ח ע"ב

אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים

[רש"י בראשית פרק לז פסוק י מביא שזה נלמד מהחלום של יוסף, שראה שהשמש והירח משתחווים לו, והרי אמו כבר מתה. וקשה, איך לומדים משם לכל החלומות, אולי זה היה רק בחלום של יוסף? התשובה היא, שלכאורה קשה מדוע יוסף הזכיר את הירח, היה צריך לספר רק שהשמש וכוכבים משתחוים לו, כדי שלא יאמרו לו שיש בחלומו דברים בטלים? אלא, התשובה היא שבכל חלום יש דבר בטל, ולכן אם לא היה מזכיר את הירח היו אומרים לו שהכוכבים הם הדברים הבטלים. ולכן הזכיר את הירח, כדי לומר שהירח הוא דברים בטלים, אבל ענין הכוכבים אמת. ומזה מוכח שבכל חלום יש דברים בטלים.]

(דברי חכמים, יעסניץ תפ"ו, פרשת וישב, דף יט ע"א) לטקסט

וזרחה לכם יראי שמי אלו בני אדם שהם יראים להוציא שם שמים לבטלה שמש צדקה ומרפא
13-15

ביסוד היראה שהיא ראשית חכמה, העיקר מכללי היראה שלא לזכור את שם שמים לבטלה (עיין בתמורה דף ג'). כי לפי השכל הפשוט היו יכולים לומר שכאשר יזכיר תמיד את שם כבודו יתברך ויתעלה, זהו יהיה נחשב ליראה. אבל אין הדבר כן, כי גם ביראה העיקר לתקן תחלה את ההעדר בזה שאינו מזכיר שם שמים לבטלה. נמצא שהעיקר היא שהאדם יעשה מתחלה כלי מוכשר לקבל את הטוב, ובזה היא מתקן את ההעדר. [הערה: "היש" היא תופס מקום ידוע, אבל "האין" אינו תופס מקום ידוע, לכן נמצא שהוא ממלא את כל חלל האדם ואינו תופס שיעור מוגבל במקום אחד, כמו דבר רוחני שאין שייך בו לא אורך ולא רוחב ולא קומה ולא שום תפיסת מקום (מוגבל) ידוע. ולכן היראה שהיא העיקר וראשית החכמה, גם אצלה העיקר היא ההעדר, שלא להזכיר את ש"ש לבטלה, כמ"ד בנדרים דף ח' "וזרחה לכם יראי שמי וכו' - שיראים להזכיר את ש"ש לבטלה - שמש צדקה ומרפא בכנפיה", כי כנף הוא לשון הסתר (עיין במורה נבוכים ח"א בפרק שיתוף כנף [פרק מג], כי השמש במקום ההסתר היא מאירה יותר, ועיין ביומא דף כח: יומא דעיבא כולא שימשא). ולכן מדמה את יראי ה' יתעלה לשמש, כמו שהשמש הוא זורח במקום שיש שלילה יותר, כגון הבור הוא מקבל יותר קווי השמש מן המקום שהוא רק שטח, כי על השטח קווי השמש הולכים במישור ובצד אחד, אבל אל הבור המה יורדים לארכו ולרחבו ולגבהו ומכל הצדדין כולם מקבלים ביחד את קווי השמש. ונמצא כי החלל שהיא העדר הוא מקבל יותר את קווי השמש מן המקום המישור. כן יזרח לכם "יראי שמי" שיראים מה' יתברך ויתעלה שלא להזכיר ש"ש לבטלה שזהו יראה על דרך העדר, ובזה יש לדמות לשמש "וזרחה וכו' שמש צדקה ומרפא בכנפיה", המרומז להעדר, כן מקיימים הצדיקים היראה בהעדר. וע"י יראה בשלילה ממילא יבוא ליראה בחיוב, וכמו בימות החמה בעת אשר השמש רחוקה מן הארץ ומ"מ הארץ מקבלת יותר קוים בימות החמה מבימות הגשמים, כי כאן העדר נתרבה מעט, וכיון שהעדר נתרבה נמצא שהאור הוא יותר חזק].

(מאמרי הראיה, עמ' 468-469)

וזרחה לכם יראי שמי אלו בני אדם שהן יראין להוציא שם שמים לבטלה שמש צדקה ומרפא וכו' ופליגא דר"ש בן לקיש
13-16

הענין כמ"ש (תהלים פד, יב) "כי שמש ומגן ה'" וכו', והיינו ששמו הגדול ית' לא כשנכתב נקרא, והוא הוי"ה בכתיבתו ואדנ"י בקריאתו, שעצמותו אינו מושג כי אם מצד פעולותיו, וכן השמש אורה הראשון שנברא בו' ימי בראשית נגנז בגוף השמש המאיר לארץ ולדרים עליה, ואמר לקמן שלע"ל יוציא חמה מנרתיקה צדיקים מתרפאים בה וכו', שלעתיד לבוא גם שמו ית' יהיה אחד כמו הוי"ה ויהיה נקרא בשמו המיוחד, ולכן אז גם אור הראשון משמש בעולם, וכתיב "וחפרה הלבנה" וכו' [ישעיהו כד, כג]. ולכן מי שנזהר להזכיר שם שמים אפילו בקריאתו לבטלה ונוהג קדושה בו, יזכה ג"כ לאור הראשון, וכמ"ש במקום אחר שגם גופי הצדיקים יזדככו כמו נשמתם ויהיו יכולים להשתמש באור הראשון שהוא נשמת החמה, שגופם ג"כ נתקדש כמו שהיו נוהגים קדושה בשם הנקרא, והבן. ועיקר הכוונה שמי שנזהר להזכיר ש"ש וכו' אפילו בכינויו יהיה גם גוף השמש לבושו למרפא לו, וז"ש ומרפא בכנפיו ר"ל מלבושו, מלשון והכנף פתיל וכו'. וז"ש שם ופליגא וכו', דהוא ס"ל דעיקר העדון והרפואה לצדיקים הוא מאור הפנימי שיוציא חמה מנרתיקה וכו' אבל לא מן הלבוש.

(רבי יצחק אייזיק חבר, אפיקי ים, כאן)

א"ר חנינא משמיה דרבי ומטו בה משמיה דר' יהודה מאי דכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש וגו' אותם שיראים להזכיר שמי (נדרים ח', ב'), ר"ל כי השמש אשר על ידה הנהגת העולם והיא מקיימת העולם היא זורחת אל יראי שמי, אבל אותם שאינם יראים שמי אין ראוים שתזרח עליהם השמש שהיא הנהגת העולם. ועוד יש לך לדעת כי השמש בפרט מכל הנמצאים היא מקלסת אל הקב"ה, וכן אמרו במדרש (תלים קי"ג) ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה' השמש מזריחתה עד שקיעתה הולכת ומקלסת שנא' ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'. וראוי דבר זה אל השמש כי הוא המושל בצבא השמים ואם לא היה קלוס זה אל השמש אף רגע אחד היה נראה ח"ו כי יש בממשלתה יציאה מן רשות השם יתברך, ולכך תמיד הולכת ומקלסת להקב"ה ומעתה אין יציאה כלל מן ממשלת הקב"ה, ודבר זה בארנו למעלה אצל תנועת השמש שהשם ית' זורק בה חצים. ולפיכך אותם שאינם יראים להזכיר שמו, הם הפך השמש שהולכת תמיד ומקלסת להקב"ה, ולפיכך אין ראוי שתזרח השמש רק ליראים להזכיר שמו. וכך אמרו במדרש (פדר"א פ"ו) כי על השמש כתובים ג' אותיות משמו של הקב"ה, וכל זה מפני כי השמש מקלסת שמו תמיד ולכך שם ה' עליה. גם מן הטעם אשר אמרנו, כי השמש הוא מלך בצבא עליונים לכך שם ה' עליה שלא יהיה נראה כאלו ח"ו אין כאן מלך מלכי מלכים לכך שם ה' עליה, ולכך הירא להזכיר שמו לבטלה ראוי שתזרח עליו השמש, אבל מי שאינו ירא להזכיר שמו לבטלה אין שייך לו השמש שעליה שם ה'.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב יראת השם, פרק ג)

חירגא דיומא מסי
16

עיין רא"ש ז"ל (ד"ה חירגא) שתמה אמאי לא קאמר דחמה גופא מסי. וי"ל דמרפא בכנפיה משמע דאחירגא קאי, היינו זהרוריות היוצאין ממנה.

(קרן אורה כאן)

מש"כ הרמב"ן... ר"פ וירא וז"ל: ושמא כוונו עוד בזה לומר שהיה לו במראה השכינה ריפוי למחלת המילה, כי כן ראוי להיות כדכתיב (משלי טז, טו) "באור פני מלך חיים" עכ"ל. והיינו כי באור פני מלך הוא גילוי הארת פנים, שזהו התגלות אור ממש... ופ"ק דנדרים דף ח ע"ב חרגא דיומא מסי, ובגמרא פ"ק דיומא דף כ ע"ב חרגא דיומא "לא" שמיה, והיינו דכתיב (דניאל ד, לב) "וכל דיירי ארעא כלא חשיבין", ור"ל גילוי יחו"ע איך שלמעלה היש ולמטה בחי' אין כביטול זיו השמש לגבי השמש, ולכן זיו הנ"ל "לא" שמיה... ולכן מסי לבחי' חולת אהבה הנמשך מהסתר דבחי' המגן גשם אלקים המסתיר על זיהרא דשמשא להיות יש ודבר נפרד.

(רבי מנחם מנדל שניאורסון (בעל צמח צדק), אור התורה, פרשת וירא)

אין גיהנם לעולם הבא אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה צדיקים מתרפאין בה ורשעים נידונין בה שנאמר וזרחה לכם יראי שמי שמש וגו' ולא עוד אלא שמתעדנין בה שנאמר ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק וכו' הנה היום בא בוער כתנור
17-20

...שצריך שתדע שכל מה שדברו חז"ל בכ"מ בענין הילוך חמה ולבנה וכוכבים הכל מדברים מענין אחר, שלא ידעו זה חכמי אומות העולם הטבעים, והוא שמקובל בידינו מפי חכמי אמת שבכל הנבראים יש בהם פנימיות וחיצוניות שהם נפש ורוח... וכן הכלים יש בהם פנימיות וחיצוניות, והאור יש בו פנימי ומקיף, וכן האדם גופו יש בו פנימיות וחיצוניות, פנימיות גופו הוא גוף הזך שהיה לאדה"ר קודם החטא שבו היה יושב בגן עדן קודם החטא, וזה נתעלם ממנו אחר שחטא, ונשאר גופו הזך בג"ע שבו מתלבש אח"כ הנפש אחר פטירתו וסילוקו מן הגוף, וכן לע"ל אחר התחיה יהיו חיים וקיימים בגופם הזך הזה...
וכמו כן השמש וירח וכל כוכבים יש להם פנימיות וחיצוניות, והם אור הראשון שהיה בו' ימי בראשית שנאמר בו "יהי אור" הוא הפנימיות, ואח"כ נגנז האור כשנבראו המאורות ביום רביעי שנא' (בראשית א, יד) "יהי מאורות ברקיע השמים" ולא כתיב אורות, אלא הוא גוף אחר עב יותר שבו נתלבש אור הפנימי של המאורות, והוא מ"ש שנגנז אור הראשון [חגיגה יב ע"א], ר"ל שנגנז ונתעלם תוך המאורות שהם עתה למראה עינינו, וגוף החיצון הזה הוא גלגל חמה שאנו רואים... ולכן היה אדה"ר משתמש באור הראשון שנגנז עד שחטא והשתמש בחמה ולבנה שהם עתה. ולע"ל שאז יהיו הצדיקים בגופם הפנימי הזך, לא יהיו יכולים לשמש בגוף החיצון של החמה הזאת שאנו רואים, ולהם יתגלה פנימיות השמש שהוא אור הראשון, והוא מ"ש [חגיגה יב ע"א] שגנזו הקב"ה לצדיקים לע"ל, וע"ז כתיב (ישעיהו כד, כג) "וחפרה הלבנה ובושה החמה" וכו', שיתבטל החיצוניות לגמרי באלף השביעי בעוה"ב... והוא מ"ש (ישעיהו ל, כו) "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים" וכו', ובכ"מ שנזכר שבעתיים ר"ל מספר רב כידוע בכ"מ שבאמת אין ערך לאור הפנימי לנגד אור החיצון.
ובזה יתבאר מאמר זה כפשוטו על נכון, והוא, כי ידוע שהגיהנם עיקרו נברא לטהרת הנפשות מזוהמת חטאם כדי שיזכו אח"כ לעוה"ב, ולכן אין גיהנם אלא כל זמן הנהגת ו' אלפי שנין, שעדיין נמצאים החטאים והסט"א ויצה"ר שולט בעולם, שצריך הגיהנם לתקנת הרשעים לטובתם שיזדככו מחטאם על דרך שכובסים בגדים ומשפשפים אותם להסיר חלאתם וכתמיהם... אבל לעתיד לבוא, באלף השביעי, שאז גמר תיקון הבריאה ויתבטל הבחירה ואת רוח הטומאה יעביר מן הארץ, ויהיה זמן דין הגדול, היינו הצדיקים יהיו קיימים בקדושתם טהורים וזכים לעד והרשעים הגמורים שהם עצם הסט"א יתבערו ויתבטלו, שוב אין צורך לגיהנם אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה, והוא שיצא ויתפשט פנימיות החמה שהוא אור הראשון מלבושו החיצון, ולבוש החיצון יתבטל ויהיה נשאר עצם אור זך וטהור ראוי לתשמיש הצדיקים שהם יהיו חיים בגופם הזך שראוי לאור הזה להם. ועי"ז אור הזה יתרפאו, ר"ל שיתבטל גופם החיצון שהוא נגוע ומוכה שבטבע דבק בו החטא שהוא מחלת הנפש. ורשעים ידונו בה, שבגילוי אור הזה יתבטל כל סיג וכל זוהמא, ומאחר שגופם טמא ומלוכלך מכל אחיזת הסט"א בכל איבריו, כשיתבטל הסט"א ורוח הטומאה ע"י ביטול כלים החיצונים של המאורות יתבטלו גם גופותיהם, ונמצא שממילא יהיו נדונים בה. ונמצא שאור הפנימי הזה ישמש לצדיקים לשני דברים, א' כדי שיתבטל גופם החיצוני, והוא מ"ש שמתרפאים בה, והב' מה שיהיה גופם הפנימי מאור הזך הפנימי הזה שבו יהיו רואים מסוף העולם ועד סופו, וז"ש ולא עוד אלא שמתעדנים בה וכו'.
ורמז נפלא יש בפסוק זה שמביא הש"ס שנא' ויצאתם ופשתם כעגלי מרב"ק וכו', שאור הזה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים שהוא מ"ט פעמים שבעה כידוע, והוא מספר בש"ם [עם הכולל] כמספר מרב"ק. והענין ע"פ סוד שבעוה"ז בו' אלפי שנין הנהגה ע"י ו"ק ז"ת שהם ז' ימי בראשית, ובעוה"ב אז יהיה ההנהגה ע"י בינה אימא עילאה שבת הגדול, והוא סוד י"ש דעלמא דאתי, כמ"ש (משלי ח, כא) "להנחיל אוהבי י"ש" וכו', ואמרו (סוף עוקצין): עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות וכו', וענין י"ש הזה הוא של"ב נתיבות הם, וא' נעלם, "נתיב לא ידעו עיט" [איוב כח, ז], והוא פלא שביל דקיק, ול"א מתגלים בבינה, ושם נכללים כל א' מעשר, הם י"ש עלמין. וידוע כי י"ש עלמין הם מתחלקים אח"כ בחסד וגבורה, או"ר [בגמטריא ר"ז], ומנח"ה [בגמטריא ק"ג], שאו"ר בחסד אור הגנוז, וק"ג בשמאלא בסוד מנח"ה ועג"ל [בגמטריא ק"ג] שהוא שור מהשמאל. והענין כי האור הזה כלול מחסדים וגבורות, והחסדים הם גנוזים, והוא אור המקיים העולם בחסדו ומאיר מבתר כותלא, ונשאר ק"ג גבורות שמשמשים בעולם הזה, ולע"ל אז יתגלו החסדים, והוא שגם אור החכמה יתגלה בבינה ויהנו מהם הצדיקים כמ"ש בזוהר דאז יתפתחין תרעי דחכמתא, והם ל"ב דחכמה עם י"ש דבינה הוא שמ"ב, וז"ש ויצאתם ופשתם כעגל"י מרב"ק.

(רבי יצחק אייזיק חבר, אפיקי ים, כאן)

מאמר קשה זה נאמר לפי דרכנו, שהנביא ייסר לפני כן, "הוגעתם את ה' בדבריכם" [מלאכי ב, יז], שהיו אומרים לו שהקב"ה אוהב את הרשעים ומצליח את דרכיהם. אומר הנביא: דבר זה נראה כך, עד לעתיד לבוא שהוא זמן הגאולה. לעתיד לבוא ליהוי ידוע לכם, הנה יום בא בוער כתנור, פירש ריש לקיש, בגהינם לעתיד לבוא. עד זמן הגאולה, אין שכר מצוות בעולם הזה ואין עונש עבירות, והחוטא יכול לראות טוב בעולמו זה, ועונש עבירותיו שמור לו בגהינם. אבל לעתיד לבוא שהוא בביאת משיחנו, אין לשמר בגהינם, אלא מיד בעולם זה יקבל את ענשו ורעתו, ובגהינם יראה מה יהיה אתו. העונש בעולם הזה הוא: הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה, רשעים נדונין בה, דכתיב "כי הנה יום בא בוער כתנור, והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש, ולהט אותם היום הבא אמר ה' צב-אות, אשר לא יעזב להם שרש וענף", שורש בעולם הזה ולא ענף לעולם הבא (סנהדרין קי ע"ב), וצדיקים מתרפאים בה, שנאמר וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה.
חמה הוא העושר, שהזהב בא ממנה, הרוצה להעשיר יצפין (ב"ב כה ע"ב)... אומר ריש לקיש: לעתיד לבוא הקב"ה יוציא חמה מנרתיקה, דהיינו ירבה העושר מאד מאד. מן העושר יהיה הגהינם לרשעים, דהיינו העושר יהיה המעשר, עשר בשביל שתתעשר (שבת קיט ע"א), הרשעים שלא ירצו לקבל מצוה זו יהיה גהינם שלהם בעולם הזה, כי הלוך וחסור. וזהו הגהינם הקשה ביותר, חסרון כיס קשה מכולם (קהלת רבה ז, מו). וצדיקים מתרפאים בה, הצדיקים יתרפאו מחטאותיהם בעושר המעשר, כדברי ר' יהושע בן לוי (דרך ארץ זוטא, פרק השלום), והעושר יעמוד לצדיקים. "והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו" (ישעיהו ד, ג), כי יהיה נותר, המחזיר שכינתו לציון. וכנגדם לרשעים "ותנור לו בירושלים" (ישעיהו לא, ט). ושינה ריש לקיש את לשון הפסוק, כי הפסוק אמר: "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה", וריש לקיש אמר: הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה, חמה גמט' ג"ן, שהיא התורה, ג"ן סדרים (זוהר שמות דף רו ע"ב), ללמדך שהתורה תתחזק במעשר זה, ובזכות התורה תבוא הגאולה. לכן אמר אחר כך... "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא", לאמר, אשלח לכם ברכה גדולה לפני בא יום ה', כמרגלא בפומיה דאנשא: יעבר אליהו הנביא, וכוונתם לומר: תשרה נא הברכה על הדבר הנידון.

(כתבי הרב יהודה אלקלעי חלק א עמ' 172-173)

מאמר מופלא זה יתפרש לפי דברינו כדלקמן: השכר לצדיקים והעונש לרשעים לעתיד לבא יגיע על ידי התגלות כבירה של האלקים. בהתגלות זאת יסיר אלקים את המסך המכסה היום את האמת, יוציא חמה מנרתיקה, היינו, יברר את כל כל הספיקות והכל יהיה ברור כשמש. למראה פני האמת שתתגלה תהיינה תוצאות כפולות: הצדיקים ימצאו סיפוק רב על שהלכו בדרך האמת, והרשעים יכורסמו מבושה על שעזבו את דרך הטוב.

(רבי זאב גולד, ניבי זהב, פ' ויגש, עמ' קלא)

גן עדן וגהינם שבדברי רז"ל לא נתבאר טיבו ומהותו. וריש לקיש אומר: אין גהינם לעולם הבא... מאמר ריש לקיש זה שהוזכר בנדרים כדעת יחיד נשנה במס' ע"ז (ג ע"ב) כדעה מוסכמת בפי סתמא דתלמודא... הר"ן בפירושו לנדרים והרמב"ן בשער הגמול בארו מאמרו של ר"ל בעולם שאחר תחית המתים, אבל בעולם שאחר המות גם ר"ל סובר שישנו גהינם, וכמו שכן אומר ריש לקיש: "פושעי ישראל אין אור של גהינם שולטת בהם" (עירובין יט ע"א). אולם כשנשווה שני מאמריו של ר"ש בן לקיש יתברר לע"ד שלא כביאורם של הר"ן והרמב"ן, שהרי בנדרים נאמר אין גהינם לעולם הבא, ובע"ז נאמר לעתיד לבוא, שני מושגים אלה מכוונים בוודאי על העונש המיידי שאחרי המוות, כמו שאמר "ורשעים נדונים בה", כלומר מרגע עומדם לדין אחרי מותם, וזהו מכוון במושג "לעתיד לבוא". ב', על הגמול הסופי שהוא נקרא עולם הבא, וזה מבואר יותר במאמרו שבמס' ע"ז "אשר לא יעזוב להם שורש וענף" (מלאכי ג, יט) - לא שורש בעולם הזה ולא ענף לעולם הבא. ולפי זה מוכרחים אנו לפרש מאמר ריש לקיש: פושעי ישראל אין אור גהינם שולטת בהם, שמובנם הוא על אור החמה מנרתיקה, וכמו כן אין גן עדן לעתיד לבוא ולא לעולם הבא לדעת ריש לקיש, אלא זורחת להם שמש צדקה שמתרפאין בה סמוך למיתתם ומתעדנים בה בגמול הסופי שנקרא גן עדן.
בדעה זו החזיק רס"ג (אמונות ודעות, פ"ט) וכתב: "הגמול והענש שני ענינים דקים, יבראם אלקינו בעת השילום, ויגיע מהם אל כל אדם כפי הראוי לו, והם שניהם מעצם אחד, דומה לכח האש שורפת מאירה, היא מאירה לצדיקים ולא לרשעים, ושורפת הרשעים ולא הצדיקים. ובזה אמר הכתוב 'כי הנה היום בא בוער כתנור, וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה'. ומה טוב דַמוֹתוֹ אותם בשני מעשי השמש, אשר בה יהיה חום היום, ובה יהיה האור הבהיר. ואמרוֹ 'היום בוער' ו'שמש צדקה' הוא מדבר אחד... אלא שיש בינה ובין השמש הפרש; כי השמש חומה ואורה מתערבים ומשתתפים, לא יגבר אחד מהם מן האחר; והעצם הזה ביכולת הבורא, יתקבץ אורה לצדיקים, ויתקבץ חומה לרשעים, אם בכח שמיחד אותה בו, אם במקרה, שישמור בו אלה מן החום, ויסתיר בו האור מאלה... בעבור זה קוראים הספרים כל גמול הצדיקים אור, וכל עונש הרשעים אש... במשה רבינו ע"ה, אשר החיהו הבורא ארבעים יום שלש פעמים בלא מאכל ובלא משתה, כמ"ש (שמות לד, כח) 'ויהי שם עם ה' ארבעים יום' וגו'. אך היה באור אשר בראו לו ונתנו על פניו... זה אות והקרבה אל שכלנו, שנעמוד על חיות הצדיקים באור לא במזון... ונקרא הענש גיהנם, מפני שהכתוב קראו תפתה. והוא שם מקום קרוב לבית המקדש, יאמר עוד 'התפת וגיא בן הנם' (ירמיהו ז, לב)".
אולם כשנעיין באגדות ומדרש רז"ל נלמוד כי דבר זה שנוי במחלוקת, וכן אמרו בקהלת רבה (פרשה א): ר' ינאי ור' ישמעאל תרויהון אמרין אין גיהנם לעתיד לבא אלא שמש היא יוצאה צדיקים נהנין ממנה, מניין שנא' "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה", ורשעים נדונין בה. ובבראשית רבה (פרשה ו) אמרו: רבי ינאי ור"ש תרוייהון אמרין אין גיהנם אלא יום שהוא מלהט את הרשעים, מה טעם? "הנה יום בא בוער כתנור" וגו', רבנן אמרי יש גיהנם שנאמר (ישעיהו לא) "נאם ה' אשר אור לו בציון" וגו', ר"י בר אילעאי אומר לא יום, ולא גיהנם, אלא אש שהיא יוצאת מגופן של רשעים ומלהטת אותם, מ"ט? דכתיב (ישעיהו לג) "תהרו חשש תלדו קש רוחכם אש תאכלכם". וקרוב לזה אמרו במכילתא (בשלח מסכתא דויהי פרשה ד): וכן את מוצא שאין הקב"ה עתיד ליפרע מן הרשעים בגיהנם אלא ברוח קדים, שנאמר "כי ערוך מאתמול תפתה גם היא למלך הוכן העמיק הרחיב מדורתה אש ועצים הרבה נשמת ה' כנחל גפרית בוערה בה" (ישעיהו ל, לג)...
כל אלה איש לפי סגנונו סוברים שמושג גהינם המקובל באומה ורמוז בנביאים אינו מקום נמצא בעולמנו זה, אבל שהוא עונש רוחני שאינו נתפס במקום, ושולט בנפש האדם אחרי מותו שגם היא אינה נגבלת במקום ואינה מתפעלת מכל יסורים וענשים גופניים. ולעומתם היא דעת רבנן האומרים: יש גהינם, כלומר מציאות מורגשת בישותה.
דעתם זו של רבנן היא דעה מקובלת לרז"ל כמו שמוכח מדבריהם בכמה מקומות, מהם מ"ש (בשבת לט ע"א) בחמי טבריא: תולדות האור הוא דחלפי אפתחא דגהינם...
הרמב"ם ז"ל בדבריו שבהלכות תשובה לא הזכיר אפילו ברמז דבר גן עדן וגהינם, אלא כלל דבריו ואמר שהגמול והטובה הוא נצחיות הנפש בנועם ה' - שהוא עולם הבא, והעונש הגמור הוא כריתתה מחיי עולם. ובהקדמתו לפ' חלק כתב:... אמנם גהינם הוא שם לצער ולעונש שישיג לרשעים, ולא פרש בתלמוד תואר זה העונש, אלא יש אומרים כי השמש תקרב להם וישרפם וכו', וקצתם אומרים כי הוא חמימות זרה תתחדש בגופותיהם...
וזה תמוה מאד, מדוע לא הזכיר גם דעת רבנן האומרים יש גהינם לעתיד לבא? ולא עוד אלא שהוא ז"ל מפרש דברי רשב"ל האומר הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה צדיקים מתרפאים בה ורשעים נדונים בה, וכן מאמר ר' אלעי האומר אש יוצאה מגופותיהם של רשעים ושורפת אותם, במובנם הפשוט. וא"כ גהינם הוא מכלל המכאובים הגופניים שהאדם לוקה ומרגיש בחייו, ובמותו גם השמש הלוהטת וגם החמימות הזרה היוצאת מגופו אינה פועלת ולא מכאיבה את נפשו, הואיל והנפש אינה גוף ואינה מושפעת מכל מאורעות הגוף.
ובאמת רשב"ל ורבי אלעי שבארו מהותו של גהינם כל אחד לדעתו, לא באו אלא להוציא משמעות שני המושגים גן עדן וגהינם ממובנם הפשוט ולומר שהם מושגים מליציים כמובנו של הכתוב האומר "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה". ראיה גדולה לזה היא אומרם: אין גהינם לעתיד לבוא, אלא יום הוא שמלהט.
ברור הדבר לפי זה שלא כוונו בדבריהם לומר שהשמש מלהטת אותם, אלא שיבוא יום, כלומר זמן הפרעון שהקב"ה דן את האדם על עמלו שעמל תחת השמש, ושמש זו שהאירה והצמיחה להם תבואתם, ובני אדם שהשתמשו בה - ישרפו ממנה, ולעומת זאת הצדיקים יקבלו שכר עמלם תחת השמש ויתרפאו ויתעדנו בה...
וכן מתפרש מאמרו של רבי אלעאי "אש יוצאה מגופו של רשע ושורפתו", וכמו שבארו יפה ר' הלל מוירונא ז"ל (תגמולי הנפש ח"ב, ציון ג [דף כח ע"א-ע"ב במהד' תרל"ד]), כלומר "הכוחות הטבעיות הם התאוות הגשמיות שהתענג בהם הרשע, והיה הומה על ידם בחייו, הן המה תהיינה לשריפת נשמתו כלומר לכליונה. והאש שיוצאה מגופו - הוא מאמר רומז אל רבוי התאוות... והשריפה שאמר "ושורפתו" רומזת אל הכליון ושוב אל האין, כמו כל שריפה שמכלה הענינים ומשיבה אל האין. ועוד רצה באמרו "בגופו של רשע", כלומר בעצמו מקבל עונשו, בראותו העונג שנפש הצדיק מתענגת בו ואת עצמו הוא רואה ברעה מופלגת, הוא זוכר את החטאים והמרדים שמרד ביוצרו ונשפט את עצמו. וענין זה הוא בנפשו כמסוס נוסס ומכלה אותה"... וכן באר מאמרו של ריש לקיש "מוציא חמה מנרתיקה" שהוא בדרך משל ורמז.
בכל אופן ברור הוא מאד בכונתם של רשב"ל ור"י בר אלעאי, שגהינם הנאמר בפי רז"ל הוא עונש נפשיי רוחני, ולא כפירושם של הרס"ג והרמב"ם. וכבר הוכחנו שדעת רשב"ל ורבי אלעאי אינן מוסכמות, והדעת המקובלת היא דעת רבנן האומרים יש גהינם לעתיד לבוא, ושזה הוא מקום נמצא בארץ שהרשעים נדונים בו אחרי מותם, לפי דרגותיהם...
אולם אעפ"י שדברי הרמב"ם ביחס לגהינם נראים לע"ד שאינם כהלכה, בנוגע לגן עדן נראים דבריו נכונים, שהרי גם רשב"ל שאומר "אין גהינם לעתיד לבוא אלא יום בוער כתנור וצדיקים מתרפאים ומתעדנים בה", הוא מציין מקום מציאות גן עדן ואומר: אם בארץ ישראל - בית שאן פתחה [עירובין יט ע"א]. הרי שלענין גן עדן אין מחלוקת וכולם אומרים שהוא נמצא בעולמנו.

(רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, הגיוני עוזיאל ח"א שער ב פרק ו, עמ' 57-58, 61-63)

[הרשעים אינם מקיימים את מצוות התורה, בטענה שהיא נגד השכל. טעותם נובעת מכך שאינם מבינים את טעמי המצוות. בעולם הבא יתמלא העולם דעת, ויבינו את טעמי המצוות. התורה תאיר כמו שמש שיצאה מנרתיקה, והרשעים יראו שטעו, והצדיקים ישמחו ויתרפאו מיסוריהם שסבלו בקיום התורה, כי יראו שלא לחינם שמרו את המצוות אף שלא הבינו את טעמם, אף נגד מה שהשכל אמר.]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 253-254) לטקסט