לקט באורי אגדות ממסכת נגעים

בעריכת המכון לחקר האגדה

פרק ב, ה

כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו ר' מאיר אומר אף לא נגעי קרוביו

כי ביען אשר הנגעים יגלו חסרונות ומגרעות בתכונות נפש האדם, ועל הכהן להורותו להטיבם ולהשלימם, אין אדם רואה חובה לעצמו, וגם לא ימצא כל עוול בשאר בשרו הקרוב אליו. לכן אמרו חכמים כי לא יראה איש את נגעי עצמו, ור"מ אומר אף לא נגעי קרוביו, כי ממראה עיני קרובו יכוסו עוון ועמל, ולא יוכיח את האיש המנוגע להשיבו לתחיה.

(שו"ת בית יצחק (שמלקיש), חו"מ, הוספות מחתן המחבר, דרוש לשבת הגדול, ד"ה ולאשר)

פרק ג, א

הכל מיטמאין בנגעים חוץ מן הגוים

וכתבו הראשונים כי מראות נגעים המתראים בעור כל בשר איש הוא כח הטומאה אשר בורא החוטא בעוונו, אשר בגוים שהם עיקר טומאה אין כח טומאת העון עושה בהם רושם כי מין במינו אינו חוצץ, לא כן בישראל בזמן שהם שלמים וטובים, שהיה קדושתם דוחה הטומאה חוצה וניכר רושם בעור בשר.

(חמדת ימים, יום טוב, פרק ד אות נו (הובא בכבוד חכמים (פוחוביצר), פרק כא, דף מב ע"א, בשם האלשיך])

במדרש [ויקרא רבה טו, ד]: כששמעו ישראל פרשת נגעים נתייראו, אמר להם ה' אל תיראו הללו לעובדי עבודה זרה ואתם לאכול ולשתות ולשמוח… קשה מה שכתוב אלו לאומות העולם, הא אין אומות העולם מטמאים בנגעים. וכתב בספר אזור אליהו (סימן ג), כמו שאמרו חז"ל [בראשית רבה פח, א] שנתן ה' נגעים גם באומות העולם שלא יהיו מונין לישראל שהם בעלי חטטין.

(רבי יוסף פצנובסקי, פרדס יוסף, ויקרא פרק יג פסוק ב)

פרק יב, ה

אָמַר רַבִּי מֵאִיר: וְכִי מַה מִּטַּמֵּא לוֹ, אִם תּאמַר כְּלֵי עֵצָיו וּבְגָדָיו וּמַתְּכוֹתָיו, מַטְבִּילָן וְהֵן טְהוֹרִים. עַל מֶה חָסָה הַתּוֹרָה, עַל כְּלֵי חַרְסוֹ, וְעַל פַּכּוֹ, וְעַל טִפְיוֹ. אִם כָּךְ חָסָה הַתּוֹרָה עַל מָמוֹנוֹ הַבָּזוּי, קַל וָחֹמֶר עַל מָמוֹנוֹ הֶחָבִיב. אִם כָּךְ עַל מָמוֹנוֹ, קַל וָחֹמֶר עַל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו. אִם כָּךְ עַל שֶׁל רָשָׁע, קַל וָחֹמֶר עַל שֶׁל צַדִּיק.

וראה הכהן וגו' והסגיר - צריך לדעת מה טעם שינה הכתוב משפט צרעת הבגד ממשפט צרעת אדם, שצרעת אדם ישנה בלא הסגר כשהיא צרעת, וצרעת הבגד הגם שהיא צרעת, כמו שאמר הכתוב נגע צרעת היא, אף על פי כן לא צוה שיטמאנו הכהן אלא יסגירנו, ונמצא כפי זה מחשיב הכתוב בגדי אדם מאדם עצמו.
ונראה כי הבגדים לצד שהחלטו הוא כליונו, אם בפעם ראשונה יוחלט, אם כן אין תרופה לבעל תשובה לשוב על חטא שצרעת זה בא בעבורו, וכבר קדם לנו כי לא יחפוץ ה' בהפסד וכליון ממון אדם; צא ולמד מה שדרשו ז"ל (נגעים פי"ב מ"ה) בפסוק 'וצוה הכהן ופינו את הבית' שהקדוש ברוך הוא חס אפילו על ממון הבזוי של הרשעים, אשר על כן אין לך נגע בבגדים שיוחלט בפעם אחד, מה שאין כן האדם שישנו בתשובה ותיקון גם אחר החלטו, שהרי אינו נאבד בהחלטו אלא נבדל, ובשובו יוסר ממנו הנגע וטהר, לזה ישנה לצרעת חלוטה בפעם ראשונה, וישרים דרכי ה'. [מביא כי מגמה זו - שהקב"ה חס על ממון האדם שלוקה בצרעת - באה לידי ביטוי גם בדיני צרעת הבגד.]

(אור החיים ויקרא יג, נ)

והנה במצורע שמשם מביא רש"י הראיה שהתורה חסה על ממונן של ישראל שצוותה התורה (ויקרא יד, לו) "ופינו את הבית בטרם יבא הכהן" כמו שדרשו בש"ס על מה חסה התורה וכו' על פכין של חרס שחסה שם התורה על ממונן של רשעים וכל שכן על ממונן של צדיקים שם הוא גם כן כך כמו בבחינת עבודת הקלפי ביום הכפורים שגם שם הוא הורדת בחינת חס ד' כנודע שבעון לשון הרע נגעים באים, ולה"ר שקול כמו ג' עבירות החמורות ע"ז וג"ע וש"ד (ערכין טו ע"ב). והנה עבור שעונו גדול כל כך, נופל המדבר לשון הרע מן הקדושה מאד, עד שבלתי הורדת החסדים בבחינת מיין דוכרין מלמעלה למטה עליו, אי אפשר לו לשוב על ידי בחירתו כנ"ל. ועל כן מתצמצם אליו הורדת התכללות הגבורות בחסדים להשיבו אל אביו שבשמים שהוא בחינת חס ד' שהבורא ברוך הוא חס עליו שהוא דלי"ת דלית ליה מגרמיה כלום עד שיערה עליו רוח ממרום ועל כן גם כן שם התורה חסה על ממונו להציל פכין של חרס שלו שהוא ממש בחינת אחד כמו ביום הכפורים. ולכך היה צריך לשתי צפרים שאחת נעשה בה עבודה כמ"ש בתורה (ויקרא יד, ז), והאחת משתלחת, כמו שני שעירי יום הכפורים שאחד לשם בחינת החסד וא' משתלח שהוא בחינת סיגי השמאל אחר המתקן בחסד. כך במצורע, האחת קדושה לעבודה שהוא בחינת החסד, ואחת משולחת שהוא בחינת הדינים אחר המתקתן.
(רבי מנחם נחום מטשרנוביל, מאור עינים, על אגדות הש"ס, יומא לט ע"א)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300