י ע"א

איזהו נשיא זה מלך
20-21

ועל גבי כתר מלכות עולה כתר שם טוב, כמו שאמרו 'ונשיא בעמך לא תאור' [שמות כב, כז], בעושה מעשה עמך, כמו שאמרו בהשותפין שרצו [ב"ב ד ע"א] ובהזהב [ב"מ מח ע"ב], ונשיא הוא מלך, כמו שנזכר בסוף הוריות.

(רבי שמעון בן צמח דוראן, מגן אבות, אבות פרק ד)

ואעפ"י שאמרו באחרון מקדושין [שם] ובפרק החולץ [שם] שאם אמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה, זהו לענין שאר שררות, אבל לענין נשיאות שהוא דומה למלך, שהרי שניהם הם בכלל אשר נשיא יחטא [ויקרא ד, כב], כמו שהוא מוכיח במסכת הוריות בפרק כהן משיח, היה נראה כי כמו שהגר פסול למלכות אפילו אמו מישראל, ולזה נענשו חכמי ישראל כשהחניפו לאגריפס ואמרו לו אחינו אתה, מפני שהיתה אמו מישראל כמו שהוא מוזכר במסכת סוטה [מא ע"א] פרק אלו נאמרין, כן הנשיא אינו כשר לנשיאות עד שיהיו אביו ואמו מישראל.

(רבי שמעון בן צמח דוראן, מגן אבות, אבות פרק א)

איזהו נשיא זה מלך שנאמר מכל מצות ה' אלהיו שאין על גביו אלא ה' אלהיו
20-22

"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל" (דברים א, א) - במדרש רבה (דברים רבה, פרק א, ב): זה שאמר הכתוב (משלי כח, כג) "מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון"... דהא אמרו רז"ל (אבות פ"ד [מי"ב]) "ומורא רבך כמורא שמים", ומכל מקום זה מובן דמכל מקום יראת שמים יקדים וזה אחריו... והיינו "מוכיח לאדם אחרי", ר"ל לאדם שהוא אחרי, דהיינו רבו והבן, או לנשיא ומלך, כמו שדרשו רז"ל שאין על גבו אלא ה' אלקיו, והיינו אדם אחרי, "חן ימצא", כמו ירבעם שזכה למלוכה מפני שהוכיח לשלמה (סנהדרין [קא ע"ב]).

(ישמח משה פ' דברים דף פו ע"ב)

"ויהי בעת ההוא וירד יהודה וכו' ויט עד איש עדלמי ושמו חירה" (בראשית לח, א)... כי צפה ברוח קדשו שגם דוד אשר יצא ממנו כאשר ברח מפני שאול "וימלט אל מערת עדל"ם" (שמואל א' כב, א), ושם הצמיח ראשית ממשלתו כי שם נקבצו אליו כארבע מאות איש ויהי עליהם לשר (שמואל א' כב, ב). וזה שמשמיענו גם כן "ושמו חירה" לשון חירות, "אשרך ארץ שמלכך בן חורין" (קהלת י יז), איזהו נשיא כל שאין על גביו אלא ה' אלקיו.

(אגרא דפרקא פ' וישב דף קנז ע"א)

שאין על גביו אלא ה' אלקיו
21-22

"והנה ה' נצב עליו" - ר"ל שאין על גבו אלא ה' אלקים היינו מערכת אלקית, כמו שאמרו בנשיא ומלך שאין על גבו אלא ה' אלקיו, והיינו שהצדיק למעלה מכל הנבראים.

(ישמח משה, פ' ויצא, דף עב ע"א)

אחי יוסף, אף שידעו שיוסף צדיק גדול הוא וראוי לו שיעבור על מדותיו, מכל מקום דלמא יסבור יוסף שיש לו דין מלך ואסור לו למחול... לכך התחכמו לומר שהיא ציווי של אביו, ואם כן אין זה מחילה על כבודו רק קיום מצות כיבוד, דהא קיימא לן במסכת קדושין (דף לא ע"ב) דכיבוד הוא אפילו לאחר מותו. ועל זה השיב להם "אל תיראו" וגו' [בראשית נ, יט], על פי שדרשו רז"ל בקרבן נשיא דכתיב "בעשותו אחת מכל מצות ה' אלקיו", דהיינו מלך, ע"כ נמצא מלך הוא תחת ה' ולא תחת מושל אחר. וזה אמרוֹ "התחת אלקים אני" כנ"ל שיהיה לי דין מלך, הלא פרעה מושל עלי ואין לי דין מלך.

(ישמח משה, פ' ויחי, דף קיח ע"א-ע"ב)

אמר הכתוב כאן שאם יוצא אדם למלחמה זו, למלחמת הרשות, הנה אלה העצות שישים האדם בנפשו בכבישת מלחמה הזו. אחת, "ונתנו ה' אלקיך בידך", מורה על דבקות האדם בה' באמת בדבקות נפלא ביחוד עד שיהיה נקרא "ה' אלקיו", שלא יהיה עליו שום רשות אחר כי אם רשות ה' כמאמר חז"ל בפסוק "אשר נשיא וגו' מכל מצות ה' אלקיו". ובבחינה זו היה הקב"ה מייחד שמו על האבות הקדושים "אלקי אברהם", "אלקי יצחק" וגו', מפני שהיה לבבם שלם עם ה' אלקיהם עד שלא היה עליהם שום בחינה ורשות אחרת כלל וכלל, כמאמר חז"ל (בבא בתרא יז ע"א): שלושה לא שלט בהם יצר הרע - אברהם יצחק וגו'. ועל כן נתיחד שמו עליהם לומר כי אין עליהם כי אם רשות שמו הקדוש, לא זולת.

(רבי חיים מטשרנוביץ, באר מים חיים, דברים כא, י)

"היום הזה ה' אלקיך מצוך לעשות את החוקים" וגו' - כלומר שהוא מצוך לעשות חוקיו ומשפטיו אחר שתהיה בבחינת "ה' אלקיך", שלא יהיה עליך שום רשות אחרים חלילה, רק ה' יהיה אלקיך וכמאמר חז"ל בפסוק מכל מצוות ה' אלהיו - מי שאין על גביו אלא ה' אלהיו וכו'. ע"כ. ואז הנה ודאי "ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך", כי ודאי אחר שתהיה הנשמה טהורה מלכלוכי החיצונים, ודאי ממילא תוגדל האהבה לה' בקרבך עד אין שיעור, ותעשה כל מצוותיו "בכל לבבך ובכל נפשך" באמת, למען שמו באהבה.

(רבי חיים מטשרנוביץ, באר מים חיים, דברים כו, טז)

בגמרא הוריות יש ביטוי מיוחד ומזעזע לגבי מלך: מלך הוא סוג אדם "שאין על גביו אלא ד' אלהיו". אישיות כלל ישראלית שאין למעלה ממנה אלא ד'. במלכות ישראל מתגלה הכלליות המקפת, החובקת זרועות עולם. הכלליות של גוי צדיק.

(שיחות הרב צבי יהודה, בראשית, עמ' 154)

מצות "שום תשים עליך מלך" (דברים יז, טו) - כבוד מלכות ואימת מלכות. מלך זו אישיות כזו בישראל שתהא אימתו עליך. בפרשת ויקרא בסדרי קרבן החטאת של הנשיא - מושג קרוב למלך. וההגדרה כלפי אדם כזה, "שאין למעלה בישראל אלא ה' אלהיו", מעלין בקודש.

(רבי צבי יהודה, קנין תורה, מהד' אלנקאוה, משנה ה, עמ' לב)

השיא של בנין עם ד' בארץ ד' הוא בהופעת מלכות ישראל. למלכותיות יש ערך מיוחד. יש פסוק: "אשר נשיא יחטא". נשיא הוא מלך, ועליו ישנה הגדרה מיוחדת של חז"ל: מלך הוא מין אדם כזה, מין אישיות כזו "שאין על גביו אלא ד' אלהיו". הוא נשמה כזאת שהיא בין הצבור ובין ד'. הוא אישיות נשמתית, לאומית, כלל ישראלית. לכן, דוד המלך הוא כמעט "לא איש" [תהלים כב, ז], כמעט שאינו פרטי. לפעמים אמנם מופיע צד האישיות הפרטית שלו, אבל העיקר הוא מהותו המיוחדת של נפש כלל ישראל, המשך של יעקב אבינו, ראשית הופעת השבטים והצבוריות הישראלית.

(שיחות הרב צבי יהודה, בראשית עמ' 318)

בגמרא במסכת הוריות ישנה הגדרה למלך ישראל: "שאין על גביו אלא ה' אלוהיו". מלך ישראל, הוא יהודי אחד, נשמה אחת, שמגבשת בתוכה את כלליות האומה, ומתוך כך, אין על גביו אלא ה' אלוהיו. וכן ברמב"ם (פ"ג מהל' מלכים ה"ו): "שליבו הוא לב כל קהל ישראל".

(רבי צבי יהודה, מתוך התורה הגואלת, אורות הגאולה ונתיבותיה, פרק ג - בנין מדינת ישראל ומלכות ישראל [ובקיצור בחלק ב, פר' וישב, עמ' מט])

הממלכתיות היא כשרון כלל ישראלי. בגמרא הוריות מופיע גדר של מלך: "שאין על גביו אלא ד' אלהיו". המלך הוא מין אישיות שמגבש בעצמו את עם ישראל. כלל ישראל מתגלה באופן מיוחד ב"דוד מלך ישראל חי וקיים". לכן קמים ב"ויברך דוד". בגמרא חולין [פט ע"א] מבואר שמידת הענוה של ישראל - המתגלה אצל אברהם אבינו היסוד הגרעיני, והמשתכללת אצל משה רבינו השייך להופעת עם ישראל - מופיעה מעל הכל אצל דוד המלך שהוא הביטוי הממלכתי, הלאומי והצבורי, הממשי והעובדתי של כלל ישראל.

(שיחות הרב צבי יהודה, בראשית עמ' 365-366)

ציון נקראת בספרים הנקודה הפנימית של ירושלים. פנימיות של מלכות ישראל בייחודה. "מלך - שאין על גביו אלא ה' אלוהיו", זה הביטוי העליון של מלכות ישראל כשמופיע, לעומת עמים וממלכות שבעולם. לפי הופעת המלכות בישראל, כן הקישור הפנימי של שכינה בישראל.

(רבי צבי יהודה, מתוך התורה הגואלת, חלק ג, שעורים בספר אורות, עמ' קנא)

בספר שמואל, יש פרק שמתחיל בביטוי מיוחד: 'ואלה דברי דוד האחרנים'. כאן הסיום והמסקנה. אלו דברי דוד באחרוניותם, במסקנתיותם, בבתראיותם. מופיעות שלוש הגדרות של מלכות ישראל. ראשית: 'הגבר הֻקם על'. זה לשון פֻּעל, הוא הגבר שהוקם ע"י כל עם ישראל, לא הוא שהקים את עצמו. הוא לא הקים את עצמו בכח הצבא או בכח אחר, אלא הוקם על, באופן אנונימי, מעל הכל, כל עם ישראל וכל העולם כולו. 'שום תשים עליך מלך' (דברים יז, טו) - 'שתהא אימתו עליך' (כתובות יז ע"א). קודם יש לקבל עול מלכות שמים, עול מלך עולם ומלך העולמים, ועול מלכות התורה, ואחר כך עול מלכות ישראל. זה אדם שהוקם מתוך העם, על כל העם, ואין למעלה ממנו, 'שאין על גביו אלא ד' אלהיו'. יחד עם זה, הוא הוקם מעל, ממרומים, מכחה הרוחני של הנבואה. הוא גם הוקם על, על העם, וגם הוקם מעל, מלמעלה. שני המובנים נכללים בפרשנות הפילולוגית של 'הֻקם על'. הוא הוקם על בכפליים, לעילא לעילא על העם, ומתוך תורה ונבואה.

(שיחות הרב צבי יהודה, מס' 29, דוד המלך, סע' 1, הובא בשיחות הרב צבי יהודה, דברים עמ' 227 הערה 23)

ביטויים: "קץ גלות", "קץ משיח". כשנגמרת הגלות: "קץ גלות", אז מתחיל זמן משיח. המילה הזו: "משיח", מקורה ב"שמן משחת קודש", שמוזכר בתורה לגבי כהונה, ובנבואה, לגבי מלכות. הכהן הגדול והמלך, שניהם הופעה של אישיות כלל ישראלית. הכהן הגדול במקדש והמלך בלאומיות, עד ההגדרה שבגמרא: שאין על גביו אלא ה' אלוהיו.

(רבי צבי יהודה, מתוך התורה הגואלת, חלק ג, שעורים בספר אורות, עמ' קעד-קעה)

ישנם דינים מיוחדים של כבוד מלכות ואימת מלכות, המוטלים על הצבור. "שום תשים עליך מלך". שתהיה אימתו מוטלת עליך (סנהדרין כב.). המלך אין על גביו אלא הקב"ה, ומתוך אימת יראת שמים, אתה מצווה, שתהיה אימת המלך עליך. ובפרשת שופטים, שם מרוכזות מצוות מיוחדות של המלך. ושם: "ולא ירום לבבו", המלך הוא אישיות גדולה, והוא מוזהר: "ולא ירום לבבו". הוא צריך להיות שיא הענוה.

(רבי צבי יהודה, מתוך התורה הגואלת, אורות הגאולה ונתיבותיה, פרק ג - בנין מדינת ישראל ומלכות ישראל)

קיימת עוד אפשרות של חטאת צבור: "אשר נשיא יחטא". המלך הוא גילוי של כלל ישראל בשלמותו. דוד המלך היה גיבור בצבא, ויחד עם זה מרביץ תורה ונביא, כמו שנאמר: "רוח ד' דִבר בי ומִלתו על לשוני" [שמואל ב' כג, ב], ומשורר אלוהי בחסד עליון. חז"ל דורשים את שמו של עדינו העצני, אחד מגיבורי דוד, כמליצה לגבי דוד המלך עצמו: "כשהיה יושב ועוסק בתורה, היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה, היה מקשה עצמו כעץ" [מו"ק טז ע"ב]. עדינות ונוקשות גם יחד. דוד המלך הוא יסוד המלכות בישראל, כמו שכתוב: "ויעש אסא הישר בעיני ד' כדוד אביו" [מלכים א' טו, יא]. וכן המלך המשיח מוגדר כ"מלך מבית דוד, הוגה בתורה ועוסק במצוֹת כדוד אביו" [רמב"ם, הלכות מלכים, פרק יא, הלכה ד]. יש מצוה מן התורה לשים עלינו מלך למען יגבש את העם כולו. המלך הוא הופעת שלמות כלל ישראל, כביטוי המזעזע של חז"ל על הפסוק "אשר נשיא יחטא", שמלך הוא סוג אדם "שאין על גביו אלא ד' אלהיו".

(שיחות הרב צבי יהודה, ויקרא עמ' 26-27)

דוד המלך. רועה צאן, גבור הגובר על ארי ודב, ומאידך גיסא, מנגן בכנור ומשורר, המתבטא בשירה עילאית של "נעים זמירות ישראל" בתהילים. מתוך כך מלך, דוד המלך מוגדר במקורות גם כנביא. בשמואל [ב' כג, ב]: "משיח אלקי יעקב, אשר רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני" - ברורה כאן מדרגת נבואה, שכינה בתוכו: "בי". "נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך". "כמוך" - לא ממש אלא במדרגות. ובמלכות: "ויעש הטוב והישר כדוד אביו". דוד, סמל לטוב ולישר בהנהגת הצבור. במס' הוריות: "אשר נשיא יחטא", ושם, הגדרה על מלך: "שאין על גביו אלא ה' אלוהיו". בשו"ע נפסק: ב"ויברך דוד" עומדים, עד: "אשר בחרת באברם". אברהם אבינו, זהו הגרעין, אבל דוד, זו מלכות, זה בנין כלל ישראל. המלך, המלכות, זו האישיות הכוללת ומגבשת בתוכה את כל כלל ישראל. יש מקום לחרדה מיוחדת, לקימה, בפני פסוקי דוד המלך: "ויברך דוד".

(רבי צבי יהודה, מתוך התורה הגואלת, חלק ג, ספר הכוזרי, עמ' כ)

המלך הוא האישיות המדינית העליונה בישראל. הכהן הגדול הוא האישיות הדתית-רוחנית הגבוהה [שהרי "המלך עומד לפני כהן גדול" - רמב"ם הל' מלכים פ"ב ה"ה]. באומות העולם אין כתר אחד נוגע בחברו כמלא נימה, אך לא כן חלק יעקב. בישראל מינוי מלך מותנה בגובהו העליון של המתמנה במובן האישי-התורני. המלך אינו רק בא כח כלפי חוץ, לאומות העולם. הוא אחראי כלפי פנים, כלפי יצירת מדיניות ישראלית חברתית מקורית, ובעיקר: כלפי הקב"ה שהוא מלכו של עולם... "איזהו נשיא? - זה מלך... שאין על גביו אלא ה' אלקיו".

(רבי משה צבי נריה, נר למאור, פרשת שופטים, ממלכת כהנים)

אשר נשיא יחטא וכו'
36

ור"ל כי אף אם ה' יתברך נותן שררה לאדם, לא יחשוב בלבו שהוא שררה אליו ולא יתגדל באותו שררה ובאותו כבוד, כי אין זה רק עבודה אליו.

(מהר"ל, חידושי אגדות, כאן)

אשר נשיא יחטא יכול גזרה
36-37

ולכאורה האיך קס"ד לאמר שיחטא הנשיא על פי גזרה? וכי נסתלקה הבחירה מידו בסיבת נשיאותו? והענין הוא ע"פ דרשת ריב"ז לקמן [עמוד ב] "אשר נשיא יחטא" - אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן על שגגתו וכו'. וא"כ הוה אמינא שיצויר חטא הנשיא בגזירה למען לעורר את ההדיוט. ולכן קא יליף ממה דכתיב בכהן המשיח "אם" שמשמעותו לכשיחטא, אף כאן בנשיא אינו גזירה אלא לכשיחטא.

(רבי יהושע השל רבינוביץ, ילקוט יהושע, כאן)

עפ"י מאמר הגמרא שהבאנו "לא היו ישראל ראוים למעשה העגל אלא שעשו כן כדי לתת פתחון פה לבעלי תשובה" [ע"ז ד ע"ב] - עפ"י זה פרשתי כוונת הגמרא במס' הוריות... אשר נשיא יחטא - יכול גזירה, כלומר גזירה שודאי יחטא... (וטעם הלשון יכול גזירה, הוא מפי שהלשון "אשר נשיא יחטא" הוא לשון שאינו רגיל ורגילין חז"ל לדייק ולדרוש לשון מצוין). אך אין מובן כלל עיקר הענין, "יכול גזירה" כלומר גזירה שיחטא, מהיכא תיתא נאמר שודאי יחטא, ומה טעם והגיון בזה? ואך לפי המבואר במאמר הגמרא שהבאנו למעלה, דראוי לחטוא כדי להורות תשובה לרבים, אם כן אפשר לומר דלתכלית זו יחטא הנשיא, ויביא קרבן לכפרה... וילמדו בני אדם ממנו להביא קרבן לכפרתם.

(רבי ברוך אפשטיין, תוספת ברכה, במדבר יט, ב)

אשר נשיא יחטא יכול גזרה וכו' גזרה מהיכא תיתי אמרי אין אשכחן דכתיב ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם בשורה היא להם שנגעים באים עליהם
36-38

והנראה ע"פ מה שכתב הרמב"ן בתורה [ויקרא יג, מז], דענין נגעי בתים הוא מורה על גדולת ישראל, שהיה להם סימן כשחטאו אף בנגעי הבית... תראה שלפי גודל מעלת האיש, החטא הקטן לאות צרעת היא במצחו. וא"כ הוה ס"ד דאשר נשיא יחטא היא גזירה, דאות הוא על גדלות הנשיא כענין נגעי בתים ולזה קמ"ל. ודוק.
או יאמר דהכי מקשה, דהיאך אפשר שהיא גזירה, דא"כ תיבטל הבחירה? לזה אמר כמו בנגעי בתים דהוא מורה ג"כ על החטא, ורק שאינו מוכרח שיחטא, ולא יחטא ולא יהיה נגע, הוא הדין בזה.

(רבי יוסף שאול נתנזון, דברי שאול, כאן)

"ונתתי נגע צרעת" כו' - לשון נתינה רק אם הם לטוב או שהם לתכלית טוב... לכן ממה שבא פה על הנגעים לשון נתינה, הוציא ר' יהודה שהם לתכלית טוב לכַלֵא פשע ולהָתֵם חטאת, כמ"ש "אני אהיה לו לאב וכו' אשר בהעוותו והוכחתיו וכו' ובנגעי בני אדם" [שמואל ב' ז, יד], שהוא בשורה והבטחה כמו שכתבתי בפירושי שם. וז"ש בהוריות עמ"ש אשר נשיא יחטא יכול גזרה, מהיכא תיתי, אמרי כן אשכחן דכתיב ונתתי נגע צרעת ואמר ר"י בשורה ה"נ אימא גזירה, ר"ל אחר שאמר ר"י שהנגעים בשורה כי אין אדם ניצול מחטא בדרך הטבע, ה"נ י"ל שנשיא יחטא גזירה, שהכתוב יאמר שבדרך הטבע בודאי יחטא, כי אין אדם ניצול מחטא.

(רבי מאיר ליבוש מלבי"ם, התורה והמצוה, פרשת מצורע אות עה)

אשר נשיא יחטא יכול גזרה ת"ל אם הכהן המשיח יחטא מה להלן לכשיחטא אף כאן לכשיחטא וכו' דכתיב ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם בשורה היא להם שנגעים באים עליהם
36-38

נראה כונת הקושיא דסמיך על הדרשה [בעמוד ב]... אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן על שגגתו, ובארנו שם הטעם בזה, כדי שילמדו המון העם ממנו להביא קרבן על חטאתם, ולפי"ז הו"א שמודיע הקב"ה שכן יהיה בהחלט שהנשיא יחטא כדי שיביא קרבן, וכמו דמצינו בפ' מצורע בפסוק ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם דרשו חז"ל בשורה היא להם, יעו"ש, וה"נ הודעה היא, ומשני דא"א לומר כן, שהרי כתיב אם הכהן המשיח יחטא, ואם היה תכלית חטא כזה בכונה להורות לבני אדם, א"כ הלא היה צריך בכהן משיח שהוא גדול האומה כדכתיב "והכהן הגדול מאחיו", לכתוב ג"כ בלשון המורה על חיוב, ומדכתיב בו אם שהוא לשון תנאי, ש"מ שגם הלשון אשר שבכאן ג"כ לשון תנאי הוא, ומה דכתיב לשון כזה יש בזה טעמים אחרים...
וע' בזוהר פרשה זו כד, א: אשר נשיא יחטא - ודאי יחטא. ע"כ. ולכאורה מפרש היפך דרשת הגמרא יכול גזירה וכו', אלא שבאמת גזירה היא שבודאי יחטא, וכמו שפרשנו בסלקא דעתה של הגמרא. ואמנם יש לפרש כונת הזוהר ע"פ מש"כ הרמב"ם בפי' לאבות פ"א מ"ט על מ"ש שם ושנא את הרבנות, וז"ל: ובבקשת השררה והרבנות יארעו לו נסיונות רבות בעולם, מפני שיתקנאו בו בני אדם ויחלקו עליו יפסוד אמונתו, כמ"ש כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור מלמטה נעשה רשע מלמעלה, עכ"ל. ולפי"ז תכונן דרשת הזוהר ואין צ"ל שיחלוק על הגמרא.
[וכתב על דבריו ילקוט הגרשוני כאן: ולפענ"ד לק"מ [קושיית תורה תמימה מהזוהר], כי כוונת הזוה"ק על דרך שכתב בס' כלי יקר פ' ויקרא [פ"ד פסוק ב] כי הנשיא המתנשא לכל לראש ונוהג נשיאותו ברמה מתוך רום לבבו וודאי יבא לידי חטא, ולכך נאמר אשר נשיא יחטא, כי לשון אשר מורה על דבר שוודאי יהיה ואין בו ספק עיי"ש, וכ"כ גם באלשיך ז"ל לשם, אבל בכל זאת הבחירה חפשית, ואין הנשיא מוכרח במעשיו שנאמר שהוא גזירה, רק שהטבע מחייב כן בנשיא יותר מבהדיוט. וזה כוונת הזוה"ק "אשר נשיא יחטא" - ודאי יחטא. אבל בכל זאת אינו גזירה].

(רבי ברוך אפשטיין, תורה תמימה, ויקרא פרק ד, הערה פ)

ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם בשורה היא להם שנגעים באים עליהם
38

ובבחינה זאת, אמרו ז"ל (ויקרא רבה פ' יז) שמאמר ונתתי נגע צרעת וגו' אינו נמשך למאמר "כי תבואו", אֶל שיהיה דבור תנָאִיי, אבל שהוא מאמר בפני עצמו, והוא אל בשורה טובה יבוא. ואם שנראה שהם תלו הענין בגלוי מטמוניות העושר שהיו להם, הנה באמת יותר יצדק זה במטמוניות הפחותות הטמונות בחובם, והחרושות על לוח לבם, כי יחפשום ויגרשום ממקומם ויבואו תחתם מטמונות החמדה, והן הדעות האמתיות והמוסרים השלמים, היקרים מכל כלי חמדה, באשר יחיו את נפשם, כאשר ישמעו וירפאו את עצמם, איש איש אשר ידע נגע לבבו...
כי אלה הנגעים הם ודאי מכות ופצעים אצל הגוים, שיבואו עליהם ולא נתיישרו בם לשום הַיְשָרָה ותוכחת מוסר, והנה באמת נכונים ללצים שפטים אשר לא הגיע להם מהם רק צער ובושת וחרפה רצופה. אמנם אתם שתקבלו בהם ההַיְשָרות והמוסרים הנאותים לחיים, אינם אצלכם נגעים, כי אם דרך חיים ותוכחות מוסר לאכול לשבעה ולמכסה עתיק, שע"י חולאים אלו שבגופים או בנכסים ירפאו הנפשות.

(עקידת יצחק, שער סא)

"ונתתי נגע צרעת" וגו' - כתב הרמב"ן לרמוז כי יד ה' תעשה זאת ולא בידי הטבע כלל. ולא נתיישב בזה מדוע לא נכתב זה הלשון בבגדים, שגם שם אינו אלא פלא. ומש"ה באו חז"ל לדרשה בשורה היא כו' כפירוש רש"י, והוא בהוריות דף י. ובזוהר פ' תזריע [נ ע"א] הקשו על זה, אמאי בעינן דוקא אבנים אחרות? ומשום הכי יישבו שהבונה בית צריך להיזהר ביסדו שיהיה ע"ש תורה ובקדושה ואם לא כן מידבק בו רוח טומאה, ומכל שכן כנענים שמתחלה בנו לשם טומאה. מש"ה היא מתנה שיתקצה הטומאה מהבית. ובאמת לפי הפשט מצינו גם בלשון קללה הלשון ונתתי, כמבואר בתוכחה פ' בחקותי. והדיוק הוא שהוא בהשגחה פרטית כמש"כ הרמב"ן ז"ל. אכן בא ביחוד במקום שהוא בא, להורות דסופו לקללה עוד יותר ע"י השגחה זו לרעה. וכן הוא בנגעי בתים... ומש"ה לא נזכר במקרא דעומד בראשון ובשני שטעון חולץ וקוצה וטח, שהפסוק מרמז דמי שבא לזה העונש של נגעי בית סופו לבא לפשיון ונתיצה, משא"כ בבגדים אינו עומד סתמא לכך.

(העמק דבר, ויקרא יד, לד)

ענין הבשורה מבואר במדרשים וברש"י בפסוק זה, שהכנענים היו מטמינים כספיהם בקירות הבית, וע"י הנגעים יותץ הבית וימצאו המטמוניות. וטעם הדיוק מלשון ונתתי, י"ל מדלא כתיב 'נגע צרעת כי יהיה בבית ארץ' וגו' כמו דכתיב הלשון בנגעי אדם ובנגעי בגדים. ובכלל על הרוב הוי לשון נתינה מהקב"ה לדבר טוב, "ונתתי גשמיכם בעתם", "ונתתי שלום בארץ", "ונתתי בציון תשועה" (ישעיה מו), ולכן דרשו האי ונתתי שמורה ענין טוב כדמפרש.

(רבי ברוך אפשטיין, תורה תמימה, ויקרא פרק יד, הערה קיא)

ואפילו ת"ח ויודע ודאי שהוא נגע לא יגזור ויאמר "נגע" אלא "כנגע" [נגעים פי"ב מ"ה]. ע' בתוי"ט שחקר טעם דבר זה, וכתב אפשר הוא כדי שלא יפתח פיו לשטן. ולדעתי יש להעיר בטעם זה ע"פ המבואר בהוריות י א' בשורה טובה היא לישראל שנגעים באים בבתיהם... והרמב"ם כתב הטעם משום למד לשונך לומר איני יודע. ולולא דבריהם היה אפשר לומר הטעם כדי שלא יראה כמורה הלכה בפני הכהן, דכן משמע לשון נגע, נגע ודאי, וזה צריך הכהן להורות ולהחליט.

(ר' ברוך אפשטיין, תורה תמימה, ויקרא פרק יד הערה קכד)

נראה לפרש מאמר הכתוב: "כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם". וכבר עמדו חז"ל על לשון "ונתתי" - דמשמע בשורה טובה... דהכוונה, דה' יתברך מבשר לנו, דבעת שכבר נטמעו בגוים כל כך עד שחושבים ישיבתם בארצות הגולה כאילו יושבים בארץ אחוזתם, והסיחו דעתם מלשוב לארץ ישראל, אז יתן ה' יתברך נגע צרעת בבית ארץ אחוזתם, היינו בארצות הגולה דחשבינהו לארץ אחוזה שלהם, יתן ה' יתברך כמה מיני נגע צרעת, עד שיפקחו עיניהם וידעו כי מי לך פה ומה לך פה, ויתנו לבם לשוב אל אחוזת אבותינו. וכאשר אנו רואים בימינו, שאחר כל הצרות שהגיעונו, כל אחד ואחד מישראל כוסף וחומד אל ארץ אבותינו, ומה מאד היה מאושר ומוצלח אם היו מניחים אותו לשוב אליה. וכל זה מעצה עמוקה של אלקינו ואלקי אבותינו שחושב עלינו מחשבות טובות, שלא נטמע בארצות הגוים, רק נשוב אל ארץ שנשבע לאבותינו לתת להם ולזרעם אחריהם... ונתקיים מאמר זה באחינו בני ישראל שבמדינות בעהמען, מעהרן ואשכנז, שישבו בעשירות גדולה ובעטו כל כך עד שנשכח מאתם שהמה זרע ישראל, עד שהוכרח לשלוח אחד שיזכירם שהמה בני אברהם יצחק ויעקב.

(אם הבנים שמחה, פרק א, עמ' סט במהד' פרי הארץ, עמ' עג במהד' קול מבשר)

רבי שמעון אומר פרט לנגעי אונסין וכו' אדם כי יהיה מן הדבור ואילך והלא דין הוא טמא בזב וטמא בנגעים מה זב מן הדבור ואילך אף נגעים מן הדבור ואילך לא אם אמרת בזב שכן אין מטמא באונס תאמר בנגעים שמטמאין באונס תלמוד לומר אדם כי יהיה מן הדבור ואילך רבא אמר פרט לנגעי רוחות רב פפא אמר פרט לנגעי כשפים
38-43

"אדם כי יהיה בעור בשרו" וגו'. במדרש רבה (ויק"ר פט"ו א): הדא הוא דכתיב "לעשות לרוח משקל ומים תיכן במדה" (איוב כח, כה)... ונ"ל דהלא בהוריות יליף מאדם כי יהיה, למעט את שהיה בו כבר מלפני הדבור. והנה קשה הלא מבואר במדרש רבה (פרשת נשא פרשה ז, א) דכל בעלי מומין נתרפאו בשעת מתן תורה, ומשמע שם גם בעלי נגעים, וכן מבואר מדברי התוספת [ע"ז ה ע"א] והר"ן [נדרים ז ע"ב] הנ"ל דגם מנגעים נתרפאו, אם כן קשה היכי משכחת לה נגע שלפני הדבור? ואף דמבואר שם במדרש דבשעת העגל חזרו, הלא כיון דנתרפא ואחר כך חזר, ודאי לא הוי כנגע שלפני הדבור, רק הוי כנגע חדשה...
מבואר במדרש רבה פרשת נשא לפי שהיו רובן אז בעלי מומין ע"י העבודה כמבואר שם, ואמר הקב"ה אין זה כבודה של תורה שתינתן לדור בעלי מומים, ואם אמתין עד שיבואו בניהם, הרי אנו משהין במתן תורה, עיין שם. הרי מבואר דלא נתרפאו רק מפני שהיו אז אותו הדור בעלי מומין, והיה גנאי שיהיו דור מקבלי התורה רובן ככולם בעלי מומין, לכך נתרפאו כולן... לפי הצעה זו, דלא נתרפאו רק מפני הגנאי שיהיו מקבלי התורה בעלי מומין, אם כן יתכן דאותן שלא היו בכלל מקבלי התורה, כגון קטנים יונקי שדים שאין בהם דעת, לא נתרפאו, ואם כן איצטרך שפיר למעט נגע שלפני הדבור בקטן שהיה בו נגע לפני הדבור דלא נתרפא, ולא קשה מידי...
באופן אחר י"ל, על פי דאיתא בהוריות יהיה, למעט נגע שלפני הדבור, והלא דין הוא מזב, מה לזב שכן אינו מטמא באונס, תאמר בנגעים שכן מטמא באונס. ומפרש שם דרבי שמעון ממעט נגעי אונסים מונתתי, היינו נגעי רוחות ונגעי כשפים, עיין שם. ויש להבין דלמה נשתנו נגעי רוחות ונגעי כשפים משאר נגעי אונסים, דהיינו ע"י הכאה וכו' כפירוש רש"י שם (ד"ה דכתיב)? וצריך לומר דהשאר הכל בכלל ונתתי, כאמרם ז"ל (חולין ז ע"ב): אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה. אבל בכשפים מצינו בהדיא בחולין (דף ז ע"ב) דאמר ר' יוחנן: למה נקרא שמן כשפים, שמכחישין פמליא של מעלה. וכן הוא בסנהדרין (דף סז ע"ב). וכן בנפיחת שדים דהיינו נגעי רוחות, דמקום דשכיחא היזקא במקומן במקום שהן מצוין תדיר, חיישינן, כדאיתא בברכות (דף ג ע"ב), אלמא דיש להם רשות להזיק שם, וכן להיוצא יחידי בלילה, ועיין במסכת פסחים (דף ח ע"ב) בהני בי רב דדיירי וכו', דמשמע דאי לאו דשלוחי מצוה הן, יש להן רשות להזיק... לכך אינם בכלל 'ונתתי' לרבי שמעון.
ויותר יתכן דנגעי רוחות כמשמעו, שבא מחמת קור וחום של הרוחות, ולכך לא הוי בכלל 'ונתתי' לרבי שמעון, כדאיתא במסכת כתובות (ל ע"א) דהכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים. ולרבנן צריך לומר דגם זה בכלל ונתתי, ועל פי ששמעתי לפרש הפסוק (ישעיה נד, טז) "ואנכי בראתי משחית לחבל", כמו שאמרו (ברכות לג ע"א): אוי לו לערוד שפגע בו ר' חנינא בן דוסא, (ופירש רש"י [ד"ה ומת] בשם בה"ג) דנבקע לו מעיין, וכן כאן, דהלא מבואר בסנהדרין (דף סז ע"ב) דכל כשפים נמחין במים, עיין שם במעשה דזעירי, ואם ה' יתברך רוצה, מזמין לו מים, וכן נפיחת הרוח הוא במשקל שלא יזיק לבריות כמבואר במדרש [ויקרא רבה שם].
והנה דעת המדרש נראה, דאם הוי אמרינן דיש נגעי אונס דלא מטמאו, אם כן שוב לא הוי פירכא. ועל פי זה יתבאר אדם כי יהיה, אתא להורות לנגע שלפני הדבור דאינו מטמא, וקשה והלא דין הוא מזב ולמה לי קרא, ושמא תאמר דאיכא פירכא כנ"ל, הלא גם כאן מוכח מונתתי דנגעי רוחות וכשפים לא מטמאו, לזה אמר "לעשות רוח משקל" כנ"ל, "ומים תיכן במדה" היינו כפי מה שצריך בכל עת, אם כן הכל בכלל ונתתי, ושפיר איכא פירכא, לכך איצטרך יהיה.

(ישמח משה, פ' תזריע, דף יד ע"א-טו ע"א)

כי יהיה מן הדבור ואילך
40

דרשה זו הובאה גם בתורת כהנים כאן ובכמה מקומות בפרשה זו [תזריע] ובפ' מצורע, והובא בר"ש ריש פ"ז דנגעים. ופרשו הרבה ראשונים, הר"ש והרע"ב שם ותוס' ע"ז ה, א, ורא"ש ור"ן בנדרים ז, ב, דהפירוש מן הדיבור ואילך - מן מתן תורה ואילך, יעו"ש. אבל לדעתי לבד שאין טעם הדבר מבואר למה דוקא מן מתן תורה ואילך, עוד קשה לפי מ"ד דבשעת מתן תורה נתרפאו כל המנוגעים ומצורעים... א"כ לא יתכן כלל שיהיה מצורע מקודם מתן תורה, ולפי"ז הלא כל חידוש דין זה הוי משנה שאינה צריכה. ואין לומר לפי מ"ד במדרש רבה פ' נשא פ' ז, דאותן שהיו מצורעין ונתרפאו חזרו למומן במעשה העגל, ואלה הוא דאשמעינן דאין מטמאין, זה אי אפשר, דבודאי אין סברא לקרוא לאלה מצורעים מקודם מתן תורה, דהלא כיון שנצטרעו לאחר מת"ת, פנים חדשות באו לכאן.
ולכן לולא פירוש המפרשים היה נראה לומר דהפירוש מן הדיבור ואילך הוא כמש"כ התוס' בנזיר נד, א, במ"ש בגמרא שם קבר לפני הדבור, דהכונה קודם שנאמרה פרשת טומאת מת, וגם כאן הכונה מן הזמן שנאמרה פרשה זו [והלשון "מתן תורה" מיוחס בעלמא לעשרת הדברות]. וטעם הדבר י"ל משום דכיון דפרטי הנגעים צריך הכהן לידע מהותם ותכונתם מעת החילם להתהוות, ואלה שנתנגעו קודם שנאמרה פרשה זו אפשר שעד ראיית הכהן אותם נשתנו בתכונתם, ולא יוכל הכהן לעמוד על אופיים, ואפשר לו לטמא ולטהר שלא מן הדין.
וטעם הדיוק מלשון כי יהיה י"ל פשוט לפי פירושנו, משום דהול"ל אדם אשר בו וגו', ומדכתיב כי יהיה משמע לעתיד מעת אמירת דין זה. וגם הר"ש פ"ז דנגעים כתב כן בטעם הדיוק, אבל לפי פירושו שהבאנו אין מתבאר כלל טעם דיוק זה, שהרי מעת שנאמרה פרשה זו כבר היה לאחר מתן תורה, ואיך שייך כי יהיה בעתיד.

(רבי ברוך אפשטיין, תורה תמימה, ויקרא פרק יג, הערה ב)

פרט לנגעי רוחות וכו' לנגעי כשפים
42-43

עי' ברש"י. ויעוין בזהר תזריע נ רע"א: אינון דאתיין מסטרא דמסאבא ואינון דאתתיין מסטרא אחרא כגוונא דא כתיב כו' "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם".

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר, כאן)

אשר נשיא יחטא פרט לחולה משום דהוה ליה חולה אידחי ליה מנשיאותיה וכו' פרט לנשיא שנצטרע
43-44

במאמר הזה יש להרגיש עפ"י הפילוסופיא: א. שהיה משפט וצדק שאם הנשיא היה חולה חולי ארוך, שידחה מנשיאותו, לפי שבלא בריאות אינו יכול ליגע כראוי לפי דברי נשיאותו, וא"כ גדולתו הייתה לנזק עצמו ולנזק אומתו, ולכן מי שאינו בריא אינו יכול לעבוד לטובתו ולטובת אומתו.
ב. שגם הנשיא שנצטרע לא היה יכול להתמיד בנשיאותו, לא בלבד מפני חוליו שהוא חולי נאמן והמצורע חשוב כמת, ולא בלבד שהוא חולי שנדבק וכל אוהביו ועבדיו היו יכולים בנקל לקבל אותו, אבל גם מפני שהמצורע היה נבזה וכולם היו מתרחקים ממנו מפני התדבקות החולי והמיאוס שמביא לכל אדם איסטניס, ושאין לו כוח להיות בתוך החולי הזה בלי פחד ורעדה.

(רבי בן ציון רפאל פריצי, פתח עינים, כאן)

משום דהוה ליה חולה אידחי ליה מנשיאותיה וכו' פרט לנשיא שנצטרע שנאמר וינגע ה' את המלך ויהי מצורע עד יום מותו וישב בבית החפשית
43-45

ודע שהאף מוכיח לאדם תחלה על פני מומו, ואחר כך חימה מייסרת, וקצף מכלים באחרונה, בהיותו גורם לאדם לבעוט ביסורין, כדכתיב "וכעס הרבה וחליו וקצף" [קהלת ה, טז]. על כן התפלל דוד בראשונה "אל באפך תוכיחני ואל בחמתך תיסרני" [תהלים ו, ב], וממילא ישבות בזיון וקצף. אבל ידוע שבאו אחר כך עליו יסורין, שנצטרע ו' חדשים כשיטת הבבלי [יומא כב ע"ב], וקראי הכי דייקי, או שש שנים כדעת הירושלמי [בירושלמי ר"ה פ"א ה"א - ששה חדשים]. ואפשר דהא והא איתא, כי ששה חדשים בלבד ישב בבית החפשית משום טומאת צרעת ופרשו ממנו סנהדרין, ואחר כך ביקש רחמים כדכתיב "ישובו לי יראיך" [תהלים קיט, עט], וטהר מטומאתו אך לא נתרפא עד שש שנים, ומשום חולי לא מידחי מנשיאותיה כדאיתא בפרק בתרא דהוריות. ומשבאו עליו יסורין אמר: רבש"ע "אל בקצפך תוכיחני" [תהלים לח, ב], הואיל "ובחמתך תיסרני", ביקש רחמים להיות סבלן שלא יבוש ולא יכלם לפני שונאי נפשו אחרי שנשא עול היסורין. דוק בקראי בשני המזמורים ותמצא שזה נאמר קודם שנתיסר, וזה נאמר אחרי כן. ואין "אל בקצפך תוכיחני" מושך עצמו ואחר עמו כדברי המפרשים, אלא באים המקראות בשני המקומות בתכלית הדקדוק.

(רמ"ע מפאנו, עשרה מאמרות, מאמר חיקור דין, ח"א פי"ד)

פרט לנשיא שנצטרע שנאמר וינגע ה' את המלך
44

אע"ג כי מצורע חשיב כמת [נדרים סד ע"ב], ובארבעה מצינא דחשיבי כמתים [שם], וכתיב "אין שלטון ביום המות" [קהלת ח, ח], מ"מ עיניך תחזינה דקרא דייק וכתיב "אין שלטון ביום המות", ביום המות אמיתי אין שלטון, אבל כל שלא מת ממש, ואכתי אית ליה רוח חיים באפיו, יש לו איזה שררה ונוהג בצד מה באיזה מטכסיסי מלכות ועדיין נקרא מלך. והגאון מהר"ר העשל ז"ל [חנוכת התורה, פ' שמות, אות נג] פירש מאמר רז"ל "וימת מלך מצרים" - שנצטרע [שמות רבה פרשה א, לד], דנפקא להו לרז"ל, דאי מיתה ממש, לא היה לו לומר "מלך", ולהכי דרוש שנצטרע, דעדיין יש לו שם מלך אלא דחשיב כמת. ואם כן הני תלת בחייהם קרויים מתים, ומיהו אכתי יש בהם צד מלכות ועדיין מתי"ם ועומדים כל זמן שיש רוח חיים באפם.

(חיד"א, מראית העין, כאן)

ויהי מצורע עד יום מותו וישב בבית החפשית וכו' מדקאמר בבית החפשית מכלל דעד השתא עבד הוה וכו' (י:) עבדות אני נותן לכם וכו' אם היום תהיה עבד לעם הזה
45-י:

בפרק קמא דחגיגה (ה ע"א): על ג' דברים הקב"ה בוכה עליהן בכל יום... ועל פרנס המתגאה על הצבור בחנם... לגודל חטא הזה של פרנס המתגאה על הצבור, ובפרט בדור הזה, היה ראוי לכפול הדברים עד אלף פעמים. ואל יחשוב האדם כי כאשר נתן ה' יתברך אליו גדולה שהגדולה נתן לו שיהא מתרומם ומתגדל על אשר נתן לו הגדולה, לכך אמרו בפרק כהן משוח: תנו רבנן אשר נשיא יחטא... עבדות אני נותן לכם שנא' וידברו אליו לאמר אם היום תהיה עבד לעם הזה. ע"כ. מאמר הזה בא להודיע כי אף אם ה' יתברך נותן שררה לאדם, לא יחשוב בלבו שהוא שררה אליו, ולא יתגדל באותו שררה ובאותו כבוד, כי אין זה רק עבדות אליו...
ומה שאמר כי הנשיא והמלך עבד לעם, כי הנשיא אף המלך תכלית מלכותו לצורך העם, וא"כ משועבד הוא לעם, שכל אשר תכליתו בשביל דבר, הוא טפל אצלו ומשועבד אליו. ולפיכך אין זה נקרא מלכות, כי היה נחשב מלכות אם היה תכלית המלכות בשביל עצמו, אבל כיון שהמלכות לצורך העם, המלך טפל אל העם משועבד אליו... והעבד תכליתו אל האדון, ולפיכך העבד משועבד אל האדון טפל אליו, וכך המלך שכל מלכותו בשביל העם ולא לצורך עצמו נקרא עבד.
ומביא ראיה דכתיב "וישב בבית החפשית" מכלל דעד השתא לא חפשי היה. ודבר זה ענין מופלג מאוד, כי לא נקרא חפשי רק המצורע, כי שאר אדם שהוא בתוך הכלל, כל אחד משועבד לחבירו. משל למה הדבר דומה, הלב הוא המלך על כל האברים, משלח הפרנסה והחיות לכל האברים, ובשביל כך הלב משרת כל האברים ביחד, ושאר איברים גם כן זה מקבל מזה עד שכל אחד משועבד לחבירו. וכך העם בכללו משועבד זה לזה לסייע זה לזה עד שעל כל אחד מן העם יש עבדות, והמלך משועבד אל הכל. אבל המצורע שנאמר "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" [ויקרא יג, מו], שהוא נבדל מן הכלל, שהרי כתיב "בדד ישב", וזה נקרא שהוא חפשי, כאשר הוא אינו תוך הכלל שאז לא שייך לומר עליו שיש עליו שעבוד כלל.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב הענוה, פ"ה [ובדומה בחידושי אגדות כאן])

ויהי מצורע עד יום מותו וישב בבית החפשית וכו' מכלל דעד השתא עבד הוה וכו' (י:) אם היום תהיה עבד לעם הזה
45-י:

אחיתופל ראה צרעת שזרחה לו על אמתו הוא סבר איהו מליך וכו' [סנהדרין קא]... אע"ג שהוא צרעת, מורה הצרעת על המלכות מצד מה, וכמו שכתיב אצל עוזיהו "וישב בבית החפשית", וכדאיתא בהוריות. כי המצורע בפרט אינו עבד, ואילו אחר, אף שמלך הוא עבד, כמו שאמרו שם, דכתיב אם אתה תהיה עבד לעם הזה, וכמו שמבואר בהוריות. ולפיכך ראה הצרעת פרחה באמתו. אע"ג דמלך ג"כ עבד ואינו חפשי כדאיתא התם, מ"מ הוא יותר חפשי מן שאר הבריות שיש עליהם שיעבוד מן אחר, וזה המלך הוא חפשי ואין עליו שעבוד כמו המצורע שהוא חפשי, רק ראוי שינהג מעצמו עבדות ויהיה משעבד עצמו לעם להיות משועבד אליהם כמו העבד, מ"מ אין שעבוד עליו שאחר יהיה משעבדו, ומצד הזה מדמה את המלך למצורע שהוא חפשי לגמרי.
גם יש לדעת ולהבין כי המלך דומה לגמרי אל המצורע, כי המצורע נבדל מן העם, דכתיב אצלו (ויקרא יג) "מחוץ למחנה מושבו", והוא מסולק מן הכלל ואינו נכלל בכלל, וכך המלך ג"כ הוא מסולק מן הכלל ואינו בכלל... ולפיכך יש לו דמיון אל המצורע שהוא נבדל מן הכלל. רק שהמלך הוא נבדל מן הכלל למעלה, ואלו המצורע מורה לפחיתות ולגריעותא, סוף סוף שניהם דומים שנבדלים מן הכלל.

(מהר"ל, חידושי אגדות, על סנהדרין קא)

דר' גמליאל ורבי יהושע הוו אזלי בספינתא בהדי דר' גמליאל הוה פיתא בהדי רבי יהושע הוה פיתא וסולתא
46-47

היו ג"כ הרבה שבחרו בחיי עוה"ז ובעושר, לא למען הנאה כ"כ אלא למען אשר ישתלמו ג"כ במצות המעשיות שבין אדם לרעהו, דהיינו צדקה וגמ"ח ובלי כל איך אפשר לקיימן? כמבואר במפרשים אהא... בהדי ר"ג הוה פתא ובהדי ר"י הוה פתא וסלתא וכו' - שכוונתו היתה לבחור להם דרך עבודה כזו, למען יוכלו על ידה לקיים בעוה"ז את המצוות המעשיות בין אדם לרעהו בפועל. וזהו מה שאמר: הוו קא אזלי בספינתא, ר"ל הוו עסקו בחיי עוה"ז. בהדי ר"ג הוה פתא ובהדי ר"י הוה פתא וכו', ר"ל אצל זה היו המצוות הללו בפועל, ואצל זה היו המצוות הללו בפועל.

(רבי אורי לנגנר, אור האגדה, הוריות י ע"ב, עמ' 300-301)

דר' גמליאל ורבי יהושע הוו אזלי בספינתא בהדי דר' גמליאל הוה פיתא בהדי רבי יהושע הוה פיתא וסולתא שלים פיתיה דר' גמליאל סמך אסולתיה דרבי יהושע אמר ליה מי הוה ידעת דהוה לן עכובא כולי האי דאיתית סולתא אמר ליה כוכב אחד לשבעים שנה עולה ומתעה את [הספנים] ואמרתי שמא יעלה ויתעה [אותנו] אמר ליה כל כך בידך ואתה עולה בספינה א"ל עד שאתה תמה עלי תמה על שני תלמידים שיש לך ביבשה רבי אלעזר חסמא ורבי יוחנן בן גודגדא שיודעין לשער כמה טפות יש בים ואין להם פת לאכול ולא בגד ללבוש וכו' שלח להם ולא באו וכו' אמר להם כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם (י:) עבדות אני נותן לכם דרש רב נחמן בר רב חסדא וכו' אשריהם לצדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים של עולם הבא בעולם הזה אוי להם לרשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים של עולם הבא בעולם הזה אמר רבא אטו צדיקי אי אכלי תרי עולמי מי סני להו אלא אמר רבא אשריהם לצדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים של עולם הזה בעולם הזה אוי להם לרשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים של עולם הזה בעולם הזה
46-י:

ולהבין העניין מהכוכב שעולה לע' שנין, ור' יהושע ידע ממנו ור"ג לא, ואם ידע ר"י ממנו מדוע לא ידע גם זמנו ועתו מתי יעלה ולא יהיה בספק? ואם ידע בוודאי היה לו לומר "אמרתי שיעלה" ולא "שמא יעלה", כקושיית המהרש"א שם. ב) פליאת ר"ג עליו וכ"כ יש בידך ואתה יורד לספינה - גם בעיני יפלא, מדוע לא? הכי אין דרך חכמים לירד בספינה? אדרבה מצינו תמיד ר"ג וזקנים ר"ע ור"י וראב"ע שהיו באים בספינה (עי' סוכה מא). ורש"י פירש: כל כך חכמה יש בידך ואתה ירד לספינה לסחורה בשביל מזונותיך. וקשה, הלא ר"ג היה עשיר ונשיא וחכם וג"כ יורד לספינה, ומאי קושיה על ר"י?.. ותשובת ר"י לר' גמליאל קשה הרבה. הוא שואל מדוע יורד לספינה, והשיב לו משני תלמידים שיש לו ביבשה. מאי ענין יבשה אצל ים וספינה?
ובביאור מאמרים אלו נראה בהקדם מאמר הש"ס: דרש ר"נ בר ר"ח וכו' אשריהם לצדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים של עוה"ב (שמיוסרים שמה) בעוה"ז, אוי להם לרשעים שמגיע להם כמעשה הצדיקים של עוה"ב (שמעונגים שמה) בעוה"ז. אמר רבא אטו צדיקי אי אכלי תרי עלמי מי סני להו? אלא א"ר אשריהם לצדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים של עוה"ז (שמעונגים) בעוה"ז, אוי להם לרשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים של עוה"ז (שמיוסרים) בעוה"ז (שאין להם לא עוה"ז ולא עוה"ב).
ובביאור טעם פלוגתם י"ל ע"פ דברי רז"ל (ב"ק נ ע"א) שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, כי לפי גודל מעלתו חטא קטן לגדול יחשב... נוסף לזה, מבואר הטעם בספרים הקדושים, כי כמו שר המלך בשר ודם, כל עוד יותר יתעלה השר, כן ירבו מלשיניו ומשטיניו, כמו כן, כל עוד יותר יתעלה הצדיק במדרגתו, ירבו מקטרגיו. ומעשה השטן עם איוב יוכיח. וכל עוד יותר יקר הבגד, במעט קט בכתם כל שהוא יכתם... וע"כ במשה רבינו ע"ה, שהיה המובחר מכל בני חלד, במעט קט כבר נגזרה גזירה ולא היה ביכולת כל תפילותיו להעבירה...
ורבא אמר כי טוב לצדיק לנחול שתי עולמות למען יהיה בכוחו ע"י עושרו להשלים נפשו ע"י מצוות צדקה גמ"ח וכדומה. אבל ר"נ בר"ח נמוקו עמו, כי כשאדם עושה מצווה הנ"ל בפועל, יש לו מקטרגים לאמור "ראו זה פלוני לא עשה המצוות בכוונה הנרצה". אבל בנאנס ולא היה בכוחו לעשות, וקי"ל (קידושין מ ע"א) חשב אדם לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, וא"כ אין שום מקום לקטרג עליו...
הלא תראה כי הרבה חכמים בחרו בעוני כמו הלל הזקן (יומא לח) ושני תלמידים בהוריות הנ"ל, ויונתן בן עמרם (ב"ב ח ע"א) ור' חנינא בן דוסא (תענית כה ע"א), ולא ביקשו על המזונות, כי אם היו מבקשים היו פועלים בתפילתם, ועובדא דרחב"ד הנ"ל יוכיח... אבל המה בחרו להם הדרך השני הנ"ל, שלא לעשות מצוות הצדקה וגמ"ח בפועל כי אם ברצון ומחשבה, והקב"ה מעלה עליהם כאילו עשו ואין שום קטרוג עליהם.
והנה כבר המשילו את העולם בכללו לים, כי העולם ים זועף רב מצולה רחב ידיים (עי' בתיקונים תיקון כא...), והאדם נמשל לספינה השטה בלב ים העולם, ים הזועף הזה, אשר מעותדה בכל רגע ורגע להיות היא ומלואה טרף למשברי הים וגליו כנ"ל...
והש"ס מספר לנו בדרך חידה מאלה שני חכמים שרי התורה ר"ג ור"י איך כל אחד מהם בחר לו דרך עבודה בהליכתם בעולם הזה. הראשון בחר לו העושר למען יוכל לקיים מצוות צדקה וגמ"ח בפועל ממש, והשני בחר לו העוני כמידת רחב"ד הנ"ל לקיים מצוות צדקה וגמ"ח ברצון ומחשבה. והיא ממש פלוגתת ר"נ בר"ח ורבא אי טוב לצדיק להתייסר בעוה"ז או להתענג כמבואר לעיל.
וכבר בארתי כי בקיום מצוות אלו בפועל ממש, יש מקטרגים, והמצוות אינם בתכלית השלמות בלא תערובות קטרוג. אמנם קיום מצוות הנ"ל במחשבה ורצון הם נקיים בתכלית הנקיון בלי שום קטרוג ותערובות סיגים. וע"כ קיום המצוות הנ"ל בפועל ממש נמשל לפתא, אמנם קיום מצוות אלו ברצון ומחשבה ובאונס דומה לסולתא נקי בלי שום פסולת (עי' ירושלמי הוריות פ"ג: ז' בנים הוו לה לקמחית וכולן שמשו בכהונה גדולה, אמרין: כל קמחי' קמחין, וקמחא דקמחית סולת), אבל לשון פתא יפול גם על פת בתערובת פסולת.
וע"כ אמר ר"ג ור"י הוי קא אזלי בספינתא, רצונו, בחרו להם דרך עבודה בעוה"ז למען יוכלו ע"י עבודה הזאת לשוט בעולם בלי פחד מהים זועף רב מצולה. בהדי ר"ג הוה פתא, מצווה הנעשית בפועל ממש אשר בכח המקטרג לקטרג עליהם, ובהדי ר"י הוה פתא, מצוות הנעשות הפועל ממש כתורה ועבודה, וסולתא, ירצה גם מצוות צדקה וגמ"ח שלא קיים כי אם ברצון ומחשבה, והמה כסולת נקיה בלי שום פסולת. שלים פתה דר"ג, באה העת אשר זכות מצוות של ר"ג הנעשו בפועל ממש תמה ולא הגינו עוד עבור הקטרוג אשר היה עליהם. סמך אסולתא דר"י, כי מצוותיו אשר אין קטרוג עליהם יגינו עליהם.
ור"ג ידע שאם היה ברצון ר"י להתעשר היה הכח בתפילתו לשנות מזלו כענין רחב"ד הנ"ל, ודן מזה שבעצמו בחר לו העוני למען יהיה בידו זכות מצוות בלי קטרוג כלל. א"ל מי הוית ידעת דהוי לן עיכובא כולי האי דאיתית סולתא, רצונו, האם עלה זאת בדעתך תחילה אשר בקיום מצוות בפועל ממש יוכל עוד להיות עיכוב בעבדות ה', וע"כ בחרת לך דרך השני לקיים המצוות ברצון ומחשבה?
א"ל כוכב אחד יש שעולה לשבעים שנה ומתעה את הספנין, רצונו כוכב אחד זה מזלו של אדם, כעין שנאמר "דרך כוכב מיעקב" (במדבר כ), שעולה הפעם בימי חייו שהם שבעים שנה, ועולה הפעם במזלו על רום ההצלחה. ואמרתי שמא יעלה המזל הזה ואהיה בראש הצלחה, ויתעה אותנו מעבודתו יתברך, כמש"נ "וישמן ישורון ויבעט שמנת וגו' ויטש אלוק עשהו" (דברים לב). א"ל וכל כך יש בידך ואתה יורד לספינה, האם גם אתה, שכ"כ תורה ועבודה וחכמה יש בידך להשלים נפשך בעוה"ז, ובכל זאת דנת היותך בעולם לירידה ולא לעליה ויראת מהצלחה פן תחטיא המטרה?
א"ל עד שאתה תמה עלי, שבכל חכמתי ועבודתי בחרתי בעוני, תמה על שני תלמידים שיש לך ביבשה, מקום בטוח מהים, ריב"ג ור"א חסמא שיודעין לשער כל טיפין שבים, שהמה חכמים וצדיקים שאינם מאבדין רגע מכל ימי חייהם בעוה"ז הנמשל לים, והרגעים הם הטיפין שבים, לבטלה. וכבר אמר החכם: לא נברא הכלי אלא שילמד ממנו החכם שלא יוציא רגע אחד מן היום לבטלה, כמו הכלי שאינו מאבד טיפה. ובכ"ז בחרו בעוני ולא בעושר, אם כי המה בטוחים מגלי הים וזעפו כאילו הם ביבשה, ואף אתה אל תתמה עלי. וע"כ כאשר לא באו לר"ג לקבל השררה עליהם מחשש הצלחה יתירה, אמר להם כלום שררות אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם, ואין לכם לירא מאומה.

(רבי חיים קנלר, בן חלד, דפים ל-לא)

דר' גמליאל ורבי יהושע הוו אזלי בספינתא בהדי דר' גמליאל הוה פיתא בהדי רבי יהושע הוה פיתא וסולתא שלים פיתיה דר' גמליאל סמך אסולתיה דרבי יהושע אמר ליה מי הוה ידעת דהוה לן עכובא כולי האי דאיתית סולתא אמר ליה כוכב אחד לשבעים שנה עולה ומתעה את [הספנים] ואמרתי שמא יעלה ויתעה [אותנו] אמר ליה כל כך בידך ואתה עולה בספינה א"ל עד שאתה תמה עלי תמה על שני תלמידים שיש לך ביבשה רבי אלעזר חסמא ורבי יוחנן בן גודגדא שיודעין לשער כמה טפות יש בים ואין להם פת לאכול ולא בגד ללבוש נתן דעתו להושיבם בראש וכו' (י:) עבדות אני נותן לכם
46-י:

בימי ר"ג ור"י, שפשטה מלכות רומי את ידה וגזרה גזרות רבות ורעות, רבים מבני ישראל הלכו בגולה נפזרו וגלו לארבע כנפות הארץ... אלפים נטבחו ונהרגו, כמה וכמה נשפכו דמן... בגלות גדול וארוך כזה, מבלי זמן קבוע לגאולתם, מונה את ישראל בספינה ההולכת על הים, שכל גל וגל זורקו להשני, וכל גל וגל מכה עליו, וברוח סערה האנשים אשר בתוך הספינה בסכנה גדולה ועצומה, אין לו מקום קבוע, אין לו מקום מנוחה שנאמר שעם ישראל יושב ביבשה על בסיס נכון, מבלי גלים המכים בו, אין להם מקור נאמן לפרנסתם, צריכים הם לשוט וללקוט, לכתת את רגלו זה במזרח וזה במערב, להביא את פרנסת אנשי ביתו ומחיתו... אינו מוצא סמוך לפתח ביתו, מוכרח הנהו לזה לירד בספינה במקום סכנה, סכנה לגוף סכנה לנפש.... נכשלים הם בכמה וכמה מיני עבירות, בגזילה גניבה רכילות ולשון הרע בהשגת גבול... למה אינו מוצא פתח אהלו הגרעינים, ולמה לו לרעות בשדות אחרים ולשוט בימים ובנהרות אשר מימם אין להם סוף? הלא עם בני ישראל הוא הנושא את דגל התורה, היא חיי הרוחני, הוא בכח תורתו הוא המנהיג את כל העולם הדומה לים זועף, והאנשים אשר בה הם כספינה, הוא הספן, כי ספינה בלב ים מבלי ספן - הספינה בסכנה גדולה ועצומה. עם ישראל הוא הספן של כל הנבראים אשר בעולם הזה ההולכים בים הזועף, ומבלעדן הם בסכנה גדולה ועצומה, נפרדים הם למיניהם. מלבד הקיבוץ המדיני שחסר להם, אין להם רוח החיות הרוחני. כל הנבראים וכל העמים בכללם צריכים לידע להוקיר את ערך הספן הזה... ולא לבד שאינן מוקירין את ערכו של הספן הזה, עם ישראל, מורידין אותו במצולת ים הזועף הזה ומכין אותו בגליהן, ונזרק הנהו מגל אל גל, וכל ימי חייו מחייתו וחיותו פרנסתו ומזונו שט הוא בספינה זאת, חייו בסכנה שט הוא על פני המים ברוח סערה... השאלות האלה שתים הן, הוא הספן וסובל כל כך? הוא חי חיי רוחני ברגש שם ישראל ותורת ד', ולמה שט הוא ואינו מוצא פתח אהלו? הלא זיו התורה והודה קרון על פניו, חי הוא באור הרוחני ומאגרן ומאחדן מביאן אל הנקודה המיוחדה... ועם ישראל הוא התופשן בכתב אלקי חרות על לוח לבו, אשר כל הרוחות אינן זזין אותו ממקומו וכל גלי הים אינן מכבין את אשו, וכל המכות מגלי הים אינן מכתתין לוחות האבן זה כאלפים שנה, והם יורדין בספינה?
אולם בזמן ר"ג ור"י הוו אזלי בספינתא, בשעה שעלו והלכו ברעיון הספינה הזאת, בעת שדנו וחקרו בסיבת כל אלה, במצבן ידעו היטב שהכל תלוי בקיום התורה והמצוה הדת והאמונה הרגש הרוחני, אבל להרגש הזה נחוץ מעשה ומחשבה, להנהיג את הספינה נחוצות להספן לאחוז בקברניטה ולעמוד במצופה לראות על שעון המורה הרוחות והדרך להסתכל בחכמה איך להנהיגה בסדר ומשטר. למטרת הרגש הזה נחוץ לקיים במעשה ובמחשבה. מחשבתו צריכה להיות נקיה מכל שמץ מחשבה זרה, מנופה בכמה נפות כסולת נקיה. מעשיו בפועל, המעשה והמחשבה תורה אחת היא, מדובקים וצמודים זה לזה, רק המעשה אפשר להעשות בהיקש ובמשפט השכל, כי המעשה בעצמה עושה רושם אם שאיננה נקיה, לא כן המחשבה, באם שייוולד בה או יתערב איזה דבר של פסולת, איננה זכה ונקיה, כי יש לה נטייה צדדית מכפי תכניתה שנברא בה האדם כמלאכי השרת, שלפי זה אפשר לומר כי נטו במחשבתם מעט, או שנטו במעשיהם זאת, שלפי זה אור הרוחני אינו בשלמות לזאת אינו מאיר להם, ואינן מוצאין פתח האהל ואינן ניזונין מצנצנת המן בקרב, כי אם נגנזה, ומוכרחין הם לשוט ללקוט. לזאת יורדין הם בספינה. לכל אלה שפטו בצדק כי עם ישראל אחד הנהו כאחד הן חשובין, כל ישראל ערבים זה לזה בקיום המצות ובנשיאת העונות... וגוף אחד הנהו, כי כולם ביחד נקראין אדם, הם בבחינת אדם כללי, ואם שחסר מעט ממעשה האחד וכן במחשבה, אפשר לו לסמוך על השני.
וזהו "בהדי ר"ג הוה פיתא", זהו במעשה המצוות בפועל [שהיה עשיר והיה אפשר לו לקיים], וזו הנמשלת לפיתא הנאפה לפעמים בפסולת בסובן ומורסנן, "בהדי ר"י הוה פיתא וסולתא", בין במעשה שנקראת בשם "פת" ובין במחשבה הנקיה כסולת [מצינו שם סולת מושאל על איש השרוי בקדושה יתירה על הכה"ג, בירושלמי יומא פ"א ה"א ומגילה פ"א ה"י והוריות פ"ג ה: וקמחא דקמחית סולת]. "שלים פיתיה דר"ג סמך אסולתי' דר' יהושע" - העשיר אשר הוא בבחינת ר"ג, שהכל מקיים במעשה, אפשר שב"פיתא" מעורב מעט, אבל סומך הנהו על דעת ר' יהושע במקום שאי אפשר לו לקיים בפועל (כגון בדרך, בספינה שאין לו כסף לקיים, מוכרח הנהו לקיים את המצוה במחשבה לבד כי א"א לו במעשה). ועשיית המצוה ביד ממש יש לחשוש אולי לא עשה כתיקון, לא כן במחשבה... לא כן העני במצוה שמקיים במחשבה, ומחשבת העני שהוא בשם ר' יהושע, שהיה עני [ברכות דף כח ע"א, ירושלמי שם פ"ב ה"א, תענית פ"ד]. העשיר ברוב עשרו בתענוגיו אפשר לו לנטות מעט, וגם מעשיו אינן אלא לפי משפט השכל ומשקלו וכפי הרגלו בהן. ולזאת יש מקום לומר שבעבור זה יורדין בספינה, כי בגלי הים בהילוכו בספינה, שלים פיתיה, מצוות המעשיות בנקל בשטו בספינה במקום סכנה, ברוחות שונות ובמקרים משונים זה מזה. וא"כ עם ישראל בירידתו בספינה ובעיכובו כל כך מגודל הצרות והתלאות, שלים פיתיה, המצוות התלויות במעשה שהיו להם תמה, זכות המצות מעשיות אין להם, לזאת הם יורדין לספינה. זאת גרמה להן מתחלתו מחשבה הזכה ובהירה ונקיה, מחשבת הדעת, אור הרוחני, שלפ"ז גם המעשה היתה מעורבת מעט, אינה טנופה כל צרכה לירד בספינה, אבל בשוטן בהלוכן בספינה, הביאו הגלים לידי מצב כזה שגם הפת תמה, זכות המעשה הזאת איננה. ואת זה רואין אנחנו שעם ישראל הוא בחיותו הרוחני עד כה, ע"כ משום דהמחשבה הרגש הרוחני ישנו בקרבו, והוא "סמך אסולתיה דר"י", כי מרב דחקו אי אפשר לו לקיים במעשה, ורק במחשבת מחשבה המנופה עדיין בקרבו והוא סומך על זה. בזה הוא שט על פני המים. בהרגש הרוחני אי אפשר לו לזוז ממקומו, והוא מנהיג את הברואים כולם בהים הזועף בחיי הרוחני הזה במחשבתו הטהורה בדעת התורה והאמונה, ומדוע הוא יורד לספינה כזאת, במעשיות שלו, במעשה המצוות המעשה מוכחת על המחשבה, כי לא מעכבת המחשבה את המעשה, ואישי הישראלי מלא מצוות כרמון חיי התורה והמצוה חי בקרבו בראות את המעשה הזאת, במעשה מורה דרך הנהו, ספן טוב הנהו שעובד את עבודתו שומר את פקודו, ומדוע יורד הנהו לספינה?
ור"י השיבו שבמצוה די במעשה לבד, כי אם נצרך מחשבה תהא המחשבה מעכבת, ומעשיהן וקיומן מורין על המחשבת, אבל איננה נקיה כל כך, משא"כ המצות שהן מחשבה, וזהו בהדי ר"ג פיתא לבד, בהדי ר"י פיתא וסולתא, בהדי ר"ג מעשה לבד, כי עשיר ונשיא היה והיה אפשר לו לקיים הכל בפועל. בהדי ר"י מעשה ומחשבה, לא כן ר"י, לא היה אפשר לו הכל לקיים במעשה, ומוכרח היה לקיים במחשבה. ובזה בחר לו ר"י בעוני כדי לקיים במחשבה, ובהליכתן בספינה המעשה תמה וסמך על המחשבה. ע"ז שאל מנין לדעת להכין כל כך? הלא אתה מודה לי שבקיום המצות בעשייתן יוצא ידי חובתן ונושף רוח חיות הרוחני, ולמה קיימת גם במחשבה, ולא הסתפקת במעשה? אין זה כי אם עשית לך הכנה על זמן רב אחרי כלות זכות מעשה המצוות, לזה צריך זמן, בהמשך הזמן והגלים הרבים אפשר להן להביא לידי זה, אבל "מי הוה ידעת דהוית לן עכובא כולי האי דאיתית סולתא"?
א"ל ר"י הלא "יש כוכב אחד לשבעים שנה עולה ומתעה את הספנים", כוכב אחד, זה האדם אישי הישראלי אשר הוא "לשבעים שנה עולה", במשך שני חייו אפשר שיעלה הכוכב הזה וטעם מעט בחיי החופש, יהיה ברום הצלחה, ואז מזלו יגרום לסבול צרות רבות ורעות ויצטרך לשוט על פני המים, כי "הכוכב הזה עולה ומתעה את הספנים", זה הכוכב העולה בנקל מתעה אותם מני הדרך, ובחיי הטבע אי אפשר להם, כי אם בחיי הרוחני, א"א להם להשוות לכל העמים, כי אין מזל לישראל, וזהו המתעה את הספנים, אישי הישראלי שהוא ספן, אוחז בקברניטה, מנהיג את הספינה כולה.
"אמרתי", חשבתי, "שמא יעלה ויתעה אותנו", שמא יטעֵנו בדמיון שווא לסור מדרך ד' ופיתא שלימא, ונהיה מוכרח לירד בספינה בתוך גלי הים אשר זכות המעשה אינה. לזאת הכינותי "סילתא" זאת המחשבה, קיום המצוה בהרגש, הרגש ישנו בכל זמן, הרגש לא יזיזנו אותו ממקומו. א"ל כ"כ בידך ואתה עולה בספינה, למה לך בפרט לירד בספינה, ולמה לעם הישראלי בכלל לירד בספינה כיון שהמחשבה היתה בו קודם ירידתו, ואתה בן אדם בפרט למה לך לירא? הלא "ספן" אתה במחשבה טהורה ומנופה הנך בחיי הרוחני על צד היותר נעלה באור מזהיר, למה לך לירד בספינה? למה אתה מוכה ומעונה כ"כ שאתה כספינה השטה על הים ויורד אתה למזונותיך לבקש מרחוק? הלא אתה יודע קורות הים ומוצאיו, ומה לך לירד בספינה? הלא ספן אתה, מנהיג אתה ברוחך רוח ד' ממרום את כל במחשבתך הנקיה, הרגש עדיין חי בקרבך, ולמה אתה בספינה? למה יָרֵאתָ ולמה פחדת שמא יזרח השמש ותעלה הצלחתך ברום ואז תרד ממחשבתך ומרגשך זה? אמנם כיון שהרבה חכמה יש בקרבך במחשבתך הנקיה אין לך לירא ואין לך לפחד, כי קרני השמש לא יכו אותך בסנוורים שתהא מוכרח אח"כ לירד בים ולעלות בספינה לשוט על פני המים. ואם שבבואך בספינה חטאת על נפשך, נפש ישראל, כי קרני השמש הכוך בסנוורים וכוכב המזהיר העולה ומתעה, זהו האדם שהוא ככוכב אפשר לו לנטות מני דרך ביום כשהולך אחרי שכלו, לזאת ירדת בספינה, אבל אתה, כיון שמדרגתך גדולה כ"כ שזה זמן הרבה שאתה עומד במחשבתך המנופה כסולת וגלי הים לא ישטפוה, ולמה תשוט בספינה?
השיב ר"י "וא"ל עד שאתה תמה עלי", אצלך לתמהון עלי על תשובתי זאת למה אני שט בספינה, למה אנכי בגלות כיון שרגש המחשבה ישנו בי, ומחשבתי נקיה, וספן אנכי להנהיג את כל הברואים והעמים במחשבתי זאת למטרתן הרוחני, לכן יראתי שמא ישטפוני גלי הים הזועף ויתעוני בהצלחת המזל, לזאת ירדתי בספינה, הצרות יעוררו בקרבי הרגש הרוחני הזה, אשר בזה אנכי לספן יחשב. ואם שאנכי האדם הכללי אין לי מנוחה ושט אנכי תמיד, זה לא לחנם הוא, ואין זה לתמהון למה שאנכי עולה בספינה אחרי מזונותי לשוט בימים ובנהרות, כי בזה גופא אנכי מלמד דעת. ולמה לא חכיתי וכיוונתי את השעה שיעלו הכוכבים? בחרתי בזה משום שעברי בתוך הים ובהיותי כספינה העוברת ממקום למקום, בזה אלמד לכל העולם בינה בהרגש הרוחני המנופה בשלש עשרה נפה אשר בי, וזה אשר אנכי עם בני ישראל סובל הרבה, מעונה ומדוכא הנני כל היום, ומוכרח הנני לשוט למרחוק למזונותי, זה הוא מפני... נגנזה צנצנת המן, גם המן נגנז, ומוכרח הנני לנוד ממקום למקום, ובצנצנת הזאת הכל יראו שהרגש הרוחני הוא המחיה את נפש הישראלי ועל מוצא פי ד' יחיה האדם, כי ראה נא שזה מאת ד' בגזרה משום טעם מה, כי "תמה על שני תלמידים שיש לך ביבשה ר"א חסמא ור"י בן גודגדא", הם יושבין ביבשה במקום מנוחה, מנוחה לכל, והכל מוצאין את לחמם ואת מזונותם, "והם יודעין לשער כמה טפות יש בים", הם חכמים גדולים כל כך שהם יודעין לשער את הטפין מים הזועף מחיי עוה"ז מרגעיו לבלי לאבד טיפה. חכמתם גדולה כל כך, ומחשבתם מנופה במעלה העליונה אלו שאין כמוה, יודעין כל מוצאי הים וקורותיו ובטוחים הם מגלי הים וזעמו, והם בגלות ואין להם שום עצה לעצמן וחכמתן אינה עומדת להם, ובמקום שיש חופש במקצת, לר'א חסמא ולר"י בן גודגדא אין שום חופש, "ואין להם לחם לאכל ובגד ללבוש", ושטין בהספינה הזאת וחיים חיי צער, ולמה לא תשאל להם למה "ספנים" כאלה ירדו לספינה להגלות שטים הם בהספינה הזאת? ואף שאם יחיו בחיי החופש לא יהיה להם שום סכנה, כי חכמתם גדולה כל כך ואפשר להם לעמוד בפני גלי הים, ומ"מ מעונים וסחופים הם, וע"כ כי הם מוכרחין לסבול כל כך יען שהם עבדים להעולם, ומלמדים הם בדעתם ובמחשבתם המנופה הזאת לבאי העולם בימי חייהם על פני תבל אמונת ויראת ד'.
לזאת שלח ר"ג ויהיב דעתו עלייהו למנותן לפרנסים על הציבור, ואמר להן עבדות אני נותן לכם, לנהל את הציבור ולסובלו, ללמדו דעת ויראת ד' את הרגש הרוחני והדעת האמיתי, כי בשמעו את דברי ר"י ובוויכוחם זה, באו לכלל גדול בדבר הספינה הזאת, כי ר"א ור"י בן גודגדא שטים בספינה מפני האנשים האלה שאין להם "לחם לאכל ולא בגד ללבוש", אין להם מעשה המצוה ואין להם חכמת התורה ואין להם לבוש האור הרוחני, והאנשים האלה הם כמו ספינה, ור"א חסמא ור"י בן גודגדא ור"ג ור"י הם הן הספנים, הת"ח שבדור והגדולים הם המנהיגים את הספינה ומעונים וסחופים כמותם, כי כל ישראל עבדים זה לזה, והם המלמדים דעת לכל העולם. לזאת אף שרואין אנחנו הכנסת ישראל בתקפה עומדת, ורוח הצפון מאיר בקרבם, אין קושיא למה הם שטים בספינה בחכמה גדולה כל כך, אין זאת כי עם בני ישראל הוא עבד ד', לעבוד את כל העולם ולשמור אותה, ללמד דעת ואמונת ד' באור התורה וברגש הרוחני, לזאת שטים הם כספינה בכל העולם כולו כדי להנהיג אותם בנחת.

(רבי ישראל אברהם אבא קריגר, עולה ליפה סי' כח עמ' צ-צו)

שלים פיתיה דר' גמליאל סמך אסולתיה דרבי יהושע וכו' כל כך בידך ואתה עולה בספינה וכו' תמה על שני תלמידים שיש לך ביבשה רבי אלעזר חסמא ורבי יוחנן בן גודגדא שיודעין לשער כמה טפות יש בים ואין להם פת לאכול ולא בגד ללבוש
47-52

במאמר הזה יש להרגיש ע"פ הפילוסופיה... ד. שאין ליקח פת בלבד לארחות ארוכות בים, אבל צריך ליקח קמח סולת שמתקיים יותר ואינו מתעפש בנקל כלחם.
ה. שגם בימים ההם היה חכמת המסכן בזויה, ולכן ר' יהושע, אע"פ שהיה חכם בחכמת כוכבים ומזלות, היה צריך לירד לספינה להרוויח בסחורה לצורך מזונותיו. וכן ריב"ג וראב"ח שהיו חכמים גדולים בחכמת החשבון וההנדסה והיו יודעים לשער כל הטיפין שבים ולא היה להם לחם לאכול ובגד ללבוש...
ז. עכ"ז בכל בין בני האדם יש כמה חכמים מחוכמים שצועקים ללחם ויש כמה עשירים שהולכים בספינה ועוברים הים באניות לאיי הים ולמקומות הרחוקים להרוויח יותר בלא דוחק העניות כהחכם של תלמודנו.

(רבי בן ציון רפאל פריצי, פתח עינים, כאן)

כוכב אחד לשבעים שנה עולה ומתעה את [הספנים]
48-49

כמו שתמצא כוכב מושל על דבר זה ויש על דבר זה ויש על דבר אחר, וכך יש כוכב ששולט לע' שנה, דהיינו כל ע' שנה מגיע למקום מיוחד מן המזלות, וכאשר יגיע לשם כחו להטעות הספנים. ויראה כי הוא כוכב שבתאי והוא ממונה על זה [בחי' אגדות נקט: על האיבוד והטירוף], והוא סובב גלגל המזלות לע' שנה.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב הענוה, פ"ה [ובדומה בחידושי אגדות כאן])

יש דרכים רחבים שהם דרך הכבושה לרבים, וכן יש שבילים... ולכל דרך ושביל יש כנגדו בגלגלים דרך ושביל. וכן בין דרך לדרך גדל כאן עשבים, כן יש גם כן נגד כל עשב ועשב כוכב שהוא כנגדו, שהעשב גדל מכחו, כמו שאמרו רז"ל (בראשית רבה פרשה י): "אין לך כל עשב ועשב שאין לו כוכב" וכו'. ולפעמים כשאדם יש לו עיכוב וצער בדרך, הוא מחמת שכנגד המקום הזה יש שם עיכוב בהכוכב, שאינו מאיר בשלמות. ועל כן התקנה לזה ליתן צדקה קודם שיצא לדרך, כמה שכתוב (תהלים פה): "צדק לפניו יהלך וישם לדרך" וכו', כי ע"י הצדקה יאיר הכוכב, כי ע"י צדקה מאירין הגלגלים כנ"ל. ועל כן ע"י הצדקה שנותן, יבטל עיכובו שיש לו בהדרך, שנמשך מהעיכוב שיש בהגלגלים והכוכבים כנ"ל. וזה שאמרו רז"ל: כוכב אחד יש שמתעה את הספינות, היינו כשהספינה מגיעה תחת אותו כוכב אזי הספינה תועה בדרך, מחמת שזה הכוכב אינו מאיר בשלמות.

(רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן מהדו"ק, סי' לא)

עי' רמב"ם הל' יסה"ת פ"ג סה"ז [שכל הכוכבים שבגלגל שמיני כולם סובבים כמו השמש והירח אלא שהן סובבין בכבדות, וחלק שיתהלך השמש והירח כנגדו ביום אחד ילך כנגדו כל כוכב מהן בקירוב משבעים שנה].

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)

כוכב אחד לשבעים שנה עולה וכו' כל כך בידך ואתה עולה בספינה א"ל עד שאתה תמה עלי תמה על שני תלמידים שיש לך וכו' שיודעין לשער כמה טפות יש בים ואין להם פת לאכול וכו' נתן דעתו להושיבם בראש כשעלה שלח להם וכו' (י:) אשריהם לצדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים של עולם הבא בעולם הזה וכו' אטו צדיקי אי אכלי תרי עולמי מי סני להו
48-י:

והמפרשים הקשו אטו כל מאן דחכים טובא מחוייב להיות עשיר? ועוד קשה לי הא מצינו בתענית פ' שלישי (דף יט) בעת שהלך אילפא ור' יוחנן ואמרו ניקום וניזיל ונעבד עסקא, מבואר שם דמלאכי השרת אמרו: נשדי עלייהו האי גודא ונקטילינהו, שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה. וא"כ קשה על ר' יהושע איך הלך ר"י בספינה לבקש פרנסה ואיך הניח חיי עולם ועסק בחיי שעה?
והנראה דהגאון הקדוש קש"ת מוה' חיים מוואלאזין ביאר המשנה דאבות [פ"ב מ"ב] כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, הכוונה בעת שיעשה המלאכה יהיה עמה תורה, שיחשוב בתורה בעת שהוא עושה המלאכה. והנה אמרו בירושלמי דשקלים [פ"ה ה"א], ר' אבא בר מנוח בשם ר' זעירא, אם היו קדמאין מלאכים אנן בני אינש... ולכן הראשונים היו יכולים לעשות מלאכתן ולחשוב ג"כ אז בתורה, ור"י פוסק דמקיים והגית במחשבה, משא"כ בדורות האחרונים שלא יכלו לעשות כן. ולכן מצינו שר' יוחנן גופא אמר בעירובין נה: "ולא מעבר לים היא" [דברים ל, יג] - לא תמצא בסחרנים ולא בתגרים, דכיון דהוא עוסק בסחורה לא היה יכול לחשוב בתורה.
וא"כ בזה יתורץ, דכשר' יוחנן הלך לעסקא, וא"כ הוא גופא אמר שהתורה לא תהיה בסחרנין, ולכן כשהלך לעסוק בעסקא רצו מלאכים להרוג אותם, שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. משא"כ הראשונים שהיו דומין למלאכים, בעת שהיו עוסקים במלאכתן היו חושבים בתורה, ולכן הלך ר' יהושע בספינה לעסקא.
ומה שהקשה לו ר"ג שאתה יורד לספינה, הוא שמבואר בגיטין (דף ז ע"ב) דימים יש להם דין כחוץ לארץ. ושאל לו למה הלך בספינה, שהלך מא"י לחו"ל. וא"ל שהלך לפרנסה, ולפרנסה מותר לילך מא"י לחו"ל כמבואר בריש אלו מגלחין [מו"ק יד ע"א]. ושאל לו כל כך יש בידך, דהנה הדין שמבואר בנדרים (דף לו ע"א): מה אני בחנם אף אתם בחנם, שאינו רשאי ליקח שכר עבור לימוד תורה, אבל עבור שילמוד שארי חכמות בודאי מותר ליטול שכר. ולכן שאלו כל כך יש בידך, כיון שאתה חכם כ"כ שיודע שכוכב אחד יש כו', וא"כ אתה יודע חכמת התכונה, ולמה לא לימדת לאנשים אחרים החכמה הזאת בשכר, והיה לך מזה פרנסה, והיית בארץ ישראל, ולמה הלכת בספינה שהוא כחו"ל? והשיב לו, אתה תמה עלי, הלא שני תלמידים וכו' שיכולים לשער כל טיפין שבים, והם יודעים חכמת המדידה כ"כ, ועכ"ז אין להם לחם, שלא היה להם עם מי ללמוד החכמה שיתנו עבור זה שכר. והטעם בזה שהיו מדובקים כ"כ בתורה. ומבואר בילקוט נצבים [ילקוט שמעוני נצבים רמז תתקמ]: "לא בשמים היא" - שמואל אמר, אין התורה מצויה באסטרולוגין שאומנתן בשמים. א"ל והלא אתה אסטרלוגי וגדול בתורה. א"ל לא הייתי מביט באיסטרולגיא אלא בשעה שהייתי פנוי מן התורה. ולכן לא למדו, שהיו מדובקים בתורה.
ושלח להם להושיבן בראש. ועיין ברש"י בתענית גבי המעשה דאילפא ור' יוחנן, מלך ר' יוחנן, פי' רש"י: מינוהו ראש ישיבה עליהם, ומנהג הוא מי שהוא ראש ישיבה היו מגדלין אותו משלהם ומעשירין אותו כדאמרינן לגבי כהן גדול [לעיל ט ע"א] "והכהן הגדול מאחיו" - גדלהו משל אחיו. ובזה יתורץ ג"כ הקושיא של רמ"ה [בעין יעקב - "בישיבה מה פרנסה איכא"]. ועיין.
באנפא אחרינא נראה לי לבאר, דהנה לקמן [עמוד ב] איכא פלוגתא, דחד סבר אשריהם לצדיקים שמגיעין אליהם כמעשה הרשעים בעוה"ב, וא"כ סובר דטוב שיהיה לו רע לצדיקים בעולם הזה. וחד סבר שאשריהם לצדיקים שטוב להם יהיה בעוה"ז ג"כ. והנה מצינו בברכות פ' תפלת השחר (דף כז ע"ב) שאמר ר' יהושע לר' גמליאל: שאין אתה יודע בצערן של ת"ח. והענין דר"ג לא ידע, דהוא חשב שבודאי לת"ח טוב בעוה"ז ג"כ, דהא אשריהם לצדיקים שיהיה להם טוב בעוה"ז ג"כ. ור"י אמר לו שאין אתה יודע בצערן של ת"ח, שהוא סובר שלתלמידי חכמים אין להם שום טוב בעולם הזה, וכהדעה שטוב להם שלא יהיה להם בעוה"ז שום טוב.
ובזה יבואר, דהנה מבואר במדרש שוחר טוב (תהלים יט): אמר שמואל בר אבא, מכיר אני חוצות הרקיע כשם שאני מכיר חוצות נהרדעי. וכי שמואל עלה לרקיע? אלא שע"י שיגע בחכמת התורה למד ממנה מה שיש בשחקים. והוא שבתורה נכלל כל החכמות, והוא על דרך "סוד ה' ליראיו" [תהלים כה, יד]. והנה ר' גמליאל שאל לו, כ"כ יש בידך ואתה עולה לספינה, ר"ל כיון שאתה יודע כל כך, וא"כ סוד ה' אצלך, וא"כ לאיש כמוך בודאי ה' יתן לך פרנסה במקומך, כי בודאי יהיה לך עוה"ז ג"כ, כי הוא סובר שטוב לצדיקים שיהיה טוב להם בעוה"ז ג"כ. והוא השיב: עד ש[אתה] תמה עלי תמה על שני תלמידים שיש ביבשה וכו' שיודעים לשער כל טיפין שבים, וא"כ סוד ה' להם, ועכ"ז אין להם לאכול. והוא כנ"ל, שסובר שאשריהם לצדיקים שמגיע עליהם בעוה"ז כמעשה הרשעים בעוה"ב, ולכן רע להם בעוה"ז ואין לו פרנסה ומחויב לטלטל עצמו ולבקש מזונותיו ופרנסתו.

(רבי אליהו שיק, עין אליהו, כאן)

כל כך בידך ואתה עולה בספינה וכו' תמה על שני תלמידים וכו' שיודעין לשער כמה טפות יש בים ואין להם פת לאכול וכו'
49-51

ואמר לו כל כך יש בידך ואתה יורד לספינה, כלומר שלא היה לך לירד לספינה שמא יַטעה הכוכב אותנו, ויראה כי אותו שנה היה מגיע אותו כוכב למקום ההוא ושם ממשלתו. על זה השיב לו עד שאתה מתמה עלי וכו', כלומר כי צריך אני למזונות בשביל שאין לי להתפרנס, ואל תתמה אם כל כך אני צריך עד שצריך אני לעשות זה, אף שכוכב זה ידעתי שהוא במקום שהוא מטעה הספנים ואיך אני @יורד לספינה, תמה עצמך על אלו שנים שהם חכמים עד שיוכלו לשער כל טפה שבים ואין להם לאכול וכו'.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב הענוה, פ"ה [ובדומה בחידושי אגדות כאן])

[אבל חנניה בן אחיו היה גדול ממנו בחכמת המזלות שהרי אמר שלא הניח חכם כמותו בא"י, ואור שמח הל' קה"ח ד, טז, פירש שלא הניח חכם כמותו בחכמת העיבור.]

(אור לישרים על פי' הרמב"ם לר"ה עמ' עט - לטקסט)

רבי אלעזר חסמא ורבי יוחנן בן גודגדא שיודעין לשער כמה טפות יש בים
50-51

[רבי אליעזר בן חסמא אומר: קינין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות, תקופות וגמטריאות פרפראות לחכמה]. לפי שהביא זה השלם ענינים אשר הם נראים זרים ואינם מעין החכמה, על כן בא להשריש בהם עיקר החכמה ותיקונה. והנה מעלת זה השלם היא מפורסמת, עד שהעיד עליו ר' יהושע לפני ר"ג שמרוב חכמתו היה יודע לשער כל טפין שבים, והרמז לים החכמות. וטעם שנקרא שמו חסמא, לפי שהיה גבור בחכמה, מלשון "וחסון הוא כאלונים" (עמוס ב, ט).

(ר"י אלאשקר, מרכבת המשנה, אבות פרק ג, משנה כג)

והר"י בר שלמה ז"ל כתב ר' אלעזר שיצא מעירו ושאלו לו מה שמך אמר להם ר"א שאלו ממנו הלכה ולא ידע להשיבן תתחסם פיו אמרו לו על חנם קראו לך רבי וחזר לעירו בבושה ולמד הרבה עם ר' עקיבא עד שהעיד עליו ר' יהושע לפני ר' גמליאל שיודע לשער כל טיפין שבים כדאיתא בהוריות.

(מדרש שמואל, אבות פ"ג משנה כה)

נמשיל לך משל מטיפה נגד הים הגדול, שבודאי הוא כלא אף שהים יש לו סוף, ואם כן נתברר בשכל שיש לו גבול חלקיי להטיפות נגד הים אף שאין נודע לנו, משום שכמות של ים נעלם מאתנו, וגם יש חכמים שיודעים לשער כמה טיפות בים, כמו שמצינו במסכת הוריות ברבי אלעזר בן חסמא ורבי יוחנן בן גודגודא, מכל מקום יודו כל העולם דהוי הטיפה כלא כנגד כמותו של הים הגדול, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר נגד אין סוף ואין תכלית ב"ה, שאין להנמצאים גבול חלקי כלל דהוי כלא קמיה.

(ישמח משה, פ' בשלח דף קמח ע"ב)

ואין להם פת לאכול ולא בגד ללבוש
51

וכמה חכמים בזמן התלמוד חסידי עליון ראויין לנבואה, אלא שאין דורם ראוי לכך, והקב"ה עושה בעבורם יותר מהנביאים, כגון ר' חנינא בן דוסא, ור' אלעזר בן פדת, והלל, שכל העולם נזון בזכותם והם נזונין בזרוע ובדוחק גדול, והיו חייהם חיי צער, לא היה להם לחם לאכול ובגד ללבוש, וכמו שכתוב [בסוף] הוריות בר' יהושע דהוה אזיל בספינה... עבדות אתן לכם.

(דרשות ר"י אבן שועיב, פרשת דברים)

שחורה אני בעוה"ז ונאוה אני לעוה"ב (שה"ש רבה). כי הצדיקים בעוה"ז מעונים ומדוכאים וכמ"ש בהוריות י, א, ובר"ה כה, א, אי אתה יודע בצערן של ת"ח, משא"כ לעוה"ב עטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה.

(ר' ברוך אפשטיין, תורה תמימה, שיר השירים, פרק א הערה פה)

נתן דעתו להושיבם בראש
51-52

תלמיד חכם הממונה פרנס על הצבור... מותר לו ליטול ממון מהצבור, והצבור חייבים לגדלו בממונם, כי כמו שהוא מותר ליטול לו עטרה אחר שזכה לכתרה של תורה והצבור חייבים לכבדו, כן הוא מותר ליטול הנאה מהם אחר שזכה לכתרה של תורה... וכן במסכת הוריות בפרק אחרון, שאמר רבן גמליאל... וכשירד ליבשה הושיבם בראש להתפרנס מהצבור, כמו שפירש שם רבינו שלמה ז"ל [ד"ה נתן].

(רבי שמעון בן צמח דוראן, מגן אבות, אבות פרק ד, משנה ז)

נתן דעתו להושיבם בראש כשעלה שלח להם ולא באו וכו' כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם (י:) עבדות אני נותן לכם
51-י:

מוסר גדול הוא מאמר ר"ג כשהיה רוצה להושיב השני חכמים הנזכרים בראש הקהל והישיבה לפרנסם בשכר השררה שניתנה להם, אבל לפי שמוטל עליהם עול רבים וכל אחד מהעם מוציא לזות שפתיים על כל דבר שהשררה עושה, ולכן טוב להם שלא יאמרו עליהם "עלֵה הנה", מהשפיל עצמן לפני נדיב בעבדות מכוסה בגד גדולה.

(רבי בן ציון רפאל פריצי, פתח עינים, כאן)

נתן דעתו להושיבם בראש כשעלה שלח להם ולא באו וכו' כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם (י:) עבדות אני נותן לכם שנאמר וידברו אליו לאמר אם היום תהיה עבד לעם הזה
51-י:

נקדים דברי חז"ל בפ"ג דהוריות בעובדא דר"ג ור' יהושע בספינתא... עבדות אני נותן לכם. עכ"ל. יש להבין, שבודאי לא בפיטומי מילי בלבד שלח להם, כי כל מי שיש לו מוח בקדקדו יבין כי הישיבה בראש והנהגת הציבור היא עול ועבדות, ומ"מ העבדות הזאת עצמה, היא שררה וגדולה, א"כ מי שרוצה להתרחק מהשררה, מה יתחדש לו לקבל אותה כשיאמרו לו עבדות אני נותן לכם? וכי לאודועי בעי?...
נראה לע"ד בזה, דישנם שתי מיני הנהגות להנהיג את הציבור בהם. ההנהגה האחת היא שהמנהיג הוא מופלא מאד במדרגתו ונעלה הרבה מעל כל העם, על כן הוא יושב בעצמו ועוסק בשלמותו לפי ערכו, ומתוך שהוא עוסק בשלמותו הוא מנהיג את הציבור כולו שהם הולכים אחריו. אע"פ שאין הנהגתו לפי ערכם מצד עצמם, אבל מצד גודל כוחו של המנהיג הוא מעלה ומרומם אותם להתנהג למעלה מערכם, והוא דומה לשמש, שבכוחה הגדול מקיפים אותה כוכבי לכת לקבל ממנה אורה. ויש מנהיג אחר שאין כוחו גדול כ"כ להנהיג את הציבור על פי מדת עצמו, כי אם הוא צריך לצאת בעקבות הציבור ולהתנהג עמהם ע"פ מדותיהם ולהנהיגם כראוי להם, והוא דוגמת הירח שמקיף את הארץ ומאיר לה. והנה משה רבינו ע"ה אמר מפורש על תוכן הנהגתו "כי תאמר אלי שאהו בחיקך" [במדבר יא, יב], דהיינו להעלות אותם בהנהגה גדולה מערכם ע"פ ערכו...
מי שרמה ידו כל כך להנהיג את הכלל כעין דרכו של משה רבינו ע"ה, הוא באמת מלך יקָרא, ושררות ישא ולא עבדות, כיון שהוא עוסק רק בשלמותו, ועי"ז משפיע לזולתו. זהו דרך כל הנמצאים החשובים שחקק ה' יתברך, לאחר שישלימו עצמם, ישלימו את מה שלמטה מהם במדרגה... אבל כשאין המנהיג עומד במעלה נשגבה כל כך עד שיוכל הציבור להיות בטל אליו, א"כ הוא איש בפני עצמו עוסק בשלמותו לפי ערכו, ויוכל להיות שדרך הציבור שווה [אל] הרבה מדרכיו. על כן צריך הוא לקחת עליו עול כבד להנהיג עצמו בנוגע להנהגת הציבור על פי דרכם. זוהי עבדות גמורה.
לכן תחילה כשנתן עליהם רבן גמליאל שררות, חשבו שדעתו שינהיגו את הציבור על פי דרכם, ולא רצו לקבל, כי מעלה זו רמה עד מאד היא. והשיב להם ר"ג שהוא נותן להם עבדות, שהרי הם יכולים להתנהג ע"פ דין העבדות, להנהיג את הציבור במדה מיוחדת הראויה אל הציבור ולהיות הם בטלים אל הציבור, ולא שהציבור בטל אליהם...
ונראים הדברים שהדבר יצויר בהסכמת המלוכה בשני אופנים. האחד הוא שהמלך יהיה הכלי שעליו תחול השפע האלקית בהשגחה בראשונה, וממנו יורק על הכלל כולו. והשני הוא שהשפע תחול על הכלל אלא שתשוב אל המלך מהכלל, כדי שיסדר הדברים ותחזור אל הכלל. וההבדל בין תואר שני אלה המלכים הוא נודע, כי שם "עבד" ייאמר על מי שתלוי בזולתו לקבל ממנו, כענין "כעיני עבדים אל יד אדוניהם" [תהלים קכג, ב]. על כן המלך שהוא במדרגה כזאת שעיקר השפע חל עליו וממנו אל הכלל, ראוי להיקרא בשם מלך, ונוסף על תואר המלוכה ראוי הוא להיתאר בשם בן חורין. אבל המלך שהשפע מקבל הוא מהכלל, אע"פ ששם מלך נופל עליו מצד ההנהגה, מכל מקום הרי הוא ג"כ בשם "עבד", שהרי הוא מקבל מהם. וזהו שרצו למעט דיוקן מלוכת רחבעם, על כן בארו הזקנים את כונת העם לו במה שאמרו "אם היום תהיה עבד לעם הזה". ואם יתחיל אפילו במעלה הקטנה ויגביר חילים להנהיג את הציבור לשם שמים, יוכל להתעלות במדרגות גדולות וגבוהות מאד.

(ראי"ה קוק, ברקאי, כרך ו, עמ' 220 ואילך = אוצרות הראי"ה כרך ב', עמ' 199-204 במהד' תשסב)

שלח להם ולא באו
52

מה שמצינו לראשונים שברחו מן הגדולה, כמו בשאול והוא נחבא אל הכלים (שמואל א' כג), וכן בהוריות בדברי רבי אלעזר בן גודגד, עיין שם. והנה טעם בריחתן מן הגדולה, הוא ודאי מיראת החטא פן ירום לבבו ויחטא, והתורה הזהירה במלך "לבלתי רום לבבו מאחיו" (דברים יז, כ).

(ישמח משה, פ' שמות דף קכד ע"ב-קכה ע"א)

...דידוע שהראשונים היו בורחים מן הגדולה, כמו שמצינו בשאול ובר' אלעזר בן חסמא ובר' יוחנן בן גודגדא, וטעמם היו שלא האמינו בעצמם שלא יחטאו מחמת התנשאות ורמות רוח.

(ישמח משה פ' שופטים דף קיד ע"ב [ובדומה בפ' שמות דף קכד ע"ב])

שלח להם ולא באו וכו' כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם (י:) עבדות אני נותן לכם
52-י:

הכוונה לדעתי... בהא דמוחלין על כל עונותיו במי שנתמנה פרנס על הצבור [ירושלמי ביכורים פ"ג ה"ג], דהוא לפי שכל שרוח הבריות נוחה ממנו רוח המקום נוחה ממנו [אבות פ"ג מ"י]. ויש עוד טעם, לפי שמזכה את הרבים ומדריכם בדרך ישרה. והוגד לי בשם שאר בשרי הגאון בעל נודע ביהודה ז"ל דאמר דהנפקא מינה הוא בין שני הטעמים, דלטעם הראשון אין צריך רק לקבלו, והוא א"צ להיות, כיון דעכ"פ רוח הבריות נוחה ממנו במה שהסכימו לקבלו, ולטעם השני אין די בזה כי אם שיהיה עובד להם. ולפי"ז, הם שלא רצו לקבל היו סוברים דדי עכ"פ שרצון הקהלה היה לקבל אותם. וע"ז השיב להם דאין די בזה, דכלום שררות אני נותן לכם דיהיה נקרא רוח הבריות נוחה הימנו, עבדות אני נותן עליכם, וצריך שתעבדו לזכות את הרבים.

(רבי יוסף שאול נתנזון, דברי שאול על אגדות הש"ס, ליקוטים דף קלח)

שלח להם ולא באו חזר ושלח ובאו אמר להם כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם (י:) עבדות אני נותן לכם
52-י:

כבר מוסכם ומקובל הוא בסדר העולם ומלואו, כי כל מי שעוסק בצרכי צבור וכדומה, תתגנב בלבו איזה פניה להתגדר ולהתפאר, שהוא המורם מעם, ומצוין באישיותו, למה לא יהיה גם תקיף בדעתו, ולבקש הערצה על מעשיו ומפעליו? ובפרט מי אשר זיכהו הגורל להיות איזה מושל, על אחת כמה וכמה שלא ימנע עצמו מכל אלה.
לכן הוא מה שבשליחות הראשונה מנעו את עצמם מלהתמנות ולא באו, כי ידעו כי מן הנמנע הוא אשר בדבר כזה לא תתגנב איזה פנייה בלבם להתגדר ולהתפאר על העם, ולבקש הערצה על מעשם ומפעלם. הכי לשם זה כדאי הוא שיקבלו את התמנותם?
כאשר תורֶה לנו על זה גם השקפתם של חז"ל במאמרם הנפלא (מד"ר ויקרא א, טו): "ויקרא אל משה וידבר ה'" וגו' - מכאן אמרו, כל ת"ח שאין בו דעת וכו' (פי' שראוי להיות בו מדת דרך ארץ ומוסר ולא סגי בת"ת לבד), תדע לך שכן צא ולמד ממשה אבי החכמה אבי הנביאים שהוציא ישראל ממצרים, ועל ידו נעשו כמה נסים במצרים ונוראות על ים סוף, ועלה לשמי מרום והוריד תורה מן השמים ונתעסק במלאכת המשכן, ולא נכנס לפני ולפנים עד שקרא לו, שנאמר "ויקרא אל משה" וכו'. ר"ל כדי שלא יראה הדבר כי אם ייכנס בעצמו, שהוא כשררה בעיניו ואינו צריך לשום רשות, כי כן דרך העולם הוא, מי שעושה רק איזה דבר צבורי, יבקש גם שררות, ובפרט שעל ידו נעשו כמה נסים ונפלאות ונתעסק גם במלאכת המשכן, מי לא יחשוב כזה? "לכן לא נכנס לפני ולפנים עד שקרא לו", להורות כי כל מה שנתעסק במלאכת המשכן לא היתה לשם שררות רק לשם עבדות, וכל זמן שלא נמסרה לו עוד העבדות איך יכנס?...
ע"כ בשליחות השניה, כדי שיהיו מרוצים יותר להתמנות, אמר להם "כמדומין אתם ששררות אני נותן לכם, עבדות אני נותן לכם", ר"ל רק השררות מחייבת להשורר את ההתפארות וההתגדרות, ולהערצה על מעשיו ומפעליו. אבל לא העבדות של התמנות על הצבור והעם!
מפאת להיות ממונה על העם, מעט הוא מה שהוא אדם גדול ובעל כשרונות, אלא צריך גם כן להיות אדם בכל רגשותיו, והבנתו את החיים עם זוהמתם ותביעותם. ובפרט מי שהוא ממונה על דבר שבקדושה וצבורי, בודאי נשמתו צריכה להיות חלק מנשמת העם, להורות לו את הדרך אשר ילך, וידע גם את יצרו ומאוויו, איך להרימו משפלותו ולזככו ולטהרו מחלאתו, אל צורו וקונו, וכן ידע ג"כ איך להגן על דבר ה' ותורתו. הכי יש עוד עבדות קשה יותר מזו? ע"כ אין לכם להתיירא כלל שהיא תביאכם לידי התפארות והתגדרות והערצת הכבוד, כי לשם ה' הוא, הכי יעכב לכם חשש כזה?

(רבי אורי לנגנר, אור האגדה, כאן, עמ' 297-299)

שלח להם ולא באו וכו' כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם (י:) עבדות אני נותן לכם שנאמר וידברו אליו לאמר אם היום תהיה עבד לעם הזה
52-י:

ומה שמאנו בתחלה, או משום הא דר' זירא בפ"ק דסנהדרין [יד ע"א] דהוי מיטמר נפשיה מלמסמכיה כי אוי לרבנות שמקברת את בעליה. והשיב להם ר"ג שלא ינהגו עצמם ברבנות כי אם בשפלות ועבדות. וזהו מאמר ר"א [סנהדרין יד ע"א]: לעולם הוי קבל וקיים. או שמאנו ליהנות מכתרה של תורה. והשיב להם עבדות אני נותן לכם, ומותר לכם ליקח שכר טרחכם... או מצד שהם מקבלים עליהם לישא במשא העם וטרחם ומשאם, על כן הקב"ה מוחל להם עונות ראשונים. וזה שאמר עבדות אני נותן לכם, ומצד עבדות זה תזכו לישב בראש, כמו שנאמר ברחבעם "אם היום הזה תהיה עבד לעם וגו' והיו לך לעבדים" וגו'.

(רבי שלמה אפרים לונטשיץ, עוללות אפרים, חלק ג, עמוד ח, מאמר שנג)

כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם (י:) עבדות אני נותן לכם
52-י:

ולפי דעתי שיש במלך צד ייחדהו, שממנו ראוי יותר שלא ירום לבבו מצד המלכות, יותר ממה שראוי שלא ירום לב שאר בני אדם מצד המעלות הנמצאות בהם. והוא שידוע, שהמלכות איננו דבר דבק למלך, אבל הוא דבר ניתן אליו מאת ה' יתברך, או מאת העם לצורך תיקון העם, או לצורך תיקון עצמו... הוא תואר נוסף עליו לצורך תיקון הכלל, ולכן אין ראוי למלך שיראה עצמו מושל ושליט על העם, אבל כעבד אליהם לצורך תיקונם. ומפני זה אמרו בהוריות: כסבורין ששררות אני נותן לכם עבדות אני נותן לכם... ואחרי שאין כבוד המלך ומלכותו לתיקון עצמו, רק לתיקון העם, ראוי יותר שלא ירום לבבו מצד מלכותו יותר ממה שראוי שלא ירום לב החכם מצד חכמתו אשר קנה או השפיע ה' יתברך אליו לתיקון נפשו ראשונה. גם ראוי יותר שלא ירום לבבו מצד מלכותו, יותר ממה שראוי שלא ירום לב אחד מהמון האנשים אשר אסף עושר ונכסים, להיות המכוון מהמלכות ראשונה ובעצם - תיקון העם, לא תיקונו.

(דרשות הר"ן, דרוש יא, דף עה ע"ב-עו ע"א במהד' ונציה שנ"ו, עמ' רב במהד' פלדמן-שלם, עמ' תמב-תמג במהד' מוסד הרב קוק, עמ' רסט במהד' מישור, הושמט בדפוסים ישנים בגלל הצנזורה)

באומרו להם [יוסף לאחיו] חלומותיו הרומזים שהוא ימלוך וימשול עליהם והם ישתעבדו אליו, הנה בזה לא עצרו כח ולא יכלו עוד הצפינו, ובפה מלא אמרו לו "המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו" (בראשית לז, ח). ואגב ארחייהו השתדלו ג"כ אם יוכלו ע"י טענה להתעיב הדבר אפילו בעיני יוסף עצמו שלא ירצה לקבל עליו כך, ואמרו ע"ד שאמר ר"ג ע"ה לרבי יוחנן בן גודגדא ולר' אלעזר חיסמא בפ"ג דהוריות, כששלח להם להושיבם בראש ולא באו, חזר ושלח להם כמדומה לכם ששררה אני נותן לכם, עבדות אני נותן לכם, והם הם דברי אחי יוסף "המלוך תמלוך" וגו', ירצו, גם אם יהיה הדבר כן, שתגיע למבוקשך להיות מלך עלינו, התחשוב תהיה לך זאת ממשלה ושררה שבאמת ועצם "תמלוך עלינו"? הלא הדבר יהיה בהפך, כי המלכות הזאת עבדות תהיה אצלך.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, ח"ב, דרוש ג לשבת שבועות)

שנאת הרבנות ובריחת הכבוד, משנה ערוכה היא (אבות פ"א): אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות... ותלמידי ר' יהושע יוכיחו, שהיו מוצרכים מפני עניותם ולא רצו לקבל עליהם שררה, הוא מה שאמרו ז"ל: כמדומין ששררות אני נותן להם וכו'... כללו של דבר, אין הרבנות אלא משא גדול אשר על שכם הנושא אותו, כי עד שהאדם יחיד ויושב בתוך עמו מובלע בין האנשים, אינו נתפס אלא על עצמו, כיון שנתעלה לרבנות ושררה כבר הוא נתפס על כל מי שתחת ידו וממשלתו, כי עליו להשקיף על כולם ולרעות אותם דעה והשכל ולהישיר מעשיהם, ואם לאו, "ואשמם בראשיכם" [דברים א, יג] כתיב, אמרו חכמים [ספרי דברים, פסקא יג].

(מסילת ישרים, פרק כב)

"המעט מכם כי הבדיל אלקי ישראל" וגו' - יש לדקדק, דהול"ל המעט לכם? ונראה לפי שאמרו חז"ל שררות נתתי לכם, עבדות נתתי לכם, והענין הוא מ"ש הכתוב בפ' על מלך [דברים יז, כ] "לבלתי רום לבבו מאחיו", וכן מצינו במידת ה' יתברך: במקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו [מגילה לא ע"א]. לכך אמרו חז"ל [ברכות לד ע"ב] שהמלך שוחה בכל התפלה, כי לפי גודל הכבוד צריך ענוה יתירה. וכן מצינו במשה רבינו ע"ה דכתיב [דברים לד, י] "ולא קם נביא כמשה", וכתיב [במדבר יב, ג] "והאיש משה עניו מאוד"... והיינו דאמר משה "לעבוד את עבודת ה' ולעמוד לפני העדה לשרתם", למה שנתן הקב"ה גדולה ללויים להקריבם אליו, לא יחשבו זה לגדלות ח"ו להתגאות בו, אלא יחשבו בדעתם "לעמוד לפני העדה לשרתם", כמ"ש עבדות נתתי לכם. וע"ז אמר להם, כיון שאין אתם נכלמים לעמוד בזה, היאך ביקשתם גם כהונה, משא"כ באהרן. והיינו דאמר "ואהרן מה הוא כי תלינו עליו", כי מדרגת "מה" הוא היא תכלית ענוה, ע"כ ראוי לו גדלות הכהונה.

(רבי פנחס הלוי הורוביץ, פנים יפות, במדבר פרק טז, ט)

ועצמו"ת דו"ד שהוא כת"ר, אי אפשר רק משורש כלל האומות הכלולים מנח"ש, סוד שד"ה מוא"ב, שמשם קרן משי"ח, תיקון היי"ן, ע' שנה של אדם [עי' זוהר ח"א קסח.], אשר אחריתו כנח"ש ישך [משלי כג], וזה לקח זה לעטרה על ראשו בסוד הכ"ף, מאה ברכות [עי' טור או"ח סי' מו], ע"ל של תשובה [עי' מו"ק טז ע"ב], ע"ל מלכו"ת שמי"ם, כי לא שררות היא אלא עבדות. לכן אמר "דוד עבדי" [שמואל ב' ג, יח].

(רבי מנחם מנדל משקלוב, רזא דמהימנותא, דף פב)

מה שאמרו חז"ל: אתה סבור מלכות אני נותן לך, עבודה אני נותן לך וכו' - והענין הוא כי "אשר נשיא יחטא לאשמת העם" (ויקרא ד, כב), כלומר, אם העם חוטאים באשמות ופשעים, עוונם תלוי בנשיאם, וכמו שאמרו חז"ל (שבת נה.): רישך בקרירי ורישא דרישך בחמימי וכו', כי כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה נענש עליו, כמאמר חז"ל (שם נד ע"ב), וכאשר אמרו חז"ל בפסוק "ואשימם בראשיכם" (דברים א, יג). אשר על כן, הנשיא שבעם, בהיות כי המכשלה הזאת תחת ידו, צריך תמיד לייסר את העם בדברים ולעיין עליהם בעינא פקיחא, לשמרם מכל פשע ועוון. ועבור זה נקרא עבדות, שהוא עבד להם לשמרם תמיד. ואולם מי שהוא רב ונשיא על עדה קדושה שהם רחוקים מגזל ועריות ומכל עבירות, אז אין צריך לעבדם בזה, כי המה נזהרים ונשמרים מאליהם בזה. אך על כל פנים צריך עוד להיות עומד על משמרתו לראות שיבואו למעלה והדרגה יתירה עד שיהיה שם ה' נקרא עליהם, וצריך לזרזם בזירוז אחר זירוז בזה, ולא לתת שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה עד אשר ימצא מקום לה', שיהא שם ה' נקרא על שמו, ולשקוד תמיד על תקנתם, להעלותם במעלה יתירה. ובזה נקרא גם כן עבדות מה. ואכן בעדה שכבר נחה שם ה' עליהם, ורוח אלהים חופף עליהם כל היום ושוכן בם, אין כאן עוד עבדות כלל וכלל. והנה בנשיא שהוא עבד לעם בבחינות הנזכרים, הנה כל העם מחויבים לנהוג כבוד גדול בו ולנשא אותו עליהם, מאחר שהוא עובד אותם ומעלם במעלה מעלה. אבל בנשיא שאין העם צריך אליו, אין להם לנשא אותו עליהם מאחר שאינו עובד אותם.
וזה שאמר קרח אל משה "רב לכם" - פירוש, הנה הנשיאות שלכם הוא רבנות והתנשאות ולא עבדות, "כי כל העדה כולם קדושים", שבאו לכלל קדושה ונשמרים מאליהם מכל פשע ואשמה, וגם "ובתוכם ה'", שכבר נקרא שם ה' עליהם, ועל כן "מדוע תתנשאו על קהל ה'", פירוש, כיון שהם כבר קהל ה' בלעדיכם, מדוע תתנשאו עליהם? וכלל גם כן בזה שלא יאמר משה: מה אתה מקנא לי בשררות, הלא עבדות הוא ולא שררה, כי הנה "רב לכם" ולא עבדות. ואמנם הבל יפצה פיהו, וכאשר כתבנו למעלה, וכי יש בעבודת שמו יתברך קץ וסוף, לומר שאין צריך עוד למעלה והדרגה יתירה? ובאמת משה עבד נאמן היה לישראל, וכאשר נאמר עליו "כי עבד נאמן קראת לו", והיה צריך תמיד להעלות את ישראל עד קרוב למדרגתו.

(רבי חיים מטשרנוביץ, באר מים חיים, במדבר טז, ג)

...וכמאמר החכם שכל מי שהוא יותר עבד הוא יותר בן חורין, וכאשר אנו רואים, כי העובדי אדמה שאין עליהם עבדות המלך כלל, רק נותנים להמלך כרגא המגיע מהם ולא יותר, אינם בשום מעלה וחשיבות, משא"כ הבעל מלחמה שיש עליו עבדות המלך ונושא כלי זיינו ונלחם מלחמת המלך, הוא יותר חשוב מהם, ושרי עשרות אשר בהם הם יותר חשובים מפני שהעבדות שלהם יותר, כי מה שאחד מהם צריך לפקח על עסקיו צריך זה לפקח ככה עשרה פעמים לפי שמשגיח על העשרה. והשר מאה חשוב יותר מפני שעבדותו יותר, וכן שר האלף, וכן כולם, והמלך שהוא חשוב מכולם, לפי שיש עליו עבדות יותר שהוא דואג דאגת כל מדינותיו, ולשמרן מאויב ולעשות משפטם והצטרכותם, וכפירוש רש"י עבדות אני נותן לכם.

(רבי דוד שלמה אייבשיץ, ערבי נחל, פ' יתרו, דרוש ג)

כתיב בעץ חיים, בשער הכללים, בענין סוד שבירת הכלים וז"ל: והנה כשהגיע האור אל היסוד, באו שני אורות, אחד שלו ואחד לתת אל המלכות, והחלק שלו להיותו גדול לא יכול לסבלו, ונתבטל כמו האחרים. אך חלק המלכות שקיבל הוא נשאר בו ולא נתבטל, וז"ש (שמואל א כ, לא) "בן ישי חי על האדמה", ולכן נקרא יסוד ח"י. ע"כ. המבואר מזה כי עיקר קיום הבחי' של יסוד היה רק במה שהוא להשפיע לאחרים, אבל לא מה שצריך לעצמו, כי שלו נתבטל, רק מה שהוא להשפיע לאחרים זה מתקיים בידו. הנה כן צריך ללמוד מזה כי עיקר בחי' הצדיק יסוד עולם הוא רק להשפיע לישראל כל טוב ולא לצורך עצמו כלל... ולכך הנה זה הענין האמור אצל יוסף הצדיק יסוד עולם, שהוא בבחי' היסודות שלמעלה, כאשר אמר לאחיו "והנה תסובנה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי" (בראשית לז, ז), שרמז כי כולם צריכין לעבור על ידו, שזהו בחי' ההשתחוואה כנודע, כי הכל עובר דרך היסוד. אכן הם סברו בו כי מתנשא הוא למלוך לעצמו. ולכך אמרו לו "המלוך תמלוך עלינו" (שם לז, ח), ר"ל אם סבור אתה למלוך לעצמך, הנה בלי ספק תתבטל כמו שנתבאר. לכך נאמר "ולא יכלו דברו לשלום" (שם לז, ד), ר"ל לא היו יכולים להנהיג השפעתו לשלום מלכות כנ"ל. והנה כמו שמבואר בגמ' נשיאות אני נותן לך, עבדות אני נותן לך, ר"ל כל עניניך יהיה רק להשפיע לאחרים. והוא האמור אצל מלך ישראל "לבלתי רום לבבו מאחיו" (דברים יז, כ), ר"ל לבל יסלק השפעתו מהם, אז יהיה "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל" (שם), להשפיע לישראל.

(רבי שלמה רבינוביץ מראדומסק, תפארת שלמה, לחג הסוכות, ד"ה לזכר עולם)

בעת המחלוקת היה משה ירא לבל יהיה עונש עליהם אשר פגמו בכבודו. לכן נפל על פניו להיות במסירות נפש, והיה בעיניו כ'לא', כי כל העומד לשרוף כשרוף דמי (מנחות קב ע"ב). לזאת הסיר מהם העונש כ"כ, כאשר ידוע מעלת משה רבינו ע"ה שהיה עניו מכל אדם, ותמיד היה במסירות נפש עבור ישראל כמ"ש "מחני נא" כו' (שמות לב, לב). וכן כל צדיק הדור, עיקר העבדות להיות במס"נ עבור כנסת ישראל, ועי"ז יעורר רחמים עליהם לבקש ולהתפלל על כל צרכיהם. וז"ש בגמ' עבדות אני נותן לך, ר"ל עבדות חדש, כי עד עתה היית משגיח רק על עצמך, לא כן עתה, צריך אתה להשגיח על הכלל.

(רבי שלמה רבינוביץ מראדומסק, תפארת שלמה, פ' קורח)

והגם דעבד עברי גמור אין נוהג בזמן הזה שאין גר תושב נוהג, להיות החשק שבתאוותו אז יוצא לפועל בנפשות חסידי אומות העולם, גם הניצוצות קדושים אין יוצאים לפועל בעבד עברי ואמה... מכל מקום פועלים ומשרתים מעין עבד עברי, שהרי מטעם זה יכולים לחזור בחצי היום, ובהם הם גם כן הבירורים דנפשות דהוצאת זרע לבטלה בעבד ואמה. וכאשר הם מתוקנים קצת אז הם משרתים לאדם גדול, עד שנקרא שימושה של תורה (ברכות ז, ב). ואם הוא מתקן בעצמו וקולט אותם ניצוצות לתוכו, אז זוכה להיות פרנס הדור, שזה נקרא גם כן עבדות בשילהי הוריות.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות רמו)

ומצד הלבוש נקרא ה' יתברך "כי גאה גאה", שבעולם הזה מלוכה וממשלה נקרא גיאות, שהוא שליט בכל, זהו גיאות וגדולה. וכפי האמת אין זה אלא שפלות כטעם עבדות אני נותן לכם, שזה שיורד לשלוט בפחותים ושפלים הוא שפלות, שנעשה ראש לשועלים. ולבני ישראל שהם מכירים האמת, במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו (מגילה לא.), "אני את דכא" וגו'. וכן הם דבוקים בו, תוקף אורם הוא הענוה, שע"י כל שלוות והתנשאות דעולם הזה הם מכירים השפלות יותר, כי זה שפלות גדול להיות מתנשא בעולם הזה.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, רסיסי לילה, אות יד)

"ישמח משה במתנת חלקו, כי עבד נאמן קראת לו, כליל תפארת בראשו נתת לו" - משרת הנהגת הצבור נקראת עבדות, מצד התוכן החמרי של צרכי הצבור, ונקראת גם שררות, מצד עול התורה והמצות המוטל עליו בזה, שהוא תפארת מן האדם. ומשה רבנו ע"ה "צדקת ד' עשה", לקרבם לעבודת ד' ביראה ודבקות התורה והמצות, "ומשפטיו עם ישראל" בענינים הנוגעים לצרכי גופם. על כן "ישמח משה במתנת חלקו, כי עבד נאמן קראת לו", לעסוק הרבה בצרכי הגוף של ישראל, להוריד את המן ולהגיז את השלו, "וכליל תפארת בראשו נתת לו", בשררות התורה ועבודת הקודש ללמד העם דעת ד'.

(עולת ראיה חלק ב עמ' קו)

אפשר להצטייר שני דרכים של מנהיגי הכלל. כי נודע שעיקר כח הנהגת ישראל הוא להביאם אל תכלית ההשלמה שה' יתברך דורש מהם, אך באיזה אופן יכונן ה' יתברך את דרך ההנהגה שהיחיד המנהיג הכללי יביא את הכלל אל שלמות קדושתם והשלמתם, יתכן דרך אחד שיהיה עיקרו מצד הכלל, ודרך אחד שיהיה עיקרו מצד המנהיג. כי יש הנהגה שעצם המנהיג אין בו להוסיף דבר מחודש על שלמות הכלל, וכל מה שאין בכח שלמות הכלל אי אפשר שתתוסף ג"כ ע"י המנהיג. רק כח המנהיג הוא שהשלמות שהיא בכלל מפוזרת בפרטים, ודורש הנהגה איך לחברם ולהנהיגם אל מחוז החפץ, לזה יהיה בכח המנהיג לקבץ את כל כוחות הנפוצים ומהם תתבנה קדושת הכלל. אבל יש כח נשגב של הנהגה שהמנהיג הוא יוסיף כח קדושה ושלמות בהכלל המונהגים, לא לבד קיבוץ כוחות מפוזרים שלהם, כי אם הוספה של מעלה, שבלא כח המנהיג לא היתה מעלה זו במציאות אצלם, והוא בזכותו וקדושתו מעטר אותם בעטרה זו...
מנהיג כזה שהוא רק על מין הראשון, דהיינו מנהיג את הכלל רק ע"פ כח קדושת עצמם, אין מיחש לעצמו מעלה, שאינו כי אם עבדות אל העם, וכמו שאמרו חז"ל: "כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם, עבדות אני נותן לכם". והנה העבדות היא ודאי מצד הטורח של קיבוץ השלמות הנפוצה בתוך הכלל, ודבר זה הוא תלוי בבחירת ה' יתברך, שמי שהוא ית' יבחרנו, יהיה מרכז לקבץ את השלמות הנפוצה בתוך הכלל, אע"פ שאפשר שיהיו אחרים יותר שלמים ממנו. מה שאין כן אם תהיה תעודת המנהיג לרומם את הכלל אל מעלה רמה כזאת שאין בכחם כלל, רק הוא מקדושתו צדקתו וחכמתו ישפיע עליהם לנהלם בדרך חיים שהיא למעלה מערכם ולהצליחם בה בתכלית ההצלחה, מנהיג כזה ראוי שיהיה באמת המרומם מאד, ונשגב ג"כ מכל בני עמו המונהגים.

(מאורות הראיה - הגדה של פסח, יציאת מצרים, עמ' רמ-רמא במהד' תשנ"ד)

עיין רש"י ז"ל. וייתכן עוד כי נודע שהאדם המורם מעם, עליו להיות נזהר ביותר בכל מעשיו בל יסור מן הדרך הישר ולא יעוות דרכו, כי רבים למדים מדרכיו ופעולותיו, ואם הוא חלילה יעוות דרכו, יכשיל את הרבים וייחשב חלילה בכלל מחטיא את הרבים, ולכן הזהירו חז"ל [אבות פ"א מי"א]: חכמים הזהרו בדבריכם. ואמרו בש"ס יומא פו: היכי דמי חילול ה', כגון אנא דשקילנא בישרא וכו', שבאמת אין בזה איסור, ואם הדיוט יעשה כזאת לא יחשב לו לחטא, אבל לת"ח יחשב גם כזאת לחילול השם. ולכן באמת אמר להם עבדות הנני נותן לכם, כי באמת עבדות נוראה היא לעמוד בראש העם, שמוכרח להיות משועבד בכל מעשיו ומוגבל בכל תנועותיו לבל יכשלו העם בסיבתו ח"ו.

(רבי יהושע השל רבינוביץ, ילקוט יהושע, כאן)

כמאמר רז"ל (סנהדרין ח ע"א): אזהרה לדיין שיסבול את הציבור, עד כמה? "כאשר ישא האומן את היונק", וכנאמר למשה ואהרן: הוו יודעין, בניי סרבנין הם, טרחנים הם, ע"מ כן וכו' [שמות רבה פרשה ז, ג]. חוץ לזה נאמר "ואשמם בראשיכם" [דברים א, יג], ואשמם חסר יו"ד, קרי ואשמם של הדור בראשיכם על ראשי הדור [ספרי דברים פסקא יג], כי על הראש מוטל להוכיחם ולהדריכם בדרך הישרה. וכמאמר המלך החסיד "אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו" [תהלים נא, טו], ע"י הדרכתי, "הצילני מדמים אלקים" [תהלים נא, טז], שבאם אני מתרפה בעבודתי להושיבם אליך, נחשב עלי כאילו שופך דמים אנכי. זכר לדבר: "ראש" במילואו בגימט' תתקפ"א כמנין מקר"א משנ"ה גמר"א, שהראש צריך להיות בקי בהם, וכמנין תור"ה מצו"ה אהב"ה ירא"ה שנחוץ להראש להיות בו מדות הללו ולהדריך את עם בני ישראל בהדרך שיהיו בו דברים הללו. הסופי תיבות ממילוי "ראש", כזה: ריש' אלף' שין', למפרע, הם נפ"ש, כי נפש תלוי בהנהגתו, כי אם על גזל ממון נאמר "את נפש בעליו יקח" [משלי א, יט], ופליגי בזאת, חד אמר נפשו דגזלן וחד אמר נפשו דננזל [ב"ק קיט ע"א], כל שכן כשגוזל מאתו חיי עולם ע"י מניעת הדרכתו, וכמובא במס' סנהדרין ז: רב כי הוה אתי לב"ד, אמר הכי: ברעות נפשאי לקטלא נפיק וכו', שהפשט הוא כאשר שפט דיני ממונות בין הבע"ד שמא לא יכוין את הדין לאמתו. אולם י"ל כי על ההתמנות לראש אמר, כי אם לא ישים עין השגחתו על הנהגתם, הרי זה מתחייב בנפשו. "וצבו לביתיה לית הוא עביד" - לביתו, בית קבוע לעולם העליון. אינו עושה, מחמת טרדתו בענין ההתמנות, "וריקן לביתיה עייל", לעולם העליון, "ולואי שתהא ביאה לשם כיציאה משם" שלא אקלקל, ובאם לא נתמנה יוכל לעבוד את עבודתו, עבודת הקדש בתורה ותפלה, כדברי רז"ל שאמר משה להזקנים: אשריכם שנתמניתם פרנסים על בניו של מקום [ספר דברים פסקא טו]. וגם אמרו רז"ל [ספרי במדבר פיסקא צב]: אין אדם יושב בישיבה למטה אלא אם כן יושב בישיבה של מעלה וכו'. אולם אם נתמנה ומדריכם בדרך הישרה בעזרתו יתברך שמו, נאמר בדברי רז"ל שאמר משה להזקנים: אשריכם שנמניתם פרנסים על בניו של מקום, וגם משה זכה וזיכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו וכו' [אבות פ"ה מי"ח].

(רבי אלטר בן ציון מגיד, אבני המחצב, כאן)

יש להזכיר ולקבוע היסודות הראשונים: הממשלה היא בשביל העם ולא העם בשביל הממשלה. "לא שררות נותן לכם אלא עבדות נותן לכם". וכשהממשלה, שצריכה להיות ולפעול בשליחותו וכהילכתו של העם והציבור, היא מועלת ופוגמת בענין שליחותו זאת, יש להתעורר להזדרז כלפי פנים וכלפי חוץ לתקן וליישר הפגימות האלה. וקודם כל ראשית התיקון היא העזיבה, מתוך טיהור הלבבות בבירור ההבנה ההדדית, וזיכוך האוירה הציבורית בהשתחררותנו מן התבלבלות חילול השם הקדוש של ה'שלום'.

(רבי צבי יהודה קוק, ארץ הצבי, המאבק על שלמות ארצנו, סי' מח)

על דברי פלוני [המדרש והמעשה, חלק הדרושים, פ' לך לך עמ' 39-40] שכתב: "לא שררות כי אם עבדות תתן הברית הזאת לזרע אברהם, לא להמעיט חובותיו נגד העמים האחרים... כי אם להיפך...", העיר רבינו: "עבדות לא לעמים אחרים, חלילה, עבדי הם ולא עבדים לעבדים, 'לא שררות אלא עבדות' נאמר רק ביחס לקהל ישראל עם ד', המשוחררים לחרות עולם, או אימתיה של תוכחת במשנה תורה ("...והתמכרתם שם לאיביך לעבדים ולשפחות ואין קונה" - דברים כח, סח)".

(שיחות הרב צבי יהודה, ויקרא עמ' 267-268 הערה 90)

כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם (י:) עבדות אני נותן לכם שנאמר וידברו אליו לאמר אם היום תהיה עבד לעם הזה
52-י:

ולעד"נ לדקדק דמנא ליה שהמנוי עבדות הוא, דקרא לא קאמר אלא שאם ישפיל עצמו לפניהם לפי שעה יצליח, וזה שאמר אם היום תהיה עבד, היום דייקא. ונראה כי דקדק בפסוק תיבת לאמר, ובהכי דייקא דקא מייתי רישיה דקרא וידברו אליו לאמר. עוד דקדק לשון אם היום תהיה עבד, דתיבת תהיה בלתי צודקת, כי לפנים לבד מספיק, כשיראה להם לפי שעה שהוא עבד כמ"ש אם היום, אבל תהיה בהוויית עבד ממש בלתי צודק, והיל"ל 'אם היום תראה עבד לעינים', אם כן מאי קאמר תהיה. ועוד דריש כפל "תהיה עבד כו׳ ועבדתם ועניתם דברים טובים". מכל אחד מההכרחות הנזכרות הכריחו שהמנוי והשררה עבדות הוא, וכיון דכן הוא צריך אתה רחבעם לשועבדתם וענותם ודברת אליהם דברים טובים, אם כן "ועבדתם" להוראת השתעבדות בדברים טובים קא אתי, וכדמסיק "ועניתם ודברת אליהם דברים טובים", ואם כן אם היום תהיה לו עבד למה לי, על כרחיך לאמר ולהודיע שהמינוי ושררה על הצבור שעבוד ועבדות הוא ולא שררה הוא, שאין חפשי אלא מי שאין לו עול צבור.
ובזה מובן תיבת לאמר, רוצה לומר אע"פ שהשררה נראית לפנים שהוא להשתרר גם השתרר, לפי האמת ראוי לאמר בה אם היום תהיה עבד, תהיה בהויה ולא בדיבור, עבד ולא שר משוחרר ומשתרר, שכן כתיב "ועבדתם" כו׳ בדיבור ולשון רכה ועבדתם ותשתעבדך אליהם.

(רבי שלמה לניאדו, כלי יקר, מלכים א, פרק יב)

[בזה מיושבת הסתירה בין המאמר (ברכות נה ע"א) שלשה דברים מכריז עליהם הקדוש ברוך הוא בעצמו וכו' ופרנס טוב, לבין המאמר שכיון שנתמנה אדם פרנס למטה נעשה רשע למעלה (פירוש הרמב"ם למשנה, אבות פ"א מ"י; בעל הטורים, במדבר פ"א פסוק נ). אם הוא נוטל שררה בתורת השתררות, עליו נאמר שהרבנות מקברת את בעליה (פסחים פז ע"ב), ושנעשה רשע למעלה. אבל אם הפרנס טוב בעיני ה', שה' מכריז עליו, לא נעשה פרנס למטה (וממילא לא נעשה רשע למעלה) אלא נעשה עבד לישראל.]

(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף נט ע"א)
לטקסט

חייב המלך או המושל לראות את עצמו כנציגו של הקב"ה לרעות את עדרו ישראל, צאן קדשים, ולהתנהג אִתם בדרכים שתיטבנה להם, והכל ע"פ דרכי התורה, כמו שכתבנו. וחייב הוא לשמוע לתלונותיהם ולהתייחס אליהן בכובד ראש. העם אמר לרחבעם (מלכים א יב, ד): "אביך הקשה את עולנו, ואתה עתה הקל מעבודת אביך הקשה ומעולו הכבד אשר נתן עלינו, ונעבדך". והזקנים יעצו לו (שם, ז): "אם היום תהיה עבד לעם הזה ועבדתם ועניתם ודברת אליהם דברים טובים, והיו לך עבדים כל הימים". אמרו חז"ל: "...מדקאמר 'בבית החפשית', מכלל דעד השתא עבד הוה". ופירש רש"י: "דשררות עבדות הוא לו, לפי שמוטל עליו עול רבים". וכן אמר ר' יהושע לרבן גמליאל: "...כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם, שנאמר: 'וידברו אליו לאמר, אם היום תהיה עבד לעם הזה'"...
השליט צריך להתנהג בענוה וכעבד לעם, אך יֵדע שמלך או נשיא הוא, נציגו של הקב"ה, לא רק להגן על עם ישראל, אלא גם להובילו ולהדריכו בדרך אשר ילך. ולא יגור מפני איש, ולא יירתע משום אדם, ולא ינסה למצוא חן בעיני העם ולהחניף לו.

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, עמ' רצו)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300