לקט באורי אגדות ממסכת מדות

בעריכת המכון לחקר האגדה

פרק ב משנה ג

ושלש עשרה פרצות היו שם וכו' וגזרו כנגדם שלש עשרה השתחויות

קְבוּעוֹת הָיוּ לְמוּל הַפְּרָצוֹת. בְּהִשְׁתַּחֲוָיוֹת לְאֵל חַי לְרַצּוֹת.

(סליחות לערב ראש השנה, מנהג פולין, סליחה מא)

ושלש עשרה פרצות היו שם שפרצום מלכי יון

[הרמב"ם קובע י"ג עיקרי האמונה, הם מחיצות בהמ"ק. מלכי יוון עם היהודים המתייוונים פרצו י"ג פרצות, כי פירצה באחד העיקרים היא פירצה בחומת המקדש.]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 131-132) לטקסט

פרק ג משנה ד

לא היו סדין אותן בכפיס של ברזל שמא יגע ויפסול שהברזל נברא לקצר ימיו של אדם והמזבח נברא להאריך ימיו של אדם אינו בדין שיונף המקצר על המאריך

אבל האזהרה מהיות אבני המזבח גזית, כבר ידעת הסיבה שנתנו בה באמרם, "אינו דין שיונף המקצר על המאריך" - וזה טוב על צד הדרשות, כמו שזכרנו. והסיבה בו מבוארת - וזה, שעובדי עבודה זרה היו בונים מזבחותיהם באבני גזית, והזהיר מהדמות בהם, ושיהיה המזבח מאדמה - לברוח מההדמות בהם - אמר, "מזבח אדמה תעשה לי"; ואם אי אפשר לעשותו מבלתי אבנים, יהיו בצורתם הטבעית, לא יחצבו. [מבאר שהטעם העיקרי אינו זה שנתנו חז"ל כי הוא דרך דרשה אלא טעם אחר.]

(ספר מורה נבוכים - חלק ג פרק מה)

ולכאורה קשה: וכי הברזל ממית? והרי האדם האוחז בחרב - הוא הממית?!
אלא שהרוצח המחזיק ומשתמש בברזל מחדיר את כוח הרציחה לתוך הברזל, ונחשב הברזל עצמו כמקצר ימיו של אדם.

(שיחות מוסר שערי חיים מאמר ג עמ' יא פרשת נח תשלב)

פרק ד

וְהַהֵיכָל צַר מֵאַחֲרָיו, וְרָחָב מִלְּפָנָיו, וְדוֹמֶה לָאֲרִי, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כט), הוֹי אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל קִרְיַת חָנָה דָוִד, מָה הָאֲרִי צַר מֵאַחֲרָיו וְרָחָב מִלְּפָנָיו, אַף הַהֵיכָל צַר מֵאַחֲרָיו וְרָחָב מִלְּפָנָיו

להורות, שמקום השכינה, אינו תלוי בהרחבת ידים ,כי השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו, אף כי הבית הזה, ע"כ בחר הקב"ה לשכינתו, מקום צר, להורות שאינו נגבל בשום מקום, ולכבוד ישראל, ויתר על כבודו, להתקומם במקום, ומכל מקום בחר לו, במקום צר.

(כלי יקר על שמות פרק לה פסוק ל)

פרק ה

לִשְׁכַּת הַגָּזִית, שָׁם הָיְתָה סַנְהֶדְרֵי גְדוֹלָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל יוֹשֶׁבֶת וְדָנָה אֶת הַכְּהֻנָּה

שיש לנו מעלה גדולה עליהם כי מצד שהם צודקים בעצמם, רצה לומר משפט התורה כמו שאמר הכתוב: ושפטו את העם משפט צדק, ימשך שידבק ויחול השפע האלהי בנו. ומפני זה היה ראש השופטים ומבחרם עומד במקום אשר היה נראה בו השפע האלהי, והוא ענין עמוד אנשי כנסת הגדולה בלשכת הגזית ולפיכך אמרו רז"ל בפ"ק דמסכת עבודה זרה, כיון דחזו דנפישי רוצחים אמרו נגלה מארעין ונקיים בן: ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא, מלמד שהמקום גורם, ומזה הצד נמשך כל מה שארז"ל כל דיין שדן דין אמת לאמתו ראוי שתשרה שכינה עמהם, שנאמר אלהים נצב בעדת אל בקרב אלקים ישפוט. [מבאר שמשפטי התורה מביאים שיחול השפע האלוקי על ישראל ולכן מקומם של הסנהדרין היה דווקא שם סמוך למקום השכינה , שהמקום גורם]

(דרשות הר"ן, דרוש יא)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300