אמונתו אף כשהוא צדיק וישר ואינו הולך אחר עצת יצר הרע, כי אפשר שיפתוהו חטאים לומר כי אין ממש באמונה זו ח"ו, והוא יהיה פתי להאמין וישנה אמונתו, ונמצא אף שחטא לא הלך אחר היצר הרע. מה שאין כן אותו שהשיג בעצמו שאם יעזוב האמונה אין חקר לרעתו כי יודע רבונו, ועוזבו מחמת שהיצר הרע מפתיהו לילך אחר תאותו, והוא יודע שעושה רעה. וזה היה ענין אלישע אחר שנכנס לפרדס וידע וראה הכל בעיון השכל יותר משאר חוטאים, ואפילו הכי המרה, על כן מן הראוי שלא לקבל תשובתו. מה שאין כן חוטא אחר, שאף שמאמין מכל מקום קצת רפיא בידו.
ולתוספות ביאור דבר זה הנני מביא לך מה שמצאתי כתוב בספר ראשית חכמה בסוף שער היראה על פסוק שאמר ישעיה הנביא ע"ה ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה, זה לשונו שם, נראה שצריך האדם לחקור ולידע באמיתות למי הוא עובד ולמי הוא ירא, כענין מה שצוה דוד המלך ע"ה לשלמה בנו ע"ה, דע את ה' אלהי אביך ועבדהו. והטעם כי העובד דרך מצות אנשים מלומדה, פעם יעשה ופעם לא יעשה, ואין לבו תקוע באמונה, ואם יבא גוי או אחר כמוהו ויסתור לו אמונתו מכח ראיות וקושיות, אפשר שינוצח, אמנם העובד בידיעת לבו לא ינוצח בשום פנים וכו'.
והנה אמת נכון הדבר ומכוון לכל מה שהזכרתי לעיל מינה בענין זה. ומה שסיים דבריו, אמנם העובד בידיעת לבו לא ינוצח בשום פנים, הטעם הוא כי האמת יעשה דרכו דרך גבר בעלמא להחזיק האמת, ואלישע אחר שהיה יודע האמת הברור בלבו שהוא יתברך אחד יחיד, והוא חולק על האמת שלא כדרך העולם, אין זה כי אם רוע לב העיד שקר בעצמו, על כן גדול עונו מנשוא. וזה הדעת עצמו הוא דעת א"א י"ץ, ורמז זה במלות קצרות, במה שכתבתי בפנים שאלישע הכיר האמת עם עצמו וידע בבירור שהוא יתברך המלך הכבוד סלה וכו', רק שקצר קצת וסמך על המבין, כמו שסיים דבריו והמשכיל יבין. ואין כל אדם משכיל להבין את זאת מתוך קיצור לשון הכתוב בפנים, על כן באתי אחריו ומלאתי את דבריו בענין שיהיה מובן לכל כוונת א"א י"ץ בזה. עוד אני אומר בתשובות שאלה זו, ח"ו שלא יקבל ה' יתברך תשובה, כי ודאי אילו אלישע עשה תשובה הגונה, אז היה ה' יתברך מקבלו בשתי ידים. ומה שאמרו שובו בנים שובבים חוץ מאחר, הענין כי ה' יתברך אל חפץ חסד הוא וחושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, על כן הוא תובע בפה ומקדים לבני אדם ומבקש שיעשו תשובה, אבל איש כזה כמו אלישע אחר, אינו הגון שה' יתברך יפציר בו ולהשיאו עצה טובה שיעשה תשובה, רק אם יעשה מעצמו יעשה, ולא שיפתהו ה' יתברך. וזהו שובו בנים שובבים, אני פותח לכם שתעשו תשובה, חוץ מאחר, וק"ל].

(שני לוחות הברית, מסכת ראש השנה, הצעות לתשובה חמישית [אות קיז-קיט] [וכן בשער האותיות - עמק ברכה (כ-כב) [אות שלט-שמ]])

וזה טעם גם כן שמצינו פעמים שננעלו שערי תשובה גם בפני פושעי ישראל כמו שנאמר (ישעיה ו, י) השמן לב העם הזה וגו' פן יראה וגו' ושב וגו', וכן אמרו באחר ובמנשה (סנהדרין קג.) דמדת הדין עיכבה לקבלו והוצרך לקבלו בתשובה דרך מחתרת ברקיע, ובמדרש (דברים רבה ב, כ) אמרו דמלאכי השרת היו סותמין חלונות הרקיע, ובפסחים (קיט.) דידו של הקב"ה פרוסה תחת כנפי החיות לקבל בעלי תשובה מפני מדת הדין המקטרגת שלא לקבלם, והרי אין לך דבר שעומד בפני התשובה דמשפט התורה לקבל שבים ותשובה קדמה לבריאת העולם כמו שאמרו בפסחים (נד.) ואיך יקטרגו, אבל זהו באותם שהרבו לפשוע בכל מיני רע שבכח בחירתם באופן שמצד מעשיהם הרי הם ככל הגוים ונקראים בשם לא עמי, ולא נשאר בהם אלא אותו שורש טוב הנעלם ששם אין מציאות רע ואין יד וכח הבחירה מגעת לשם ומדת הדין הוא במקום שיש מציאות רע דעל זה שייך דין ומשפט... וכן מדת הבת קול שהשמיעה לאחר שובו וכו' חוץ מאחר, ושם אין הכרה לאותו שורש הנעלם שהוא ממקום גבוה יותר, ועל כן הם אצלם בכלל גוים שאין לקבל בתשובה ואי אפשר לו לחזור לשורשו בכח תשובתו אלא על ידי פשיטת יד הקב"ה דרך מחתרת והעלם להאיר לו מאותו האור הנעלם, שאין יכול להאיר לו מצד ההתגלות שכבר כולו רע מצד התגלות כל מעשיו וכוחותיו ומחשבות מוחו ולבו רק דרך העלם למעמקי הלב שאלמלא הקב"ה עוזר אין יכול ליצר הרע... אלו שכבר קלקלו במחשבה דיבור ומעשה הרעים כל חלקי נפש רוח נשמה עד שנאטם ונטמטם הלב לגמרי, אם על ידי יסורין וכיוצא בו מתעורר לשוב אי אפשר לו לשוב לשורשו הטוב אלא מצד התעוררות רחמי שמים המרובים להאיר לו ולפשוט ידו להוציאו מהאפלה בהארת אור עליון למעמקי הלב שלא בהדרגה דרך פתחים בהתגלות מוחו ולבו ומשם יתפשט האור ויבוא גם להתגלות לבו שיוכל להתגבר ולהתקומם נגד היצר הרע מה שלא היה יכול מקודם ולגרשו ממלכותו ושולטנתו בכל חדרי לבו וישוב להיות לב טהור.

(רבי צדוק הכהן, תקנת השבין, אות טו)

באמת רצון ה' יתברך שינצחוהו בכהאי גוונא, ועל דרך שאמרו (בבא מציעא נט ע"ב): "לא בשמים היא" והקב"ה חייך נצחוני בני, וכן בהפועלים (שם פו.) נחלקו מתיבתא דרקיע עם הקב"ה, שעניני התורה מסורים לבני ישראל, ואף זה בכלל עניני התורה, שאין לו לעבור על דברי תורה, והרי זה על דרך שאמרו גבי אחר דכל מה שאומר בעל הבית עשה חוץ מצא, שאין מכל מקום לשמוע לה' יתברך הנועל בפניו דרכי התשובה.

(רבי צדוק הכהן, ליקוטי מאמרים, אות טז)

והמכוון על דרך מה ששמעתי מרה"ק זצוק"ל על מה שנאמר מושל באדם צדיק מושל יראת אלקים דקאי על בעל תשובה... מושל יראת אלקים, היינו אף מי שנמנע ממנו התשובה מן השמים כאחר ששמע שובו בנים שובבים חוץ מאחר (כמו שאמרו חגיגה טו.) מכל מקום אם היה דחיק נפשיה ועייל והיה שב בתשובה היה מועיל וכמו שאמר השל"ה הקדוש וסמכו על מה שאמרו (פסחים פו.) כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא וזהו מושל ביראת אלקים כביכול (ונתבאר מקץ מאמר ב, ויגש מאמר ג) וזה כונת התנא דבי אליהו דדרש שפכי כמים לבך על התשובה כמו שאמרו בבראשית רבה ואמר נכח פני אדני כביכול לשון מלחמה. שהבעל תשובה מופיע בו השם יתברך תקיפות שיוכל לעמוד מנגד ולהתגבר בתשובה ויתקבל. ומה שאמרו חוץ מאחר היה רק שלא יסייעוהו אבל אם היה זוכה להתגבר בתשובה היה מתקבל גם כן.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת שמות, אות ד)

הכלל שאין לך דבר שלא יתוקן בתשובה, ומה שפירשו בזוהר שאינו תלוי בתשובה הוא שתשובתו קשה, ואף זה מכלל קושי התשובה שמראים לו שאינו תלוי בתשובה ואין לך דבר שעומד לפני התשובה, ואף אם שמעת שובו בנים שובבים חוץ מפלוני כענין אלישע אחר, אל תחוש, שהרי אלישע אחר סוף סוף נתקבל אפילו שלא שב כל שכן אם היה שב שהיה מועיל לו יותר ויותר אלא שסגרו דלתי התשובה בפניו והיה צריך להפציר עד יפתח הפתח, וזהו מה שאמרו ז"ל (פסחים פו, ב) כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא. בעל הבית דהיינו הקב"ה כל מה שיאמר לך עשה מהמצות עשה, חוץ מצא שאם יאמר לך צא מביתי ואל תכנס כענין אלישע אחר, אל תשמע לו אלא תכנס בתשובה כי זה חשקו של בעל הבית, אלא שמטעה אותך.

(ראשית חכמה, שער הקדושה, פרק שבעה עשר [אות כא], הובא בשני לוחות הברית, שער האותיות, עמק ברכה (כג), ומסכת ראש השנה, הצעות לתשובה חמישית [אות קיז-קיט])

ומה שאמרו באחר שובו בנים שובבים חוץ מאחר מונעים היו לו מן השמים דרכי התשובה והחליקוהו בדברים לטורדו מן העולם על כמה מרדים שעשה והחטיא את הרבים כדמייתי בירושלמי ותנן כל המחטי' את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשוב' ואני שמעתי משמא דגמ' דבהא טעה אחר שלא היה לו להשגיח בבת קול ששמע שובו בנים שובבים חזץ מאחר דקי"ל כל מה שאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא כדאמרי' בס"פ מי שהיה טמא והיה לו לשים פניו כחלמיש לשוב בתשובה שאם היה שב בתשובה שלמה היו מקבלים אותו והרי אמרו בירושלמי כשאמר לו ר' מאיר בשעת מיתתו אף אתה חזור בך א"ל וע"כ מקבלין אמר תשב אנוש עד דכא עד דכדוכה של מות באותה שעה בכה ומת אמר כמדומה שמתוך תשובה מת והועילה תשובתו למדייניה ולאתוייה לעלמא דאתי.

(שו"ת מהרי"ט חלק ב, או"ח סימן ח)

[הטעם הוא, כי עסק במינות, שנאמר עליה "כל באיה לא ישובון" (ע"ז יז ע"א). אבל של"ה מסכת ראש השנה, עמוד הדין, אומר שאם היה מתחרט חרטה גמורה, היו מקבלים אותו.]

(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף ז ע"ב) לטקסט

[קשה הרי תשובה מועילה על כל העבירות, והועילה אף למלך מנשה? י"ל שאכן אילו שב בתשובה היה מועיל, אבל כיון שחטא כל כך, לא היתה מועילה תשובה רגילה כי אז היה כעושה ע"מ לקבל פרס, ולכן אמרו "חוץ מאחר" כדי שיחשוב שלא יקבל שכר בעוה"ב על תשובתו, ובכל זאת ישוב, בתשובה שלא על מנת לקבל פרס, ורק תשובה מעולה כזאת תועיל לו. אבל הוא לא הבין וחשב שלא תועיל לו שום תשובה.]

(רבי שלמה אהרן ורטהיימר, במאמר בס' קדיש לעלם (גרייבסקי), דף כט ע"ב) לטקסט

וכאשר שמעו שחטאו... חשבו לתקן זה באמרם הננו ועלינו ואח"כ ויעפילו לעלות וגו', אף ששוב לא היה להם חשבון ודעת לנצח, אעפ"כ חשבו לעשות רצון ה' יתברך שחשבו שכן הוא רצון ה' יתברך, וכמו שאמרו ז"ל באחר ששמע בת קול שובו בנים שובבים חוץ מאחר, והכוונה היתה שאעפ"כ ידחוק ויכנס בתשובתו, וכן חשבו הם. ובזה חשבו לעורר מדת הרצון כנ"ל, אך היה גזר דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע.

(שם משמואל, פרשת שלח, שנת תרע"ב)

ותמרו פי ד' ותזידו ותעלו, שזה לא היה מחסרון אמונה בכח והשגחת ה' יתברך רק היו סבורים ע"ד שפירשו (ע' של"ה צח: ד"א ועוד וכ"כ) כל מה שיאמר לך בעה"ב עשה חוץ מצא (פסחים פו:) שאם ידחוהו מתשובה כמו לאחר, לא ישמע וישוב, כן היה בדמיונם כי ה' יתברך מנסה אם ימסרו נפשם ונשמתם גם יחד למלאות רצונו האמיתי כי יבואו לארץ.

(משך חכמה, דברים פרק ט פסוק כג [וכן בשם משמואל, פרשת שלח, שנת תרע"ב])

[הוא החמיץ בגלל קריאת ספרי מינים או ספרי יוונים. הוא לא הצליח לעמוד בנסיון הגדול כשראה את ירידת עם ישראל, והתגברות שונאי ישראל, ובפרט כשהמתייוונים והמינים פרצו בישראל ורצו לעקור את עיקרי אמונתנו. הוא לא בדק את ערכה של התרבות הנכרית, אם היא טובה יותר מהאידיאלים של היהדות, העיקר בעיניו היה שהוא זר וחידוש ונוגד את התורה - דבר שהוא "אחר" ואינו ממקור ישראלי. לא היה לר' מאיר סיכוי להחזיר אותו בתשובה, כי תכונתו היתה לאהוב כל מה שזר לישראל, גם אם אינו מביא שום תועלת ואינו מגדיל את כוחות נפשו. ה' קורא לחוטאים, בתוך לבם, לשוב לה', כי אין ממש בעבודה זרה, ולא ישבעו רצון ממנהגיהם, ולא יתרבה כבודם בעיני הגוים ע"י חיקוי דרכיהם. אבל זה לא משפיע על אוהבי הדברים הזרים.
תוספות מביאים בשם הירושלמי, ש"אחר" האשים את אביו שלא היתה כוונתו טהורה כששלח את בנו ללמוד תורה ולכן לא נתקיימה תורתו. גם בזמננו, עוזבי התורה מאשימים את הזקנים שאינם עושים לשם שמים, אלא רוצים להתפאר ע"י התורה. וכך האשים אותו האיש את הפרושים. אבל זה שקר.
הסיבה האמיתית מפורשת ברות רבה - שראה מי שנטל אם על הבנים והכישו נחש, וראה את לשונו של ר' יהודה הנחתום בפי כלב.]

(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 146-148)
לטקסט

שובו בנים שובבים חוץ מאחר אמר הואיל ואיטריד ההוא גברא מההוא עלמא ליפוק ליתהני בהאי עלמא וכו' נפק אשכח זונה תבעה אמרה ליה ולאו אלישע בן אבויה את עקר פוגלא ממישרא בשבת ויהב לה אמרה אחר הוא

["שובבים" משמעותו עשייה בלי דעת, מתוך תאוה, וקל לו לשוב בתשובה כי שכלו בריא. ואילו מי שהשתבש בשכלו, קשה לו לשוב, ואחר השתבש בשכלו. אח"כ השתרש בחטא, ונעשה בעל תאוה פשוט, "ליהנות מהעולם", והיינו בתאוות בהמיות. ועקר צנון, כי טבע הצנון הוא שאם עוקרים אותו מאוחר מדי, הוא מקולקל ומיובש, ובזה הראה לה שאיחר את מועד התשובה. ועקר דווקא בשבת, ולא אכל, אלא רק הראה לה, לרמוז שזה לא רק שהיו לו תאוות. ולכן אמרה "אחר הוא" - שהחליף את שיטתו.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף יט ע"א-ע"ב) לטקסט

הואיל ואיטרד ליה מעלמא דאתי לפוק ולתהני בהאי עלמא
אמנם זה המין באלו הדעות, ר"ל בלתי האמין בתועלת התשובה, רחוק מאד ולא נמצא נכשל בזה אישי מבעלי הדת ומן הנמשכים אחריה. אבל המין השני, ר"ל היות מחשבת מי שהפליג במרד שלא תועיל לו התשובה להפלגת מה שהמרה, נכשלו בו רבים, וגרם להם זה הדבקם במעשיהם הרעים, כמו שהתבאר ממאמר אלישע בן אבויה שאמר בהתיאשו מן התשובה: הואיל ואיטרד ליה מעלמא דאתי לפוק ולתהני בהאי עלמא. ואמר זה בדעתו שחטא בעקר האמונה בענין יחוד השם, כמו שדרשו שם: אחר קצץ בנטיעות, ר"ל שהפסיד אמונתו, מאי חזא חזא מטטרון דאיתיהיבא ליה רשותא חדא שעתא ביומא וכו' אמר שמא חס ושלום שתי רשויות יש, אפקוה לממטרון ומחיוה בשתין פולסי דנורא ואיתיהיבא ליה רשותא למיקלינהו לזכותא דאחר, ועליו נאמר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, זהו לשון ההגדה. ובאורה אצלי שזה, ר"ל אלישע בן אבויה, טעה ליחס ממשלה למערכות העליונות, מצד מה שראה בעיונו בהראות פעלות מהם בארץ, וזה ממה שטעו בו קדומים כמו שיתבאר בזה, עד שציר דלת כל התורה והחכמה סובב על זה, ר"ל להזהיר באמונת היחוד ובהרחקת השניות, וזה יסוד מיסודות האמונה ופנה מפנותיה החזקות. והמשל באמרו אפקוה למטטרון ומחיוה בשתין פולסי דנורא, ר"ל שלא נכשלו אחריו בזה הדעת, אבל חקרוהו ומצד עיונם האמתי הוציאוהו מזאת המדרגה לבלת ייחסו ממשלה בלתי לה' לבדו, חלילה, ואמרם בזה ואיתיהיבא ליה רשותא למיקלינהו זכותא דאחר, המשל בזה שזה העון, ר"ל זאת האמונה הפסידה כל חכמותיו והעבירה באש כל זכויתיו ואם הרבה בהם, שזהו עקר עבודה זרה, וכבר אמרו ז"ל שכל המודה בע"ז ככופר בכל התורה כלה... ונשוב לענינינו והוא, שבידיעת אלישע בן אבויה הפסד אמונתו חשב לבלתי היות לו תקנה בתשובה לגדל חטאו, כמו שדרשו ז"ל, שאל אחר את ר' מאיר אחר שיצא לתרבות רעה מאי דכתיב לא יערכנה זהב וזכוכית, אמר לו אלו דברי תורה שקשין לקנותן ככלי זהב ונוחין לאבדן ככלי זכוכית, אמר לו האלקים אפי' ככלי חרס, אמר לו עקיבא רבך לא כך אמר אלא מה כלי זכוכית אע"פ שנשבר יש לו תקנה אף תלמיד חכם אע"פ שסרח יש לו תקנה, אמר לו ר' אף אתה חזור בך, כלומר אחר שאתה אומר בשמו של ר' עקיבא שיש תקנה ותועלת בתשובה, אמר לו שמעתי מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים, חוץ מאחר. ובדרש (ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א) אמרו על זה, שובו בנים שובבים חוץ מאלישע בן אבויה שהיה יודע כחי ומרד בי. וזה אמנם דמיון היות זה הדעת פשוט בעיניו שלא תועיל התשובה למפליגים במרד, ואם תועיל לקצת החוטאים, וזה אמנם עד שגרם לו זה הדעת להדבק בדרכו הרעה ולהמשיך אחר התאוות להוסיף על חטאתו פשע, והוא אמרו הואיל ואיטרד ליה מעלמא דאתי ליפוק וליתהני מהאי עלמא, ומפני זה השתדלו רבים לבטל לעקר זאת הכונה.

(רבי מנחם המאירי, חיבור התשובה מאמר א פ"א עמ' 23-25)

...שנאמר ויזנב בך כל הנחשלים וגו' ואיתא (בפסיקתא רבתי ומד"ת שם י) זה שבט דן שפלטו הענן כו', ולהם הכניס היאוש מלשוב בתשובה ועל ידי זה פיתה אותם על דרך שאמר אחר, הואיל והטריד ההוא גברא מההוא עלמא ליפוק ליתהני בהאי עלמא.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת זכור, אות א)

בראת רשעים
והנה האלקים עשה את האדם ישר וכמו שאמרו (ברכות י.) הקב"ה טהור אף נשמה טהורה, ובדברים רבה (ב, לו) איתא עוד הקב"ה יחיד והנשמה יחידה והיינו גם כן ריבוי המתאחד, וזהו בצלם ודמות אלקים האמור בפרשת בראשית על תחילת הבריאה קודם החטא, אבל בפרשת נח דקאי אשופך דם וגו' שהוא אחר שיש יצר הרע ומציאות שפיכות דמים וגם זה עיקרו מתחילת הבריאה מה' יתברך וכמו שאמרו (חגיגה טו. וסוטה כב. ובבא בתרא טז.) בראת רשעים והיינו על ידי כח הבחירה שמסר להם ובחר באכילת עץ הדעת לדעת טוב ורע, אז נקרא בצלם אלקין והיינו מצד ההתפשטות הכוחות.

(רבי צדוק הכהן, תקנת השבין, אות טו)

זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן נתחייב רשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנום
כבר נאמר על אחד מן החסידים, שזכרו אותו לרעה, וכיון שהגיעו הדבר, שלח למדבר בו כלי מלא מזימרת ארצו, וכתב אליו: הגיעני, ששלחת לי מנחה מזכיותיך, וגמלתיך בזה. ואמר אחד מן החסידים: הרבה בני אדם יבואו ליום החשבון, וכשמראים להם מעשיהם, ימצאו בספר זכיותם זכיות שלא עשו אותן, ויאמרו: לא עשינו אותן, וייאמר להם: עשה אותן אשר דיבר בכם וסיפר בגנותכם. וכן כשיחסר מספר זכיות המספרים בגנותם, יבקשו אותו (אותם) בעת ההיא, וייאמר להם: אבדו מכם בעת שדיברתם בפלוני ופלוני. וכן יש מהם גם כן שימצאו בספר חובותם חובות שלא עשו, וכשאומרים: לא עשינון, ייאמר להם: נוספו עליכם בעבור פלוני ופלוני שדיברתם בם [והתחייבתם בהן מפני שזכיותיכם לא הכריעון], כמו שנאמר (תהלים עט, יב): והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם חרפתם אשר חרפוך ה'. ועל זה הזהירנו הכתוב באמרו (דברים כד, ט): זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים בדרך.

(חובות הלבבות, השער הששי, שער הכניעה, פרק ז)

הנותנים מס באמת וביושר, נוחלים חלק בג"ע של אותן שאינם נותנים באמת וביושר, ואלו נוטלים חלק חבריהם בגיהנם. אם גזרו חרם לתת כך וכך מן הליטרא, ויש שאינן נותנין באמת, אלא מעט, ויש שנותנים באמת וביושר, הרי גוזלים חבריהם הטובים שנותנים יותר. יורשים חלקם בג"ע, והרשעים יורשים חלק חבריהם הטובים, בגיהנם.

(ספר חסידים, סי' רעח)

אמרו צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו רשע, בעדן, ונוטל רשע חלקו וחלק חבירו צדיק, בגיהנם, ויחלץ צדיק מצרה ויבא רשע תחתיו.

(ספר חסידים, סי' תרט)

תאנא שני סופרים יש בגיהנם, כותבים זה מקום פלוני וזה מקום פלוני, כי נכון לכל איש בין טוב בין רע מקומו בג"ע ובגיהנם, הרשע מביאים אותו להשיבו בגיהנם במקום שכתבו הסופרים זה מקום פלוני הצדיק, הנפסד על ידו בעוה"ז, והוא רואה שכתוב שם זה מקום פלוני, אומר להם למה תושיבוני במקום שאינו שלי, ואומר לו תחת כי הוא נפסד על ידך תשב במקומו ויפטר. ובבוא הצדיק בג"ע יושיבוהו במקום הרשע שהפסיד אותו, כי לכך נענש הצדיק ע"י הרשע שיטול חלקו בג"ע, ורואה הצדיק שכתוב בו מקום פלוני שהוא אותו שהפסידו, אומר הצדיק למה תושיבוני במקום שאינו שלי אומרין לו כי הפסדת על ידו.

(ספר חסידים, סי' תרי)

כל איש יש לו מדור מיוחד בגיהנם כאשר לו בגן עדן כמאמרם ז"ל, לכל אדם יש לו חלק בגן עדן וחלק בגיהנם זכה כו'. ועל זה אומר הוא יתברך על המחלל שבת או עובר עבירה זולתה בשבת, שיתו לבכם ו"לא תבערו אש בכל מושבותיכם" אשר לכם בייחוד לכל אחד בגיהנם ביום השבת, כי קדוש היום ואתם מבערים בו אש הטומאה ביום שאדרבא אור גיהנם מצטנן וניתש כח טומאת גיהנם בו.

(רבי משה אלשיך, תורת משה, שמות, פרק לה פסוק ג)

והוא מה שאמרו ז"ל, כי כל אחד מישראל יש לו חלק בגן עדן וחלק בגיהנם. זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן לא זכה וכו'. וראוי לדעת למה ילקה כפלים ליטול שני חלקים בגיהנם. אך הוא על שעושים להכעיס, כי שתים רעות לו בכל רשעותיו. אחת, העבירה בעצמה. שנית, היותו מכוין להכעיס.

(רבי משה אלשיך, תורת משה, במדבר, פרק כא פסוק כו-כח)

מי האיש אשר בנה בית חדש על ידי מחשבתו בגן עדן ולא חנכו לפעול אותם, ילך וישוב אל ה' מזה ויעשה אותם, פן ימות במלחמה מיצרו המעכבו, כי אין מיתה בלא חטא, ואיש אחר יחנכנה והיה ביתו לאיש האחר, כענין זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן.

(רבי משה אלשיך, תורת משה, דברים, פרק כ פסוק יט)

ואמרינן בשלהי פרק קמא דקדושין (מ, ב), רבי שמעון בן יוחאי אומר, אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה, אבד כל הראשונות, שנאמר, צדקת הצדיק לא תצילנו ביום רשעו. ומקשינן עלה, ונהוי כמחצה זכיות ומחצה עוונות, ומשנינן אמר ריש לקיש בתוהא על הראשונות. ואם תאמר מה יהיה מצדקותיו אשר עשה, ואם הוא אבוד מחיי עולם הבא צדקותיו למה יאבדו. דע לך שלא יאבדו כלל, אלא אם יש צדיק שהולך בדרך ישרה, מוסיף טובות החוטא ההוא על טובותיו, והוא שכתוב יכין רשע וצדיק ילבש, החוטא ההוא מכין והצדיק לובש. וכן כתיב (תהלים לב, א) כסוי חטאה. וזה אמרם זכרונם לברכה, זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, לא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם.

(שני לוחות הברית, מסכת יומא, דרך חיים תוכחת מוסר (לז) [אות קפח])

[זה מה שנאמר (קהלת י, ד): "אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח" - אם יצר הרע, המושל בשפלים, מתגבר עליך, "מקומך אל תנח" - זכור את מקומך בגן עדן, שתפסיד אותו אם תחטא.

(אגדת שמואל (אריפול, של), דף ט ע"א) לטקסט

איזהו עשיר השמח בחלקו י"ל הפירוש ע"ד שאמרו חז"ל זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן לא זכה כו' ואמרו רבותינו ז"ל איזהו עשיר כו' רוצה לומר שיהא בטוח בעושרו שחבירו לא יטול חלקו בגן עדן רק הוא עצמו ישמח בחלקו הטוב.

(נועם אלימלך, פרשת כי תשא)

מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה יראה לפרש הלשון צירוף שהיה לו לומר מחשבה למעשה. דהנה המחשבה שאדם מחשב איזה דבר בודאי אין בה שום פניה כי מי יודע בו ואם אדם מחשב לעשות מצוה או עסק התורה ולא עשה מחמת איזה אונס. ואדם אחר עוסק בתורה או במצוה רק שמכוין בה איזה פניה הקב"ה מצרף את העובדא הזאת למחשבתו של הצדיק והוי כאלו הוא עושה המעשה ההוא ולכך זכה נוטל חלקו וחלק חבירו פירוש כנ"ל אם זכה לטהר את מחשבתו תמיד ומחשב לעשות מצות ונתבטלו ממנהמכח איזה סיבה נוטל המצוה של חבירו שעשה במעשה אבל לא במחשבה ונשלם אחר כך על ידי זה מצוה שלימה.

(נועם אלימלך, פרשת מצורע)

ובזה יתבאר היטב מה דאיתא במס' חגיגה, זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן נתחייב רשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנום. ולכאורה אינו מובן הסברא מדוע יהיה זה שהצדיק יזכה בחלק חבירו מה שהוא לא עמל בו וכן להיפוך מדוע יתחייב הרשע במה שלא חטא בו, ולדברים הנ"ל מובן היטב בסברא כיון דכל אדם עושה במעשיו טבע שניה לזולתו להיות גם חבירו טבעו נמשך קצת למעשיו ונמצא לכל אחד יש ג"כ חלק במעשה חבירו, דהרשע בחטאו מגביר התשוקה להרע עד שמגיע קצת ממנו גם להצדיק וכשהצדיק נכשל לפעמים באיזו חטא הרי יש להרשע חלק גדול בזה החטא והוא היה בעוכריו יען כי הוא הגביר בו התשוקה, ויכול להיות לפעמים שיהיה לו חלק גדול בהחטא יותר מהצדיק שעשה, ולהצדיק הרי מענישים על חטאו בעולם הזה כדי שיהיה נשאר נקי לעוה"ב ולהרשע הרי אין מענישים לו בעוה"ז כלל הרי נשאר על הרשע חלקו בחטאו של הצדיק בגיהנם. וכן להיפך הצדיק יש לו חלק גדול במעשים טובים של הרשע דע"י שהצדיק הגביר התשוקה להטוב נמשך ממנו זו התשוקה קצת גם להרשע ועושה לפעמים טוב, ולהרשע הרי משלמים לו עבור הטוב שעשה בעוה"ז וכמאמר הכתוב (דברים ז) ומשלם לשונאיו אל פניו, ולהצדיק הרי שמור הטוב לעוה"ב, וזהו שאמרו זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, ובהרשע הוא להיפך.

(בית הלוי, בראשית פרק ו פסוק ה)

...כידוע שמחטא אדם הראשון שנתערב טוב ורע אין שום טוב וקדושה שלא יהיה בו גם כן ערבוב מההיפוך. וכן בהיפך בכל תוקף רע יש גם כן איזה ניצוצין קדישין. ועל זה הוא כל עבודת אדם בעולם הזה לברר הטוב מרע ולהפריד כל אחד בפני עצמו שעל זה אמרו, כל אחד ואחד יש לו ב' חלקים כו', זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו כו'. היינו דאף דברא צדיק ורשע בכל אחד יש גם כן חלק ההיפך וזה לעומת זה עשה האלקים שנגד כל צדיק יש רשע אחד כנגדו בחלק הרע. והצדיק צריך לברר עצמו ולהפריד הרע ממנו שישאר כולו לחלקו של רשע ולקלוט חלק הטוב שבאותו רשע שהוא שייך לו ובזה נשתלם הוא כולו בקדושה ונפרד הטוב מהרע שנשאר כולו רע והולך לאבדון.
וכך היו יעקב ועשו זה לעומת זה וניצוחו למלאכו היינו שכבר קלט כל חלק הטוב שבו ונתן לו איזה מעט ושמץ רע שהיה בו על ידי הנגיעה בכף יריכו. היינו שאף שהוא היה שלם לגמרי מכל מקום מצד זרעו שיש בזרע יעקב לדורותיו מה שהיה לשרו של עשו טענה ונגיעה בהם... ואז זכה לשם ישראל, כי שרית וגו', שקלט כל הטוב וחלק גן עדן שהיה בלוע בכח עשו ושרו. והרע וחלק גיהנם שלו הוריש לעשו על ידי הדורן ששלח לו שהוא דוגמת השעיר עזאזל שישא עליו כל עוונות בני ישראל לארץ גזירה. היינו לחלק עשו איש שדה לעזאזל המדברה שנפרד הרע מהטוב והולך למקום שהוא שייך. ואז אחר כך כשבא שלם עיר שכם שנתרפא מצלעתו ולא חסר כלום מהדורן שלא נתן אלא השייך לעשו.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק מאמר קדושת שבת, מאמר ד)

נצרך המיתה להרע להפריד הרע מהטוב ויושאר לרשעים והטוב ירשו צדיקים וכמו שכתב האריז"ל במה שאמרו, זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן נתחייב רשע נוטל חלקו וחלק חברו בגיהנם. דצדיק ועמך כולם צדיקים ויש לעומתו נפש שיש בו ניצוץ טוב מחלקו וכשזוכה נוטל הוא הטוב והרע נפרד להנפש שלעומתו בקליפה.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת בראשית, אות ז)

וכל משפטי התורה נוקבים ויורדים בכל העולמות ובכל הענינים בין בגשמיות בין ברוחניות כי הם קיימים לעולמי עד גם כשלא יהיה שום דבר מעניני עולם הזה וגם ברוחניות יש משפטי קניינים מה שאפשר לקנות אחד מחבירו והוא מה שאמרו, זכה נוטל וכו' ויש בדבר העצמיי לו שהוא דבר שיש בו ממש דשייך קנין וזהו קנין עבד עברי דיש לו קנין בעצמות חיותו וזה אי אפשר בישראל לחלוטין דסוף יצא לחפשי בשמיטה ויובל. וכן ענין נטילת חלק חבירו בגן עדן סוף יחזור לבעליו באלף השביעי שהוא יום שכולו שבת או ביובל הגדול ששם תרעא דחירו שכל אחד חוזר לשורשו כנודע.

(רבי צדוק הכהן, ישראל קדושים, אות ז)

בשינה אפשר לנשמה להתחלף שהרי דרשו חז"ל בשוחר טוב (מזמור כה) על פסוק (איכה ג, כג) חדשים לבקרים וגו' שאין הקב"ה מחליף הנפשות שמע מינה דאפשר להחליף רק שהקב"ה נאמן ואין מחליף פקדונותיו. וזהו מי שמפקיד בידו של הקב"ה שאומר בידך אפקיד וגו' אבל מי שחושב הכל מקרה ועולם כמנהגו יוכל להחליף. ואמרו (ברכות נז ע"ב) שינה אחד מששים במיתה, כמו אחר המות אמרינן, זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן נתחייב רשע וכו' כך יוכל להיות בשינה שיתחלף חלק הטוב שבנפש רשע יגיע לאחר הזוכה והוא יקלוט הרע שבחבירו.

(רבי צדוק הכהן, רסיסי לילה, אות ג)

ורבי עקיבא לפי שהיה בן גרים אבל מכל מקום עצם נפשו היה מגזע ישראל כי הוא היה אותו שורש מועט של ישראלית שהיה בעשו כנ"ל דלכן נקרא ישראל מומר מה שבעל כרחו נשרש בו מכח המוליד יצחק. ולכן כתב האריז"ל כי עקיבא אותיות יעקב שהיה שורשו עיין שם. כי באמת אותו חלק הוא שייך ליעקב כענין זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, ויעקב זכה ונטלו מעשו ולכך נדבק רבי עקיבא בבית יעקב.

(רבי צדוק הכהן, אור זרוע לצדיק, אות ה)

...מה שאין כן בבני אדם שיש עירוב טוב ורע אף דיש רע גמור יש גם כן טוב גמור דזה לעומת זה ועל ידי שליטת האדם באדם מעורבים יחד, ועל זה אמרו, זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן והלה נוטל חלק שניהם בגיהנום כי נפרד הטוב מן הרע וזהו שבעים נפש דבני ישראל נגד שבעים אומות.

(רבי צדוק הכהן, תקנת השבין, אות טו)

...כי רשעים הם לצורך הצדיקים וניכר מסופן. וכדרך שאמרו (ראש השנה יז.) אפר תחת כפות רגלן כדי שיהא רך לילך. וכדרך שאמרו, זכה נוטל חלקו וחלק חבירו וכו' ולכך נברא לצורך הצדיק ועל ידי זה הוא התעלות גם לרשעים על ידי שזה נהנה ממנו והעלאת נפש בהמה בשחיטה שאדם נוטל חלקה.

(רבי צדוק הכהן, דובר צדק, אות ח)

משה רבינו ע"ה נתגדל במדין וידוע כי לכל אדם יש חלק טוב ורע דהיינו יצר טוב ויצר רע וכידוע דברי האריז"ל על זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן. וחלק חבירו דמשה רבינו ע"ה הם המדינים שנתגדל ביניהם. וידוע דהסתלקות אדם מן העולם היינו כשכבר השלים כל מה שיכול להשתלם. וגמר שלימות דמשה היה הנקמה במדינים.

(רבי צדוק הכהן, דובר צדק, פרשת אחרי מות אות ד)

וזהו ענין התשובה שהזדונות נעשו כזכויות (יומא פו ע"ב), שגם המכשולות הם מסידרו של ה' יתברך והכנה לדברי תורה, אבל מי שלא זכה לעשות תשובה בחייו, אז אחר עומד על דברי תורה שהכין הוא במכשולו. וזהו: לא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנום, רצה לומר במכשולות הראוי לחבירו, וחבירו הזוכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, וכמו שנתבאר למעלה מענין יהושע ומרגלים.

(רבי צדוק הכהן, ליקוטי מאמרים, ספר יהושע פרק א)

וזה טעם הבכורה דעשו, שהיה בו תוקף החשק יותר, וקנה יעקב בנזיד עדשים, פירוש כי רתיחתו לחמדות עולם הזה, ונתן לו רתיחה זו, והוא קלט הרתיחה הטובה מה דאורייתא מרתחת. והוא כטעם זכה נוטל חלקו וחלק חבירו וכו' נתחייב נוטל חלקו וחלק חבירו וכו'. כך חילף עמו יעקב, שנתן לו חלק רתיחתו שבמעשה בהמה, וקיבל הטוב ממנו [כגון נשמת רבי עקיבא ור' מאיר וכדומה שנתוספו בבני ישראל ונקלטו בזרע יעקב והוא על ידי קניה זו], כי כל אחד יש לו שני חלקים בהכרח, יצר טוב ויצר רע.

(רבי צדוק הכהן, צדקת הצדיק, אות רנ)

והוא על פי מה שאמרו על מה שנאמר זה לעומת זה עשה האלקים ברא צדיקים ברא רשעים כו', זכה צדיק נטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן נתחייב רשע נטל חלקו כו', ולכאורה מה שייכות להצדיק לחלק חבירו בגן עדן וכן להיפך. אך לאחר הערבוב טוב ורע אף דברא צדיק ורשע מכל מקום בכל אחד ואחד יש גם כן חלק מההיפך. וזה לעומת זה עשה האלקים שנגד כל צדיק יש רשע כנגדו בחלק הרע והצדיק צריך לברר את עצמו ולהפריד הרע ממנו שיושאר כולו לחלקו של רשע שכנגדו ולקלוט חלק הטוב שבאותו רשע שהוא שייך לו. ובזה נשלם הוא כולו בקדושה ונפרד הטוב מהרע ונוטל חלק חבירו בגן עדן והרע הולך לאבדון ונוטל חלק חבירו בגיהנם. וזה הטעם שקראו בגמרא חבירו ולכאורה קשה שיקראו הרשע חבירו של הצדיק. ולפי האמור ניחא כיון שאחר הערבוב טוב ורע בכל טוב יש ערבוב מההיפך וכנגד שורשו יש רשע בחלק הרע ועל כן הוא נקרא חבירו. וכן היו יעקב ועשו זה לעומת זה. יעקב שורש הטוב ועשו כנגדו בחלק הרע.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת וישלח, אות ד)

ואף שהיה עליהם קטרוג גם כן כמו שאמרו במדרש רבה (פ' כא) וזוהר הקדוש (ח"ב קע, ב) ואיתא במכילתא (בשלח פ' ו) והמים להם חמה אל תיקרי חומה אלא חימה אך נתברר אז שכל הרע שבישראל הוא על ידי קליפת וטומאת מצרים והם החייבים בזה ולקחו המצרים חלקם בגיהנם וישראל לקחו כל החיות והניצוצין קדישין שבמצרים על דרך מה שאמרו, זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן נתחייב רשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם, והיינו כהאי גוונא (ונתבאר וישלח מאמר ד).

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת בשלח, אות ו)

וזה שנשאר גם מפרעה מה שלקחו ממנו הניצוצין קדישין והטוב שבו על דרך נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן (חגיגה טו. ונתבאר בראשית מאמר יא, וישלח מאמר ד) וכתיב וינצלו את מצרים כמצודה שאין בה דגן כמצולה שאין בה דגים (כמו שאמרו ברכות ט ע"ב) והרכוש שלהם הותר לישראל ובהם היה הניצוצין קדישין והחיות שלהם (וכמו שנתבאר כמה פעמים).

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת יתרו, אות ג)

ובענין שלקח ברכת עשו כמ"ש ויקח ברכתך וגם כתיב אנכי עשו בכורך. וחלילה ליעקב אע"ה לשקר ולגזול מה שאינו שלו. אבל הענין הוא לפי מ"ש חז"ל לכל אחד יש חלק בג"ע ובגיהנם זכה נוטל חלקו וחלק חבירו כו'. וכענין שנאמר יכין רשע וצדיק ילבש. ובודאי יצחק אע"ה שאהב את עשו ראה חלק המוכן לו בג"ע וזה הפנימיות אהב. אך כי לא זכה עשו לתקן א"ע ולקבל זאת החלק המוכן לו ונטלו יעקב ונתלבש באותן המלבושים של עשו. כמ"ש ותקח רבקה את בגדי עשו כו' ותלבש את יעקב כו'. היינו כנ"ל שזכה ללבוש גם המלבושים המיוחדים לעשו.

(שפת אמת, פרשת תולדות, שנת תרמ"ז)

וכמ"ש חז"ל בצדיק ורשע שיש לכל אחד חלק בג"ע ובגיהנם זכה נוטל חלקו וחלק חבירו כו'. כן בזה הוציא כל א' מה ששייך לו. כאשר מצינו ויזד יעקב נזיד ולקחו עשו. ומסתמא היה תבשיל זה מיוחד אצלו כמ"ש ע"כ קרא שמו אדום. וכמעט לא הניח זה ליעקב. ולהיפוך הברכות לקח יעקב ממנו. ומצא כ"א השייך לו אצל השני וכן הוא ביצ"ט ויצה"ר ג"כ.

(שפת אמת, פרשת ויצא, שנת תרמ"ג)

במדרש אם ללצים כו' יליץ ולענוים יתן חן. הענין הוא כי שניהם נעשין כא' כענין שאמרו לכ"א יש חלק בג"ע ובגיהנם זכה נוטל חלקו וחלק חבירו כו'. כן הענין בכללות הצדיקים והרשעים. וכמו שנתחזק לב פרעה ועבדיו שמרוב רשעות שלהם ניטל מהם הבחירה. כמ"ש שהם ברשות לבם. כן הצדיקים מרוב צדקתם נמסר היצה"ר להם. ולבם ברשותם.

(שפת אמת, פרשת בא, שנת תרמ"ג)

שיש בכל נפש מישראל נצוצי קדושה שהם גבוהים עד מאוד. רק מי שאינו זוכה להמשיך נקודות אלו לכל עבודה מעשיית. בא הכל לצדיקי הדור. ובעת שמתקן מעשיו מחזיר להם את שלהם. וזה עצה שלא יאבד האדם חלק הטוב שבו. לכן אמרו זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע. וכן הוא בעוה"ז.

(שפת אמת, פרשת תצוה, שנת תרמ"א)

ושמעתי ממו"ז ז"ל כי מוכן היה קרח להיות ראש ללוים כמו אהרן כ"ג לכהנים אלא שדחק את השעה כו'. ונראה כי עתה זכה אהרן לקבל מדריגת קרח כדאיתא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע לא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם. וי"ל דשניהם נתקיימו בכאן כדאיתא בחובת הלבבות כי המלשין על חבירו נותנין עליו חובות חבירו וזכיות שלו נותנין לחבירו ע"ש. ולכן כתיב אח"כ הנה נתתי. [בשמחה שניטל מאהרן כל הרשימה שהיה לו מחטא העגל] וניתן לו תרומה ותרומת מעשר. ועיין ברע"מ כי תרומה מסטרא דחסד ותרומת מעשר מסטרא דדינא נראה שזה היה מוכן ללוים אם היה קרח ראש להלוים. ועתה ניתן הכל לאהרן.

(שפת אמת, פרשת קרח, שנת תרמ"ז)

כמ"ש בסה"ק כל מה שרואה האדם שייך לו וצריך לשוב ע"ז ועי"ז מביא הרהור תשובה גם בחבירו וז"ש השב תשיבם. כי כלל ישראל הם א' וכשא' מקלקל צד קדושה שבו נשאר בכלל ישראל כמ"ש ז"ל זכה נוטל חלק חבירו כו'. אבל האדם צריך לחזור האבידה לבעליו.

(שפת אמת, פרשת תצא, שנת תרל"ד)

דהנה חז"ל כתבו כי זכה הצדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע. ומסתמא כן הוא גם בעוה"ז שהרשע בעונותיו מאבד זכיותיו. וכל המעש"ט שעשה הכל נוטל הצדיק. ולכן יש כמה פעמים שהצדיק מוצא סיוע במעשיו הטובים שלא ע"פ עבודתו. והוא שזכה לחלק הרשע. אך האדם צריך להשים לב ע"ז ולחזור החלק לבעליו והיה עמך עד דרוש אחיך כי כששב הרשע בתשובה יחזירנו לו. וכ' השב תשיבם פי' שע"י שהצדיק מרגיש שאין זה ע"פ עבודתו. עי"ז חוזר בתשובה. וע"י התשובה זו מתעורר גם הרשע לבוא להירהור תשובה. כי נמצא שגרמו מעשיו זכות להצדיק ויש לו עי"ז עלי' לטוב. ויוכל להיות כי גם בעוה"ב כשהצדיק בעין טובה שלו רוצה להחזיר החלק לבעליו טוב הוא לשניהם.

(שפת אמת, פרשת תצא, שנת תרל"ה)

כל המתנות שניתנו משמים אל בני ישראל לעולם נמצאים הם בתוך בני ישראל דגמירי משמיא מיהב יהבי משקל לא שקלי. ואיתא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע והיתכן שיהיה חלק ג"ע בלי עבודה שבעוה"ז רק בכל מצוה נמשך שפע קדושה מלמעלה והחוטא אובד כל השפע ובאו הזכותים אל הצדיק והוא עובד בהם לה' יתברך וכמו דאיתא בא"א ע"ה נטל שכר כולם. וכן איתא במרע"ה שזכה ונטל כל הכתרים של בני ישראל שניטל מהם אחר החטא וכן הוא בכל אבידת אחיך א"ת ממנו ומצאתה כי נמצא הוא ביד איזה צדיק.

(שפת אמת, פרשת תצא, שנת תרס"א)

למען ספות הרוה כו' שגגות כזדונות. והוא פלא השופט כל הארץ לא יעשה משפט. ויש לבאר הענין ע"פ מאמרם ז"ל זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע וכן הרשע נוטל חלק הצדיק בגיהנם. ופי' הענין כי זדון הרשע מביא הצדיק לשגגות. וגם שגגת הצדיק מביא הרשע לזדונות [ואולי ז"ש שגגת תלמוד עולה זדון] כי כל ישראל ערבין זב"ז. ומצד זה נוטל זה חלקו כנ"ל.

(שפת אמת, פרשת נצבים, שנת תרל"ה)

במד"ר (פ' ל סי' א) בית רשעים ישמד ואוהל ישרים יפריח, בית רשעים ישמד זה דור המבול ואוהל ישרים יפריח זה נח. נראה לפרש שזה נצמח מזה, היינו בשביל השמדת דור המבול הפריח אוהל נח. כי כך היא המדה שכל חלקי הקדושה שבעולם אם אין הדור ראוי לכך, כולם זוכה צדיק הדור ונוטלם, כעין אמרם ז"ל, זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע, וכמו שכתוב ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב ואמרו ז"ל (שבת פח.) וכולם זכה משה ונטלם דסמיך ליה ומשה יקח את האוהל שפירש"י לשון בהלו נרו והוא היה קירון עור פניו. כן נמי יש לפרש הא דאוהל ישרים יפריח שזכה ונטל כל האורות של הדור ההוא.

(שם משמואל, פרשת נח, שנת תרע"ה)

ונראה דהנה אמרו ז"ל, זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע, והגיד הרה"ק היהודי זצללה"ה מפרשיסחא דכן נמי הוא בזה העולם דאם אין המקום ראוי לקבל קדושה הנשפעת לו מן השמים זוכה הצדיק שהוא שם ונוטלה, עכ"ד. ונראה לומר בטעמו של דבר כי הקדושה הנשפעת היא פירות מאור שנברא ביום הראשון... ובאשר האור ההוא גנוז לצדיקים לעת"ל א"כ גם הפירות שייכים להצדיק, והם נקראים גידולי תרומה, והגם שחיצוניות ההשפעה נוטלין אותה כל העולם, אבל פנימיות ההשפעה חוזרת לבעליה שהוא הצדיק.

(שם משמואל, פרשת נח ור"ח מרחשון, שנת תרע"ז)

...מאמרם ז"ל, זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חברו בג"ע, והיינו מפני דאיתא (תענית כה.) גמירי דמיהב יהבי [מן השמים] מישקל לא שקילי, וע"כ כשהוא בלתי אפשר לו לזכות במתנה נשארה מוכנת לחברו הראוי לה.

(שם משמואל, חלק המועדים, שנת תרע"ז ליל שמיני עצרת)

הן הצדיק בהתבוננו על מעשי הרשעים, הלא ילמד מזה, ובכן הוא מתקן את החילול, כי מתוכו הוא מקדש ה', וזוהי בבחי' מעלה נצוצות הקדושה, שנעשה שאין החלול גמור שהרי מתתקן בהיפוכו היוצא ממנו. בהתבונן הצדיק והצטערו על החילול שבמעשי הרשעים, שעשו אותם במקום רב קדה"ש שהיה להם לקדש לפי חלקם בבריאתם, הרי מגלה בזה את אותם הגילויים הקדושים בתוך עצמו. המצטער באמת על חלול שבת של אחר, הרי מגלה בזה קצת מאותו קדה"ש שהיה להאחר לגלות בשבת שלו.
אמרו ז"ל: "י' דורות וכו' וכולן באים ומכעיסין לפניו ית' עד שבא אברהם ונטל שכר כנגד כולם". פי', דאאע"ה בעצמו גילה את כל קדה"ש של כל העולם במשך י' דורות, והוא השלים את כל אשר הפסידו, וזהו נטל שכר נגד כולם, דהיי' שנטל את תוכן כולם, כידוע. ונעשה זה במדת החסד של אאע"ה, שהתחסד עם כל העולם כולו, ובזה התאחד עמהם. וכבר אמרו ז"ל, כל אחד ואחד יש לו חלק בג"ע וחלק בגיהנם, זכה נטל חלקו וחלק חברו בג"ע לא זכה כו'" - שני החלקים גילויים הם, הא' שמגלת בעצמו ע"י בחירתו הטובה, והב' שמתגלה עליו אמיתת משפטו ית' ע"י העונש שנענש בו.
אמנם המגלה גם את חלק חברו עדיין הוא גילוי שלו ובבחי' פרטית, שהוא מגלה מה שלא גילה חברו.

(רבי אליהו דסלר, מכתב מאליהו, ח"א עמ' 251)

גם את זה לעומת זה עשה האלהים וכו'
האמת מה שאמר אחר בשם ר' עקיבא שברא הקב"ה הטוב והרע כנגדו ברא יצ"ט ויצה"ר כנגדו ואלו הן שני חלקים שיש לו לכל אחד באמת וכבר כתבתי לך מה שדרז"ל בעושה שלום ובורא רע שהם תהו ובהו ושם תראה ותבין וראה הפסוק שהביאו ממנה ראיה והבינהו.

(רבי טודרוס הלוי אבולפיה, אוצר הכבוד כאן)

שאל אחר את רבי מאיר לאחר שיצא לתרבות רעה אמר ליה מאי דכתיב גם את זה לעמת זה עשה האלהים אמר לו כל מה שברא הקב"ה ברא כנגדו ברא הרים ברא גבעות ברא ימים ברא נהרות אמר לו רבי עקיבא רבך לא אמר כך אלא ברא צדיקים ברא רשעים ברא גן עדן ברא גיהנם

[אחר סבר שהפסוק הזה בא לומר שכמו שיש בעולם הגשמי ניגודים, קור וחום ואור וחושך וכו', כך גם בחלק הרוחני, יש טוב ורע בנפש האדם, "זה לעומת זה", יש אנשים שנולדים רעים בטבעם ויש שנולדים טובים בטבעם, ואין בחירה חפשית. ר' מאיר הבין מה שאחר רצה לומר והוא אמר שהפסוק מדבר רק על ניגודים גשמיים, הרים וגבעות, ימים ונהרות. ואחר השיב לו שר"ע פירש את הפסוק גם על הדברים הרוחניים. ובאמת ר"ע התכוון שיש צדיקים ויש רשעים [וכל אחד יכול לבחור איך לנהוג] אבל אחר הסב את דברי ר"ע לשיטתו. [עיי"ש שמבאר דברי אחר במדרשים אחדים שבא לומר שאין בחירה חפשית].]

(רבי זאב וולף מישעל, דברי חכמים, עמ' 117) לטקסט

דברי תורה שקשים לקנותן ככלי זהב וכלי פז ונוחים לאבדן ככלי זכוכית
וזה אמרם בפרק שני דחגיגה, שאל אחר את רבי מאיר אחר שיצא לתרבות רעה מאי דכתיב לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז אלו דברי תורה שקשים לקנותם ככלי זהב וככלי פז ונוחין לאבדם ככלי זכוכית אמר ליה האלקים אפילו ככלי חרס עד כאן. הרי שאמר כי התורה מצד מדריגתה ומעלתה העליונה שהיא חכמה אלהית היא קשה לקנות כזהב וככלי פז שהם דברים שהם אינם עם האדם ורחוקים שימצא האדם אותם, וכך דברי התורה קשה להגיע אליה להיות קנין אל האדם במה שהתורה היא שכל עליון אלהי, ומפני זה עצמו יש להם הסרה שנוחים להשבר ככלי זכוכית שהדבר שאיננו שייך אל האדם והוא רחוק ממנו אינו מתחבר אל האדם לכך הוא נוטה להסתלק מן האדם, וזהו שאמר ונוחין להשבר ככלי זכוכית. ולכך התורה מצד שהיא אלהית היא עוד יותר קנין שצריך גדר אל האדם יותר מהכל.

(מהר"ל, דרך חיים, פרק ג משנה יג)

כתיב בתורה (דברים ל) כי היא חייך ואורך ימיך, ואם כן ראוי המציאות אל התורה באשר היא נותנת המציאות, רק כי מצד העה"ז שהוא גשמי ורחוק העה"ז מן השכלי לכך לא נמצאת התורה השכלית בעה"ז הגשמי, אבל תיכף טרם נקרא והתחתונים מתעוררים אל התורה השכלית והיא תענה לומר הנני, כי ראוי המציאות אל הדברים השכלים. ולא יסתר זה מה שאמרו כי דברי תורה קשים לקנותם כזהב ופז דבר זה ג"כ מצד האדם אשר הוא בעל גוף, אבל בודאי ראוי המציאות ביותר אל התורה מצד התורה.

(מהר"ל, דרך חיים, פרק ד משנה ה)

ובפרק אין דורשין, שאל אחר את רבי מאיר לאחר שיצא לתרבות רעה מאי דכתיב לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז אמר ליה אלו דברי תורה שקשים לקנותן ככלי זהב וכלי פז ונוחים לאבדן ככלי זכוכית ע"כ. וביאור ענין זה שהתורה היא שכל האלהי קשה לקנות ככלי זהב ופז, שמפני שהם יקרים ואינם נמצאים עם האדם קשים לקנותן, כך דברי תורה קשים לקנותן מפני שרחוק לאדם שהוא טבעי השכל, ובשביל זה נוח לאבדן גם כן ככלי זכוכית שכיון שהשכל נבדל מן האדם הטבעי לכך נקל הוא הסרה ביותר.

(מהר"ל, גבורות ה', פרק עב)

התבאר במקומות הרבה כי אצל התורה נחשב האדם שבור, ולפיכך אמרו בפ' אין דורשין, לא יערכנה כסף וזהב וזכוכית וכל כלי פז אלו דברי תורה שקשים לקנות כזהב ונוחים להשתבר ככלי זכוכית, והטעם בארנו בפרקים כי קשה על האדם לקנות דבר שאינו שייך אל האדם כי תורת ה' היא לא תורת האדם עד שיקנה את התורה ואז היא תורת האדם, ולפיכך קשה לאדם לקנות התורה ככסף וזהב, ונוחים להשתבר ככלי זכוכית, כי אע"ג שקנה התורה אין זה קנין גמור כי לא יתחבר השכל עם האדם שהוא גשמי חבור גמור. ולכך בדברי תורה יש לאדם לפחד תמיד, כי בדבר הזה שהוא התורה נחשב האדם כלי שבור והוא נוח להשתבר ולכך יש לו לפחד תמיד מפני שהוא קרוב אל השבירה ודבר זה מבואר.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב הבטחון, פרק א)

תלמיד חכם אע"פ שסרח יש לו תקנה
יודיע ענין תלמיד חכם שאע"פ שקלקל מ"מ יש לו תקנה, אף על פי שגדול מאוד הקלקול בתלמיד חכם שסרח, כדאשכחן באחר, שמ"מ אמרה תורה 'מצילין את אחר בשביל תורתו', כהא דמצילין תיק הספר עם הספר (קה"ר ז, יח). וכדאמר שם בחגיגה על פסוק 'לא יערכנה זהב וזכוכית מה כלי זהב וכלי זכוכית אף ע"פ שנשברו יש להם תקנה, אף תלמידי חכמים אע"פ שסרח יש לו תקנה'. ודימה ענין תקנתו לזכוכית שנשבר, להורות על ענין גודל קלקולו, כי באמת זהב ג"כ יש לו תקנה כשנשבר, ולמה צריך להורות על זכוכית, אלא ששבירת הזהב אינה מגרעה אותו כ"כ ממעלתו, דמ"מ דהכא הוא, אבל זכוכית עיקר שלמותו היא צורתו, וכשנתקלקלה צורתו נפסד לשעה לגמרי, ומ"מ ע"י מלאכה והיתוך יש לו תקנה. וזה יורה שאפילו נתקלקל הרבה מאד, מ"מ כח נפלא יש בקדושת התוה"ק, שמעלתו מתהומות הארץ ומחזירתו אל הקדושה, ואפילו דואג ואחיתופל לסוף באים לחיי עולם הבא (סנהדרין קה, א), והיינו שקדושת התורה חופפת ואינה מנחת שהקלקול ישלוט לגמרי בנפש עדי אובד, ואע"פ שיגבר הרבה ע"ע כח הטומאה חס וחלילה, מ"מ פנימיות הקדושה שנשאבה בנפשו מאור התורה פועלת להמציא לו אחרית ותקוה, וגם כי 'יזקין בארץ שרשו וכעפר ימות גזעו, מריח מים יפריח' (איוב יד, ח-ט).

(מאמרי הראיה, חלק ב עמ' 430)

חזור לאחריך שכבר שיערתי בעקבי סוסי עד כאן תחום שבת
מצאתי כתוב בפירוש ספר קהלת שחיבר החכם השלם הר"ר משה גלנטי נ"ע על פסוק טוב אחרית דבר, וז"ל, בא וראה כמה איכא בין תלמיד חכם שסרח לעם הארץ, שכששמע אלישע אחר מטלפי הסוס שר"מ הגיע עד תחום שבת לא רצה שיחטא על ידו. וראיתי כתוב בספרי הגאונים שבשכר זה זכה שיזכר שמו בפרקי אבות אלישע בן אבויה נקוב שמו אצל חסידי עולם, ואין הקב"ה מקפח שכר כל בריה.

(מלאכת שלמה אבות פ"ד משנה כ)

עד כאן תחום שבת
כתב היוחסין שם [בסדר הדורות], והעיקר שזה האיש לעולם לא החטיא לתלמידיו אבל היה מלמד תורה אפילו אחר שיצא לתרבות רעה והיה רוצה לזכותם, שאמר לר' מאיר עד כאן תחום שבת. אבל לא ראה בירושלמי פ"ב דחגיגה ה"א, ובתוס' חגיגה הנ"ל שהרג תלמידים ותראה כמה החטיא רבים (ע"ש). וכתב שם בעל הפירוש שלא לצער את ר' מאיר אמר עד כאן תחום שבת, אי נמי להראות חכמתו אמר עכ"ל. וזכה לחיי עולם הבא בעבור תורתו ותלמידיו, גם רבינו הקדוש הכניסו במסכת אבות...
גחזי נתגלגל בו ולפי שאלישע גרם שדחה לגחזי נקרא הוא אלישע (מגלה עמוקות אופן ריז).

(סדר הדורות, תנאים ואמוראים אות א, ע' אלישע בן אבויה)

אף אתה חזור בך א"ל ולא אמרתי לך כבר שמעתי מאחורי הפרגוד וכו' תקפיה וכו' אין שלום אמר ה' לרשעים
יש להעיר דבפעם א' כבר אמר לר"מ ששמע שובו בנים ובשלמא בפעם ראשונה שאפשר שלא ידע מהבת קול ניחא דא"ל חזור בך. אלא השתא דכבר גלה סודו מה שמועה שמע מאי אהדר ואמר חזור בך. ותו יש להבין האי קרא דאמר ינוקא אין שלום אמר. והדבר פשוט דסבר ר"מ דהגם שיצאה בת קול היה לו להפציר והיה מתקבל וכן כתב הרב מהרימ"ט בתשובה א"ח סי' ח, ששמע משמא דגמרא שטעה אחר ולא הי"ל להשגיח בב"ק דקי"ל כל מה שיאמר לך בעל הבית עשת חוץ מצא ע"ש. וכן כתב הרב החסיד וקדוש בראשית חכמה.
ואולם גדול בדורו שארינו הרב מהר"א יצחקי פירש שהב"ק אמת ועם כל זה הי"ל לשוב והענין שמרוב חסדיו יתברך כביכול ימינו פשוטה לקבל שבים וכרוזא קרי בחיל שובו בנים שובבים ומקיץ נרדמים. והיינו דקאמר הב"ק שובו בנים שובבים חוץ מאחר כלומר דאני מעוררן שובו אתיו, חוץ מאחר שאני איני מעוררו. אך אם ישוב מעצמו אין לך דבר עומד בפני התשובה וישוב אל ה' וירחמהו עכ"ד.
ולפי העלות פירוש זה יש מי שפירש שזהו כונת הכתוב אין שלום אמר אלהי לרשעים ואמרו רז"ל מכאן שהקב"ה אוהב את הרשעים וצריך ביאור. וע"פ האמור אפשר דזה כונת הכתוב אין שלום אמר אלהי לרשעים. דרשעים גמורים כמו אחר אין הקב"ה קורא אליהם שישובו. מכלל דאם שבים מעצמם מקבלם. וא"כ הטיבו אשר דברו רז"ל מכאן שהקב"ה אוהב את הרשעים דמבואר דאם הם שבים מעצמם מקבלם והיינו דאוהב את הרשעים.
אמור מעתה אפשר דזה היה דעת ר"מ דגם שאמר לו שהב"ק אמר שובו וכו' א"ל אף את"ה חזור בך כלומר אתה מעצמך חזור בך דפירוש הב"ק שאינו מעוררך ומשו"ה תקפיה ועייליה לבי מדרשא ורוה"ק נצנצה באותו תנוק וא"ל אין ש' אמר אלהי, כלומר שהוא אינו מעורר אבל אם מעצמו חזר הקב"ה מקבלו וכדעת ר"מ ולכן הפציר ר"מ עמו עד עת פטירתו כמ"ש בירושלמי לפי שהבין כונת הב"ק.

(חיד"א, פתח עינים כאן)

כבר שמעתי מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאחר

[אלישע בן אבויה אמר: הבנתי שתשובה שייכת רק ב"בנים שובבים", מי שחטא מתוך תאווה, והוא יכול לחזור בתשובה ע"י התעוררות בזמן או במקום קדושים שמעוררים לאמונה, כי רגש דתם לא כבה אלא רק עומעם, אבל אני חטאתי מתוך ידיעה והכרה ולא מתוך תאווה, לכן לא אוכל לשוב, ושום קדושה לא תוכל להשפיע עלי. ובמדרש (קהלת רבה פרשה ז) מסופר: "אמר ליה רוכב הייתי על הסוס ומטייל אחורי בית המקדש ביום הכפורים שחל להיות בשבת, ושמעתי בת קול מצפצפת ואומרת שובו בנים שובבים וכו' חוץ מאלישע בן אבויה שהיה יודע כחי ומרד בי". ההוא אומר: למרות שהזדמנו לי שלושה גורמי קדושה, יוה"כ, שבת ובית כנסת, לא השפיעו עלי בקדושתם, ומזה הבנתי שאין לי עוד רגש דתי. ובזה כפר אלישע בן אבויה ביסוד הבחירה החפשית, וסבר כמו הפילוסופים הסטואים, שאין לאדם כוח מוסרי, ואם נולד בנטיות רעות אינו יכול לרכוש יושר מידות, כי האדם נולד עם אינסטינקטים כמו בהמות.]

(רבי זאב וולף מישעל, דברי חכמים, עמ' 115) לטקסט

תוס' ד"ה ומחיוהו שתין פולסי להודיע לן שאין יכולת למט' יותר מאחריני
הקשה מהרש"א ז"ל וז"ל לא ידענא למה לקחו לעצמם דרך אחרת דהא בגמ' קאמר טעמא משום דכי חזתיה לא קמת מקמיה עכ"ל. ואני נשאתי ונתתי בדבר זה עם החכם השלם הדיין המצויין כמה"ר אברהם הכהן ומה שעלה בידינו הוא, דהוקשה לתוס' דלמה הלקו למט' משום כשראהו לא קם מה פשע הוא בזה מאחר שנתן לו רשות לישב שעה אחת וכי תיסק אדעתיה דבזה יצא לחוץ דאין המלאכים יודעין העתידות אלא מה שמכריזים בשמים לכך כתבו להודיע וכו', וה"ק ש"ס מ"ט כי חזיתיה לא קמת דאי קמת לא הוה צריכין לאלקויי לך לאודעי אבל השתא דכי חזתיה לא קמת מקמיה צריכין אנו לאלקויי לך לאודועי, ומצאתי בערוך ערך פלס ופי' הגאון ז"ל לא חס ושלום שיש עליו דין למט' אלא להודיע שיש אדון עליו ובזה נתברר אמיתת דברינו ודוק. אבל בעל רצוף אהבה ז"ל כתב דשני עונשין עשו אחד דאפקוהו משררתו והב' דמחיוהו ודייק לה מדקאמר אפקוהו ומחיוהו ע"ש. ולי אין נ"ל דהא בהשוכר את הפועלים [ב"מ דף פ"ה ע"ב] אמר אתיוהו לאליהו ומחיוהו שתין פולסי ולמה נקט אתיוהו אלא דמי שהוא יושב למטה מב"ד של מעלה אמרינן עליו אתיוהו ומי שיושב למעלה אחורי הפרגוד שייך בו לשון אפקוהו, ובחידושי אגדות [למהרש"א] כתב דהוקשה להם דאיך שייך מלקות במלאכים אלא לפי הדמיון עש"ב. וק"ל מה ישיב בההיא דיומא בפ' יום הכיפורים [דף עז ע"א] דאפקוהו לגבריאל ומחיוהו וכן ההיא דאליהו אתיוהו ומחיוהו ודוק.

(רבי יצחק לומברוזו, זרע יצחק כאן)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300