כט ע"א

ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים וכו' אותו היום סרו מאחרי ה'
9-11

"ויסעו מהר ד' דרך שלשת ימים" - אותו היום סרו מאחרי ד' וברחו מהר סיני כתנוק הבורח מבית הספר פן יוסיף להם מצוות (שבת קלז ע"א בתוס' בשם מדרש ילמדנו, ילקוט שמעוני בהעלותך רמז תשכט). ובאור הענין התמוה הוא, שכמו שהנשמה זקוקה לגוף ואיננה יכולה להתגדל, כך בכל פעם שצריכה הנשמה להתעלות עלייה גדולה יותר, נדרש לה גוף. הגוף שגרם עלייה לנשמתו נעשה גם הוא לבחינת נשמה ויצא מכלל גוף, מוכרח להתרחק מעט מנשמתו להשיג בחינת גוף כדי שיוכל להעלות את נשמתו בעליות חדשות גדולות יותר. לכן לפני כל עלייה יש לגוף ירידה, וצריכים מאד מאד להיות זהירים שלא תהפך ירידה זו לנפילה גדולה, שלא זו בלבד שלא יוכל הגוף להעלות שוב את הנשמה אלא גם יאבד את כל מה שהיה לו מקודם. אמנם המבין והיודע שהירידה היא צורך להשיג בחינת גוף לשם עלייה מחודשת וגדולה, בעצם ידיעתו זו מגן על הירידה שלא תהא נפילה מוחלטת. אבל מי שאיננו מבין רז זה עלול ליפול לגמרי.
בעת שבאו ישראל להר סיני ונתקדשו בקדושה גדולה כל כך עד שפסקה זוהמתם (שבת קמו ע"א), נתעלו עד שבטלה מהם בחינת הגוף, וכשהיו צריכים להיכנס אחר כך לארץ ישראל להשיג עלייה גדולה זו, שארץ ישראל גדולה יותר מבחינת גן עדן, ולכן נדרש היה להם גוף חדש שיעלה אותם לבחינה הגדולה הזו. אמנם כל זמן שנסעו תוך שלשת ימים ממעמד הר סיני, לא היתה ירידתם לכלל גוף אפשרית כלל, שכל שהוא בתוך שלשה ימים כלבוד דמי. אך אחר שעברו דרך שלשת ימים סרו מאחרי ה'. ירידה זו, שתוכנה האמיתי היה הכנה לעלייה גדולה יותר, הביאה לנפילה גדולה, כשלא הבינו טעם המסע של שלשת הימים, עד שטענו "כמה ימים לבטנו בדרך", הפכו את תוכן המסע לבחינת תינוק הבורח מבית הספר, ומתוך הקטנות הזו באו לכלל מתאוננים באזני ה'.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חי"א, במדבר, מאמר יז, עמ' מז-מח = חי"ג עמ' קיט-קכ)

תמוז דההיא שתא מלויי מליוה דכתיב קרא עלי מועד לשבר בחורי וכו' אותה לילה ליל תשעה באב היה אמר להם הקב"ה אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות
19-24

ואמרינן במדרש איכה [א, מז]: קשה סילוקן של בחורי ישראל יותר מחורבן בית המקדש [שם איתא "כחורבן"], שנאמר "קרא עלי מועד לשבור בחורי וגת דרך ה' לבתולת בת יהודה". והדבר תמוה, מאין נלמד מקרא זה דקשה יותר?...
אבל הענין כך, כי אמרינן בגמרא דתענית: תלינן קלקלה במקולקל [ב"ב קט ע"ב], כי ט' באב נגזרה גזרה על אבותינו שלא יכנסו לארץ, ונחרב הבית, דכתיב ויבכו בלילה ההוא, אמר הקב"ה אתם בכיתם בכיה של חנם ואני אקבע בכיה לדורות. וכבר פירשו המפרשים לכך אמרינן תלינן הקלקלה במקולקל, ולא אמרינן דחטא גרם הואיל ובכו בכיה של חנם, ואילו בכו בשאר ימים היה גם כן, דאין החטא כל כך גדול עד שלא יזכור ה' הדום רגלו מקום מקדשו ביום אפו, והיד ה' תקצר לעונשם בשאר פורענות ברחמיו המרובים? רק הואיל היום ההוא מוכן בלאו הכי לפורעניות, ויום קלקלה אין בו חנינה, ולכך היום גורם, שבאף וחימה עשה ה' שפטים וגזר עליהם חורבן וגלות, וזהו מאמר "תלינן קלקלה במקולקל", שהיום גורם.
אך לפי זה יש להבין, דהא הגמרא הקשה כי תחשוב ארבעים יום לא מלאו ט' באב, ומשני תמוז דהאי שתא מלוי מליא, דכתיב קרא עלי מועד לשבור בחורי. וקשה, הלא דרכיו חסד ורחמיו מרובים ולא תמו חסדיו עם ישראל, וקורא הדורות מראש לחשוב מחשבות לבל ידח ממנו נדח ולדבר טוב על עמו, למה המציא ועיבר תמוז, כדי שיקרה ביאת מרגלים בט' באב, ויהיה יום קלקלה לגרום גלות וחורבן בית המקדש, ולא הניח סדרן וקביעת חדשים כסדרן בכל שנה ושנה תמוז היה חסר, וא"כ יהיה מקלע ביאת מרגלים בי' אב, ולא יהיה קלקלה ולא יהיה עונש לישראל, ולא יחרב הבית. וכי ח"ו חדי קב"ה בפורענות של ישראל?
אבל הענין כך, כי נאמר במקרא [שמות א, יב]: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ", וכן הוא גם כן במדרש, כי יותר שהיו משעבדים בישראל יותר היו פרים ורבים. וידוע כי קרוב לגאולה היו משעבדים בישראל ביותר, כדכתיב [שמות ה, כב] "למה הרעות לעם הזה" וכו'. א"כ היו ישראל פרים ורבים יותר אז. א"כ עשרים וי"ט שנים קודם גאולת מצרים היו ישראל יותר פרים ורבים, והיו נולדים בישראל יותר מן ס' או נ"ט שנים קודם גאולת מצרים, כי אז לא היה השעבוד כל כך ולא היו פרים גם כן כל כך. וידוע [ב"ב קכא ע"ב] כי לא נגזר למות יותר מבן ס' ובפחות מבן כ', ושנים אלו מונין מיום ליום כשנות ערכין, דקי"ל מונין מעת לעת [ערכין יח ע"ב], ואם כן הנולד בח' אב, כשיגיע ח' אב לאחר עשרים, מלאו לו עשרים, וכן בכל יום ויום. וא"כ "חסדי ה' כי לא תמנו", כי אילו לא נתעבר תמוז, והיו מרגלים באים בי' אב, וא"כ הנולדים בט' באב עשרים שנים מקודם, כבר נתמלאה שנתם שיהיו בני עשרים, והיתה חלה עליהם הגזירה שימותו במדבר, כי כבר הגיעו לבן עשרים ואף הם בכלל הגזירה, מה שאין כן שנתעבר תמוז, ובבואם עדיין לא הגיע י' אב.
אם כן, אותם שנולדו בט' באב ולא נשלמו כ' שנים ולא חלה עליהם גזירת המקום וחיו יחיו, וחס המקום על רבים מישראל, ולכך עיבר לתמוז כדי שתהיה ביאת מרגלים מקודם, ואם יהיה נגזר שימותו בני עשרים, יהיו אותם שתמו שנותיהם בט' באב חיים ורחמי ה' עליהם. ולא קשה א"כ להיפך, אם אותם בני עשרים לא הגיעו בכלל, א"כ לעומת זה אותם בני ס' בכלל, כי עדיין לא נשלמו ששים להנולדים בט' באב זה ששים שנה, משא"כ אילו באו יו"ד אב, כבר נשלמו ולא תחול עליהם הגזירה - זה לא קשה מידי, דהא כבר כתבנו לעיל, כי רבים הנולדים עשרים וי"ט שנים קודם גאולת מצרים מהנולדים ס' שנים קודם גאולה, כדכתיב "וכאשר יענו" כו', וא"כ רבים היו בני כ' מבני ס', והקב"ה חס על כל נפש מישראל, ולכך עיבר תמוז כדי להציל בני עשרים דנפישי מבני ס', וזהו מחמלת ה' על ישראל כדי להחיות איזה בחורי ישראל. וזה ברור ונכון.
ואם כן הרי אמרנו כי בשביל שלא ימותו בחורי ישראל פחות מבן עשרים, עיבר הקב"ה תמוז, כדי שיקלע בט' באב ביאת מרגלים, ואף שע"י כך נתגלגל שקרה יום המקולקל וגרם שנגזרה גזירה על חורבן בית המקדש כנ"ל, צריך לומר שיותר נח היה להקב"ה שיהיה ע"י כך גרם לחורבן ביהמ"ק, יותר משיהיו בחורי ישראל בכלל הגזירה וימותו קודם זמנם, ואם כן מוכח להדיא שקשה סילוקם של בחורים יותר מחורבן בית המקדש.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ז)

תמוז דההיא שתא מלויי מליוה וכו' אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות
19-24

והיות שאין ארץ ישראל בלא ישראל, כדכתיב "ושממו עליה אויביכם" (ויקרא כו, לב), וכן אין קיום לישראל בלא ארץ ישראל, ואפילו בהיותם בארץ אויביהם קיומם רק ע"י ארץ ישראל, "והתפללו אליך דרך ארצם" (מלכים א' ח, מד), וכן אין הנביאים מתנבאים אלא בה ובעבורה, לזאת היתה השכינה כל כך מתלבטת להביאם תיכף ומיד אחרי קבלת התורה לארץ ישראל... לפי שכבר יש חוט המשולש, תורה וישראל וארץ ישראל, ובהתחברות וזיווג ישראל ארץ ישראל ואורייתא בחיבורא שלים, היה מתחיל כבר עולם התיקון בהנאת החיים של חידוש ותחיה והכרת כח יכולת הבורא בכל פרט ופרט... וכמו שחטא אדה"ר גרם לו עונש לכל הדורות, כן חטא מרגלים שהוא מעין החטא הקדמוני, כפירה ביסודות העולם נגד כוונתו ורצונו ית', גרם עונש להם ולדורות, הם בכו בכיית חינם נקבע אותו לילה ליל בכיה לדורות, כדאמרינן "קרא עלי מועד", תמוז דהאי שתא מילויי מליא כדי שיחול ליל תשעה באב באותו הלילה ונתחייבו ישראל גלות.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חי"א, במדבר, מאמר כד, עמ' עג-עד)

אותה לילה ליל תשעה באב היה וכו' אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות
23-24

"יום לשנה יום לשנה" - שנה ליום שנה ליום מבעי ליה למימר!... ומהו שחזר ואמר "תשאו עוונותיכם ארבעים שנה", כי כבר הזכיר עונשם? וחז"ל אמרו כי יום זה היינו תשעה באב כי בו בכו בכיה לחנם וקבעו בכיה לדורות, על כן בכל יום תשעה באב היו קוברים מתיהם. לכך נאמר "יום לשנה", שבכל שנה "תשאו עוונותיכם" יום אחד.

(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, כלי יקר, במדבר, פרק יד, לד)

"גם בי התאנף ה' בגללכם" וגו' - קשה, והלא לא מצינו שהתאנף ה' על משה בעון המרגלים?... והנכון הוא על פי דבריהם ז"ל שאמרו בפסוק "ויבכו העם בלילה" וגו' - קבעו בכיה לדורות, כי ליל תשעה באב היתה שבו נחרב הבית. ואמרו עוד (סוטה ט ע"א) שאם היה נכנס משה לארץ והיה בונה בית המקדש לא היה הבית נחרב שאין אומה ולשון נוגעת בו. ואמרו עוד (מדרש תהלים עט) בפסוק "מזמור לאסף אלקים באו גוים" וגו', וז"ל: קינה מבעי ליה אלא על שהשליך חמתו על עצים ואבנים. מעתה, אם היה נכנס משה לארץ והיה בונה בית המקדש, ולהשליך חמתו עליו לא אפשר כנזכר, ויחר אף ה' בשונאי ישראל [לשון נקיה], ויהיה כליונם במקום חורבן הבית. לזה גזר ה' בגזרת המרגלים גם על משה שימות במדבר, והוא אומרו "גם בי התאנף ה' בגללכם", פירוש - בגלגול דברים שלכם, כי אם לא היה עון המרגלים והיו נכנסים, אפשר שהיה נכנס משה עמהם, והגם שיבנה בית המקדש, אין מיחוש כי לא נתגבר בחינת הרע והיו עומדים בצדקם בארץ, אלא מאמצעות עון מרגלים גברה יד רשעה, וידע ה' כי לא יעמדו בצדק, וצא ולמד משירת האזינו.

(רבי חיים בן עטר, אור החיים, דברים, פרק א, לז)

אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות
24

ואמרו רבותינו הם בכו בכיה של חנם ואני אקבע להם בכיה לדורות. ולא ידעתי מאיזה רמז שבפרשה הוציאו זה. אבל מקרא מלא הוא (תהלים קו כד-כז): "וימאסו בארץ חמדה ולא האמינו לדברו וירגנו באהליהם ולא שמעו בקול ה' וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות". אולי ידרש זה מפסוק (לא): "וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה", יאמר וטפכם כאשר אמרתם לבז יהיה, בבא עת פקודתם כי אני פוקד עון אבות על בנים, והבאתי אותם עתה שידעו את הארץ ידיעה בלבד, אבל לא שיירשו אותה לדורות. והכתוב ירמוז בכיוצא בזה, ולא ירצה לגזור רעה רק בענין תוכחת על תנאי.

(רמב"ן במדבר, פרק יד, א)

"וכל מנאצי לא יראוה"... ור"א אמר: "כל מנאצי" - מבניהם. ואין בו טעם. ואולי ירמוז זה לדורות הגולים ממנה, כדברי רבותינו, וכאן קבע להם בכיה לדורות בלילה הזה, שיזכור להם עונשם הראשון.

(רמב"ן במדבר, פרק יד, כג)

'כלנו בני איש אחד נחנו' (בראשית מב, יא)... כתיב (איכה ה, ו) 'מצרים נתנו יד', בתשעה באב הוקבעה בכיה לדורות מחטא המרגלים. ועל זה בא הרמז דרך חקירה, הלא אנחנו בני איש אחד, דבקים בדבקות האמיתית, כל תיבה בתורה אמיתית, ואין אנחנו מהמרגלים, כלב ויהושע, ומדוע לא הצליחה? ועל כן כתיב חסר א', כי בזה תתורץ החקירה מה שהיו חסרים.

(של"ה, מסכת תענית, פרק תורה אור, אות קח)

"ותשא וגו' ויבכו העם" -... יתבאר על פי דבריהם ז"ל שאמרו וזה לשונם אמר הקב"ה אתם בכיתם בכיה של חנם אני אקבע לכם בכיה לדורות. עד כאן. והוא מאמר הכתוב "ותשא כל העדה" וגו', פירוש, שהיתה אז, וזה גרם לעם בכיה בלילה ההוא לדורות. ואם אמר הכתוב "ויבכו בלילה", היו חוזרים הדברים לעדה הנזכרת אשר שמעו דברי המרגלים.

(רבי חיים בן עטר, אור החיים, במדבר, פרק יד, א)

...שעל ידי מרגלים גרמו להצית אש בציון, וכמו שדרשו אתם בוכים בכיה של חנם וכו', ומזה גרמו להבעיר אש במקדש ה', אשר שם נחלש כח הנחש בעבודת הקרבנות וכדומה, והסירו כל סיגים ובדילים מישראל, עד שאמרו [ילקוט שמעוני ח"ב רמז שד]: הלן בירושלים לן בלא חטא.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש טז)

ואיתא בספר יצירה (פרק חמישי) 'המליך אות ט' בשמיעה, וקשר לו כתר וצרפן זה בזה, וצר בהם אריה בעולם, ואב בשנה'. נשמע מזה, שבחודש אב המליך אות ט' בשמיעה. ולהבין זאת, דאיתא בגמרא (ב"ק נד ע"ב): שאל רבי חנינא בן עגיל את רבי חייא בר אבא, מפני מה בדברות ראשונות לא נאמר בהם 'טוב' ובדברות אחרונות נאמר בהם 'טוב' וגו', אמר ליה הואיל וסופן להשתבר, וח"ו פסקה טובה מישראל, לכן בדברות האחרונות שהן קיימים כתיב בהם "אשר ייטב לך". ומה היא 'טוב' שכתוב בדברות האחרונות - היא הטוב הגנוז, כדאיתא במדרש (ב"ר יב, ו) "וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל" וגו' (בראשית א, ד), ודרשו חז"ל: אור שברא הקב"ה בששת ימי בראשית אדם מביט בה מסוף עולם ועד סופו, כיון שנסתכל בדור המבול ובדור הפלגה - עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבא... וזה שאנו קורין בשבת נחמו פרשת ואתחנן שנזכר בה כמה פעמים "שמע", כי מראש חודש אב עד שבת זו היה התגברות הדינין בתשעה ימים אלו, ואחר כך שהחשכות הלך לו - אנו קורין פרשת ואתחנן שנזכר בה כמה פעמים שמע, שזאת נחמתנו, שאנו מקןוים לאל יתברך שמו שיגאול אותנו בקרוב, ויתגלה הטי"ת שהמליך בשמיעה, שהוא הטוב הגנוז שהוא אור הקדמון. וזהו שאיתא בספר יצירה שהמליך אות טי"ת באב - כי בט' באב עשו המרגלים בכיה לדורות, שלא אמרו טובת ארץ ישראל, רק יהושע וכלב שאמרו (במדבר יד, ז) "טובה הארץ מאד מאד", ואנו מצפים שיתוקן זאת במהרה. והמליך אות טי"ת באב רצה לומר, שיתגלה הט' שהיא טוב הגנוז.

(רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, מאור ושמש, פרשת ואתחנן, פרק ו, ח)

המרגלים הבינו וראו כי לא הגיע העת לרשת את הארץ, כאשר באמת כך היה צריך להיות עוד מ' שנה במדבר. אכן... כמו שהיו דור המדבר נמשכין אחר הנהגת משה רבינו ע"ה, שהוריד להם תורה מן השמים, והנהגה זו הוא למעלה מהטבע והתחלקות העתים והזמנים, לכן הכל אמת כי עפ"י הטבע לא הגיע העת. ובמדריגת משה רבינו ע"ה היו יכולין לכנוס והיו מתעלין ומתרוממין מן הטבע... ואם היו נכנסין באמת באופן זה בכחו של משה רבינו ע"ה, לא היה עוד גלות, כמו התורה שנתן לנו משה רבינו ע"ה שנשאר לדורות, כמ"ש "לא תשכח מפי זרעו". וז"ש חז"ל שע"י המרגלים נקבע בכייה לדורות בט' באב. הרמז כנ"ל, שלולי חטאם לא היה נחרב המקדש כנ"ל.

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת שלח שנת תרמד)

כתב רבינו בחיי פ' בראשית (א, ב) וז"ל: ויש לך לדעת כי מולד תשרי שבו נברא העולם היה בהר"ד, ר"ל יום ב' ה' שעות ר"ד חלקים... סימן בהר"ד אשר סימנה התורה ראש מולד תהו הוא סימן לזמן חירותנו... בהר"ד אותיות דבה ר', ר"ל בעבור שהוציאו המרגלים דבה על הארץ הטובה "ויבכו העם בלילה ההוא", נקבע בכיה לדורות על חרבן פעמים, עד תשלום ר' מחזורי חמה [שנת ה' אלפים ת"ר], סוף וקץ העולם הזה.

(כתבי הרב יהודה אלקלעי ח"ב עמ' 467)

ס"מ הוא נרגן מפריד אלוף, כי הוא המפריד הנשמה מן הגוף, ומצודתו פרושה על כל החיים, הוא שטן הוא יצה"ר הוא מלאך המות, הוא הנחש אשר השיא את חוה והביא המות לעולם, והוא מסית ומדיח את האדם מדרך החיים לדרך המות... וארצנו הקדושה היא בית חיינו, והוא בכל מאמצי כחו מעכב ביאת הארץ. המרגלים כשרים היו, ראשי בני ישראל, והוא נתן מורך בלבבם לאמר "כי חזק הוא ממנו", "ויבכו העם בלילה ההוא", ונקבע בכיה לדורות על חרבן פעמים.

(כתבי הרב יהודה אלקלעי ח"ב עמ' 637-638)

חכמינו הקדמונים התאמצו תמיד לחקור אחרי הסיבות שגרמו לגלות עמנו ולחרבן ארצנו. ואת סיבות החרבן והגלות חיפשו חכמינו לא במאורעות העולם הכללי, כמו בהתחרות המדינית שבין בבל ומצרים או בתשוקת הכבוש של הרומיים, אלא דוקא במצב הרוחות בעולמנו אנו, בקרב העם העברי פנימה. חכמינו אלה עמדו על האמת ההיסטורית, כי כל עם ועם אוכל פרי מעלליו וכגמול ידיו יעשה לו. הוא מתקיים בעולם לא בחסדי אחרים, כי אם בכוחו הוא, והוא עובר מן העולם לא בגבורת שונאיו החיצוניים וידם החזקה, אלא ברפיון כחותיו הפנימיים, כחותיו הרוחניים והמוסריים. וכאשר חקרו חכמינו הקדמונים אחרי הסבות הפנימיות שהביאו עלינו את החרבן והגלות, מצאו להם שתי סיבות היסטוריות: המאיסה בארץ חמדה ושנאת חנם. על הראשונה כבר הראו משוררי קודש באמרם: "וימאסו בארץ חמדה לא האמינו לדברו וירגנו באהליהם, לא שמעו בקול ה' וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות (תהלים קו, כד-כז), והוסיפו חכמים: "אתם בכיתם - בליל תשעה באב שנת ב' תמ"ט - בכיה של חנם, ואני קובע לכם - בליל תשעה באב ג' תתכ"ט - בכיה לדורות"... שתי הסבות האלה לא תפסו מקום באומתנו בבת אחת, אבל די היה גם לאחת מהן לגרום בזמנה לגלותנו. המאיסה בארץ חמדה ניכרת היתה רק בזמן גלות בבל, אם לא בעת המלחמה על ירושלים, אשר סוף סוף הרי הכשדים היו מוכרחים להצר עליה שנים אחדות ולהביא רעב על יושביה הגבורים, הנה הובלטה מאיסה זו אחר כך, כאשר נהרג גדליה בן אחיקם ו"שארית הפליטה" עזבה את ארץ אבותי.

(רבי יצחק ניסנבוים, היהדות הלאומית, עמ' 210-211)

[עי' עוד לקט באורי אגדות סוטה לה ע"א]

והיינו דאמר רבי יוחנן אלמלי הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי מפני שרובו של היכל בו נשרף
33-35

במס' תענית: אמר רבי יוחנן: אילו היה לי כוח, הייתי קובע תענית תשעה באב בעשירי. ובתוספות במגילה כתבו, שכן גם דעת רבי. מה ההבדל בין תשיעי לעשירי? אש - ענינה הוא התפתחות. אדם מדליק ניצוץ ומתפשטת שריפה מכח סבוב הסיבות. בתשיעי היה מעשה אדם, הדלקת הלפיד, ובעשירי היה מעשה ה'. "כי אתה ה' באש הצתה". אצלנו נקבעה בפשיטות תפיסת האדם המסתכלת על מעשה אנוש. וכאן מופיע ענינו של הירושלמי, הסתכלות עליונה יותר, שלימה יותר, התבוננות פנימית במעשה ה'. אלה דוגמאות לשלמות מבט שבירושלמי, שיטת ר' יוחנן.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, מתוך התורה הגואלת, מהד' תשמ"ג, חלק א, עמ' קעו = מהד' תשע"ו, מועדים, עמ' 229)

אלמלי הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי מפני שרובו של היכל בו נשרף
34-35

ודע לפי מ"ש בירושלמי [תענית פ"ד ה"ה] דבבית ראשון נבקעה העיר בט' לתמוז, ופריך הירושלמי מה אני מקיים "מקל שקד" שהוא כ"א יום, ומשני בראשון חרב הבית בא' לאב, ופירשו המפרשים על מ"ש אילו היה שם קבע בעשירי, כי בערב הציתו אש, ועיקר השריפה אשר שרף ה' בעוונותינו הרבים היה ביום שלאחריו, א"כ איך היה "מקל שקד"? ותירצו כי גם בקיעת העיר היתה לעת ערב, ועיקר הכבישה וכניסת הגייסות ולגיונים היה ביום שלאחריו, וא"כ היה בי' לתמוז עיקרו. ובזה תראה כי בכל תקופה מן ד' תקופות השנה יש י' בו, פעם לטוב פעם לרע: י' טבת לרע בעו"ה, וג' חדשים לאחריו שהוא י' ניסן לטובה, כי הוא שבת הגדול, כי נס גדול בו ביום מקחו בעשור, ונבקע הירדן, ג' חדשים לאחריו י' תמוז בעו"ה לרוע, כי נבקעה העיר בו כנ"ל, כי עיקר פורענות בי' תמוז, וג' חדשים לאחריו בי' תשרי יום מחילה וסליחה וצום הנבחר.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש טו)

כשחרב בית המקדש בראשונה וכו' ומה שירה היו אומרים וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם ולא הספיקו לומר יצמיתם ה' אלקינו עד שבאו נכרים וכבשום
36-40

הכה המשורר על קדקודן של אפיקורוסים האומרים "לא יראה יה ולא יבין אלקי יעקב", והם לדעתי פושעי ישראל העזים והחצופים אשר נתרעמו הנביאים עליהם ועל דומיהם, "השואפים על עפר ארץ בראש דלים"... והרבה כיוצא, שהרשיעו עם אנשי אומתם מה שלא הרשיעו העכו"ם, אשר בפעולותיהם אלו גרמו לשכינה שתסתלק מישראל. ועליהם אמר "אל נקמות ה' וגו' הנשא שופט וגו' עד מתי רשעים ה' וגו' עמך ה' ידכאו וגו' אלמנה וגר יהרוגו וגו' ויאמרו לא יראה י-ה" וגו' (תהלים צד). וכן מוכיח בגמרת תענית: אמרו, כשחרב בית המקדש בראשונה תשעה באב היה כו', והלויים היו עומדים על דוכנם ואומרין שירה, ומה שירה היו אומרים "וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם", ולא הספיקו לומר "יצמיתם ה' אלקינו" עד שבאו גוים וכבשום. יראה שעל פושעי ישראל ועריציהם נאמר, ואמר שכבר קמה בהם קללת המזמור מפני רשעתם.

(ר"י עראמה, עקידת יצחק, במדבר שער עט, דף עה ע"א-עו ע"א במהד' תרכח)

בעל החוטם מתבקש
42

מהחושים כולם שלא יזיק לשכל רק יחזקו לגמרי לא מצינו כי אם הריח, כמו שאמרו חז"ל (יומא עו ע"ב) חמרא וריחני פקחין... הבושם לעולם מרחיב דעת אע"פ שהוא חוש, ולעתיד לבוא יהיו כל החושים כולם דבר שהנשמה נהנית כמו הריח, אלא שהריח נכנס מקודם בקדושה מכל האברים, וכמו שאנו רואים בגלוי שהנכנס לבית חוטמיה על ברישא [נזיר מג ע"א] ה"נ לענין הקדושה הריח הקדים. ונודע שהיציאה מהקדושה הוא דרך אחורים, כמש"כ (ישעיה א, ד) "נזרו אחור", ע"כ החוטם לא יצא אע"פ שכל האברים יצאו. ונקרא אדם גדול בעל החוטם מצד שכל חושיו מחכימים לו ואינו נגרר אחרי הרע והטעות והדמיון שבהם.

(מאורות הראיה, שבועות, עמ' סט במהד' תשע"א)

"אף" - מורה כעס ורוגז, מתאים עם הוראת התיבה לדבר נטפל שאינו עומד לעצמו, כי אם הוא מצטרף וטפל לדברים אחרים גדולים ועיקרים יותר ממנו. מקרה הרוגז הווה ע"י מה שהענינים הנטפלים קופצים בראש, ונכנסים לחוג העיקריות, או שהם מכריעים את העיקר תחתיהם, והם נעשים עיקרים, ואת הדברים העיקרים עושים לטפלה, השפלה הגבה, והגבוה השפל. אבל באמת אין במציאות דבר טפל. השלמות הכללית היא כ"כ איתנה, והמחשבה העליונה היוצרת כל בעזה היא כ"כ מדוייקת, עד שכל החלקים שביש מתאימים יחד. ובמדה ידועה, שהיא ג"כ העליונה שבמדות המעריכות את ההויה, הם שקולים יחד, והנטפל והעיקר באים מצד הכלליות העליונה, מצד התוכן התמים והשלם של ההויה כולה במשקל שוה. והפנים, העיקר שבהוד האדם, גם הוא יתואר באף. ואבר הנשימה והריח, החוטם, שבו עיקר הכרת האופי של הפרצוף, אמנם גם בו יוכר החרון והכעס, יבוטא גם הוא במלת אף. והנטפלים כולם בקיבוצם הם עושים את אוצר השפה, את הקצבת דיבור הפה, הבא מיסוד ההתחמה וההגבלה. וכשהם מתחברים לאותו התוכן שהדיבור נזרח הוא מהכח הפשוט של המהות המילולית, האגודה בתכונת הפ"א הפשוטה, מכנסים הם יחד את כל הנטפלים ואת כל העיקרים, והנושא הטפלי נעשה נושא היותר עליון, אדם של צורה, בעל החוטם, שהארת הנשמה הנהנית מהריח ניכרת בו בשפע רב. והכרת החסד המתעלה מעל כל ערכי הקיצוב המשפטיים, הולכת ומתפלשת, מרום הררי אל, עד מעמקי תהום רבה, "ארך אפים לצדיקים ולרשעים", "הקצר בזעם ומאריך אף".

(ראי"ה קוק, ראש מילין, השרשים, ע' אף, עמ' קכד-קכה)

משחרב הבית בראשונה נתקבצו כיתות כיתות של פרחי כהונה ומפתחות ההיכל בידן ועלו לגג ההיכל ואמרו לפניו רבונו של עולם הואיל ולא זכינו להיות גזברין נאמנים יהיו מפתחות מסורות לך וזרקום כלפי מעלה ויצתה כעין פיסת יד וקיבלתן מהם והם קפצו ונפלו לתוך האור

[הכתות השונות שהיו בעם, הדעות השונות, שנאת חינם, הביאו לחורבן. לכל כתה היה מפתח מיוחד שלפי דעתה רק מפתח זה הוא הפתרון לבעיות העם והארץ. (נח ע"ג) כיון שהיו הרבה מפתחות לא יכלו לפתוח, אלא דוקא סגרו יותר את דרך החיים של העם. אילו היה מפתח אחד, אחדות, לא היה חורבן. אחרי שראו את טעותם, התוודו על חטאתם - החזירו את מפתחות לשמים. זוהי חרטה גמורה. "לא היינו גזברים נאמנים" כי היינו גזברים רבים. "פיסת יד" קיבלה אותם - התשובה שלהם התקבלה בתנאי שתהיה יד אחת ולא שתי ידיים, להראות על אחדות. כך נאמר "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל" - כשיש יד אחת של אחדות, ואילו "וידי משה כבדים" - כאשר יש כמה ידיים בלי אחדות. "ונפלו לתוך האור" - תלמידי החכמים שבדור נפלו לאור הנצחי, לאור אחד, וחיזקו את התורה ויסדו ישיבות, שבכוח האור הזה נצליח. (נח ע"ג) האור הזה מחמת את כוחות העם ונותן תקוות חיים.]

(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף נח ע"ב) לטקסט

נתקבצו כיתות כיתות של פרחי כהונה ומפתחות ההיכל בידן ועלו לגג ההיכל ואמרו לפניו רבונו של עולם הואיל ולא זכינו להיות גזברין נאמנים יהיו מפתחות מסורות לך

[הם ידעו שאחרי החורבן, ישראל לא יבינו מדוע בהמ"ק כ"כ נחוץ, ולא ישתדלו לבנותו, וילעגו על עניני הקרבנות, שהם אמונות תפלות, שייכים לעמים קדמונים, ולכן אמרו שרק ה' יתחייב לבנותו מחדש. והם העדיפו להתאבד באש, כדי להימלט מהסטרא אחרא, שלא יזבחו אותם על מזבחה הטמא, כמו שנגזר "אש תמיד תוקד על המזבח", שאם לא נקריב קרבנות על מזבח ה', הגוים יקריבו אותו גופי ישראל על מזבחות הסט"א.]

(רבי אהרן מוזז, בית מקדש וקרבנות, ניו יורק תש"ח, עמ' 2-3)

יהיו מפתחות מסורות לך וזרקום כלפי מעלה
47

כאשר נתרחקנו מבית-חיינו, ממשגב-מקדשנו, נגנזו שעריו, "טבעו בארץ" (איכה ב, ט), כמו ארון הקודש וכלי השרת, במעמקיה של אדמתנו הטהורה, כמו שנגנזו מפתחותיו, הועלו השמימה, במרומי התכלת אשר ממעל לה. עם מהלך חזרתנו אל מקומנו הולכים ונחשפים מעמקינו ונפתחים מרומינו ומתבררים ומתגלים מסתרי חיוניותנו האיתנה. כל מערכת סדרי התורה-והמצוה, בהמשך תרגום-קיומנו אשר בתרדמת הגלות אף היא מכוונת לעומת ההתנערות-וההתעוררות הזאת של שיבתנו אל ארץ-נחלתנו. "הניחו תפילין עשו מזוזות שכשתחזרו לארץ לא יהיו כחדשים לכם" (רש"י ורמב"ן, דברים יא יח, עפ"י ספרי). אך כאן במקומנו הם מקבלים את מלוא מובנם, בהתאחזות המחודשת במורשת-הקדומים. ומכאן ומתוך כך נמשכת ועולה שוב שאיבת העוז וההדר לכל אמת תקומתנו, וגילויי-חלומינו הולכים ומקבלים את הארת פתרונם.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, לנתיבות ישראל, ח"ב, עמ' קמז-קמח)

כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה

[עי' לקט באורי אגדות לעיל כו ע"ב]

כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה
51

במשנה.... אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים... נראה הפי' מרבה וממעיט בענין ימי הטובה וימי הרעה, כי התרבות המעשים טובים בעת פתיחות לב האדם, והתמעטות המעשים בימי הרעה, שניהם בקנה אחד עולים. והוא כענין שאמרו בשם הרב מלובלין הקדוש ז"ל לפרש הגמ' משנכנס אדר מרבין בשמחה ואב ממעטין בשמחה, ופי' להרבות צד הקדושה ולמעט צד הטומאה.

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת ויקרא, שנת תרלו)

משנכנס אדר מרבין בשמחה
51

ימים אלו ימי ששון, כמאמרם משנכנס אדר מרבים בשמחה, כי החודש נהפך, כדכתיב [אסתר ט, כב]: "והחודש אשר נהפך".

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש ח)

אף כי מחשבת המן היתה באדר ראשון, אבל אחר כך כשביטל מרדכי דתו ונהפך להרוג יהודים בשונאיהם, ציוה מרדכי על אדר שני, דדרשינן [מגילה ז ע"א] "השנית" - אדר שני, והיה טעמו להסמיך גאולה לגאולת ניסן... כי ימי מועדים קדושים מגינים למאוד, וזכות ניסן ומועדי ה' הם שהגינו, ולכך הסמיך גאולה לגאולה. ולכך פירש רש"י על משנכנס אדר מרבין בשמחה - ימי פורים, ופסח ימי ניסן, להורות נתן על אדר שני דהוא סמוך גאולה לגאולה, ובזה החודש דברו חז"ל.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ב)