לקט באורי אגדות ממסכת מכות דף כג ע"א

לדף הראשי על אגדות מכות

כג ע"א

כל המבזה את המועדים כאילו עובד עכו"ם

וענין המבזה את המועדות - שעושה מלאכה בחולו של מועד ובז אל העונש, מפני שאין איסור מלאכת חולו של מועד מפורש בתורה. וזהו על דרך משומד לדבר אחד להכעיס, אשר בארנו כבר כי אין לו חלק לעולם הבא. ואמרו רז"ל (בכורות ל ע"ב): הרי שבא להתגייר ואמר: הרי אני מקבל עלי כל התורה חוץ מדברי סופרים - אין מקבלים אותו. ואמרו רז"ל: המבזה את המועדות כאילו עובד עבודה זרה.

(שערי תשובה, שער שלישי אות קמו)

פירש הרב שבלי הלקט ח"א סי' ד"ך (והוא בכ"י) משם רש"י ז"ל: חול המועד, שעושה מלאכה ונוהג בהן מנהג חול באכילה ושתיה וכו' ע"ש. וכן פירש רש"י ז"ל בפירוש אבות, וכן פירש שם רבינו עובדיה ז"ל. ועמ"ש אני עני בשמחת הרגל רות דף מט, ע"ש.

(חיד"א, מראית העין כאן)

דבר זה מבואר, כי המועד הוקבע שיהיו חוגגין אל ה' יתברך ועובדים עבודתו יתברך, והוא נקרא מועד מלשון "ונועדתי לך". כי השנים שהם מתחברים ומתועדים יחד נקרא מועד, וכן הרגל הוא שיהיה ה' יתברך מתוועד עם עמו ומתחבר להם. ומי שמבזה את המועדות כאילו אינו רוצה בחיבור הזה, ומתדבק באחר. ולכך אמרו במסכת [יומא] (נד ע"א), כשהיו ישראל עולים לרגל היו מגביהין להם הפרוכת והיו מראים להם, כי עלייתם לרגל הוא עצם החיבור שנקרא "מועד", ולפיכך אז היו מראים להם זה. ולכך אמר המבזה את המועדות, ולא אמר המבזה הרגלים כלישנא דקרא.

(מהר"ל, חדושי אגדות כאן)

בעל ילקוט יהושע כתב הטעם, כי המבזה את המועדים פוגם בחשיבות וקדושת עם ישראל, כי המועדים הם זכר ליציאת מצרים, לבנין האומה להיותה גוי אחד, וכיון שאינו נותן ערך לעם ישראל, סופו להיפרד ממנו להתחבר לעובדי ע"ז ולכפור חלילה באלקי ישראל, כי קודשא בריך הוא ואוריתא וישראל חד הוא. ובצדק אמרו שהמבזה את המועדים כאילו עובד עכו"ם, כי ביזוי המועדים הוא פגם באחד דלתתא, ישראל גוי אחד, ועכו"ם הוא פגם באחד דלעילא אחדות ד', ושמירת המועדים היא סייג וגדר לשמור האמונה באחדות האלקות.
בעל עין אליהו מביא דברי הפנים יפות בשם המדרש על הפסוק "ויאמינו בד' ובמשה עבדו", אם במשה האמינו בה' לא כ"ש, אלא כל המאמין בעבד ד' כאילו מאמין בהקב"ה, ובהיפך, מי שאינו מאמין בעבד ד' נחשב כאילו אינו מאמין בהקב"ה. והיות שמלאכת חוה"מ לדעה אחת היא מדרבנן, ולכן איש ישראל שאינו מאמין בדבריהם הוא ככופר, ואף הדעה שהיא מדאורייתא, אבל הלא דבר זה אינו מבואר בתורה בהדיא, ואם הוא אינו מאמין בדברי החכמים שאומרים שמלאכת חוה"מ מרומזת בתורה והוי דאורייתא, הוי ג"כ ככופר כיון שאינו מאמין בדבריהם.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

[הכוונה שלועגים על שבת ויו"ט כמו שהפילוסוף הרומאי סנקא לעג על ישראל ששובתים בשבת, כאילו אנחנו עצלנים ושונאים עבודה.]

(רבי זאב וולף מישעל, דברי חכמים, עמ' 219) לטקסט

כל המבזה את המועדים כאילו עובד עכו"ם דכתיב אלהי מסכה לא תעשה לך

המבזה המועדות כאילו עובד ע"ז. גם כתבו חז"ל דכתיב שבת אצל המועדות בפ' אמור, לומר המקיים המועדות מעלה עליו הכתוב כאילו קיים השבתות, וכן להיפוך. ע"ש... והנה בחינת יום טוב הוא להמשיך הארה לתוך הטבע ממש, ולכך ניתן לישראל, שתלוי בקדושת ישראל דקדשינהו לזמנים, שע"י בני ישראל נמשך הארה להנבראים. ודביקות המעשה בשורש המחיה הכל, זה בחינת המועדות. וז"ש אלהי מסכה לא תעשה כו', שבכל מעשה צריך האדם להאמין שיש בו חיות השי"ת אף שנראה נפרד ומתנגד להקדושה. וע"י אמונה זו זוכה להסיר המסך המבדיל ומסתיר, ויוכל לראות איך כל דבר קטן וגדול הוא ממש מחיות השי"ת בלבד. והוא בחי' אמונה. וכ"כ בזוה"ק משפטים, כי המבזה המועדות כעובד ע"ז משום דאינון רזא דמהימנותא. ע"ש. והמבזה המועדות הוא שמפריד עוה"ז ומפריש בין שבת שכל הדברים עולין כו' וביו"ט אין בו אמונה כראוי. והוא עבודה זרה באמת, שעושה מסך ומבדיל בין החיות שיש בעולם הטבע ג"כ.

(שפת אמת, ספר ויקרא, לפסח, שנת תרל"א)

כל המספר לשון הרע וכו' וכל המעיד עדות שקר

עיין בספרי פסחים קיח, שלכן השתמשו בלשון "המספר", כי דרך מספרי לשה"ר לומר שהוא מספר בשם חברו, ולכן סמכו המספר לשה"ר למעיד עדות שקר.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

כל המספר לשון הרע וכו' ראוי להשליכו לכלבים

כתבו גורי האר"י זצ"ל, דהמספר לשון הרע מתגלגל בכלב. ואיכא מאן דאסמכיה אקרא "ויקרא לה נבח" [במדבר לב, מב] וכו' - "לה" ר"ת לשון הרע, "נבח" - מתגלגל בכלב נובח. ועי' מה שכתבתי איזה רמזים בקונטריס חדרי בטן פ' מטות. ע"ש באורך.

(חיד"א, פתח עינים כאן)

דורשי רשומות רמזו בפ' "ויקרא לה נבח בשמו" - "לה" ר"ת לשון הרע, נבח - מתגלגל בכלב, וזהו "נבח" - פירוש, כלב נובח. עכ"ד. ואפשר רמז ואסמכתא דבתיבת "לה" יש תרי טעמי, לרמוז דיש ב' טעמים, כמ"ש הרב זרע בירך, אחד שמתמעטין מזונותיו ככלב, ואחד שכופר בעיקר, וקליפת כלב בלאדן בלאדון. ע"ש. וזה רמז תרי טעמי. ועוד יש לרמוז דר"ת "ויקרא לה נבח" גימטריא א-להים, דמדת הדין מתוחה כנגדו, וסופי תיבות "לה נבח" גימטריא "אחד", שכופר בעיקר, באחדות ה'. ואפשר עוד לרמוז, כי יען התיקון ללה"ר הוא לעסוק בתורה, כמ"ש פ"ג דערכין [טו ע"ב], דכתיב "מרפא לשון עץ חיים" [משלי טו, ד], לכך רמז "נבח בשמו" גימטריא "זאת", כלומר התיקון הוא זאת התורה. גם אמרו שם פ"ג דערכין דאי לאו בר הכי ישפיל עצמו, דכתיב "וסלף בה שבר ברוח" [משלי שם]. לכן רמז "נבח בשמו", וב' תיבות והכולל גימטריא "שפל", דאם ישפיל עצמו, תיקון ללה"ר, כמ"ש בש"ס.
ואגב נאמר דעיקר התורה הוא להיות עניו, ובזה יזכה לכוין להלכה, ולרמז זה, "זאת" גימטריא עם ג' אותיות "שפל" עם הכולל, כי אז תתקיים בו התורה, וכמו שהארכנו בעניותנו בכמה דוכתי בס"ד. וגם אפשר יש רמז דהעניו הוא מרכבה לשכינה, כי "שפל" גימטריא "זאת", שהיא השכינה כידוע, וזה רמז תורה שבע"פ היא כנגד מלכות, כי "זאת" נקראת התורה, ו"זאת" היא מלכות. ואפשר רמז ז"א זעיר אנפין, "זאת" עם ג' אותיות גימטריא "קדוש", שבאים לו מוחין דאבא, ואז הוא זיווג, בסוד אחותי בת אבי. וא"ש ההי"ב, ודוק כי קיצרתי.

(חיד"א, מראית העין כאן)

של חמור וכו' ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע וכו' יבא מי שמכיר וכו'

פירוש כי לכך היה הרצועה של עגל, שהוא שור, ושני רצועות של חמור היו עולות ויורדות בו, עד שיהיו הרצועות (שהיו) [של] מלקיות של שור ושל חמור, על שם ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו. ומפני שהאדם חטאו ע"י גוף ונפש, ואמר הכתוב כי אלו שניהם מכירין קונם, והגוף שהוא דומה לחמור שהוא חומר בלבד, והשור דומה לנפש שיש לו כח, וכתיב (משלי יד, ד) "ורב תבואות בכח שור". והכתוב אומר כי אלו שניהם הם שומעים ומשעבדים עצמם לאדון שלהם, ואילו הגוף והנפש אינם שומעים לאדון שלהם הוא ה' יתברך, לכך ילקה באלו שניהם.
ודע עוד כי אלו שנים מתחלפים, השור מכיר קונהו אשר מושל עליו בכח, ומחמת היראה הוא מכיר אדון שלו, והחמור מכיר את אדון שלו מחמת הטובה אשר הוא מקבל ממנו אכילה ושתיה. כי החמור שאין בו דעת כלל ומכיר את הטוב שהוא האבוס, ודבר זה מכיר החמור, והשור יש בו דעת יותר וידע כי האדון רודה בו בכח, ומפני כך יש לו יראה ממנו. והאדם היה לו להכיר הטוב שה' יתברך עושה עמו, ומזה היה ראוי שיהיה לאדם האהבה ולא יעבור מצות בוראו... כי לא היה ראוי שיהיה גרוע מן החמור שמכיר הטוב של אדון, כך היה ראוי לאדם להכיר הטוב של בוראו ויעשה מצותיו. והיה לו להכיר הרע שה' יתברך מביא עליו אם עובר מצות בוראו, ולא היה ראוי שיהיה פחות מן השור שמכיר קונהו וירא ממנו, ולכך היו הרצועות של שור ושל חמור.

(מהר"ל, חדושי אגדות כאן)

אמר "ידע שור וגו'" נגד ב' דברים - היראה והאהבה, שראוי היה שיהיו נמצאים בישראל. כי יש בעל חי כמו השור, מכיר מי שהוא תחתיו ותחת רשותו, אשר יכול לעשות עמו כרצונו, והוא ירא מפניו. לכך אמר "ידע שור קונהו", כי ידע מי שהוא אדון לו מושל עליו. ומפני שהשור הוא מלך בבהמות, ועם כל זה ידע קונהו שהוא אדון לו, לכך אמר "ידע שור קונהו". ונמצא בעל חי כמו חמור, שאינו מכירו בענין זה, מכל מקום הוא מכיר הטוב שיש לו אצל בעל שלו, ונמשך אחר בעליו. ועל זה אמר "וחמור אבוס בעליו", שהוא הבעל חי החומרי ביותר ואין לו חכמה, מכל מקום מכיר את בעליו בשביל טובתו, שמיד הוא רץ אל האבוס שממנו אכילתו. אבל "ישראל לא ידע וגו'", רוצה לומר שנקראו על שם השררה, והיה ראוי להם לדעת שררת וממשלת הקב"ה, אשר הוא מושל על הכל, כמו שידע השור - שהוא מלך - את שהוא אדון לו, ועם כל זה לא ידעו דבר זה להיות יראים מפניו. ואמר "עמי", כנגד החמור שזכר, שנקראו "עם" על שם שהם אומה בלבד. ומזה הצד היה להם לדעת מי שהוא מטיב עמו, שהחמור ידע אבוס בעליו, אבל "עמי לא התבונן" הטובות שעשיתי עמהם, ועוד אפשר לעשות להם לעתיד, בשביל כך היה ראוי להיות נמשכים אחר ה' יתברך בעבותות האהבה, כמו החמור הנמשך אחר אבוס בעליו.
והיינו דאמרינן במסכת מכות: מי שנתחייב מלקות היו מלקין אותו ברצועה של עגל על שם "ידע שור קונהו". ולמה לא היה מלקין אותו ברצועה של חמור על שם "וחמור אבוס בעליו"? [כנראה, היתה לו גירסה אחרת בגמרא]. אבל המלקות מפני שעבר הלאו בתורה, ולא היה בו יראה להכיר את מי שציווה עליו שלא לעשות. והשור מכיר את האדון וירא מפניו, ולכך ילקה ברצועה של עגל. אבל לא שייך שאין מכיר הטובה שיש בלא תעשה, שאין בלא תעשה תשלום שכר טוב, ועיקר השכר הוא על קיום מצות עשה, כדמוכח בפרק קמא דקידושין (לט ע"ב) על מתניתין 'העושה מצוה אחת מטיבין לו וכו''. הרי שהכתוב אומר כי דבר פלא הוא שלא יהיה בישראל הדבר שנמצא בבעלי חיים הטבעיים, שבטבעם נמשכים אחר היראה מן האדון, ולהכיר הטוב.

(מהר"ל, נצח ישראל, פרק ב)

ורבנן אין מזרזין אלא למזרז

בעל עיני כל חי מפרש המאמר על דרך המוסר, כי חז"ל רצו ללמדנו מידת הענווה, שהיא יקרת הערך ובפרט אצל ת"ח, כי בדרך הטבע מי שהוא גאה, אם מזרזים אותו בדבר שהוא יודע, אז הוא מקפיד וכועס מדוע זירזו אותו. ממילא באמרם "אין מזרזים אלא למזורז" הורו אותנו על הענווה, שלא יקפיד אם מזרזים אותו אף שהוא מזורז.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

מכה רבה לימד על הראשונות שהן מכה רבה

ברש"י וכן ברע"ב נדחקו בהבנת מכה רבה. ובעל ילה"ג מפרש "לימד על הראשונות שהן מכה רבה", על פי דברי הרמב"ם בפי"ט מהל' סנהדרין, שחשב שם בסך הכולל למנין הלאווין שחייבים עליהם מלקות, שהם שתי מאות וזיי"ן, ועל פי זה אפשר לומר שזה רמזו לנו חז"ל, דמש"ה כתיב "מכה רבה", ללמד על הראשונות, היינו על כל הלאווין שחייבים עליהם מלקות, שהם במנין "רבה", דהיינו ר"ז.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

כפתוהו ורץ מבית דין פטור וכו' כשלקה הרי הוא כאחיך

כשאדם מתייסר באיזה אבר או באיזה כח מכוחותיו [כי שבעים כוחות בנפש נגד שבעים אומות ברע כידוע], מסתמא בו חטא, ומיד שלקה הרי הוא כאחיך כמו שאמרו ז"ל [ואפילו רק כפתוהו וכו' כמו שאמרו במכות, וכדרך שאמרו (שבת קכא ע"ב) בנחש שהיה רודף אחריו, כי בזה יצא ידי עונשו ויסורין שלו בפחד שחשב שישכנו. וכן היה באמת, דמן השמים נזדמנו וכו' כדאיתא התם, רק שחסו עליו ופדאוהו על ידי הפחד, על דרך שאמרו (ברכות נה.) חלמא בישא וכו', כי כששב באמת אז כל עניני העולם הזה הוא כחולמים].

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות קסא)

כל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתם

"כדי" - ב' במסורה: "כדי רשעתו במספר", ואידך "והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו" (ויקרא כה, כו). זה שאמרו חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן. וזהו "כדי רשעתו", שלקה, "כדי גאולתו", שנגאל ונפטר.

(בעל הטורים, דברים, פרק כה, פסוק ב)

סוד המלקות שציוותה התורה עליו, וגם ארז"ל כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן וכו'. סוד הענין, הוא להסיר כתם החטא אשר נכתם האיש החוטא בנפשו ולטהר נשמתו. לא מפני העונש והטורח למקבלו, אלא הוא כמי ששותה סם המוות, ונותנים לו מעט צרי להצילו מהמיתה, ואעפ"י שהצרי אינו מר, מצילו בסגולה שיש בו. ככה הוא המלקות, מי שמקבלו בוידוי והכנעה ובכיה ובושת פנים, הנה הוא מצילו מעונש גיהנם המר, דכתיב "ארבעים יכנו לא יוסיף" וכו'. ופירוש הפסוק הוא כך, "ארבעים יכנו", בעוה"ז, "פן יוסיף להכותו", בעוה"ב, "מכה רבה".

(האר"י, ספר הליקוטים, פרשת תצא, פרק כה)

נפש האדם מישראל "אשר ימות" אחר כך "ולא יתחטא" בעולם הזה, שלא קיבל עונשו, דאם היה מקבל עונשו בעולם הזה אמרינן: כל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתן. אך "אשר ימות ולא יתחטא" על ידי אחרים, היינו מצד ה' יתברך, שלא קיבל עונשו בעולם הזה, "את משכן ה' טימא ונכרתה" וגו'.

(פרי צדיק, פרשת חקת, אות יב)

כל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתם וכו' ונקלה אחיך לעיניך כשלקה הרי הוא כאחיך

ונקלה אחיך לעיניך - עד עתה קראו רשע, "והרשיעו את הרשע", "והיה אם בן הכות הרשע", "כדי רשעתו", אבל מאחר שקבל דינו קוראו אחיך. וכן דרשו רז"ל: ונקלה אחיך, כיון שלקה הרי הוא אחיך. ומן הכתוב הזה הוכיחו ז"ל במסכת מגילה [ז ע"ב]: כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן, שנאמר ונקלה אחיך, כיון שלקה הרי הוא אחיך. ואין הפטור הזה על המלקות שלנו, כי מלקות שלנו אינו אלא כדי שיתבייש האדם, והבושת הוא אחד ממיני כפרה, הוא שאמר הנביא ע"ה (יחזקאל טז, סג): "למען תזכרי ובשת, בכפרי לך לכל אשר עשית". אבל הוא אמור על המלקות שהיו נוהגין בזמן התלמוד, שהיו מקרין אותו והיו כופתין את ידיו על העמוד... ותראה מלת אחי"ך בגימטריא ארבעים חסר אחת, ורמז לך הכתוב כי כיון שקבל מלקות כמנין אחיך הרי הוא אחיך.

(רבינו בחיי, דברים פרק כה פסוק ג)

הגם שדרכי הנהגה הזאת בפרטות המתנהג עם כל אחד ואחד... היא נעלמה מעיני כל חי... אמנם בדרך כלל הנה היא נראה קצת לעינינו ג"כ איך נעשה הכל במשפט והכל בדין, ומתקיים משפטי התורה בדיני כריתות ואבדון להמחויבים בה, עד שכמעט כבר נפרע מהם דינם גם בעוה"ז ע"פ דרכי התורה ג"כ. והוא כל הרעות והתלאות הגדולות והנוראות שמתחלפים ועוברים על כלל ישראל, מעינוי ומעוני ומחלאים רעים ונאמנים, ומכל פחדים הבאים מדבר וחרב ושבי וביזה. וכבר אמרו מכות כג ע"א: כל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתם, ובפרט בהכאה שאין לה קצבה, הרי הוא חמור ממיתה כמ"ש כתובות לג רע"ב... ואמרו עוד במכות כג: ונקלה אחיך לעיניך - כיון שנקלה הרי הוא כאחיך... והרי בכל זה הנה נעשה כל דין כריתות ודין ד' מיתות ב"ד בכלל ישראל, וכבר נפרעו ונפטרו מכל וכל גם ע"פ משפטי התורה. ואם עדיין נשאר באחד איזה חטא ושמץ דופי, הלא מיתה ממרקת, וחיבוט הקבר ועונשי גיהנם מנקין אותו, ולא נשאר מעתה על שום אחד מישראל איזה חוב ושטר פירעון ממשפטי התורה לעכב אותו מתקוה העתידה. וע"י כ"ז הנה יזכו כולם לכל תקות חמדת ישראל.

(ר' שלמה אלישוב, הקדמות ושערים, שער ו פ"ט = שערי הלשם חלק ב, סימן יג, פרק ד)

ונקלה אחיך לעיניך כשלקה הרי הוא כאחיך

הנה במדרש [דברים רבה ח, ב] איתא: שמא תאמרו, לרעתכם נתתי לכם את התורה? לא נתתי את התורה אלא לטובתכם. והנה לכאורה הוא מוקשה מאד, איך נחשד להקב"ה, שהוא מקור הטוב והחסד, שיתן לנו התורה לרעתנו? אלא ביאור הענין הוא כך: יש בתורה כמה פרשיות בעניני הלכות, איך להעניש החוטאים, במיתה או במלקות או בממון. שיחשוב האדם, שאלו הענינים באים בשביל שהקב"ה כועס על החוטא, ועל כן הביא עליו העונשים לרעתו. אבל באמת לא כן הוא. הקב"ה מביא עליו העונשים כדי לנקותו, שכן אמרו חז"ל במחויב מלקות, מפני שעבר על לאו דאוריתא, על הפסוק "ונקלה אחיך לעיניך", כיון שנקלה, הרי הוא כאחיך. וכן אפילו במחויבי מיתות, אומרים לו, התודה, שכן כל המתודה, יש לו חלק לעולם הבא. ומזה נלמד לכל ענינים הכתובים בתורה, כגון בגנב, שכתוב (שמות כב, ב), "אם אין לו, ונמכר בגנבתו", שהוא כדי להשיב הגזלה לבעליו, והוא ינקה מעון גזל, אף שע"י זה יורד מקדושתו... שזה כדאי לו יותר משישאר עליו עון גזל, ויצטרך ע"י זה לחזור ולבוא בגיהנם בגלגול.

(רבי ישראל מאיר הכהן, שמירת הלשון, ח"ב, פרק כח)

וכשאכל מעץ הדעת, נשקע בתאוות הגופניות, ואהב החומריות. הנה כי כן, מדה כנגד מדה, אבד יקר רוחניותו, ונשאר גשמי במספר הימים שנגזר עליו, עד שישבע פרי חטאו, ושב ורפא לו. הכלל הגדול "כיון שלקה הרי הוא כאחיך", אז ישוב לאיתנו הראשון, וגם ישתלם מציאותו מה שלא נעשה.

(רמח"ל, דעת תבונות, אות קכו)

...שיקום עליהם משפטו יתברך לנקות העולם מהם, בהעמיס את הרשעים ענשם, שאז "כיון שלקה הרי הוא כאחיך"... שיהיו סדרי הנהגתו יתברך מסודרים במשפט ישר, אשר בכח הסדרים האלה ינקה העולם מן הרעות... בדרך המשפט המזרה כל רע על ידי העונשים; כי עד שלא יגיע הזמן העתיד שהקב"ה בממשלתו ימחה החטאים, הנה אין דרך לניקיון העולם אלא יושר המשפט.

(רמח"ל, דעת תבונות, אות קמו)

ובעולם הזה נאמר (שמות לג, כ) "כי לא יראני האדם וחי", דאפילו משה רבינו ע"ה לא זכה למראות פנים... אבל [צדיקים] במיתתן רואין (במדבר רבה יט, יח). והיינו על דרך משלקה הרי הוא כאחיך, דמשקיבל עונשו על חטא אדם הראשון הרי הוא כלאחר התיקון, דלעתיד נאמר (ישעיהו נב, ח) "עין בעין יראו בשוב ה'".

(רבי צדוק מלובלין, מחשבות חרוץ, אות יח)

ודבר זה אינו מצד סדר הבריאה כלל, להיות מלחמה ושנאה בעולם. והכתוב מזהיר "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח), "לא תשנא אחיך" וגו' (שם פסוק יז). ואפילו רשע גמור כיון שלקה הרי הוא כאחיך, וגם כל ישראל נקראים אחים וריעים באמת, וכל תענית שאין בו מפושעי ישראל וכו' (כריתות ו ע"ב), שאף הם מכלל האגודה.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות מח)

[כיון שלקה וקיבל עונש הרי תוקן, וע״כ ״אחיך הוא״ וסיבת הדבר - כי העונשים והיסורים באים כדי לקשר את האדם לה׳, ושיעזוב את גילולי אבותיו.]

(רבי ברוך שלום אשלג, ה' שמעתי שמעך (תשסז), כרך א, מאמר יב עמ' כה)

מה אם העובר עבירה אחת נוטל נפשו עליה העושה מצוה אחת על אחת כמה וכמה שתינתן לו נפשו

וזה לבדו גילוי עצום באלו הענינים למי שלא הוכה בסנורי הפתיות הגמורה. משל למלך ששלח אחד מבני ביתו לאחד האיים הרחוקים, לייסר ולשפוט וליישר העם אשר בה, כי פרוע הוא. וציווה עליו לאמר: התחזק והיה לבן חיל ככל אשר צויתיך, השמר לך, אל תחת, ואל תרשע בשליחותך, פן תספה בעוונך כאחד הנבלים. שלא הוצרך לאמר לו שאם יעשה הטוב והישר בשליחותו ישוב לבית המלך ויקבלוהו בשמחה, כי הדבר מחוייב מעצמו, כי שם מושבו. וכן הנפש הזאת אשר שלחה אלקים להחיות רוח שפלים, אשר כולם פגרים מתים, וליישרם בכל מעשיהם, אין להבטיח אותה שבהשלים שליחותה על נכון תשוב אל האלקים אשר נתנה, אבל יש להתרות בה ולזרזה שאם תפשע בשליחותה היכרת תיכרת ולא תשוב עוד למעונה.
וכמה הפליגו חכמי המשנה... אמר ר' חנינא בן גמליאל ומה אם העובר עבירה אחת נפשו נטלה עליה, העושה מצוה אחת על אחת כמה וכמה שתנתן לו נפשו. וענין הקל וחומר הוא מבואר באימות כל מה שכתבנו בענין הנפש, ולזה לא זכרה התורה בכל המקומות ההנה האיש, רק הנפש, כי העונש והשכר העצמי הוא אליה.

(עקידת יצחק, שער ע)

וכל העושה מצוה אחת נותנין לו נפשו, דאם העובר עבירה נוטל נפשו עליה, העושה מצוה עאכ"ו שתינתן לו נפשו, דמדה טובה מרובה ממדת פורענות אחד מחמש מאות, דבמדת פורענות כתיב "פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים", ובמדה טובה כתיב "ועושה חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצותי", ומתרגמינן "לאלפין דרין", ארבע דורות כנגד אלפים דורות, היינו אחד מחמש מאות, מיעוט לאלפים אינו פחות משני אלפים, וכ"ש אם כפשוטו דמשמע אלפים עד סוף כל הדורות.

(שו"ת בנימין זאב סימן קצה)

העושה מצוה אחת על אחת כמה וכמה שתנתן לו נפשו

[קשקשת, סימן טהרה של דגים, שמגינה על הדג, מקבילה למצוות שמגינות על ישראל שלא יתבולל בגוים, כי התנהגותו השונה, הציצית והמזוזה, גורם לו להתרחק מהגוים. ושו"ע, יו"ד, פג, א, פוסק שדי בקשקשת אחת כסימן טהרה, כי די במצוה אחת לשמה להגן על היהודי שלא יאבד בין הגוים. אבל הרמ"א שם כותב שצריך שהקשקשת תהיה תחת לחייו או זנבו או סנפירו - כי צריך שאותה מצוה שהוא עושה יהיה במעשה שמראה שהוא מושל ביצרו, כגון בדבר מאכל, שאינו אוכל מאכלות אסורים, ובזה מראה הוא נבדל מהגוים - זה לחייו; או שמראה שהוא מושל ביצרו בענייני עריות - זה זנבו; או שהוא שומר שבת גם כשהוא גר בין הגוים, או מקיים איזו מצוה שלועגים עליו חבריו - זה סנפיר, שבו הדג מכוון את תנועתו נגד שטף המים].

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 80) לטקסט

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300