כט ע"א

שבכל מקום שגלו שכינה עמהן
15

על הגלות הזה... שנאמר "ויתן לשבי עזו ותפארתו ביד צר", וזהו סלוק רוח הקודש. וזהו שתקנו בתפלה "מפני היד שנשתלחה במקדשך"... ודומה לזה מה שאמרו ז"ל: כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם. ועוד אמר בג' מקומות פירש הכתוב שישועתן של ישראל הוא ישועתו של מקום וכו'.

(רמב"ן, האמונה והבטחון, פרק י)

אמרו בסוף מסכת כתובות (קיא ע"א): אינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו לאחר מיתה... אם כן יעקב אבינו שמת בחוץ לארץ מאי אהני ליה שנקבר בארץ ישראל? וכן התעוררו בזוהר בפרשה זו, והכי איתא שם (ח"א רכה ע"ב)... תמן תנינן, מאן דנפיק נשמתא ברשותא אחרא וגופא דיליה אתקבר בארעא קדישא, עליו כתיב "ותבואו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה", ויעקב אמר "וקברתני בקבורתם" ונשמתיה נפק ברשותא אחרא. א"ר יודא, שאני יעקב דשכינה הוה אחידת ואתדבקת ביה... אבל עדיין יש להקשות קושיא זו לגבי יוסף שמת בארץ טמאה, והועלה אח"כ להיות נקבר בארץ ישראל. ואפשר שגם יוסף מתורץ בענין ההוא, והוא לפי מה שכתב הזוהר במקום אחר, כי סיבת גלגול יוסף למצרים קודם אביו ואחיו וביתם, הוא שיהיה מדור לשכינה שתרד עמהם בגלות, כי בכל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהם. ואם כן גם ביוסף נאמר שהשכינה הזדווגא בנשמת יוסף.

(של"ה, פרשת ויחי תורה אור אות ד)

הרי שהיה רצון ה' יתברך בזה שיכביד פרעה כו', ואז מתוך החושך יבוא יתרון אור. "יהי שם ה' מבורך", תחילה יסורין ולבסוף שלוה. וכביכול עמנו הוא בצרה, כי קודם שיתגלה שמו הגדול לעתיד, אז כביכול השכינה בגלות, וכמו שאמרו רז"ל: בכל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהם כו', וזהו שכתוב "עמו אנכי בצרה", ואין צרה כצרה הזאת, להיות בעוונותינו השכינה גולה. ויש רמז לזה בפסוק "וימררו את חייהם", שמררו כביכול כחם של ישראל למעלה שהיא השכינה, והיא "חייהם" של ישראל למעלה. ועל זה רומז גם כן "למען ענותו בסבלותם" (שמות א, יא), וענותו קמי כלפי מעלה כביכול.

(של"ה, פרשת שמות תורה אור אות ג)

ענין גלות השכינה, ו"שפחה כי תירש גבירתה" הנאמר בקרא [משלי ל, כג], כמו שכתב בכתבי האר"י ז"ל, הוא, כי כל זמן שישראל בארץ ישראל הוא משפיע לארץ ישראל, והפסולת והתמצית הם משפיעים לשרים ומזלות חוץ לארץ, אשר משטרם על גויי הארצות, אבל כשאנו בגולה בין עמים, אז הקדוש ברוך הוא משפיע לשר ההוא, כדי להשפיע לישראל שתחת ממשלתו, והוא לוקח לעצמו ועמו השפע, והתמצית ופסולת לישראל, כאשר האריך בזה. וזהו "שפחה כי תירש גבירתה", כי השר מקבל השפע ונותן הפסולת לישראל. וזוהיא גלות השכינה שאנו חייבים להתאונן ולבכות עליה בלב קרוע ומורתח, כי זהו נגד הטבע, כי מטבע צדיק וישר להשפיע לצדיקים וישרים... ומזה תבין מה שאמרו [איכה א, ג] "גלתה יהודה", כי תש כחם כנקבה, והרצון כי מקדם היו הם משפיעים לאומות, והיו הם בבחינת זכרים, ואומות העולם נקבה, אבל בגלות הם מקבלים מאומות העולם והם זכרים, ואנחנו נקבות המקבלים שפע, ולכך תש כוחנו כנקבה.

(יערות דבש, חלק א, דרוש י)

אי אפשר לרשעים להתחיל לעבוד ה' בלי שיעשו תשובה על העבר תחלה, לשבר הקליפות שהם מסך מבדיל ומחיצה של ברזל המפסקת בינם לאביהם שבשמים, ע"י שבירת לבו ומרירת נפשו על חטאיו... והיא בחי' תשובה תתאה, להעלות ה' תתאה להקימה מנפילתה שנפלה אל החיצונים, שהוא סוד גלות השכינה כמאמר רז"ל גלו לאדום שכינה עמהם, דהיינו כשהאדם עושה מעשה אדום, מוריד וממשיך לשם בחי' וניצוץ אלהות המחיה את נפש רוח נשמה שלו, המלובשים בו בנפש הבהמית מהקליפה שבלבו שבחלל השמאלי המולכת בו בעודו רשע ומושלת בעיר קטנה שלו, ונר"נ כבושים בגולה אצלה, וכשנשבר לבו בקרבו ונשברה רוח הטומאה וסטרא אחרא ויתפרדו כו', היא קמה מנפילתה וגם נצבה.

(רבי שניאור זלמן מלאדי, תניא, ליקוטי אמרים, פרק יז)

...הרשעים ופושעי ישראל, קודם שבאו לידי נסיון לקדש השם, כי בחי' החכמה שבנפש האלהית עם ניצוץ אלהות מאור אין סוף ב"ה המלובש בה הם בבחי' גלות בגופם בנפש הבהמית מצד הקליפה שבחלל השמאלי שבלב המולכת ומושלת בגופם, בסוד גלות השכינה כנ"ל.

(רבי שניאור זלמן מלאדי, תניא, ליקוטי אמרים, פרק יט)

רצון העליון בבחי' פנים הוא מקור החיים המחיה את כל העולמות, ולפי שאינו שורה כלל על הסטרא אחרא, וגם בחי' אחוריים של רצון העליון אינו מלובש בתוכה ממש אלא מקיף עליה מלמעלה, לכך היא מקום המיתה והטומאה, ה' ישמרנו, כי מעט מזער אור וחיות שיונקת ומקבלת לתוכה מבחי' אחוריים דקדושה שלמעלה הוא בבחי' גלות ממש בתוכה, בסוד גלות השכינה הנ"ל.

(רבי שניאור זלמן מלאדי, תניא, ליקוטי אמרים, פרק כב)

נודע שגם השכינה הקדושה ירדה לגלות עם ישראל וכמאמר חז"ל בכל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהם. וענין גלות השכינה הוא גם כן עבור זה שירדה לעמקי הקליפות בכדי להוציא את הנשמות העשוקים שם לבררם ולהעלותם אל הקדושה... ואמנם בחינת הבירור שלה אינו כי אם על ידי האדם בכח הכוונה הרצויה לשם ה', ואז תוכל היא על ידי זה להעלות הקדושה בכוחה, אבל היא בעצמה לא תבררם, לצד שזה נעשה עבור חטא האדם, ומי שקלקל הוא מוכרח לתקן. רק שהאדם לא היה יכול בעצמו להעלות הניצוצות אם לא בכח השכינה הקדושה, אשר "בפשעכם שולחה אמכם" בשביל זה, להיות היא המבררת על ידי כוונת האדם. ועל כן כשיתן האדם זאת אל לבו, ודאי בכל כחו וכוונתו במסירת נפשו ממש יראה לעשות ככל אשר יוכל שלא לכוון לשום דבר בעולם רק על העלאת הניצוצות, שבשביל זה ירדה השכינה כביכול לעומקי הקליפות האלה להעלותם משם. ומכל שכן שחיל ורעדה יאחזנו שלא למלאות תאותו להוריד הניצוץ עוד יותר ויותר, שבשביל זה תוכרח השכינה הקדושה לירד עוד יותר לבור תחתיות בשביל הניצוץ, ואין לך עוון גדול מזה.

(רבי חיים טירר, באר מים חיים, פרשת כי תשא, פרק ל פסוק יב)

במשל אחד, כי מלך בשר ודם שיש לו בן רע מעללים וחפץ לילך בבתי זונות או לסטים, מתיירא אביו שבבואו שם לא יהיה לו אפשר לחזור כלל, גם פן ירעו לו או יהרגוהו, לזאת מוכרח אביו המלך לילך גם הוא לאותו המקום המכוער, כי בהיותו שם עם בנו לא יעשו לו מאומה, ולא זו בלבד שמוכרח אביו לילך שמה, אלא שמוכרח להקדים את עצמו וללכת שם קודם שילך בנו לשם, כי אם ילך בנו תחלה והמלך אחריו פן ירעו לו קודם בוא המלך שמה. וכאשר המלך אתו, מבקש ממנו: חוס נא על כבודי ועליך וחזור עמי להיכלי. ואם שומע לו, הרי טוב וחוזרים שניהם בשמחה, ואם לאו מוכרח אביו להתעכב עמו כי ירא לעזבו שם. וכאשר בני המלך הטובים רואים שאביהם מתעכב שם, רע עליהם המעשה הזה, כי איככה יוכלו לראות בצער אביהם וחילול כבודו, הם נכנסים ג"כ לשם ומבקשים מאביהם לחזור להיכלו ולא יצטער עוד ולא יבוזה כבודו עוד, ועם שאין נוח למלך לצאת משם, אעפ"כ כצאתם מאותו המקום, והמלך לרוב אהבה שיש בלבו עליהם הוא הולך אחריהם, ואז נשאר בנו שם לבד ונעשה הפקר להם, ומריעים לו הלסטים והורגים אותו. זה המשל. וכן הענין בנמשל, כי האדם כשחוטא מתקרב אל הרע מבחוץ, ועדיין לא נכנס בתוכו כמו שאמר הכתוב (תהלים לו, ה) "יתיצב על דרך לא טוב" כו', אך כשיחטא עוד אח"כ אזי יכנס אל תוך הרע, ויש חשש שישאר שם ויאבד מעוה"ז ועוה"ב, לכן מוכרח כביכול הש"י ללכת אתו באותו הרע, כדי שינצל ושיהיה אפשר לו לשוב משם, ומוכרח כביכול להקדים הליכתו לשם כאמור בהמשל, ולכן כשחוטא האדם פעם ב', מכניס לשם השכינה כביכול, ובחטאו פעם ג' מכניס נשמתו לאותו הרע. וזו ענין גלות השכינה.

(ערבי נחל בראשית דרוש כג [הובא בדברי יחזקיהו ח"א, עמ' יח-יט])

רש"י הביא זה שאמרו ז"ל בעמדו לפני פרעה נאמרה לו נבואה זו... נראה שבכוונה עשה משה שבאם יצטרך לשליחות יבוא לו הדיבור בעמדו לפני פרעה, וזה יהיה לפועל דמיוני למה שנאמר אח"כ (ויקרא טז) "השוכן אתם בתוך טומאותם", ואמרו ז"ל (יומא נז.): אפילו בזמן שהם טמאים שכינה שרויה ביניהם. ובכלל בכל מקום שגלו שכינה עמהם, גלו למצרים שכינה עמהם, גלו לבבל שכינה עמהם, גלו לאדום שכינה עמהם.

(שם משמואל, פרשת בא, שנת תרע"ו, עמ' קמא-קמב)

התרגש משה... על סיומא דקרא, "כי לא אעלה בקרבך", ולא ישאר לו אלא מלאך שלוח לפניהם, בזה התרגש ואמר "ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי", היינו עמי במחיצתי בקרב העם הזה. ונענה ע"ז, שנאמר לו "פני ילכו והניחותי לך", ובאשר לא נאמר אלא "והניחותי לך", דמשמע משה לבדו ולא בקרב העם כולו, חזר וביקש "אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה", ובתרגום "אם לית שכינתך מהלכא ביננא"... שהבקשה היתה ביננא, בקרב העם כולו ולאו דוקא עמי לבד, וכמו שסיים בדבריו "הלא בלכתך עמנו", היינו עם כל העם הזה, וכמו שאמר "ובמה יודע איפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך, הלוא בלכתך עמנו, ונפלינו אני ועמך וגו'. והבטיחו ה' יתברך גם ע"ז, וכמ"ש "גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה כי מצאת חן בעיני" וגו'... וזה שאז בעת הזכרת י"ג מדות אמר "ילך נא ה' בקרבנו". והנה זה שנשאר לדורות כמ"ש (במדבר לה, לד) "כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל", ובספרי שם: אע"פ שהם טמאים שכינה ביניהם. ולא עוד אלא אפילו בגלות אמרו ז"ל גלו לבבל שכינה עמהם וכו', עמהם דייקא.

(שם משמואל, פרשת תשא ופרה, שנת תרע"ח, עמ' רנח)

חז"ל מתארים מציאות השגחתו ית' אִתנו בשני תארים: "השראת השכינה", "שכינה עמהם". ויש ביניהם הבדל גדול. כי יש לנו עִמו ית' שני מיני התקרבות: גלויה ומסותרת. הגלויה - בזמן שאנחנו עושין רצונו של מקום ואהבתו עלינו מתהלך בקרב מחנינו... והמסותרת - בזמן שאין אנו עושין רצונו של מקום ועם כל זה לא זז מחבב אותנו, ואף גם בהיותנו בארצות פזורינו ידו נטויה עלינו... הראשונה כינוה חז"ל השראת השכינה, והשניה שכינה עמהם... כינו השראת השכינה לגילוי הנבואה, אולם המסותרת כינוה בשם שכינה עמהם. אמרו ז"ל... שבכל מקום שגלו שכינה עמהם... והנה בענין הראשון בלי ספק כי מדרגות מדרגות יש בקרבת אלהים וחול שפע גילוי שכינתו ית' לפי מספר השרידים הנושאים יקרת זה הענין ויש הבדל בין רב למעט, אולם בענין השני שהשגחתו בהסתר פנים רק שלא לכלותם, אין נ"מ בין נושאי ההנהגה מיעוטם ורבויים... הנה לא תופר ברית שמירתו אותם.

(רבי יהושע העליר, תולדות יהושע, על אבות פ"ג משנה ז)

בצאת רוח האדם ממנו יפסד חומרו... וכל מה שיכלה הגוף מתרחק הנפש. אבל מ"מ כיון שלבסוף מוכרח להשאר בו עצם לוז, ע"כ מוכרח להשאר בו בחומרו גם קצת מהנפש... אשר מזה יחזור ויצמח התחדשות הגוף עם הנפש ביתר שאת מקודם. כן עניננו עם הקדוש... וענין גלות השכינה הוא כענין גלות הנפש לקבר המקיים השורש... היא מגינה שלא יכלה לגמרי. כן ענין השכינה, כמ"ש 'ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים כו' כי אני ד' אלקיהם' (ויקרא כו, מד), שהוא השורש.

(רבי שמואל מאלצאן, אמונה והשגחה, אות יב, דף יג ע"ב-יד ע"א)

כנסת ישראל היא מיוחדה בזה, שלא רק התלבשות הצינור של האומה היא צריכה לחייה הרוחניים, אלא עצמיות התוכן מוכרח להיות לחייה הרוחניים כולו שלה... כדי שתוכל לספוג אליה עוד פעם אויר כללי של העולם כולו, היו רבים מתוכני קודש שלה מוכרחים להשתפל, ולהיעשות על ידי מכאובים קנינם של עמים רבים, ועל ידי ירידה זו נגרמה עלייה להמון רב של האנושיות הכללית, ומתוך כך הוכשרה האחרונה להיות מסתגלת אל העצמיות היהדותית, לשמש לה על כל פנים בתור איזו הצטרפות סגנונית. ובזה יימלא דבר ד', שיימלא כבוד ד' את כל הארץ, וידעו גויים רבים את שם ד' אלהי ישראל, שירד בגלות יחד עם עמו, להסביר אור תהילתו בין יושבי חושך, כדי למלאות העולם כולו אורה, ולשתף את ישראל עם כל באי עולם, אחרי שכבר הובדל מהם למדי.

(רבי אברהם יצחק הכהן קוק, שמונה קבצים, קובץ ב אות שב = ערפילי טוהר עמ' קיב)

כל ימי הגלות נשבר הכלי לגמרי. והאור בצורתו המופשטת, ובפניה עצומה אך כלפי מעלה, שִימש באומה רק לדאגה כללית איך להחזיק את הלאומיות הרוחנית הטהורה. האור האלהי... האיר בתעופת נוגה בכנסת ישראל. השכינה ירדה עם ישראל לגלות ושרתה בתוכם, והתענתה באשר התענו הם.

(אורות, אורות ישראל, ו, א, עמ' קנח)

...שיסוד קיומם של כל המצות, כולל אלו שאינן תלויות בארץ אלא חובת הגוף, איננו אלא בארץ ישראל (רמב"ן בראשית כו, ה), ולא רק בארץ ישראל עצמה אלא בכל מקום שאוירה של ארץ ישראל מגיע שמה - ובזה מובטחים הם ישראל שלכל מקום שיבואו יתלווה אליהם אוירא דארץ ישראל. ועל זה אמרו כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם, ומקום השכינה הוא באוירא דכיא וקדישא של ארץ ישראל.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום חי"ב, דברים, מאמר ל, עמ' פח)

יש שכינה בישראל מעכשיו ולעולם, ולנצח נצחים, "כימי השמים על הארץ". אין כאן ענין היסטורי אלא על-היסטורי. נפגשים בזיווג של קודשא-בריך-הוא ושכינתיה, באחדות השלמה של "ואתם הדבקים בד' אלהיכם". יש שכינה בכלל ישראל, ויש מאות ואלפי מדרגות בשכינה. "שכינה לא זזה מהכותל המערבי", וכל מקום שגלו ישראל שכינה גלתה עמהם, ושכינה שורה בישראל העוסקים בתורה. שכינה היא כלל ישראל, כלליות נשמת ישראל, הענין האלוהי המתגלה בישראל, בכלליות ישראל - ומתוך כך בנשמה האינדיבידואלית של כל אחד מאיתנו, כפי מדרגתו. השכינה היא הנשמה הלאומית שמתגלה בגוף הלאומי.

(שיחות הרב צבי יהודה, כי תשא, עמ' 340-341)

"ושכנתי בתוכם" אינו איזה אקט היסטורי, אלא נצח ישראל שנמשך מאז ועד הנה, עכשיו ולכל הדורות. התורה השמימית יורדת אלינו, ובזה יש השראת השכינה בתוכֵנו. יש לנו ערך אלוהי היסטורי לאומי לכל הדורות. מאז יש מציאות של שייכות שכינת ד' בעולם. ה"אור החיים" אומר שהשכינה היא כלל ישראל, ור' צדוק אומר ש"בתוכם" - מובנו הוא בתוך לבבות כל אחד מבני ישראל. והכל ענין אחד: השכינה השורה בנשמת כלל ישראל - מתפרטת לפרטים. מכל מקום, מאז ועד הנה השכינה תמיד שורה וקיימת בישראל. יש גם שכינתא בגלותא, אבל, כמובן, התגלות השכינה בכל תוקפה ושלמותה היא כשעם ישראל נמצא בכל בריאותו, במקדש ומלכות, נבואה וסנהדרין.

(שיחות הרב צבי יהודה, תצוה, עמ' 318)

א"י קדושה בטבע, זו מציאות. אוירה דא"י מחכים ומחיה ומקדש. "חיי נשמות אויר ארצך" זהו הכרח אלוהי. בחז"ל: "מעולם לא זזה שכינה מכותל המערבי", וישנו מאמר נוסף: "כשגלו גלתה שכינה עמהם". הכיצד? אין זו סתירה, ודוגמא לדבר: אליהו הנביא נמצא בכמה בריתות בבת אחת. הקדושה ובחו"ל היא בניגוד לטבע, זה כשרון מיוחד, גבורה נפלאה מיוחדת, אלא שצריך להבין שמדרגות בקדושה.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, מתוך התורה הגואלת, חלק א, עמ' כ-כא)

שאלה: חז"ל אמרו "כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה". קשה לי להבין, הרי לפי הפילוסופיה היהודית, ד' מלא כל העולם כבודו?
הרב: "ושכנתי בתוכם". שכינת הקב"ה שורה במקום המיוחד לה. בחוץ לארץ יש מצב של גלות השכינה. בחוץ לארץ, אתם בגלות, התורה בגלות, וגם השכינה בגלות. המובן האמיתי של פגישה עם ריבונו של עולם הוא לימוד תורה. המצב הנורמלי, האידיאלי והשלם של היהדות הוא במקום הזה.
שאלה: אי אפשר לגלות את השכינה בחוץ לארץ?
הרב: כשאנחנו בגלות גם ריבונו של עולם נמצא איתנו בגלות. אבל יש מדרגות. בסוף תפילת יום הכיפורים אנו אומרים: "ואנחנו על אדמה טמאה". פה הארץ היא קדושה, ובחוץ לארץ הארץ אינה קדושה.
שאלה: אני מבין איך אדם שהוא בשר ודם יכול להיות בגלות, אבל השכינה קשורה בכל מקום. איך היא יכולה להיות בגלות?
הרב: מדרגות בשכינה. שכינה באמיתיותה, בשלמותה במלוא המובן, בגדלותה, היא במקום הזה המקודש.

(שיחות הרצי"ה על ארץ ישראל, ארץ ישראל, לעלות לארץ, ליד ציון הערה 229)

כלל ישראל נבנה ומשתכלל בדרך על ידי הפגישה בדברים הנוראים והאיומים שבדרך. הדרך היא שכלול השראת השכינה בתוכֵנו. השכינה אִתנו בדרך: "שכינתא בגלותא". רבונו של עולם אינו עוזב אותנו: "ויהי בנסֹע הארן ויאמר משה: קומה ד'... ובנחֹה יאמר: שובה ד'".

(שיחות הרב צבי יהודה על התורה, קרח, עמ' 190)

דבר ד' לא עוזב אותנו. הענין האלוהי שלנו מקיף אותנו בכל המצבים וכולל גם את הצד של "ובלכתך בדרך". "בשבתך בביתך" "ובלכתך בדרך" הם שני צדדי החיים שהם אחד, והענין האלוהי שלנו משתלם ומשתכלל גם על ידי צד זה של "ובלכתך בדרך". אנחנו, ורבונו של עולם אִתנו, בדרך. אנחנו - במובן של כלל ישראל. הארון אִתנו בדרך. "שכינתא בגלותא".

(שיחות הרב צבי יהודה על התורה, חקת, עמ' 239-240)

הקב"ה אִתנו גם בדרך ועוזר לנו. "שכינתא בגלותא".

(שיחות הרב צבי יהודה על התורה, כי תצא, עמ' 336)

בפרשה שלנו מתחילים הנדודים, ורבונו של עולם אִתנו בנסיעתנו... ד' נמצא אִתנו גם בדרך, "במדבר הגדל והנורא". רבונו של עולם בדרך! "שכינתא בגלותא".

(שיחות הרב צבי יהודה על התורה, בהעלותך, עמ' 94)

על דברי פלוני [ר' פנחס ביברפלד, יד שאול, עמ' רה] שכתב: "...איזה מעבר ומפנה בתולדות ישראל מתקופת המקדש, היינו עבודת הקרבנות, לתקופת התלמוד ולומדיו. אולם... אין כאן בכלל מעבר ומפנה אלא המשך והתמדה", העיר רבינו: "לענין המשך התורה ומדרגותיה, בבנין ובחורבן, במקום ובגלות, כמו ששכינתא בגלותא היא כשגלו ישראל בכל מקום והיא עמהם, כן בגלותה ממקומה העיקרי שבמקדש ושבירושלים, וכשגלו ישראל ממקומם הוא ביטול תורה [חגיגה ה, ב], ובמחשכים הושיבני [זה] תלמודה של בבל [סנהדרין כד, א] לפי הערך המקורי, ולכן לעומתו הוא גם המשך גם מיפנה ומעבר".

(שיחות הרב צבי יהודה על התורה, נצבים וילך, עמ' 459-460, הערה 72)

הארת השכינה, החיה והקדושה, שכינת אלהים חיים ומלך עולם, אלהי ישראל וגואלו, אינה מסתלקת לגמרי ממקום משכנה זה גם במצב החרבן, וגם במצב הגלות, וגם בכל ההרפתקאות השונות, הכלליות, והפרטיות, לפי ערך המצבים והזמנים השונים המרוממים או המדוכאים, בהמשך הכוון האלהי קורא הדורות ומכוננם ואת אחרונים הוא, והשכינה אשר 'מעולם לא זזה מכותל מערבי' ו'בכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם'.

(לנתיבות ישראל ח"א, עמ' כד-כה)

בכל מקום שגלו ישראל, וכל זמן שהם מתקיימים בגלות, שכינה נמצאת אתם, וממשיכה אף היא את הופעתה הארעית, 'כצפור נודדת מקנה'.

(לנתיבות ישראל ח"א, עמ' סא [פא])

"ושכנתי בתוכם" הוא "נצח ישראל" - לעומת יציאת מצרים ומתן תורה שהם דברים שאירעו במשך שעות מסויימות, שכינה היא מציאות שקיימת מאז ועד הנה, לעד ולנצח נצחים. "כל מקום שגלו - שכינה עמהן". "מעולם לא זזה שכינה מהכותל המערבי". השכינה היא כלל ישראל, ומתוך כך היא שוכנת בכל אחד ואחד מישראל. "ושכנתי בתוכם".

(שיחות הרב צבי יהודה על התורה, תזריע, עמ' 99)

[זה מה שאמר ה' ליעקב "אנכי ארד עמך מצרימה", וכן יעקב אמר "ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי". לכן אנו אומרים "עננו כי בצרה גדולה אנחנו", שלכאורה לא מובן, וכי זו סיבה שה' יעזור לנו, הרי זה מראה שחטאנו הרבה? ההסבר הוא שהשכינה עמנו בגלות, ולכן אנחנו אומרים "בצרה גדולה אנחנו" - כולל את השכינה, ויש חילול השם, ובגלל זה הוא יושיע אותנו.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף כח ע"ד) לטקסט

שבכל מקום שגלו שכינה עמהן וכו' ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן
15-20

צורת החיים האחדותית השלמה האחת היא בכל גילוייה ומצביה, כי הארת השכינה, החיה והקדושה, שכינת אלהים חיים ומלך עולם, אלהי ישראל וגואלו, אינה מסתלקת לגמרי ממקום משכנה זה גם במצב החרבן, וגם במצב הגלות, וגם בכל ההרפתקאות השונות, הכלליות, והפרטיות, לפי ערך המצבים והזמנים השונים המרוממים או המדוכאים, בהמשך הכיוון האלהי קורא הדורות ומכוננם ואת אחרונים הוא, והשכינה אשר "מעולם לא זזה מכותל מערבי" - ו"בכל מקום שגלו ישראל, שכינה עמהם", וחוזרים ונמשכים, בחוסן קדש חיוניותם, נימי האבנים - הלבבות האלה, וכנסת ישראל, ה"מתרפקת על דודה", באשר יודעת היא כי גם בכל הצרות והמרורות הלא הוא "בין שדיה ילין". יודעת היא כי "הנה זה עומד אחר כתלנו". ויודעת היא כי בהיגאלה היא מגלותה, לשוב לארץ-חייה ולמקום לבבה ומכון קדשה, באין הפסק של פיזור הכוחות בין נקודת הלב ובין אברי האורגן - אז הלא גם השכינה תצא מגלותה, ותחזור ותקבע בכל עז פארה בבית חייה, להחיות ולגאול עמים ועולמים. "ישיב לא נאמר כי אם ושב וקיבץ" [זמירות שבת, ברוך ה' יום יום].

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, לזכרו, ממאמריו, "מאחר כתלנו")

כשמצטרפות הרבה חטאות צבור, קיימת סכנה נוראה, אבל גם אז לא נפסקת הדבקות האלוהית של ישראל, הדבקות שלנו ברבונו של עולם. גם כשאנו בגלות, רבונו של עולם עִמנו, "שכינתא בגלותא". דבר זה מובלט באופן מיוחד בביטוי החריף: "אני והו הושיעה נא". אני והוא!... "ושב ד' אלהיך את שבותך" - באופן דקדוקי היה מתאים שיהיה כתוב "והשיב ד'", ולא "ושב ד'"? אלא "רבי שמעון בן יוחי אומר: בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו - שכינה עמהן... ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן, שנאמר 'ושב ד' אלהיך את שבותך', והשיב לא נאמר אלא ושב, מלמד שהקב"ה שב עמהן מבין הגליות". כביכול, שכינתא בגלותא, קודשא בריך הוא אִתנו בגלות וחוזר מהגלות אִתנו. עד כדי כך! "אני והו"! יחד! יחוד אחד, זיווג אחד, "זיווג קודשא בריך הוא ושכינתיה".

(שיחות הרב צבי יהודה, נצבים וילך, עמ' 459-460)

כשישראל בגלות גם ריבונו של עולם בגלות, השכינה בגלות. האם ישראל בגלות זאת התכלית והמצב הנורמלי? ישראל האמיתי אינו יושב בגלות, אלא ישראל הנגאל, ישראל עם בית-מקדש, עם השראת השכינה, עם נבואה ועם מלכות ישראל: ישראל בשלמות. לכן המצב הזה שישראל בגלות, כפי שמסביר המהר"ל ב'נצח ישראל', אינו רק עניין פרטי שלו, אלא זעזוע לכל העולמות, רעש בכל העולמות. וכשבא עת קץ, או קרוב לעת קץ, וישראל מתעורר, "התנערי מעפר קומי" - נעשה גם קצת מפנה של הקמת השכינה לצד הגבורה. אך צריך להבין זאת להיפך: יש התעוררות בכל העולמים, בשמי מרומים, בעולם האצילות, וכאשר מגיע זמנו להתגלות, סדר זה מגיע אלינו, גאולת ישראל מגיעה אלינו. גאולת ישראל, גאולת אלוקי עולם ואלוקי העולמות, מופיעה בכל העולמות - ומגיעה אלינו. כל מה שרבותינו גאוני וקדושי ישראל חישבו, הם מדרגות בהשתלשלות. כל קץ שהם הביעו, הוא איזה סדר שלשלת ההשתלשלות במהלכי הדברים משמי מרומי עילאה, עוד מדרגה ועוד מדרגה, עד שמגיע אלינו.

(שיחות הרצי"ה על ארץ ישראל, גאולה, מדינת ישראל, ליד צין הערה 952)

שבכל מקום שגלו שכינה עמהן וכו' עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל
15-36

הקדושה שבטבע היא קדושת ארץ ישראל, והשכינה שירדה בגלות עם ישראל הוא הכשרון להעמיד קדושה בניגוד לטבע. אבל הקדושה הלוחמת נגד הטבע אינה קדושה שלמה, צריכה היא להיות בלועה בתמציתה העליונה בקדושה העליונה, שהיא הקדושה שבטבע עצמה, שהוא יסוד תיקון עולם כלו וביסומו הגמור, והקודש שבגולה יחובר אל קודש הארץ, ו"עתידין בתי-כנסיות ובתי-מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל".

(רבי אברהם יצחק הכהן קוק, שמונה קבצים, קובץ ב, אות שכו = ערפלי טוהר עמ' קכה = אורות, אורות התחיה סעיף כח, עמ' עז-עח = ארץ חפץ, פרק ד, אות ד)

גלו למצרים שכינה עמהן
16

ובהיות מעלה לאומות מצד הזוהמא, אז יורדים ישראל בפשעיהם וטומאתם וישולחו עם אמם מארץ מולדתם לתחת ידי האומות אל ארץ לא להם, ועבדום וענו אותם כי שם כוחם. ומפני דביקות האם על הבנים, היא בצרה בצרתם, כמו שנאמר (ישעיה סג, ט), "בכל צרתם לו צר", והוא באור ענין הרדיה אשר נרדים בעבורה והטומאה אשר נטמאת בזוהמתן. ועוד יתבונן בענין שדרשו גלו למצרים שכינה עמהם, גלו לעילם שכינה עמהם, מה שצריך להתבונן.

(מערכת האלקות, פרק ח [הובא בשל"ה, תולדות אדם, שער הגדול אות לו])

זה שגאל הקב"ה את ישראל, פעלו ישראל בעצמן בשועתם אל האלהים מן העבודה, וכאשר פרשנו שעיקר שועתם היה מה שבצרתם לו צר כביכול. ונודע אשר בגלות מצרים היה השכינה אתם בגלות כמו שאיתא כמה פעמים בדברי חז"ל, וכן בכל גלותם. וזעקו מלב על גלות השכינה בתוך טומאת מצרים, ויכאב לבבם עד מאוד שיפדה שכינת עוזנו ממקום הטומאה. ועוד עבור ד' דברים שהיה בהם לטובה כנזכר, זכו שיפדה ה' שכינת עוזו ואותם עמה, כמאמר הכתוב (שמואל ב' ז, כג) "אשר פדית לך ממצרים גוים ואלהיו".

(באר מים חיים, פרשת שמות, פרק ב פסוק כד)

ומאז לא פסקה ישיבה מישראל, אברהם מסר ליצחק ויצחק ליעקב ויעקב למד י"ד שנה במדרשו של שם ועבר ומסר תורתו לבניו, ויעקב אבינו ובניו ירדו למצרים ושכינה עמהם, ר"ל שישראל זכו לגילוי שכינה להתרומם מאטם ההרגל ולחזות בנועם ד'.

(ר' אברהם ישעיהו קרליץ, אמונה ובטחון, פרק ו)

ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן
19-20

אמרו חז"ל:... כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו שכינה עמהן... ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן... אין לך אמת מגולה מזו, שהקב"ה גואל את ישראל בגאולה של "בעתה", אע"פ שאין להם זכויות לכך, כדי לקדש את שמו, שמחולל בגוים ע"י זה שבבוז ובניאוץ הם מדכאים את ישראל ללא פחד ויראה מהקב"ה.

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון עמ' שמט)

"אשריך ישראל, מי כמוך, עם נושע בה'"... רק אתה נבחרת להיות עם ה', עם סגולה ועליון וקדוש, ומשום כך ישועתך, גאולתך ועזרתך מובטחות ע"י הקב"ה, וקיומך מובטח לעולם... ומזה שמיד אח"כ נאמר כאן "עם נושע בה'", אע"פ שלכאורה היה צריך לומר "עם נושע מה'" או "ע"י ה'"... - אלא נאמר כך כדי ללמד ששפלותם של ישראל היא חילול השם. וגם השכינה נדדה לגלות, כמו שנאמר (תהלים צא, טו): "...עמו אנכי בצרה". שהרי בעיני הגוים חולשת ישראל היא בהכרח חולשת הקב"ה, כביכול, ורק ע"י נצחון ישראל תוּרם קרן ה', ורק ע"י שיבת ישראל לציון ישוב הקב"ה לשם, כמו שאמרו חז"ל: שבכל מקום שגלו, שכינה עמהן... ואף כשהן עתידין ליגאל, שכינה עמהן.

(פירוש המכבי דברים פרק לג, פסוק כט, עמ' תכז)

רבי שמעון בן יוחי אומר וכו' ושב ה' אלהיך את שבותך והשיב לא נאמר אלא ושב מלמד שהקדוש ברוך הוא שב עמהן מבין הגליות

[ע"י הנפלאות שיראו כל העולם בזמן גאולתנו, כולם ידעו שה' אחד, ובזה כביכול ה' שב. ורשב"י לשיטתו, במדרש (שמות רבה פרשה נב סימן ה): "רשב"י שאל את ר' אלעזר ברבי יוסי וכו' מהו בעטרה שעטרה לו אמו וכו' הקדוש ברוך הוא בתחלה קרא לישראל בת וכו' לא זז מחבבן עד שקראן אמי" - הגוים מגיעים לאמונה בה' מתוך מה שהם רואים אצל ישראל, וכאילו ישראל הוליד את האמת, כמו אמא שיולדת. ובדומה פירש הרשב"א את הגמרא (ברכות לב ע"א) "שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה משה החייתני בדבריך". וכך יתפרש הפסוק (דברים פרק כח פסוק י) "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", שלפי טעמי המקרא יש הפסק בין "ויראו" ל"ממך" (טפחא), כלומר אין הכוונה שהעמים ייראו מישראל, אלא ייראו מה' מפני שיראו איך שם ה' נקרא על ישראל, והאות מ' של "ממך" הוא במובן של סיבה.]

(רבי יחיאל יהודה לווינזון, האמת העבריה, עמ' 16) לטקסט

כט. ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך והשיב לא נאמר אלא ושב מלמד שהקב"ה שב עמהן מבין הגליות
19-22

"ושב וקבצך מכל העמים" - ה"שב" הזה מדבר על קיבוץ גלויות. הרי שתי "שיבות" גם להקב"ה: הוא ישוב אלינו ויסלח לנו, ואח"כ "ושב וקבצך...". ויש כאן שוב ענין של קידוש וחילול ישראל, הקשורים לקידוש וחילול השם. כך כתב רש"י: "היה לו לכתוב 'והֵשיב [במקום "ושב"] את שבותך'. רבותינו למדו מכאן, כביכול שהשכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם, וכשנגאלין, הכתיב גאולה [גם] לעצמו: שהוא ישוב עמהם". מפני שחילול ישראל ושפלותם היא גם חילול הקב"ה, ואין השכינה מתקדשת ומתגדלת כאשר ישראל בגלות, כי אז היכן גדולתו וכחו, כביכול?! ורק בהחזרת ישראל, ובהוכחת כחו וגדולתו, מתקדש ה'. והמקור הוא במגילה:... ואף כשהן עתידין ליגאל, שכינה עמהן. שנאמר: 'ושב ה'...'... מלמד שהקב"ה שב עמהן מבין הגליות. וא"כ יש בזה גם ענין של חיבה ואהבה, שהקב"ה משתתף בצער בחיריו וסגולתו, והולך איתם לנחם אותם, ולהראותם שכשם שא"א שהשכינה לא תיגָאל, כך ישראל ייגָאלו.

(פירוש המכבי דברים פרק ל פסוק ג, עמ' קצג)

כך אמרו חז"ל: 'ושב ה' אלקיך את שבותך' - 'והשיב' לא נאמר, אלא 'ושב', מלמד שהקב"ה שב עמהן מבין הגליות. והסיבה העיקרית היא, שכאשר ישראל בגולה, הקב"ה מחולל בזה שהגוים אומרים (יחזקאל לו, כ): "עם ה' אלה [ומ"מ] ומארצו יצאו". וא"כ, אם עצם הגלות הוא חילול השם, איך יעיז היהודי להישאר שם, והרי ישיבתו שם מנוגדת לתשובתו לה'?

(פירוש המכבי ישעיהו פרק א, פסוק כז, עמ' קיב)

ושב ה' אלהיך את שבותך והשיב לא נאמר אלא ושב מלמד שהקב"ה שב עמהן מבין הגליות
20-22

ושב [וקבצך] - משורש "שוב מול את בני ישראל שנית", היינו עוד הפעם. והכי תירגם אונקלוס "ויתוב". וא"כ הוא פועל עומד לעצמו כביכול. ומזה הוציאו חז"ל דשב הראשון גם כן הוא לעצמו. משום הכי דרשו במגילה והשב לא נאמר אלא ושב מלמד שהקב"ה שב כביכול, פירוש, דדבר הלמד מסיפא דקרא דמשמעות ושב הוא לעצמו.

(העמק דבר, דברים פרק ל פסוק ג)

כתוב זה עצמו אפשר אולי לפרש, ששבות זו אינה האנשים שבי הגולה, שא"כ היה לו לכתוב כד' חז"ל ברש"י, וא"כ מה ישוב ויקבץ אחרי השיבו כבר את השבות, אלא היא תשובת הלב אל ד', ו'ושב' הראשון אינו מחובר ל'את שבותך' אלא ל'ורחמך': עם תשובתך ישוב ירחמך ושב וקבצך וכו'. והרי זהו פשוטו של גלות ד' כביכול והכתבת גאולה לעצמו, והוא מדויק בשמוש ה' את' כמו 'עם': עם תשובתך ישוב ירחמך ובזה ישוב עם שבותך, והיינו הך, ומדה זו מיוחדת לישראל, וזוהי כונת לשון ראשון שברש"י, ולשון שני: הלא אף בעליות שאר האומות מצינו תמונה זו של שיבה בקל ולא בהפעיל, ומלבד שאין בהם מדה עליונה זו הרי מצינוה גם בלא 'את' כבירמיה מ"ח (ברש"י שלפני נדפס בטעות: 'את') ואין כאן 'עם' שיצטרף לקל אלא הפעיל ממש, ועל כן נראה שיתפרש בזה בכלל חדש שיש הפעלה בתמונה קלה, והיא הפעלה שפועלת, ע"י הפעלתה על הנפעל, גם איזו פעולה גם על הפועל המפעיל, וזה משום שכל קבוץ גליות גם של אוה"ע, אע"פ שאין לומר בו מדה זו שהוא שב מגלותו כביכול, היא ג"כ פעולה מתיחסת אל הקב"ה עצמו כביכול 'כאילו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו, כענין שנאמר ואתם תלקטו וכו', ומדה זו מצינו אף בגליות שאר האומות'. ישוב היינו ישוב, ולמעלה מזה 'לבצרתם צר' שבישראל, אשר השיבה בקל אינה מחוברת עם ההפעיל אלא יש לה מובן ממשי לעצמה. ויש להרחיב ולבאר בזה בכמה צדדים.

(שיחות הרב צבי יהודה, נצבים וילך, עמ' 459-460, הערה 75)

כט. והשיב לא נאמר אלא ושב
21

"למאור" -... כי בזמן הגלות נחשך מאור הלבנה שנקראת "המאור הקטן", ונפרד אלוף ממנה, ושפחה תירש גבירתה, ולזה יצו, כי יכוין בשמן זית להאיר למאור וליחדו במכוון. גם יכוין אל המאור הגדול, כי כבר ידעת מאמרם ז"ל בפסוק "ושב ה'", ממה שלא אמר והשיב, גם מאמרם ז"ל (תענית ה) בפסוק (הושע יא, ט) "לא אבא בעיר".

(אור החיים, שמות פרק כז פסוק כ)

לצד שהמכר הוא בעוונותינו, כאומרו (ישעיה נ, א) "הן בעונותיכם נמכרתם", והעוון הוא חוב על האדם, בשעת קריעת השטר צריך לעשות חשבון החוב שעליו ולפרוע הנשאר, והוא אומרו "וחשב את שני ממכרו", השנים שנשאר הבית מכור ויתנכה לפי שיעור השנים מעונות ישראל, והעודף ישיב, על דרך אומרם ז"ל (ויק"ר כא, ה) במשפטי התשובה ותיקוניה תשובת המשקל - אם אדם נהנה מהעוון, יסגף עצמו כשיעור מה שנהנה מהחטא, ובזה יפרע חובו. וכמו כן יעשה אדון העולם כשיתקרב זמן הגאולה. והוא מאמרם ז"ל (סנהדרין צח ע"ב) שיהיו חבלי משיח, ובזה "ושב לאחוזתו", פירוש - חוזר אל הקב"ה, גם על ישראל, על דרך אומרו ושב ה' אלקיך את שבותך, ואמרו ז"ל ישיב לא נאמר אלא ושב וגו'.

(אור החיים, ויקרא פרק כה פסוק כז)

"אשריך וגו' נושע בה'" -... שהמלך נושע בתשועתו, כאומרו ושב ה' אלהיך את שבותך, ואמרו ז"ל והשיב לא נאמר אלא ושב, אשריו וכו', והוא אומרו אשריך מי כמוך שאתה עם נושע עם ה' שהוא מגן עזרך.

(אור החיים, דברים פרק לג פסוק כט)

אתו מלאכי השרת וקא מבעתו ליה אמר לפניו רבונו של עולם עלוב ושאינו עלוב מי נדחה מפני מי אמר להו שבקוהו
30-31

על דרך אומרם במסכת מגילה באותו מעשה שרצו המלאכים לדחותו לרב ששת מכנישתא מפני השכינה, עד שטען ואמר רבש"ע עלוב ושאינו עלוב מי נדחה מפני מי, ואמר להם ה' שבקוהו. והוא אומרו "והם תוכו", פירוש, וכשהם בירידה, עלובין ומעונין ובאים בטענה זו, "ישא" מעליו "מדברותיך", שהם מלאכים העומדים לשרת את פני ה' שהם הממונים על דבר כבוד שמו ולא ידחו מפניהם.

(אור החיים, דברים פרק לג פסוק ג)

דשף ויתיב

וכשנשא אויל מרודך את ראש יהויכין, ציוה יהויכין והביאו לו עפר ואבנים מארץ ישראל, לבנות בית הכנסת מקדש מעט [אצלו בבבל], כדי לתנות שם צדקות ה', לקיים מה שנאמר (תהלים קב טו) 'כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו'.

(רבי יוסף נחמיאש, ירמיהו נב, לג)

ואהי להם למקדש מעט וכו' אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל וכו' ה' מעון אתה היית לנו אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות
32-34

בקדושת ביהכ"נ רמזו חז"ל בפ' בני העיר: "'ואהי להם למקדש מעט', אמר רבי יצחק אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל". ואמרינן עוד שם: "דרש רבא מאי דכתיב 'ד' מעון אתה היית לנו בדר ודר' - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות". וצריך ביאור מה הוסיף רבא על דברי ר' יצחק?... כח המקדש היה כפול, שהיה משרה קדושה בסגולה שלא בהדרגה, גם היה עוזר מאד על ההדרגה. ובבתי כנסיות הנה דרך הסגולה שלא בהדרגה הוא בהסתר גדול, על כן נקרא רק "מקדש מעט". אבל "מעון" הוא נגד מה שיש לו סגולה של סיוע בהדרגה, כמו מעון שהאדם בו תדיר, זה מוחש בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.

(רבי אברהם יצחק הכהן קוק, מדבר שור דרוש לא)

ואהי להם למקדש מעט וכו' אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל וכו' עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל
32-36

כשבונים או מייסדים בית הכנסת או בית המדרש חדש באיזה מקום, נעשה מקודם שם מחיית עמלק באותו מקום. דתיכף אחר מחיית עמלק בא קדושת המקום, כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין כ ע"ב): שלוש מצוות נצטוו בכניסתן וכו' מחיית עמלק ואחר כך בנין בית המקדש... תיכף לכל "קרני רשעים אגדע", "תרוממנה קרנות צדיק" (תהלים עה, יא). ואמרו ז"ל (מגילה יז ע"ב): והיכן מתרוממת קרנם בירושלים, היינו דהרמת קרן ישראל היא מצומצמת במקום מקודש לבד בארץ ישראל ולא בהתפשטות הגורם ביטול. ובתי כנסיות ובתי מדרשות הם קדושת ארץ ישראל, כמו שאמרו ז"ל דעתידים שיקבעו בארץ ישראל. והשלוש מצוות הם תכופות יחד. וגם בבנין בית כנסת ובית מדרש חדש שהוא נקרא מקדש מעט כמו שאמרו ז"ל, נתנשא גם כן נפש אחת נשיאות מעט על דרך המנאת מלך. רק בכניסה לארץ היה זה קודם מחיית עמלק, ולעתיד לבוא יהיה הסדר כמו שאמרו (פסחים ה ע"א) לשלושה ראשון, וחשיב שמו של משיח בסוף והוא נגד ראשון דפסח דבניסן עתידין ליגאל. ולולב וסוכה הם יחד כי לעולם תכופים יחד, כריתת זרע עמלק שהוא נגד לולב כמו שאמרו (ויקרא רבה ל, ב) דמורה על ניצוח. ובנין בית המקדש דנקרא גם כן סוכת שלם. ולעולם מחיית עמלק קודמת, ולכך קדושת המקום לא פסקה דקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא אף על פי שהן שוממין, מה שאין כן מלכות בית דוד פסקה לפי שעה, לפי שהיתה אז קודמת למחיית עמלק. מה שאין כן לעתיד, שמו של משיח אין לו הפסק לפי שבא אחר כך. וכן בהתנשאות מעט דמקדש מעט שבגולה, כשהמחיית עמלק היינו שורש רע וגם קדושת המקום קודמים להתנשאות קדושת הנפש, אז אין לו הפסק.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות קעו)

ה' מעון אתה היית לנו אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות
33-34

בשעה שישראל באוה"ע ועיקר השגחת הקב"ה על ישראל הוא להגין עליהם, אז בשעת מלחמת ישראל עם איזה אומה, אזי אין ההשגחה בירושלים מקום עבודה אלא בד' אמות של הלכה, שם הוא מעונתו וכדאיתא במגילה מעון אתה היית לנו גו' אלו ב"כ וב"מ. ומכל מקום עיקר השגחה בכל יום הוא במקום שנדרשים ביותר... ובאותה שעה של סנחריב היה עיקר השגחתו לפני ירושלים, ולא מצד שהיא נקראת ירושלים אלא מצד שהיה שם צרה גדולה לישראל... ואמר "ומעונתו" [תהלים עו, ג] - עיקר המעונה שלו ית' הוא "בציון", לפי הפשט משום דבציון היו ד' אמות של הלכה. והדרש היינו בכל מקום דשם שערים המצוינים בהלכה, דשמה עיקר זכות ישראל לענין מלחמתם.

(העמק דבר, ויקרא פרק כג פסוק מג)

הואי גריסנא בבי כנישתא
35

...דאין תורה אלא במקום תפילה וכמו שאמרו במגילה. כי תפילה נקרא "יראה", כמו שאמרו בברכות (ט ע"ב) על פסוק (תהלים עב, ה) "ייראוך עם שמש". ודברי תורה "שמחה", כמו שנאמר (שם יט, ט) "פקודי [ה' ישרים משמחי לב]". וזהו יחד כמו שמובא (תנא דבי אליהו רבה ריש פרק ג): אני יראתי מתוך שמחתי וכו', וכמו שאמרו (אבות ג, יז): אם אין יראה וכו', וכמו שמובא בתיקונים (תיקון י) דאורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא ואם כן אין כאן קריאה כלל.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות קפב)

תורה ותפילה צריכים שניהם ביחד לאדם, ולא גרסי אלא היכי דמצלי, וכן להיפך (ברכות ח ע"א). ואמרינן ביבמות (קט ע"ב) כל האומר אין לי אלא תורה [אפילו תורה אין לו] וכו', שעל ידי זה חס ושלום יבוא לשכוח שצריך לה' יתברך, שזהו ענין התפילה - ההכרה שהוא חסר ומבקש לה' יתברך שימלאנו. ועל ידי התורה יחשוב שהוא מלא ואז אפילו תורה אין לו. כי לא ניתנה תורה אלא לחסירים ומכירים חסרונם ומבקשים לה' יתברך שיושיעם.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות ריא)

עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל
36

בענין אקדומי וחשוכי שאמר היינו דאהני להו, קשה מה תירץ, הלא הפסוק אמר על האדמה דמשמע בארץ דוקא. דבר זה מתורץ על דרך מה שארז"ל עתידים שיקבעו בתי כנסיות שבחוץ לארץ בארץ ישראל כו', נמצא שהעומד בבית הכנסת כעומד בארץ ישראל.

(של"ה, מסכת תמיד, נר מצוה אות יג, הגהה שניה)

במס' ברכות (ח.): אמרו ליה לרבי יוחנן איכא סבי בבבל. תמה, והכתיב "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה", משמע אבל בחוצה לארץ לא, אמרי ליה: הם מקדימין ומחשיכין לבי כנשתא. אמר: היינו דאהני להו. וקשה על תירוץ זה, כי עדיין הקושיא במקומה עומדת, שהרי בפסוק זה אמר סתם "על האדמה" בלתי שום חלוקה, ומהיכן למד לומר שפסוק זה מדבר דווקא בזמן שאינן הולכים לבית הכנסת, לומר שאז דווקא ממועט? ונ"ל ע"ד שאמרו רז"ל שעתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבחו"ל שיקבעו בא"י כו'. וא"כ האדמה שבכל בתי כנסיות של חו"ל זו היא האדמה של א"י, שהרי לעתיד יקבע ה' הבתי כנסיות הבנין והקרקע מכל וכל אל א"י, וא"כ ודאי האדמה ההיא אדמת קודש היא וחלק מן אדמת א"י, והמשכים והמעריב בכל יום לבתי כנסיות דומה כאילו בכל יום הוא עומד על האדמה אשר נשבע ה' לאבותם, ומקויים בו ייעוד "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם", "לכם" לא נאמר אלא "להם", פירש רש"י: מכאן לתחיים המתים מן התורה. ומה ענין זה לכאן? אלא לפי שבזמן ההוא דווקא יקבעו הבתי כנסיות שבחו"ל לא"י, ויכול להיות שזה מוסב על תחילת הפרשה שאמר "ולעבדו בכל לבבכם" - זו תפלה, כפירוש רש"י, ומדקאמר "בכל לבבכם" ש"מ שמדבר שרבים מתקבצים לבתי כנסיות להתפלל, וע"ז ייעד השכר "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה".

(כלי יקר, דברים פרק יא פסוק כא)

מו"ה יעקב שליט"א שפירא הגאב"ד ור"מ דק' וואלאזין יצ"ו... ועל דבר הרעיון להעביר חלק מהישיבה לארצנו הקדושה כמעשה ישיבת סלאבאדקא, חושב אני שראוי ג"כ לעשות הדבר במתינות, באופן שלא יוכר הדבר בעיני המסתכלים מרחוק כמו בולמוס של תחרות, שיסודו במטרות חומריות, ולד' הישועה למלא את ההבטחה הנאמנה של חז"ל: עתידין בכ"נ ובמד"ר שבחו"ל שיקבעו בא"י, במהרה בימינו אמן, בטבע ובנס.

(אגרות הראיה, כרך ד, אגרת אלף שח עמ' רלח-רלט)

למה תרצדון הרים גבננים יצתה בת קול ואמרה להם למה תרצו דין עם סיני כולכם בעלי מומים אתם אצל סיני וכו' או גבן או דק
38-40

וכמו שאמרו (אבות א, א): משה קבל תורה מסיני, ולא אמרו "על סיני", אלא לפי שמשה לרוב ענותנותו חשב את עצמו לשפל אנשים, לומר "מה אני שתינתן תורה על ידי", אך כאשר שמע דבר ה' "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה" (שמות ג, יב), אז נקט בלביה למה דווקא על ההר הזה, וכי אין בעולם הרים גבוהים ממנו? אלא שכך מדתו של הקב"ה, שבוחר ביותר בשפלים לשכון את דכא ושפל רוח, הנה מאז שוב לא היה משה מסרב בשליחתו, והיה מקבל עליו שתינתן התורה על ידו. לכך נאמר משה קבל תורה מסיני, כי מן סיני למד זה שהוא ראוי לקבל התורה יותר מזולתו. וזה שאמרו רז"ל על פסוק למה תרצדון הרים גבנונים - כולכם בעלי מומין אצל הר סיני, כמה דאת אמר או גבן או דק. ומה מום מצא באותן הרים, או מה ענין גבן להרים, כי גבן הוא מום שבעינים? אלא שרמז כאן שרום לב הוא מום גדול בתורת ה', והרים אלו, להיותם גבוהים, מום בם. וכנגד זה באדם, עינים רמות הוא מום שבעין. לכך מביא ראיה מן או גבן. ועל כן אין הרים אלו מתיחסים אל ישראל, כי אם הר סיני, ועליו ירד ה' מתחילה, כי בזה הורה להם שהקב"ה שוכן את דכא ביותר, ויקחו ראיה מכאן ש"לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט", וע"כ המה נאים לתורה ותורה נאה להם. לכך נאמר ה' מסיני בא.

(כלי יקר, דברים פרק לג פסוק ב)

"ויתיצבו בתחתית ההר - פירש רש"י שנתלש ההר ממקומו ונכפה עליהם ההר כגיגית. ויש לחקור לפי מ"ש הרב העשל, דתבור וכרמל נפסלו משום שנעקרו ממקומם, וכל הר עבדו ע"ז, ואין נעבד במחובר, ואלו שנעקרו נפסלו, לא כן הר סיני... א"כ השתא קשה דהר סיני נמי נתלש ממקומו. וי"ל דשאני הר סיני דהואיל ואשתרי אשתרי. ובזה אפשר לפרש מאמרם ז"ל, "למה תרצדון הרים גבנונים" - תרצו דין עם סיני וכו'. והוינן בה, מה משפט הי"ל עם סיני?... ולפי האמור אפשר לומר דזהו הדין שהיה להם לתבור וכרמל, דגם הר סיני נתלש ותו אינו מחובר וכמוהו כמוהם וכלם פסולין, ומה נשתנה הר סיני לזכות? ויאמר ה' כלכם בעלי מומין, דאיברא אתם פסולין דנעבד בתלוש פסול ודאי. אבל הר סיני חמד כבר לשבתו, "וירד ה' על הר סיני", והואיל ואשתרי אשתרי. וכפי זה מה שבאו תבור וכרמל היה בעת שנתלש הר סיני. אמנם רז"ל במדרש בראשית רבה אמר דהר סיני מעולם לא עבדו שם ע"ז.

(חיד"א, פני דוד פרשת יתרו אות ו)

כולכם בעלי מומים אתם אצל סיני
39

כתיב "ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר", ואמרו ז"ל: "ויחן" - כאיש אחד בלב אחד... דהנה כתיב (תהלים סח) "ההר חמד אלקים לשבתו", משמע שיש להר סיני מעלה מיוחדת שאין לזולתו, והוא עפ"י אמרם ז"ל למה תרצדון הרים גבנונים - כולכם בעלי מומין אצל סיני, שכולם היו בעלי הרגש ויש בעיני עצמם, וסיני היה שפל ברך. ובודאי אין הפירוש לגוף חומר ההרים, אלא שיש לכל הר שר מיוחד... והם היתה מהותם בעלי הרגש ויש, ולהיפוך היה השר של הר סיני. ובאשר הכח הרוחני השורר על מקום זה כך היתה מדתו, נכנסה מדה זו בלב החונים שמה בצד מה.

(שם משמואל, פרשת בהר, שנת תרע"ג, עמ' שלט)

בש"ס מגילה הרים גבנונים כולכם בעלי מומין אתם אצל סיני. הענין דשבועות הוא אירוסין שהקב"ה אירס את ישראל, ובקדושין צריכה האשה לבטל דעתה ולעשות עצמה הפקר לגבי בעלה, שעי"ז בעלה קונה אותה כמ"ש הר"ן (נדרים ל ע"א), וזו היתה מעלת ישראל שזכו לתוה"ק. וזה שאמר כולכם בעלי מומין כו', כיון שאתם חשובים יש בעיניכם, א"כ אין זו כוונת ירידת ה' להר סיני כיון שאתם ההיפוך.

(שם משמואל, פרשת במדבר, שבועות, שנת תר"ע, עמ' מה)

ובמדרש (שמות רבה פרשה ב) דסנה משל על ישראל... דכמו הסנה שפל מכל האילנות כן היו ישראל שפלים וירודים למצרים. ויש לפרש שפלים בעיני עצמם, וע"כ אף שהיה אותו הדור במצב רע מאוד ובמ"ט שערי טומאה, מ"מ זכו לגאולה מה' יתברך, כמ"ש "אני את דכא אשכון"... "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך", היינו מראה הסנה שמוֹרה בשביל שפלות ישראל בעיני עצמם כמוהם כמוך, בשביל ענין זה אנכי שלחתיך... ועוד זאת "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה" אף שהוא שפל שבהרים, וכבש"ס מגילה כולכם בעלי מומים אתם אצל סיני, כי מחמת שפלותו זכה לכל אלה.

(שם משמואל, פרשת שמות, שנת תרפ"ג, עמ' נט)

[פירש ר' העשיל, שעל כל ההרים הגוים עבדו ע"ז (עז מה ע"א), אבל כל זמן שהם במקומם, ההרים לא נאסרים כי המחובר לא נאסר (ע"ז שם), אבל הרי בשעת מתן תורה ההרים נעקרו ובאו לבקש שה' יתן עליהם את התורה, ובזה נעשה תלושים ונאסרו בגלל הע"ז. ולכן נקראו "בעלי מומים".]

(רבי אברהם אב"ד זשאוויץ, גדולת אברהם, דף ב ע"ד) לטקסט

האי מאן דיהיר בעל מום הוא
40

ויש עוד לומר עפ"י דברי הש"ס מגילה האי מאן דיהיר בעל מום הוא. והנה במתן תורה נעשו כולם כאיש אחד בלב אחד. וזאת מובן שא"א להיות כאיש אחד בלב אחד אלא כשכל אחד מבטל את עצמו ואת דעתו לדעת חברו, ורואה את זולתו יותר במעלה ממנו, היפוך המתיהר, דהמתיהר לעולם דעתו להיות בראש ושזולתו יבטל את דעתו אליו, וזה שורש פורה ראש ולענה של כל המחלוקות ופירוד לבבות. ומוכרח שישראל אז היו נכנעין ושבורי לב בעצמם היפוך היהירות, וא"כ הרי נרפאו מן המום הרוחני. ומ"מ אף שהמום הרוחני נתרפא, אין רפואת הרוחני פועל על רפואת הגוף הגשמי, כמו שרואים בחוש שיש בני אדם שבורי לב ונדכאים מאד והם בעלי מומים, כי זה בא בפ"ע וזה בא בפ"ע. אך במתן תורה שהחלק הגשמי שבאדם היה בטל לחלק הרוחני, והקדימו נעשה לנשמע, רז שמלאכי השרת משתמשין בו, כי הגשמי צריך להכינו, והשמיעה שהיא קבלת הדברים היא לעולם הכנה והכשרה לעשייה, אבל מלאכים שהם רוחניים, עומדים תמיד מוכנים לקיים שליחותם ואין שייכת להם הכנה, על כן לעולם מקדימין עשייה לשמיעה. וע"כ ישראל שהיו אז בבחי' התפשטות הגשמיות, והיו כאילו היו רוחניים לבד שהגשמיות היתה בטלה בתכלית לרוחניות, ע"כ רפואת הרוחניות פעלה נמי על הגשמיות ונתרפאו גם מן המום הגשמי.

(שם משמואל, פרשת במדבר, שבועות, שנת תרע"ו, עמ' פה)

במדרש רבה: א"ר אחא בוא וראה שש מעלות היו לכסא של שלמה, מנין שנאמר "שש מעלות לכסא", ובפרשה זו כתובים ששה דברים בלא תעשה, ואלו הן... ו"לא תזבח לה' אלקיך שור ושה" וגו' הרי ששה, והיה הכרוז עומד לפני כסאו של שלמה, כיון שהי' עולה מעלה הראשונה היה כורז "לא תטה משפט"... ששית לא תזבח וגו'... יש ליתן טעם הכורז ששה לאוין הללו, אף דלכאורה שני הלאוין האחרונים אינם שייכים למלך... הלאו האחרון הקרבת בעל מום, וידוע מאמרם ז"ל האי מאן דיהיר בע"מ הוא, והוא רמז נכון למלך "לבלתי רום לבבו" שעם רום הלב אי אפשר להיות בטל וכנ"ל.

(שם משמואל, פרשת שופטים, שנת תרע"ה, עמ' קיח)

ונראה עוד לומר דאף שהחושים הם חמשה במספר, מ"מ יש חוש הכולל שממנו מתעוררים ומסתעפין כל החושים, ויש לומר שכנגדם הם ששה לאוין הנפרטים בפרשה... הלאו הששי "לא תזבח וגו' אשר יהיה בו מום", ובאדם הפרטי הוא האי מאן דיהיר בע"מ הוא, וגסות הרוח כוללת קלקול כל החושים כולם, והיא לעומת החוש הששי שכולל כל החושים כנ"ל.

(שם משמואל, פרשת שופטים, שנת תרע"ו, עמ' קכא-קכב)

יש באדם חמש הרגשות, ראייה, שמיעה, ריח, טעם, מישוש. ובר' חיים ויטאל, שהם חמשה שערי הלב, היינו שמובילים את ההרגשה ללב. וכבר הגדנו [בפ' שופטים שנת תרע"ו] שיש כח ששי אשר ממנו תוצאות כל חמש ההרגשות והוא כולל את כולם, וכנגד ששה כחות אלה הם ששת הלאוין שבריש פ' שופטים שהם מקלקלים את חמשת שערי הלב, והלאו הששי הוא "לא תזבח לה' אלקיך שור ושה אשר יהיה בו מום", רמז למה שאמרו ז"ל האי מאן דיהיר בע"מ הוא. וכמו הכח הששי שממנו תוצאות כל חמש ההרגשות והוא כולל הכל, כן נמי גסות הרוח היא כוללת הכל, וכל תנועה וכל מדה ומדה צריכה נקיון מגסות הרוח, עיי"ש.

(שם משמואל, מועדים, ראש השנה, שנת תרע"ז, יום ב', עמ' נ-נא)

כתיב "וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן" שהוא לשון התגלות אור... ומשמע שאיננו דיבור אלא שהיה מגלה לפניהם האור הצפון בתורה, ומי שיש לו מוח בקדקדו היה צריך להתרגש ולהתפעל ולהשתוקק אלי'. אך מי שמגפן סדום גפנם ומשדמות עמורה הסבו פניהם ממנה, למשל מי שעיניו טרוטות אינו יכול להסתכל באור השמש והוא כמסתיר פניו ממנה. כן נמי הם לפי גסות רוחם היה נדמה לפניהם כהר גבוה וקשה וכמשא כבד יכבד מהם... עשו וישמעאל גסות הרוח שבהם לא נתנה להם להטות שכם לסבול, וע"כ מעט וניצוץ טוב שהיה בהם מתולדה נפרד מהם ונדבק באור הזריחה, כי החלק נדבק בכלל, כטבע האש הנמשכת למעלה, ונשארו ריק מכל טוב. ומעתה מובן שאין כאן חשש של הסתפקות בהם ח"ו, אלא אדרבה לגלות מהותם גסות רוחם וזדון לבם, ולשאוב מהם את מעט הטוב שהיה בהם מתולדה. וזהו הענין שבזוה"ק (פ' בלק) מהמתנות שנתנו כולם לישראל שהפירוש מעט טוב שהיה בהם מתולדה, וכל זה גרמה להם גסות הרוח שהיתה בהם. ע"כ יסד הפייטן שמצאם כולם בעלי מומים, כאמרם ז"ל האי מאן דיהיר בעל מום הוא.

(שם משמואל, מועדים, שמיני עצרת ושמחת תורה, שנת תר"פ, שמחת תורה, עמ' רנג-רנד)

בנקודה הקטנותית של האדם, יש כל הטוב בצמצום, כמו שישנו בהרחבה במרחב ההתפשטות הנשמתית העליונה שלו. וכשהאדם מקטין עצמו, ומתמלא ענוה, הרי הוא מתקרב יותר לעצמיותו הנקודתית, ומרכז נשמתו מתגלה אליו בכל הוד תפארתו, ומתוך אספקלריתו יראה את כל ההוד העליון הנמצא בנשמתו בעצמיותה הגדולה לאין חקר. ומאן דאיהו זעיר איהו רב. הגאוה מסיחה את הדעת מהנקודה המרכזית המצומצמה של הנשמה, ומתוך שאין לו מרכז וקיבוץ של האוצר הרוחני בעושר שלימותו, הרי הוא בעל מום, רק שברי שברים של רוח מתגלים בקרבו, ולאורה העליונה של הנשמה לא יוכל לבוא. והרי הוא מחוסר ערך, משוקע בקטנות עצמית לאין מרפא, והדמיון הפראי ילהטנו להיחשב לגדול ומעולה, בעת שהוא מלא חסרון ופחיתות. מאן דאיהו רב איהו זעיר. מרכזה של הנשמה, מקור הענוה, הרי הוא הכוכב המזהיר למשכילים את זוהר הרקיע, שהוא ההיקף העליון של הנשמה העליונה בהתרחבותה המוחלטת.

(רבי אברהם יצחק הכהן קוק, שמונה קבצים, קובץ ב אות שכה)

הנכנס על מנת שלא לעשות קפנדריא מותר לעשותו קפנדריא וכו' הנכנס לבית הכנסת להתפלל מותר לעשותו קפנדריא
42-43

זהו מה שרמזו יחזקאל באומרו על זה הענין עצמו "ובבוא הנשיא דרך אולם השער יבא ובדרכו יצא, ובבוא עם הארץ בחגים ובמועדים וגו' לא יצא דרך השער אשר בא בו כי נכחו יצא". ועם היות שפשוטן של מקראות אלו בא ללמד על האופן אשר יתנהגו לשם בתת כבוד והדר אל הבית הגדול והקדוש ההוא, כי לזה יאות שהעם הבאים בשערים ההמה יעשו שם קפנדריא של הידור, והוא שהנכנסים דרך שער צפון יצאו דרך שער נגב בהפך, כדי שירבו העם היוצאים והנכנסים בכל הפאות, ויתפרסם כי אל המקום ההוא ידרשו ה' כולם, מה שלא יהיה כן אם נתן רשות שיצאו ויבאו בשער אחד. וכן אמר רבי חלבו אמר רב הונא הנכנס לבית הכנסת להתפלל מצוה לעשות קפנדריא שנאמר ובבוא עם הארץ בחגים ובמועדים וגו'. אמנם התיר לנשיא מחומרת ענין זה, כי חלק לו ה' יתברך מכבודו, אלא אם היה הנשיא בתוכם, כי אז בבואם יבא בצאתם יצאו יחד דרך הקפנדריא, כנזכר, כי גם לו יהיה כבוד, על דרך "ברב עם הדרת מלך" (משלי יד). האמנה, כי כשכוון שם או בבית הכנסת לעשות כך כדי לקצר את הדרך, הוא אסור כי לא לכבוד הוא לו, כי אם בזיון, וגם שנינו שם בפרק הרואה (ברכות סב): לא יכנס אדם להר הבית במקלו ומנעלו ובאפונדתו וכו' ואל יעשנה קפנדריא, ואמר מאי קפנדריא, כמאן דאמר אדמקיפנא אהדר ואעול בהא. אבל אם נכנס להתפלל, לא לכוונה אחרת, ואחר כך נתחדש לו צורך ללכת אל מקום קרוב אל הפתח הנכח אשר נכנס בו, אז מותר לצאת בו ולקצר את הדרך, והיינו דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הנכנס לבית הכנסת על מנת שלא לעשות קפנדריא מותר לעשות קפנדריא. והרי יש בדבר הזה שלשה דינים: מצוה, אסור, מותר. והכל בתורת טעמא.
והנה אף על פי שכל זה נכון ודרך ארץ, הנה מכל מקום לא ימנע מלרמוז עוד אל הענין השכלי, אשר אמרנו מדברי הלמודים, וזה כי יציאת הנשיא בדרך אשר בא בו, הוא רמז גדול כי דרך הנשיא והגבר הוקם על המושכלות, שיתקיימו לו שם הדעות והאמונות הנכונות אשר קנה עד הנה, לא שיתחדשו לו שם, כמו שאמר (חגיגה יד) בנכנסים לפרדס: רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום, והוא יציאת נשיא אלהים בדרך אשר בא בו באמת. אמנם אנשי עם הארץ לא יצאו בדרך ההוא אשר באו, כי אם במקביל לו, לפי ששם יתחדשו להם דעות הפכיות ואמונות חדשות אשר לא שערום ראשונה, ולזה נדחו ויצאו.

(עקידת יצחק, שער קב, דף צו ע"ב-ע"ג במהד' תרמ"ג)

ראש חדש אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים חל להיות בתוך השבת מקדימין לשעבר וכו' באחד באדר משמיעין על השקלים (כט:) דלא כרבן שמעון בן גמליאל דאי רבן שמעון בן גמליאל האמר שתי שבתות
48-כט:

באחד באדר משמיעין על השקלים, והוא להכין השקלים הנצרכים באחד בניסן לתרום התרומה. ויש להבין למה הקדימו כולי האי, ובש"ס ע"ז (ה ע"ב) דהא דשואלין ודורשין שלשים יום קודם החג משום קרבן הוא, דאנן דשכיחי מומין דפסלי אפילו בדוקין שבעין בעינן תלתין יומין, אבל להכין מחצית השקל שאין כאן דבר הפוסל בו למה לן כולי האי? ובש"ס מגילה הקשה הש"ס מכאן לרשב"ג דאמר דקודם החג סגי בשתי שבתות, ומשני כיון דאמר מר בחמשה עשר בו שולחנות יושבין במדינה וכו' משום שולחנות מקדימינן, הרי דהקדמה זו היא כעין הקדמה דקודם החג, והרי אין כאן דבר הפוסל בו...
ענין השקלים לקרבנות ציבור - לאחד רצון ונפש כל קהל עדת ישראל בעבודת הקרבנות, וזוהי מצות מחצית השקל שהוא עשר גרה רומז לכל כחות הנפש, השכל שבמוח והמדות שבלב, שבכל איש ואיש לעשות הסכמה בכל כחות נפשו בעבודה... התאספות כל קהל עדת ישראל ע"י צירוף כל השקלים יחד מתיחסת ללב שאין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים...
ולפי האמור יובן הא דבאחד באדר משמיעין על השקלים, ולא עוד אלא שמקדימין וקורין פרשת שקלים בשבת הקודם, דהנה כבר אמרנו דאדר הוא מלשון אדיר או מים אדירים שהוא לשון חיזוק, והיינו שהזמן מסייע לאדם להתחזק בכל כחות הנפש ובפנימיותו, כי התחזקות האדם הוא מחמת הכח הפנימי שלו שהיא הנשמה... ויש לומר עוד דמזל חודש זה הוא דגים שהמים מכסים עליהם ואין עין הרע שולטת עליהם, הרי שמהות חודש זה פנימית, ע"כ אז משמיעין על השקלים להתחזק בהתאספות כל כחות נפשו, ומקדימין לשבת כי שבת הוא יומא דנשמתא, ופנימיות ישראל שבאמצעות השבת ניתנת היכולת לאדם להתאחד בכל כחות נפשו ולהיות נעשים כולם כאיש אחד כנ"ל. ולפי"ז מובן שההקדמה חודש ימים לאו להכין בגשמיות את מחצית השקל כסף, אלא להכין נמי את הלבבות, שיהיו מוכנים לענין רם ונשא זה, וכולי האי ואולי. והא דבש"ס מגילה דהקשו לרשב"ג דבחג די שתי שבתות, היינו דכל חג דצריכין לקרבן דפוסל בהם מום בדוקין שבעין ובניב שפתים דהוא נמי רמז על אדם המקריב כידוע בספרים, ומ"מ סגי ליה בשתי שבתות, ה"נ בנידון דידן.

(שם משמואל, פרשת משפטים ושקלים, שנת תרע"ד, עמ' כב-כו)

חדש אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים וכו' בשניה זכור בשלישית פרה אדומה ברביעית החדש הזה לכם

[ארבע הפרשיות רומזות לאבעה שלבים בעולם. פרשת שקלים סגולתה להחיות אותנו בעולם הזה, כמו שהשקלים הצילו אותנו מהמן, כמו שנאמר (מגילה יג ע"ב) "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהן לשקליו". פרשת זכור היא לימות המשיח, כשיימחה זכר עמלק והרשעים מן העולם, והשם יהיה שלם והכסא יהיה שלם. פרשת פרה מתאימה לעולם הבא, שאז ייטהרו מטומאת מת. פרשת החודש מתאימה לתחיית המתים, שאז העולם יתחדש, כמו שנאמר (סנהדרין צב ע"ב) "אותן שנים שעתיד הקב"ה לחדש בהן את עולמו שנאמר ונשגב ה' לבדו ביום ההוא".]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף מה ע"ד) לטקסט

בפרשת שקלים
48-49

על דרך האמת שארבע הפרשיות הן לעומת ד' אותיות הוי', ופרשת שקלים נגד היו"ד שהיא סוד המחשבה, וכאמרם ז"ל (בראשית רבה פ"א) ישראל עלו במחשבה, ובפרשת שקלים מעוררים את הבחירה.

(שם משמואל, פרשת משפטים ושקלים, שנת תרע"ה, עמ' לד)

בפרשת שקלים וכו' בשניה זכור
48-49

לגרש את עמלק מלב האדם, אין עצה כי אם להתחיל בתשוקות הקדושה, כי באם ימתין עד שיגרש מקודם האהבה הטמאה, יהיה ביני ביני הלב פנוי מתשוקה, וזה אי אפשר... ואין עצה אלא להכניס בלבו בכח תשוקה קדושה ונייחא בעבודה, וזה עצמו דוחה ומגרש את התשוקה הטמאה [עיין בשמו לעיל ו ע"א]... ולפי"ז י"ל שהיינו הך דשקלים קודמין לזכור, דענין שקלים הוא התעוררות אהבה בישראל לאביהן שבשמים, כמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה ברמז מטבע של אש שהוא אהבה רבה רשפיה רשפי אש שלהבתיה, וישראל משיגים נייחא מהארת הקדושה, ונתקיים "בהניח" ואח"כ "תמחה" וגו'...
ועוד יש לומר בטעם הקדמת פרשת שקלים לזכור, עפ"י דברי הש"ס (ריש ר"ה) דלמלכי ישראל מניסן מנינן, והטעם פשוט כי מלך ישראל הוא מרכבה למלכות שמים כנ"ל, ומלכות שמים נתגלה בעולם בניסן... וכמו מלכות שמים שמניסן מנינן כן מלכי ישראל. והנה בש"ס שם מת באדר ועמד אחר תחתיו בניסן אין מונין לו אלא מניסן פשיטא לא צריכא אלא דאימנו עלי' מאדר. ועדיין אינו מובן מה היה ס"ד דבודאי הסברא החיצונה נותנת לחשוב משעת משיחה או מינוי שבמקום משיחה, דאל"ה למה לי משיחה או מינוי כלל... יש לומר במצות מינוי המלך שכיון שקבלו עליהם ונמנו השרים למניתו חשוב כאלו קיימו בו מצות מינוי המלך, ע"כ היה ס"ד דנמנה ליה מעת שנמנו עליו למנותו. אך באמת אין הדבר כן, דאף דבפנימיות נוכל לחשבו מאז למלך, מ"מ כדי למנות לו צריכין שיהיה נמשח או נתמנה בפועל. והנה אמרו ז"ל: שלש מצוות נצטוו ישראל, למנות להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק. נמי נאמר, דלמחות זרעו של עמלק בפועל צריכין נמי שיהיה מלך בפועל ולא חלה המצוה משעה דאימנו עליה אלא מיום שעמד בפועל, אך למחייה פנימית די למלוכה פנימית, והיינו דקב"ה נקרא מלך ישראל ולדידיה מניסן מנינן... ובכל שנה ושנה בניסן שישראל מתחילין בעבודה מחדש הו"ל כאילו ממליכין עליהם מחדש את הקב"ה. ובאדר שמשמיעין על השקלים כדי לחדש ולהביא קרבן מתרומה חדשה, זה הו"ל דוגמת מלך ישראל דאימנו עליה מאדר ואין מונין לו אלא מניסן. אך בענין מחיית עמלק הפנימית מלב ישראל שצריכין נמי למנות עליהם מלך ברישא, דהיינו קב"ה מלך ישראל, משעה שהשמיעו על השקלים מחשבין משעה דאימנו עליה היינו מאדר. וע"כ מקדימין שקלים דהוא כעין מינוי המלך ברישא, והדר למחות זרעו של עמלק, זה פרשת זכור.

(שם משמואל, פרשת תצוה וזכור שנת תרע"ד, עמ' קלא-קלג)

בפרשת שקלים וכו' בשניה זכור בשלישית פרה אדומה ברביעית החדש
48-50

וכבר אמרנו שארבע פרשיות אלו מקבילות לד' אותיות הוי' ב"ה. שקלים לאות יו"ד שהוא ראשית הגלוי ואז באה ההארה לישראל מראשית הגלוי, וברעיא מהימנא (פ' תשא) המדבר מהשקלים אמר: אבנא למשקל ביה דא יו"ד... זכור לאות וא"ו, כי עמלק הוא תכלית השקר, כמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שעמלק הוא היפוך יעקב שמדתו אמת, ובזוה"ק (ח"ג ב.): "ונתתם לי אות אמת" - דא אות וא"ו, וע"כ זכור שהוא מחיית עמלק שהוא השקר בא ההארה מאות וא"ו אות אמת. פרה וחודש הם שתי ה"הין, וכבמדרש (שמות רבה פ' יט): משל לשתי מטרונות דומות שהיו מהלכות. וא"כ בד' פרשיות אלו באה ממעלה הארה מד' אותיות הוי', כעין שבאלול נפתחו י"ג מכילין דרחמי.

(שם משמואל, פרשת משפטים ושקלים, שנת תרע"ח, עמ' נא-נב)

כט. ראש חדש אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים חל להיות בתוך השבת מקדימין לשעבר
48-49

...שענין שקלים לעשות כולם אגודה אחת לעשות רצונו יתברך בלב שלם [ראה בשמו לעיל יג ע"ב]... ובשבת שהוא יום השביעי שנפתחה הפנימיות שב לכלל ישראל רזא דאחד, ע"כ "כאילו כל מלאכתך עשויה". וזה עצמו מעוררין ע"י השקלים... ובזה יובן הטעם שמקדימים וקורין פרשת שקלים בשבת שלפני ר"ח אדר ולא סגיא ליה בר"ח, כי שבת בלא"ה רזא דאחד ונפתחה הפנימיות וכל ישראל באין לחסות בצל כנפי כנסת ישראל, על כן אז הוא הזמן להתחיל בשקלים.

(שם משמואל, פרשת משפטים ושקלים, שנת תרע"ב, עמ' יב)

חל להיות בתוך השבת מקדימין לשעבר
49

י"ל דבכניסת שבת שישראל מקבלים עליהם לשבות ביום השבת ומשליכין מעליהם טרדת הפרנסה וטורח המלאכה זוכין לקדושה עליונה למעלה מהטבע, כמו כל מהות שבת שהיא שביתת הטבע שהטבע מחייב שיום ולילה לא ישבותו... ובאשר זוכין לקדושה עליונה שלמעלה מהטבע נעשים נמי למעלה מהזמן.... שקלים הם כופר נפש, וכתיב בהו "לכפר על נפשותיכם". ודקדק כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הלא אין כפרה אלא בדם? אך יש לומר לפי דרכנו, שמאחר שהתעוררו ליעשות כולם אגודה אחת לנדב לעבודת הקרבנות, שוב נחשבו כל הקרבנות של כל השנה וכל הכפרה שתסתעף מהם למפרע, באשר ישראל הם למעלה מן הזמן... מה שקורין פרשת שקלים בשבת שקודם ר"ח אדר, ולא די לקרות בר"ח כמו שמשמיעין על השקלים בזמן המקדש בר"ח, כי בגלות שהטבע מושל ביותר אין די בר"ח שהוא בטבע חידוש ירח והענין הפנימי שבו סתום וחתום ויצא לאור עולם יחד עם היציאה מן הגלות, שאז יהיה יו"ט של ר"ח בשלימות... ע"כ צריכין להסתייע משבת שהיא למעלה מהטבע ומהזמן, והיא במעלתה בגלות כמו בזמן שביהמ"ק קיים.

(שם משמואל, פרשת ויקהל ושקלים, שנת תרע"ו, עמ' רצז-רצח)

והנה הסתרת עמלק למטה היא התנגדות לתורה ועבודה, תורה היא שכל ישר ועבודה היא התפעלות והתרגשות הלב... בימי מרדכי ואסתר אחר מחיית עמלק זכו ישראל לתורה ועבודה... ונראה דבכל שנה נמי דבקריאת הפרשה שהיא מחיית עמלק כבפסיקתא (הובא בילקוט שמעוני סו"פ תצא): הוו מזכירין שמו מלמטה ואני מוחה שמו מלמעלה, זוכין ישראל לתורה ועבודה, תורה בפורים כמו אז שהדור קבלוה בימי אחשורוש, כן בכל שנה מתגלים אורות גדולים בפורים, וזהו ענין שם "מגילה", התגלות הנעלם כמו שאיתא בספה"ק, ועבודה בניסן שהוא חודש עבודה כמ"ש (שמות יג) "ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה". וזה זוכין מחמת מחיית עמלק שקדמה, ואף דמקמי מרדכי ואסתר היתה העבודה בחודש הזה, לא תברא, דלמעלה הוא למעלה מהזמן...
ולפי האמור יש לפרש הא דמקדימין וקורין זכור לשבת שלפני הפורים, דמחמת הקריאה דזכור בשבת שלפני הפורים זוכין אח"כ בפורים להארות התורה, וכמו דשבת הוא יומא דנשמתא שהוא השכל ושע"כ שבת יעשה כולו תורה, ומחמת הקריאה בפורים זוכין אח"כ בניסן להעבודה, וע"כ אפילו כשחל פורים בשבת מקדימין לשבת שלפניו, שבשעת הקריאה היא שעת המחיי' כנ"ל, וכמו אז שהמלחמה היתה יום קודם ליום המנוחה ולא בהדי הדדי קאתי, וע"כ מקדימין לשבת שלפני'.

(שם משמואל, פרשת צו ופרשת זכור תרע"ו, עמ' פב-פג)

חל להיות בתוך השבת מקדימין לשעבר וכו' באחד באדר משמיעין על השקלים
49-51

...בניסן, שלאתערותא דלתתא באהבה צריך שתקדם לה אתערותא דלעילא והוא חודש אדר, והוא מלשון חוזק מלשון "מים אדירים"... והוראת לשון אדר הוא חוזק, והגבהת הלב בדרכי ה'... וזה נותנין מן השמים בלב ישראל בחודש אדר... להתעוררות דלעילא בחודש אדר צריכין לעשות לו פועל דמיוני, והיינו הך שמשמיעין על השקלים וקריאת הפרשה, שהשקלים לקרבנות ציבור הוא קשר אהבה כנ"ל, והשקלים בעצמם מורין על אהבה שהם של כסף שרומז לאהבה מלשון "נכסוף נכספתי"... יש ליתן טעם שקורין הפרשה בשבת שלפני ר"ח ולא די שיקראו בר"ח... ששבת איננו זמן כניעת הנפש ולהיות נבזה בעיניו נמאס אלא לגבה לב בדרכי ה' ויתלהב באהבה ויתענג על ה'... וע"כ אז הזמן דוקא להתחיל לעשות פועל דמיוני לאהבה ע"י קריאת הפרשה, ולא בר"ח שהוא ממועדי הכנעה שאינו ענין לשקלים.
עוד יש לומר טעם על הקדמת קריאת הפרשה ביום השבת. דהנה בירושלמי נתנו טעם על מצות השקלים, ויש שנתנו טעם בשביל חטא העגל לפי שחטאו בשש שעות או בחצי היום, ויש שנתנו טעם על מכירת יוסף... ונראה דשבת ור"ח הם תקונים לשניהם, שבת היא תיקון לחטא מכירת יוסף, דמוסף שבת הוא יוסף כנודע, ור"ח הוא תיקון על חטא העגל שחטא העגל היה פגם בר"ח, ולולא חטא העגל היה יו"ט של ר"ח בשלמות... העגל היה קיצוץ בנטיעות שחשבו להמשיך שלא ע"י מדתו של דוד המלך ע"ה, אלא שמטו אחד מטטרמולין פני שור מהשמאל... וע"כ כל עוד שלא נתנקו מחטא זה לגמרי דכתיב "ביום פקדי" לא זכו ביו"ט של ר"ח יו"ט של דוד המלך ע"ה בשלימות עד לעתיד. ומובן אשר יו"ט של ר"ח כמו שהוא עתה נמי יש בו קצת תיקון חטא העגל. על כן משמיעין בר"ח בע"פ, לעומת תורה שבע"פ, מדתו של דוד, דפה מלכות קרינן לה, ומקדימין וקורין בתורה שבכתב בשבת, לכפר על שני החטאים האלה.

(שם משמואל, פרשת פקודי, שנת תרע"ג, פרשת שקלים, עמ' שלו-שלז)

בשניה זכור
49

עמלק... היה שלם בכל שלש בחינות, מחשבה דיבור ומעשה לרע [עיין בשמו לעיל ז ע"א]... ובשבת שקודם פורים קורין פרשת זכור, זכור הוא בפה, לא תשכח בלב [לעיל יח ע"א], וזהו נגד כח המחשבה וכח הדיבור, ובאשר שבת היא יומא דנשמתא זוכין להתיש כח עמלק גם בכחו שבמחשבה, והנה נמחה שמו מכל ג' בחינות אלה מחשבה דיבור ומעשה, וע"כ מקדימין וקורין פרשת זכור קודם פורים.

(שם משמואל, פרשת תצוה וזכור, שנת תרע"ב, עמ' קטז-קיח)

יש ליתן טעם מה שמקדימין וקורין זכור בשבת שלפני פורים ולא סגי הקריאה בפורים עצמה, אף להסוברים בש"ס הנ"ל [לקמן ל ע"א] דלא מצריכין להקדים היכי דחל בשבת עצמה ולא איכפת להו הא דזכירה ועשייה בהדי הדדי, א"כ למה לא סגי ליה הקריאה בפורים עצמו?... עמלק ימ"ש היה הולך נגד הכוונה האלקית ורצה לקלקל כל הענין האלקי, שנתגדל כבוד שמו יתברך ביציאת מצרים ע"י האותות והמופתים ו"שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת" וגו', ועמלק רצה לבטל זה. נוסף לזה עשה לנו רעה גדולה, שהקרה אותנו בפני אחרים והסיר פחד ישראל מן האומות, וזו רעה גדולה בגשמיות נוסף על עיקר הדבר שקלקל ברוחניות, שבלעדיו היה נגמר כל התיקון בעת מתן תורה כמו שאיתא בספרים, ובסיבתו אנו סובלין כ"כ עד ימות המשיח במהרה בימינו. ובמצוה לעורר בקרבנו את השנאה והאיבה לעמלק, היתה יכולה להתערב גם שנאה על מה שעשה לנו בגשמיות. לזה תקנו לנו חז"ל להקדים בשבת שהוא זמן רצון ואהבה, שכל איש משליך ממנו חשבנותיו הגשמיים ודבקים בה' יתברך באהבה, למען תהיה השנאה והאיבה בעמלק רק על טהרת הקודש לבדו שהיה רוצה לקלקל זו האהבה, ויותר ממה שעשה לנו עשה לו ית"ש.

(שם משמואל, פרשת צו וזכור, שנת תרע"ג, עמ' סו-סז)

כט. בשלישית פרה אדומה ברביעית החדש הזה לכם
49-50

וי"ל שזהו ענין סמיכת פרשת פרה לפרשת החודש, דהנה במצרים היו ישראל במ"ט שערי טומאה ומ"מ נגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם, והנה זה היה קירוב בלתי ריחוק, ימין מקרבת בלתי שמאל דוחה... והנה פרה היא הטהרה קודם לפסח, זה מורה שלדורות זוכין לפסח כמסת ההכנה והטהרה דמקודם. וזהו ענין סמיכת פרה לחודש בלי הפסקה בינתיים.

(שם משמואל, פרשת שמיני ופרה, שנת תרפ"א, עמ' רו)

ברביעית החדש הזה לכם
50

לגדל ולחזק זה הענין הנפלא, הנה הוא יתעלה ראה לקבוע לו מסמרות, במה שנתן לאומה הזאת זמן קבוע ומיוחד להתחלת הסדר המעולה הלזה, באומרו החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה, כי הכוונה כולה בשיהיה להם סימן קבוע שיהיה תחלה למקראי קדש זכר ליציאת מצרים, שהוא ראש לכל האותות והמופתים הנעשים בסדר ההוא המופלא, והוא הסדר הנתן להם לבדם להתנהל בכל מעשיהם במקום סדרי בראשית, אשר בהם יתפרסם העולם בכללו בענין ההנהגה הכוללת. וכמה נפלאו בזה דברי חז"ל במסכת שבת פרק ר' עקיבא (פז ע"ב) ובסדר עולם, במה שאמרו שיום זה הנזכר בכאן נטל עשר עטרות כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם... והכוונה בכל זה לומר כי די באלו העשרה המאמרות התוריות, להנהיג העולם, באותה הנהגה המיוחדת לבעלי התורה ושומרי משמרתה, כמו שעשרה מאמרות הבריאה נהגוה לפי הענין הטבעי. ולכל זה הענין הנפלא הוקבעה פרשה זו בכל שנה לקרות אותה בצבור בספר בפני עצמו בזמנה, בכלל פרשיות כיוצא בה... כי הוא עיקר שההבדל אשר בין ישראל להעכו"ם תלוי בה.

(עקידת יצחק, שמות, שער לח, דף נד ע"ב-נה ע"ב במהד' תרמ"ג)

באחד באדר משמיעין על השקלים
51

נוסיף לקח בטעם מחצית שקל, שיורה על קדושת הגוף, שנתקדש גם כן גופנו, כי לא נבראנו רק לעבוד את ה' בקיום התורה ומצותיה, ולהיותינו תמיד דביקים בה' אלהינו. ואלו אפשר לאדם לחיות בלא אכילה ושתיה מה טוב היה, רק לא נתנה תורה למלאכי השרת, ומכל מקום די לו להשתמש בהכרחיים כדי חייו... ומחצית השקל הוא השיעור המצומצם צורך אדם בימי החול, שמחויב לצמצם, ועולה ביומי דחול לכל חודש וחודש מחצית השקל, לפי זה החשבון המבואר במשנה במסכת פאה (פ"ח מ"ז): אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מד' סאין בסלע. כ"ד קבין הם כ"ד מעין, חצי קב ליום, ובפת אפוי רביעית הקב, עיין במשנה בהמפרשים. הרי חצי סלע י"ב קבין מ"ח סעודות, שהם כ"ד יומין דחול של כל חודש וחודש. ומה שחושבין לימי החודש, לפי שכל חודש מחדשי השנה הוא ענין בפני עצמו. ורמז לדבר "זה יתנו", "זה" עולה י"ב כי"ב חדשי השנה. וכן תמצא ענין מצוה זו שהוא חודש ימים, דבאחד באדר משמיעין על השקלים, ובאחד בניסן תורמין על החדש. ובמחשבה זו יתקדש האדם אף ההכרחי שאוכל בימי החול, שיהיה אכילתו בסוד הקרבן, שכן נותן מחצית השקל לקרבנות. אבל סעודת שבת בלאו הכי קדושה.

(של"ה, פרשת משפטים תורה אור אות ח)

באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים

[שקלים מורים על האחדות, שכל אחד נותן מחצית ובהתחברו על חברו יהיה שקל שלם, וכלאים מורים על הפרדה, שלא לחבר מינים שונים. ובא ללמד שצריך להתחבר עם בן מינו ולהתרחק ממי שאינו מינו.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נהורא, עמ' 65) לטקסט