ו ע"א

פרים שנים עשר וכו' על עבודה זרה הביאום
3-7

"לה' פרים" - נראה שהוא דוגמת פר העלם דבר של ציבור, כמ"ש התרגום "ויזרק על העם על מדבחא לכפרא על עמא", וכן מצינו בתחילת בית שני שהביאו פרים לכפר עליהם. וכן בבנין העתיד כמה דאמר דוד המלך ע"ה בסוף מזמור נא "הטיבה ברצונך את ציון וגו' אז יעלו על מזבחך פרים".

(רבי פנחס הלוי הורוביץ, פנים יפות, שמות פרק כד, פסוק ה)

הכל כעולה
5

"אשר שרף ה'" - שתי פעמים שריפה, היינו שריפת נפש בהיכל ושריפת הגוף חוץ למחנה, היינו שופרא דבלי בעפרא. והרי זה כמו חטאת הקהל, דאימורים נשרפים על המזבח וגופו חוץ למחנה (הרחב דבר - והיינו דאיתא בשבת דף קנג: אחים בהספדאי דהתם קאימנא. ולכאורה הכי מיבעי: "דהתם הוינא", דלשון עמידה לא שייך בנשמה... אלא בא ללמד דמיתת צדיק מכפרת כמו חטאת הקהל, וא"כ בעי אז וידוי כמו בשעת סמיכת הקרבן, וסמיכה היא בעמידה... וכבר אמרו במס' הוריות דף ו, א, דחטאת הקהל קרויה עולה, והיינו דכמו עולה בא להפיק רצון מלפני ה'... כך חטאת הקהל. וה"ה צדיק בעת הספדו).

(העמק דבר, ויקרא י, ה)

על עבודה זרה שעשו בימי צדקיהו וכו' והא מזידין הוו הוראת שעה היתה
8-38

עכ"פ זה ברור, ששום אחד מישראל אפילו היותר גרוע, לא יִדָחֶה בעת הגאולה, וישובו כולם לגבולם, וה' יתברך יקבלם באהבה וחיבה. וכבר היה כן בימי עזרא, דכתיב: "הבאים מֵהַשְּׁבִי בני הגולה הקריבו עולות לאלקי ישראל פרים שְׁנֵים עשר", ועיין בהוריות ובתמורה (דף טו), דר' יהודה אומר, דעל עבודה זרה שעשו בימי צדקיהו הביאום. ופריך בגמרא: "והא מזידין היו" (עיי"ש בגמרא, שדורו של צדקיהו שעבדו ע"ז היו עדיין בחיים והם ששבו מהגולה), ופירש רש"י: ש"דורו של צדקיהו מזידין היו, ובני קטלא נינהו, ולא בני קרבן נינהו, והיכא מתכפרין בהנך קרבנות?" ומתרצת הגמרא: "הוראת שעה היתה", ופירש"י: "דאע"ג דהיו מזידין - היו מתכפרין". ורבנו גרשם מאור הגולה פירש (בתמורה) על תירוץ הש"ס דהוראת שעה היתה, וז"ל: "לפנים משורת הדין", עיי"ש (ונראה לי, דהוא כנהוג ביום שמחה למלך לחלק "אמנעסטיען" [חנינה] לעוברי עבירה. וכבר כתב השל"ה בספרו הקדוש, דכל המדות שנמצאות עתה במלך בשר ודם נשתלשלו מן הקדושה, עיי"ש. וכן גנבו הם מדה זו - לחלק אמנעסטיען ביום שמחתן - מן הקב"ה, שעשה אז כן ביום שמחת הגאולה בימי עזרא, ליתן אמנעסטיא לאלו שעבדו ע"ז במזיד שיתכפרו בקרבן כשוגג אף שהיו מזידין, כדי שלא ידחו משמחת הגאולה).
עכ"פ הנך רואה, שאפילו לאלו הכופרים הגמורים, עובדי ע"ז, שאין לך דבר יותר חמור מזה, כמבואר בשבועות (דף יג ע"א), אעפ"כ לא דחה אותם הקב"ה משמחת הגאולה. בגלל כן ברור לי, שגם עתה בעת שנזכה לגאולה במהרה בימינו אמן, בודאי לא תדחה שום נפש מישראל, אפילו מן הפושעים והמורדים היותר גדולים הנמצאים בזמננו, מה גם שבימינו כמעט אינם נמצאים כאלו שיהיו בבחינת יודעים את רבונם ומכוונים למרוד בו, ח"ו, רק המה כתינוק שנשבה בין הגוים אשר אינם יודעים ולא נתגדלו על רוח התורה, והמה אנוסים על הכל.

(אם הבנים שמחה, פרק א, עמ' עג במהד' פרי הארץ, עמ' עח במהד' קול מבשר)

כי גמירי חטאת שמתו בעליה במיתה הני מילי ביחיד אבל לא בצבור לפי שאין מיתה בצבור מנא ליה לרב פפא הא וכו' ראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים וכו' מגו דמכפרה אחיים מכפרה נמי אמתים
19-34

והא דרק חטאת צבור אינה מתה ולא גם חטאת יחיד, אחרי שבכלל המתים צריכין כפרה, הוא משום דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא הלכתא גמירי לה, כנודע במס' תמורה יז, א, ובכ"מ.
ואני תמה בכלל מה כל צורך בראיה לזה שאין מיתה בצבור, ובגמרא חקירה ארוכה בזה מנ"ל לרב פפא, והלא לפי פשטות הענין הוי הכונה אין מיתה בצבור שאין כל הצבור מתים, ואפילו אם מתו קהל גדול לא יתכן שלא ישארו מהם בחיים, וכיון שזה החטאת הביאו צבור, נקרא שעדיין בעליהם חיים. וכן משמע הפירוש ברמב"ם פ"ד הי"א מפסולי מוקדשין שכתב בטעם דבר זה: שאין חטאת צבור מתה לפי שאין כל ישראל מתים, עכ"ל. וכזה כתב בפי' המשניות פ"ב דתמורה ששם מקור דין זה, וז"ל: ואי אפשר לומר גם בחטאת צבור שמתו בעליה לפי שאי אפשר שימות צבור, ועיקר בידינו שבט לא בטל [נראה דכיון לגמרא דב"ב קטו, ב: גמירי שבט לא כלה], כל שכן ישראל כולו, עכ"ל. ולפי זה הלא הבאור פשוט לכאורה כמש"כ.
אך הענין הוא כפי המתבאר בגמרא, דעיקר הענין שהמתים מתכפרים הוא רק אם הכפרה כלולה בכפרת החיים, ולכן הא דאין צבור מתים הכוונה דעדיין נשארו חיים מהבעלים. ואע"פ שלא כולם נשארו, אך מכיון שישנם מקצת שמתכפר בעדם, מתכפר גם עבור המתים, וממילא חשוב כאילו כולם חיים וצריכים להקרבן חטאת. אבל חטאת של יחיד שמת בעליו בודאי שוב אין צורך לו בהחטאת, ולכן אינו נקרב עוד כיון שאין לו בעלים.

(רבי ברוך אפשטיין, תורה תמימה, דברים פרק כא, הערה סב)

שאין מיתה בציבור
21

המשמעות של "ונתתי אותה לכם מורשה" (שמות ו, ח), אינה שאתם יוצאי מצרים תזכו בירושת הארץ מאברהם יצחק ויעקב, ואתם תורישו אותה לאחר מותכם לבניכם אחריכם, כמו כל ירושה אחרת בעולם, אלא המשמעות של "מורשה" היא, שהארץ ניתנה לעם ישראל כעם, לאלה שחיים אתנו היום ולאלה שיולדו בעתיד. העם בתור עם זוכה בארץ, ולא כפרטים באמצעות ירושת האב לבן. הקניה זו ע"י מורשה, אינה עוברת בירושה מאב לבן, אלא היא מהווה מיד קנין וזכות לכל מי שמשתייך ושישתייך לעם ישראל. המורשה לגבי זכיית הארץ המוקנית תופסת את ההווה והעתיד של העם, בדומה למתפרש באופן טבעי לגבי מורשת התורה בכתוב (דברים לג, ד) "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב", שהכוונה אינה שהתורה נתנה לעם ישראל שיורישו אותה מאב לבן, אלא היא נתנה מיד במעמד הר סיני לכל הדורות שיבואו...
לגבי ציבור לא קיים המושג של מיתה, כמו שמצינו במס' הוריות, ולמדו זאת מן הכתוב "'כפר לעמך ישראל אשר פדית ה" - ראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים". והיות שאין מיתה בציבור אלא הסטטוס שלו יציב ולא משתנה מדור לדור, לא יתכן שיפעל אצל ציבור המושג של ירושה, המתייחס להעברת קנין מאיש לאיש לאחר המיתה.

(רבי שלמה גורן, תורת המקרא, פ' וזאת הברכה, עמ' 400)

שאין מיתה בצבור וכו' אילימא מדכתי' תחת אבותיך יהיו בניך אי הכי אפילו ביחיד נמי וכו' מגו דמכפרה אחיים מכפרה נמי אמתים
21-34

"דור הולך ודור בא" - ופירש בזוהר (עקב רעג ע"א) הדור שהולך הוא שבא. מלבד סודו בגלגול, פשוטו כמשמעו, דכנסת ישראל בכלל נחשב הכל אחד בכל דור. ועל כן "אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עוונותיהם סבלנו" (איכה ה, ז)... ועל כן אמרו דציבור לא מייתי, ובעי למימר משום תחת אבותיך וגו', ודחי דאם כן יחיד נמי, אבל ציבור לאו מתורת בן לאב. ואע"ג דמסיק שם דוקא דשייכי בכפרה ומתוך שמכפר על החיים וכו', יש לומר זהו על דרך שאמרו (סנהדרין כז ע"ב) על "פוקד עוון" וגו' דוקא שאוחזין, הכי נמי בציבור לענין כפרה פרטית צריך שיהיה להם שייכות לאותו דבר. וכן בגביית חוב דבעגל נאמר (שמות לב, לד) "וביום פקדי" וגו' שיהיה יום פקודה בלאו הכי כמו בחורבן.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, דברי סופרים אות י)

מדכתיב תחת אבותיך יהיו בניך
22

על האב יש לומר קדיש מתרי טעמא, חדא, דברא כרעי דאבוה והו"ל כגופיה, כמו דאיתא בהוריות לרב פפא דחטאת שמתו בעליה במיתה ה"מ ביחיד אבל לא בצבור, פריך הגמרא מנא ליה לרב פפא הא, אלימא משום דכתיב תחת אבותיך יהיו בניך, פירש רש"י דמשמע דבנים במקום אבות קיימי וכאבות חיים דמי, שהרי אמרו חז"ל גבי אב "מכבדו במותו" [קידושין לא ע"ב], ומסתמא כך היו מקובלים בפירוש הקרא דכיבוד אב.

(רבי אליהו משה לונץ, פרחי אליהו, דף מט ע"א)

ראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים
31

העגלה... באה להורות על מעשה ארץ מצרים אשר ישבו בה, ולכן היתה עגלה, לפי שמצרים נמשלה לעגלה כמו שנאמר (ירמיהו מו, כ): "עגלה יפיפיה מצרים". ודרשו ז"ל (סוטה מו ע"א): תבא עגלה שלא עשתה פירות ותכפר על ההורג שלא הניח לנהרג לעשות פירות. והוא כרעת מצרים שלא הניחו ישראל לעשות פירות. וכמו שמצינו בפטר חמור שהוא זכרון ליציאת מצרים, שצוה ה' יתעלה לערפו, כן צוה כאן לערוף העגלה... והיו עורפין אותו בנחל על שם נחל מצרים... והיו הכהנים רוחצין ידיהן ואמרו "כפר לעמך ישראל" וגו', וכבר נתבאר (ח"ב פמ"ו) מענין רחיצת ידים במקדש, שהוא מורה על קבלת השפע מלמעלה לעשות שליחתו, הן להעניש הן להשכיר, ועל כן היו הכהנים שהם כדמות מלאכי מעלה רוחצין ידיהם, להורות שהרבה שלוחים למקום שבו יענש הרוצח ויהיה כפרה לישראל לבער דם הנקי מתוכן, ולכן אמרו סוף פ"ב דמגילה (כא ע"א): כפרה כתיב בה כקדשים. ועוד גלו חכמים ענין הדברים בדרך שנתבארו, אמרו פרק קמא דהוריות: כפר לעמך אשר פדית ה' - ראויה כפרה זו לכפר על יוצאי מצרים, שנאמר אשר פדית ה', הורו לנו כי ענין הכפרה ליוצאי מצרים. זהו הנראה בסוד העגלה הנמשך אחר טעם הפרה.

(רבי משה איסרלש, תורת העולה ח"ג פרק סו)

ושאול... אע"פ שנמחל לגמרי, עדיין לא נחשב להיות עוד כזכויות בלא תשובה מאהבה, ועל זה הוצרך עוד לעונש בבניו, שאז נתקן לגמרי להיות כזכויות... וברא מזכה אבא שיכול לזכות גם לאחר מיתה מה שלא תיקן בחייו, ע"י בניו אחריו, לא בזכותם לבד, רק ע"י מה שהם מקבלים עונשים בשבילו, וכדרך שנאמר (איכה ה, ז) "אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עוונותיהם סבלנו", וקיבלו עונשים ובזה נתכפר להם בגן עדן. ועל כן אומר הבן "הריני כפרת משכבו" כמו שאמרו בקידושין (לא ע"ב), ופירש רש"י דכל עונש הראוי לאביו יבוא עליו, ויועיל זה לכפר נפש אביו שם במקום מנוחתו. וגם בכפרת קרבנות ועגלה ערופה אמרו דמכפרין על דורות שעברו המתים. וכן בתשובה מאהבה שנזכה לשוב כולנו במהרה בימינו בלב שלם לפני ה' יתברך, נזכה לתקן כל הדורות הקודמים שיהיה חטאי כל הדורות כזכויות ויהיה תיקון הכל.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, תקנת השבין, אות יא)

לא קחשיב [רש"י בראשית טו, ט] אלא פרי חטאת שהם לכפרה... והא דחשיב עגלה ערופה אע"ג דאינה קרבן מ"מ לכפרה היא באה וכפרה כתיב בה כקדשים. ובפ"ק דהוריות אמרו כפר לעמך ישראל אשר פדית וכו' ראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים ע"ש.

(משכיל לדוד, בראשית טו, ט)

כפר לעמך אשר פדית וגו'. בילקוט [שופטים תתקכ"ד] ראוי כפרה זו שתכפר על אנשי יוצאי מצרים, כפר לעמך אלו החיים אשר פדית אלו המתים מלמד שמתים צריכין כפרה, מצינו למידים ששופך דמים חוטא ע"כ, נראה לפרש ע"פ מ"ש בפרשת בחוקתי [כו, לט] בפסוק ואף בעונות אבותם אתם ימקו שהרשע מחטיא אבותיו, כדכתיב [תהלים קט, יד] יזכר עון אבותיו לה' וכתיב [איכה ה, ז] אבותינו חטאו ואינם ע"ש באורך:
ובזה יש לפרש מ"ש ירמיה [ירמיה לא, כח - כט] לא יאמרו עוד אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה כי אם איש בעונו ימות כל האדם האוכל הבוסר תקהנה שיניו, ענינו הוא מה שנגזר מיתה על כל הדורות בשביל חטא אדה"ר, כי חטא הדורות העתידין להוולד ממנו הם גרמו לו את החטא לכך הם נענשים בשבילו, וכן מצינו במעשה הצדיק המזכה את הדורות שלפניו הוא מקבל שכר כולם, כמ"ש [אבות פ"ה מ"ב] עשרה דורות מנח עד אברהם, ובזה יש לומר הא דאמר שיש כפרה למתים, אף דלא שייך כפרה לאחר מיתה באבות עצמם כמ"ש [הוריות ו ב] מפריש חטאתו ומת לא יקריבו לאחר מיתה משום שאין כפרה לאחר מיתה למת, אלא שענין הכפרה הוא שלא יענש החוטא השופך דמים בעבור שגרם לאבותיו שחטאו בענין זה, וכמ"ש ואף בעון אבותם אתם ימקו דהיינו שעון אבותיו היה מחמת תולדותם, וכמ"ש שהעונש שעליו, והיינו דאמר ומצינו למידים ששופך דמים חוטא, פירוש מה שאמרנו שהוא כפרה ליוצאי מצרים, אין הכפרה ליוצאי מצרים למתים עצמם אלא לשופך דמים עצמם שהוא נקרא חוטא שחטאו מחמתו:

(פנים יפות דברים פרק כא, ח)

דוק ותשכח כמה קראי דמצוה לפדות את המתים מצד גמ"ח כמו שמצוה לפדות את החי, וכמ"ש המחבר באו"ח סימן תרכא ס"ו, וז"ל: נהגו לידור צדקה ביוה"כ בעד המתים. והוא ממרדכי [יומא סי' תשכז] שהביא ספרי בפ׳ עגלה ערופה [דברים פיסקא רי], דדרשינן "אשר פדית" - אלו המתים, כמו דאיתא בהוריות דף ו ע"א: כפר לעמך ישראל אשר פדית ה׳ - ראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים מדכתיב אשר פדית.

(רבי אליהו משה לונץ, פרחי אליהו, דף מט ע"ב)

כפר לעמך - אלו החיים, אשר פדית - אלו המתים, מלמד שהמתים צריכים כפרה, נמצינו למדין, ששופך דמים חוטא עד יציאת מצרים [ספרי [דברים פסקא רי]]. יתכן דמדייק משום דבעלמא היכי דמזכיר יציאת מצרים בדורות הבאים מזכיר היציאה על שם אבותיהם של ישראל, "ואוציא את אבותיכם" (יהושע כד), "בהוציאך את אבותינו" (מ"א ח'), "אשר יצאו אבותם ממצרים" (מ"ב כא), וא"כ גם כאן כיון דהוי זה מצוה לדורות הו"ל לתקן שיאמרו ג"כ בלשון כזה, 'אשר פדית את אבותיהם', ולכן דריש דהלשון אשר פדית משמע שיכפר להיוצאים ממצרים, ומפרש... [ספרי שם] טעם הדבר משום שעל מנת כן הוציאם הקב"ה ממצרים, שלא יימָצא בהם ובזרעם שופכי דמים, ומכיון שעתה אירע הדבר הוי כמו שעברו על התנאי וצריכים כפרה. ויתכן לומר דמכאן סמך להמנהג המבואר בקדושין לא, ב, שנוהגים הבנים כשמזכירים אבותיהם בתוך י"ב חודש למיתתם לומר "הריני כפרת משכבו" [וכן תלמיד לרב], משום דהמתים צריכים כפרה. וע' בב"י לאו"ח סו"ס תרכא, דמכאן סמך להמנהג שנודרין צדקה ביוהכ"פ עבור נשמת המתים, וע' באו"ח סו"ס רפד.

(רבי ברוך אפשטיין, תורה תמימה, דברים פרק כא, הערה סא)

וענין זה של צירוף הדורות קשור הוא עם הבנת המושג של כלל ישראל. דהנה בסוף ס' שופטים בפרשת עגלה ערופה מבואר שהכהנים אומרים "כפר לעמך ישראל אשר פדית ה'", ודרשו ע"ז בגמ' הוריות דהך לישנא [דאשר פדית ד'] קאי איוצאי מצרים, דיש לפעמים כפרת היחיד (כקרבן חטאת וכיוצא בו) ולפעמים יש כפרת הצבור, והיות שעגלה ערופה היא כפרת הצבור, חלה היא כפרתה לא רק על אנשי העיר הקרובה אל החלל, ולא רק על כל היהודים שהם בחיים ביום ההוא של עריפת העגלה, אלא על כל כלל ישראל כולו, ומושג זה כולל אפילו דור המדבר שיצאו ממצרים, דכלל ישראל הוא מושג מיטפיסי בפנ"ע [הערה 21: עי' בס' דברי הגות (עמ' קטו), שכנסת ישראל... ישות נפרדת היא... יש כנס"י גלויה המורכבת מבני דורנו... ויש כנס"י טמירה, החובקת כל יהודי שחי אי פעם... וכל יהודי העתיד לעמוד אי פעם על פני הארץ], אשר לגבי המושג הזה עלינו לומר שהכלל הוא יותר מאשר קיבוץ כל פרטיו, דיש קרבן השותפים ויש קרבן הצבור, ואין דינם זהים כלל וכלל, דכלל ישראל איננו רק צירוף כל היחידים ביחד.

(רבי יוסף דוב סולובייצי'ק, נפש הרב, עמ' נ)

מגו דמכפרה אחיים מכפרה נמי אמתים
33-34

בסוף סוכה (דף נה ע"ב): אוי לאומות העולם שאבדו [ואין יודעין מה שאבדו, בזמן שבית המקדש קיים - מזבח מכפר עליהן, ועכשיו מי מכפר עליהן?]. שבישראל איתא בתו"כ (פ' אחרי סי' עו) דיוהכ"פ מכפר בלא שעירים ושאר רגלים אינן מכפרים בלא שעירים, וטעמו דיוהכ"פ עיקרו לכפרה, לכן מכפר בלא שעירים. וכיון שלעו"ג אינם בני שביתה, ועיקר הרגל לדידהו רק לכפרה, א"כ יכפרו בלא שעירים גם בזה"ז בלא בית. אמנם מה שייכים לרגלים, כיון דבני נח לא הוזהרו על הרגל? רק בשביל ישראל שהם בני שביתה מכפר להם, ואגב דמכפר לישראל מכפר גם לבני נח, וכיו"ב אמרו בפ"ק דהוריות דמיגו דמכפר אחיים מכפר נמי אמתים. אבל בזמן הזה דלא מכפר לישראל לא מכפר לבני נח.

(רבי מאיר שמחה הכהן, משך חכמה, במדבר כט, יח)

והא מזידין הוו הוראת שעה היתה
38

"והם הביאו את קרבנם אשה לה'" - כל המקרא הלז והסמוך לו נראה מיותר לפי הפשט. ונראה כלפי דמצינו דחזקיהו המלך וכן עזרא ועולי גילה הביאו שעירי ע"ז שעבדו הדור לפניהם, וכבר הקשו בהוריות ספ"א והא מזידין הוי, ומשני: הוראת שעה היתה. ודוחק לומר שהיה הדבר בנבואה ממש שכך יעשו. אלא שלמדו מקרא זה דאע"ג דעיקר מ"ע זו להקריב חטאת צבור של ע"ז אינו כי אם בשגגת הוראה דסנהדרין, מ"מ אם כבר הביאו הקהל על חטאתם בשגגה שעירי ע"ז, הקב"ה סולח להם. והיינו דכתיב "והם הביאו" וגו' - אם כבר הביאו, אע"ג שאינו מ"ע. וזה מיקרי הוראת שעה, דכאן למדנו שאפשר לעשות כן...
והוסיף המקרא "וחטאתם לפני ה' על שגגתם", לבאר, דהא ניחא דחטאת ע"ז עולה לרצון ע"פ הוראת שעה אע"ג שאין בו דיני הוראת עיני העדה בכל הפרטים כפי המצוה, אבל עדיין קשה הא הוי מזידין, והאיך אפשר שיהיו המזידין מתכפרין ע"י קרבן? מש"ה ביאר המקרא שאע"ג שהמחטיאים היו במזיד וגם להכעיס, מ"מ חטאת כל ישראל לפני ה' אינו אלא על שגגתם.

(העמק דבר, במדבר טו, כה)

הוראת שעה היתה וכו' דאי לא תימא הכי אילים תשעים וששה כבשים שבעים ושבעה כנגד מי
38-39

"ונסכו כמשפט ושעיר עזים אחד לחטאת" - הנה בכל התורה קרב חטאת קודם לעולה, לבד כאן עולה קודם לחטאת, משום דכתב "כמשפט" "וחטת" חסר א'. יעוין זבחים צ. ובזה פרשתי דברי הגמרא הוריות דף ו', דשעירי חטאת באו על עו"ג כו' הוראת שעה כו' דאלת"ה אילים תשעים וששה כבשים שבעים כו' כנגד מי. וצריך מובן, הלא צבור מביאין עולות נדבה, ואם הוו האילים והכבשים נדבה מאי איכפת? ולפ"ז אתי שפיר, דא"כ לעולת נדבה, היה צריך להיות חטאת קודם לעולה, ודוקא לעולה דידיה חטאת קודם, אבל לכבשים ואילים נדבה היו השעירי עזים קודמים, וכאן היו כולם קודמים להשעירי חטאות, וע"כ דהוראת שעה היה, ודו"ק. ובפשוט נראה, משום דכל מקום דצבור מקריבין היו כבשים מרובים מהאילים, וכאן היו האילים מרובים מהכבשים. וכן בק' ז' שם דכרין תרי מאה אמרין ארבע מאה. ולזה ע"כ הוראת שעה. וכן הגירסא "דלא משתכח בכל התורה כולה", בפי' רבנו חננאל, יעו"ש.

(רבי מאיר שמחה הכהן, משך חכמה, במדבר טו, כד)

שאני כהנים דאיקרו קהל דכתיב על הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר (ו.) וכו' וכי תימא הכי נמי טפי להו שבטים אלא אמר רב אחא ברבי יעקב שבטו של לוי לא איקרו קהל וכו' כל שיש לו אחוזה איקרי קהל וכל שאין לו אחוזה לא איקרי קהל
47-ו.

ונראים הדברים, שהמנין בפרשתנו במדבר סיני, שונה במהותו מהמנינים הקודמים. למנין זה יש תפקיד הלכתי חשוב ביותר, מה שלא היה במנינים הקודמים. בשני המנינים הקודמים, בצאתם ממצרים ובפקודי המשכן לאחר שנפלו בעגל, היה המנין לאומי כללי לכל שבטי ישראל, מבלי לערוך את המנין לפי השבטים, ונמנו כל ישראל יחד והגיעו סך הכל לשש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים. אבל המנין כאן היה לפי השבטים, כל שבט לפי פקודיו: "איש על דגלו באותות לבית אבותם" (במדבר ב, ב)... כמן כן, מאותה סיבה, להבדיל מהמפקדים הקודמים, בהם לא השתתפו ראשי השבטים במנין, כאן היו ראשי השבטים שותפים בביצוע המנין, כמו שכתוב "ואתכם יהיו איש איש למטה איש ראש לבית אבותיו הוא" (שם, פסוק ד).
הסיבה למנין זה ע"פ השבטים מתפרשת ע"פ הגמרא במסכת חגיגה (ו ע"ב), שם נחלקו תנאים על הכתוב "עולת תמיד העשויה בהר סיני" (במדבר כח, ו): "ר"א אומר מעשיה נאמרו בסיני והיא עצמה לא קרבה, ר"ע אומר קרבה ושוב לא פסקה. אלא מה אני מקיים 'הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל' (עמוס ה, כה) - שבטו של לוי שלא עבדו ע"ז הן הקריבו אותה".
יוצא איפוא מדברי ר"ע, שכל קרבנות הציבור שהקריבו ישראל במדבר באו משבטו של לוי בלבד משום שלא עבדו ע"ז, אבל שאר השבטים לא השתתפו בהם משום שעבדו את העגל. ענין זה התאפשר משום שכל שבט נקרא קהל בפני עצמו, וגם שבטו של לוי נקרא קהל כשיטת רב יוסף בהוריות, הסובר שהכהנים נקראו קהל, דכתיב "ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר", כי אם לא היה שבט לוי נידון כקהל כל ארבעים שנה במדבר, נמצא קרבן ציבור בא משל יחידים ולא משל ציבור. אמנם לשיטת רב אחא בר' יעקב בגמ' הוריות שם "שבטו של לוי לא איקרו קהל... כל שיש לו אחוזה איקרי קהל" וכו', אך יתכן שגם לרב אחא בר' יעקב, בתקופת המדבר לפני כניסתם של ישראל לארץ, גם שבט לוי נקרא קהל, שאם לא כן נמצאים דבריו של רב אחא סותרים את דברי ר"ע במס' חגיגה הנ"ל.
אולם האמת היא, שהבעיה הזאת, אם שבט לוי איקרי קהל או לא משום שאין לו אחוזה, תלויה במחלוקת גדולה בין ר"מ לר' יוסי, שנחלקו במס' מעשר שני (פ"ה מי"ד) אם כהנים ולויים מתוודים בביעור מעשרות או לא: "ר"מ אומר - אף לא כהנים ולוים [מתוודים], שלא נטלו חלק בארץ, ור' יוסי אומר - יש להם ערי מגרש" - וזה מזכה אותם בחלק בארץ. הרמב"ם פוסק בשלהי הלכות מעשר שני (פי"א הי"ז): "כהנים ולוים מתוודים, שאע"פ שלא נטלו חלק בארץ יש להם ערי מגרש". וכן פוסק הרמב"ם לענין הבאת ביכורים (פ"ד מביכורים ה"ג)... לפי זה אי אפשר למעט את שבט לוי מלהקרא קהל משום שאין לו אחוזה בארץ, שהרי לפי שיטת ר' יוסי, וכך פוסק הרמב"ם, יש לשבט לוי אחוזה בארץ משום שיש להם ערי מגרש... ויש איפוא לומר, שר"ע, שדורש במס' חגיגה, ששבט לוי הקריבו את כל קרבנות הציבור משלהם, סובר ג"כ כר' יוסי, ששבט לוי נחשב כמי שיש לו חלק ונחלה בארץ בגלל ערי מגרש, וכשם שמביאין ביכורים וקורין עליהם, כך גם נקראים קהל, כמי שיש להם אחוזה בארץ.
והנה לפי המפקדים הקודמים של בני ישראל, שלא נמנו לפי שבטים ולא ע"י ראשי שבטים, אלא כל ישראל כגוש אחד, בודאי שהשבטים בנפרד עדיין לא נדונו כקהל, אלא רק כל ישראל כולו נידון כקהל וכציבור. רק במנין שבפרשת במדבר, בו נמנה כל שבט בפני עצמו, ובמנין הכללי השתתפו ראשי כל השבטים - רק אז נקבע כל שבט כקהל בפני עצמו. לכן היה הכרח לחזור ולמנות את ישראל לפי שבטיו אחרי שהוקם המשכן, כדי לאפשר לשבט לוי להקריב את קרבן התמיד ואת קרבנות הציבור משלהם, מאחר ששאר השבטים לא הוכשרו להקריב אותם משום חטא העגל. כדי לקבוע את שבט לוי, וכן כל שבט ושבט, כקהל וכציבור נפרד, היה צורך לקבוע מפקד שבטי מיוחד בהשתתפות ראשי השבטים, שבו כל שבט יקָרא קהל, לפי המנין שלו. אי אפשר לסמוך על המנין של פרשת פקודי, משום ששם לא באו השבטים במנין, וממילא לא היתה לכל אחד מהם בנפרד תורת קהל וציבור.
לפי זה ניחא למה נזכרים בפרשה זו ראשי שבטי אפרים ומנשה כשבט יוסף, ככתוב (במדבר א, י): "לבני יוסף לאפרים אלישמע בן עמיהוד, למנשה גמליאל בן פדהצור", וזאת בניגוד לאמור בפרשת שלח, שם הופרד שבט אפרים לגמרי מיוסף ומשבט מנשה, כמו שנאמר שם (במדבר יג, ח-יב): "למטה אפרים הושע בן נון... למטה יוסף למטה מנשה גדי בן סוסי". הסיבה לכך היא, כאמור, שהמפקד בפרשת במדבר מטרתו היתה לקבוע את שבט לוי כקהל וכציבור כדי להכשירו להקרבת קרבן התמיד וקרבנות הציבור משלו. לשם כך היה צורך לאחד את אפרים ומנשה תחת שבט יוסף, ואז יכנס שבט לוי למנין י"ב שבטים, שאם לא כן היו שם י"ג שבטים, ואין להעלות את מנינו של עם ישראל מעל י"ב שבטים, כמו שאמרו במס' הוריות ביחס לכהנים שנקראו שבט - "וכי תימא הכי נמי טפי להו שבטים".
ואע"פ שכתוב (במדבר א, מט): "אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל", פירושו שלא לפקוד אותו יחד עם שאר השבטים. שבט לוי נמנה לבדו, כמו שפירש רש"י - "כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו"... המנין המיוחד הזה של לגיונו של מלך הפך אותם לקהל ולציבור בפני עצמם, ועל סמך זה יכלו למלא את מקומם של כל ישראל במשך מ' שנה במדבר, ולהקריב את קרבנות הציבור משלהם. מטרת המפקד הזה של שבטי ישראל במדבר היתה להעניק לכל שבט ושבט מעמד של קהל וציבור, שאם יקרה פעם שכל שבטי ישראל לא ישתתפו בהקרבת קרבנות הציבור, יוכל אפילו שבט אחד להקריב את קרבנות הציבור משלו. כך אכן קרה בתקופת הפירוד בין יהודה וישראל, שגזרו מלכי ישראל על ישראל שלא לעלות לרגל לירושלים ולא להשתתף בתרומת הקודש לבית המקדש בירושלים, ומכיון שכל שבט ושבט נקרא קהל בפני עצמו וכשר להקריב לבדו קרבנות ציבור בבית המקדש, די היה בשבטי יהודה ובנימין להכשיר את הקרבת כל קרבנות הציבור בתקופה קשה זו. מה שאין כן שני המנינים שקדמו למנין זה, בהם לא נמנו לפי שבטים, לא הוכשרו השבטים להקרא קהל בפני עצמם, ולא יכלו להקריב קרבנות ציבור אלא בהשתתפות כל בני ישראל. בזה היחוד של מנין זה במדבר על פני המפקדים שקדמו לו.
בדרך זו אפשר להסביר תמיהה אחרת על פרשת חנוכת המזבח ע"י הנשיאים בפרשת נשא. הרי המשכן וכל אשר בו, כולל המזבח, נמשחו ונתקדשו בשבעת ימי המלואים... א"כ למה היו צריכים הנשיאים, כל נשיא לחוד, להקריב קרבנם לחנוכת המזבח, הרי המשכן והמזבח וכל כליו כבר נמשחו ונתקדשו והיו קודש קדשים? מה צריך עוד לעשות על מנת לקדשם? מה הוסיפו קרבנות הנשיאים לקדושת המזבח, הרי כל שבעת ימי המלואים גם הקריבו את קרבנות המלואים כדי לחנוך את המשכן ואת המזבח, ולמה הוצרכו הנשיאים לחזור ולהקריב ולחנוך את המזבח, ככתוב (במדבר ז, פח) "זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו"?
התירוץ לבעיה זו הוא מעין מה שכתבנו לעיל. משיחת המשכן והמזבח וחינוכם ע"י קרבנות המלואים היתה עבור כל ישראל כקהל אחד וציבור אחד, ולכן היא מועילה רק להקרבת קרבנות צבור של הכלל כולו. אבל לא נתקדשו המזבח והמשכן ולא נתחנכו לקרבנות ציבור שבטיים. ומכיון שברוב שנות המדבר לא היה עם ישראל כשיר להקריב קרבנות ציבור של הכלל כולו, ולכן הקריבו קרבנות ציבור רק של שבט לוי כנ"ל, היה הכרח לחנוך את המזבח להקרבת קרבנות ציבור שבטיים. לכן נקבעה חנוכת המזבח ע"י קרבנות ציבור של כל שבט ושבט, כדי להדגיש את האפשרות של הקרבת קרבנות ציבור רק של שבט אחד, הנקרא גם הוא קהל. זוהי גם הסיבה למה חזרה התורה וכתבה בפרוטרוט את קרבנות הנשיאים י"ב פעם. וכי לא היה די בפירוט קרבנו של נשיא השבט הראשון נחשון בן עמינדב למטה יהודה, ולכתוב שכן הקריבו כל י"ב הנשיאים? אלא משום שקרבנות אלו היו צריכים לחנוך את המזבח עבור אותו שבט, לכן היה צורך בפירוט הקרבנות שהקריב כל נשיא ונשיא.

(רבי שלמה גורן, תורת המקרא, פ' במדבר, עמ' 263-267)