כ ע"א

אל תהי רגיל בנדרים שסופך למעול בשבועות ואל תהי רגיל אצל עם הארץ שסופך להאכילך טבלים אל תהי רגיל אצל כהן עם הארץ שסופך להאכילך תרומה ואל תרבה שיחה עם האשה שסופך לבא לידי ניאוף וכו' בעבור תהיה יראתו על פניכם זו בושה לבלתי תחטאו מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא מיכן אמרו סימן יפה באדם שהוא ביישן וכו' ומי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני
25-36

אף בדברים שלכאורה המה מותרים כמו נדרי זרוזין לדבר מצוה כדי לזרז עצמו בקיום המצוות, בכל זאת לא יהא רגיל בנדרים מפני שיוכל לבא לידי שבועות, וכן שלא להיות רגיל אצל עם הארץ אף בעניני עסק ומדעים שונים מפני 7שסופו להאכילו טבלים... ראוי להבין מה השייכות שחיברו חז"ל לדבריהם הקודמים הענין שאמרו מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא? והנה עלינו להבין עצם מאמר חז"ל "ובעבור תהיה יראתו על פניכם זה בושה", והלא דברים אלה אמר משה רבינו לישראל בדבר הרושם הקדוש הגדול של מעמד הר סיני וקבלת התורה... כי במעמד הר סיני עלו למדרגה רוממה כזו של "פנים בפנים דבר ה' עמכם" (דברים ה)... חז"ל לא מצאו תכלית אחר בכל המעמד הר סיני וקבלת התורה כי אם ה"בושה", שזה כח מכחות הנפש השייך רק למדות ולא לדעות... נפלא הענין מאד... באמת הדעות והמדות שורש אחד והם דבר אחד ממש, באין מדות אין דעות ובאין דעות אין מדות... מעשה העגל, מלבד שמעשה זה היה בו משום חטא חמור של עשית אלקי מסכה... אולם מענין הוא הדבר שסכנת כלייה זו באה בעיקר לא על חטא העגל כשהוא לעצמו, כי אם על מה שנאמר במפורש בתורה "כי עם קשה ערף הוא" (שמות לב)... שהגורם העיקרי לעונש היה לא כל כך חטא העגל הנוגע לדעות, כי אם קשיות העורף של ישראל הנוגע למדות, מפני שבאותו המנגנון הרוחני הכולל מדות וכחות הנפש שבאדם, ישנם שני כחות טמירים של קשיות וגמישות, הכח האחרון נוטע בנפש סגולות ההכנעה והחרטה המסייע לו לעזוב את דרכו הרעה ולשוב אל דרך הישרה. לעומת זה הכח הראשון תכונתו עקשנות ואלימות, המעכב בידו מלכת בדרך טובים... אחרי שביארנו כי המדות גורמות לדעות, יוצא מזה כי המה מאוחדים ומלוכדים ביחד וגם הדעות מביאות למדות, וזה שאמרו חז"ל "בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו - זה בושה, מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא", כי הבושה והמורך וגמישות שבלב האדם מביאתו לקבל עליו יראת שמים כפי שביארנו. ועד כדי כך הבינו חז"ל הכחות שבאדם כמו הבושה והשפעתם להתקרב אל ה', עד שאמרו "סימן יפה לאדם שהוא ביישן וכל שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני" [כי אילו היו עמדו אבותיו על הר סיני] היו גורמים לדורי דורות להיות בישן... אבותיו על הר סיני היו גורמים לדורי דורות להיות בישן... כי מדות ודעות חד הם. ואחרי שנתבאר לנו כי העניינים החיצוניים שבאדם משפיעים על ענייניו הפנימיים, נבין מזה כמו כן כי על האדם להיזהר בעניינים חיצוניים ממש כמו שלא להיות רגיל אצל עם הארץ שסופו ישפיע עליו לאכול טבלים או שלא להיות רגיל אצל כהן עם הארץ בכדי שלא יאכילנו תרומה טמאה, ושלא ירבה שיחה עם נשים שלא יבוא לידי ניאוף, כי חז"ל... הבינו מהותו של האדם וכוחות נפשו, שעלול הוא להיות מושפע ממעשים חיצונים ולבא לידי ענינים פנימיים, ואף כי שהאדם הוא איש מדיני ושעליו להזדמן עם אנשים שונים בנוגע לעסקיו, אבל כל זה באופן עראי אבל לא "להיות רגיל", שזה יותר באופן קבוע.

(רבי יעקב לסין, המאור שבתורה, כאן, עמ' רז-ריב)

ואל תהי רגיל אצל עם הארץ שסופך להאכילך טבלים
26

יראה שר"ל ע"ה הוא מוכן ועומד לאכול טבלי', כי השכל מבדיל ומפריש בין דבר לדבר, ואלו עם הארץ אינו מפריש בין דבר לדבר, ואצלו הכל מעורב כמשפט עם הארץ שאינו מבדיל בין דבר, ולפיכך אין עם הארץ מקפיד על אכילת טבלים. ולפיכך מיד שהוא רגיל אצל עם הארץ סופו בא להאכילו טבלים במה שהתחבר לעם הארץ אשר הוא מוכן ועומד לטבלים. וכן [כהן] ע"ה הוא מוכן לטומאה ביותר, וכמו שעם הארץ מסוגל לטבלים כך עם הארץ מוכל לטומאה, כי אין לעם הארץ הקדושה בעבור שהוא חמרי ואין לו הקדושה שהיא שייכת לדבר הנבדל, ומפני זה אינו נזהר מן הטומאה כי הקדוש הוא נזהר ונבדל מן הטומאה, ולכך אמר אל תהא רגיל אצלו כאלו כבר התחיל ג"כ לבטל הקדושה. וכן אמר שאל יהא רגיל בנדריםש סופך למעול בשבועות, משל הנודר למה הוא דומה למי שבונה בית ואין לו יסוד חזק לכך קרוב הוא שיפול, כך הנודר מן דבר שהוא מותר מפני שהוא מותר אין לבניין זה יסוד חזק ויבא לעבור וסופו למעול בשבועת. וכן מה שאמר אל תרבה שיחה עם האשה וכו' מפני כי השיחה היא חבור לאשה במה ולכך יבא לידי ניאוף, כי כל התחלה היא באה לידי גמר, והשיחה עם האשה היא התחלה אל החיבור, ודבר זה רמזו בברייתא הזאת כי ההתחלה מביא לידי גמר. וכן מה שאמר הצופה בנשים, שגם הראייה התחלתה זנות, כי הראייה הוא חבור אל האשה, ולכך הראיה היא התחלת זנות ובא ליד גמר.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

כל הצופה בנשים סופו בא לידי עבירה
30

ורבינו הקדוש האר"י ז"ל הגיד כי יש עוף קטן הנקרא בתורה "רָאָה" ונקראת כך על שם שרואה מרחוק [חולין סג ע"ב]. ועל עוף זה הגידו חכמים שנקרא כן ע"ש שרואה מרחוק ומזנה בראייתה. ולכן העונש אל האדם המסתכל בנשים תגולגל נשמתו בעוף זה, מדה כנגד מדה, וסובל שם צער רב. וזה סוד אומרם בשני דנדרים רבי אחא בר יאשיה אומר כל הצופה בנשים, סוף בא לידי עבירה. כלומר אף אם ראית שלא נכשל בעבירה בפועל כאן, סוף בסוד הגלגול בא לידי עבירה, להיות מזנה בעיניו בעוף הנזכר.

(חמדת ימים, שובבים, פרק ב)

בעל אורח ישרים כתב שיש רמז לדבריהם בפסוק "צמיד טבעת עגול וכומז" כי כן הוא דרך היצר, קודם מפתה את האדם לנגוע ביד של אשה ובתכשיטיה, זה "צמיד וטבעת", ואח"כ יבוא לידי "עגיל" היינו נזמי האוזן ללחוש לה סוד באזניה, ואח"כ יבוא "לכומז" שדרשו חז"ל כאן מקום זימה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

וכל המסתכל בעקבה של אשה הויין לו בנים שאינן מהוגנין
31

פירוש, מאחר שהיה בחיבור שלו עם אשתו דבר שאינו הגון, כי האבר שיש לו חיבור הוא ההסתר, ולפיכך כאשר רואה בעיניו מה שאין לו לראות ולכך הויין לו בנים שאינם מהוגנים.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

וכל המסתכל בעקבה של אשה הויין לו בנים שאינן מהוגנין אמר רב יוסף ובאשתו נדה וכו' סומין מפני מה הויין מפני שמסתכלים באותו מקום

[מכאן שיותר גרוע שבניו לא יהיו מהוגנים, משיהיו סומים, שהרי המסתכל באשתו נדה עבירה יותר חמורה מהסתכלות באותו מקום.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף טו ע"ג) לטקסט

כל אדם המתבייש לא במהרה הוא חוטא
32

מאחר שיש בו בושה והוא רחוק מן העזות שאמרו חכמים (תענית ז', ב') כי העז פנים מותר לקרותו רשע [שנא'] העז פניו איש רשע, מפני כי בעזותו יוצא מן השווי ולכך מותר לקרותו רשע אשר כל רשע יוצא מן השווי והפך המתבייש הוא עומד בשווי ואינו בא כ"כ לידי חטא שקשה עליו היציאה מן היושר ומן השווי אבל העז [פנים] מכח עזותו קל להרשיע. וכל שאינו מתבייש בידוע וכו' שהריכ תב אצל הר סיני ובעבור תהיה יראתו על פניכם וכו' כי בהר סיני היו מקבלים אלקותו ומי שיש לו אלוה הוא עלול מן עלה כאשר היו מקבלים אלקותו ויש לו בושה על פניו, והעז פנים מכח עזותו אינו נחשב עלול כלל שהרי הוא עז פנים, ולכך אמר מי שאין לו בושה בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני כלומר שלא קבלו מלכותו ואלקותו לכך לא עמדו אבותיו על הר סיני, כי אם היו מקבלים אלקותו היה יראתו על פניהם ולא יצא מהם עז שאין לו יראה על פניו.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

יש שני מיני בושה, בושה טהורה וישרה המוסיפה עוז קודש, היא הבושה מרוב הבהקת האור ואשר משתוקקים להשיגו ומתביישים ממה שאין השגה ותפיסה בו. ועל זה אמרו כל המתבייש לא במהרה הוא חוטא. ויש בושה בלתי טהורה, שמתבייש שלא יתגלה קלונו ברבים, ומתוך זה אינו משתוקק לדעת ולהשיג, אע"פ שבאקראי הוא כן שואל ודורש, ביישן הוא בטבעו, ועל ביישן כזה רמזו באמרם: "ולא הביישן למד" [אבות פ"ב מ"ה].

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, על פרקי אבות, עמ' קכה-קכו)

בעבור תהיה יראתו על פניכם זו בושה
34

וכתיב [שמות כ, טז-יז]: "דבר אתה עמנו ונשמעה פן תאכלנו האש הגדולה, ויאמר אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא אלהים [ובעבור] תהיה יראתו על פניכם". ולכאורה אינו מובן. בתחלה אמר "אל תיראו", ולסוף אמר "[ובעבור] תהיה יראתו על פניכם". ונ"ל לפי מה שנאמר על אחד מהיראים, שמצאוהו ישן באחד המדברות, ואמרו לו: האינך ירא מן האריה שאתה ישן במקום הזה? אמר להם: בוש אני מאלהים שירא אני יראה זולתו. הובא בחובות הלבבות שער האהבה פ"ו. עיי"ש. וזה כוונת מאמרם ז"ל "[ובעבור] תהיה יראתו על פניכם" - זו הבושה. פירוש, שיבושו מלירא משום דבר זולתי ית'. וזהו שאמר להם משה "אל תיראו", היינו שלא ייראו מהקולות והאש כמו שאמרו הם "פן תאכלנו" [דברים ה, כב]. אבל "תהיה יראתו" ית' לבדה "על פניכם", וזו הבושה.

(שב שמעתתא, הקדמה, אותיות "אריה ליב הכהן", אות י [השני])

ומצד זה התחלת הגזירה על השתחוות לצלם, הגם דהם לא עשו אלא לפנים, ובהצנע עבדו ה' בכל לבבם, מכל מקום זה היה בתכלית ההעלם. ועל זה נתעורר המן, כי עמלק היפוך הצניעות, דלכן נאמר בו (דברים כה, יח) "ולא ירא אלקים". כי מצד היראה הוא הצניעות, וכמו שאמרו דיראה הוא בושה, והצניעות מצד הבושה, וכמו שנאמר באדם הראשון קודם החטא (בראשית ב, כה) "ולא יתבוששו". והוא "ראשית גוים", שאינו רוצה בתיקון חטא אדם הראשון, רק להיות אחר החטא כקודם בלא בושה.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות רנו)

והצדיקים ... בכוחם המוסרי עומדים לנגד כל הרשעה, ומתמלאים בושה מהזיו האלקי החופף את כל היש וממלאהו בכבודו. ועל כן אוחזים הם במדת צדקם בהסדרים המעוותים שקלקלו הרשעים והרשימו אותם בעולם ובנפשות החיים, והם מיישרים אותם... ובמקום החוצפה של הרשע אשר לא ידע עול בושת, אשר הפכה את הסדרים הכלליים לקלקלם, תופסים הצדיקים את רשמי הקלקולים ומיישרים אותם, ומביאים אותם ע"י תכונתם הקדושה, המלאה יראת ה' תמימה, למען תהיה יראתו על פניכם - זו הבושה, ומתגברים ע"י זה לישר את כל המעקשים אשר גרמו הרשעים בחוצפתם. על כן, מדת הצדיקים היא א"ת ב"ש, אם אתה בוש (שבת קד.).

(עין איה, שבת פרק יב, דף קד ע"א, סי' לט, עמ' 259)

יש מדת הביישנות שהיא מדה רעה ומביאה לשפלות הנפש וביטול תורה וחכמה, ועל זה נאמר (אבות ב, ה): "לא הביישן למד". ויש ג"כ מדת בושת פנים שהיא משובחת (שם ה, כ), ועליה נאמר: "'בעבור תהיה יראתו על פניכם' - זו הבושה", אבל מצד חכמת האדם שיקנה לו שתי המדות הללו שהן הפכיות זו לזו לכאורה, מדת שלילת הביישנות הרעה ומדת קניית הבושה הטובה של בושת פנים.
והנה יסוד הבושה בא מצד יראת הרוממות, כשהוא מצייר בנפשו מעלה נשגבה שלא יוכל להשיגה בשום אופן, אז נופל הוא בעיניו ומתבייש, וכלשון רבינו לקמן ביסוה"ת פ"ב ה"ב: "ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות", שהיא מדת היראה של הבושה, והיינו מצד שלא יוכל להשיג לעולם המעלה האלקית הגדולה הרַבָּה מכל ערך.
אבל לעומת זה, ע"י מה שנשמת האדם היא גדולה מאד ומקורה הוא האור האלקי, יש בידו של אדם להתחזק שתהיה הבושה רק כפי המדה של בושת פנים ולא כפי המדה של ביישנות המשפלת. על כן, גם בתורה, אם לא היה מקום אפשרות לקנות כלל את כללות התורה באיזה אופן, אז היה האדם רק מלא ביישנות ולא היה יכול לצאת ממדה זו לקיים "לא הביישן למד". אבל כיון שיש דרך להשלים גם כן בשלמות התורה איזה גדר של השלמה גמורה, אע"פ שהיא רק מצד אחד ומדה מועטת לערך ההרחבה, מכל מקום מעמיד היסוד הזה את הכח הנפשי של האדם שלא יתבייש יותר מדאי, ויהיה לו חיזוק הנפש כשמביט מול גדלה של תורה. על כן חובה גדולה היא להשגיח על המשנה הכוללת כל התורה כולה כסדר של רבינו ז"ל, כדי להקיף בתוכו במשך זמן כל התורה, ויהיה יכול להשמיע כל תהילתו, ולא יבוש באותה הבושה האסורה המבטלת את השלימות.
על כן הקדים [הרמב"ם] "אז לא אבוש בהביטי אל כל מצותיך". וזהו הטעם היסודי שבשלמות הנפש הנדרש לסידור כזה, הכולל סולת נקיה של כל התמצית של ההלכות והאגדות בדרך קצרה וכללית, שרק כשלא יבוש האדם יוכל לבא לידי מדה זו שתהיה הבושה, שהיא יראת ד' אמיתית, על פניו.

(לאורו, אורות הרמב"ם, עמ' קסא-קסב = אוצרות הראי"ה, מהדורת תשס"ב, ח"ג, עמ' 9-10 = ביאורי הראי"ה על פרקי אבות, עמ' רכג-רכד)

הבושה שמתביישים בפנימיות הלב מפני החטא, אע"פ שהיא דבר שבטבע, מכל מקום יש בה קצת כפרה. וכשמשימים הלב להרחיב את הבושה, כל מה שהיא מתרחבת הרי היא מרחבת את חוג הסליחה על כל החטאים כולם. כי הרי הם שייכים זה לזה בתוכן של עבירה גוררת עבירה, ואם כן המתבייש מאחד מחטאיו - מכולם הוא מתבייש, והרי התשובה של יראת ד', שהיא הבושה, מתפשטת על כל שעור קומתו, ומתכפר לו בזה אפילו מחטאים דבעינן בהו תשובה רבתא דחזיא לחפאה על כל עובדוהי. [הערת הרצי"ה: "התשובה של יראת ד', שהיא הבושה" - "יראתו על פניכם - זו בושה" (נדרים כ.), "ירא ד' - שעושה תשובה" (עבודה זרה יט.), "כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו על כל עוונותיו" (ברכות יב:)].

(אורות התשובה, פרק יד, סעיף כד)

יש במעלות התשובה, וכן במעלות היראה, ירא-בשת, להתבייש מגדולת אדון כל ב"ה, הן מצד עונותיו של האדם והן מצד גדולתו ית', בגדר "ראוני נערים ונחבאו" (איוב כט, ח)... [הערת הרצי"ה: ברכות יב: "אמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו על כל עונותיו", ובשיטה מקובצת שם: "שמתבייש בהן, שהבושה עולה לו לתשובה". וע' שערי תשובה לרבנו יונה שער א סי' כא-כב ואורות התשובה ח יא. יבמות עט [א] ונדרים כ: "יראת ד' שעל הפנים זו הבושה", זהר פנחס רנז, תיקוני הזהר, הקדמה, דרגא תמינאה, ותיקון ז ותיקון נח, וע"ש בהגר"א.]

(עולת ראיה, א, עמ' שב; הערת רצי"ה בח"ב, עמ' תעג)

...מ"ש רז"ל על פסוק "בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" - זהו הבושה, והיינו שאמר להם זה משה רבינו ע"ה תיכף לאחר קבלת התורה, והיינו כי בריאת שמים וארץ נתבסמה ונתחזקה בקבלת התורה כמש"כ "יום הששי וגו'" (בראשית א, לא) על שישי בסיון, כדברי חז"ל (שבת פח, א). ועיקר המציאות בסדריו לשכר ועונש כדי ליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימים את העולם ולהפרע מרשעים שמאבדים הכל (אבות ה, א), הוא כדי שתהיה הטובה בשלמותה בלא בושת למקבל, והיינו כי ענין הבושת אנו רואים גם בעוה"ז שהוא יסוד העולם על הצלת האדם ממנו עמל כל עמלו, דאל"כ היה הולך בלא לבוש בחום, ובקור היה מסתפק באיזה מכסה בזוי והיה עושה כל עניניו כבהמה ולא היה לו עמל וטורח ולא היה עולם בתיקונו כלל כמובן למבחין בשכלו. א"כ כח זה כשהוא עולה במעלותיו הוא פועל יותר ויותר ומתגלה בתוקף, וכשם שהבושת המתגלה לנו כדאית היא לכונן עמודי זה העולם, כמו כן הבושת האמיתית שמתגלה בעניני האמת נושאת עליה תכלית סדר גדול ועצום. והנה בעבור להסיר המכשלה הזאת היה ענין הגבורות [רמז "בראשית" אר"י - גבור כארי - בש"ת]. ובתיקונים (תיקוני זוהר, הקדמה ה, ב) איתא "ירא בשת", והיינו יראה בגבורה כמש"כ "אריה שאג מי לא יירא" (עמוס ג, ח), ונסתעפו דינין מצד אור החסד, והאדם לעמל יולד (איוב ה, ז) ומתגבר, וזאת היא סגולה להסיר כח הבושת. וממילא ודאי יש כח בסט"א המתנגד לכוונה העליונה הקדושה והוא המסיר ומבטל תכלית הבושת, "ולא ידע עַוָּל בֹּשת" (צפניה ג, ה)... ומשה רבינו ע"ה עלה למעלה בענוותו, דהיינו יראה של בושת כראוי והגון להרגיש כח הבושת ליישבו על מכונו כראוי, וע"כ "ירא מהביט אל האלקים" מצד בושה, "ויסתר משה פניו" (שמות ג, ו) ע"ד "ראוני נערים ונחבאו" (איוב כט, ח), ע"כ שכרו "ולא ידע איש את קבֻרתו" (דברים לד, ו). ובחייו מצד יראת הבושת דקדושה לא היה אפשר להציץ בפניו מקרני האור... ונסמך לזה "ולא ידע איש", שזכה לזה מצד הבושת... "ובושת פנים לגן עדן" [אבות פ"ה מ"כ], שהרי אדם הראשון היה בגן עדן, ואח"כ כשנמשך אחר הנחש אמר "כי עירֹם אנכי" (בראשית ג, י) כי נמשך בבושת שאין ראוי, מפני שנמשך אחר העַוָל שלא ידע בושת הראוי, והיה ערום בלא בושת, אבל אדה"ר לא היה ערום, שהיה מלובש באור, כי עָרוֹם הוא שְאול (עפ"י איוב כו, ו), וקדושה "הצנע לכת" כתיב ו"כל כבודה בת מלך פנימה" (תהלים מה, יד), א"כ הגן עדן אינו סובל מי שפורק ממנו בושת הראוי, ע"כ "בושת פנים לג"ע", וממילא נמשך לג"ע וההיפך ממילא לגיהנם. והתורה השלמה השלימה את ישראל ש"בעבור תהיה יראתו" דהיינו הבושה [וביראה אומר שהיא "יראתו", כביכול מתיחס לו ית' שלא שייך יראה אחרת ח"ו עליו, רק בכינוי ומשל, להבדיל הבדלות לאין קץ הבושה מלעשות דבר שלא כצדק, ולמנוע ח"ו מצדק ומשרים וכל טוב אמיתי הוא ענין יראתו, וזהו "אוצר של יראת שמים", יראת ד' ולא יראה מה', והיינו יראת בושת, שהוא עצמי ואינו מתחלק כלל מהשלמות] "על פניכם", ואין ציור ואופן לצייר ולחשוב גודל שלמות הזה שמדמה כביכול צורה ליוצרה.

(ביאורי הראי"ה על פרקי אבות עמ' תנט-תסב [וחלק בעמ' רלז], מכתי"ק)

אמנם עניה היא דעת האדם, שכשהיא תופסת איזה חוק, חושבת היא בחילוניות מחשבתה שכבר עמדה על התיאור האלקי. אלה האליליים הרוחניים, אשר בלב ערל ונפש אטומה באים, באֵין בושה של יראה פנימית, לדרוך בהיכל הקודש, ולא ידעו ולא יבינו כי הם תופסים רק חוק מלאכי קל וקטן, מעלמא דפירודא, ולשוא הם קוראים בשם ד'.

(אורות הקודש, כרך ג, חלק ב, עמ' כב)

מצד גדולת ערכה של נשמת משיח הכוללת את עצמיות שרשן של ישראל, אין שום חוצפא יכולה לפגוע בקדושתו, והיא בזה מתעלה מגילוי התורה שהיא צריכה דוקא בושה שהיא הפך החוצפא, כדכתיב במתן תורה, "כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו", ודרשו חז"ל זו הבושה, ומשיח ממואב קאתי דחציפה ואמרה מאב [בראשית רבה מא, יא], ולא די שלא פגמה בנשמתו, אלא שהיא מרחצתו, "מואב סיר רחצי" (תהילים ס, י), ובעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא (סוטה מט ע"ב), ולא תוכל כלל להמעיט את השפעת קדושתו.

(הגדה של פסח עם ביאורי הראי"ה קוק, עמ' רעד)

נראה שזה החכם החכימו בגודל מעלת דור המדבר... ואמר "דהוה רכיב טייעא גמלא וזקיפא רומחיה בידיה ולא נגע ביה" [ב"ב עד ע"א], שכללות שלמות הקדושה תלויה בג' דברים... דהיינו דחילו, ועובדין, וחכמה... אמרו חז"ל הגַמָלים רובם צדיקים (קידושין פב ע"א), שהיינו יראתם גוברת, כמו שפירש"י מפני פרישתם למרחקים וסכנות, א"כ יש בגמל ענין דחילו. גם הוא צנוע כדאמרו חז"ל על פסוק 'ובניהם - בנאיהם, לפי שהוא צנוע בתשמישו לפיכך לא פירסמו הכתוב' (בראשית רבה עו, ו), והצניעות באה מכח הבושה שהיא היראה כדכתיב 'בעבור תהיה יראתו על פניכם - זו הבושה. א"כ היה בו דחילו... "פסקוה לקרנא דתכלתא דחד מינייהו", היינו שבהיותו משיג אז ברוח הקודש קצת ממעלתם, רצה לדעת עכ"פ איזה דרך מבחי' יראה שלהם שהוא רמוז בתכלת, שתכלת היא סוד היראה כדאיתא כזוהר תרומה [דף קלט ע"א], דביה דיינין דיני נפשות.

(מאמרי הראיה, חלק ב, פירוש לאגדות רבה בר בר חנה, יב, עמ' תמב-תמד)

כשמתגברת היראה החיצונה, צריכים לרוממה ע"י שני דרכים, להעלותה ליראת הרוממות. ומתחילה להחליפה ביראה של בושה, שהיא אינה כ"כ קודרת כיראת עונש פשוטה, והיא יותר מתוקנת, וכוללת בקרבה את כל התוכן והאמת של יראת העונש, ובזה האדם [מתמרק] ומתעלה לאהבה.

(ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ו, אות רעב)

וצ"ב לגבי כיבוד אב ואם, אם יהא ג"כ חילוק במדרגות הציווי של קודם מתן תורה ושל מתן תורה, וכעין הא דאבר מן החי ודינין וכלאים בעץ הדר סי' א', דלבן נח הוא לפי הבחנת הערך הטבעי החיצוני, ולישראל לפי הבחנת הערך המיוחד של תורה, ולדידן כיבוד אב ואם משל אב, כקידושין לב, ובתוס' שם דכיון שאין האב נהנה באבידה עצמה אין הבן חייב להפסיד אבידתו בשביל אביו, וכדאמרינן שם בכיבוד אב ואם בכדי שיטול ארנקי ויזרקנו בפניו ואינו מכלימו, שהוא כשיש לו לאב הנאה מזה גופיה, ובהא דדמא בן נתינה שם [דף] לא, הוא שלא ציערו משום כך לאביו, - הא דדף ל"ב שם דצעורי מצער ליה כשאומר לו כך כתוב בתורה י"ל שהוא ג"כ כמשל אב, - וע' מסילת ישרים פ' יא אמתת ההגדרה, המשולשת שם, של הונאת דברים שהיא בדברים שמתבייש בהם, וככל אותם דוגמאותיהם שבמשנה ובגמרא דפרק הזהב, ולא שמצטער. והבושה והכלימה יותר חמורה מן הצער, שהיא תופסת כל האדם בפנימיותו ובחיצוניותו, כהא דאזיל סומקא ואתי חיוורא, שם [ב"מ נח ע"ב], וכן דמו שותת לארץ שם [נט ע"א], ולמעליותא בנדרים כ' יראתו על פניכם זו הבושה.

(שיחות הרב צבי יהודה במדבר עמ' 268 בהערה)

בהקדמת תיקוני זוהר כתוב: "דרגא תמינאה ביראת ד', למהוי ליה בשת אנפין... בראשית יר"א בש"ת, הרי יראה עם בושת כלא חד", והעיר רבינו: "יבמות עט. ביישנין, 'בעבור יראתו'. נדרים כ: יראתו על פניכם זו הבושה".

(שיחות הרב צבי יהודה שמות עמ' 288, בהערה)

[ע"י יראת ה', האדם מתבייש מלהיות בעל גאווה, שהיא סיבת כל החטאים.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף לה ע"א) לטקסט

[לא רצו לפרש "יראתו" כפשוטו, כי יראה אינה על הפנים אלא בלב. הרי ה' אינו רוצה באותה יראה ששוברת את האדם עד שהיא ניכרת בפנים. לכן פירשו שזו בושה. ובזה מובן הפסוק "עתה ידעתי כי ירא אלקים עתה" - האם רק עכשיו נודע דבר זה? אלא הכוונה "עתה ידעתי כי ביישן אתה", שהיה מקום שישאל "איך אמרת לי לשחוט את יצחק שעליו אמרת שבו ייקרא לי זרע", או "איך אלהים גדול רוצה קרבנות אדם", ולא שאל, מפני שהיתה לו בושה.]

(רבי זאב וולף מישעל, דברי חכמים, עמ' 103) לטקסט

בעבור תהיה יראתו וכו' שהבושה מביאה לידי יראת חטא
34-35

דבר זה פשוט, כי הבוש' מביא לידי יראת חטא ודייק ליה מקרא ובעבור תהיה יראתו על פניכם דמשמע שיהי' להם בושת פנים, שאם לא כן למה אמר יאתו על פניכם אלא כי בושת פנים מביא לידי יראה ובושת פנים תולה בפנים בודאי וכאלו אמר תהיו מתביישים ממנו ויראים לחטא, ולכך מי שיש לו בושת פנים מביא אותו לידי יראת חטא.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

הגיהנום שהוא של אש, דהיינו מדרגת היראה, כמו שאמרו (חגיגה יג ע"ב) נהר דינור מזיעתן של חיות יורד על ראש רשעים בגיהנום. ואית יראה רעה שהיא רצועה לאלקאה בישיא. וע"י "כי אתה עמדי" (תהלים כג, ד) נתהפך ליראת ה' ויראת הרוממות המביאה אדרבה לשמחה, כמו שמובא בתנא דבי אליהו רבה (ריש פרק ג), וכמו שנאמר (תהלים ב, יא) "וגילו ברעדה". ואז כבר נתקן וקיבל עונשו בזה, כי זה מסיר היראה כמו שאמרו בברכות (כב.), וכן היראה מסיר עוון זה, כמו שנאמר (משלי ג, ז) "ירא את ה' וסור מרע", וכמו שאמרו בפרק ג' דנדרים על פסוק ובעבור תהיה יראתו וגו'.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות קי)

בעבור תהיה יראתו על פניכם זו בושה וכו' ומי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני
34-37

ע"י היראה אדם זוכה לבנים, כמו שנאמר (תהלים קכח, ד) "כי כן יבורך גבר ירא ה'", וגבר נקרא האיש מצד כוחו כח גברא... וכשהוא באותו כח ירא פירוש מוגדר שלא יעשה רק לרצון ה' יתברך [וגם יראה זו בושה כמו שאמרו בנדרים, שמתבייש בחדרי חדרים מפני ה' יתברך], אז זוכה לשכר פרי הבטן... בתאוה זו הוא מקור החסרונות שמן הנחש, כמו שאמרו (בראשית רבה סוף פרשה יח, ו) "הנחש השיאני" - ראה אותן עסוקים וכו', ואחר כך נולד להם הבושה בזו "וידעו כי ערומים", דלמצוה אין בושה... ולכך שדרו של אדם לאחר שבע שנים נעשה נחש וכו' (בבא קמא טז.) [דשדרה הוא מהלך הזרע מן המוח כנודע.... ולא כרע במודים, היינו שאין לו שום יראה, כי הכריעה הוא מפני היראה ובושה. וזה אי אפשר בישראל כמו שאמרו (יבמות עט.) שלושה סימנים וכו' וכמו שאמרו בידוע שלא וכו'].

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות קמז)

"אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו". כי הקירוב לפני הר סיני בעצמו, וההעמדה עליו ואצלו ובתחתיתו, היא המעלה הגדולה היסודית, של ההכשרה וההתקדשות לקבלת התורה, והיא כבר קובעת את יסוד הסגוליות הישראלית מתוך מקורה האלקי הכללי של התורה, ואחר כך באה מתוך זה אותה המעלה הרמה המיוחדת של מתן התורה, קבלתה, התגלותה והתפרטותה כולה, בהחלטת "נעשה ונשמע" שעם כפיית ההר כגיגית (שבת פח ע"א). ולפיכך כבר בעמידה על הר סיני פסקה זוהמא מישראל (שבת קמו ע"א), ומי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני, שהיא מהסימנים המיוחדים לאומה זו (יבמות עט), ומי שהם נמצאים בו ראוי הוא לידבק בה, ובירושלמי (סנהדרין פ"ד ה"א) נקראו מתנות טובות שנתן הקב"ה לישראל, בקביעות תכונת נפשם, שהיא פונה ליראת ד' המתגלית בה על פניהם, וממלאת את המשאלה העליונה מהם.

(רבי צבי יהודה קוק, אור לנתיבתי, סי' ט, עמ' לז)

ישראל עמד מול הר סיני ברתת וביראת ה', עד שכתוב (שמות כ, טו): "וינֻעו ויעמדו מרחוק", ולא התביישו לומר שהם מפחדים מהקול והאש, והיתה בזה יראת ה', ולכן אמר הקב"ה (דברים ה, כו): "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אֹתי... כל הימים", ואמרו על זה חז"ל: "מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא... בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני".

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי, שמות, פרק ב פסוק ד, עמ' צ)

ומי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני
36-37

רגש הכבוד הוא מהרגשות היותר מתעצמים בהאנושיות... מתנאי האנושיות הראשונים היא, שכל איש ירגיש רגשי הכבוד ולבלי לבזות את עצמו ולבלי להשפיל ערכו. נקודת רגש הכבוד היא נקודת רגש הפגישה של האנושיות והיהדות, ופה תתלכדנה יחד, כי כמו שהאנושיות מדקדקת על מציאותו של רגש הכבוד, והאיש המשולל מרגש זה בקהל לא יחד כבודו, כן ראינו כי גם היהדות מדקדקת מאד על מציאות הרגש הזה, והאיש שיחסר לו רגש זה לא ימָנה בין החוסים תחת דגלה, כי יש כמה ענינים שמהם יש לראות שחסרון רגש הכבוד באיש פועל על היהדות לבלי לסמוך עליו גם בדברים שעיקרם ושרשם הם בהיהדות, שמזה יש לראות שהפוגם באנושיותו פוגם גם ביהדותו, והיהדות מותחת עליו קו של חשד לבלי לסמוך עליו גם בענינים הנוגעים רק לה. ויש להביא על זה ראיות רבות... מציאות רגש הכבוד מתקשרת כל כך עם היהדות עד שאמרו רז"ל ביבמות (דף עט, א): שלשה סימנים יש באומה זו, הרחמנים והביישנים וגומלי חסדים. ובנדרים: בעבור תהיה יראתו על פניכם... מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא...
הנה הבושה נובעת מרגשי הכבוד. ואם כן מזה יש לראות איך הרימו את ערך רגש הכבוד ואיך קשרוהו בקשר אמיץ להיהדות עד שאמרו כי מי שיחסר לו רגש זה איננו מיוצאי חלצי מקבלי תורתנו הקדושה מהר סיני, והוא כפי שאמרו חז"ל במס' סופרים (סוף פ' טו): רובן של בני אבות ביישנים.

(ר"י ריינס, אור חדש על ציון, שער ו, פרק ב, דף צג ע"א, נדפס גם בקרני אורה עמ' נג)

לפי שזוהי מהסימנים שניתנו לאומה זו ודבקותה יבמות עט. ושסגוליות נפשה נקבעה במעמד הר סיני, שבת קמו. וכפי' הרא"ש והר"נ, ועי' תענית ז: שיש בו עזות פנים מותר לקרותו רשע - אע"ג דכתיב ואהבת לרעך כמוך [רש"י].

(הערת רבי צבי יהודה כאן, נדפסה בשיחות הרב צבי יהודה במדבר עמ' 216 בהערה)

סחו לי מלאכי השרת וכו' מלאכי השרת רבנן
38-כ:

שיחת מלאכי השרת הנָה יותר טבעית, נובעת מזרם החיים הרוחניים הקבועים שלהם, וסיפור הנשמות הוא יותר מלאכותית במלאכת מחשבת, נובעת ממקור הבחירה וההתבוננות הפנימית... וכשהתורה מתיחדת בנשמתו של אדם, וכל הגיוניה מתהפכים לטבעו הפנימי, אז הוא לובש מלאכיות, תרי מלאכי ברקיע דוגמת תרי אמוראי בארעא [ב"ב עה ע"א], ומלאכי השרת מאן נינהו רבנן, ותלמידי חכמים שבבבל דומין למלאכי השרת [קידושין עב ע"א].

(אורות הקודש ח"ג עמ' שסו)

סחו לי מלאכי השרת חגרין מפני מה הויין מפני שהופכים את שולחנם וכו' כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה
38-כ:

ההתעוררות של המדע החדש על דבר הנטיה הטבעית שיש לאיזה בני אדם מראשית יצירתם, ובשביל כך חפצים הם לעקור את המחאה המוסרית בזה. אבל דבר אלקינו יקום לעולם. וכבר פירש בר קפרא על זה [לקמן נא ע"א]: תועבה - תועה אתה בה, שהיא נטיה רעה, שצריך אדם וכללות האדם להלחם עליה. ומקצת הטינא שאולי תמצא אצל יחיד באופן שאי אפשר לעקרה, זה ראו חכמים מראש ואמרו על זה, כל מה שאדם רוצה כו', משל לדג הבא מבית הציד, רצה לאוכלו צלי, שלוק, מבושל אוכלו. ובזה העמיקו בטבע האדם עד לחמלה על המקולקלים בראשית יצירתם. ומכל מקום העירו, חגרין מפני מה הויין מפני שהופכין את שולחנם. ואע"פ שאינה הלכה, מכל מקום היא סיחה של מלאכי השרת, דהיינו חכמים הדומים למלאכי ד', וכל עם ד' על פיהם יחנה ויסע. וכל הנותר בציון ונשאר בירושלם קדוש יאמר [ישעיהו ד, ג], וישנא תהפוכות [ע"פ משלי ח, יג], ודרך ישרים סלולה [ע"פ משלי טו, יט].

(אורות הקודש ח"ג עמ' רצז = שמונה קבצים קובץ ו אות צט)

חיגרין מפני מה הויין מפני שהופכים את שולחנם אילמים מפני מה הויין מפני שמנשקים על אותו מקום חרשים מפני מה הויין מפני שמספרים בשעת תשמיש סומין מפני מה הויין מפני שמסתכלים באותו מקום
38-41

אמר רבא כל מדותיו של הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה, הוא הפך שולחנו, לפיכך יהפך רגלי זרעו; הוא נסתכל בדבר הנסתר מכל, לפיכך הכל יהיה נסתר מזרעו; הוא עזב פה המדבר שבו ניתנה הנשיקה, ונשק הסתום, לפיכך נסתם פי זרעו; הוא מספר בשעה שהיה לו לחרוש, לפיכך נחרש אזן זרעו... אמר רבא וכולהו הני דאיעברה בהאי ביאה.

(מסכת כלה רבתי פרק א הלכה יג)

אמ' רבא, וכולהו הני דאמרי הוא דנתעברה מאותה ביאה. הני מילי, בכל המדות הללו, חוץ מהפכת השולחן, שאפילא שלא תתעבר מאותה ביאה, לפי שאין טבע העולם שתתעבר האשה שלא כדרכה, אם היתה מעוברת קודם, והפך שולחנו, אותו הוולד יהיה חגר.

(רבי ישראל אלנקאוה, מנורת המאור, פרק י, נישואי אשה, עמ' 81)

ואפשר לומר שבא להזהיר לאהרן שיזהיר לזרעו שבשעת הזרעת הזרע שהוא עת הזיווג שלא יגרום לזרעו שיהיה בעל מום, כמו שאמרו במסכת נדרים אמר רבי יוחנן בן דהבאי ארבעה דברים סחו לי מלאכי השרת. חגרים מפני מה הוויין שהופכים שולחנם, סומים מפני מה הוויין מפני שהם מסתכלים באותו מקום, אלמים מפני מה הויין מפני שנושקים באותו מקום וכו'. זהו "לדרתם" בדירה שהוא האשה, ולא לאהרן לבד אלא לכל אדם, ולזה אמר "כי כל איש אשר בו מום לא יקרב" אפילו שיהיה ישראל, לזה לא אמר יקרב להקריב לחם, או אשי, לומר שהציווי הוא גם כן אפילו לישראל, ולזה אמר "וידבר משה אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל לא יקרב", היינו קירוב בשר, וכן "יקרב איש עור", סופי תיבות בשר, רצה לומר שמחמת קירוב בשר בא לו המומין. "עור או פסח או חרם", כתיב לומר שכל רמ"ח איברים איזה מום שיהיה בהם הוא מחמת קירוב בשר שלא נזהר בו. וחזר ואמר "כי כל איש אשר בו מום מזרע אהרן", כלומר מצד הזריעה שלא נזהר וגרם לזרעו מום, ואמר "מזרע אהרן" לומר שאף על פי שאין הלכה כרבי יוחנן בן דהבאי, עם כל זה מאן דקפיד קפדין ביה, וההקפדה היא בכהנים שהם מזרעו של אהרן שלא היה בו שום דופי, לזה "לא יגש להקריב" כדי שלא ימצא באותו קרבן שום עילה ויערער עליו השטן מלהיותו רצוי, לזה לא יגש להקריב את אשי ה' שהם הקרבנות.

(שפתי כהן, ויקרא פרק כא פסוק יז)

הנני בשורות אלו לפרש שיחתי בדבר חדש וזר שהנהיגו לאחרונה בעניני שידוכין, לחקור על העתידות בדברים נפלאים מכוסים ונעלמים... במחקרי לאבארטאיראומס [מעבדות], ואין סומכין על מה שמבואר בתורה ובנביאים ובכתובים כי "מה' אשה לאיש" ו"תמים תהיה עם ה' אלקיך"... [נתיב ד]... ובגמרא נדרים... חיגרין מפני מה הויין מפני שהופכים את שלחנם אילמים מפני מה הויין מפני שמנשקים על אותו מקום וכו', והנה שכל הני מומין שבאים על הילדים הם בגדר עונש ר"ל ולא בטבע. ועיין ספר מצודת דוד על המצות קכ"ב ומצוה קכ"ט להרדב"ז מה שהאריך לבאר דמי שאינו מתנהג כשורה בשעת המצוה מוריד נשמות שנתחייבו להתגלגל מפני חטאם שחטאו בגלגול הקודם, פעמים נתגלגל באיש ופעמים באשה ופעמים חיגר או פיסח, לפי החטא שנתחייב בה בגלגול הקודם מקבל עונשו המגיע לו, ויש נשמות שנתחייבו כרת מתוך הקהל, וההורים אלו שעברו עבירה כזו כגון הבא על א"א וכיוצא בו מוריד נשמה כזו שנתחייבה עונש שלא לבא לקהל ושולחין נשמה כזו ונולד להם הולד הזה, נמצא דההורים מקבלים עונשם שלהם והולד עונש שלו... ועכ"פ הכל ע"פ חשבון ונס ולא כדרך הטבע.
[נתיב ה] וממילא פשוט נמי שאם יתנהגו בדרך התורה יהיו להם זרע כשר ובריאים, ואם ח"ו לא יתנהגו, אפילו יעשו פעולות טבעיות בבדיקות וכיוצא בזה לברר שבענין הטבע הכל בסדר לפי דרכם, אבל פשוט שהנזכרות לעיל ר"ל אינן בדרך הטבע אלא בדרך נס הכל לפי השכר ועונש, ואין אתנו יודע עד מה אלא להתפלל לה'.

(שו"ת משנה הלכות חלק יב סימן רסה)

שאלו את אמא שלום מפני מה בניך יפיפין ביותר
41-כ:

נראה דשאלו לה ע"ז מפני דאמרו (נדה לא.): ג' חדשים האחרונים יפין לה ולולד וכו'... ור' אליעזר סבר כל כ"ד חודש דש מבפנים וזורה מבחוץ כו' (יבמות לד:), ובטח גם במעוברת סבר כן כיון דלא סבר "מן השמים ירחמו" (עי' יבמות יב:) ובשמוש במוך אסר, וא"כ הפירוש דאם אינו יכול לפרוש ממנה יעשה כן, אבל אסור לעשות כן, ור' אליעזר ודאי דלא עשה כן, וא"כ לא היה עמה כל ימי עיבורה ומפני מה הן יפיפין ביותר.

(משך חכמה על בראשית פרק לח פסוק ה)

דעיקר היופי דגוף אינו אלא במקום שלימות היראה שהוא גדר ערוה, וכמו שאמרו בנדרים מפני מה בניך יפיפין ביותר וכו' עיין שם. ויוסף הצדיק הגדור מערוה, וכתיב ביה (בראשית מב, יח) "את האלקים אני ירא", הוא אדם היחידי שנכתב עליו בתורה שהיה יפה תואר ויפה מראה [בראשית לט, ו]. דעיקר היופי שייך בנשים, כמו שאמרו "שופרך לנשי" בפרק הפועלים (בבא מציעא פד.), היינו אשה יראת ה', דבלאו הכי הוא שקר והבל. ומצד הגדרת הערוה ויראת ה' נמשך גם לאנשים שופרא דנשי, דעיקר יראת ה' היא מסיטרא דנוקבא כידוע.

(רבי צדוק מלובלין, ישראל קדושים, אות ו [ובקיצור, שם אות י])