מט ע"ב

כמאן מצלינן על קצירי ועל מריעי וכו' מריעי רבנן
1-3

"יקום פורקן... למרנן ורבנן חבורתא קדישתא דבארעא דישראל ודי בבבל". הנה זאת התחינה הוסדה בבבל, על כן מתורגמת, כמו שבחיה וקדיש. ועל תלמידי חכמים הבונים העולם מבקשין תחילה, כמו ברפאנו, כמאן מצלינן אקצירי ואמריעי, מאן מריעי רבנן, שממיתין עצמן על התורה והם חולים.

(רבי אליעזר מגרמייזא, פירושי סידור התפילה לרוקח, עמ' תקסא)

מריעי רבנן
3

מה שאמר בפרק "בשלשה פרקים" [תענית כז ע"ב]... מפני מה לא היו מתענין אנשי מעמד באחד בשבת מפני שהוא שלישי ליצירה... מפני שכל יום שלישי חלוש טפי כענין שנאמר "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים" [בראשית לד, כה]... ואנשי מעמד שמתענים כל השבת כולה הם כמו חולים, וכבר אמרו בנדרים בפ' הנודר מן המבושל מאן מריעי רבנן... ואנשי מעמד ת"ח וחסידים ואנשי מעשה היו, ויום הג' ליצירה קשה עליהם, ולפיכך לא היו מתענין בו.

(שו"ת הרשב"ש סימן כב)

והני תנאים דנדרים [לח ע"א - חכם גיבור ועשיר] נראה ודאי דאינם אלא בנבואה, דלרוח הקודש אין צריך שיהיה עשיר וגבור, וכל חכמי ישראל האמיתים התנאים ואמוראים השיגו לרוח הקודש זה שעל דרך החכמה... והרבה מהם היו עניים גדולים כר' אלעזר בן פדת בתענית (כה.)... וכל שכן לענין הגבורה שהרי איתא בנדרים מריעי רבנן, וברש"י ברכות (כב.) ד"ה אפשר, דסתם תלמידי חכמים חולים, ובסנהדרין (כו ע"ב) שמתשת כוחו של אדם.

(רבי צדוק מלובלין, ישראל קדושים, אות ו)

וע"ד התרגום יונתן (בראשית ב, כח) [והוו תרוויהון חכימין אדם ואינתתיה], נ"ל דהכי פירושו, דהוו חכימין, שהיו גדולים בכבוד ובחכמה, אלא שהיתה גדולתם עד ארגיעה ולא האריכה להם שעת גדולתם ויקרם, והיינו "ולא יתבוששו", דמפרש שלא התעכבו בכבודם... וי"ל דהת"י מפרש, ד"ערומים" כולל שני הפירושים יחד, לשון חכמה וערמה וגם מלשון ערום בלא לבוש, והם תלויים זה בזה, עפ"ד הרמב"ם במו"נ ח"א פ"ב, שמתוך גדולת החכמה בעניני האמת לא הכירו את המפורסמות, ע"כ מתוך שהיו ערומים בערמה העליונה, שהיא חכמת האמת, ע"כ היו ערומים שלא הרגישו כלל בגנות המפורסמות. ושפיר קאמר במנחת שי [בראשית ב, כה], שבחכמה שאין בה מובן של ערמות, שכוונתה בלא לבוש, חכימין רפין, אבל כשיש בה ג"כ הכונה של ערום בלא לבוש, אז מדגישין, ומתקיים הרמז ערטילאין דחיקין, ומתקימת הצחות ע"ד קצירי ומריעי רבנן, ע"כ חכימין רפין, והדחוקין בפרנסתם הם ההולכים ערטילאין, ובשם משותף ודאי הדגוש גובר ומתחבר כדי להבליט את שתי הכוונות ביחד.

(שו"ת משפט כהן, סימן קמה, אות ב)

דאמר ר' זירא בבלאי טפשאי דאכלי לחמא בלחמא
5

ור' זירא היה... מסגף נפשו מאד ולרוב פרישתו עלה לא"י... ובפ"ק דחולין יח ע"ב דאכל מוגרמת דרב ושמואל, אע"פ דבני בבל נוהגין איסור, מפני חביבותיה דא"י לא רצה להחמיר, להראות דאנן כייפינן להו כמבואר שם... ומצד גודל חביבותיה לא"י קרי להו לבני בבל בבלאי טפשאי בנדרים מ"ט ע"ב. וכתבנו לזה שלא יהיו ח"ו נגד חסידתו ופרישתו. (וגם מצד זה אפשר כי ידע רב אבהו דקרי לבני בבל טפשאי דקרי ליה ג"כ נאלה [סנהדרין נט ע"ב] לשון שטות).

(שו"ת חוות יאיר סימן קנב)

[פירש המגיד מנדבורנא ע"פ מה שכתב בספר הישר לרבנו תם: רשעים חיותם בשביל אכילתן, וצדיקים אכילתם בשביל חיותם, כי אינם רוצים את העונג מהמאכל, והעונג בא כדבר שאין מתכוון. מי שחי בשביל לאכול, צריך לחשוב "מה יתרוני מבהמה"? אבל היצר גורם לו טפשות, להונות אותו ולחשוב שהוא כמו צדיק האוכל בשביל לחיות. והמבחן לראות אם זה נכון, הוא שאם הוא עוסק בתורה ובמצוות זה מראה שהוא אכן אוכל כדי לחיות, משא"כ אם אינו עוסק בתורה ומצוות. "בבלאי טפשאי" - לשון בלול, הטפשות היא מעורבבת, שהיצר מפתה אותו לחשוב שהוא אוכל כדי לחיות. ובאמת הוא אוכל לחם כדי שיוכל לחיות ולאכול לחם שוב.]

(רבי אברהם דוד מבוטשאטש, ברכת אברהם, דף יג ע"ב) לטקסט

[לחם הוא ביטוי לכל דבר שאדם צריך חייו - מזונות, מלבושים, דיור ועוד. ה' ברא את העולם כדי שנהנה ממנו לצרכינו הארציים. אבל אסור שאלו יהיו כל שאיפות האדם. אוכלים לחם כדי שיהיה לנו כח למלא את תפקידנו בתור מבחר היצורים. אבל הבבליים לא מצאו מטרה נעלה בחיים, להשיג קניינים רוחניים, אלא אכלו את הלחם כמטרה עצמית, ולא כאמצעי. הם אוכלים כדי לחיות, וחיים כדי לאכול. ]

(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 205) לטקסט

רבי יוסי ורבי יהודה חד אכיל דייסא באצבעתיה וחד אכיל בהוצא א"ל דאכיל בהוצא לדאכיל באצבעתיה עד מתי אתה מאכילני צואתך אמר ליה דאכיל באצבעתיה לדאכיל בהוצא עד מתי אתה מאכילני רוקך
20-25

ולכאורה תמוה, הלא בגמרא לא הכריעו איזו דרך יותר ישרה, ומה נוכל ללמוד מסיפור זה? ונראה דהיא הנותנת, מדלא הכריעו ש"מ דתרווייהו לא נהירא למסדרי הש"ס, ולא הביאו סיפור זה אלא כדי ללמוד שיש דרך נכונה להנצל משתי החששות של צואת הצפורן והרוק, היינו כמנהג כל המפונקים שנותנים קערה לפני כל אחד מהמסובין והוא מנהג יפה. ויש להוסיף עוד שר' יוסי ור' יהודה הוו משתעי סיפורא דא מה שהיה אצל שני בני אדם ולא בדידהו גופייהו הוה עובדא דא.

(רבי יוסף שפירא, כללי תורה, עמ' צ)

ויש לחקור, מה להם להתקוטט זה עם זה, כל אחד יעשה כפי הרגלו? אלא ודאי נראה שמנהג המדינה כאחד מהם, או אוכלים בכף או באצבעות, ולפיכך נתווכחו זה עם זה, או שנינו בכף או שנינו באצבעות, ולא לחינם כתבו המעשה הזה בש"ס... אם לא לתווך השלום ע"פ הכלל: אל ישנה אדם מפני המחלוקת [פסחים נ ע"ב].

(רבי שמואל בן יוסף, נחלת יוסף, פרק יז, דף מג ע"א)

למיכל בישרא דתורא עד תלתא פרסין
16

"א"ל שמואל אלו מייתי לי ארדיליא וגוזליא מי לא אכלינן" (ברכות מז ע"א).... רבי זאב לייטר הי"ו הביא בספרו את הגירסא... "ארדי לי וגוזליא לאבא"... והוכחתי שזוהי הגירסא הנכונה, כי... זה היה מדרכו של רב לאכול בשר עוף ודגים, דאמר רב לחייא בנו: מזמנים לך למיכל וכו' בשרא דתורא עד תלתין פרסין תלך. ולא שהיה רב להוט אחר סיר הבשר, אלא כי בימיו גזרו החברים בבבל על הבשר (יבמות סג ע"ב), ואמר רב להפגין על אכילת בשר כדי להוציא מלבם של הני רשיעי עובדי אש שאין לאכול בשר.

(רבי משה לייטר, הדרום יג עמ' 99)

...תקופת החברים, דת צוראתוסתר נעשתה לדת השולטת הרשמית, וכוהניה החברים גזרו גזרות שאין הצבור היהודי יכול לעמוד בהן. ואחת הגזרות היתה ש"גזרו על הבשר" (יבמות סג ע"ב), כי לפי תורת צראתוסטרה אסור להשחית בריותיו של אורמוזד. ורב סבר שיש בתורת החברים משום סכנה ליהדות, ולחם בכל עוז רוחו נגד גזירותיהם ודתם הקשה. ובצערו קרא "תחת גוי ולא תחת חבר" (יבמות שם), והשתדל להפריע בעד גזרתם בל תכה שורש בקרב יהודי בבל. ודרש בשבח הבשר "ואמר רב לחייא בנו מזמנים לך למיכל כו' בשרא דתורא עד תלתא פרסין" תלך. וכדי לתת האפשרות להעלים את הבשר מעיני החברים שגזרו עליו, התיר רב לטלטל תליא דבשרא בשבת (שבת קמ ע"ב). וכאשר דנו בבית המדרש על הלפת המזיקה לגוף, ואמר רב "מבלי בשר" (ברכות מד ע"ב).

(רבי משה לייטר, זוטו של ים, עמ' 84)

כל מידעם לא תפלוט קמיה רבך לבר מן קרא ודייסא
18-19

כוס אספרגוס היו שותין אליבא ריקה לרפואה.... בברכות דף נ"א... וצריך לרוק אחריו אפילו בפני המלך (מ"ש בנדרים כל מדעם לא תפלוט קמי רבך בר מקרא וכו' קשה, הא איכא אספרגוס, וצ"ע).

(מלבי"ם, עלה לתרופה, על רמב"ם הל' דעות פ"ד, ס"ק ה)

אמר ליה ר' שמעון אלו אין יוצאין מבני מעים כל עיקר אמר ליה ר' יהודה כ"ש שנסמוך עליהן למחר
28-29

כתב כל בו [סי' סח] בשם הר"מ: אין לאכול רק מאכלים קלים [בערב יו"כ]... וק"ק דהא מצוה להרבות בסעודת עיו"כ... דמאכלים קלים עדיפי כדי שיסמכו עליהם למחר (כדאיתא פ' הנודר מ"ה גבי בלוספיין). וזיל בתר טעמא, דמצוה בריבוי סעודה דתשיעי כדי שלא יכבד התענית עליהם.

(מור וקציעה, סי' תרח)

בשיטת רבי שמעון... העתיד והתכלית מכריע את ההווה, כי התכלית והעתיד הם כמו הצורה לגבי החומר שהוא מעשה העכשוי... ועפ"י דרך הנ"ל יובן שמצד מצב ההווה כדאי לאכול התאנים האלו כי הם מזינים היום וגם למחר, אך לראיית העתיד ומצב בריאות הגוף באופן כללי יש למנוע לאכול מהם כי אין יוצאים כל עיקר וממילא יתכן וייגרם נזק כללי לגוף... וגם בסיפור זה מבטא כל אחד את שיטתו הנ"ל, אם ההווה גובר או ראיית העתיד והענין הכללי גובר.

(רבי שמואל הבר, אפריון לרבי שמעון, עמ' 80-81)

אמר ליה ר' שמעון אלו אין יוצאין מבני מעים כל עיקר אמר ליה ר' יהודה כ"ש שנסמוך עליהן למחר וכו' עשרים וארבעה בית הכסא אית לי מן ביתא עד בי מדרשא וכל שעה ושעה אני נכנס לכל אחד ואחד
28-32

והרי זה היפוך מדברי רבינו [רמב"ם, הלכות דעות, פ"ד ה"ו] דקחשיב תאנים לדברים המשלשלים. והנה הגאון מלבי"ם ז"ל [עלה לתרופה על הרמב"ם שם] כתב ע"ז בזה"ל: נראה דר' יהודא לא אמר זה רק בדרך הלצה, כי ידוע שדבר קשה העיכול רע לגוף מאד, רק ר' יהודא נזכר בשמו בברכות דף נ"ה ע"א ובנדרים שם כ"ד בית הכסא אית לי מבי מדרשא דכי אזילנא בדיקנא נפשאי בכולהון עי"ש, כי מפני שהיה מרגיל הטבע מאד לכח הדוחה לא חשש זה עכ"ל. ולי נראה בפשיטות, דהרי לאו בתאנים סתם מיירי כי אם בתאנים שנתבשלו יותר מדאי וכפירש"י שם, וא"כ רבינו מיירי בתאנים שאינם מבושלים יותר מדאי, או שאינם מבושלים כלל, וא"כ אפשר דרק האינם מבושלים משלשלין. ויש לומר עוד דבלוספיין אינו תאנים שלנו אלא מין אחר של תאנים, וכמו שכתבו בזה המפרשים שם. ובתוס' כתבו שם דהוא מין תאנים רעים. ועיין בהגהות מהרי"ב ז"ל שגרס כלופסים כמבואר שם לקמן דף נ' ע"ב, ופי' שם הר"ן כלופסין תאנים, והוא מינא דתאני דעבדי מנהון לפידי, והיינו מיני מאכל, ורבינו ז"ל מיירי בתאנים שלנו.

(רבי שבתי סופר, שערי דעה, על הלכות דעות, פ"ד ה"ו)

רבי יהודה הוה יתיב קמיה דר' טרפון אמר ליה רבי טרפון היום פניך צהובין וכו' והביאו לנו תרדין ואכלנום בלא מלח
29-31

מעשי רבי יהודה הם סימן לרבים בדורות מישראל... החסיד לא זו בלבד שאינו בא בטרוניה עם מי שאמר והיה העולם על מחסוריו, אלא שאינו חסר כל עיקר. ולא די שהוא מסתפק במועט, הוא מרגיש במיעוט טעם של מרובה. נפשו של החסיד שותה ממעינות אין סוף, ואף טיפה מאין סוף בת אין סוף היא. לכן החסיד הוא לעולם בעל לב שמח. הואיל והוא שמח, יפה כוחו לשמח גם אחרים: "אמרו עליו על ר' יהודה ברבי אילעאי, שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר כלה נאה וחסודה" (כתובות יז).

(רבי אליעזר שטיינמן, באר התלמוד, כרך ב, עמ' 88)

היום פניך צהובין וכו' חכמת אדם תאיר פניו
30-34

"דודי צח ואדום דגול מרבבה", בתרגום... ובלילה הוא עסיק בשית סדרי משנה וזיו יקרא דאנפוהי זהירין כנורא מסגיאות חוכמתא... ובלילה מאיר זעיר אנפין שהוא ו"ק ששה סדרי משנה, ולכן הוא אדום, ע"ד "אדמוני עם יפה עינים". וזיו יקריה באנפוהי ע"ד חכמת אדם תאיר פניו. ועיין מזה רפ"ו דנדרים דמ"ט ע"ב גבי ר' יהודה פניך צהובין, ובערוך ערך צהב שהוא קרוב לגוון הזהב, וא"כ יש בו נטייה לאודם.

(רבי מנחם מנדל שניאורסון, תורה אור, רשימות על שיר השירים, עמ' קמד)

ר' יהודה ב"ר אלעאי זכה על ידי יראת ה' שהוא מה שה' שואל מעמך שהוא רק בהשתדלות אדם ולא מצד שורשו.... ר' יהודה ב"ר אלעאי זכה אחר כך לזה בכח השתדלותו בתורה, עד שאמרו עליו (שבת כה ע"ב) שהיה דומה למלאך ה' צ-באות, ומלאך הוא נקי מתאוות, וזה היה בלבישת סדינין המצוייצין, דציצית בחוט של תכלת רומז ליראה כידוע. ואחר הרחיצה לכבוד שבת שהתחיל להתנוצץ הארה מקדושת שבת שהוא מעין העולם הבא בביטול היצר, זכה להאור פנים של אדם בשבת, שאמרו (בראשית רבה יא, ב) דבירכו וקידשו, והיינו באור פנים שהיה לאדם הראשון קודם החטא, כמו שאמרו שם דלמוצאי שבת ניטל זיוו ונטרד מגן עדן, כמו שנאמר (איוב יד, כ) "משנה פניו ותשלחהו". ולעתיד, שיתוקן זה, יחזור זיוו, כמו שאמרו שם (בראשית רבה יב, ו). וזהו המאור פנים לעולם הבא, שאמרו בתנא דבי אליהו (זוטא פרק יג) שיהיה לכל תלמיד חכם כפי תורתו, עיין שם. ור' יהודה זכה בעולם הזה לחכמת אדם תאיר, כמו שאמרו בנדרים, על ידי שקידתו בתורה מתוך הדוחק יותר מכל הדורות כנ"ל. והאור פנים שאדם זוכה על ידי התורה לשמה זהו זיוו דאדם הראשון קודם החטא, שזוכה לאור פני מלך חיים.

(רבי צדוק מלובלין, תקנת השבין, אות טו, ס"ק מב)

אמרה ליה ההיא מטרוניתא לרבי יהודא מורה ורוי וכו' חכמת אדם תאיר וכו'
32-37

השאלה הזאת למה היו פניו צהובין כאלו היה שכור, ולכך השיב משום חכמת אדם תאיר פניו. וההוא מינא הוי שאיל ליה כי פניו יפים כמו מגדלי חזירים ומלוי בריבית שאינם דואגלים ולכך פניהם יפים ולכך השיב משום שתמיד נכנס לבית הכסא ואלו שני דברים, האחד זכות השכל והשני זכות הגוף מצד היציאה, והיה לו זכות השכל וזכות הגוף.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

אי טעימנא אלא קידושא ואבדלתא וד' כסי דפסחא וחוגרני צידעי מן הפסח עד עצרת
33-34

בעל שבחי כהן מביא בשם הגה"ק מגור ז"ל שלכן נתרפא מכאב ראשו בעצרת, יען כפי מאמרם "יין קשה פחד מפיגו" [ב"ב י ע"א], והיות שמתן תורה היה באימה ויראה, לכן בהגיע זמן מתן תורה בעצרת התעורר בקרב לב ר"י אימה ופחד של מתן תורה, ואז הופג יין שלו. ואף שהגירסא בגמרא להיפך, אולם בשבחי הבעש"ט [עמ' קט, במהד' תרפ"ב] מביא בשמו דהנוסחא האמיתית היא "יין קשה פחד מפיגו".

(לקוטי בתר לקוטי כאן [ובדומה בליקוטי שפת אמת, בסוה"ס, סי' ב, עמ' קעג במהד' תשמ"ז, ובאמרי שמאי, מועדים, עמ' רמו])

חכמת אדם תאיר פניו
34

תכונותיו של אדם ניכרות בפרצופו לטוב ולהפכו, "חכמת אדם תאיר פניו", ו"הכרת פניהם ענתה בם" [ישעיהו ג, ט]. וכבר נודע הוא למדי כי יש לחכמים דרך להחוות תכונת איש וערך מוסרו וחכמתו ע"פ פרצופו.

(עין איה ברכות פרק ט אות סג, עמ' 143)

הידיעה על דבר ההשפעה של אדם על חבירו היא פופולרית, כגון שימוש תלמידי חכמים, חברותא טובה, "ומתלמידי יותר מכולן" (תענית ז ע"א). "חכמת אדם תאיר פניו". "צדיק יסוד עולם" מקרין שפע חכמה ושפע טהרה אל סביבתו.

(שיחות הרב צבי יהודה, ויקרא, עמ' 107-108)

פניך דומין אי כמלווי ריביות אי כמגדלי חזירין א"ל ביהודאי תרווייהו אסירן
35-36

בעל נטע שורק מקשה, מה השיב לו ר"י תרווייהו בישראל אסירן, הלא מזה עוד לא נשמע שאינו אחד מהם, הלא כמה דברים אסורים ליהודאי ובכל זאת ישנם מתפרצים ועושים הדברים שאסר להם לעשות? אבל הכוונה היא על פי מה שאמרו חז"ל "רשעים מלאים חרטה" [ראשית חכמה שער ו, יראה ג, ד"ה וראיתי], כלומר אף שברגע שחוטאים נהנים מהחטא, אבל תיכף מתחרטים על שעשו הרע בעיני ד'. ועל פי זה מובנת תשובתו של ר' יהודה, כי מה שהצדוקי החליט שר' יהודה הוא או מלוה בריבית או מגדל חזירים הוא מפני שראה שפניו של ר"י הם יפים, ועל זה השיב לו ר"י שהנחתו זו לא תאומת אצל ישראל, כי תרוייהו בישראל אסירן, ולכן אף שמצד אחד ימצאו מנוחה אם עוסקים בשני דברים אלה, אולם בעניני הנפש לבם מלא חרטה וצר להם על עברם את פי ד' לעשות הרע בעיניו, לכן הם אף בעסקם בשני דברים אלה אין פניהם צהובים מחמת חרטה ויראת האיסור שלהם.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

עשרים וארבעה בית הכסא אית לי מן ביתא עד בי מדרשא וכל שעה ושעה אני נכנס לכל אחד
36

בעל אורח ישרים מתפלא על טעמו של ר"י, מדוע פניו צהובים מפני שבודק את עצמו בכ"ד ביהכ"ס. אבל המאמר אפשר להבין על פי המסופר שגאון אחד בהיותו ככן תשע שנים, בפגעו בנכרי עב הכרס אמר לאביו, איך יכול איש שלא מבני ישראל להיות עב ודשן? אם איש יהודי הוא דשן אז הוא מהנאת תורתו, אבל לנכרי אינה הנאה זו? ויבינהו אביו שגם ממאכלים טובים יכול האיש להיות שמן. והנה ההוא צדוקי היה שמן ממאכלים טובים, ולפי דעתו הסכלה כאשר ראה את ר"י חשב שגם הוא היות שעוסק בעסקים טובים אלה אוכל גם הוא מאכלים טובים ומהם פניו צהובים. וע"ז ענהו ר"י בדרך מליצה ואמר לו להיות שהיום נחלק לכ"ד שעות, ובעת שאתה מבלה אותן באכילה ושתיה אנכי חושב בכל שעה שתכלית של אכילה היא בית הכסא, ואת החשבון הזה הוא מחשב בעת מהלכו מביתו לביהמ"ד, וממחשבות אלה פניו צהובים.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה
38

"תלמידי חכמים אינם יוצאין בעצמן לעשות עם הקהל בבנין וחפירה של מדינה וכיו"ב" [רמב"ם, הלכות ת"ת ו, י] - ונראה שאם הם מפוזרים כל אחד בפינתו, שפיר דמי, דעצם המלאכה הוא דבר מכובד, אלא שישתוו עם כל ההמון הפשוט דבר זה הוא בזיון להם, אבל לעשות המלאכה אפילו בפרהסיא, כיון שאינו עושה יחד עם כל הקהל, כבוד הוי. "וגדולה מלאכה שמכבדת את בעליה".

(ראי"ה קוק, אורות הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פ"ו ה"י)

רבי שמעון שקיל צנא על כתפיה אמר גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה
38-39

והנראה שר' שמעון בעצמו היה האומן שעשה צנא זה, ויהי כאשר שוממו הרואים על חכם נכבד כזה שישא טנא על כתפו ברחובות כאחד הנקלים, אמר ר' שמעון גדולה מלאכה וערך האומנות שמכבדת את בעליה במקום נכבדי עם בבית המדרש, שיכול לשבת עליו ולא נצרך לשבת על הארץ. וקשה, הלא דברי ר' שמעון סותרים זה את זה דאמרינן (ברכות לה, ב)... ר' שמעון בן יוחאי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה, תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושין רצון המקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים... וכן (שבת לג, ב): כד נפיק ר' שמעון בן יוחאי ממערתא חזי אינשי כרבי וזרעי (חורשים וקוצרים) אמר (עליהם בלעג ובזיון, אלה) מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. ראינו שר"ש בן יוחאי חשב שאף המלאכות ההכרחיות המה לבוז וקיקלון להאומנים העוסקים בהם, ואיך אמר ר' שמעון בנדרים כאן גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה? אבל לפי שיטתנו נכון, דבגמ' נדרים כתוב סתם ר' שמעון, ובגמ' ברכות ובמס' שבת כתוב ר"ש בן יוחאי, וסתם ר"ש אדר"ש יוחאי לא יכילנא למירמי דידיה אדידיה כמבואר לעיל (שער ה), ולא כמחשבות סתם ר' שמעון מחשבות ר"ש בן יוחאי, כי אחרי צאתו מהמערה נהפך לאיש אחר וסתר את אשר בנה מקדם כמבואר בדְבָרַי למעלה (דלת מב). וממשמעות הלשון בגמ' כאן בנדרים נראה כל רואה דהך עובדא דר' שמעון שקיל צנא אכתפיה לבי מדרשא הוה כשהיה עוד תלמיד, ואז לא נקרא עדיין ר"ש בן יוחאי, ולכן כאן ר' שמעון סתם שמו היה.

(רבי משה קוניץ, בן יוחאי, שער ו, דלת נה, עמ' לא)

דביתהו דר' יהודה כו' עבדה גלימא כד נפקת לשוקא מיכסיא ביה, וכד נפיק ר' יהודה לצלויי הוה מיכסי ומצלי
39-41

עי' סנהדרין כ ע"א: אמרו עליו על ר' יהודה בר"א שהיו ששה מתלמידיו מתכסין בטלית אחת. ועמש"כ במרגליות הים שם אות ג.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

וכד מיכסי ביה הוה מברך ברוך שעטני מעיל
41-42

וכה מצינו שהבגד שהיה נקרא מעיל היה עוטה את כל הגוף מן הצואר עד כפות הרגלים, כמש"כ רש"י בתהלים קט על הפסוק "ויעט כמעיל קנאה" - "כמעיל העוטה כל הגוף" (וקרוב לומר, כי נקרא מעיל על שם שרשו "עלה" (כף הצמח), וכמו שהעלה מכסה את הפרי, כך המעיל מכסה את הגוף, ושמו נאה לו). והבגד ההוא (המעיל) היה לפנים לבוש של בני מלכים (שמואל א' יח, ז)... ויש להעיר, כי גם בימי חז"ל, כפי הנראה, היה חביב להם המעיל, מפני הצניעות שבו, כי ברצותם להמשיל את היותר יקר וחביב ומכובד בבגדים, קראו בשם את המעיל. כך מתבאר בגמרא נדרים, שמסופר שם מרבי יהודה, שהיה עני גדול, והוא ואשתו היו לובשים חליפות בגד צמר אחד, הוא בשעת התפלה והיא בעת שיצאה לשוק, וכל כך היה אותו הבגד חביב עליו, עד כי בלבשו אותו היה מברך עליו בנחת רוח, ברוך שעטני מעיל.

(רבי ברוך אפשטיין, מקור ברוך, חלק ב, פרק יב, עמ' תקלג)

ויש להתבונן. איזה בגד היה זה, שהרי על כלי גבר היא מצוּוָה ב"לא יהיה כלי גבר על אשה", ואם שמלת אישה היא, הוא מצוּוֶה ב"לא ילבש"?! וצריך לומר שהגלימא לא היה אלא חתיכת בד, שלא שייך בה שם בגד איש או אישה. ובכל זאת שמח היה בו כאילו היה מעיל, ולא רצו ליהנות מעוה"ז, כמבואר שם בגמרא (ומובן מאליו שאם רק לבוש אחד היה לשניהם, גם שאר צרכי הבית היה בהתאם).

(רבי חיים שמולביץ, שיחות מוסר, תשל"ב, מאמר י, עמ' לה במהד' תש"מ)