לקט באורי אגדות ממסכת מכות

כאן ימצא הלומד ביאורים על אגדות מסכת מכות, מצוטטים כלשונם מן הספרים המקוריים. הביאורים נלקטו ממבחר גדול של חשובי הפרשנים, ראשונים ואחרונים, בתחומי המחשבה והדרוש, הקבלה והחסידות (המבחר אינו חופף למקורות המצויינים במפתח לביאורי אגדות למסכת חגיגה). העתקנו רק את מה שנוגע לביאור האגדה שבמסכת חגיגה, ולא מה שהמחבר מבאר עניינים אחרים על פי האגדה שבמסכת זו.
בתחילת כל קטע מובאות המלים מהתלמוד שמתבארות באותו קטע, באותיות מודגשות. אם מקורות אחדים מבארים אותן מלים מהתלמוד - הן מצוטטות רק פעם אחת לפני כל אותם ביאורים. בגוף לשון הביאורים, באות המלים מן התלמוד באות מודגשת. מלים מן הביאור שראינו לנכון להדגיש - מסומנות בקו תחתי. הערות שלנו ומראי מקומות שהוספנו, באות באותיות מוקטנות. בסוף כל קטע, בצד שמאל, נרשם מקור הדברים. ציטוטים מהשל"ה מצויינים גם לפי מספרי הפיסקאות שבמהדורת "אורייתא".
לחץ על מספר הדף ברשימה שלמטה, כדי להגיע לביאורים על אותו דף.

ב ד ה ע"א ה ע"ב ז ח ט י ע"א י ע"ב יא ע"א יא ע"ב יב יב ע"ב יג ע"ב יז יט כ כא כב ע"א כב ע"ב כג ע"א כג ע"ב כד ע"א כד ע"ב

ב ע"א

[מסכת מכות]

החיד"א ז"ל, בספרו דבש לפי, כתב ששמע מזקן אחד מקובל, שטוב לעסוק במסכת מכות שהיא גימטריא "הרהורים" כדי לבטל הרהורים רעים. ולא על חנם אמרו מנהג ישראל תורה הוא, כי המסכת הראשונה שהרגיל אותי המלמד שלי ללמוד בפני עצמי היתה מסכת מכות (המלקט).

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

ויש אומרים שמסכת מכות נכללת עם סנהדרין. ואינו כן האמת, כי ישארו ס' מסכתות, ואדרבא, ס"א בעינן כדי שלא יהא חילוק ביניהם כי הא' עליהם. ולכן המכות אחר סנהדרין, כי משם ר"ל מסנהדרין באים המכות וכל העונשין. א"ל ולמה שבועות אחר מכות? א"ל ואינך יודע ששבועה חסר ו' ונשארים שבעה היא באר שבע, לומר לך מי הוא השבועה הוא באר שבע. א"כ בעלת המכות היא בעלת השבועות. א"ל א"כ אין לכוף את אדם שישבע אלא השופט, וי ליה לנשבע על שקר ואינו נזהר וע"ז נאמר כי לא ינקה ה'. וסידר עדיות אחר סנהדרין ומכות ושבועות, בעבור שהב"ה לא העלה את מעלת העד אלא לחייב שבועה, שאין בידו לא להרוג ולא להוציא ממון, שהממון וגזירת ההריגה היא מן הפח"ד והעד הוא למטה, אך השבועה שהוא למטה מן העד מחייב. א"ל, ר', א"כ ילקה ע"פ עד א', שהמלקות הוא למטה מן העד? א"ל המלקות היא מרצועות השור, והשור שולט ברצועותיו ולא אחר. א"ל השבועה עצמה היא של שור, א"כ השור שולט ולא אחר... אמור לי למה העד מחייב שבועה? א"ל דע לך כשהוא מכה הוא של שור, ולכן אינו נלקה האדם בעד אחד כי אין בידו.

(ספר הפליאה - ד"ה סדר נזיקין עשה מסכת אחת וחלקה)

כיצד העדים נעשים זוממין

משרשי המצוה ליסר כל איש אשר מלאו לבו להעיד בדבר שאינו יודע אותו באמת ובברור, בעבור היות הדבר ענין שכל אשר לבריות תלוי עליו, הן ממון, הן גוף. ובאשר תאמין התורה האחרונים על הראשונים לא ידענו טעם ברור בזה, אכן הגיד לי אחד מן החכמים קצת טענה בדבר, כי התורה תאמין עדים, ואין ספק שאלו יעידו שני עדים כשרים על שלשה אנשים או יותר, שהרגו את הנפש, שנאמנים השנים המעידים ואפילו יכחישום המרובים, מפני שאלו הם עדים, והאחרים בעלי דבר, ובעדים זוממין כמו כן, אחר שהאחרונים מעידים על העדים עצמן לומר להם עמנו הייתם, שזהו עקר ההזמה, חזרו הראשונים בעלי דבר והאחרונים עדים.

(ספר החינוך, מצוה תקכד)

רש"י - התם קאי, מסנהדרין סליק בשילהי אלו הן הנחנקין כו'

וראה בספרי יסוד המשנה ועריכתה פרק ג' על סדור המסכתות והפרקים ובהערות ב¬ח שם ודעת לנפשך יונעם.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

ב ע"ב

הוא שעשה מעשה במזיד לא ליגלי כי היכי דלא תהוי ליה כפרה

עיין במשל"מ הל' יסודי התורה פ"ו ה"ח ד"ה ודע כו' שלאווין שאין לוקין עליהן חמירי מלאווין שלוקין עליהן כו', ומש"כ במרגליות הים סנהדרין ס"ד ב אות ה.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

ד ע"א

שלא השם המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין

ע' זהר יתרו פז, א, אורייתא כלא שמא קדישא הוא וכו', ניצוצי אות ח, ויקרא יג, ב, אות ז ממהרש"א ברכות כא, ב, שכל פסוק ופסוק שבתורה הוא שם בפני עצמו כו', וזהו לא "השם" המביאו לידי כו'.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

ה ע"א

משלשין בממון ואין משלשין במכות וכו' ממון מצטרף מלקות לא מצטרף

החילוק פשוט, דבממון מאה זוזים הם ממש החצי מן מאתים, וכשמשלמין ביחד הוא ממש כאשר זמם, דב' פעמים מנה הם מאתים. אבל מלקות, ההכאה השניה מכאבת יותר הרבה מן הראשונה, וכן השלישית קשה הרבה יותר משתים הראשונות, וכן כולם, יען כי באים על בשר המוכה ונכאב כבר מן הראשונות, והכאה אחת איננה החצי מן שתי הכאות, דהשניה היא כפלי כפלים מן הראשונה, וכיון דהעדים רצו לחייבו בשקר ל"ט מלקות, לא מהני מה שילקו זה החצי מן ל"ט וזה החצי, דבשני חצאים אינו מגיע להיסורים כפי אשר הם ביחיד, ואי אפשר לטעום הכאב מן המכה האחרונה השלשים ותשיעית אם לא ילקוהו מקודם כל הראשונות.

(בית הלוי, שמות פרק יז פסוק ח)

"כדי רשעתו" - מלשון זה משמע כי מספר המכות ייחשב לפי גודל החטא וקוטנו, ויש עוון קל שאין מלקין אותו כי אם מעט, ובעוון חמור יותר, רק לא יוסיף על ארבעים. ובאמת זה אינו לפי המקובל, דלעולם מלקין אותו בשוה כפי אומד הבקיאים כחו או חולשתו, ואין הבדל בין חטא קל לחמור...
ובאמת לפי המקובל מרז"ל דבעדים זוממין משתעי קרא שלפנינו (ע' רמב"ן), ביאור מלת "כדי" כמו בשאר מקומות, כי... אין משלשין במכות, שאם העידו על אחד שהוא חייב מלקות ונמצאו זוממים, כל אחד מהעדים לוקה ארבעים, ואין מחלקין המלקות כפי מנין העדים, ולזה אמרה תורה על כל אחד מהעדים זוממים "והכהו כדי רשעתו", ולא תהיה ההכאה לחצאין, דומה למ"ש על "כדי גאולתו" (ויקרא כה).

(הכתב והקבלה, דברים פרק כה פסוק ב)

הגאון מראגאטשוב ז"ל כתב הטעם של אין משלשין, משום שמספר המלקות הוא שיעור עצמי ולא שיעור המצטרף, ואם בממון גם פחות משיעור נקרא ממון, אבל במלקות פחות מל"ט לא נקראת מלקות כלל אלא סתם הכאה, לפיכך מוכרח כל אחד לקבל כל הל"ט מלקות, ורק אז מתקיים "כאשר זמם" על דין מלקות.
בעל תפארת ישראל כתב בפשטות כי בממון כאשר יקבלו הנידונים אף בג' חלקים, בכל זאת בידיהם מצטרף הממון כפי שרצו להפסידו, ממילא נתקיים כאשר זמם, אבל במלקות, אם ילקו לכל אחד רק חלק מהמלקות, האיך יתקיים כאשר זמם, הלא העדים רצה כל אחד לחייבו ל"ט מלקות.
בעל עין יפה כתב הטעם, כי בנוגע לממון חסתה התורה על ממונם של ישראל, וכן הלא אמרו שישנם שחביב עליהם ממונם יותר מגופם.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

ה ע"ב

לעשות לאחיו והרי אחיו קיים

בעל שב"ר מביא קושיית הריטב"א, הלא בפ' יבום כתיב "להקים לאחיו שם" והוא כבר מת, וכן אצל שריפת נדב ואביהוא כתיב ג"כ "שאו את אחיכם" אף שהיו מתים כבר. ומתרץ הוא, דמי שהוא באמת אח מלידה, מקרי שפיר "אחיו" אף לאחר מותו, ממילא בפ' יבום וכן אצל נדב ואביהוא נקראים אחים אף לאחר מיתה, אבל בנידון דידן בעדים זוממים, שכתוב "אחיו" ואינו אחיו ממש, כי אח פסול לעדות, ונקרא אחיו רק מפני שהוא אחיו במצוה, וזה לא שייך רק אם הוא חי, אבל אם מת הלא אמרו "במתים חפשי" - שנפטר מן המצוות, למה איפוא קראו אחיו.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

לעשות לאחיו והרי אחיו קיים וכו' לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין וכו' שאין עונשין מן הדין

בעל חתם סופר בתשו' חו"מ סי' לב, הקשה על מה שאמרו חז"ל שם שהוא משום אין עונשין מן הדין, א"כ לר"ש דס"ל אף במיתה עונשין מן הדין, וכי סבר הוא הרגו נהרגין? ומתרץ בעל ילקוט הגרשוני דר"ש הלא סובר בשבת דף צג, דשנים שהרגו, אף אם זה אינו יכול וזה אינו יכול, פטורים, ואם כן כל שכבר נהרג האדם על פיהם, לא עדיף מאילו הרגוהו בידים, דשנים שהרגו פטורים, משא"כ בכאשר זמם חייבים, דכל אחד עכ"פ רצה להרגו.
כן כתב שמה שאמרו הרגו אין נהרגין לאו דוקא הרגו, אלא אפילו מת מעצמו אחר שנגמר דינו גם כן אין העדים נהרגים, דכיון דמת שוב אינו אחיו במצוות, ולא קרינן ביה "כאשר זמם לעשות לאחיו".

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

ודרשו רז"ל, כאשר זמם ולא כאשר עשה, לומר שאם הרגו סנהדרין המחויב בעדותן של הראשונים, ואחר כך הוזמו, אין נהרגין. וכן אמרו בגמרא, הרגו אין נהרגין, לא הרגו נהרגין. והטעם בזה, שסמך הכתוב על זכותן של הסנהדרין ששורה עליהם רוה"ק שלא ישפכו דם נקי, ואלמלא שכבר נתחייב הנהרג ממקום אחר לא נתגלגל עונש זה על ידיהם, ולפיכך מניחין העדים כאילו ידענו שהאמת העידו, ואם אין הנהרג מחוייב, הרבה שלוחים יש למקום, אבל כשהוזמו קודם שנעשה מעשה על פיהם, הרי הם נהרגין כפי מחשבתם הרעה.
ויש לשאול בזה, כי בודאי כיון שהרגו בית דין על פיהם כל שכן שנתחייבו, ומה בכך אם הוא מחויב מצד אחר, כיון שהוזמו הם, ולמה אין נהרגין? אבל דעת ז"ל לומר שאין בידינו להמיתן כיון שאין הכתוב מבאר זה.
ובשם הר"י ז"ל מפרש, שטעם הרגו אין נהרגין, כלומר הרגו הסנהדרין אין נהרגין, משום דאוקי תרי לבהדי תרי, שנים אחרונים המזימין לשנים ראשונים, לא הרגו נהרגין, לפי שהרי יש כאן שלשה, שני עדים אחרונים המזימין, ובעל דבר ג"כ שהוא מכחיש את הראשונים, ולכך נהרגין שנים הראשונים ששלשה יש כנגדם (הערת המדפיס יג"מ: הדברים תמוהין ומופרכין, כי אף אם המוזמים מאה והמזימים שנים, הורגים את המוזמים, ובלי ספק נשתבשו דברי הר"י ז"ל בהעתקתה, ונוסח האמיתי שיצאו מפיו אין אתנו יודע).
ואם תדע למה הזכיר הכתוב שני העדים בלשון אחד, ולא אמר "ועשיתם להם כאשר זממו לעשות", אז תבין מלת "לאחיו", כלומר כאשר זמם לעשות לאחיו הגדול, והוא הצדיק המקצץ עבות רשעים והמכרית הנפשות החוטאות. וזהו "כאשר זמם, ולא כאשר עשה", כי לא הסכים להעיד שקר למטה עד שחשב עדות שקר למעלה. וזהו סוד שאמרו רז"ל הרגו אין נהרגין, לפי שהאח הגדול כבר לקח חלקו.

(רבינו בחיי, דברים פרק יט פסוק יט)

ואמנם חלק המצוות שהוא כחומה וגדר על זה, הוא ההישמע לבית דין הגדול, והאזהרה שלא לסור מהדבר אשר יגידו, והעונש הגדול לממרה את פיהם בהוראה לבד... אשר כל זה שמירה וגדר נפלא, לבל ישולח כל איש ביד פשעו להאמין מה שידמהו בתחילת המחשבה, אבל מה שנתאמת לחכמי האומה וקיבל מהנביאים והאבות. והפליגה התורה בזה, עד שבא בקבלה (דברים יז, יא) "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" - "אפילו אומר לך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל" (ספרי שם). וכל זה הרחקה, שלא יוכל לעלות על לב איש בבית דין הגדול שטעו בדבר. וזה חכמה גדולה וגדר גדול שומר ההישמע אליהם. וכבר יראה, במה שגזרה בעדים זוממין "ועשיתם לו כאשר זמם" - "ולא כאשר עשה", לפי מה שבא בקבלה, כדי שלא יתפרסם שבית דין הגדול טעו בהוראה והרגו את הנפש שלא כדין, ויהיה זה סיבה להכניס בלבות האנשים ספק בדברים, ותיפרץ החומה שהיא הכרחית מאד בגדר התורה.

(ר' חסדאי קרשקש, אור ה', מאמר ב, כלל ו, פרק ב)

ויש לומר קצת טעם לדבר, כי אלקים נצב בעדת הדיינין, ולולי שנתחייב הנידון במעשיו הרעים, לא נגמר עליו מעשה המשפט, אבל ודאי ראוי היה לכך, וגלגלו עליו דינו מן השמים על ידי רשע זה, ועל כיוצא בזה נאמר (משלי טז, ד) וגם רשע ליום רעה. ואחר שנתגלה הדבר לעינינו, כי זה האיש בןמות היה, לא רצתה התורה שנהרג העדים עליו. והמשל בזה, מי שהרג את הטרפה שאינו נהרג עליו, גם זה כמו כן, מכיון שידענו על הדרך שאמרנו, שנתחייב בבית דין של מעלה, אין לו דמים.

(ספר החינוך, מצוה תקכד)

במה שאמרו חז"ל... שאם הרגו אין נהרגין, כבר כתב הרמב"ן ז"ל שזה היה למעלת בית דין, לומר שאלמלא שהיה הנהרג חייב מיתה משום צד, לא היו מסכימים בית דין על מיתתו, שאינם כדאי לצאת תקלה מתחת ידם, וגם שלא יסכים ה' יתברך הניצב עמהם בדבר המשפט לשפוך דם נקי, כמו שאמר בפירושיו. והנה באמת כל זה הוא טענה לבלתי החזיר נפש ההרוג למקומה. אמנם לבלתי העניש את העדים הרשעים, המכוונים להרוג צדיק ונקי, אינו טענה כלל.
ואולם הטעם הנכון בזה כבר יעמוד אדם עליו בסנהדרין בפ' נגמר הדין (מד:), דאיתא התם: תנו רבנן, מעשה באחד שיצא ליהרג, אמר: אם יש בי עוון זה, לא תהא מיתתי כפרה על עוונותי, ואם אין בי עוון זה, תהא מיתתי כפרה על כל עונותי, ובית דין וכל ישראל מנוקין, ועדים לא תהא להם תחילה לעולם, וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: להחזירו אי אפשר, שכבר נגזרה גזירה, אלא יהרג ויהיה קולר תלוי בצואר העדים, כל כמיניה? לא צריכא דהדרי בהו עדים, וכי הדרי בהו עדים מאי הוי? כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד! לא צריכה דיהבי טעמא למילתיהו כי ההוא מעשה וכו'. לכאורה יש להקשות, דאי איתא דסהדי מצו הדרו כשנתנו אמתלא לדבריהם, ואי זו גזירה נגזרה לשם שאי אפשר להשיב, והלא לא הרגו עדיין, ואם חפץ ה' להמיתו לא יגלו העדים האמת עד שימות? אלא שיראה שכוונתם לומר שהענין כולו הוא לחוס על כבוד בית דין, כי איך יחל בהתפרסם קלונם על ידי חזרת זה האיש בהודאת העדים בעצמם אחר שכבר טעו לחתוך דינו למיתה על פיהם, כי היום נודע לכל שלא עמדה להם חכמתם, גם לא היתה יד ה' אתם להצילם משפוך דם נקי על פי אלו העדים, ומנהו והלאה לא יהיה בית דין יפה בעיני העם ויפרקו עול מוראם מעליהם, ויבוא נזק גדול לכללות התורה והמצוות, אשר בית דין מצווין להכריח עליהם. ולזה ראו שיהרג זה אחר שנגזרה גזירתו בדינם, כאילו נהרג להעמיד תקון הכלל, והקולר יהא תלוי בצואר העדים לענין הרע הפרטי הזה.
וכל שכן שיש להקפיד על כבודם כאשר הרגו בפועל על פי העדים הזוממים, שהם נזקקין להכריז בפניהם "הני גברי מתקטלו מפני שהטעו לבית דין להרוג את הנפש שלא כדין", וכדי בזיון וקצף. מה שיהיה בהפך כאשר יכריזו שהם מומתים על שבקשו להטעות את החכמים ולא עלה בידם, מפני גודל חריפותם וחריצותם להוציא דבר לאמתתו, גם כי אלקים נצב בעדת א-ל להיישיר מעשיהם, אשר בזה יוסיפו להם כבוד ומורא, שכבוד ומורא שמים ותועלת הכלל מתרבה... הועילה ברייתא זו במאמר כבר נגזרה גזירה להעיד על טעם למה אם הרגו אין נהרגין, כי הוא מעצמו טעם נכבד מאד אל תועלת הכלל. ושוב מצאתיו להר"ן חסדאי...
גם מה שאמר הרב המורה ז"ל (פרק לד חלק ג) אמר מה שצריך שתדעהו גם כן, שהתורה לא תביט לדבר הזר ולא תהיה התורה כפי המעט, אבל כל מה שתרצה ללמדו מדעת או מדה או מעשה מועיל. אמנם יכוון בו הענינים שהם על הרוב, ולא יביטו לענין הנמצא מעט, ולא להיזק שיבא לאחד מבני אדם וכו'... שמדרך התורה לחוש אל התיקון הכללי העומד בכבוד בית דין ומוראם, לא אל הצער או העצב המגיע אל קרוב או קרובי ההרוג ההוא לבדו, כי טוב הנימוס הוא לפי רוב התועלת שיקבלו הרבים ממנו.

(עקידת יצחק, שער צו, בסופו)

וצריך אני להעירך על מאמר רז"ל שאמרו, כאשר זמם ולא כאשר עשה, איך עלה בלבם אמתת טעמי המצות. וקודם צריך שתדע כי זה המאמר לא אמרוהו רז"ל רק בדיני נפשות, אמנם בדיני ממונות עונשים אף אחר המעשה. וכן אמרו רז"ל (שם), הרגו אין נהרגין. ואחר ההקדמה הזאת תדע כי הקב"ה לא עביד דינא בלא דינא, ומי שאינו חייב מיתה לא יבוא לידי כך שייהרג בעידי שקר, ואם נהרג בעידי שקר בודאי חטא בכיוצא בזה שהוא היה ראוי לכך, נמצא אלו שהעידו אף על פי שהוזמו, גברא קטילא קטלי. ומרשעים יצא רשע, כענין שאמרו רז"ל (לקמן י ע"ב) בהורג שוגג, הקדוש ברוך הוא מזמנן לפונדק אחד וכו'. אמנם קודם מעשה, דם נקי רצו לשפוך, ועל כך נדונין. וזהו בסיבה שהשכינה שרויה עם הדיינים, וכשכוונתם לשם שמים אין דבר מקולקל יוצא משם, כי השכינה מסכמת לדעתם, שנאמר אלקים נצב בעדת א-ל.

(רקנטי דף קע ע"א, הובא בשני לוחות הברית, פרשת שופטים, תורה אור, עמוד הדין [אות ט])

בפרק קמא דמכות מה שאמרו אצל עדים זוממים לא הרגו נהרגין דכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה. ועל דבר זה מרמזים באצבע, ואומרים כי דבר זה הוא כחומץ לשנים וכעשן לעינים, להחמיר על מי שלא עשה יותר ממי שעשה. ועם כי לא היה צריך להשיב על זה, כי אין משפטי התורה נימוס בני אדם, אבל הם מצוה אלוקית כמו שהתבאר, וכך קיבלו המצוות איש מפי איש ואין הולכים בזה אחר הסברא של אדם, ויהיה זה כאחד ממצוות התורה שהם נעלמות ג"כ מבני אדם - מ"מ האמת לא אחשה עד אשים כאור צדקם, למען ידעו כל עמי הארץ כי לא כמחשבת בני אדם מחשבות חכמים הראשונים. ועם כי דבר זה כבר נתן הרב רמב"ן ז"ל בפירוש התורה טעם לשבח בפרשת שופטים, נוסיף לזה עוד דברים גדולים ויהיו נראים ונכרים דברי אמת. וראשונה יש לך לדעת, כי דין זה שהוא מיתת ב"ד הוא שבא הקבלה כי יש לדרוש העדים שהעידו בנפש בשבע דרישות ובשבע חקירות, וכל חכם וחכם לפי עומק חכמתו היה מוסיף חקירות, שכל המוסיף לחקור העדים הרי זה משובח. וכל זה כי חמור מאוד מאוד שפיכת דם האדם אשר נברא בצלם אלקים, אם לא הדבר מוכרח מאוד מצד הדין המחייב.
ואם יאמר האדם, מכל שכן היו מרבים שופכי דמים, שיסמוך על זה וירבו בשפיכת דם - דבר זה אינו, כי... אם הדור פרוץ ויש לחוש שמא ירבו חוטאים בישראל, כבר אמרו חכמים (יבמות צ ע"ב) מכין ועונשים וממיתין שלא מן הדין הכל לפי צורך הזמן ולפי הענין...
ואם יקשה, אם כן לא היה החוטא מקבל עונשו? דבר זה אין קשיא, כי... אותו שידע הכל לפניו כחשיכה כאורה הוא הדיין והוא העד... שודאי יהיה נפקד על חטאו בכלל ובפרט...
ולכך הדין דין אמת מה שאמרו הרגו אין נהרגין לא הרגו נהרגין, שאף כי מצד גודל העבירה יותר ראוי שיהיה חייב מיתה כשהרגו, מ"מ מצד עצם הדין ראוי יותר להיות נהרגין כשלא הרגו ויזמו להרוג, ואף כי עדים זוממין לא עשו מעשה, רק שחשבו לעשות, וכדכתיב "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו", והוא ענין מחשבה בלבד וכדכתיב (איכה ב) בצע ה' את אשר זמם, וכן (תהלים קמ) זממו אל תפק, וכן הרבה. ומפני שענשו של עד זומם מפני אשר זמם לעשות לאחיו, לכך כאשר המחשבה עוד בנמצא, וזהו קודם שהרגו, שאז נמצא המחשבה וניכר המחשבה כאשר בית דין עוסקים בעדות זה, ואז שייך "ובערת הרע מקרבך", אבל כאשר נעשה הדין ושוב אינו נמצא עוד מחשבת העדות ואין כאן רושם מעשה, שאילו הרגו בידים אף שכבר עבר, הלא עשה המעשה והמעשה הוא לפנינו, אבל המחשבה, אם נהרג לא נקרא המעשה על שמו, כי ב"ד עשו, ואין מצד השכל שיהיה חייב מיתה. וכאשר המחשבה היא נמצאת מחשבת רע, אז יש לבער את החושב שיש בו מחשבה זאת, וכאשר העידו נמצא בהם המחשבה, לכך יש לקיים בם "ובערת הרע מקרבך", אבל כאשר לא נמצא המחשבה, שכבר עברה, אין כאן דין. ודבר זה יש לו טוב טעם ודעת.
ועוד תדע להבין דברי חכמים העמוקים, והם דברי אמת, מה שאמרו "כאשר זמם" ולא כאשר עשה, כי זהו מסגולת המחשבה. וזה כי אין ראוי לפי הסברא שיהיה דין עד זומם למיתה, שהרי אין כאן רק מחשבה בלבד, ומה שהתורה חייבה את עד זומם מיתה הוא בשביל שראוי שתהיה המחשבה שהיה רוצה לעשות לאחיו נהפך אותה המחשבה עליו בעצמו, והוא היה חושב להרגו - יהיה נהפך עליו ויהיה דינו להיות נהרג. וכמו שאמר הכתוב "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו", ולמה הוצרכה התורה לתלות הטעם בזה, אבל התורה אמרה שישוב המחשבה בראשו אשר חשב לעשות תהיה אותה המחשבה נהפך עליו. ומצינו בכל מקום כי ראוי לפי השכל כי אשר חשב מחשבת און נהפך אותה המחשבה עצמה על החושב, כמו שאמר (אסתר ט) "ישוב מחשבת המן על ראשו אשר חשב לאבד את היהודים", וכן בכל מקום. וזה כי המחשבה קלה היא להיות נהפך על החושב, כאשר המחשבה אינה יוצא לפועל והיא נהפכת על החושב. משל זה, מי שזורק אבן על דבר אחד, שאם אין אותו דבר מקבל האבן אזי האבן נהפך על הזורק כי יתהפך האבן עליו... כי המחשבה אינה רק כמו זורק אבן בדבר אחד, אם אותו דבר מקבל האבן אין האבן חוזר עליו ואם אין מקבל האבן אותה המחשבה פועל בו כי נהפך עליו. ובודאי דבר זה למדו ממה שחייבה התורה עד זומם מיתה כאשר זמם ולא כאשר עשה, כי כאשר העד עדיין במחשבתו אשר חושב לעשות, הרי אותה המחשבה נהפכת עליו עד שהוא נידון באותה מחשבה, שהרי הוא עצמו עוסק בדבר זה להרוג ובקל יאמר על זה שיהיה נהפך על החושב מאחר שהוא חושב לעשות, ודבר שהוא קל שיצא אל הפעל הוא יוצא אל הפעל. אבל כאשר עשה, אין שייך לומר שתהיה המחשבה נהפכת עליו כלל, כי קרוב להיות נדון העד במחשבה שהוא היה רוצה לעשות. וכמו שאמר אחשורוש כאשר אמרו "גם הנה העץ אשר עשה המן" וגו' ואמר המלך "תלוהו עליו" (אסתר ז), כי מחשבתו יהיה נהפך עליו. אבל אם המעשה כבר נעשה, כיון שאין שייך לומר זה, אינו נדון למיתה...
ואם קשה, דסוף סוף, כיון שגרם מיתה לחבירו והעיד שקר, למה לא יהיה נדון למיתה חטא גדול כמו זה? כי כבר אמרנו כי המשפטים הם שנים, המשפט האחד מצד הדין בעצמו, כי התורה היא תורת אמת מדברת מצד הדין בעצמו, כי אין ראוי מי שהעיד שקר ולא עשה מעשה, שבית דין ימיתו אותו, שיהיה חייב מיתה... וזה מצד התורה שהיא חכמה שלא חייבה רק מי שעושה מעשה בידים, כמו שאמר הכתוב (דברים כא) "ידינו לא שפכה את הדם", ולפי התורה אינו חייב מיתה רק כאשר משפטו למות לגמרי, ואם חסר אל העושה כחוט השערה שאין נותן הדין להיות דמו נשפך, אין דמו נשפך, כי הכל משוער בלא פחות ובלא יתר כלל, כי אין בית דין יכולין להמית אותו חציו. ולפיכך אמרה תורה האלקית שהוא פטור מדין אדם ודינו הוא אצל הש"י, אשר הוא יתן לו דינו ומשפטו כפי אשר עשה, אף כחוט השערה לא יוסיף ולא יפחת...
וא"כ לא יקשה לך מה שאמר כאשר זמם ולא כאשר עשה, שאם חטא וגרם לאחד מיתה אין ראוי שימות בב"ד אחר שאין כאן מעשה, ואם הוא פחות אפילו כחוט השערה, בית דין לא יעשו אף כחוט השערה יותר מן האמת והצדק, והקב"ה יתן לו דינו הצדק בלא פחות ולא יותר. רק אם לא היה נעשה המעשה, אז בודאי ראוי שתהיה אותה מחשבה נהפכת עליו כאשר חשב לעשות, וכך ראוי שתהיה המחשבה נהפכת על החושב כמו שאמרנו.

(מהר"ל, באר הגולה, באר ב)

ונתן הרמב"ן טעם לזה, כי כאשר באו המזימים תחלה קודם שנהרג, אמרינן כי בזכותו באו העדים להצילו, ולכך ייהרגו העדים שבאו להרוג את הצדיק. אמנם אם לאחר הריגתו באו העדים המזימים את העדים, נראה כי היה אותו שהעידו עליו חייב ממקום אחר, דאם לא כן, לא אירע זה על ידי בית דין, כי הקדוש ברוך הוא עם דייני ישראל, דכתיב (תהלים פב, א) "בקרב אלהים ישפוט", ולא היה באה סיבה זאת על ידיהם, שיהיה נהרג איש צדיק והעדים המזימים יבואו אחר כך. אלא שנאמר שהיה זה חייב ממקום אחר, ולפיכך אינו נהרג. ואין דבר זה טעם לסמוך על דבר זה - שלא היה נהרג על ידי בית דין אם לא היה חייב ממקום אחר, דבכל מקום אמרו (ב"ב קלא ע"א) אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, והקולר תלוי בצואר העדים, ומה יעשו בית דין.
ואם היינו באים ליתן טעם בדבר, יותר היה נראה ליתן טעם, דהכתוב אומר גבי עדים זוממין "ובערת הרע בקרבך", פירוש דבר שהוא רע. והמחשבה של אדם אינו דבר קיים, שהיום יחשוב על דבר, ומיד יסור מחשבתו ממנו. ולפיכך עדים זוממין, שאינם עושים מעשה בידיהם, והרע מה שעשו [הוא] מה שחושבים במחשבתם רע, והכתוב אומר "כאשר זמם", כלומר בשביל שחשב להמית אותו. לכך אינם נהרגין אלא אם עדיין במחשבתו, שמבקשים להרוג. אבל אם כלתה המחשבה, שנגמר המעשה, שסר מהם אז המחשבה שלהם, לא יתכן בזה "ובערת הרע". בשלמא גבי מעשה שהאדם עושה בידים, כיון שעשה בידים המעשה, יש קיום לו מה שעשה המעשה. אבל עדי זוממין לא עשו שום מעשה, רק שעלה על דעתם לעשות לאחיו. ולפיכך דווקא כאשר עדיין לא הרגו - והמחשבה של עדים זוממין עדיין מקוים - אז יש להרוג. אבל אם עברה המחשבה, כיון דהמחשבה אינה עוד, לא יתכן בו "ובערת הרע" בדבר שאינו נמצא. כן היה נראה לומר.
ובפרק אחד דיני ממונות ובדברי רב אלפס תמצא מפורש כי עדים זוממין לאו מעשה נחשב, ועיין שם. ודבר שאינו מעשה חמור קודם שנגמר מן אחר שנגמר; שקודם שנגמר הרי הוא נמצא עדיין במחשבתו ובענין הראשון. לכך גבי עדים זוממין, חמור קודם שנהרג מאחר שנהרג. אבל גם זה אין עיקר הטעם.
אבל עיקר הטעם הוא ענין נפלא, יש לך להבין ממלת "כאשר זמם" בעצמו, דהמחשבה שהוא חשב לעשות לאחר - יהפך עליו, וחייב מיתה, כי מה שרצה לעשות לאחר - אותה המחשבה יהפוך עליו. ולאפוקי אם כבר הרגו, שאותה המחשבה לא יתכן להפוך עליו, אחר שכבר נעשה. וזה טעם הדבר, כי לעולם תמצא כי המחשבה מתהפך על המחשב רע - אם חשב שלא כדין. ואמר הכתוב גבי המן (אסתר ט, כה) "ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים על ראשו ותלו אותו ואת בניו על העץ". תלה הכתוב הדבר לפי שהוא חשב לרע על היהודים שלא כדין - אותה המחשבה תבוא עליו. לפי שכאשר יחשוב לעשות רע, והוא שלא כדין, הוא עושה רושם בעצמו. משל לספינה שעל הים, והיא רצה בכח נגד [הספינה] השנית שכנגדה לטובעה, אם אותה חזקה, הרי היא טובעת את עצמה מכח אותה מכה שהיא מכה באחר. ולפיכך המחשבה שהוא רוצה לעשות שלא כדין - מתהפך עליו. וזה ענין נפלא למבין. לכך אמר כאן "כאשר זמם", ולא נגמרה המחשבה, ראוי שתתהפך המחשבה עליו, שכן המדה נותן...
והוא דומה לאדם שזרק אבן בדבר קשה, ואין נכנס בו אותו אבן - שב עליו. וכן אם אדם רוצה להביא דבר על אחר, ומפני שהוא שלא כדין, מתהפך עליו. אבל אם נגמר המעשה, שוב אין לומר כי אותו מעשה יתהפך עליו, שהרי אדרבה, נגמר המעשה, ואיך יתהפך עליו. והכל ברמז זה במה שאמרו חכמים 'כאשר זמם ולא כאשר עשה', כי כאשר זמם, אותה המחשבה שהיה רוצה לעשות - נהפך עליו. אבל 'לא כאשר עשה', דלא שייך בו זה.

(מהר"ל, גור אריה, דברים, פרק יט פסוק יט)

ועשיתם לו כאשר זמם - רבותינו ז"ל אמרו מכאן הרגו אין נהרגים, כאשר זמם ולא כאשר עשה. וקשה: דלמא אמר הכתוב "כאשר זמם", להתחייב אפילו לא עשה, אלא מעת אשר ענה סרה וזמם לעשות רעה לאחיו, נתחייב, וכשנעשה מעשה על ידו ונהרג, יש כאן זמם ועשה, וקורא אני בו גם כן זמם ונוסף שעשה, ואין כאן טענת אין עונשין מן הדין?!
אכן עיקר הדרשה הוא ממה שהיה לו לומר "כאשר ענה על אחיו", וחוזר למה שאמר "שקר ענה באחיו ויעשו לו כאשר ענה", ובמאמר זה ישנו לחיוב בין נהרג בין לא נהרג, שניהם נכללים במשמעות אשר ענה, וממה שלא אמר לשון הכולל והלך לבקש לשון זה "אשר זמם", לדיוק בא לומר דוקא זמם ולא עשה, כדבריהם ז"ל.

(אור החיים, דברים פרק יט פסוק יט)

הרגו אינן נהרגין, לא הרגו נהרגין - שיהיה להם כפרה.

(ר' נתן שפירא, מגלה עמוקות, פרשת אמור)

מרן בכסף משנה הל' עדות פ"כ דין ב, כתב שני טעמים לדבר, למה אין נהרגין אם כבר נהרג. ע"ש באורך. וטעם שני שכתב שם הם דברי הרמב"ן בפירושו על התורה, וכ"כ הרב החינוך, ודימהו להורג טריפה דפטור, דגברא קטילא קטל, וכן זה שנהרג, ודאי היה חייב מיתה, ומדהקב"ה עשה שימות על יד ב"ד הקדושים, וא"כ העדים פטורים, שהיה חייב מיתה כבר וכמ"ש הרמב"ן. ובס' קרבן העדה פירוש הירושלמי דף ד ע"א בתוספותיו פקפק בטעמים אלו, והוא טעמא טעים, עש"ב, ובשו"ת אהל יעקב להרב מהר"י ששפורטש זלה"ה בסימן טו"ב.

(פתח עינים כאן)

ובטעם מ"ש דאם הרגו אין נהרגין עיין מה שרמזתי אני עני בפתח עינים. והרב יעבץ ז"ל בספר לחם שמים בפרקין משנה ו' כתב מדנפשיה כטעם הרמב"ן ומרן כסף משנה והוא עצמו שם הזכיר תשובת אהל יעקב ושם הזכיר דברי מרן ע"ש.

(מראית העין כאן)

ונראה בעיני טעם מושכל ע"ז, דתרי ותרי נינהו [וחדוש הוא (בבא קמא עב:)], וא"כ חיישינן שמא כשייהרג הנידון בעדותם ע"י העבירה שעשה, ילך גואל הדם, אביו או בנו, אשר לבבו מר עליו, וישכור עדים להזימן בשקר ולהינקם מן העדים ולכפר קצפם בדם העדים אשר בעדותן נהרג בנו או אביו. לכן אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה, דקודם שנהרג הנידון, אם ישכור הנידון עדים שקרנים להעיד עליו להזים העדים המעידין על מיתתו, הלא בטח יראה שלא יזימו השקרנין את העדים, רק כי ישכור אותם להכחישן, ויינצל הוא ויצא נקי מדינו, דאם יזימו העדים, הלא העדים המחוייבים מיתה או מלקות יחפשו עדים אמיתיים להזים השקרנים או אחרי עדים שקרנים, ויהיה אין לדבר סוף, וא"כ טפי ניחא להו שישכור עדים להכחשין, דבזה גם העדים לא יחפשו כ"כ להזימן, דהם ג"כ אין להם הפסד כלום, לא חיוב ממון ולא חיוב נפשות. ודו"ק.
ולדבר הזה העירני רבינו שלמה בלשונו הזהב, סנהדרין דף יז ע"ב (ד"ה ושני זוממי זוממין): שמא יתחייב בע"ד עפ"י עדים, וישכור שנים להזימן, לפיכך צריך שנים אחרים בעיר, שיתייראו מהם - אם נבוא להזים העדים, יבואו אלו השנים ויזימו אותנו. עכ"ל. הרי דמתיירא הבע"ד לשכור עדים להזימן, וגם המזימין יתייראו, ולכך לא ישכור רק להכחישן... ומכל זה לא קשה על שיטת רמב"ם (ה' עדות כ, ב) דבמלקות לוקין אף בכאשר עשה, היינו דבמלקות שיש להם קצבה ניחא לאינש דלתכפר, ועל מה שכבר הוכה מן הדין לא יוסיף עוד סרה לשכור עדי שקר.

(משך חכמה, דברים פרק יט פסוק יט)

הנה כל ענין עונש שע"י המזימים חידוש הוא, דמאי חזית דציית להני, ציית להני. אך זהו רק אם הראשונים רק אמרו עדותם, ואז אתי דיבור האחרונים המזימים ומבטל דברי הראשונים. אבל אם הראשונים כבר עשו מעשה לחזק דבריהם, ויד העדים היתה באיש שהעידו עליו והמיתוהו, לא אמרה תורה דאתי דיבור האחרונים המזימים ותבטל דברי הראשונים, שעשו מעשה בידיהם.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

ודילמא פיוסי פייסיה או בדינא תבעיה

[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה טז ע"ב]

ואם כן ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה על אחת כמה וכמה ישלם שכר לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה

וכבר אמרנו שבשביל זה גם החושך יש לו תיקון, שהרי בסיבתו ניכרת מעלת האור. וכעין נטפל לעוברי עבירה שנענש כעושי העבירה, וק"ו למדה טובה המרובה.

(שם משמואל, פרשת נשא, שנת תרע"ד)

בעל עין אליהו מעורר שאף שאמרו בגמ' והוא שהעידו בתוך כדי דיבור, קורא לו עכ"ז שהוא רק נטפל, כיוון דאין צריכין לעדותו, דהרי כבר העידו שנים, וא"כ עדותו היא למותר.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

וביותר אם הוא מרגיל את עצמו, חס ושלום, בזה העון החמור, ונעשה בעל לשון הרע, ידוע הוא שדרך איש כזה המדבר תמיד בגנות חברו להקהיל קהלות אליו ולהטעים את דבריו בפיהם, עד שמתפתים לקבל הלשון הרע שלו, ולפעמים שבו גם הם על ידי זה להיות ממביאי הדיבה על אותו האדם ועל עוד אנשים אחרים... ובודאי ייענש לבסוף כל מי שנטפל לחבורה הרעה הזו, כמאמרם: ענש הכתוב לנטפל לעוברי עברה.

(שמירת הלשון, ח"א - שער הזכירה - פרק יג)

מכשירין גמורין, אף שאינן מגוף המצוה לדחות לא תעשה, מכל מקום שם מצוה מיהת עליהן כיון דהם הכנה למצוה. והרי אפילו הנטפל לעושי מצוה כעושה מצוה, כדתנן במכות, והכי נמי דבר הנטפל למעשה המצוה הוא כמצוה להכניס קדושה בלבו, שזהו הקיבול שכר, דשכר מצוה מצוה, דעל ידי התעוררות הקדושה בלב מתעורר להוסיף מצוות.

(רבי צדוק מלובלין, ישראל קדושים, אות ד)

וקיומם [של גרים] לעתיד יום שכולו שבת הוא רק מצד חיבורם לישראל, דכל הנטפל לעושי מצוה וכו'. ולכן אמרו (יבמות מז ע"ב) דקשים כספחת ואמרו ז"ל (שבועות ו ע"ב) אין ספחת אלא טפילה וכו'. דהטפל על כרחו אינו כמו העיקר, דאז היה עיקר, ולכן מצד חיבורו להעיקר הוא נגע לו, שהרי נתחבר לו להיות כמוהו, דבר שאינו כן, והוא נטפל ונחשב כמו העיקר, ויוכלו לחשוב שגם העיקר כן, וזה חסרון לעיקר שמתדמה לטפל.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות לז)

ועיין זוהר בשלח (סא סוף ע"ב) דמזוני דחבריא דמשתדלין באורייתא מזוני דרוחא ונשמתא, ולא אכלי מזוני דגופא כלל. עיין שם. ומזון הנשמה היינו מזון עולם הבא שהוא עולם הנשמות דאין שם גוף ובעל כרחך אין שם אכילה ושתיה, רק מזוני מלאכי השרת, וכל הנטפל להם הרי הוא כמוהם כדתנן בנטפל לעושי מצוה ולעוברי עבירה.

(רבי צדוק מלובלין, פוקד עקרים - ליקוטים מכי"ק המחבר ז"ל)

"תהילתי תהי לראשך עטרת". והנה כשצריכים לשלח מתנה עטרה למלך גדול ונורא שאין דוגמתו לעושר וגדולה, ואם נוסף לזה שהמשלחים הם עניים, א"א שיעשה אחד עטרה משלו והשני ג"כ משלו, כי מה יקבע כ"א בעוניו בהעטרת, אבל כשמתאחדים כולם, יכולים לעשות עטרת הגונה. וכיון שעיקר העטרה למלך הכבוד ב"ה היא תפילה מעומק הלב ולב שלם ביראתו יתברך, כי א"צ לעטרה של כסף וזהב ח"ו, ע"כ אנו אומרים שאנו מקבצים יחד כל הרצונות הטובים והכוונות וטהרות הלבבות של הכלל כולו ומכולם תעשה עטרה. ע"כ כשתבוא עטרה מפוארה כזאת, יחשוב המלך הקדוש ב"ה על כל אחד ממי שיש לו איזה חלק בעטרה זו כאילו הוא עשאה, כי כך היא מדת טובו שהנטפל לעושי מצוה מעלה עליו כאילו עשאה.

(דרשות הראי"ה לימים נוראים עמ' יד)

נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה

בנ"י נבראו להעיד על הבורא כדכ' עם זו יצרתי כו'. והרשעים כל מגמתם לבטל זאת העדות. ואיתא במדרש כי אמר אותו רשע ראוי לך להיות נעבד מע' אומות. אבל באמת הלכה עדים שנמצא בהם פסול עדותן בטילה, לכן ייחד הקב"ה עדיו, כמ"ש "אתם עדי" דייקא. והבדיל אותנו מן הפסולים. וכן בכל עדות בעולם שנה נפש יש הבדלה. בהמ"ק משכן העדות. וכתיב "לא לכם ולנו לבנות", ואסור להשתתף מנדבתם. ובשנה - שבת ומועדות, "ביני ובין בני ישראל אות היא". ומכש"כ בנפש - עדות דק"ש, מיוחד רק לבנ"י. ולכן מקדימין "הבוחר בעמו ישראל" קודם העדות... עדות היא בכח הדעת כמ"ש "אתה הראת לדעת". ובחי' דעת צריך בירור מתערובות טוב ורע. לכן קרוב או פסול פוסל כל העדות, ועדים צריכין דרישה וחקירה, הכל מפני כי העדות צריך להיות מבורר משפת שקר. וצריך איש ישראל לידע ולזכור זאת בכל יום כי הוא נברא ונברר מכל גוי לברר זה העדות.

(שפת אמת, פרשת בלק, שנת תרנ"ט)

עכו"ם ששבת חייב מיתה. וטעם הדבר, שמכיון ששבת היא העדות על מעשי בראשית, אם גם הגוי שובת בשבת ומשתתף בעדות מעשה בראשית, פוגם הוא בקדושתה, כעין מה שמצאנו בעדות אם נמצא אחד מן העדים קרוב או פסול עדותן בטילה.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום בראשית פרק ח פסוק כב)

כאשר מצטרף בן אומות העולם לישראל להעיד עמם על מעשה בראשית, הרי הוא פוגם בעדותם של ישראל, שהרי הלכה היא "נמצא אחר מהן קרוב או פסול עדותן בטלה", ומעתה כשראה עדותם של ישראל, הרי שמבחינתם, לא זו בלבד שאינם מעידים על השבת באופן חיובי אלא מעידים להיפך. נמצא שגוי זה ששובת מבטל עדותם של ישראל והופכה לעדות שלילית, ועל זאת חייב מיתה, אף שהוא מבחינתו איננו מעיד עדות שלילית, ואשר לכן מותר הוא בעבודה גם בשבת, ועבורו גם השבת בבחינת "יום ולילה לא ישבותו".

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום דברים מאמר ג)

רש"י, ברבי אומר - כך היה שמו

כל מקום שנמצא רבי פלוני ברבי פלוני, בספרים הישנים כתוב בי ר' פלוני, כלומר בן רבי פלוני, וכן תמצא בפיוטי הקליר בראשי הבתים אלעזר בי ר' קליר, וכן רבן גמליאל ברבי [שבת קנא, ב], כן היא קריאתם בי רבי, כלומר בן רבי, הוא רבינו הקדוש כמו שפירשנו. ובראשון מחולין [יא, ב] יש, ברבי אומר, ושם פירש רבינו שלמה ז"ל [ד"ה והתניא] שהוא שם חכם. וכן בפרק ואלו טרפות [חולין נז, ב] ובפרק קמא דמכות [ה, ב]. אבל במקומו[ת] מהתלמוד יש על ר' יוסי, ברבי, בפרק הישן [כו, א]... והיו קורין אותו על שם כבודו שהיה אדם גדול או על שם כבוד אביו שהיה ר' חלפתא... ובפרק הקומץ רבה [מנחות לד ב], אמר רבי יוסי יהודה ברבי, על כבוד אביו שהיה רבי אלעאי. ורש"י ז"ל [ד"ה יהודה] פירש שם, יהודה החכם. ובמסכת סוטה פרק כשם [כט ב ד"ה טעם] פירש, רבי יוסי ברבי, גדול בדורו. ובתורת כהנים פרשת נגעים [פרשת תזריע פרשה ב פיסקא ג ד"ה מיכן], אמר רבי יוסי רואה אני את דברי ברבי, על ר' יהודה. וכן במדרש קהלת, חזקיה ברבי ויהודה ברבי, שהיו בני רבי חייא הגדול...

(רשב"ץ, מגן אבות, אבות, פרק ג משנה י)

לפום ריהטא יש להקשות, דרש"י ז"ל בכמה דוכתי כתב דפירוש "ברבי" הוא גדול הדור והכא כתב כך היה שמו. אמנם רש"י ז"ל פירש דבריו בברייתא זו עצמה בחולין דף יא, וז"ל ברבי אומר - לא ידענו מנו אלא אחד גדול בדורו היה. ומדברי רש"י דחולין הללו תשובה מוצאת למ"ש כאן מהרש"ל בהגהותיו ע"ש. ובקונטריס שם הגדולים ח"א בתחילת אות ב' כתבתי אני עני בענין זה, ומה שכתבו קצת אחרונים דשייך לזה, ושם הבאתי דברי הרב כפתור ופרח דהם דברים קשים. ועמ"ש במחזיק ברכה א"ח סי' קיב ע"ש.

(חיד"א, מראית העין כאן)

ברבי - כתב רשב"ם פ' ע"פ דף ק ע"ב... ברבי - כך קראו רשב"ג לר' יוסי בר חלפתא כלומר גדול הדור עכ"ל. ופשוט דכוונת רשב"ם דר' יוסי איהו ניהו גדול הדור ולא קאי אר' חלפתא. וכן מתבאר ממ"ש רש"י קידושין דף ל"ב ע"ב ר"ג ברבי כלומר אדם גדול וכן כל ברבי שבגמרא. וכ"כ עוד רש"י שם בקדושין דף כ"א ע"ב יודן ברבי יודן שמו וגדול בדורו היה וכל היכא דקרי ליה ברבי לשון חכמה וחריפות הוא. וכ"כ בע"א דף מ"ג ע"א ופ' אלו טריפות דף צ"ו ע"ב ודף ז"ן ע"א ובעירובין דף ג"ן ע"א וחולין דף כ"ח ע"א ודף פ"ד ע"ב.
ומ"ש רש"י במכות דף ה ע"ב ברבי אומר כך היה שמו, כבר פירש דבריו בחולין דף יא בבריתא זו עצמה: ברבי אומר - לא ידענו מנו אלא אחד גדול בדורו היה. ומהאי לישנא דרש"י דחולין תשובה מוצאת למ"ש מהרש"ל בחכמת שלמה שם במכות ע"ש...

(החיד"א, שם הגדולים, חלק גדולים, קונטרס אחרון, מערכת ב אות ב)

עמש"כ בס' לחקר שמות וכנויים בתלמוד מחקר ג (ע' ז) ערך בריבי.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

ז ע"א

סנהדרין ההורגת אחד בשבוע נקראת חבלנית

ובפ"ק דמכות תנן: ב"ד ההורגת אחת בשבוע נקראת חבלנית... וכל זה כמו שאמרנו, כי מאחר שהוא דן למיתה פעם אחת בשבוע, דבר שהוא לשבעה שנים שהם חוזרים חלילה לא נקראת שאינו רגיל, רק רגיל נקרא ואינו דבר במקרה, ולפיכך נקרא ב"ד של חבלנית.

(מהר"ל, באר הגולה, באר ב)

צריך ליזהר מלגרום צער לשום בריה אפילו לצורך מצוה, כמו שאמרו (בבא בתרא ח ע"ב) "על כל לוחציו" (ירמיה ל, כ) - אפילו גבאי צדקה... ועל זה נענשים גם שהוא למצוה. ואמרו ז"ל בתנא דבי אליהו (רבה פרק כד): אפילו אבן שנסקל ועץ שנצלב עתיד ליתן הדין. והיינו אפילו במחוייבי מיתת בית דין, ולכך היו הסנהדרין מתענין אותו יום (סנהדרין סג.) לכפר על נפשותם, וסנהדרין ההורגת וכו' נקרא חובלנית אף על פי שהוא בדין נענש, דגם כל שחבירו נענש על ידו וכו' (שבת קמט ע"ב)... ואף על פי שהוא מצוה ובערת הרע, מכל מקום הרי גורם צער למעלה חס ושלום, כמו שאמרו (מגילה י ע"ב) שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים, ואיתא (סנהדרין מו.) שכינה מה אומרת וכו'.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות קעה)

פירוש, כאשר ישראל צדיקים אין לחוש להרבה שופכי דם, שאם יש לחוש כבר אמרו (סנהדרין מו ע"א) ב"ד מכין ועונשין אף שלא מן הדין לעשות סייג לתורה. אלא איירי כאשר ישראל צדיקים, ואין צריכין לעשות סייג. אם הורגת אחת לשבעה שנים ע"י שלא היו מלמדין בזכות הנדון, נקראת חבלנית, כי הב"ד צריכין שיהיה עיקר שלהם טוב, וכאשר עיקר שלהם טוב מבקשים ומחפשים הטוב, וכאשר אין עושים כך נקראים חבלנית.

(מהר"ל, חדושי אגדות כאן)

סנהדרין ההורגת אחת בשבוע נקראת חבלנית וכו' אילו היינו שם לא נהרג אדם מעולם

התורה ניתנה גם להורות תשובה לעוברי עבירה. ענין הקנסות הוא ללמד את ערך העבירה - "אם בעולם הזה כך מענישים, לעולם הבא על אחת כמה וכמה"... עיקר דין העונש הוא למען ילמד החוטא מזה... ובזה מתבאר גם מה שאמרו ז"ל: "סנהדרין ההורגת אחד בשבת נקראת חובלנית; רבי אלעזר בן עזריה אומר אחד לשבעים שנה; רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים: אילו היינו שם לא נהרג אדם מעולם". ולכאורה צריך עיון, איזו תועלת יש בזה אם מוצאים דרך לפטור את האשם מעונש, אדרבא הרי הסנהדרין אחראית להוציא לאור משפט הרשעים? אלא יסוד כל עונשי בית דין הוא, שלא הטילה התורה על בית דין להעניש את החוטא בעונש המגיע לו, כי השי"ת בעצמו מעניש כרצונו, והרבה שלוחים למקום, אלא הכוונה שבית דין ילמדו דעת, ולזה די במה שהעונש כתוב בתורה, וישנה אפשרות, ואפילו רחוקה, להוציאו לפועל.

(רבי אליהו דסלר, מכתב מאליהו, חלק ג עמ' 297-298)

ר"ט ור"ע אומרים אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם

אע"ג דהוו קודם החרבן, מ"מ מ' שנה קודם בטלו דיני נפשות, והיו באותו זמן - הריטב"א בחידושיו. והא דאמרו לא נהרג אדם מעולם לאו דוקא, אלא על הרוב, שהרי אתה מוצא שיהרגו שיראו כמכחול בשפופרת וכ"ש באיסור שבת וע"ז - כ"כ הרמב"ן בחידושיו. וקרוב לזה כתב הריטב"א. וממה שסיים הרמב"ן "וכ"ש באיסור שבת וע"ז", נראה דסבר כמ"ש הריטב"א דלא היה קולא זו אלא ברוצחין ועריות דנפישי. אמנם התוס' הקשו בש"ס דמה שיאמרו בשבת וע"ז, ולחד תירוצא אשכחו. ע"ש. ומ"ש בספר לחם שמים לתרץ קושית התוס' דע"ז אפשר דלבו לשמים וכו' וכן בשבת מלאכת מחשבת וכו', ע"ש - לא שמיע לי, דודאי לא היו פוטרין בדברים שבלב, דאלת"ה תיפוק לי בכל העונות דילמא עבוד תשובה, ואין דבר עומד בפני התשובה. אלא דדינא הוא דקטלינן ליה כל שנתחייב מיתה. וכתבנו במקום אחר דטעמא דלא ידעינן אם באמת שב בתשובה שלימה. ע"ש באורך ודוק היטב.

(חיד"א, פתח עינים כאן)

והסירותי את כפי וראית את אחורי ופני לא יראו - בגמרא: מלמד שהראה הקב"ה למשה קשר של תפילין. תפילין מרמזין על דביקות וחיבור כמו "נפתולי אלקים"... ותפלין דמארי עלמא כתיב בהו "מי גוי גדול", היינו שה' יתברך משתבח בישראל שהם מתקשרין בו, ובם ה' יתברך נקשר בהם, אף כי יחטאו לא יהיה ניתוק מהם אהבתו. "ופני לא יראו" - היינו ה' יתברך הראה למשה את כל הנעשה מן העבר, ראה ברור כל מה שה' יתברך היה בונה מזה המעשה, וזה "וראית את אחורי", היינו העבר, "ופני לא יראו" היינו ההוה לא הראה לו הקב"ה, מפני כי כל קבלות העונשין על ידו נאמרו, ולכן לא היה יכול כביכול להראות לו ההווה איך שלימותו עם ישראל בההווה. וזה נאמר (במדרש תנחומא פ' חקת ח): דברים שלא נגלו למשה נגלו לרבי עקיבא, שנאמר "כל יקר ראתה עינו", היינו שראה כל התפלין, שגם בההווה נראה לו כי לב ה' יתברך שלם עם ישראל. וזה שנזכר בגמ': אמר ר"ע אלו הייתי בסנהדרין לא היה נהרג אדם מעולם, לפי שראה כי תמיד לב הקב"ה שלם עם ישראל.

(מי השילוח, פרשת כי תשא)

שתי קליפות גנוזות בעשו, קליפת הרציחה וקליפת התאוה. הראשונה צריכה להיות עוברת מן העולם, כי לעתיד לא תהיה עוד רציחה, כמ"ש "וכתתו חרבותם לאתים וגו'", וזה מצד עמלק ששמו ימחה כליל מן העולם... והנה רבי עקיבא דאמר "אילו היינו בסנהדרין לא היה אדם נהרג מעולם", כי יען רבי עקיבא מסטרא דעשו בא, תיקן את עצמו להיות משוחרר לגמרי מאבק רציחה, והרגיש כי לוא היה הוא בבית דין לא היה אדם נהרג מעולם.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, פרשת וישלח מאמר סה)

וכדרך שאמרו רבי טרפון ור' עקיבא אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם, כדתנן סוף פרק קמא דמכות, כי היו יכולים למצוא זכות גם על עבירה גמורה, וכדאיתא בגמרא שם... דברי תורה אין להם סוף וחכמים גדולים יוכלו למצוא זכות גם למחויב גמור.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק פרשת וישלח, אות א)

אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם וכו' אף הן מרבין שופכי דמים

...שכ"כ היו מלמדים זכות כמו שמפורש שם, ועל זה השיבו להם אף אתם מרבים שופכי דמים, כאשר יראו שכל אחד נדון לזכות ולא יהיה יראת ב"ד עליהם כלל כאשר לא יהיה נדון אחד.

(מהר"ל, באר הגולה, באר ב)

ומשה רבינו היה מדתו ללמד זכות אף על העוברין והחייבים... וכעין שמצינו ר"ט ור' עקיבא אומרים אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם. ואף ר' שמעון בן גמליאל שחולק לא אמר רק אף הן מרבין שופכי דמים, שבזה שרוצים ללמד זכות על הרוצחים בזה ירבו עוד שופכי דמים. אבל במה שרצו ללמד זכות בבועל וכו' כמו שאמרו בגמרא, על זה לא השיב ר' שמעון בן גמליאל, וכמו כן בשאר עבירות. וכן מדתו של משה רבינו היה ללמד זכות אף על החייב.

(פרי צדיק, פרשת ואתחנן, אות טו)

בבבא בתרא (קי"ט.) שמעון השקמוני מתלמידי ר' עקיבא וכו' יודע היה משה שהמקושש במיתה וכו' דייק מתלמידי רבי עקיבא דרבי עקיבא לטעמיה בשבת (צ"ו ע"ב) מקושש זה צלפחד. ולא חש, התורה כיסתו ואתה מגלו. דסבר לשם שמים נתכוין ועל כרחך דידע דימיתוהו ואם מקושש ידע על כרחך גם משה. דאי רבי לא שנה וכו'. ובשבת שם עקיבא בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין. דייק עקיבא דאי לשם שמים נתכוין ניחא רק רבי עקיבא אומר בסוף פרק קמא דמכות (ז'.) לא היה אדם נהרג עיין שם בתוס' במחללי שבתות דילמא טריפה והוי עדות שאי אתה יכול להזימה והקשה מהרש"א הא היכי דאי אפשר לא חיישינן למיעוטא. ויש לומר דאפשר לקיומי קרא כמו שאמרו (סנהדרין ע"ח.) טריפה שהרג בבית דין חייב. רק מקושש דכתיב (במדבר ט"ו, ל"ג) ויקריבו וגו' שלא בבית דין אמאי נהרג וצריך לומר הוראת שעה כדרך שכתב הרא"ם פרשת ויקהל עיין שם. ואם כן אי אפשר לומר לשם שמים נתכוין דמנא ידע שיעשו הוראת שעה וזהו עקיבא לשיטתך בין כך ובין כך וכו':

(רבי צדוק מלובלין, קומץ המנחה, חלק א, אות עג)

אף הן מרבין שופכי דמים בישראל

ורשב"ג אמר אף הם מרבים [שופכי] דמים, מפני כי יסמכו על זה וישפכו דם. ומה שאמר שיהיו מרבים שופכי דם ולא שאר חטאים, מפני כי אמרנו ב"ד מכין ועונשין שלא מן הדין כאשר יראה הדור פרוץ בעבירה ולא יהיו מרבים, אבל גבי שפיכות דמים, אם היה אחד לבד נהרג קודם שהיו עושים גדר, מי יחזיר נשמתו של זה, דשקול נשמתו של אדם כמו כל העולם. ולכך על שפיכות דם יש להקפיד שלא יהיו מרבים.

(מהר"ל, חדושי אגדות כאן)

ולא תענה על רב וכו' - במכילתא (פ' קצח) אזהרה לדיין שלא יטה אלא לכף זכות, שנאמר לא תענה על רב... פשוטו דהוא אזהרה שלא יהיה מצדד תמיד רק לכף זכות כנגד המכוון האמיתי, וזהו דקאמר שלא יטה אלא לכף זכות, פירוש דלהטות דווקא לכף זכות - לא יעשה כן, וכדאמר רשב"ג לרבנן מכות סוף פ"ק אף הן מרבין שופכי דמים בישראל.

(משך חכמה, שמות פרק כג פסוק ב)

לכאורה הן גם אם לא נהרג, הוכנס לכיפה ולא נתרבו שופכי דמים. ועמש"כ במרגליות הים סנהדרין פא, ב, אות ב-ג, ושם אות יז.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

בשעריך אתה מושיב ב"ד בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר

בפ"ק דסנהדרין דף טז אמרו: רשב"ג אומר מצוה לשבט לדון את שבטו. וכן אמרו בירושלמי בפרקין. וכתב בספר קרבן העדה בתוספותיו עלה: וקשה, דאמרינן ביומא: אמר רבא לא אית צורבא מרבנן דמורה אלא מלוי ויששכר וכו', א"כ איך אפשר למנות משאר שבטים וכו', ואפשר לומר אפילו כשאמו מהנך שבטים מורה וכו'. ע"ש. ואין צריך לידחק בזה, דכבר כתב הר"ב יפ"ת דמיירי כשהוא ביחיד, אבל אם רבים, מסקי אליבא דהלכתא. ועוד כתבו המפרשים דה"ד בצורבא מרבנן בחור. ועוד כתבו דאם יש לו ענוה או עוסק בג"ח נמי אהניא לכוין אל האמת, וכמ"ש בדרושים בס"ד.

(חיד"א, פתח עינים כאן)

והרב קרבן העדה בתוספותיו הקשה ממ"ש דלא משכחת צורבא מרבנן דמורה אלא מלוי ויששכר, וא"כ איך אפשר למנות משאר שבטים, והוא ז"ל נדחק ע"ש. וכבר כתבתי בפתח עינים דיש כמה תירוצים בזה. ועוד כתבתי אני בעניי בקונטריס זה בריש סנהדרין, ד"גברא רבא" שכתבו ז"ל דודאי מאיר בו ניצוץ משה רבינו ע"ה, אין ספק כי גם משאר שבטים יורה יורה דין אמת לאמיתו, ומ"ש "לא משכחת צורבא מרבנן" היינו בת"ח פשוט, אבל כשהוא גברא רבא פקיע ומומחה אשר זכה לניצוץ משה רבינו ע"ה, ודאי מורה ובא כדת וכהלכה. ודרך דרש ורמז אפשר דבאומרו "לא משכחת צ"מ דמורה אלא דאתי מלוי", כלל גברא רבא דמורה משום דאתי מלוי, דניצוץ משה רבינו ע"ה דאתי מלוי מאיר בו והוא עזרו ומגינו.

(חיד"א, מראית העין כאן)

אחת לשבעים שנה נקראת חובלנית או דילמא אורח ארעא הוא

ובגמרא מבעיא אם פירוש אחת לשבעים שנה נקרא חבלנית, שכל אשר נעשה פעם אחד בחייו של אדם שהם שבעים שנה, וא"כ דנין למיתה בכל דור ודור, וזה נקרא רגיל והם חבלנית, או אחת לשבעים שנה ראוי שיהיו דנין למיתה, שאל"כ לא יאמר שהם ב"ד כלל, שהרי אין דנין למיתה. ונשאר בגמרא בתיקו.

(מהר"ל, באר הגולה, באר ב)

דהמתת הנידון הרי היא למען ישמעו ויראו, ולכן בכלות העשיריה השביעית מותר לחתוך את הדין על החייב אחר שמשתכח כבר הדין הקודם (ראה כתובות כ ע"ב, ובס' מרגליות הים סנהדרין ב ע"ב, אות ב).

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

מפני זכותה של א"י
25

ונקי וצדיק אל תהרג. לפי הפשט מיירי בשניהם במי שיצא מב"ד זכאי ואח"כ ראו ב"ד שטעו. וקאמרה תורה דע"כ או הוא באמת נקי או אפילו חייב מיתה הרי הוא צדיק עד כה והיה לו זכות שהצילו וכדאי' כיב"ז במכות ספ"א דזכות א"י ג"כ מהני לזכות ומכש"כ אם יש לו זכות עצמו והטעם ע"ז דודאי הוא באחד משני האופנים משום. כי לא אצדיק רשע. דמכ"מ שב"ד יושבים בקרבם אלהים ישפוט. וכדבר יהושפט ועמכם בדבר המשפט. וא"כ אני מכוין דעתם שיוציאו המשפט כפי ההשגחה וע"כ הוא נקי או צדיק. דבל"ז לא הייתי מצדיק רשע.

(העמק דבר, שמות פרק כג פסוק ז)

ז ע"ב

רבי סבר יש אם למסורת ורבנן סברי יש אם למקרא

בשו"ת הרי"ף סי' א נשאל למה אמרו חז"ל יש אם ולא "יש אב למקרא ולמסורת". ומתרץ בעל דברי שאול, היות שהאם מניקה ומגדלת את בנה בילדותו, ואח"כ משגיח עליו האב ללמדו חכמה, וכמו כן התורה שבכתב בילדותו תנחה את האדם באורח הטוב, ומזה יצא לו אח"כ שיכול להבין את התורה שבע"פ. בצדק איפוא קראו חז"ל למקרא ולמסורת בלשון אם.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

ח ע"א

הוציא הלה את ראשו וקבלה פטור

והפעולות שלא יפול עליהן שם השבח או הגנות כלל הם פעולות האונס הגמור, והן הפעולות שאין הפועל אותן יודע ולא רצה בפועל ההוא ולא בוחר אותו על זולתו, כאדם המשליך אבן והוציא חברו ראשו וקבלה ומת, שזה הפועל לא ידע הפועל בעשייתו ולא הוא בוחר אותו על זולתו ולא רוצה בו, וזהו האונס הגמור שלא יפול עליו השבח והגנות, ולזה לא חייבה תורה להורג באונס על דרך זה אלא להורג בשגגה שיש בו צד מעורב מן האונס והרצון.

(ספר העיקרים, מאמר ד, פרק כז)

אף על גב דגמיר מצוה קעביד

בענין הכאת הבנים... צריך לפתח בילדים... הכנעה. גם כשיפתחו בו ענוה והכנעה, ילמד מעצמו גאוה ורציחה, אבל ללמד לו כי "אני ואפסי עוד", זוהי תורת אדום, תורת הרציחה והגזילה.
עי' היטב באגרת הגר"א ז"ל (נדפס בסוף המסילת ישרים) ז"ל שם: "ויש שזורע על האבן, והוא לב האבן שאינו נכנס בו כלל, וצריך להכות את האבן עד שתתפוצץ, לכן כתבתי לך שתכה את בנינו אם לא ישמעו לך" כו'.
הרי מכאן ענין אחר לגמרי בהכאה, דהיינו לעשות לבן לב נשבר ונדכה. ועי' היטב בדרך עץ החיים להרמח"ל זצ"ל, בד"ה ועתה נחזור לשורש הענין; וד"ה הנה התורה היא הנקראת עוז. קשה להעתיק כל אורך לשונו, אבל הדברים עמוקים מאד, ומבט אחר להם לגמרי, דהיינו שהכאת הבנים היא בבחינת הפרדת ערלת הלב ובבחינת חיבוט הקבר.
והנה סיפר לי בן דודי ר' זיסל נ"י, שראה באחד הספרים הקדושים, כי אם הבן שומע להוריו, ראוי למצוא עלילה למען הכותו על כל פנים קצת [הערת העורכים: כעין זה עי' בגמ' מכות על האב המכה את בנו: "אף על גב דגמיר (שהבן לומד) מצוה קעביד"]... ומה שהקשו החוקרים, לא קשה כלל, כי יסוד הוא במדות: דלא שייך בדלא שייך... כאשר תחדר בלב התינוק הידיעה כי האב הוא השליט והבעלים שלו לגמרי, ובטל הוא כלפי אביו, אז מתוך הכנעתו לא ילמד להכות בשביל שאביו מלקה אותו.

(רבי אליהו דסלר, מכתב מאליהו, חלק ג עמ' 360-361)

רש"י, האב המכה את בנו - להטותו לדרך אחרת

וכתב בעל "יפה תלמוד" שהכוונה היא להטותו מדרך רעה לדרך טובה, דהיינו ללמדו תורה או מוסר או אפילו אומנות דמצוה קא עביד, כי בסתם עובר האב המכה את בנו הגדול משום לפני עיוור לא תתן מכשול.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

ח ע"ב

שוליא דנגרי - חיותא היא דלמדיה

אהוב את המלאכה - בזה יתקיים העולם ותתקיים תורתו, שאם אין לו מלאכה יצטרך לבריות ויצא לידי ליסטות... וכן אמרו בראשון מקידושין [ל ע"ב], ושם אמרו, כל מי שאינו מלמד את בנו אומנות כאילו מלמדו לסטות... וכן בפרק אלו הן הגולין אמרו, שזו מצוה מן התורה היא.

(רשב"ץ, מגן אבות, אבות, פרק א משנה י)

ט ע"ב

אשת נביא הוא דתיהדר דלאו נביא לא תיהדר וכו' מכאן שב"נ נהרג שהיה לו ללמוד ולא למד

השב אשת האיש כי נביא הוא. לרבותינו (מכות ט') דבור זה הוא לסתור טענת אבימלך, שהצדיק נפשו לסיבת אמרם "אחותי היא" כי לפי המבואר (לעיל יב, יג) דאמירת "אחותי היא" הגירושין הגמורים לדינא דבני נח, ונעשית פנויה ומותרת לכל אדם, א"כ טענת אבימלך טענה גדולה היא, למה נגזר עליו עונש מיתה? הנה לסתור טענה זו בא המאמר "השב אשת האיש כי נביא הוא", לומר: טענתך טענה צודקת אם אשת הדיוט, אבל להיותה אשת נביא, אין לך טענה מספקת להיפטר מעונש, כי אף דלדין בני נח הותר קשר האישות באמירה בעלמא, דבגילוי דעת בעלמא די להו שאין רצונם עוד בהתקשרות האישות, מ"מ מצד אברהם, להיותו נביא הדבוק בהתהלכות דרכי ה' ובמעלות נפשיות לקיים מצות התורה (כמאמרם "קיים א"א כל התורה כולה") לא היתה חשובה מגורשת גמורה, כיון שלא כתב לה ספר כריתות... בשרה שלא רצה אברהם לגרשה גרושין שעפ"י דין תורה, גם לא היה אפשר לו לפטרה בכל פעם בגט להיותו נוסע ממקום למקום בארץ לא לו, ורק להצלת נפשו לרוע אנשי המקום היתה השעה דוחקתו והכריחו להתיר קשר האישות לכל הפחות לדינא דב"נ, אף שאינה גירושין גמורים לדין תורה, ולפי זה היתה שרה מגורשת ואינה מגורשת, מגורשת מדין ב"נ, ואינה מגורשת מדין תורה. הנה להיותה מגורשת מדין ב"נ, באמת חשובה מגורשת לכל אדם מבני נח, אבל לאבימלך, להיותו מחזיר עליה לשאול אם אשתו היא, ומסיבתו היתה השעה דוחקת לאברהם להתיר קשר האישות עכ"פ לפי דין ב"נ, הדין נותן לחשוב אותה לאבימלך כאינה מגורשת, כמו שהוא ע"פ ד"ת. ונימא שלא אהנו ליה מעשיו לאבימלך כדי שלא יהא חוטא נשכר, ולא ליתהני מאיסורא (...כיון דמצד אברהם איננה מגורשת מדין תורה, ראוי הוא דלאבימלך להיותו המסבב לגירושין דב"נ, להיות נידון כדין תורה להחשיבו בעיניו כאשת איש. ואנשי מעלה ההולכים בדרכים הנעלים מדיני ב"נ, לא היה נעלם בדור ההוא כי בית מדרשו של שם ועבר היה מפורסם... ואחרי שמציאות גדולי מעשה כאלה היה נודע בעולם, אין תימה אם נדון לפעמים את ההדיוט לפי תורת אנשי מעלה)...
הכי נראה לדעתי טעם מקרא זה לדעת התלמוד שאמרו אשת נביא הוא דתיהדר דלאו נביא לא תיהדר, אלא וגו' ודקאמרת הגוי וגו'. הלא הוא אמר וגו' נביא וממך למד וגו' מכאן שב"נ נהרג שהיה לו ללמוד ולא למד, ע"כ. כלומר שהיה לו ללמוד שיש הבדל גדול בין הדיוט לנביא ושיש חילוק בין המשתדל להתיר האישות לאינו משתדל, ואומר מותר קרוב למזיד הוא כדרבא...
והנה רש"י פירש שם שהיה ללמוד דרך ארץ. כבר הרבה להקשות עליו הריטב"א בחידושיו שם. ומ"ש הריטב"א שם אע"ג דאומר מותר בעלמא חייב שאני הכא שעשה ע"פ נביא, היינו אילו אמר לו הנביא באמת וכו' ע"ש. ולא הבינותי, דא"כ מלת נביא דקרא יורה על הפך המכוון להודיעו שהיא אשת איש.

(הכתב והקבלה, בראשית פרק כ פסוק ו)

בעל ילקוט האורים כתב בשם דרוש שמואל ליישב קושיית הגמרא על פי מה שאמר הקב"ה לאבימלך "השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה ואם אינך משיב דע כי מות המות", בהקדם דברי התוס' מו"ק דף כא, נביא שאמר לאחד שימות הרי הוא כמת, ואף אם מתפלל בעדו אח"כ שיחיה אינו מועילו. בצדק איפוא אמר הקב"ה לאבימלך "השב אשת האיש כי נביא הוא", ואם תשוב אז יתפלל בעדך, דאז עוד תועיל חפלתו, ואם אינך משיב דע כי יאמר לך "מות תמות", והיות שהוא נביא, אף אם יתפלל בעדך לא חועיל תפלתו, לכן מהר והשב לו אשתו קודם שיקלל אותך.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

כלום שואלין אשתך זו וכו' וב"נ נהרג שהיה לו ללמוד

בעל דברי שאול מעורר על קושיית המפרשים דמה ענין של נביא הוא לכאן. ומתרץ על פי מה דאמרו בנזיר דף כב דלא נקרא אנוס רק אם הוא אנוס מתחלה ועד סוף, ממילא טענת אבימלך שהוא אנוס אינו טענה, כי אף שהיה אנוס בסוף כשאמר לו אברהם שהיא אחותו, אבל תחילתו היתה בפשיעה, מדוע שאל בכלל על שרה, כאשר אמר לו הקב"ה אכסנאי שבא לעיר כלום שואלין אשתך זו. אולם למען לא יתנצל שלא למד הלכת דרך ארץ זו, לכן אמר לו: נביא הוא, ונוסע מעיר לעיר להשמיע דברי מוסר ודרך ארץ, ולכך מגיע לו עונש, כי ב"נ נענש על שהיה לו ללמוד ולא למד, כי נביא הוא מלשון "ניב שפתים", שמשמיע קול מוסר לרבים.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

עד שיהיו ששתן קולטות כאחת

מעשה זה היה הבטחה עצומה להם לכבשם הארץ, שהרי בזולת זה המעשה הזה הוא פועל ריק, שהרי אינן קולטות עד שיבדלו כלן, כמו שדקדקו החכמים ז"ל מאומרו "שש ערי מקלט תהיינה לכם", מלמד שאינן קולטות אלא בהיותן כולן.

(עקידת יצחק, שער פח)

הא דאין ערי מקלט שבעבר הירדן קולטין עד שיופרשו כולן, נראה, חדא, שלא יברחו הרוצחים מא"י לחו"ל, ועוד, דרוצח שגולה מקווה תמיד שמא ימות הכהן המשיח ויצא במיתתו, אבל הלא אמר השי"ת שאלעזר יהיה בחלוקת הארץ (במדבר לד, יז), ונמצא דהרוצח מיואש לחזור עד התנחל הארץ, לכן בכה"ג שלא יהיה לו תקוה לשוב תיכף לא אמרה תורה לגלות.

(משך חכמה, במדבר פרק לה פסוק כח)

שיהו משולשין

...וכן בפרשת שופטים (דברים יט, ג) אצל ערי מקלט יש לפרש כך, דנקראו שלשה ערי מקלט משולשים בעבור שהיה מדרום לחברון כמו מחברון לשכם, ומחברון לשכם כמו משכם לקדש, ומשכם לקדש כמו מקדש לצפון, מפני שהיו מונחים שלשתן שוים בארץ, שכל אחד היה תופס חלק מן הארץ למעלה ולמטה. ולא נוכל לומר שיהיו שלשה ערי מקלט מונחין בארץ, ויהיו נקראים משולשים, שיהיו שלשתן שוים בארץ כל אחד תופס מן הארץ כמו השני, רק כשהם מונחין באופן זה.

(מהר"ל, גור אריה, שמות, פרק כו פסוק כו)

בעבר הירדן תלת בארץ ישראל תלת בגלעד שכיחי רוצחים

ואע"פ שאין המקלט אלא בשוגגין, היו שופכי דמים במרמה ומראין עצמן כשוגגין, והוצרך להרבות להם ערי מקלט לקלוט את כולן, שלא נודע מי המזיד. ואם כן ציוה הקב"ה זה על שם העתיד, על דרך "וקם העם הזה וזנה" (דברים לא, טז). או שיאמרו שהיה אויר ארץ גלעד מגדלת רוצחים מאז הייתה לגוי.
ואני תמה, כי על דעת רז"ל (מכות י.), הכתוב שאמר (במדבר לה, ו) "ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר", כולם למקלט ציווה בהם, והנה היו מהם בארץ כנען ל"ו ערים ובעבר הירדן ו' וכולן קולטות, לדעת רז"ל. והנה היו המקלטים לכל ארץ ישראל ביושר והשויה, כי ארבע ערי מקלט יגיעו לשבט?! ואולי בערי המועדה ריבה ה' בעבר הירדן לכבוד משה, שיבדיל הוא חציין, אבל בכללן - במידה ובמניין היו.

(רמב"ן, במדבר לה, יד)

וקשה, והלא ערי מקלט לא נעשו אלא לשוגגים (מכות ז.), ולא שייך דנפישי שוגגים (קושית הרמב"ן). ותירץ הרמב"ן, כי היו הרבה מזידין, ומדמין עצמן שוגגים, ולכך הרבה היו גולים לשם בשביל שהיו מראים עצמם שוגגים, ולפיכך נתן הכתוב הרבה ערי מקלט בשביל אותן שהיו שוגגים גמורים, מאחר שהרבה נקלטים לשם. ולא יספיק תירוץ זה, שיותר ראוי שלא להוסיף ערי מקלט, שאז לא יהרוג במזיד ויאמר שוגג היה, שלא יהיה לו מקום לגלות לשם.
ואחי מוהר"ר סיני מפראג נר"ו תירץ, כי בכל מקום יש שוגגים, ואין עדים מעידים בו שיגלה עליו לערי מקלט, ולכך אין הרבה רוצחים גולים. ואף על גב שדרשו חכמים (מכות י ע"ב) כאשר יאמר משל הקדמוני "מרשעים יצא רשע" (ש"א כד, יג), משל לב' בני אדם, אחד הרג שוגג ואחד הרג במזיד כו', מכל מקום אין נמצאים הורגים במזיד כל כך - שיזדמן להם הורגים במזיד שיגלו על ידם, ולכך יש הרבה רוצחים שאינם גולים. אבל בגלעד דנפישי רוצחים, כל שעה יוכל להזמין אל השוגג אחד שהרג במזיד, ויהיה הורג אותו ויגלה על ידו. ולכך היה צריך ערי מקלט יותר בגלעד לשוגגין ממקום אחר, שכל שהרג שוגג צריך לגלות, אע"ג שאין עדים, על ידי שיזמן אותם לפונדק אחד. נמצא שבזה המקום הרבה גולים. ונכון הוא מאד פירוש זה.
אבל נראה לי כי כל שוגג היה לו להיות נזהר שלא יהרוג, ולכך חייב גלות, דאם לא כן, למה יגלה, דמה עשה, אלא שהיה לו להיות נזהר שלא יהיה חבירו נהרג על ידו. ובגלעד נפישי רוצחים אותם שהם מזידים, וממילא לא תמצא אף אחד מהם - אף הטובים שבהם - שהיה נזהר שלא יהרוג חבירו בשוגג. ולפיכך, כמו שתמצא הרבה מזידין שהורגים במזיד, מכל שכן שהיו יותר הרבה שוגגים, שאין נזהרים שלא יבוא על ידם שפיכות דם. ולפיכך היה צריך להרבה ערי מקלט.
ועוד, דודאי מה שהיו שם הרבה רוצחים, היינו מפני שהמקום גורם, שהיה מגדלת רוצחים לרצוח אנשים, לכך היה מוכן לגדל אנשים הורגי שוגג. כי יש בני אדם מוכנים לדבר מה יותר, והיה המקום מגדל אנשים שעל ידם יבא שפיכת דם - יש במזיד ויש בשוגג.

(מהר"ל, גור אריה, במדבר, פרק לה פסוק יד)

ש"ד שהיא א' מג' עבירות שצריכין למס"נ י"ל שהיה במלחמת סיחון ועוג וירשו את ארצם. ורמז לדבר מ"ש בגלעד שכיחי רוצחים.

(שפת אמת, פרשת אחרי, שנת תרמ"א)

ולכן בני הזהרו למאוד ממצוות שהשכל וטבע מחייבם, ואמרו [ב"מ נח ע"ב] לכך במערבא במה זהירי באחוורי אפא, כי במערבא עסקו בתורה ותורה מכבה עבירה, אבל אחוורי אפא, שהוא כנגד רציחה, לזה לא מועילה התורה, וקשה התשובה, ולכך קאמר הנביא [ירמיה ח, כב] הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם, כי בגלעד שכיחי רוצחים [מכות ט ע"ב], ולכך התורה שהיא צרי ורופא אין שם, כי על זה אין התורה מכפרת.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש א)

ובמעשה זמרי הראו לו שלפעמים לאיזה צורך נצרך דייקא להשתמש במדת הכעס וקנאה לכן נתעלמה ממנו הלכה זו דקנאין פוגעין בו מפני שהדבר הזה לקנאות אין שייכות כלל אליו רק בא פנחס ונטל את הראוי לו. ויש לומר שלטעם זה גם כן היה קבורתו של משה רבינו ע"ה בעבר הירדן בנחלת גד כמו שנאמר כי שם חלקת מחוקק ספון כאמרם ז"ל (מכות ט' ע"ב) שמשום זה הוצרך שם גם כן ג' ערי מקלט דבגלעד נפישי רוצחים שהוא קליפת כעס וקנאה ולכן נקבר שם משה רבינו ע"ה שהיה נקי מזה בתכלית כדי להכניע את הזה לעומת זה כדברינו הנ"ל על מול בית פעור.

(פרי צדיק, פרשת מטות, אות יב)

וזה הביא עליה חרון אף דיעקב כי הקנאה והכעס שורש אחד להם ומצד היצר דרציחה דשכיחא בגלעד ושכם (מכות י.) שבחלקו של יוסף אף על פי שהוא באמת נחלת עשיו דעל חרבו יחיה שזה חיותו, אבל אצל בני ישראל אדרבא זה היפך חיותם דהקנאה מוציא את האדם מן העולם (אבות ד', כ"א) ועל כן משיח בן יוסף יהרג וחיים יזכה רק משיח בן דוד דמזרעא דלאה, אבל מכל מקום יש רוגזא דרבנן דטבע (זוה"ק ח"ב קפ"ב ע"ב) וצורבא מרבנן דרתח דאורייתא מרתחא ליה (תענית ד'.).

(רבי צדוק מלובלין, פוקד עקרים, אות ב)

ואמרו (בבא בתרא קכג ע"ב) דאין נופל אלא ביד זרעו של יוסף, דשורש יוסף הוא הצמצום ועצירה מתאוות. וידוע דיש שני יצרים דכעס ותאוה, שהם שני הפכים, כמו שאמרו דבגלעד ושכם שכיחי רוצחים, שהם מקומות דזרעא דיוסף דשם יש עצירת תאוה.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות כג)

בגלעד שכיחי רוצחים, ויעוין שם בתוס' - אף דהיינו מזידים, רק הקב"ה מזמין השוגג למקום המזיד. ומקשים למה לא להיפך? ויעוין שם במפרשים. ואין זה קושיא, דהמזיד אין צריך לשוגג, דהא שוגג אחד יכול להרוג כמה מזידים, אבל השוגג צריך למזידים, והרי זה מעין שאמרו (בבא קמא מו ע"ב): מאן דאית ליה כאיבא אזיל לבי אסיא. ומזמין הקב"ה השוגג למקום המזיד ולא להיפך, דאין צריך להזמין למזיד למקום שוגג בשביל עצמו שיהרג, דאפשר לשוגג שבמקומו שיהרגו.

(רבי צדוק מלובלין, קומץ המנחה, חלק א, אות קא)

הכתוב אומר גם על העתיד המזהיר "אם ירחיב ד' אלהיך את גבולך כאשר נשבע לאבותך ונתן לך את כל הארץ אשר דבר לתת לאבותך, כי תשמר את כל המצוה הזאת לעשותה אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ד' אלהיך וללכת בדרכיו כל הימים, ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה ולא ישפך דם נקי בקרב ארצך אשר ד' אלהיך נותן לך נחלה והיה עליך דמים" [דברים יט]. הרי אפילו המעלה היותר עליונה של הכלל אינה יכולה להתכונן כי אם כשימצא בקרבו - עד אשר יתעלה העולם ורוח הטומאה יבוער מן הארץ - אנשים פחותים ומגושמים, שסוף כל סוף אפילו מקרה רצח בשגגה איננו עלול לבוא ע"י אנשים רוחניים ומופלגים מההמוניות, כדאמרינן בטעמא דשלש ערים בעבר הירדן, שהוא יותר מכפי הערך של כל א"י משום דבגלעד נפישי רוצחים. וכשם שבגוף האדם אין הקדושה מתקיימת כ"א ע"י קיבוץ כל הכחות כולם, החומריים והנפשיים, הטובים והרעים, שרק ע"י הכללות יבוא השלמות, כן אין כנסת ישראל מתעטרת על אדמת הקודש כ"א בכל כחותיה "בעת ההיא נאם ד' אהיה לאלהים לכל משפחות ישראל והמה יהיו לי לעם" [ירמיה כה].

(ראי"ה קוק, עץ הדר, הקדמה "ראש אמיר" [עמ' יג במהד' זולדן])

בעבר הירדן תלת בא"י תלת בגלעד שכיחי רוצחים וכו' בשכם נמי שכיחי רוצחים

תיקון לכעס שינוי מקום, כמו שאמרה תורה גלות לרוצח [והיה עיר מקלט ולא נע ונד לעולם, כי באמת יש פחד יצחק וגבורות קדושות שטוב, כענין האי צורבא מרבנן דרתח (תענית ד.), וזהו העיר מקלט, ובגלעד ושכם דשכיחי רוצחים הירבו ערי מקלט, כמו שאמרו במכות, כי אין ה' יתברך בא בטרוניא, מאחר שבטבע התולדה שם שכיחי רוצחים, מסתמא שם שכיח דבר זה בקדושה דריתחא, דהיינו ערי מקלט, וכשבא להתפשטות בא לרציחה הרעה. וגלעד ושכם שניהם בנחלת יוסף, כי לא תרצח ולא תנאף שניהם הפכים כנודע...]

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות פ)

וזה טעם הבכורה דעשו, שהיה בו תוקף החשק יותר, וקנה יעקב בנזיד עדשים, פירוש כי רתיחתו לחמדות עולם הזה, ונתן לו רתיחה זו והוא קלט הרתיחה הטובה, מה דאורייתא מרתחת... וכשראהו יעקב עיף מרציחה, שיש לו תוקף החשק לזה, קלט כח הקדושה שבו וניתן לזרעא דרחל, וליוסף ביחוד, כמו שאמרו גלעד ושכם שכיחי רוצחים, והיינו שוגגים, דלכך צריך ערי מקלט. פירוש, כי אצלם יש הטוב שברציחה.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות רנ)

בגלעד שכיחי רוצחים

...בארץ הגלעד, ואף שאיננה קדושה כא"י שמעבר הירדן המערבי וע"כ עדיין שולטים שמה לב רגז ורציחה, וכאמרם ז"ל גלעד שכיחי רוצחים וכבש"ס נדרים הנ"ל "ההוא שעתא לא עברינן ירדנא" ובהר"ן משום שעבר הירדן לא נתקדש להבאת העומר ולמקצת קדושות, מ"מ מובן שא"א שישלטו בה כ"כ לב רגז ורציחה כארץ אדום ארץ הדמים, שהרי גלעד הוא מנחלת ישראל והוא ממוצע בין א"י לחו"ל.

(שם משמואל, פרשת וישלח, שנת תרע"ח)

בקליפה, קליפת האמורי שהוא הגאוה והכבוד, כולל גם הקנאה והתאוה. ומשה רבינו ע"ה ידע שעדיין אין הזמן לכבוש קליפה זו לגמרי. וכן אף אחר כך מצינו (נדרים כב.) ההוא שעתא לא עברינן ירדנא, שבעבר הירדן היה עוד שליטת קליפת הקנאה והרציחה, וכן בגמרא בגלעד שכיחי רוצחים.

(פרי צדיק, פרשת חקת, אות ד)

וגלעד הוא הגבול בין לבן ליעקב, כמו שנאמר (בראשית לא, נב): אם אני אעבור את הגל וגו', שזה מעבר לגל מזה וזה מזה. ולכן אמרו בנדרים (כב.) לב רגז וכו' אכתי לא עברו ירדנא. ובפרשת מטות (במדבר לב, כט) נקרא כל עבר הירדן "ארץ הגלעד", שם הלב רגז. ולכך בגלעד שכיחי רוצחים. והגל הוא המבדיל ביניהם, כי גלעד עצמו הוא ההבדל והוא ההתיחסות ביניהם גם כן מצד שצריכים גדר, וגם ששם הכריתות ברית שזהו ההתיחסות, ומצד זה שכיחי, ומצד שהוא המבדיל בו הוא ההבדל, כדמוכח במכות שם בשם רציחה דשוגג שחייבים גלות, והשוגג הוא בלא מתכוין, שהמתכוין הוא שיש לו הכנה גדולה לדבר, שהם האומות שבהם הוא מצד העצם, מה שאין כן השוגג במקרה, דבארץ ישראל רק מצד המקרה...

(רבי צדוק מלובלין, קומץ המנחה, חלק ב, אות עט)

וארץ הגלעד שרבו בה רוצחים, בזה שנכבשה על ידי משה, ולקחוה בני גד וראובן וחצי שבט מנשה, המשיכו את חיות העולמים במצות עשה של ואהבת לרעך כמוך, שהיא כנגד שפיכות דמים.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום פרשת ויקרא מאמר כב עמ' סח)

בגלעד שכיחי רוצחים וכו' בשכם נמי שכיחי רוצחים

ור' יוחנן היה מזרעא דיוסף כדאיתא התם, ובמכות דבגלעד שכיחי רוצחים, ושם דכן בשכם, והם מנחלת בני יוסף, ובשכם הוא קבורתו, דעצמותו הוא משם, ועל כן משם נמכר, דשם מצאו טענה עליו, כידוע דתאוה ורציחה הם שני הפכים, שהם חסד וגבורה דקליפה, ויוסף הצדיק שומר הברית המוגדר בתאוות היה צריך בירורים בענין הכעס ורציחה, שמזה הוא גם כן חטאו בלשון הרע בדיבת אחיו.

(רבי צדוק מלובלין, תקנת השבין, אות י)

עמלק נופל ביד זרעו של יוסף שהוא נגד עשו, ולכן אמרו בשכם [שם קברו עצמות יוסף כי שם ממש מדריגתו, שעשו בני יעקב ברציחה על שנאת הזימה. ועל ידי כך נכבשה להם, וזהו מדריגת יוסף, לכן אמר (בראשית מח, כב) נתתי לך שכם וגו' בחרבי ובקשתי, ודרשו ז"ל (בראשית רבה צז, ו) על עיר שכם. "ובחרבי" רצה לומר רציחה...] שכיחי רוצחים וכן בגלעד. ושניהם חלקו של יוסף, אפרים ומנשה. רק שהוא דומה זיו איקונין שלו לאביו, שהוא ההיפך מעשו. כי רציחה הרעה היא שנובע מזימה, כי עשו מלא זימה, כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה סה, א) ונוקביה נחש...
[וכמו ששמעתי על פסוק (מלכים א כב, ג) הידעתם כי לנו רמות גלעד, כמו שנאמר (שיר השירים ד, א) שערך כעדר וגו' מהר גלעד, פירוש השערות הם דין, מורות כעס ורציחה כנודע, רק מהר גלעד, שם רציחה הטובה ברצון ה' יתברך. וזה ביקש אחאב לכבוש רמות גלעד, בזה ידע שיכופר לו מה שהרג הנביאים, שהיה גם כן רציחה ברצון ה', ולכן לא הצליח שם].

(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, פרשת וישב אות ב)

כל מי שנקי מחטאי התאוה צריך שמירה יתירה בעניני כעס ורציחה שהוא עלול להם, וכידוע דלא תרצח ולא תנאף הם שני הפכים, והם ימין ושמאל ברע... וכל זרעא דיוסף הם שומרי הברית כנודע, ורציחה שכיחא שם, כמו שאמרו בגלעד שכיחי רוצחים, בשכם שכיחא רוצחים.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות קיז)

ועשו כוחו רציחה וכעס... נופל ביד זרעה של רחל (פסיקתא רבתי יב) כי הם גם כן בכח זה, וכמו שאמרו בגלעד שכיחי רוצחים בשכם שכיחי רוצחים... ובהם הבירור דאין כעסו ככעס עשו אשר עברתו שמרה נצח... דמדת כעס שנברא בעולם אינו אלא לחול על ראש רשעים, והוא עמלק שהוא ראשית גוים, שבו נאמר תמחה, ועל כן עשו שורש הכעס כי בעבורו נברא מדת הכעס בעולם. ועל כן זרעא דיוסף ורחל, שבהם מדת הכעס דקדושה, הם שופכים חמתם במקום שראוי לכעוס בעמלק.

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, אות טז)

כל ענינים חלוקים בעולם שנה נפש, כידוע מספר יצירה. ובנפשות ידוע דאין שום נפש דומה לחברתה... ומסתמא הוא הדין בעולם, אין שום מקום דומה לחבירו, כדרך שאמרו בגלעד ושכם שכיחי רוצחים... דכל אומה יש לה כח מיוחד, והוא גם כן מצד המקום אותן שנקראים על שם מקומן.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות לט)

חבר אינו צריך התראה

[בזה יש לפרש את הפסוק, "בא אל פרעה", ופירש רש"י, "והתרה בו". ולכאורה קשה, הרי אונקלוס מתרגם "אני הכבדתי" - "אנא יקרית", א"כ הוא כמו חבר, שאינו צריך התראה? התשובה היא "למען שיתי אותותי" - אני אעניש אותו בעונש מיוחד, ומה שחבר א"צ התראה הוא משום שהוא יודע מה העונש שכתוב בתורה על העבירה, אבל כאן פרעה אינו יכול לדעת, ולכן צריך התראה.]

(רבי חיים בצלאל פאנעטה, דברי בצלאל, דף יב ע"ג) לטקסט

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300