לקט באורי אגדות ממסכת מכות דף כב

לדף הראשי על אגדות מכות

כב ע"א

מושבע ועומד מהר סיני

ואאו"ז מו"ר ז"ל פי' ענין השבועה, שע"י שרוצה האדם לקבל עליו דבר זה בכל לבו, והוא שבועה, התאספות כל השבעה מדות שבאדם, עי"ז חל עליו שם שמים... ואיתא נשבע ועומד מהר סיני, והפי' ג"כ כנ"ל, שבהר סיני נתברר ג"כ אצל כל איש ישראל שאין לו חיות רק מה' יתברך, כמ"ש "אנכי ה' אלקיך", וזהו נקרא שבועה.

(שפת אמת, פרשת מטות, שנת תרל"ד)

המרביע שור פסולי המוקדשים לוקה שנים וכו' המנהיג בשור פסולי המוקדשים לוקה שהרי גוף אחד הוא ועשאו הכתוב כשני גופים

כבר אמרנו בפי' ויקרא: הלכות כלאים באו לקיים את חוקי "למינו" שניתנו מאת ה', המחוקק את חוקי העולם, אולם סוג אחד של ההלכות האלה (כלאי זרעים וכלאי בגדים) לא בא למנוע הפרעה של ממש לחוקים אלה, שהרי הוא אוסר גם מעשים שאינם מנוגדים לדרך הטבע; אלא הוא בא להפנות את לבנו לה' כל אימת שאנחנו פועלים בעולם האורגני. וכך הוא רומז לנו: חוק "למינו" של ה' עודנו פועל בכל הדברים הטבעיים של העולם האורגני, וה' מסר גם לנו את חוק "למינו" לסוג הווייתנו וחיינו. על פי זה תובן גם ההלכה המחילה דין כלאים על פסולי המוקדשים. הלכה זו משווה לנגד עינינו את זהות חוקי התורה וחוקי הטבע, והיא מורה לנו להיכנע לאל האחד שחוקק חוק לטבע וגם לחיי ישראל, ולפיכך עלינו לשמוע בקולו בכל מעשינו ושליטתנו בעולם.

(רש"ר הירש, דברים יב, טו)

כמה מלקין אותו ארבעים חסר אחת

וצריך שתדע, כי החוטא, ביום שחטא יצא מכלל ברוך, ונכנס בכלל ארור. כי כל התורה באלה ובשבועה קבלנוה, כדכתיב "ארור האיש אשר לא יקים וגו'" (דברים כז). וזה היה הטעם שקילל הקב"ה לאדם הרשון, באכלו מעץ הדעת טוב ורע. והקללות היו עשרה לאדם, ועשרה לחוה, ועשרה לנחש, ותשעה לארץ, כמ"ש חז"ל במד"ר. א"כ, כולם יעלו ל"ט קללות. והחוטא הוא ארור, ונקרא מת אפילו בחייו, וצריך להחיותו ע"י המלקות, שכנגדן הכה הקב"ה לדור המבול, לפי שלא חזרו בתשובה, ארבעים יום, שנאמר "כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה" וכו' (בראשית ז). ועתה מי שחוזר בתשובה, ומקבל מלקות ארבעים, חוזרים לו הל"ט שהוא הקללה, שכן תרגום ארור "ליט", והמיתה לט"ל של חיים, שהוא רומז לטל שעתיד הקב"ה להחיות בו את המתים.
ועוד דע, שקודם שחטא היה דבק ביהו"ה אח"ד, שעולה ט"ל, ועכשיו שחטא, נדבק בכוחות הטומאה, שהם רומזים לל"ט מלאכות, אשר חייבים העושים אחד מהם בשבת. ורז"ל הוציאם ממלת אל"ה הדברים, שהם ל"ו, וג' האותיות שעולים ט"ל [עי' שבת צז ע"ב]. והם כולם בחיצונים, ונקראים אבות מלאכות. ויש להם כמה תולדות כידוע, והם כולם כנגד ל"ט קללות הנז'. אמנם, עכשיו כשחזר הלוקה בתשובה, "ונקלה אחיך", הרי הוא חוזר לידבק ביהו"ה אח"ד, שעולה ט"ל, וזוכה להחיות בט"ל של תחיית המתים. כמש"ה (ישעיה כו) כי טל אורות טליך וכו'. ראה כמה גדולה כח המלקות, והבן. מאחד מהראשונים ז"ל.

(האר"י, ספר הליקוטים, פרשת תצא, פרק כה)

מלת אחי"ך בגימטריא ארבעים חסר אחת... מלקות כמנין אחיך... וכן מלת "אלה" ארבעים חסר אחת עם ג' האותיות.

(רבינו בחיי, דברים פרק כה פסוק ג)

שורש כל הזוהמא היה סוד ק"כ צירופי אלקים, שמשם היה מתאחז הנחש, ומשם היתה נמשכת לינתן בזכר ובנקבה. והנה אלה היו נחלקים כך, פ' לנקבה ומ' לזכר, שהרי הנקבה היא יותר קשה מהזכר... ואלה הם שהביא הנחש בתחלה, כי הוא בא אצל חוה ולא היה לו שייכות עם הזכר, רק הביא א' יותר, והוא היה עומד להיות מעבר מחוה אל אדם, כי כך היה - שהוא נטמא ע"י חוה, דכתיב "ותתן גם לאישה ותאכל" וכו' (בראשית ג, ט). ואז כשנטמאת חוה, נדבקו בה הפ"א האלה, וכשנטמא אדם אז נדבקו בו המ', דהיינו ל"ט באמת הם הנדבקים ממש, וסודם ט"ל מלאכות דחול, ט"ל מכות של מלקות. ועכ"ז הם יוצאים מן הא' יותר הנמצא למעבר מן האשה אליו, והם נקראים מלקות ארבעים, שמהם החטאים, וצריך להפרידם במלקות. וכן מ' מלאכות חסר א'. וזה כי אח"כ בהיתקן הדברים, הנה נגד הפ"א של הנקבה יש שם יק אדני ועולה רק פ'. וכן נגד טל דאדם יש - ה' אחד.

(רמח"ל, אדיר במרום ח"ב - מאמר רישא וסופא, זוהמת הנחש והתחלקו באדם וחוה)

ע' ס"ת ויצא קמח, א: סטרא דאשת זנונים כו' אתתקנת בארבעין תקונין חסר חד; זהר בחקותי קיד סע"ב: תחותייהו ממנין אחרנין מארי טפסן ממנן דארבעים תסר חד כו'; בלק קצד, א: על כל דרגין דמסאבו אינון דמנהגי כו' ארבעים חסר חד אינון כו'; ובזהר חדש בלק נה, א: תוקפא דילן מצפון איהו ואינון ארבעין חסר חד דרגין תקיפין מפרזלא ונחשא כו'. ועי' בס' קהלת יעקב מהגאון בעל מלא הרועים, ערך בת שבע.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

ארבעים חסר אחת וכו' מנין שהוא סמוך לארבעים

וטעם למספר ל"ט, לפי שכפר ב"אחד" העולה למספר י"ג, ובתורה שנדרשת בי"ג מדות, ומרד ביצר טוב הבא אחר י"ג שנה. וכל חוטא נכנס בו רוח שטות, והוא נעדר מן הבינה הבאה למ' שנה, לכך נאמר "והיה אם בן", אם נחקור את הבינה הבאה בשנת מ', והוא דומה כאילו לא הגיע לשנת מ', בזאת תדע כי ראוי להלקותו במספר שאינו ארבעים ממש אלא סמוך למספר זה, כי לא עם בינות הוא.

(כלי יקר, דברים פרק כה פסוק ב)

שנאמר במספר ארבעים מנין שהוא סמוך לארבעים

ודע דלרז"ל במספר ארבעים - במספר הסמוך לארבעים, או הסוכם את הארבעים, דעקרינן למלת במספר שהוא סוף פסוק, ואותבינן לתחלת מקרא שאחריו. ובהשקפה ראשונה יראה לזרות גדולה. ובאמת אין זה תימה כ"כ, דבכמה מקראות מוכרחים אנו לומר כן (כבדברי הימים א ט, מב) "ואחז", חוזר גם לסוף פסוק שלפניו, כמבואר שם (ח, לה), וכן שם (ח, לב) "ומקלות", חוזר גם לסוף פסוק שלפניו כמבואר שם (ט, לז). וכן...

(הכתב והקבלה, דברים פרק כה פסוק ב)

כגבי ספירת העומר דכתיב "תספרו חמשים יום", והנה כבר מפורש "שבע שבתות תמימות תהיינה" דהיינו מ"ט יום, אלא שלא עד בכלל, "שבע שבתות תמימות תהיינה" אבל ימים "תספרו חמשים", היינו עד חמשים, כדהכא.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

ר' יהודה אומר ארבעים שלימות הוא לוקה

ע' זהר נח סא סע"ב: אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום גו', ר' יהודה אומר הני ארבעים יום וארבעים לילה מאי עבידתייהו, אלא ארבעים יום לאלקאה חייבי עלמא, וכתיב ארבעים יכנו לא יוסף כו'. ובניצוצי אות ח מרמב"ם הל' סנהדרין ר"פ יז, שמן התורה מלקות ארבעים שלמות, ואך רבנן בצרו חדא שלא יעבור על בל תוסיף (ע' במד"ר קרח פי"ח, כא, תנחומא שם סה"פ, ובזהר תצוה קפד, א: ארבעים מלקות דבי דינא). וע' זהר פנהס רלז, א: מאי בתוכם, בתוך מ' כו', סימנא דמ' מלקות.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

עי' זהר נח סא, סע"ב... ובניצוצי זהר שם דר' יהודה לשיטתו דארבעים שלימות הוא לוקה.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

אין אומדין אותו אלא במכות הראויות להשתלש

"והיה אם בן הכות הרשע" - "בן" הוא לשון בינה, לומר לך שצריך בינה בענין האומד שאומדין אותו כמה מכות ראוי לקבל, ושיכו אותו מכות הראויות להשתלש.

(בעל הטורים, דברים, פרק כה, פסוק ב)

אומדין אותו

משרשי המצוה. לפי שישראל נקראים בניו של מקום, ורצה ברוך הוא לייסרם על העברות, כדי שישובו אליו ויזכו באחרונה בעולם שכולו טוב, וכענין שכתוב "יסר בנך כי יש תקוה ואל המיתו אל תשא נפשך" (משלי יט, יח). ומזה היסוד אמרו ז"ל שאומדין המחוייב מלקות שלא ימות במכת המלקות, וכפי מה שהיו משערין בו שיכל לסבל מן המכות ולא ימות בהן, היו מכין אותו. ואפלו אחר שאמדוהו והתחילו להכותו, אם ראו שאינו יכול לסבול האומד שאמדוהו מניחין אותו.

(ספר החינוך, מצוה תקצד)

וראיתי להרמב"ם רפי"ז מסנהדרין: כמה מלקין את המחוייב מלקות? כפי כוחו, שנאמר "כדי רשעתו" שלא יוכה אלא כפי כחו (וכ"כ בסה"מ, סי' ש). והדבר צריך ביאור להבין במלות "כדי רשעתו" כפי כחו. ונ"ל לפי המבואר למקצת בעלי הלשון שעיקר הוראת "רשע" הוא ההתחזקות וההתאמצות לעשות שלא כדת, כמ"ש אונקלס "ויעפילו לעלות ההרה" - "וארשיעו", ר"ל התחזקו והתאמצו, כטעם עפל שענינו החוזק, ומזה "בכל אשר יפנה ירשיע" (ש"א ד), ר"ל יתחזק ויתאמץ שלא כדת, כחוק המלכים לקחת ארצות זולתם בחזקה כענין כל דאלים גבר. ומזה "לא יועילו אוצרות רשע" (משלי י), חיל הנאסף בכח ועוצם יד. הנה לפי"ז יהיה טעם "כדי רשעתו" - כפי חוזק כוחותיו ואומץ גופו...
ונ"ל עוד, הא דלפי המקובל מרבותינו, שלא יוכה המחוייב מלקות עד שישער הדיין באדם המוכה לפי כוחו ושניו ומזגו וצורת גופו, אם יוכל לסבול העונש המוגבל ל"ט יוכה, ואם לא יוכה כפי שיעור סבלו... דבר זה הוא מאומת בלשון "במספר" דאמר קראי, כי ברוב דברים הנספרים והנמנים משגיחים בהם על שני ענינים, על כמות המספר בכללו, ועל איכות פרטי הנספרים, והוא בעצמו לשון ספירה הנאמר (באיוב יד ו-לא) "צעדי תספור", "וכל צעדי יספור", שאין המכוון בזה ספירת כמות צעדיו כי אם איכות צעדיו אם הם בדרך הראוי... ככה בלשון "מספר" דקרא דילן, המכוון בו הכמות והאיכות, וטעם "והכהו במספר" - הדיין יצוה להכותו בשיעור כמות הכאות לפי איכות המוכה.

(הכתב והקבלה, דברים פרק כה פסוק ב)

כב ע"ב

מאי טעמא אי כתיב ארבעים במספר וכו' השתא דכתיב במספר ארבעים מנין שהוא סוכם את הארבעים וכו' בס"ת כתיב ארבעים ואתו רבנן ובצרו חדא

אמנם מה שאמרו כי גרעו בתורה, שהתורה אמרה ארבעים יכנו, והם אמרו מספר המכות ל"ט - מה שחושבין עליהם דבר זה הוא כמו שנתבאר. כי החילוף במעלת החכמה הוא שגורם לזה, כי להם בפרט היה מקובל בידם חכמה אלקית מפי אדון כל הנביאים, וכמו שאמרו (אבות פ"א) משה קבל תורה מסיני ומסרה וכו', וכך היו מקבלים החכמה האלקית זה מזה דור אחר דור עד דורות האחרונים. וכבר תמצא זה בחיבור גור אריה בפרשת כי תצא (דברים כה, ב) כי המקובל אצלם, כי מספר המכות ארבעים כנגד יצירת האדם שנוצר בארבעים יום, כמו שידוע דבר זה, וגמר יצירתו הוא ביום ארבעים. והחטא שהאדם חוטא הוא בא לאדם מצד החומר בלבד, כי מצד הצורה אין חטא כלל, ואלמלא לא היה החומר, היה האדם קדוש וטהור מן החטא, רק כי ההעדר דבק בחומר. ודבר זה מבואר לכל, כי החטא הראשון היה בא מן האשה שהיא חמרית בערך האיש, שהוא נחשב כמו צורה. וידוע כי הצורה חלה באחרונה, ואם כן הצורה חלה באדם ביום ארבעים כמשפט הצורה שחלה באחרונה. וכאשר האדם הוא בחטא, גם הצורה שלו עומד בחומר בחטא. ולכך אמר ארבעים יכנו, כי הטעם מלקות שיש להכותו ארבעים כנגד צורת הולד, ר"ל יצירה זאת שנבראת בארבעים יום יצירה רעה כך היא, לכך יש להכותו כפי מספר היצירה שהיא רעה, וכאשר הוא בחטא, אז משפט ארבעים מכות יש עליו כנגד יצירת החומר עם צורתו אשר חלה ביום ארבעים. אבל כאשר הוא מכה אותו ל"ט, וקיבל העונש שהוא מצד החומר, אזי אין בצורה חטא, ושב להיות טהור [הובא בקיצור בשם משמואל, פרשת משפטים ושקלים שנת תרע"ד ושנת תרע"ז].
כלל הדבר, כי ההכאה שייך ג"כ לצורה, כאשר הצורה מחובר לחומר, והמחובר לטמא טמא, אבל מצד עצם הצורה אין חטא בה, ולכך כאשר אמר ארבעים יכנו וזה שייך לצורה גם כן, כאשר הצורה יש לה חיבור אל החומר, אבל שיהיה שייך הכאה לצורה בלבד מצד עצמה, זה לא שייך. וכאשר מונה כל אחד ואחד בפני עצמו, אז האחרון נגד הצורה, שהיא חלה ביום ארבעים, ואין בעצם הצורה חטא וחסרון, ולכך אין מלקין אותו רק ל"ט. הרי דבר זה חכמה עליונה מופלאה.
והכתוב מוכח כך בפירוש, שהכתוב הפסיק בין במספר ובין ארבעים. שאם היה מחובר במספר אל ארבעים, הייתי אומר שכאשר הוא סופר אחד אחד כאשר מלקין אותו, יכה אותו ארבעים, כי לשון מספר הוא ספירה של אחד אחד, ודבר זה אינו, כי כאשר הוא מלקה אותו וסופר אחד אחר אחד, אין המכות ארבעים. ולכך מחלק מלת במספר מן ארבעים ואמר ארבעים יכנו, כלומר שיש עליו עונש ארבעים יכנו, אבל כאשר מכה אותו וסופר אחד אחד, אין המכות אלא ל"ט.
ובגמרא קאמר: מאי טעמא דת"ק, דמלקין אותו ל"ט? אי כתיב ארבעים יכנו במספר, כדקאמרת, אבל השתא דכתיב במספר ארבעים, מספר הסוכם ומשלים לארבעים. ר"ל כי מלת במספר אינו דבוק אל ארבעים, שא"כ הוי ליה למכתב ארבעים יכנו במספר, אבל פירוש במספר שהוא סוכם ומשלים לארבעים, וגם זה דקדוק מופלא מאוד בחכמה.
ורש"י ז"ל פירש: אילו היה נקוד במספר בפתח כו'. ור"ל אילו כתב במספר בפתח, הייתי מפרש במספר הידוע, דהיינו ארבעים יכנו, אבל כיון דכתיב בשב"א אי אפשר לפרש במספר הידוע, דא"כ היה נקוד במספר בפתח. ומה שפירש רש"י שהוא סמוך, אין פירושו שהוא סמוך בשביל השב"א, דלא מצאנו כאשר ב' השמוש בשב"א שהוא מורה סמיכות, ומכל שכן לסמוך לפסוק של אחריו. רק ר"ל שאין פירושו מספר הידוע, ויהיה פירושו והכהו כדי רשעתו במספר הידוע, דהיינו ארבעים יכנו הכתוב אחריו, גם אי אפשר לפרש והכהו כדי רשעתו במספר ארבעים בלא ידיעה, שאין זה במשמעות כלל לומר במספר ארבעים, רק הוי ליה לכתוב מספר ארבעים, ולפיכך פירושו במספר הסוכם ומשלים ארבעים יכנו.
וכאשר תבין עוד דברים הנאמנין בענין מספר ל"ט מכות שחסרו חכמים אחד, והוא עוד יותר עמוק, וזה כי הדבר ששיערה התורה אין ספק שיש לו טעם, דמיון זה שאמרה תורה ארבעים יכנו, שהטעם הוא נגד יצירת הוולד שנוצר בארבעים יום, ולכך אמרה תורה ארבעים יכנו, כאילו אמרה שיש להכות אותו נגד היצירה שהיא בארבעים יום. אמנם אי אפשר להכות אותו ארבעים במספר, כי האחרון לא שייך בו ספירה, כי הספירה היא פרטית, והאחרון שבימי היצירה שהוא גומר ומשלים אין שייך בו ספירה פרטית. ולכך כאשר זכר הכתוב המכות בכלל ולא דרך פרט, אמר ארבעים יכנו, שהדין הוא להכותו ארבעים נגד יצירת הולד, אבל הספירה אחד אחר אחד אין באחרון ספירה פרטית רק עד ל"ט... וכאשר תבין תדע כי זהו פירוש הראשון... ואין דבריהם תוספת וגרעון ח"ו על תורת משה, רק הם מצטרפים ומתחברים עם תורת משה, והם עטרת תפארת לראשה, מגלים טוב טעמה ופירושה.

(מהר"ל, באר הגולה, באר א)

מנין שהוא סוכם את הארבעים וכו'

איתא בזוה"ק שארבעים יום שירד המבול הם כענין מלקות ארבעים. ויש להבין דא"כ ל"ט יום מבעיא ליה, סכום שהוא משלים לארבעים, ולמה ירד ארבעים שלמים. ונראה עפ"י מ"ש המהר"ל בספר גור אריה (פרשת תצא) בטעם דאתי הלכתא וגרעא לחדא, כי יש באדם ארבעים חלקי הנפש, וע"כ נגמרת צורתו בארבעים יום, ול"ט מהם סובבים לנקודה הפנימית שבו שהיא משלימה לארבעים, ונקודה זו בפני עצמה טהורה היא, אלא כל זמן שהיא מחוברת לטמא הרי היא טמאה, שכל המחובר לו הרי הוא כמוהו, וע"כ כתיב בתורה ארבעים מכות, שבאמת אחר שחטא נתקלקלו כל ארבעים החלקים, אך כאשר נטהרו ל"ט החלקים ע"י ל"ט מכות נטהרה ממילא גם הנקודה הפנימית. עכת"ד. והנה זה ניחא בישראל, דהפנימיות שלהם טובה, אבל באומה"ע שגם הפנימיות שלהם משורש הנחש, אין ענין ל"ט מכות אלא ארבעים שלמים, וע"כ במצרים נמי לקו ארבעים מכות מהאי טעמא.

(שם משמואל, פרשת נח, שנת תרע"ה)

במספר ארבעים מנין שהוא סוכם את הארבעים וכו' כמה טפשאי וכו' בס"ת כתיב ארבעים ואתו רבנן ובצרו חדא

ארבעים יכנו. לרבותינו (מכות כב) אין מלקין אלא ארבעים חסר אחת. הנה אם נאמר אסמכתא בעלמא הוא, הא דאמרינן במספר הסוכם לארבעים, לישנא דקרא ניחא לן. אמנם אם נאמר שהיא דרשה גמורה (ע' כ"מ רפי"ז סנהדרין) וכמ"ש הריטב"א בחדושיו שם למכות, וז"ל: פשיטא דמלתא דהא הלכתא גמירי ליה דמלקות ארבעים חסר אחת הן, אלא שיש לו רמז במקרא, ור' יהודא לא גמר לה לכן נקט קרא כפשטא. ע"כ. וכ"כ בחינוך (סי' תקצה) וז"ל: הרמב"ם כתב חכמים הם שחסרו אחת מארבעים לגדר לאו דלא תוסיף, והוא תימה לפי הגמרא. ע"ש. הנה צריך ביאור לשון המקרא לפי פשוטו באופן שיסכים עם המקובל. ונ"ל שאין המובן במלת "יכנו" כמו אשר יכה איש את רעהו, כי אם הוא לשון חסרון וגרעון המורגל בדברי רז"ל "מנכה לו מן הדמים", ומזה "אולי אוכל נכה בו", שפירש"י אולי אוכל לחסר מהם מעט, וכתרגום יונתן בן עוזיאל שם: איכול לאזעורי. ועמ"ש לעיל במלת "אך" שהוא ג"כ מלשון נכיון. ולא נמנעו רז"ל (סנהדרין קד) מלקרוא את אשת איש בשם "בית נכתה", ע"ש שנבראה האשה מן הצלע שנפחתה ונחסרה מן האדם.
ושם "ארבעים" כאן הוא מספר סידורי... כמו: ויהי בארבעים שנה (דברים א), היו נכונים לשלשת ימים, פירוש ליום השלישי, וכן: מקץ שלש שנים (דברים יט), שהוא תחלת שנה שלישית, וכן... וכן כאן "ארבעים יכנו", ירצה, ההכאה האחרונה, שהיא הארבעים, יגרע ויחסר ממנו, שלא יהא נלקה כי אם ל"ט. ואל יקשה בעיניך למה לא אמרה תורה בפירוש תשע ושלשים יכנו, דא"כ לעולם היינו מלקין מספר זה, באין הבדל בין גבר חזק בעל כח, בין חלש הגוף, ובאמת צריכים אנו לבדיקת הבקיאים בכל אחד ממחוייבי מלקות, ואומדין אותו אם הוא חזק או רפה כפי המקובל בידינו. לכן גבלה התורה את המספר היותר רב והיא הארבעים, ואמרה: הכאה זו שהיא הארבעים, "יכנו" - יגרע ויחסר ממנו. ובזה האופן הרשות נתונה לב"ד להכותו כפי כח המוכה.
ויש לכאורה הכרעה מלישנא דקרא, שאין המובן בארבעים יכנו להכות ד' עשיריות שהן ארבעים שלמות, דאם כן לא הוי ליה לקרא לסיים "פן יוסיף להכותו על אלה", מלת "אלה" הוא כנוי הרומז לרבים, דלא שייך כ"כ במספר הכולל עשיריות, והוה ליה למימר "פן יוסיף להכותו על זה", בכנוי הרומז ליחיד... וכמעט בכל המקומות יבא במספר הכולל העשיריות לשון האחדות, כמו וששים יום וששת ימים... ומדאמר כאן לשון "על אלה", מוכח שאינו מזהיר על הוספת הכאה על ד' העשיריות, דהיינו שלא יכה מ"א, כי אם יזהיר שלא יוסיף להכותו מכה אחת על המספר הסוכם לארבעים, שהם רבים, דהיינו ל"ט, שיהיה סכום המלקות ארבעים. ובהכאת הארבעים הוא עובר על בל יוסיף.
ויש עוד ליישב המקרא ע"ד רבותינו, ולפרש מלת "יכנו" הכאה ממש, מלקות, והוא שבכמה מקומות מצאנו שמחובר ללשון "יסף" העתיד והוא במקום מקור עם למ"ד השימוש, כמו "לא אוסיף עוד ארחם" (הושע א)... שבכל אלה יפורש העתיד כמקור עם למ"ד, ופי' לא אוסיף לרחם... וכן כאן "יכנו" כמו להכותו, וטעמו: ארבעים להכותו לא יוסיף.

(הכתב והקבלה, דברים פרק כה פסוק ג)

בעל ישמח משה מתפלא, אדרבא "במספר" קפידא משמע שלא יפחות ולא ילקה יותר. ומתרץ הוא על פי מה שכתב היערות דבש [ח"ב דרוש יא] טעם נכון מדוע בצרו רבנן אחד ממה שכתוב בתורה ארבעים, על פי המדרש על הפסוק ארבעים יכנו, שהוא נגד ארבעים יום שהיה משה בהר לקבל התורה והוא עבר עליה. והנה לפי דעת ר"ע [שבת פו ע"א], בז' בסיון ניתנה תורה, ולמחרת ח' סיון עלה משה להר, וחזר בי"ז בתמוז, ואז נשתברו הלוחות. צא וחשוב כ"ג דסיון וט"ז דתמוז, הרי ל"ט. אולם באמת הא דניתנה תורה בז' הוא יען משה הוסיף יום א' מדעתו, והסכים הקב"ה על ידו, אבל זולת זה היתה ניתנת התורה בששה בסיון, ממילא עד י"ז בתמוז היו מ' יום. לכך בתורה שהיתה קודם הוספת משה היום מדעתו, היה הוא בהר מ' יום, לכך כתיב מ' יכנו, אבל רבנן תלמידי משה שהסכים הקב"ה ע"ז כי בז' תינתן התורה, לא היה משה בהר רק ל"ט יום, לכך בצרו חדא. ובזה מובן איך למדו חז"ל לבצור חדא מן המלה "במספר", כי היה קשה להם, "במספר" למה הוא בא, לכך מפרשים הם שהמלה "במספר" מורה ש"ארבעים" שנכתבו כאן נסמכו לארבעים אחרים, דהיינו להארבעים יום שהיה משה בהר, ואם כן ממילא כמו שם לא היו רק ל"ט יום כאמור ע"י יום אחד שהוסיף משה, כן הארבעים שנכתבו כאן אינם רק ל"ט מכות.
בעל ילקוט אליעזר (ערך פרה) מביא כוונת המאמר בשם מהר"ל מפראג ז"ל בספרו באר הגולה, שלכן בצרו חז"ל מן ארבעים ללקות רק ל"ט, כי מקובל אצלם שמספר ארבעים הוא נגד יצירת האדם שנוצר במ' יום, והחטא שאדם חוטא הוא בא לאדם מצד החומר בלבד, כי מצד הצורה אין חטא, וידוע כי הצורה חלה באחרונה, א"כ הצורה חלה באדם ביום הארבעים, ממילא כאשר חוטא האדם, גם הצורה שהיא ביחד עם החומר נכללת בחטא, ולכן אמרה תורה "ארבעים יכנו" כנגד יצירת הוולד, רצה לומר וצורה זו שנבראת במ' יום היא יצירה רעה כאשר חטא, לכן יש עליו משפט מ' מכות כנגד יצירת החומר עם צורתו אשר חלה ביום מ', אבל כאשר נלקה ל"ט מכות אז קיבל הוא כבר העונש שהוא מצד החומר, ממילא אין כבר חטא בצורה, לכן שב הוא להיות טהור. סוף סוף נראה איך צדקו דברי ה"ישמח משה", שכתב בהבנת הכוונה של בעל יע"ד שהמלה "במספר" מורה שארבעים מלקות נסמכו ומכוונים לארבעים יום שהיה משה בהר, כמובא במדרש, וכן לארבעים יום של יצירה כפי שכתב מהר"ל מפראג ז"ל, וכמו שמ' יום אלו שניהם לא היו שלמים, כך הארבעים מלקות אינן שלמין כי אם חסרין אחת (המלקט).
בעל תורה תמימה כתב בהבנת המלה "במספר" שהיא מלשון "ספר", שהוא קצה וגבול כמו עיר הסמוכה לספר, והמ' היא נוסף כמו מגבלות מן גבול, ובאמרה "מספר ארבעים", היינו בגבול ארבעים - ל"ט מלקות.
בעל חת"ס, דרשות, מפרש כי הענין של מלקות ארבעים כפי שכתבו חז"ל במדרש הוא נגד מ' יום שניתנה תורה בהם. אולם היות כי עיקר תורה שבכתב ניתן ביום אחד, ול"ט ימים הנותרים שהיה בסיני עסק בחורה שבעל פה ופירוש המצוות ואף מה שתלמיד וותיק עתיד לחדש, והנה אף שעיקרי המלקות הוא בעברו על ל"ת דאורייתא אחר התראה, מ"מ אין הדעת סובלת שיהיה אדם שלם בדעתו ויעבור על ל"ת לפני עדים אחר התראה בהיות יד ישראל תקיפה, לכן בוודאי שלא מדעתו עשה זאת ואינו ראוי ליענש על זה, אולם מסתמא כבר עבר מקודם על כל גדרי המצוה ודקדוקיה עד שבסוף מעמיד הקב"ה לפניו מכשול שיעבור ברבים בפני עדים והתראה על לאו דאורייתא וילקה, כך שאין עיקר המלקות על ידי הלאו רק על מה שעבר מקודם. לכן אין לוקין אותו אלא ל"ט, נגד ל"ט ימים שלמד משרע"ה תורה שבעל פה, היינו הלכות דרבנן ודקדוקיהן, ובצדק אמר רבא שמזה יובן כחם של חכמים, וטיפש הוא האיש שאינו מבין כוחם.
הרמב"ם רפי"ז מהל' סנהדרין כתב דמה"ת צריך ללקות ארבעים ממש, ורק מחשש "פן יוסיף" אמרו חז"ל לפחות אחת. וכן הוא במדרש ס"פ קרח. והקשה בעל ליקוטי שלמה בשם הפרמ"ג, לפי"ז הלא מפורש בתורה ארבעים, ואיך רשאים חז"ל לגזור על דבר שמפורש בתורה להדיה בהיפך, לפי הכלל דכייל הטו"ז ביו"ד סי' קיז? ומתרץ בעל ילקוט הגרשוני בשם בעל חתן סופר, דכאן גם החשש "פן יוסיף" מפורש בתורה.
ובשם צדיקים שמעתי שלכן בצרו חז"ל חדא, למען לא יחשוב הנלקה שהוא כבר נקי מכל, לכן בצרי חדא למען ידע החוטא שאף שנלקה, בכל זאת עוד נשאר עליו כתם של חטא, אודותיו יחשוב ואז בטוח הוא שלא יוסיף לחטוא (המלקט).
כן מפרש החת"ס בפ' תצא מאמר זה, בהקדם הבנת סוף הפסוק של "ארבעים יכנו לא יוסיף וכו' ונקלה אחיך לעיניך", כי הטעם של המספר מלקות "ארבעים" כתבו חז"ל שהוא כנגד מ' יום של מתן תורה, כן כתבו הקדמונים הטעם כנגד מ' יום של יצירת הוולד. והנ"מ בין ב' טעמים אלו היא, שאם הטעם נגד קבלת התורה, היה צריך ארבעים ממש, ואם נגד יצירת הוולד, לפעמים יום ראשון אינו שלם, בעינן רק ל"ט מלקות, וכן הוא באמת. ומה דחשו חכמים יותר לטעם של יצירת הוולד ולא לטעם של קבלת התורה הוא, כי מה דפגם האדם בנפשו הוא חטא גדול יותר ממה שחטא בגד התורה, כי נפש ישראל חשובה אצל ה' יתברך יותר, לכן אם חטא והרשיע את נפשו, לוקין אותו רק ל"ט כנגד איבוד נפשו. וזה שאמר הכתוב "לא יוסיף להכותו" יותר ממספר הסמוך למ', כי באופן זה "ונקלה אחיך לעיניך", בראותך שנפש אחיך אינו חשוב יותר מתורה. ובצדק אמר רבא "כמה טפשאי אינשי דקיימי מקמי ס"ת ולא מקמי גברא רבה", כי מזה שרבנן בצרו חדא נראה שאיבוד נפש ישראל גדול יותר מכבוד התורה, כאמור.
בעל קומץ המנחה מפרש עפ"י מה שאמרו חז"ל "מלקות תחת מיתה עומדת" [סנהדרין י ע"א], כי יצירת האדם נשלמת במ' יום, כי בזמן זה נתפשטו כל כוחות הגוף ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, ונגד מ' יום אלו הם מלקות מ', שפוחתים כוחות גופו שנשלמו במ' יום. לכן אם ילקו אוחו מ' מלקות בשלמות, הלא יכלו כל כוחות הגוף, לכן ילקו אותו רק מספר שהוא סמוך למ', שהוא סכום קרוב להוצאת הנפש. ועל זה בא הציווי "לא יוסיף להכותו מכה רבה", כי מכה אחת, זו האחרונה, היא המכלה את כוח הגוף. ובזה נראה כוח חז"ל, שבידם לפרש הכתוב אף פירוש רחוק מהפשט. ובזה מובן מאמרם שהמבזה ת"ח אין רפואה למכתו, כי המבזה אותם סובר שאין כוח בידם להוציא הפסוק מפשוטו, ממילא מפרשים הם ארבעים כפשוטו ממש, וכבר אמרנו שהמכה האחרונה היא אפיסת כל כוח הגוף, ממילא טפשאי הם האנשים שחושבים כן, כי אם יתחייבו הם מלקות, לא תהיה תרופה למכתם, כי במכה האחרונה יכלה כוחם.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

כמה טפשאי וכו' דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי גברא רבא

וכיון שמוכרין בית הכנסת ליקח תורה וספרים, כל שכן שמוכרים אותן ללמוד תורה, כי מה תועלת יש בקניות ספרים ותורה, אם לא ללמוד בהם? ויתירה מעלת הלומד ממעלת ס"ת, כדאיתא פרק בתרא דמכות: אמר רבא: כמה טפשאי אינשי... ואתו רבנן ובצרו חדא.

(שו"ת הרא"ש כלל יג סימן יד)

תורה נתנה למפרשיה. אמרו ז"ל (מכות) כמה טפשאי הני אינשי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי רבנן, כי בתורה כתיב ארבעים יכנו והם אמרו מ' חסר א'.

(פירוש היעב"ץ לאבות, פרק ג, משנה טו)

...ואנחנו בעו"ה מזלזלים בכבוד לומדיה אשר חמורה מספר תורה, כדאמרינן הני בבלאי טפשאי דקיימי קמי ספר תורה, ולא לפני תלמידי חכמים אשר הם עיקר התורה וחכמת אלקים בקרבם. והוא החלי הרע אשר אצלנו שגורם רעות רבות בעו"ה על אשר ירדה התורה ואין מקים דגלה.

(יערות דבש, חלק א, דרוש י)

ורש"י ז"ל פירש "המכבד את התורה" - שאין מניחה אלא במקום קודש. ונפלא בעיני למה לא יהיה פירושו כההיא דפרק כל כתבי (שבת קיט ע"א): עשירים שבבבל במה הם זוכים בשביל שמכבדין את התורה, ואין פירוש שם בשביל שמניחים אותם במקום קדוש, דאם כן מה שאל אחר כך ובשאר ארצות במה הן זוכין ולמה לא יזכו גם כן במה שמכבדין את התורה. אלא בשביל שלא היו ת"ח בשאר ארצות לכבד אותם רק בבבל היו חכמים, ולכך שאל ושבשאר ארצות במה הן זוכין. ואפשר כי רש"י ז"ל רבותא קאמר, דאפילו אם מכבד את התורה בדבר זה דמניחה במקום קודש, נקרא זה כבוד התורה, וכל שכן ת"ח עצמם, כדאמרינן במסכת מכות: כמה טפשאי הני גברי דקיימי קמיה דס"ת ולא קיימי קמיה גברא רבה.

(מהר"ל, דרך חיים, פרק ד משנה ו)

מפני שיבה תקום וגו' - כל שיבה במשמע, והדרת פני זקן - זה שקנה חכמה, כי שני הענינים האלה גומרים בישראל האדם ושלמותו, לבלתי לכת בתעתועים ההם, רק ביראת ה' כל היום, ויראת מאלהיך אני ה'. מכאן אמרו (קידושין לג ע"ב): מפני לומדיה עומדים מפניה לא כל שכן. ולפי שהיה המנהג המפורסם לקום מפני התורה, יותר מאשר יקומו מפני לומדיה, אמרו: הני אינשי טפשאי מקמי ספר תורה קיימי, מקמי תלמיד חכם לא קיימי, לומר שהם בוערים בעם במה שהם מחמירין בבא מן הדין יותר מבנדון עצמו.

(עקידת יצחק, שער סה)

ובזה יתורצו שני מאמרי רז"ל אשר לכאורה סתרי אהדדי. במסכת קידושין (לג ע"ב) אמרו בענין קימה לפני ספר תורה, ויליף קל וחומר, אם מפני לומדיה, מפניה לא כל שכן. ובמסכת מכות אמרו להיפך, כמה טפשאי הני אנשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבא. התוספות תרצו שהם טפשאי, עמי הארץ אינם יודעים הקל וחומר הנאמר בקידושין, אם בפני לומדיה עומדים כו', דאילו היו יודעים דילפינן הקל וחומר מלומדיה, אם כן היו יודעים הדין שמחויב לעמוד לפני לומדיה. והר"ן תירץ בסוף פרק קמא דקדושין (דף יד, מדפי הרי"ף ד"ה ומה), דודאי מעלת התורה עדיפא, אבל טפשאי אינם מבינים דלא נודע מעלת התורה אלא מפי לומדיה, שהם יודעים פירוש התורה ומגלים עניינה. ולפי עניני הנ"ל יתבאר כי הכל אמת, מעלת בני עלייה אשר נשמתם מצד התורה הקדומה, היא יותר גדולה ממעלת התורה במקומה, בסוד ישראל עלו במחשבה והם בני עלייה. וכן מרומז במדרש קהלת (א, ד) בפסוק והארץ לעולם עומדת כו'. איתא שם: אמר רבי שמעון בר יוחי, כתיב "כי כימי העץ ימי עמי" (ישעיהו סה, כב), ואין עץ אלא תורה, שנאמר "עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי ג, יח). וכי מי נברא בשביל מי, התורה בשביל ישראל או ישראל בשביל תורה, לא תורה בשביל ישראל?! אלא תורה שנבראת בשביל ישראל הרי היא קיימת לעולמי עולמים, ישראל שנבראו בזכותן על אחת כמה וכמה! וכן משמע בבראשית רבא (א, ד): אמר ר' אבא בר כהנא, התורה קדמה לכסא כבוד שנאמר וכו', ר' הונא ור' ירמיה בשם ר' שמואל בר יצחק אמרו, מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, משל למלך וכו' עיין שם. ועל נשמות רוב בני אדם, אזי מעלת התורה גדולה על נשמתם. [הגהה: עוד נוכל לומר שאלו שני המאמרים אפשר שהם הולכים בפלפול אם תלמוד עדיף או מעשה עדיף. ובגמרא דקדושין מחזיק סברא תלמוד עדיף, על כן הוא בקל וחומר לעמוד בפני התורה. ובמסכת מכות מחזיק הסברא מעשה עדיף, שהם לומדים העוסקים בתורה לשמה על מנת לשמור ולעשות ולקיים... וכבר בארתי... שאלו ואלו דברי אלהים חיים, מעשה עדיף ותלמוד עדיף...].

(שני לוחות הברית, פרשת בראשית תורה אור (ג) [אות יא])

דאמרו חז"ל בגמרא דמכות וז"ל: הני בבלאי טפשאי דקיימו קמי ספר תורה, ולא קיימו קמי גברא רבה. ופירש"י: המוני עם. ולכאורה יש להבין, איך שייך בזה לשון טפשאי, הלא היו עוברים על מצוה דאורייתא, שנאמר [ויקרא יט] "מפני שיבה תקום"? אך נאמר בש"ס ופוסקים החילוק במקום שאין צריך לעמוד בפני תלמיד חכם, כגון אומנים בשעת מלאכתן. וי"ל המוני עם הנ"ל היו עומדים בפני אורייתא אף כשהיו עסוקים במלאכתן, ולא קמי גברא רבה, ועל זה נאמר שפיר לישנא דטפשאי. אמנם חז"ל אמרו במסכת בכורים [פ"ג מ"ג] "כל בעלי אומנויות שבירושלים עומדים לפניהם", וכתב הרב ר"ע מברטנורה: אף על גב דאין בעלי אומנויות חייבים לעמוד בפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקים במלאכתן, כדי שלא יתבטלו, כאן היו חייבין לעמוד בפני מביאי בכורים, והטעם דחביבה מצוה בשעתה ע"ש.
וזה מאמר חז"ל, כי פתח ר' יהודה בכבוד התורה [ברכות סג ע"ב], דהיינו לעמוד בפני אורייתא אפילו אומנים בשעת מלאכתן, וכדעת המוני עם הנ"ל, דרש הסכת ושמע וכו', ללמדך שחביבה תורה בכל יום ויום כאילו היום ניתנה, וחביבה מצוה בשעתה.

(ר' יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ג)

וזהו הטעם דכתיב בתורה ארבעים יכנו, ובצרו רבנן בתורה שבעל פה. חדא, מבואר במדרש [במ"ר ה, ה] ארבעים יכנו, נגד ארבעים יום שהיה משה בהר לקבל התורה, והוא עובר התורה. והנה לפי דעת ר"ע [שבת פו ע"א], בז' בסיון נתנה התורה, ולמחרת עלה משה בהר סיני, דהיינו ח' סיון, ובי"ו בתמוז כלו מ' יום דבי"ז בתמוז בהשכמה ירד ונשתברו לוחות בעונות הרבים. צא וחשוב כ"ג דסיון וי"ו דתמוז, הרי ל"ט. אך באמת הא דתורה נתנה בז' משום יום אחד הוסיף משה מדעתו והסכים הקב"ה על ידו, אבל זולת זה היה ראוי ליתן בששה בסיון, והיו ארבעים יום שלמים. ולכך בתורה שהיה קודם הוספת משה מדעתו, היה מ' יום, לכך כתיב ארבעים יכנו, אבל רבנן, תלמידי משה, שהסכימו כי בז' תנתן תורה והסכים המקום, לא היה משה בהר רק ל"ט ימים, לכך בצרו ליה חדא...
ואמרו חז"ל: כמה טפשאי... ואתו רבנן ובצרי ליה חדא. ולהבין ענינו, והקשו הא בגמרא [קידושין לג ע"א] אמרינן דלכך קיימינן מקמי ספר תורה, בפני לומדיה עומדים בפניה לא כל שכן, וא"כ מוכח גדול כבוד התורה מתלמיד חכם, וא"כ מה זה דקאמר כמה טפשאי וכו'? אבל הענין כך, דיש להבין, כאשר אמרתי כבר, איך קרו להו טפשאי, הלא המה רשעים, דעוברים על מה שכתב בתורה "מפני שיבה וכו' והדרת פני זקן", זה שקנה חכמה? רק אמרינן בגמרא [קידושין לג ע"א]: אין בעלי אומנות רשאים לעמוד מפני תלמידי חכמים רק שחרית וערבית מפני ביטול מלאכה. ובזה איירי, דהם אינם עומדים באמצע יום מלפני תלמידי חכמים, ובפני ס"ת עומדים, וקאמר שהוא שטות, מפני ת"ח אינם מבטלים, ומפני ס"ת, דאף דכבוד ס"ת עדיף, מכל מקום הא גוף עמידה מפני ס"ת אין לה שורש רק דנלמדת מקימה בפני תלמיד חכם מק"ו כנ"ל, ואם בפני תלמיד חכם אינם עומדים רק שחרית וערבית, איך נקום בפני תורה שנלמדת מן תלמיד חכם, דיו לבא מן הדין להיות כנדון...
והא דקאמר דכתיב ארבעים יכנו, ואתו רבנן ובצרו, היינו דצריך לטעם, למה אין צריך לעמוד רק שחרית וערבית, כיון דבתורה סתם כתיב, וצריך לומר או דרשות ביד בית דין לעקור דין תורה, ובית דין עקרו מצות הקימה בפני תלמידי חכמים והניחו על שחרית וערבית. או יש לומר דירדו חז"ל לסוף דעת תלמידי חכמים שמוחלים על כבודם במקום שיש הפסד לאחינו בני אומנות, ותלמיד חכם יכול למחול על כבודו. ונפקא מינה בזה לגבי ס"ת: אי הטעם משום מחילה - אינו יכול למחול כבוד התורה, אבל אי הטעם דעקרוהו החכמים לעשה דהקימה כנ"ל - אף לגבי ספר תורה יעוקר. וזהו מאמר הגמרא, כמה טפשאי אינשי דקיימי מקמי ס"ת כל היום, ולא קיימי מקמי דתלמיד חכם רק שחרית וערבית'. רק דלא תימא: איך אפשר לבטל עשה של תורה? וצריך לומר משום מחילה, וזהו לא שייך בספר תורה! ועל זה אמר: לא כן הוא! אין הטעם משום מחילה, רק כח ביד בית דין לעקור דין תורה, כדחזינן במלקות, דכתיב ארבעים, והם בצרו חדא, וא"כ דעקרו לעשה, אף לגבי ספר תורה מעוקר.

(ר' יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש יא)

והנה התורה נקרא חכמה לשון נקבה. והצדיק הלומד תורה לשמה נקרא חכם, בשם זכר. וזהו שאמרו הני בבלאי טפשאי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי קמי תלמיד חכם.

(נועם אלימלך, ליקוטי שושנה דף ק ע"א)

והקשה הר"ן שעל הרי"ף בקדושין דף לג בשם תוס', מהא דאמרו שם מהו לעמוד בפני ספר תורה, ואמרו מפני לומדיה עומדין מפניה לא כל שכן. בפסוק כתיב "והדרת פני זקן", ומשמע מזה דכבוד התורה גדול משל לומדיה. ונ"ל לפמ"ש בספר תפארת ישראל (סו"פ סט), דכאשר נתבונן במעשה הבורא, כל הנבראים צריכין תיקון ועשיה. כדאיתא במדרש [בראשית רבה פרשה יא, ו]: כל אשר ברא בששת ימי המעשה צריך תיקון ועשיה אחרת, חטין צרכין לטחון, החרדל צרכין למתק. ומפני כי התורה ניתנה מהש"י ע"י נביא, ומעלת השכל גדולה מנביאות, וכדאמרינן (ב"ב יב ע"א): וחכם עדיף מנביא, וכמו שפעולת השכל גדולה מהטבע, כמו כן היא גדולה מנבואה, ולכך החכמים הם עיקר התורה והשלמתה. ומשום הכי אתו רבנן ובצרי לה חדא כו'. והתורה בא לעולם כמו כל הטבעים שלא באו מבוררים, רק האדם בשכלו מבררם והשכל מברר הנבואה כו'. ובמדרש (תנחומא, תזריע אות ה): שאל טרנוסרופוס את רבי עקיבא איזה מעשים נאים כו', הרי שאפילו מעשה הש"י צריך תיקון כו'. ואל יפלא בעיניך איך יוכל האדם לברר בחכמה דברי הנבואה, וכמו כן איך החכמה מבררת הטבע שברא הש"י, משום דהכל מהש"י, הטבע והחכמה והנבואה, הבריאה והתיקון. ע"ש. וזה כוונתם ז"ל: הני טפשאי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי רבנן, דעיקר תיקון והשלמת התורה ע"י החכמים דבצרי חדא, והרי זה כמי שיש לו כרם מלא גפנים נטע שורק, ואדם אַיִן לעבוד את אדמתה, הנה כרמו כלא היה. אולם אם ישכור פועלים ויעבדו עבודת הכרם ויעשו ענבים בקרן בן שמן, אז הידד הידד יקראו הדורכים, כרם חמד ענו לה, ומ"מ לא יהיו הפועלים מיטב קנינו כי הכרם הוא העיקר, אך הוא צריך אל הפועלים ובלעדם לא יכון. וכמו כן הוא בתורה, אם אין ת"ח לברר ולתקן, והיה כדברי ספר החתום, שאין לך מצוה מפורשת בתורה, תפילין לא נודע כמה פרשיות ומה לכתוב, וכן ציצית, ומזוזה, ושעטנז ורבות כהנה, ובמלקות בצרי חדא, ובלעדי הת"ח התורה כלא היתה. אבל אם כבר החזקנו ידי המחזיקים הת"ח המתקנים אותה, וכבר אכלנו את לחמה ויינה שתינו, אז היא העיקר ולא פועלים, כמו המרגליות, בתחלת מציאתה סתומה ומכוסה ואינה חשובה מאומה, וכשיש עבד נוקב מרגליות אז הוא יעשנה ויחשיבנה מאוד, אמנם לא יחשב העבד לעיקר כי אם המרגליות. וכן התורה, אם מפני לומדיה אנו עומדין, שהם הפועלים, וכבר תקנו אותה והשלימוה, מפניה לא כ"ש, שהיא העיקר.

(שב שמעתתא, הקדמה, אות ע)

ובתנא דבי אליהו רבה (פרק יד): דרכן של בני אדם לומר אהבת תורה קודמת וכו' ואני אומר וכו'. והוא על דרך שאמרו כמה טפשאי אינשי דקיימי מיקמי ספר תורה ולא מיקמי גברא רבא, דאצל בני אדם ספר תורה חשובה, כי כך הוא מצד בני אדם אהבת התורה צריך להקדים להכניס בלב. וכן היה מתן תורה ואחר כך כניסה לארץ. וכן העזיבה כזה הסדר. אך מצד ה' יתברך, ראשית תבואתה היינו הפרי והתבואה שרצה להכניס בזריעת העולם, הם נפשות דישראל, והם כוללים כל התורה כולה. רק שאצלם הוא סתום, והתורה הוא פירוש על זה. וכן מי שהגיע לשלמות, אהבת ישראל קודמת, שהם העיקר ושורש התורה, ואחר כך הוא התורה, לפרש ולהבין המעמקים הגנוזים בכל נפש פרטי מישראל.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות קצו)

אנחנו, עם ישראל, עם התורה, עם קדוש אנחנו, מפני שלימוד התורה וקיום המצוות מקדש אותנו קדושת הגוף בקדושת התורה ומקדש אותנו יותר מקדושת ספר תורה כדאיתא... אמר רבא כמה טפשאי... מקמי גברא רבה, עיי"ש. משא"כ בעכו"ם, אין הלימוד בגלל קדושה, הוא לא מתקדש לא ע"י הלימוד ולא ע"י קיום שבע מצוות בני נח.

(ר' יוסף צבי הלוי, אמירה נעימה תנינא, ח"ב, מאמר מב, פרח ו)

דייקו ונקטו "גברא רבא" ולא נקטו "מקמי צורבא מרבנן" או "מקמי תלמיד חכם" כרגיל בש"ס, להדגיש שכוונו בזה דוקא על גברא רבא דעמיה, גדול הדור, שלכן הוי כבודו כ"ש מכבוד ס"ת, בעוד אשר סתם ת"ח הוי כבוד ס"ת כ"ש מנהון, מפני לומדיה עומדין מפניה לא כ"ש [קידושין לג ע"א].

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

כמה טפשאי וכו' דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי גברא רבא דאילו בס"ת כתיב ארבעים ואתו רבנן ובצרו חדא

הפילוסוף בספר המופת אמר: וזה שאנחנו כאשר נחבב המלמד מפני חיבת הנער, כבר תחוייב שתהיה חיבתנו לנער מחיבתנו למלמד. וכמו כן, כשנתאמתה התולדה מפני האמתנו ההקדמות, כבר יחוייב שתהיה האמתנו להקדמות יותר וכו'. והנה חכמי התלמוד מאמתים ומקיימים זה תכלית הקיום, בנותנם כלל גדול במשפטיהם, והוא אומרם "דיו לבא מן הדין להיות כנדון" (חולין קכ ע"א). כי אף על פי שלמדו הדין מכח חומרא או קולא שיש בבא מן הדין יותר מבנדון, עם כל זה כיון שהנדון היא מדרגת ההקדמות, והבא מן הדין הוא התולדה, אמר שלא יהיה כח התולדה עדיף מכח ההקדמה. והפלא ממה שנמצא להם בזה, כי לפי שלמדו מ"והדרת פני זקן" (ויקרא יט) הידור התורה מכח זה המופת עצמו, אמר: קל וחומר הוא, מפני לומדיה עומדין מפניה לא כל שכן (קידושין לג ע"ב). וזה, כי המשים אותם בכבוד חוייב שיהיה הוא יותר ראשונה. הנה כאשר היה כח התולדה חזק בעיני העם מכח ההקדמה, עד דקיימו מקמי ספר תורה ולא מקמי רבנן, אמר במסכת מכות: אמר רבא כמה טפשאי הני אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי רבנן. הנה שקראם טפשים להורסם טבע הקדמה זו, כי עם שכבוד התורה הוא קודם אצל הטבע, מכל מקום כבוד החכמים הוא קודם אצל הלימוד, וצריך לשמור בו תמיד יחס ההקדמות. ומה שאמרו שם דאילו בספר תורה כתוב ארבעים יכנו ואתו רבנן ובצרי חד, לאו טעמא אחרינא הוא, אלא הוא עצמו זכרון ההקדמה בעינה, כלומר שאחר שתורת אלקיו בלבו, שהיא ההקדמה האומרת "מפני שיבה תקום", כתרגומו, אשר ממנה למדנו אל הידור ספר תורה, הנה הוא ראשונה בהידור אצל הלימוד, כמו שאמרנו.

(עקידת יצחק, שער עט, בתחילתו)

ובפרק בתרא דמכות: אמר רבא כמה טפשאי... ואתו רבנן ובצרי חדא. ע"כ. בא להודיע על מעלת החכם, שלא יאמר האדם כי בעל התורה הוא כמו שאר אדם, ואין שם תורה נקרא עליו, רק אדם שיודע תורה, ודבר זה אינו, רק כי התלמיד חכם כמו עצם התורה, ויש לו דמיון גמור אל התורה. ובודאי דבר זה הוא הטעם שאמרה התורה "לא תסור ימין ושמאל מכל אשר יורוך" (דברים יד), כי החכמים הם עצם התורה גם כן, וכמו שגזר ה' יתברך ונתן התורה לישראל, כך נתן החכמים, והם גם כן עצם התורה, כי לא דבר ריק הוא דבריהם...
ומביא ראיה כי החכמים הם עצם התורה, שאם לא כן לא היה בידם כח למעט מן ארבעים מכות, אפילו יש בידם דרש, מכל מקום, אם לא היו החכמים עצם התורה, אין ראוי לפחות דבר מן התורה ע"י החכמים שדרשו או קיבלו כך, כי הם פוחתים מן התורה, כי בתורה כתיב בפירוש ארבעים יכנו, אלא שגם החכמים עצם התורה, והתורה יש בה כח לפרש התורה. ולכך אמר כמה טפשאי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי גברא רבא, כי גם הם עצם התורה, ולכך יש כח בת"ח למעט על פי דרשות שלהם וחכמתם אחד מן מהמספר.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התורה, פרק יא)

במקום שיש חילול השם קי"ל אין חולקין כבוד לרב, וכל שכן שאין חולקין כבוד לקדושת בית הכנסת, דהא כבוד וקדושת תלמיד חכם עדיף אפילו מקדושת ס"ת עצמו כדאיתא בש"ס דסוף מכות דף כב ע"ב: אמר רבא כמה טפשאי... ואתי רבנן ובצרי להו חדא (ואף דלא נעלם ממני שיש מקום לבעל דין לחלוק בסברה זו, מהא דכתב הר"ן פ"ק דקדושין, וז"ל: ומה מפני לומדיה עומדין, מפניה לא כ"ש, והא דאמרינן במסכת מכות כמה טפשאי הני אינשי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימו מקמה גברא רבה, לאו משום דעדיף גברא רבה מס"ת, דהא איפכא אמרינן הכא, אלא לומר שאלמלא הם היתה כרוכה ומונחת, ואינהו מפרשי לה, כדאמרינן התם דבאורייתא כתיב ארבעים יכנו, ואתו רבנן ובצרו להו חדא, כמה טפשאי נינהו דלא סברי דכשם שראוי לעמוד מפני ספר תורה, כך ראוי לעמוד מפני לומדיה. ובתוספות אמרו דהתם הכי קאמרינן, כמה טפשאי הני אינשי וכו', דהא למיקם מקמי ס"ת לא ידעינן אלא מק"ו דגברא רבה. עכ"ל. הרי להדיא מדברי הר"ן והתוס' אלו, דס"ת עדיף מגברא רבה. אבל מ"מ דברי תוספות אלו צריכין עיון, דאם כן הוא פשטא דש"ס, למה צריך הש"ס תו למימר מכח דאתי רבנן ובצרי להו חדא, דהלא בלא"ה מוכח דטפשאי אינון כיון דלמיקם מס"ת לא ידעינן אלא מכח ק"ו דגברא רבה. ולע"ד נראה דמעיקרא קושית הר"ן ליתא, דהתם בש"ס דקדושין לא קאמר רק מכח ק"ו, מפני לומדיה עומדין, היינו חכם כפשוטו אף שאינו מופלג בתורה, כל שהוא גדול קצת וראוי ללמוד ממנו, וכמבואר ביו"ד סי' רמד, בזה ודאי ס"ת עדיף מיניה וראוי ללמוד מתוכה, משא"כ במכות קאמר על הני דלא קיימי מפני גברא רבה אשר יש בו כח לגרוע ולהוסיף חידוש תורה, דוגמא דקאמר ואתי רבנן ובצרי ליה חדא, בהני ודאי עדיפא מס"ת וק"ל). ועכ"פ לכל הדעות כבוד הרב וקדושתו עדיף מקדושת בית הכנסת, ואפ"ה אין חולקין כבוד במקום שיש חילול השם, ומכ"ש בנדון דידן שיש חלול השם ותורתו, שאין חולקין כבוד לבית הכנסת, וזו היא כבודה.

(שו"ת שבות יעקב חלק א סימן יא)

וכתב הרב ישרש יעקב ז"ל, ואיכא למידק, דפ"ק דקדושין אמרינן מהו לעמוד מקמי ס"ת, מפני לומדיה עומדין, מפניה לא כ"ש; ולפ"ז איך קראם טפשים? והר"ן כתב בשם התוס', דס"ת עדיף, וקראם טפשים, דמאחר דאין לנו ילפותא למיקם מקמי ס"ת רק מק"ו מלומדיה, א"כ מאין חיוב לקום מפניה, מש"ה קראם טפשים. וליתא, דבש"ס סיימו דאילו בתורה כתיב, ולדברי הר"ן הטפשות מחמת הקימה מס"ת, ולא מפני שכתוב בתורה מ' יכנו. עכ"ל. ועמו הסליחה, שכתב על הר"ן והתוס' בלשון זה "וליתא" וכו'. וקושייתו לא קשיא מידי, דהתמיה הוא דבתורה כתיב מ' יכנו כדמפרש הש"ס, אך תואר טפשים הטעם כמ"ש הר"ן ז"ל, דאין בהם תבונה לומר מהיכן לומדים לקום לפני ס"ת, הלא הוא מק"ו וכו'.

(חיד"א, מראית העין כאן)

וכבר אמרו: כמה טפשאי... ואתו רבנן ובצרי חדא. והיינו כי כל המצוות הם מעשה האדם, וכמו שאמרו (כתובות ה.) על בית המקדש שנקרא מעשה צדיקים ופעולתם. וכן כל מעשה המצוות הם פעולת האדם. ואם כן ודאי שיש לפועל מעלה על הנפעל. ודבר זה מבואר, שכח הפועל גדול מן כח הנפעל ממנו, שהרי זה פעלו והוא נפעל על ידו וממנו, והיתפאר יציר על היוצרו?
ואמנם התורה שהיא מן השמים ומעשה ה', היינו סבורים שיש לה מעלה על האדם. ואמר שגם היא נקראת מעשה ידי אדם, כי כל מעשה הוא תיקון הדבר והשלמתו, והחכמים הם המשלימים אותה, והיא קרויה על שמם, שהיא פעולתם. וכמו שאמרו (עבודה זרה יט.) "בתחילה נקראת התורה על שמו של הקב"ה ולבסוף נקראת על שם שלו שנאמר (תהלים א, ב) בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה". והיינו לבסוף, כשנעשה גברא רבא, ובידו להשלים להחסיר ולהעדיף לגדור ולתקן את דברי התורה, היא נקראת התורה שלו, שהיא פעולתו. ובזה אין סתירה מגמרא דמכות הנזכר לגמרא בקידושין (לג ע"ב) דבעי: מהו לעמוד מפני ספר תורה? וקאמר: מפני לומדיה עומדין מפניה לא כל שכן... אבל "לומדיה" הוא רק הלומדים דברי תורה [ולמדו דצריך לעמוד גם ממנו מדברי ר' יוסי הגלילי (שם לב ע"ב) דפלגינהו לתרתי, "זקן" היינו שקנה חכמה, שהתורה אצלו לקנין, והיינו כאשר נקראת על שמו, שהיא קניינו כמו קנין שמים וארץ לה' יתברך, שהוא מעשה ידיו (שם בכתובות), כך התורה מעשה ידי הצדיק והיא קניינו. ו"שיבה" גם כן ר"ל חכם, אבל אין נקרא זקן, שעדיין אין התורה אצלו בקנין], ולאו גברא רבא נינהו להיות בצרי מדברי תורה ושתהיה התורה קניינם.

(רבי צדוק מלובלין, שיחת מלאכי השרת, פרק שני, עמ' 20)

ובכלל מעלת תלמוד תורה הוא ליתן כבוד לתלמידי חכמים העוסקים בתורה לשמה, אשר מהם תצא תורה לישראל, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל בסוף מסכת מכות: כמה טפשאי... ואתו רבנן בצרו חדא כו'. יעוין שם. כוונת דבריהם, דבאמת עיקר התורה הוא מתברר על ידי תלמידי חכמים העוסקים בה, שהרי כל הדברים הכתובים בספר התורה אינם מפרשים בעצמם בשום אופן, כי אם על פי הדרכים שקבלו החכמים איש מפי איש, ועל פי דרכי המדות שהתורה נדרשת בהם, עד שאפילו מה שנראה לכאורה מפרש בהיפך, יש כח בידם לבארה בהיפך, וכמו שכתב הגאון בפירושו לפרשת משפטים, שהתורה שבכתב עם תורה שבעל פה הם בחינת חותם ונחתם, יעוין שם. וכך נמסר להם בתורה שבעל פה שקיבלום איש מפי איש עד משה רבנו ע"ה שקיבלו מסיני. ואם כן, עיקר כבוד התורה הוא לכבד תלמידי חכמים, שבזה יכירו מעלתם ויתנהגו על פי דבריהם, וכמו שכתוב בתורה "ועשית וכו' ככל אשר יורוך כו' לא תסור וכו' ימין ושמאל" (דברים טז, י-יא), ואפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל... שזהו כלל כל התורה שיהיו נותנים כבוד למחזיקים בה, ובלעדי זה חס ושלום יפול התורה בכללה, מאחר שמבזים אותם יבואו אחר כך להכחיש דבריהם וקבלתם, ואם כן אין לך ביטול כל התורה יותר מזה.

(רבי יצחק אייזיק חבר, אור תורה, ליקוטים)

הקב"ה, שהוא חשק לאהבה את עמו ישראל בזכות האבות [כמו שכתוב "רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם בכם" וגו'] ולהשרות אור שכינתו על נפשם, כמו שכתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ואמרו חז"ל בתוכם ממש, ואיך יכול להיות דבר זה, והלא לגבי הקב"ה אפילו הנפש היותר קדושה היא רק כחומר נגדו, ואיך יכולה להתדבק כלל אליו? ולכן נתן הקב"ה תורתו הקדושה לעמו ישראל, שהיא האמצעי בין הקב"ה ובין הנפש, וציוום שידבקו נפשם בה, והוא ישרה אור שכינתו על תורתו, ממילא יש מקום לאור ה' לחול על נפש האדם. וזהו שכתוב אני ה' שוכן בתוך בני ישראל, והיינו בתוך ממש על נפש האדם באמצעות התורה. וזהו שאמרו חז"ל אורייתא וקוב"ה וישראל חד הוא.
בזה יבואר היטב טעם מאמר הגמרא שאמרו כמה טפשאי... ואתו רבנן ובצרי חדא, אחרי שבאמת יש לו לתלמיד חכם גם כן ענין קדושת התורה וכנ"ל. והגמרא רוצה להכריח עוד גודל כח קדושת תורה שבעל פה שיש לו לתלמיד חכם עוד במוחו על ידי מדות שהתורה נדרשת בהם שקבלו מסיני, שבהן יש כח לברר את התורה ולהוציא לפעמים את המקרא מידי פשוטו... אחר כל זה נוכל להתבונן גודל זריזות האדם שצריך להיות לתורת ה' אחרי שבזה חלה על נפשו ממש ענין קדושת ספר תורה.

(ר' ישראל מאיר הכהן, שם עולם חלק ב, פרק ה)

בעל עין אליהו מביא קושיית הר"ן, שמאמר זה "דקיימי מקמי ס"ת" וכו' סותר את מאמרם קידושין לג: "מפני לומדיה עומדים מפניה לא כ"ש", שמשמע דתורה עדיפא והכא אמרו דת"ח עדיף. ומתרץ בשם המקנה דיש שני מיני ת"ח: (א) מי שאינו מחדש חידושין, (ב) דמחדש חידושין. לכן מי שאינו מחדש חידושין, תורה עדיפא, אבל מי שמחדש חידושין, כמו הכא דבתורה כתיב ארבעים יכנו והם מפרשים ל"ט, ת"ח כזה עדיף מתורה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

דקיימי מקמי ספר תורה

עי' רמ"א יו"ד סי' רפב סע' ב, שהובא מתשובות הרשב"א ח"א סי' קמד, שיש מחמירין לעמוד לפני חומש מתורה. וזה מבואר בזהר קדושים פז, ב: רב המנונא כד הוי חמי חומש דאורייתא הוה קם מקמיה (ס"א עביד ליה הדורא) והוה אמר והדרת פני זקן. ויעוין בתוס' ברכות כו, א, ד"ה ספר תורה עושה לו מחיצה כו': וגם בחומשים יש להחמיר כמו בס"ת כו'. ועי' ברא"ש מו"ק פ"ג סי' סד.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

דאילו בס"ת כתיב ארבעים ואתו רבנן ובצרו חדא

ראה זה מצאתי בתרגום המיוחס ליונתן בפסוק "ארבעים יכנו לא יוסיף" (דברים כה, ג): ארבעין יצליף וחסיר חד ילקיניה וכו'. והנה נראה שרוצה לפרש מה שנכתב בתורה ארבעים, וחז"ל קיבלו שהוא רק ל"ט, ולמה נכתב ארבעים, וסבירא ליה שהמכה האחרונה אחר מספר ל"ט לא יכה במעשה רק כעין מחשבה, יטה ידו להלקות ולא יוריד ידו לגופיה להלקותו, ולשון "יצליף", היינו יעשה בידו כמו צלף, שענפיו מתפשטים עד כמעט סמוך לארץ (כמו שאמרו רז"ל [שבת קנ:] באותו חסיד שעלה אצלו צלף שיהיה גדר לשדהו), ואף על פי כן אינו מגיע לארץ, וזהו שאמר המתרגם "ארבעין יצליף וחסיר חד ילקיניה". ונראה לי דלמדו זה על פי קבלת המסורה, נמסרה ארבעים ב' ריש פסוקא, א' דין ארבעים יכנו, ואידך "ארבעים שנה אקוט בדור" וכו' (תהלים צה, י), הנאמר על דור המדבר שנגזר עליהם ארבעים שנה יום לשנה (במדבר יד, לב). והנה גם לשם לא היה אלא ל"ט שנה, ששילוח המרגלים היה בשנה השניה, אך נחשב להם השנה הקודמת שכבר היה הגזירה במחשבה, כמו שכתב רש"י שם (לג). והנה נלמד במסורה, כמו לשם נחשב המחשבה במנין להיות סוכם לארבעים, כמו כן כאן במלקות יהיו ל"ט במעשה, ומספר הסוכם לארבעים יהיה רק כעין מחשבה, היינו "יצליף" כנ"ל...
טעם למה ציווה ה' יתברך כזאת, להלקות ל"ט במעשה ואחר כך בבוא למספר מ' יטה ידו להכות ולא יוסיף במעשה (הגם שאין לחקור על מצוות אלקינו ית"ש כי כן עלה ברצונו, עם כל זה מצוה עלינו כל מה שנוכל להשיג בטעמי המצוות על פי דרכי התורה, תהיה לרצון לפני ה' יתברך הגם שלא נוכל לבוא לתכלית טעמיהן). ונאמר בזה על פי דברי הזוהר (פרשת תשא דף קצ:): אמר ר' יוסי לאו הוה אבא רחמן על בנוי כקב"ה וכו', ואף על גב דאגזים וארים רצועה, אתאת אימא ואתקפת בדרועיה ימינא וקם רצועא בקיומיה ולא נחית לתתא ולא איתעביד, בגין דבעיטא חדא הוו תרווייהו, איהו דאגזים (וארים רצועא) ואיהי דאחידת בימיניה... ואי תימא אימא דאיהי רגילה לאחדא ברצועה דמלכא אן הוות דשבקת מלה למשה וכו'... חובא דעבדו עמא דלבר (ערב רב) ואשתתפו ביה עמא קדישא, באימא חאבו דכתיב (שם א) קום עשה לנו אלהים וכו', ובגין כך אימא לא הוות תמן... עכ"ל. הנך רואה דכך הוא אורחא דמלכא דאגזים ולהרים רצועה, ואימא קדישא (מלכות שמים) אחידת ברצועה שלא להניחה לרדת למטה להכות. הבן הדבר, ותרווייהו בעיטא חדא...
ואומר אני שבכאן נרמז הסוד הזה, מספר ארבעים הנה הוא במנין האל"ף בי"ת אות מ', ואות מ' נרמזת במלכות אימא קדישא... דאחידת ברצועה דמלכא. הנה רמז ה' יתברך בתורתו, במחויב מלקות בהגיע למספר מ', הנה המלקה מרים הרצועה בצווי המלך, ואימא קדישא הנרמזת באות מ' אחידת ברצועה, על כן ארבעין יצליף, הבן כשאין כאן עדיין מספר ארבעים שהוא מ' יכה המלקה, רמז כשח"ו אימא קדישא לא הוות תמן מחמת הפגם ח"ו הנה וכו', מה שאין כן בהגיע למספר מ' יצליף, כי אימא אחידת ברצועה. והבן הדבר אשר בתורה שבכתב הנה כתיב ארבעים יכנו, ובתורה שבעל פה נמסר שלא יכה מספר הארבעים, ותרווייהו בעיטא חדא. הבן הדבר ויונעם לך. ויש לדבר בזה ארוכות וקצרות בענין ריש פסוק דפסקיה עזרא, להורות שיופסק הדין תיכף מבראשית על ידי מספר מ'.

(רבי צבי אלימלך מדינוב, בני יששכר, מאמרי חודש תשרי, מאמר ח, אות ה-ו)

ואתו חכמים ובצרי ליה חדא

ואולי אם כן מרומז בקרא (דברים כה, ג) 'ארבעים יכנו ולא יוסיף פן יוסיף' וגו' 'ונקלה אחיך לעיניך', וצריך ביאור קודם ארבעים אמאי לא חש ל'ונקלה לעיניך', ודברי רז"ל (מגילה ז ע"ב) ידועין. ולהנ"ל יש לומר קודם ארבעים לא חיישינן אם הוא לעיניך כיון שהוא בנגלה, אבל מארבעין ואילך העיקר בפנימיות ולכן חיישינן 'ונקלה אחיך לעיניך'. ובזה יש לפרש מה דכתיב 'ארבעים יכנו' ואתו חכמים ובצרי ליה חדא, ואולי משום דמספקא למאן דאמר (ברכות כו ע"ב) עד ולא עד בכלל, ומארבעים וארבעים בכלל בפנימיות, ולכן בצרי ליה חדא כדי שלא יהא 'ונקלה לעיניך'.

(שו"ת משנה הלכות חלק יט סימן שע)

כיצד מלקין אותו כופה שתי ידיו על העמוד הילך והילך וחזן הכנסת אוחז בבגדיו וכו' אם נפרמו נפרמו עד שהוא מגלה את לבו והאבן נתונה מאחריו חזן הכנסת עומד עליו ורצועה בידו של עגל כפולה אחד לשנים ושנים לארבעה ושתי רצועות של חמור עולות ויורדות וכו' ומכה אותו שליש מלפניו ושתי ידות מלאחריו וכו' והקורא קורא אם לא תשמור לעשות וכו' והפלא ה' את מכותך וכו' וחוזר לתחלת המקרא ושמרתם את דברי הברית הזאת וגו' וחותם והוא רחום וכו' וחוזר לראש וכו' ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו וכו' יבא מי שמכיר אבוס בעליו ויפרע וכו' והכהו לפניו כדי רשעתו וכו' הגדול שבדיינין קורא השני מונה השלישי אומר הכהו

סדר המלקות לבעלי תשובה, כך הוא: הדיין היושב באמצע, קורא הפסוק עם הטעמים, היושב מימינו מרשה את השליח, ואומר לו הכה, והיושב משמאלו מונה. ויושבין כחצי גורן עגולה, פניהם אל העמוד. הדיינין מכוונין לתלת רישין, שליח ב"ד מלכות אימא, דכתיב "אשר יסרתו אמו" (משלי לא). הקורא קורא בנחת ובניגון הטעמים, כולל בעצמו תלת רישין, ומעורר תשובה עילאה על הלוקה. והוא מתודה, ומצדיק על עצמו ארבע מיתות ב"ד. המלקה מתחיל בכתף שמאל תחילה, ומכוין בו בכל פעם לשם י"ה במילוי ההי"ן. אחר כך בכתף ימין, ומכוין י"ה במלוי יודי"ן. ולפניו על החזה, י"ה במלוי אלפי"ן...
דע, כי מלקו"ת עולה בגימטריא תקע"ו, כנגד כל הדינין, בין תקיפין בין נחין. ושרשם, משני שמות של אלהי"ם ואדנ"י. כי אלהי"ם במלוי יודי"ן עולה ש', ובריבוע כזה, א' א"ל אל"ה אלה"י אלהי"ם, עולה ר', הרי ש"ר, שהם גימטריא ת"ק ממלקו"ת. ושם אדנ"י עולה ס"ה, וט' אותיות של אלהי"ם, ואדנ"י עם כללות השני שמות הנזכרים, הרי תקע"ו.
נמצא, שהמלקות לתקן כל הדינין נחין וקשין. ולכן הקושר ידים בעמוד, יכוין לאכפיא הדינין, ויכוין בכוונה זו המלקה. וזהו כוונת המכה, שמכה ברצועות שור וחמור, שהם סוד הקליפות החמורות, כנגד שור וחמור. וצריך בית דין שלשה, כנגד כח"ב. ואם חסר אחד מהם, אינו בית דין, ששלשה ראשונות חשובות אחד. והכוונה, כי שורש הקליפות מגדולה ולמטה. ולכן צריך ב"ד שלשה, לתקן הדינין, ע"י קו המדה היורד מהג' עליונות למדדם ולחברם, וזה סוד "ואתה מחיה את כולם" (נחמיה ט). ולכן הג' ב"ד, אחד אומר הפסוקים, שהם "אם לא תשמור" וגו', "והפלא ה' את מכותך" וגו', ואחד אומר "הכה תכה", ואחד אומר "והוא רחום" וגו'. והאומר הפסוקים, יאמר אותם בטעמים, וישב באמצע, כי הטעמים עולים לכתר. והאומר הכה ישב מצד שמאל, כנגד בינה, שהדינין מתערין מינה. והאומר והוא רחום ישב בימין, כנגד חכמה, כרחם אב על בנים.

(האר"י, ספר הליקוטים, פרשת תצא, פרק כה)

בדרך הסוד כוונת זו המשנה, שלקחו רצועה של עגל כפול וכל אחד כפול לארבע, ולמה לקחו ג"כ של חמור? בגמרא: דריש גלילאה עליה דרב חסדא, ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, יבא מי שמכיר אבוס בעליו ויפרע וכו'. ולמה כפו ידיו על תרין סטרין הילך והילך, ולמה חזן הכנסת מכה אותו קוראו חזן, רש"י פירש שלא שמע שום משמעות הענין... ולפי שהקב"ה מנהיג עולמו בשתי מדות, הן הן ידיו של הקב"ה... במדת דין במדת רחמים. והחוטא פוגם בד' אותיות השם, שנחלק על תרין, י"ה בשמים ו"ה בארץ, י"שמחו ה"שמים ו"תגל ה"ארץ. לכן לוקחין רצועה אחת כפול לשנים, לרמוז כי תרין אתוון י"ה הם רתיכא חדא ותרין אתוון ו"ה הם רתיכא שנייה, שפגם החוטא בד' עולמות אלו, והכניס הקליפה במקום הקדושה. לכן צוה הקב"ה שלא לחרוש בשור ובחמור יחדיו. לכן באים סיטרין אלו, רצועה של שור וחמור, ולוקין אותו בו, שהוא סהדי שקרא אאגרייהו זילי, ויבא חמור ויפרע מזה האיש.
לכן כופין אותו על העמוד בשתי ידיו, להיפרע מן הרשע הזה אשר פגם בשתי ידות של הקב"ה שברא בהן העולם, דהיינו עשרה מאמרות ועשרת הדברות, ה' מול ה', הן הן צבא השמים אשר עומדים מלמעלה מימין ושמאל (מלכים א כב, יט). חזן הכנסת, ברזא דחכמתא "יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לי" (איוב כ, כז), כמ"ש בזוהר פ' וילך ופ' נצבים. והנה שמים הוא סוד תפארת, שהוא כלול משתי ידים העליונים, איש תם יושב אוהלים באוהל אברהם באוהל יצחק, לכן כופין אותו על עמוד, שהוא עמוד שכל שבעה עמודי עולם עומדין עליו... לכן כופין שתי ידיו על העמוד, שהוא סוד גדולה גבורה תפארת שמתפשט הנה והנה. וחזן הכנסת, אד"ני תמן דינא דמלכותא, אוחז בבגדיו, כי מן המצות עושה אדם בגד, ועתה "בגד בוגדים בגדו" (ישעיהו מו). עד שיגלה את לבו, "כי החי יתן אל לבו" (קהלת יג), לבא דכולא תמן, "צור לבבי וחלקי ה' לעולם". והאבן נתונה מאחריו, להסיר לב האבן ממנו, הוא אבן נגף אשר הלך אדם אחר יצרו הרע, שלכן הוצרכו להיות ג' בני אדם, לקביל ב"ד דלעילא. גם אחד מהדיינים קורא, השני מונה, השלישי אומר הכהו.
גם מזה הטעם מכות משולשות, שיראה שלשה ספרים נפתחין לפניו. וב' רצועות עולות ויורדות בו, הן הן מלאכי אלקים מתרין סיטרין רצועין בישין לאלקאה עולים ויורדים בסולם זה, שהוא עמוד שכפו בו את האדם. וכדי לזכור "והנה ה' נצב עליו" שהוא פגם בו, לכן ב' רצועות כל אחד כפול לשנים, כי "לקחה מיד ה' כפלים" (ישעיהו מ), שהוא כפל כפל, כי שנים הם כפל, ושנים שהם ארבעה הם כפליים, "בכל חטאותיה", שכן גוליירין בישין דמתגרין במלחמה הם ג"כ ד' המרומזין במזמור "והוא רחום": עון, משחית, אף, חמה. זה שאמר: אם לא תשמור לעשות והפלא ה', שם של ה'. והיו המכות משולשין, כי ג' אותיות השם הם העיקרים: יו"ד ה"א וא"ו, הם בגימטריא ל"ט, והיו משולשות עם שלשה בני אדם, לרמוז על ג' אותיות השם. ז"ש והכהו לפניו כדי רשעתו, ר"ל בדבר שפגם שהוא בשם של מ"ה, במספר אותו השם מכין אותו.
וקשה, מאי ענין זה של ושמרתם את דברי הברית שהוא סוף התוכחה לכאן, וחזר לתחלת המקרא? ויש לתרץ, כי בפסוק שאחר זה מתחיל משה "אתם נצבים כולכם לפני ה' אלקיכם", וסידרן ה' דרגין: ראשיכם, שבטיכם, זקניכם, ושוטריכם, כל איש ישראל. הא ה' דרגין דימינא. טפכם נשיכם, הא א' לשמאלא. כולהו דרגין אתיין כגוונא דלעילא, כמ"ש בזוהר פרשת יתרו, "לעברך בברית ה' אלקיך ובאלתו". הרי שכרת משה ברית עם ישראל ה' פעמים. לכן מי שנתחייב מלקות כופין אותו על העמוד שתי ידיו הילך והילך, נגד ה' דרגין דימינא וה' דרגין לשמאלא שפגם בהם האדם. ומאחר שזה הוא התחלת ברית כענין סידר שסידר משה המרכבות למטה מול מרכבות דלעילא, לכן חוזר לתחלת המקרא, שזה הפסוק הוא תחלת המקרא והתחלת הברית.
גם שלש של שלש אלו רומזין על שפגם בג': נפש, רוח, נשמה, שהן הן ג' עולמות בריאה, יצירה, עשייה, נרמזין בראשי תיבות "והיה אם בין הכות ה"רשע ו"הפילו ה"שופט", ר"ת ג' אותיות השם "הו"ה גביר לאחיך". אף שפתח "והי"ה אם בין" על ד' אותיות השם, מ"מ אצילות היא נעלם מן י' של שם. לכן כופין ב' ידיו על העמוד, שגם בי' של שם פגם. "והפילו השופט והכהו", שענין ההכאה להמתיק ג' בתי דינין אלו. ולכן שליש מלפניו, הוא הנפש אשר עומדת וחופפת עליו בקבר, ולאחריו כדי ב' רשעיות, נגד רוח ונשמה שהרוח הולך ולא ישוב, והנשמה הולכת לעילא (ת"ק"ע"ו בריתות על כל מצוה הוא סוד יחוד קוב"ה ושכינתיה, מנין יסו"ד מלכו"ת (משלי ג), בכל דרכיך ד"עה"ו).
אעתיק דברי האר"י ז"ל בענין מלקות: מה שאמרו רז"ל [לקמן כג.] חייבי כריתות שלקו נפטרין, כי "מלקות" עולה תקע"ו כנגד כל הדינים, בין נחים וקשים, ושרשם מאלקים וא-דני, מילוי "אלקים" עולה ש', וריבועו עולה ר', הרי ת"ק מן "מלקות", ואח"כ ס"ה מן "א-דני" עם ט' אותיות משני שמות אלו, והכולל שלהם, הרי מלקו"ת. לכן המלקות מתקן כל הדינים נחים וקשים. ולכן הקושר בעמוד הידים יכווין לארפיא, ולזה יכוין המכה ברצועות שור וחמור, שהם קליפות חמורות. וצריך ב"ד של שלשה נגד כ"ח"ב, שהם חשובות כאחת, כי שורש הקליפות הם מלמעלה למטה, וצריך ב"ד של ג' לתקן הדינים ע"י קו המדה ממקור העליון. והאומר הפסוקים הוא הגדול יאמר אותם עם הטעמים, שהוא כנגד כתר, והאומר הכהו ישב בצד שמאל נגד בינה, דינים מתערין מינה, והאומר והוא רחום ישב בצד ימין, נגד חכמה, כרחם אב על בנים. וצריך המקושר כשקושרין אותו לומר: יסרני ה' אך במשפט אל באפך פן תמעיטני (ירמיה יז). לפי דרכי, "והפילו השופט והכהו לפניו כדי רשע"ו" ר"ל מספר רשע"ו שהוא "מלקות".
לפי שכבר "אתם נצבים היום כולכם לפני ה'", לעברך בברית, וכבר כתבו התוס' בשם ירושלמי בסוטה פ' אלו נאמרין [לז ע"ב ד"ה ר"ש מוציא], שאין לך אדם מישראל שלא כרת תקע"ו בריתות על כל מצוה ומצוה, י"ב ברוך בכלל וברוך בפרט, וי"ב ארור בכלל ובפרט, הרי מ"ח, ללמוד ללמד לשמור לעשות הרי ד' פעמים מ"ח. הרי סוד "אתם נצבי"ם היום כלכם לפני ה' אלקיכם" - כמנין נצבי"ם יש לכל איש ישראל בריתות על כל מצוה ומצוה... וכמו שבכאן היו קצ"ב בריתות, כן ג"כ בהר סיני קצ"ב בריתות, וכן ג"כ באוהל מועד קצ"ב בריתות. הרי ג' פעמים קצ"ב, כמנין "מלקות" ומנין רשע"ו. זה שאמר "תקע"ו בחודש שופר", במדרש "חדשו מעשיכם שפרו מעשיכם", תקע"ו בריתות שכרתו עליהם ח' פעמים ע"ב נגד ח' תיבות שיש בפסוק "יסרני ה' אך במשפט" שכתב אר"י שצריך לומר בשעת מלקות. גם אלו ג' של מלקות שהם נגד ב"ד דלעילא, ג' אותיות השם. הגדול הוא אברהם קורא הפסוקים, ושל שמאל אומר הכהו, הוא יצחק, ויעקב הוא האומר והוא רחו"ם, כי קו הרחמים הוא יעקב. או נאמר "ישראל מקוראי" (ישעיהו מח), ויעקב הוא הגדול, בחיר שבאבות, ויצחק אומר הכהו, ואברה"ם בגימטריא רח"ם אומר והוא רחום.
ג' פעמים קורא פסוק זה, הן הן כל הקללות, י' של אדם, י' של חוה, י' של נחש, ט' של אדמה, שנתקללו ממעשיו של נחש. גם רמז על ג' חלקים אלו שמכין אחד לפניו ושתים לאחריו, על ג' מדות של אבות העולם, "ויעקב הלך לדרכו", ואח"כ תרין משיריין של אברהם ויצחק, דאזלי לקבל אולפן דצדיקייא, "ויפגעו בו מלאכי אלקים", הם משיריין דאברהם ויצחק, "וישלח יעקב מלאכים לפניו", ואח"כ הולכין אברהם ויצחק לאחריו, כדאיתא במדרש הנעלם פרשת וירא. לכן מכין חלק אחד לפניו נגד יעקב, ושתים לאחריו נגד אברהם ויצחק. זה שאמר: מה המכות האלה בין ידך ואומר אשר הכיתי בית מאהבי (זכריה יג), לפי שהמכות הם בין ידים, כופה ידיו הנה והנה, כי הקב"ה ברא העולם בשתי ידים, "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים". וזה שאמר אח"כ (ישעיהו מ) "פי שניהם בה יכרתו ויגועו והשלישית יותר בה והבאתי את השלישית באש", הן הן ב' שלישים שמכין לאחריו, כי שני חלקים יזרקו לאחריו, והשלישית אשר ישארו הן השלישי שמכין לפניו, "ישבו ישרים את פניך" (תהלים קח).
עוד ענין קשירת ב' ידים, כדאיתא בתיקונים, ב' מלאכים ממונים הא' כתביאל הב' חתמיאל בי"ה... ברכת השיבנו הוא ברכה הפותחת בה' ומסיימת בה', כי ה' רומזת על תשובה - תשוב ה', "דרשו ה' בה' מצאו"... גם ע' שרים שלמעלה נחלקין על ה' פעמים י"ד, דהיינו י"ד שרים ממזרח, י"ד שרים ממערב, י"ד מצפון, י"ד מדרום, י"ד מלמעלה, הרי ה' פעמים י"ד. זה שאמר "מה המכות האלה בין ידיך", הם השרים העליונים שמסכימין להלקותו, "ויקחני בציצית ראשי ויראני תבנית י"ד"...

(מגלה עמוקות, פרשת נצבים)

סוד כמה לוקין והאיך לוקין ועל מה לוקין.... ורצועה של עגל בידו כפולה לשנים ושנים לארבעה ושתי רצועות עולות ויורדות בו. פירש הרב הרמב"ן ז"ל: אלו שתי רצועות של חמור, לפי שעשה מעשה בהמה, יענש בעורו, כמו שנאמר עד"מ ידע שור קונהו וחמור אבוס וכו' לשון הרמב"ן ביד הגדולה... תניא ורצועה של עגל, פני שור מהשמאל, מ"ה הקשה, אדון השמיטה. כפולה לשנים, לרמוז אל מדת הוד. ושנים לארבעה, כנכפל כ"א, ובא כ"א למדת מל' התקנה לשבים. וב' רצועות של חמור, משמורה חמור נוער, מדת אברהם, והנמשך אליו נצח, הרי ב' רצועות מן רחמים, ככתוב "ברוגז רחם תזכור". עולות ויורדות בו, כלומר עולות למעלה לשאוב מימי הרחמים, ויורדות במלכות היא הרצועה המעובדת לשם אלקינו, להיות רחמים בדינם. ורוחב הרצועה טפח, כמו "וימיני טפחה השמים", כי הרצועה רחבה ונסב השמימה למעלה, עד השמים העליונים. וארכו עד שיהא מגעת עד כריסו, היא סוף פי האצטומכא, והוא טבורו המכוונת כנגד הלב, כי לא מלו לבותם. והרמז שצריך אגן הסהר. ויד של הרצועה שאוחז בה ארכה טפח, היד רומזת אל היד הגדולה, "האוחז ביד מדת משפט", כי "ימינו טפחה שמים". וכ"ז רומז אל שיהיו רחמים בדינה. וז"ש טעם שכשמכה יגביה שתי ידיו, לערב שמאל בימין בא', כדי שיהיה רחמים בדינים...
וחזן בית הכנסת אוחז אותו בבגדיו ואם נקרעו נקרעו ואם נפרמו נפרמו, עד שהוא מגלה את לבו. שאינו מכהו על כסות, שנאמר "והכהו" ולא לכסותו... שנאמר והפילו השופט והכהו לפניו, שיהיו עיניו של שופט רואות בו, לא שיהיה מביט בדבר אחר, מכאן שאין מכין שנים כאחת. כופת שתי ידיו על העמוד הילך והילך, שתי ידיו נגד זרועות עולם. על העמוד, הקו האמצעי הילך והילך, יד שמאלית ליד ימין ויד ימין ליד שמאל, כדי לערב הדין ברחמים, ושיהיה האצבעות פשוטות בלתי קשורים, לרמוז לעשר ספירות. וקשורה תהיה בפרק שלמעלה מכף ידו. ויקשרנו באופן שיהיה בין פניו לעמוד מקום פנוי שתהא רצועה נכנסת לשם להכות בין דדיו. וחזן הכנסת אוחז בבגדיו, רומז אל השליח המתמנה מן מדת מלכות להתהלך בארץ לנקום נקמתה. וכבר ידעת כי הבגדים אשר האדם מתלבש בהם הם רומזים אל הקליפות עולם חיצוני, ולכן ראוי שיסירם מעליו ושיהיה גופו מוכן לקבל יסורין מדת הדין. עד שהוא מגלה את לבו, נגד אשר פשע והגיע פשעו בלב העליון.
והאבן נתונה מאחריו, היא אבן אשר שליח ב"ד עומד עליה, ומתהלך בארץ ומשיב למשלחו דבר לאמר: התהלכנו בארץ. ומכה אותו שליש מלפניו, שהם י"ג מדת רחמניות וי"ג מכילתיה דרחמי הנשפעים אל צי"ע בחבור בת זוגו. אחר שנלקה אחיך הוא. והמכות ההן בין דדיו, מקום הלב וגו', על שתי כתיפיו, י"ג מימין וי"ג על שמאל, נגד שם הוי"ה יתברך. ומפני שפנה אליו עורף, ונתן מקום לחיצונים להיכנס לפני ולפנים מצד ישמעאל ועשו, ולכן יהיה המלקות בין כתיפיו, כי הם רומזים בכתפיהם. ואינו מכה אותו לא עומד, כי עוונותיו עברו למעלה לראש ואשמתו גדלה עד לשמים, ואיך יעמוד בעזות מצח נגד א-ל עליון. ולא יושב, כדי לחלוק כבוד למדת הדין, ותהיינה עיניו של שופט בו, שיהיה משפיע עליו השופט העליון לכפר עוונו, כי כפי פועל התחתונים כן יהיה התעוררות העליונים על המקבלים.
כיצד קורין? הגדול שבהן קורא כל זמן שזה לקה אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת וכו' והפלא ה' מכותך ואת מכות זרעך מכות גדולות עד נאמנים. ומתכוין שיגמר הפסוקים עם המלקות. ואם לא גמר, חוזר לתחלת המקרא, וקורא וחוזר וקורא עד שתגמור כל ההכאה. והשני שבדיינים מונה, והשלישי אומר לחזן הכה, כל זמן שמכה על פיו הוא מכה. עכ"ל. וטעם קריאת הדיינים, הגדול שבדיינים הרומז למכריע הראשון, כדי שיתבונן הדברים התחתונים, ויעוררו העליונים להסכים על ידם. והשני שבדיינים מונה, הוא הדיין ימיני, והטעם כבראשון. והג' אומר לחזן הכה, הוא הדיין השמאלי. וכל זה כדי לעשות רושם למטה, שיתעורר כל העליון להסכים על ידם... והנה נתבאר לך סוד המצוה הזאת כפי נתינתם כסיני. וטעם ארבעים כנגד ארבעים סאה, וארבעים יום דמשה רבינו עליו השלום, ומ' יום דדור המבול... ותבין על איזה עבירה לוקין.

(שושן סודות, אות שנח)

(ה) והמלקה יקשור ידי הנלקה על העמוד המוטה כדינו, לכפות הדינים, ובעודו קושר יאמר פסוק "מוסר ה' בני אל תמאס" ופסוק "כי את אשר יאהב ה' יוכיח" ופסוק "וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר"... (ז) והדיין השמאלי יקח רצועת המלקות העשויה כדינה בידו, ויתננה ביד המלקה ויאמר לו "הכה", ויכוין המלקה שהוא אימא עילאה המייסרת בנה. (ח) ויכוין שהחוטא בעוונו גילה הגבורות וכיסה החסדים והעלם למעלה, ועל ידי מלקות זה הוא מורידם במקום הגלוי למתק הגבורות ההם. (ט) והדיין הימני יכין עצמו למנות הט"ל מכות אחת לאחת. והדיין האמצעי יכין עצמו לקרות בעוד שהמלקה מלקה פסוק "אם לא תשמור לעשות" ופסוק "והפלה ה' את מכותך" בטעמים ובקול. (י) והמלקה יכין עצמו למנות הט"ל מכות בשלש פעמים פסוק והוא רחום, ויתחיל והוא רחום ראשון בכתף שמאל, ויכוין בכל הכאות שבו לשם י"ה דההין בלי ניקוד להוריד החסד שנכסה בגבורה, והכאה שניה בכתף ימין ויכוין בכל הכאות שבו לשם י"ה דיודין בלי ניקוד להוריד החסד הנכסה בחסד. (יא) והכאה שלישית באמצע ויגיע הרצועה בפני הנקלה כנגד החזה. ויכוין בכל הכאות שבו לשם י"ה דאלפין בלי ניקוד להוריד החסד שנכסה בשליש העליון דת"ת, ששם לפניו גילוי כל החסדים הנגלים היוצאים מיסוד אימא המסתיים שם. והוא רחום שני יתחיל בכתף ימין, והשלישי יתחיל באמצע. (א) והנלקה יכוין בט"ל מכות לט"ל אותיות דפשוט ומלא ומלא דמלא דקנ"א, שהוא ביסוד אימא שדרך שם מתגלים החסדים לתקן מה שעיוות בסיתום השלשה חסדים וגילוי החמשה גבורות שהם בסוד מנצפ"ך כפול, שעם עשר אותיות וכללות הה"ג והכולל עולים כמספר "מלקות"... (ג) ויכוין כי "מלקות" מספרו א-להים דיודין ורבוע א-להים פשוט וא-דני, ותשע אותיות יש בא-להים וא-דני, וב' כוללים כי המלקות מתקן הדינים תקיפין דא-להים ונייחין דאדנ"י... (ו) ואחרי כלותו המלקות הראשון, יחזיר המלקה הרצועה לדיין שלקחה ממנו, ויתיר ידי הנלקה, ויאמר המלקה "וסר עונך וחטאתך תכופר", ופסוק "ונקלה אחיך", ופסוק "כל כלי יוצר עליך".

(ר' עמנואל חי ריקי, משנת חסידים, מסכת התשובה, פרק ז-ח)

ורצועה בידו של עגל כו'

סמך "לא תחסום שור" למלקות, לומר שרצועה שמלקין בה היא של עגל, משום "ידע שור קונהו" (ישעיה א, ג), וזה לא ידע קונו, לפיכך יפרע ברצועה של עגל.

(בעל הטורים, דברים, פרק כה, פסוק ג)

עי' הקדמת תקו"ז (יב, א): רצועה לאלקאה איהו שפחה בישא שעטנז כלילא משור וחמור כו'.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

ורצועה וכו' כפולה

"והפילו השופט" - "והפילו" בגימטריא "כפולא", שצריך שתהיה הרצועה כפולה.

(בעל הטורים, דברים, פרק כה, פסוק ב)

ורצועה בידו של עגל כפולה אחד לשנים ושנים לארבעה ושתי רצועות של חמור עולות ויורדות בה ידה טפח ורחבה טפח וכו' ומכה אותו שליש מלפניו ושתי ידות מלאחריו וכו' ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו וכו' יבא מי שמכיר אבוס בעליו ויפרע וכו' והכהו לפניו כדי רשעתו וכו'

וטעם שהיה רחבה טפח והיתה כפולה ומכופלת, לפי שיש בטפח ארבע אצבעות, וכשהיא כפולה הרי טפחיים ושמונה אצבעות, וכשהיא מקופלת הרי שש עשר אצבעות, ועל כן היה משפט רצועה של מלקות להיות בה שש עשרה אצבעות, לפי שאין לך מצוה ומצוה הכתובה בתורה שלא נכרתו עליה שש עשרה בריתות [סוטה לז ע"ב], והחוטא הזה הנענש במלקות עבר על מצוה שנכרתו בה שש עשרה בריתות, ולכך לוקה ברצועה שיש בה שש עשרה אצבעות. וטעם שתי רצועות עולות ויורדות בה, כנגד נעשה ונשמע. וטעם שהן של חמור, כדי להצטרף יחדו שור וחמור, על שם שכתוב "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע", כי מי שעבר על המצוה והתנכר בחסדי ה' ולא הכירם, ראוי הוא שיענש ושילקה ברצועה של שור וחמור המכירים את בעליהם. ומצינו בירושלמי: מנין לרצועה שהיא מכופלת, שנאמר והפילו השופט, אל תקרא והפילו אלא והכפילו. ומה שמלקה אותו שליש מלפניו... כנגד "יכנו", "להכותו", שהן שתי הכאות. והיה ראוי לומר "והכהו לפניו ארבעים לא יוסיף פן יוסיף על אלה", אבל הזכיר הכתוב שלש הכאות, "והכהו", "יכנו", "להכותו", ללמדך הכאה אחת מלפניו, כמו שאמר והכהו לפניו, ושתים מאחוריו כמו שהן כתובות בפסוק של אחריו.

(רבינו בחיי, דברים פרק כה פסוק ג)

ומכה אותו שליש מלפניו ושתי ידות מלאחריו

ולמה מכין משולשות, לפניו שליש ולאחריו שתי ידות? בגמרא למד מדקאמר לפניו כדי רשעתו, שהוא חלק אחד לפניו ולאחריו ב' רשעיות. צריך ליתן טעם למה לפניו א' ולאחריו ב'. בדרך הדרש, על פי דברי עקביא (אבות פ"ג): הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה. ואותן ג' דברים, הא' שצריך להסתכל מה שלפניו: לאין באת, ושתיים לאחריו, דהיינו שיתבונן לאן הולך ולפני מי נותן דין וחשבון... ועל זה אמר "תכין לך הדרך ושלשת את גבול ארצך".

(מגלה עמוקות, פרשת נצבים)

מלקין אותו שתי ידות מלאחריו ואחת מלפניו, כי כל חוטא פונה עורף אל השכינה, ועושה עין של מעלה כאילו אינו רואה, ויש לך חוטא שמעיז פניו נגד ה' כמ"ש "העז איש רשע בפניו" (משלי כא, כט). וכשם שהחמירה תורה בגנב יותר מבגזלן, והוטל עליו הכפל לפי שמכחיש עין של מעלה ואינו משוה עבד לקונו משא"כ בגזלן (ב"ק עט ע"ב), כך הוטל עליו הכפל ללקות פי שנים מאחוריו וחלק אחד מלפניו, כי בכל חטא יש לספק אם העז בפניו או אם פנה עורף אל ה', ואז חטאו כפול. וי"א אחד לפניו, שהיה לו לזכור אחת לפניו, כי בא מטיפה סרוחה. ושתים מאחוריו, שהיה לו לזכור כי הוא הולך למקום רמה, ולזכור לפני מי הוא עתיד ליתן דין וחשבון, והם לאחוריו. ונכון הוא.

(כלי יקר, דברים פרק כה פסוק ב)

בעל אהלי יעקב מביא כוונת מאמר זה בשם הרבי ר' משה ליב מסאסוב זצ"ל, על פי המשנה באבות "דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון", ג' דברים אלו הם א' מלפניו "דע מאין באת", ב' מאחריו "לאן אתה הולך ולפני מי וכו'", ואם היה הנלקה מסתכל בג' דברים אלו, לא היה בא לידי חטא כמו שהבטיחו חז"ל, ורק יען לא הסתכל על הדבר אחד שלפניו ועל שני הדברים שלאחריו בא לידי חטא. לכן מלקין אותו שליש מלפניו ושתי ידות מלאחריו.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

וחותם והוא רחום יכפר עון

עי' ניצוצי זהר ויקהל רז, א, אות ו, דבמוצאי שבת יש שאין אומרים והוא רחום לפני ברכו דערבית, והטעם דכל עיקר המנהג שאומרים בחול והוא רחום הוא לפי שבין מנחה למעריב נלקו חייבי מלקות, עי' תשב"ץ ח"ב סי' נא, או"ח סי' תרז סע' ו, וסמ"ע חו"מ סי' תכ ס"ק נו, ובשעת ההלקאה אומרים פסוקי והוא רחום כו', ע' קב הישר פל"ג. והנה אין מלקין בשבת, לכן אין לומר בתחילת תפלת ערבית והוא רחום. ועי' נצוצי אורות לזהר תרומה קל ע"א, וניצוצי שם אות יא, משו"ת הלכות קטנות ח"ב סי' קעב, צבי תפארת סי' פא ומנחת אלעזר ח"ד סי' י אות ז.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

בעל עין אליהו מעורר בשם המהרש"א ז"ל, דהרמב"ם אינו מביא שיאמר והוא רחום. ובאמת גם בירושלמי לא נזכר לומר "ויהי רחום", וידוע דהרמב"ם פוסק על פי הרוב כירושלמי. וכתב הוא שאפשר לומר שאמירת "והוא רחום" תליא בפלוגתא דלקמן [כג:], אם חייבי כריתות נפטרו מכריתתן מחמת המלקות, דאם נפטרו, אז אנו מבקשים "ולא ישחית" על העוון דחייבי כריתות, אבל אם לא נפטרו מכריתתן בהמלקות, למה יאמרו "והוא רחום יכפר עוון", כי הלא כבר נתכפר בהמלקות, ועוון של כרת הלא לא נתכפר, לכן אין לומר "והוא רחום". ובצדק לא הזכיר ר"י שסידר את הירושלמי לומר "והוא רחום", כי הוא סובר דחייבי כריתות לא נפטרו מן כריתתן, ומשנתנו סוברת דנפטרו מכריתתן, לכן פסקו לומר "והוא רחום".

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

נתקלקל בין בריעי

"אחיך" בגימטריא "זבל", שאם נתקלקל ברעי פטור.

(בעל הטורים, דברים, פרק כה, פסוק ג)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300