יב ע"א

עזובה זו מרים וכו'

תיפח רוחן של דוברי עתק על דברי רז"ל, כי אין ספק שכל הדברים היו להם בקבלה בספרי היחס אשר נאבדו ממנו, כי רבים היו בפירוש יחוס הנזכרים בדברי הימים, כמש"כ בפ' עשרה יוחסין, ואחר הידוע להם, מפרשים סיבת השמות, שהוא למה נקראת מרים עזובה ויריעות.

(יפה תואר, על שמות רבה פ"א סי' יז)

ולדרוש את שמות האנשים בדברי הימים היה להם קבלה מיוחדת: לא ניתן דברי הימים אלא לדרוש - עי' ריש מדרש חזית, ומדרש ריש קהלת. ואע"ג דכל כתבי קודש ניתנו לדרוש... בכל זאת הלכה פסוקה בכל מקום: אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ושניהם אמת... וזה דוקא בכל התורה כולה, אבל בדברי הימים היה לחז"ל כלל מיוחד ומקובל, דלא ניתנה רק לדרוש, והדרשה עיקרית... ומפני כלל זה שהיה מקובל אצלם, לא סרו חז"ל לדרוש בדברי הימים כל שמות בני אדם, והסיבה שנקראו בשמות הללו (עי' מגילה יג ע"ב, יד ע"א, סנהדרין כא ע"ב, תמורה טז ע"א, ב"ב צא ע"א, סוטה יב ע"א)... והכל נסתבב מן הכלל הראשי המקובל אצלם: לא ניתן דברי הימים אלא לדרוש.

(מהר"ץ חיות, מבוא התלמוד, פרק כב [כל ספרי מהר"ץ חיות ח"א עמ' שכו])

ממה שכתוב בפסוק השני "ותמת עזובה ויקח לו כלב את אפרת" משמע שעזובה היתה אשתו, וכשמתה לקח את אפרת, וא"כ מהו "הוליד", משמע שהיתה בתו... ולא ניתן דברי הימים אלא להדרש (מגילה יג), על כן דרש והכריע שעזובה היתה אשתו ולא בתו.

(פירוש מהרז"ו, שמות רבה פ"א סי' יז)

ולמה נקרא שמה עזובה שהכל עזובה

ונ"ל דהיינו כשהיתה מצורעת.

(דעת זקנים מבעלי התוספות, שמות יז, י)

כל הנושא אשה לשם שמים מעלה עליו הכתוב כאילו ילדה

ויש לך לדעת כאשר ישא אשה לשם שמים, שאז האשה נחשבת לו כאילו ילדה... ופירוש זה, כי ה' יתברך לקח האשה מן האיש, ואין לך תולדה למעלה מזה, אם תבין. וביאור "לשם שמים" דקאמר היינו לאפוקי אם נושא אשה לתאוותו, שאז לא נחשב כאילו הולידה, אבל כאשר ישא אותה לשם שמים, אשר ה' יתברך לקח האשה מן האיש ובזה הוליד הזכר את הנקבה שהיא אשתו, לכך נחשב הזיווג הזה כאשר ברא ה' יתברך האדם שלקח האשה מן האיש, וזהו כאילו ילדה. ועוד יש לך לדעת כי הנושא אשה לשם שמים כאילו ילדה, שאמר במסכת סנהדרין (כב ע"ב): האשה גולם כלי עץ ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, כלומר שאין האשה רק במדרגת החומר, והאיש נחשב שהוא כמו צורה לה... ולכך מדמה האשה כמו גולם שהוא חומר בלבד ואין בו הצורה של כלי, ואמר שאין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, כלומר שאין לאשה חיבור וברית רק לאיש שהוא נחשב צורה לאשה, ואין לך חבור כמו חיבור צורה לחומר, שהם דבר אחד לגמרי. והוא ידוע, כי החומר אין מציאותו בפועל, ומפני כי האשה נחשב כמו החומר, ועל ידי האיש שנחשב כמו צורה לאשה נמצאת האשה בפועל, ולכך נחשבת כאילו ילדה האיש והוציאה לפועל. ודוקא לשם שמים, אבל לתאותו, הרי האיש כאשר הולך אחר תאותו הוא חמרי בעצמו, ואיך יהיה נחשב צורה לאשה כאשר הוא בעצמו חמרי?

(מהר"ל, אור חדש, עמ' קיד)

בעל מנחת קנאות מפרש על פי מאמרם (סנהדרין קג): אמון בא על אמו, אמרה לו כלום יש לך הנאה ממקום שיצאת משם, והוא הדין בבא על בתו, דהא לענין יחוד הוקשו להדדי, דאין יצה"ר שולט בהם. ולכן קאמר ר' יוחנן דכל הנושא אשה לשם שמים, אף דאי אפשר בלי הנאת הגוף, כיון דכוונתו לשמים מעלה עליו הכתוב כאילו ילדה, שאין בזה הנאה.
בעל עין אליהו כתב שהטעם הוא על פי מה דאיתא ברכות פ"ב: נשי במאי זכיין באקרויי בנייהו לבי כנישתא ובאתנויי גברייהו בי רבנן. חזינן כי מצוות הבעל נחשבו גם על שם האשה. כן איתא במדרש (פ' נח) שתולדותיהם של צדיקים הם מעשים טובים שלהם, ומטעם זה נקראו גם התלמידים בנים, שהם תולדותיו בלמדם ממנו. ממילא גם האשה שנשאה לשם שמים, והיא באה על ידו לתורה והיא תלמידה שלו, נחשבת כאילו ילדה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

שהיו פניה דומין ליריעות

לשבח, כמו יריעות המשכן, מרוקמים בצבעים יפים בארגמן ותולעת שני שהם אדומים, ובשש שהוא לבן, שזהו עיקר היופי, כמו שכתוב "צח ואדום".

(פירוש מהרז"ו, שמות רבה פ"א סי' יז)

ישר שיישר את עצמו שובב ששיבב את יצרו

שכל אלו ישר ושובב וכו' שמותיו של בעלה, לראיה שלקחה לשם שמים ולא לשם יופי. שיישר את עצמו מעקמומית שבלב, הוא היצר הרע כמעלות האבוצ שנקראו ישרים... ששיבב יצרו, והכוונה שהיה תמיד לבו נשבר, וכמ"ש (הושע ח, ו) "כי שבבים יהיה [עגל שומרון]".

(פירוש מהרז"ו, שמות רבה פ"א סי' יז)

שרדה את יצרו

ועי' בפירש"י שם שכתב... "שהיה מסיתו לטעות עמהם" עיי"ש. הרי שעם כלב עצמו, היינו בלבו פנימה, היתה מתחלה רוח אחרת להיות ג"כ בעצת המרגלים, כי כן בא היצר הרע לפתותו ולהסיתו, אבל הוא שיבב את יצרו ורדה אותו, התגבר עליו והפר עצתו. ועל כן אמר הכתוב "ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו", כלומר שעמו פנימה היתה ג"כ רוח אחרת, היינו שבא יצרו להסיתו להדיחו, אבל הוא התגבר עליו ורדה בו, לכן בדין הוא שיטול שכרו.

(הדרש והעיון, במדבר מאמר קכח, אות ה)

נעשה מרים כשתי נשים

בכל זיווג איכא בחינת זיווג ראשון וזיווג שני. הזיווג הראשון הוא שיהיה עיקר כוונתו להזדווג כדי שאשתו תהיה לו לעזרה בקיום התורה והמצוות, והזיווג השני הוא שיכוון שתהא אשתו נמי עזרתו בענייני עולם הזה וסוכנת לו בצרכי ביתו... וזה שכתוב... נעשה מרים כשתי נשים, ר"ל שהיתה לו בבחינת זיווג ראשון ובבחינת זיווג שני.

(רבי אשר אנשיל מילר, לחם אשר, פ' כי תצא, דף פה ע"ד)

ובני חלאה צרת וצהר וכו' שנעשית צרה לחברותיה וכו' דומין כצהרים

שאף בעת חליה נעשית צרה לחברותיה מהוד יפיה כצהרים.

(פירוש מהרז"ו, שמות רבה פ"א סי' יז)

אתנן שכל הרואה אותה מביא אתנן לאשתו

בעל מצודת דוד מקשה בשם הגאון מוהרש"ק ז"ל מהא דאמרינן בתמורה שנקראה שמה עכסה שכל הרואה אותה כועס על אשתו? ומתרץ הוא שאלו ואלו דברי אלקים חיים, וכך פירושו: שמתחילה כעס על אשתו, ומתוך כך היה צריך לפייסה אחר כך באתנן כפירוש רש"י, אולם לולי שכעס על אשתו בתחילה לא היה צריך לאתנן.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

אף על עמו גזר

והטעם הוא שהאצטגנינים היו אומרים: היום נולד בן שיהיה מושיע את ישראל ואין אנו יודעים אם ממצרים אם מישראל הוא, עמד גזר באותו היום אף על עמו "כל הבן הילוד היאורה תשליכהו", ולא כתיב "כל הבן הילוד לישראל היאורה תשליכוהו". ואם תאמר, אם ידעו האצטגנינים היום נולד אחד שיהיה מושיע את ישראל, למה לא ידעו אם הוא ממצרים או מישראל? יש לומר, שאני משה מפני שנקרא בן לבת פרעה שהיתה מצרית, שנאמר (ד"ה א' ד) "ואלה בני בתיה בת פרעה אבי גדור ואבי סוכו", וזהו משה, ולפיכך לא יכלו לדעת אם מישראל אם ממצרים הוא, שהמגדל יתום בתוך ביתו כאילו ילדו, ולפיכך לא היו יודעים אם מישראל אם ממצרים הוא. ועוד, כאשר תדע מדרגת משה רבינו ע"ה במה שהיה נבדל מכלל ישראל במעלה שלו, ולא נשתתף עם שאר ישראל במעלתם, לא היו יכולים לדעת אם מישראל אם מאומות, כי לפי מדרגת מעלתו לא היה לו צירוף ושיתוף עם שאר ישראל.

(מהר"ל, גבורות ה', פרק טו = חידושי אגדות כאן)

לכל עמו גזר, אף על המצרים, ואז לא יוכלו ישראל לעשות שום פעולה כמו להניח ילדיהן אצל מצרית, כיון שהשוה הגזירה שלא יהיה שום תינוק זכר במדינה, מי יוכל להמלט מידו? ואמנם כבר נאמר "עוצו עצה ותופר", ו"עצת ה' היא תקום".

(באר מים חיים, שמות, פרק א, כב)

"ותאמר מילדי העברים זה" - פירוש, אף שיש ביאור גם ילדי המצרים, כאומרם ז"ל... שאף על עמו גזר, מכל מקום זה הכירה שהיא מילדי העברים.

(באר מים חיים, שמות, פרק ב, ו)

נראה לדרוש סמיכות הכתובים מה שסיים "אשר עבדו בהם בפרך" והתחיל "ויאמר מלך מצרים למילדות" וגו', כי גם למילדות אמר כאשר אמר דבר השיעבוד לישראל בפרך, שתלה מלבן בצווארו ואמר "גם אני עבד כמותכם לעבוד העבודה", כן באומרו למילדות "אם בן הוא והמיתן אותו", אמר גם כן על זה האופן, שיאמר גם כן למילדות המצריות שיעשו גם המה כן, להרוג כל זכר במצרים, וכאשר היה בגזירת "כל הבן הילוד היארה תשליכהו", שגזר בפירוש גם על המצרים כמאמר חז"ל. ועל כן השיבוהו "כי לא כנשים המצריות העבריות" וגו', ולכאורה מי הזכיר נשים מצריות בכאן? אך הוא כדברינו, שציוה גם למילדות המצריות כן. ולא היה צריך להיכתב בתורה, כי עיקר הסיפור היה צריך להודיע מה שאמר זאת למילדות העבריות, ואך מסמיכות הכתוב דרשינן ליה. וראיה באומרם "כי לא כנשים המצריות", ובמה מצינו מגזירת הבן הילוד כאמור. ואפשר זה אמר הכתוב "ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים" וגו', כלומר שהם לא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים, והגם שהמצרים עשו כדברו אבל העבריות לא עשו. והצריכו להשיבו "כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה", ועל כן במצריות יכול להיות זאת ולא בעבריות. ועבור זה גופא גזר ואמר "ויצו לכל עמו כל הבן הילוד היאורה" וגו', ואמרו חז"ל שאף על עמו גזר וכו' כנזכר, כי כל גזירותיו היה הכל בפה רך, באופן שישוה עצמו ועמו לישראל בגזירותיו בכדי שלא יהיו ישראל מן הנרדפים שאלהים מבקשם, הכל כנאמר.

(באר מים חיים, שמות, פרק א, טו-טז)

וכן מצינו במשה רבינו ע"ה שקראו לו "בר בתיה" ולא "בן יוכבד", כי אמרו חכמינו ז"ל על הפסוק "ויצו פרעה לכל העם ביום ההוא", שביום שנולד משה אמרו איצטגניני פרעה: היום נולד מושיעם, אבל אינם יודעים אם מישראל אם ממצרים, ולכן ציוה להשליך ליאור אף לילדי מצרים. והנה האצטגנינים רואים ואינם יודעים מה רואים, כי מחמת שהיו ישראל משוקעים במצרים כעובר בבטן אמו, ולא היה ביכולת להוציאם מחשכות הזה רק באופן שמושיעם יהיה גם כן משוקע בעומק הזה, ולכן סיבב הקב"ה שיתגדל משה רבינו ע"ה דייקא ע"י מצרית, היינו בתיה בת פרעה, וכל המגדל בן חברו כאלו יולדו כמו שאמרו (סוטה יב רע"ב) שהלכה לרחוץ מגלולי בית אביה, שנעשית יהודית, ילדה את ירד זה משה, וכל המגדלו כאלו יולדו. וזה שאמרו איצטגניני פרעה שאינם יודעים אם מישראל אם ממצרים, שבאמת נולד מישראל ונחשב כאלו ילדתו בתיה, ומחמת שנחשב כאלו גם הוא היה משוקע בבטן מצרים לכן היה יכול להוציא את ישראל מכל טומאת מצרים.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, ויקרא, לחג הפסח, אות כג)

ארז"ל, לפי שהיו אצטגנוני מצרים מסופקים אם יולד הגואל מן העבריות או מן המצריות על כן "ויצו לכל עמו". וספק זה בא להם, לפי שבאמת נולד מן העבריות, אבל נאמר בבת פרעה "ויהי לה לבן", ע"כ סברו שמא יהיה בן ממש לאיזו מצרית, דוגמת השמש והירח בחלומו של יוסף שהיו הדברים מגיעין עד בלהה.

(כלי יקר, שמות פרק א פסוק כב)

שלש גזירות גזר וכו' ולבסוף גזר גם על עמו

ומה שאמר שלש גזירות, והיה פרעה תמיד מוסיף בגזירות עד שהיה גוזר על עמו גם כן, והיו מצרים כל כך שונאים את ישראל, עד שהמיתו את הזכרים הנולדים למצרים, בשביל שראו באצטגנינות כי היום נולד המושיע. ואף על גב שעל ישראל לא הוסיף בגזירה כלל, מכל מקום תראה שהיה פרעה מתחזק בגזירה, וזה יותר התחזקות בגזירה, עד שאף על עמו גזר בשביל ישראל. ובמה שהתחזק שלש פעמים תראה מזה גודל התחזקות, כי דבר המשליש חזק מאוד, והיה צריך להיות גזירה זאת של בנים דוקא משולשת.

(מהר"ל, גבורות ה', פרק טו = חידושי אגדות כאן)

אף על עמו גזר וכו' בשעה שנולד נתמלא הבית כולו אור
20-42

...דאיתא אף על עמו גזר, מפני שאמרו האצטגנינים היום נולד מושיען של ישראל ולא ידעו אם מצרי או ישראל. ויש להבין למה לא ידעו כיון שראו בכישוף וכדומה. אכן באמת היה משה רבינו נקרא בן בתיה מפני שגדלתו... ולזה ראו שהוא בן ישראל ומצרי ולא ידעו מה זאת. ובאמת שכך הוצרך להיות גדל בבית פרעה ושיהיה בת פרעה מגדלתו... כיון שהיו ישראל משוקעין בקליפת מצרים... הוצרך להיות גדל בבית פרעה, ואף שלא ידע שרשו, מכל מקום לא נדבק בו כלל מקליפת מצרים. ע"י זה היה ראוי להוציא את ישראל ממצרים אף שהיו משוקעין...
וזה שאמרו (סנהדרין לא ע"ב): לדזיו ליה כבר בתיה כו', והיינו משה רבינו ע"ה. ויש להבין למה קראו אז למשה בשם "בר בתיה" על שם שגדלתו... אכן הקרני הוד זכה משה ע"י שנתגדל בבית פרעה ולא נדבק בו מהרע, ולכן מר עוקבא שהיה בעל תשובה, כמו שנאמר בפרש"י, וזכה לנר דולק בראשו, והיינו ע"י התשובה שלמה זכה למה שאמרו (שבת פט ע"ב): אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מו' ימי בראשית וכו', והיינו מעתיקא, ממאמר בראשית שנזכר בו תוהו ובהו, שמרמז למעשיהן של רשעים, ע"י זה כשלג ילבינו, שנעשה כזכיות וע"י זה זכה גם כן לנר דולק בראשו. ולכן קראו למשה אז "בר בתיה", שמשה רבינו נולד ונתמלא הבית אור, והיינו שנולד בשורש טוב וזה מעתיקא...
וזהו "חביב משה מנח", דנח לא היה לו שייכות לתורה... משא"כ משה רבינו ע"ה, כשנולד נתמלא הבית אורה, אורה זו תורה (כמו שאמרו שם טז ע"ב), וחכמה קודש עלאה איקרי כמו שאמרו בזהר הקדוש (ח"ג רצז ע"א).

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת שמות, אות י)

וילך איש מבית לוי וכו' שהלך בעצת בתו וכו' עמד וגירש את אשתו וכו' גזירתך קשה משל פרעה וכו' עמד והחזיר את אשתו עמדו כולן והחזירו את נשותיהן וכו'

למה לא נכתב כבכל מקום בהזכרת שמו? כי הנה באמת יוכבד היתה דודתו של עמרם... וכבר נודע אשר בית לוי היו מקיימין תמיד את התורה עד שלא ניתנה... ואם כן היאך נשא דודתו... ואמנם לצד כי היה צריך לקיים מצות פריה ורביה שמוטלת אף על בני נח... וקודם מתן תורה לא רצו לדחות העשה המוטלת עתה עליהם מפני הלא תעשה שיאסר עליהם אחר כך... ועל כן נשא עמרם את יוכבד דודתו. ואולם כאשר גזר פרעה על הזכרים להשליכן ליאור, ונמצא יגיעתו לריק, כי לא יוכל לקיים מצות פריה ורביה בשלמות בלתי זכר אף שיהיו לו כמה בנות, אמר: מעתה למה לי להחזיק את דודתי להיות נשואה לי, כיון שהיא שלא במקום מצוה? ועמד וגירשה. ובאה בתו אליו בעצתה ואמרה לו גזירתך קשה משל פרעה וכו', כי אם לא תקיים המצוה בשלמות בבן ובת, לא תקיימנה כלל, וכי בבנות לבד לאו מצוה איכא... ועוד כי ע"י זה כולם יגרשו נשותיהן, והם נשואין שלא באשה האסורה, ובהם ודאי ביטול פריה ורביה איכא, ושמע לה והחזיר אשתו והחזירו כולם נשותיהן כאמור.
ולזה אמר הכתוב "וילך איש מבית לוי", כלומר שהלך מדרכי הלוים, כי הן הלוים מעודם שומרי התורה הן... ועתה הלך איש המיוחד שבהם... מדרכי יראתם, ובמה שלקח את בת לוי, ונודע אשר בת לוי ודאי דודתו היא כי הוא נכד לוי. ואמנם שהלך בעצת בתו, וכתורה עשה שלא לבטל מצות פריה ורביה הנהוגה גם לבני נח.

(באר מים חיים, שמות, פרק ב, א)

וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי אפשר בת ק"ל שנים היתה וקרי לה בת

והקושיא מפורסמת, וכי משום שהיתה בת ק"ל שנים אינה בת לוי? ועוד, דתיבת "לה" הוא מיותר דהל"ל בקיצור: "אפשר בת ק"ל שנים היתה ואמר בת לוי". ונראה לי פשוט, דבפרק קמא דסוטה (ב ע"א) אמרינן: מ' יום קודם יצירת הולד בת קול יוצא ומכריז בת פלוני לפלוני. וכתבו התוספות בד"ה בת פלוני: נראה דביצירת הזכר תליא מלתא אף שהנקבה אינה בעולם, ע"כ. ופירש מוהרש"א דנלמד מדאמר בת פלוני וכו', משמע דבהריון הזכר תליא מלתא שהוא בעולם, וזהו שמזכיר אותו בעצמו, מה שאין כן בנקבה שאמר "בת פלוני", משמע שהיא אינה בעולם רק אביה הוא בעולם וכו', יעו"ש. העולה מזה, מדאמר גבי הזכר אותו בעצמו ובנקבה אמר "בת", משמע דהוא יותר בשנים ממנה, באופן דבשעת הגזר הי' הזכר בעולם, מה שאין כן הנקבה.
ומעתה לפי זה קשה, דמזכיר האיש בעצמו, והנקבה אמר בשם אביה "בת לוי", משמע שהוא יותר בשנים ממנה, וזה אינו, דהא יוכבד היתה אז כשנולד משה בת ק"ל שנים לפי החשבון הנזכר ברש"י שם, מה שאין כן עמרם, שכל שנותיו הי' קל"ז שנים, ומת כשא"ל (שמות ג, ה) "של נעליך מעל רגליך", אז בישרו למשה שמת אביו וינהוג אבילות, וכמו שכתב בידי משה דף קו, יעו"ש. ואותו שנה הי' משה בן שמונים כשעמד לפני פרעה (שמות ז, ז), אם כן כשנולד משה הי' עמרם בן נ"ז שנה ויוכבד ק"ל שנים, ואם כן איפכא הל"ל: "וילך בן קהת ויקח אשה מבית לוי", מאחר שהיא בת ק"ל והוא בן נ"ז, אם כן על כרחך בשעת גזירת הזיווג הי' הנקבה בעולם ולא הזכר, והי' מכריז פלונית לבן פלוני, והכי נמי הל"ל בפסוק. ובזה יובן, אפשר בת ק"ל שנים היתה וקרי לה בת, ולא קרי אותו בן, לפי סדר החשבון איפכא הל"ל.

(ר' יעקב יוסף מפולנאה, צפנת פענח, שמות פרק ב, א)

עמרם גדול הדור היה וכו' אמר לשוא אנו עמלין וכו'

קשה מאד לחיות באמונה ובטחון שלם ומלא ועקבי. כי הרי המציאות של סכנות ואיומים ממשיים, כביכול, מולידה אפילו בקרב האדם התמים והמאמין ספקות ופחד, ואף גדולי האומה והדור נכשלו באבן נגף זו....
מצינו עוד גדול בישראל שנכשל בחוסר בטחון בה', ושוב מסיבה שהיתה נראית לו כהוגנת, והוא עמרם אבי משה רבינו... ובשמות רבה (א, יג) נאמר: "שהיה עמרם ראש סנהדרין באותה שעה...". וז"ל חז"ל: "תנא - עמרם גדול הדור היה. כיון שגזר פרעה הרשע 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו', אמר: לשוא אנו עמלין, עמד וגירש את אשתו. עמדו כולן וגרשו את נשותיהן. אמרה לו בתו [מרים, שהיתה אז בת שש]: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה...".

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, פרק טז, עמ' רד, רז-רח)

תנא עמרם גדול הדור היה כיון [שגזר] פרעה הרשע כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו אמר לשוא אנו עמלין עמד וגירש את אשתו וכו' עמד והחזיר את אשתו

[עמרם היה משבט לוי שלא היה משועבד. בוודאי היה בחברה הגבוהה, ושמע שפרעה גזר להרוג את התינוקות. הוא חשב שמצרי יבוא לבית של יהודי ויהרג את התינוק. הוא חשב שאין תקווה למנוע את זה, כי אדם הוא בעל בחירה לרעה, וההשגחה לא יכולה למנוע לעשות מה שהוא רוצה. ולכן גירש את אשתו. רק אחרי ששמע שהגזירה היא להשליכם ליאור, הבין שיש תקווה להציל, שהרי היאור הוא דומם בלי בחירה, ואז אפשר להציל. ולכן החזיר את אשתו.]

(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף ס ע"א) לטקסט

עמד וגירש את אשתו וכו' אמרה לו בתו גזירתך קשה משל פרעה וכו' עמד והחזיר את אשתו

בעל חתם סופר דרשות (קלג ע"ב) מפרש על פי מה שאמרו חז"ל משם ר' ישמעאל שמיום שחרב ביהמ"ק דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא נשים ונמצא זרעו של אברהם אבינו ע"ה כלה מאליו, אלא הנח להם לישראל כו'. ופירש הוא הכוונה, שאם לא נשא נשים ויהיה ח"ו זרעו של אאע"ה כלה, וזה אי אפשר להקב"ה לסבול כביכול, ואז יהיה מוכרח לקרב הגאולה. וזו היתה גם דעתו של עמרם. אולם ע"י עצת בתו חזר מדעתו זו, כי סוף סוף אפשר לא ישמעו רשעי ישראל את עצתו, נמצא שצדיקים יהיו כלים והרשעים יולידו רשעים כמותם, והקב"ה לא יהיה מוכרח להביא הגאולה כיון שעכ"פ יהיה זרע לאאע"ה מבני הרשעים, ונמצא הועילה גזירת ר"י רק להכרית זרע צדיקים. ע"כ נמנע ר' ישמעאל ולא גזר, ולכן שמע גם עמרם לעצת בתו והחזיר את אשתו.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

עמד וגירש את אשתו עמדו כולן וגירשו את נשותיהן וכו' בת מאה ושלושים שנה

לפי שמצינו בגזירת פרעה, שגירש עמרם את אשתו ועמד זמן רב בלא פריה ורביה, שהרי בת ק"ל שנה היתה יוכבד כשעשה בה ליקוחין שניים, ומ"ש רז"ל עמדו כולם וגרשו נשותיהם מסתמא לא כל ישראל עשו כן, כי איך היו יכולין לעמוד זמן רב בלא אשה, שהרי ארז"ל (לעיל יא ע"ב) בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו כו', ומסיק שם כל הטובות שעשו לבעליהן כשהיו בעבודת פרך, ש"מ שהבעלים לא היו יכולין לעמוד זולת הנשים, ועוד מסיק שם שהיו פרים ורבים בשדה, ש"מ שאפילו בשעת הגזירה לא גרשו נשותיהם. אלא ודאי מה שמסיק עמדו כולם וגרשו נשותיהם, היינו כל בני שבט לוי שלא היו בכלל השעבוד, ומ"מ היו יראים מן גזירת "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", שהרי על יום אחד צוה אפילו על בני המצרים, על כן יראו גם המה פן יעבור עליהם כוס זה, ועמדו רוב שבט לוי זמן רב בלא נשים, כמו שעמד עמרם זמן רב בלא אשה. וע"כ היה שבט לוי מתי מספר.

(כלי יקר, במדבר פרק ג פסוק לט)

אמרה לו בתו אבא קשה גזירתך יותר משל פרעה

[למרים היתה מידת בטחון בעתיד ועין טובה, שרואה את הנולד במראה נאה. לכן היא אמרה לאביה עמרם שיש להמשיך לפרות ולרבות. והלכה להתייצב לראות את תיבת משה, מתוך בטחון שיהיה לטובה, ולא התייאשה. ובשירת הים אמרה "שירו לה' כי גאה גאה", מיד בהווה, מתוך בטחון שיהיה טוב, ולא "אשירה לה'" שאמר משה רק על העתיד. וזה היה בארה של מרים, הבטחון בעתיד, מידת הביטחון שקיבלנו ממרים. ]

(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 54) לטקסט

פרעה לא גזר אלא בעוה"ז

עי' ברש"י [שנולדים ומתים וחוזרים וחיים הן לעוה"ב], ומה שהקשה בהגהות אהבת איתן שעל העין יעקב כאן [הא גזירת פרעה נמי איכא בעוה"ב לאותן קטנים... דהאיכא למ"ד בס"פ חלק (קי ע"ב) דקטן אינו בא לעוה"ב אלא משעה שסיפר], וע' פתח עינים להגחיד"א ובספרו מדבר קדמות מערכת ז אות ד, שהביא מזהר כתב יד: אר"ש לעולם יקיים אדם מצות עונה כו' אף שהיא עקרה וזקינה אינם הולכים לאיבוד, אלא ה' מצוה למלאך הממונה שישמרם לעתיד לבוא, ויהיה לכל אחד גוף ויהיו לו בנים רבים, ויכיר כל אחד את אביו, ואז תאמר בלבבך "מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה" שהייתי חושב שהולכים לאיבוד, "ואלה מי גידל", ית"ש יש מדור אחד שמתגדלים שם טיפות קדושות שלא נעשו באיסור, כולם הן נגנזות בהיכלא חד דמלכא. עד כאן בכת"י הגאון מהר"מ גלנטו הזקן, וחתום עלה בכתב יד קדשו ממש. וע' זהר שלח קסח, א: אבל נשמתין הות מולדא כו' ובנצוצי אורות שם. ויעוין בעשרה מאמרות להרמ"ע אם כל חי ח"ג פי"ב, דרושי מהר"י מינץ דרוש ד, ובמגלה עמוקות פ' ויצא פס' "ויחר אף יעקב ברחל" כו': או יאמר כו'. ויעוין בסנהדרין קי סע"ב: קטן מאימת בא לעוה"ב, רבינא אמר משעה שנזרע. ובשו"ת עונג יו"ט ס"ס קעח, על מ"ש ביבמות יב, דבת י"א שנים ויום אחד תוכל להתעבר, ואף דאמרינן שם דבתוך הזמן הזה היא מתה ועוברה מת, מ"מ כיון שמתעברת מקריא ראויה להוליד אף שבוודאי לא יהא הוולד בן קיימא, מ"מ מקרי הקמת שם, ויש סמך זה מסוגיין, דכיון שנזרע במעי אמו, אפי' הפילה אמו ונמחה יש לו חלק לעוה"ב, אפשר דגם זה מיקרי הקמת שם לאחיו כו'.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

ואתה בעוה"ז ולעוה"ב

כאן נרמז סוד המבטל [מפריה ורביה] כמה גדול עונשו, שהרי אמרו לו שהוא גזר בעוה"ז ובעוה"ב שהוא הולך ערירי, שהוא הכרת הגדול. וכבר נתבאר ביבמות הטעם והסוד שהוא שופך דמים ומבטל את הדמות ממעט את הדמות, ומשם תראה.

(רבי טודרוס הלוי אבולעפיה, אוצר הכבוד כאן)

אתה צדיק בודאי שגזירתך מתקיימת שנאמר ותגזר אומר ויקם לך

בגמרא יש כמה סיפורים על הכוחות האדירים של צדיקים וחכמי קודש אמיתיים: צדיק גוזר גזירה והקדוש ברוך הוא מקיים. ענין זה גם מוזכר בדברי קודש של אבא ז"ל, בפרקים שמצורפים ל"מוסר אביך" ובעוד מקומות אחרים. כוחות אדירי רוח, אדירי קודש, אדירי מחשבות - הם ממשות מציאותית. לתפילתו של צדיק ולברכתו של צדיק, יש כח אדיר.

(שיחות הרב צבי יהודה בראשית עמ' 294)

שעשה לה מעשה ליקוחין הושיבה באפריון וכו' אפשר בת מאה ושלושים שנה הויא וקרי לה בת וכו' שנולדו בה סימני נערות

ויש לתמוה, מה בא לאשמועינן בזה שהושיבה באפריון ועשה מעשה לקוחים? אמנם דבר זה ענין עמוק, כי היה דבר זה לעשות ליקוחים חדשים, מפני שחזרה להיות נערה, כדמפרש, והיה ראוי שיהיו עושים מעשה לקוחים חדשים כמו שחזרה להיות נערה. וענין זה נפלא מאוד, וכאשר תשכיל תבין חזרת נעוריה שהיה ליוכבד, כי כאשר ילדה את משה רבינו ע"ה, שהיה על כל בני אדם במעלה כדכתיב "לא קם נביא כמשה עוד", ומעלת משה הוא מעולם העליון אשר ממנו מתחדש הכל, לכך כאשר לקחה היה כאן לקוחים חדשים, וחזרה להיות נערה, שהיה מתחדש הכל בכח אותו מעלה העליונה שממנה מתחדש הכל. וזה מודיע לנו מעלת משה רבינו ע"ה, כי נשמתו היה קודש קדשים, נאצל מן המעלה הרמה והנישאה העליונה אשר היא חדוש העולם, ולכך כאשר הוליד את משה חזרה להיות נערה בודאי והבין זה.
והראב"ע הקשה בפירוש החומש... למה לא הזכיר הכתוב את הנס הזה שהיא בת ק"ל? ודברי הבאי הקשה על חכמי עולם, וזה, כי למה יזכיר דבר זה שהיתה בת ק"ל, אחר שמצאנו שהיו פרים ורבים בלי שיעור עד שהולידו הרבה בכרס אחד, וכאשר היה רבויים בלי מנהגו של עולם, אין זה חידוש מה שהולידה את משה רבינו ע"ה בת ק"ל שנה, שלא כמנהגו של עולם, שהרי נראה כי חיזק הקדוש ברוך הוא טבעיהם להוליד... ועוד טעות גמור טעה, שסובר כי כל הדברים אשר נכתבו בתורה לא נכתבו רק בשביל דבר חידוש, ואין הדבר כך, כי הרבה פלאות היו ולא נכתבו בתורה, כי אין התורה ספור חדושים רק היא תורה נתנה מפי הקדוש ברוך הוא, וכאשר היה ראוי מצד עצמו להיות נזכר הנס בתורה נכתב בתורה... וזה שנעלם מן הראב"ע, והוא ענין נפלא, כי התורה היא סדר העולם, בה ברא הקדוש ברוך הוא את העולם, ולפיכך הדברים שהם עיקר יסוד העולם התורה מספר בהן באריכות, כמו אבות העולם שהם אבות ושורש אל אומה הישראלית שהם עיקר העולם...
ומה שדרשו ז"ל מדכתיב "בת לוי", היינו שאם היתה נערה והיא ברשות אביה, שייך למקרי אותה "בת לוי", שאין לה שם בפני עצמה, אבל זאת כבר גדלה והיא ברשות עצמה, הוי ליה למכתב "וילך איש מבית לוי ויקח אשה והיא בת לוי"....

(מהר"ל, גבורות ה', פרק טז [ובקיצור בחידושי אגדות כאן])

שעשה לה מעשה ליקוחין, הושיבה באפריון ואהרן ומרים מרקדין לפניה ומלה"ש אמרו אם הבנים שמחה
32-33

בעל עיני יצחק מעורר לאיזה צורך נעשית שמחה זו בעת הגזירה הרעה וכן מה חידשו מלאה"ש בלשונם? וכתב שהטעם הוא מאחר שהכיר עמרם שמרים צדקה בדבריה שאסור להתחכם נגד רצון הבורא, ולכן החזיר את אשתו, אולם היה ירא הוא פן לא תתפרסם חזרה זו והקלקול מה שהרבה גירשו נשותיהם ישאר במקומו, לכן עשה פירסום בשעת חזרתו את אשתו ע"י אפריון וריקוד בניה כדי שיחזירו כולם נשותיהם אף שהיה כל זה בלא שמחת הלב, שהרי הגזירה היתה עוד בתקפה, ובצדק באו מלה"ש ובשרו "אם הבנים שמחה", כלומר שע"י אותו הילד אשר יוולד משמחה זו תתבטל הגזירה ואמו תשמח בו וכן כל הנשים ישמחו בבניהם כי הגזירה תתבטל בקרוב וכן היה באמת.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

בת מאה ושלשים שנה הויא

זו יוכבד שנולדה בכניסתן לעיר... לידתה במצרים ואין הורתה במצרים. זו היא שיטת רבותינו. ורבי אברהם השיב ואמר כי זה תימה, אם כן למה לא הזכיר הכתוב הפלא שנעשה עמה שהולידה משה והיא בת מאה ושלשים שנה... והנה פן יהיה חכם בעיניו בסתירת דברי רבותינו, אני צריך לענות אליו - ואומר, כי על כל פנים יהיה בדבר יוכבד פלא גדול מן הנסים הנסתרים שהם יסוד התורה, כי היא בת לוי עצמו... והנה אם נאמר כי הוליד אותה בבחרותו כאשר הוליד כל בניו, והיתה לידתה אחר רדתו למצרים מעט, הנה היא בלדת משה זקנה מאד כמנין שאמרו רבותינו או קרוב לו. ואם נאמר שנולדה לו אחר שבתו במצרים ימים רבים, והנה נחשוב שהוליד אותה אחר רדתו למצרים חמשים ושבע שנה, והוא יהיה בן מאה שנה, כי ברדתו היה בן מ"ג שנים, והנה יהיו בזה שני פלאים, שיהיה הוא זקן כאברהם... ותהיה היא זקנה בלדת משה בת ע"ג, ואם נאחר עוד לידתה לסוף ימי לוי, הנה יהיה פלא גדול משל אברהם.
אבל אומר לך דבר שהוא אמת וברור בתורה, כי הנסים הנעשים על ידי נביא שיתנבא כן מתחילה או מלאך נגלה במלאכות ה' - יזכירם הכתוב, והנעשים מאליהן לעזור צדיק או להכרית רשע - לא יזכירו בתורה או בנביאים... כל יסודות התורה בנסים נסתרים הם, ועם התורה אין בכל ענינו רק נסים לא טבע ומנהג...
והנה אם יהיו ימי יוכבד כימי אביה, ותתקיים בה הלחות עד קרוב לזקנתה כמשפט הנשים, איננו פלא אם תוליד בזמן אשר נתנו לה רבותינו, מפני שרצה האלהים לגאול את ישראל על ידי האחים האלה ולא הגיע הקץ, איחר לידתם ימים רבים עד כי זקנה אמם ולא יפלא מה' דבר.

(רמב"ן, בראשית פרק מו פסוק טו)

בת מאה ושלושים שנה וכו' זו יוכבד שהורתה בדרך ולידתה בין החומות

ונראה טעם מה שסיבב הקב"ה שתוולד יוכבד בין החומות שתהיה לידתה במצרים, ולמה לא נולדה בארץ כנען במקום המקודש, להיות הורתה ולידתה בקדושה, כי הקב"ה בורא רפואה קודם למכה, ולכן היא היתה מוכרחת להיוולד קודם בואם לתוך העירה למצרים, כי היא היתה התחלת הגאולה, שהיא הולידה בן שמושיע את ישראל. ואף על פי כן, כל מה שהיה הדבר יכול ליקרב לביאתם למצרים היה הקב"ה מקרבו, לצד שכבר יצא ק"ל שנים משנותיה כשנתעברה עם משה, והיה בלתי דרך הטבע בזה... ואם היתה יוכבד נולדת בעודם בארץ כנען, היה מוכרח הקב"ה להפליא פלאות ביותר כי היתה יותר זקנה בעת הריון משה, ואין הקב"ה מפליא ניסיו בחנם שלא בעת המצטרך, ועל כן לא נולדה קודם, רק בבואם למצרים כבר היתה מוכרחת להולד, שתהיה סימן להתחלת הגאולה ותהיה רפואה קודם למכה, על כן נולדה בין החומות, רגע קודם בואם העירה.

(באר מים חיים, שמות, פרק ב, א)

אפשר בת מאה ושלושים שנה הויא וקרי לה בת וכו' שנולדו בה סימני נערות

בעל ילקוט הגרשוני מפרש, דלכן כתיב "בת לוי", להורות דלא בשביל יופיה נשא אותה, דשקר החן והבל היופי, כי אם בשביל שהיא "בת לוי" וזרע קודש מחצבתה. ובצדק מקשים חז"ל אפשר בת ק"ל שנה היתה וקרי לה בת, כלומר איך אפשר לחשוב שנשאה בשביל יפיה, הלא זקנה היתה? לכן תרצו שנולדו בה סימני נערות ונעשית יפה, לכן בצדק נכתב "בת לוי".

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

זו יוכבד שהורתה בדרך ולידתה בין החומות

בדבר נפרד אין שכינה שורה, כי כל קדושה היא באתר דיחודא... וידוע במדרש [פרדר"א פל"ט] וזוהר, כי שכינה השלימה מספר ע'... ומזה תבין אמרם כי יוכבד נולדה בין החומות, היינו בין גבול ארץ ישראל למצרים, והיא השלימה. ויש להבין למה היה כך, שכל ס"ט נולדו בא"י בצאת יעקב, ויוכבד לבד היא שהשלימה בין חומות, ולמה דוקא בין מצרים כנ"ל?
אמנם הענין מובן, כי מספר ע' היה מספר מכוון לע' שרים כנודע, ולא היה יכול להיות לא פחות ולא יותר, וידוע כי מעולם לא ירדה השכינה בחוץ לארץ, ואף דנאמר דירדה שכינה, היינו רק הארה בעלמא, אבל מעולם אין שכינה שורה אלא בארץ ישראל, כמבואר בגמ' (מו"ק כה) ובזהר [ח"א קסו.] ובס' טוב ארץ, והשכינה השלימה. אך זהו כל זמן היותם בארץ ישראל, אבל בהגיעם לגבול מצרים, אז פסקה השריית שכינה גמורה, ואם כן חסר ע', ולכך תיכף באותו פעם נולדה יוכבד, להשלים החסר. ולכך לא היה אפשר שתהיה נולדת מקודם, כי א"כ היה ע"א בצירוף השכינה, ולכך לא נולדה רק בגבול מצרים, זה מסתלק וזה נולד, אל יחסר המנין.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ב)

זו יוכבד
35

עי' זהר שלח קסז, ב, ניצוצי אות ה, ושם קעד, א.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

מקיש לידתה להורתה מה הורתה שלא בצער אף לידתה שלא בצער מכאן לנשים צדקניות שלא היו בפתקא של חוה

ביאור זה, דילפינן בסמוך דהיתה מעוברת קודם שהחזירה כדלקמן, ודרשו ז"ל שמה שכתוב "ותהר", "ותלד" ללמוד בהקיש שלא היה לה צער לידה. ויש לך לדעת, כי האדם אשר ברא ה' יתברך הוא משלמות הצורה שבנמצאות התחתונים, ומה שהוא משלמות הצורה לא ימשוך אחריו חסרון ולא פחיתות. ולא היה תחילת בריאת האדם להיות לו שום צער בעולם ולא בפרנסה שלו, כי אם אחר החטא, כדכתיב בפירוש בקרא (בראשית ג) "ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה". כי אם היה לפי סדר המציאות שיהיה לאדם רע, לא היה האדם נמצא, כי המציאות אשר היה לאדם ולכל הנמצאים בודאי הוא מפני שכן ראוי שיהיה נמצא, ולרע אין ראוי מציאות כלל, לכך בכל הנמצאים כתיב (שם א) "וירא כי טוב". אלא שהרע הוא מן האדם העושה הרע. ולפיכך הנשים הצדקניות לא היו בפתקא של חוה, מפני שהם תחת סדר המציאות אשר אין שם רע, ובשביל זה יולדות שלא בצער כלל, ובפרט כאשר הולידה את משה שהוא עיקר מציאות העולם, לא היה ראוי שיהיה צער בשביל לידה זאת.
וכאשר תבין עוד יש לך לדעת, כי העליונים שלא בצער והתחתונים הם בצער תמיד, ואי אפשר לך לומר אלא כי הדברים העליונים אשר אין הצורה מוטבעת בחומר, אינם מתפעלים ומקבלים צער, והצדיקים, בעבור שאינם נוטים אחר החומר אשר בו החטא והיצר הרע, רק נוטים אל הצורה, לכך אינם מקבלים צער, וימשך הנהגתם אחר הצורה שאין בה צער כלל. ולפיכך כאשר הולידה יוכבד את משה, שבו שלמות הצורה יותר מכל אדם אשר על פני האדמה, לא היה לאמו צער לידה, כי כל ענין משה שהיה נוטה אחר הצורה ונבדל מן טבע החומר. ודברים אלו אין הרצון בזה שאין צער לצדיקים כלל, כי לא תמצא צער זולת בצדיקים כדי לנקותם מחטא ועון, אבל הכוונה בזה היסורים אשר הם באים מפאת החומר כמנהגו של עולם, והצדיקים הנוטים אחר הצורה לא תמצא בהם הצער הזה שהוא בשביל החומר, [כי הדבר הזה שהוא בעצב תלדי בנים היה בא מפאת החומר].

(מהר"ל, גבורות ה', פרק טז = חידושי אגדות כאן)

ויש לומר נמי דהיינו טעמא דאמרו ז"ל ביוכבד מכאן לנשים צדקניות שלא היו בפיתקה של חוה... אף לידתה שלא בצער. והיינו דיש לומר דכל הענין של צער לידה הוא נמי מחמת כחות הטומאה, כמו שאמרנו בשם האר"י ז"ל שהוא כעין עשר מכות דמצרים, ואלמלא היצה"ר שבעת הריון לא היה צער לידה כלל. וע"כ יש לומר, דהואיל ואתה מקישו, תקישו לכל צד, ונאמר להיפוך מה לידה שלא ביצה"ר אף הריון שלא ביצה"ר, וע"כ מה הריון שלא בצער אף לידה שלא בצער.

(שם משמואל, פרשת תזריע - תזריע-מצורע שנת תרע"ד)

מכאן לנשים צדקניות שלא היו בפתקה של חוה
39

בישראל יש בזה חיות אלקי וקדושה, ועל כן "טרם תבוא" וגו', דנשים צדקניות לא היו בפתקא של חוה, כמו שאמרו ז"ל, "ועמך כולם צדיקים".

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, אות טז דף עח ע"ג-ע"ד)

הלא נודע שצער הלידה הוא מטומאת זוהמת הנחש שהטיל בחוה, שעבור זה נגזר עליה "בעצב תלדי בנים", כי הזוהמא והטומאה ההיא אינה מנחת לצאת הולד בנקל, לצד שהקליפה אין רצונה בישוב בני אדם, כי אם במדבר שממה, ושם ישיבתה וחפצה בה... ועל כן אמרו חז"ל שנשים צדקניות לא היו בפתקה של חוה, ויולדות בנקל, לצד שבצדקתם נטהרו מזוהמא ההיא, והקדושה רצונה להרבות זרע ישראל כעפרות תבל כי לשבת יצרה, ועל כן יולדים בנחת.

(באר מים חיים, שמות, פרק א, יט)

חבלי לידה, חסרון השלמה הכללית גלוי ומוחש. כל המערכה הטבעית הולכת בלא רעש, בלא התנגשות נמרצה נגד כח סובלו של אדם, הכל עשה יפה בעתו, הכל צח נעים ומתקבל. אך כיון שבא "נזר הבריאה", האדם, להיוולד, והנה צרה וצוקה, חבלים וצירים, אימות מות ובלהות שאול - וכל זה למה? החטא גרם "בעצב תלדי בנים" (בראשית ג, טז). האפשר להעלים כאן עין מן יחס המוסר הגלוי עם סדרי המציאות וחוקיו האתנים, חלישות האדם ופגעיו? ודאי צריכים הם לצרפו, לבצר [בארמית: לצמצם] זדון לבו הנשחת מרשע כסל, בהיותו מוכן לרדוף רק רע כל היום, בהיות לאל ידו, כהיות כחותיו עומדים על מילואם. החלישות האנושית, המוכרחת לפינה מוסרית, היא היא שגורמת להכפיל את הטורח, העמל, היגון והאנחה בטיפול הילדים האנושיים וגידולם. לעומת זה היא, הנפילה המוסרית עצמה, נטלה את זיו האהבה הטהורה ותחשיך את פניה כשם שפגמה את הודם והדרם של כל האידיאלים הרוממים, את כל רגש של אצילות ועדינות הרוח, עד אשר גם אהבת בנים לא תתגלה בכל יפעתה כל זמן שהקדרות המוסרי שולט בעולם. ואם לא העצב, חבלי הלידה, הפחדים והבלהות המתחברים עמה, שמוסיפים אומץ וגעגועי האם לבנה אשר ילדה, שכל אלה ממלאים את השמירה שלא יהיה מין האנושי נשלך מאמותיו הרחמניות, שרק הודות להגעגועים הטבעיים של אהבת אם, שיפה התפתחו דוקא ע"י היגון הקושי והסכנה הקשורים בחבלי לידה, והם פתחו את רגש הרחמים באם בכל כחו ועז חילו, לולא הם, אז היתה האם הרחמניה של עכשיו, בשויון נפש משלכת את עוללה, כאשר היה מכביד עליה את עול טיפול גדולו, יותר מכח סובלה, והיתה קצה בחייו בהתקצפה, וכבר היה חלק גדול מן המין האנושי למרמס לפריצי חיות ולברות לשיניהם, ואהבת המשפחה יסוד התרבות האנושי לא היה אפשר כלל שתצא בשכלולה. אמנם כל דבר שנועד לתעודה, שיש לו תכלית ומטרה בהימצאו, יתמיד רק עד התמלאות תעודתו, ולא יותר, ביותר אם יהיה מצד עצמו רע ומזיק. ע"כ בהתרוממות המוסר, והמדות הטובות תצאנה לאור במילוי טהרתן, לעומתן יתבטלו חבלי לידה, והאהבה תתברר בכחה, ותיווסד לא ע"י רדיפת היגונים, המכאובים וקושי ההשגה, כי אם על טהרת היושר הצדק ורגש האנושי הטהור. הרושם מזה הוא בדברי חכמים ז"ל "עתידה אשה שתלד בכל יום" (שבת ל), "נשים צדקניות לא היו בפתקה של חוה".

(ראי"ה קוק, אפיקים בנגב, אוצרות הראיה (תשמ"ח) ח"ב עמ' 756-757)

בפתקה של חוה

...שאמרו בפרק קמא דסוטה בפתקה של חוה. והרי מאמר היה? רק דבר המפורש נקרא "פתקא", שהרי מאמר ד"בעצב תלדי" אין צריך לשמיעת המאמר, רק נראה לכל בחוש. זה נקרא "פתקא וכתב.

(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, פרשת אחרי מות אות ד דף פח ע"ד)

כי טוב הוא

שטו"ב הוא שמא דגושפנקא שבדעת, וה' שורש נוקבא בפה שם, ושם דרגא דמשה כי טוב הוא, ושם סוד הארץ הטובה כלת משה.

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים) יבמות סב ע"ב)

רבי מאיר אומר טוב שמו רבי יהודה אומר טוביה שמו רבי נחמיה אומר הגון לנביאות אחרים אומרים נולד כשהוא מהול וחכמים אומרים בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אור

פירוש, לדעת רבי מאיר, טוב שמו, בא לומר כי משה בעת תולדתו היה טוב, וזה נאמר על שהיה מציאות טוב גמור, ולא כמו שאר נבראים שאין מעלתם הטוב הגמור.
ולדעת רבי יודא טוביה שמו, פירוש שהיה דבק במשה טוב שהוא ענין אלהי, לכך נקרא טוביה, פירוש שהיה מתחבר שם י"ה בטוב של משה עד שנקרא בשם טוביה, ודבר זה מה שהיה משותף בשמו שם י"ה שהטוב שלו ענין אלהי. וזה ההפרש שיש בין טוב ובין טוביה, כי "טוב" ר"ל שעצם שלו טוב, ואילו "טוביה" מעלה יתירה, שהטוב ענין אלהי דבק בו שנשתתף בו שם י"ה...
ור' נחמיה סובר כי הגון הוא לנבואה, מעלה יותר גדולה מן הראשונה, וזה כאשר הגון הוא לנבואה השכינה עצמו עליו, וזה הוא יותר מן מעלה הראשונה מה שיש בו מענין אלהי שהיה דבק במשה. לכך הוסיף ר' נחמיה הגון היה לנבואה, כי מוכן היה בעת תולדתו להתחבר עם השכינה.
ואחרים אומרים שנולד מהול, וזה תוספת מעלה, וזה כי מה שהיה השכינה מדברת עמו שהיה הגון לנבואה אף התחתונים מוכנים לזה מצד עצמם, אבל מדרגה זאת מה שהיה נולד מהול, הוא מעלה שאינה לתחתונים, כי כל התחתונים אף שהם שלמים יש להם צירוף אל הרע ואינם נבדלים ממנו לגמרי, אבל העליונים הם שלמים מסולקים מן הרע... ולכך אמר שנולד מהול, כי הנולד מהול הוא מסולק ונבדל מן הרע, הוא הערלה שהיא רעה, ולכך נאמר בסלוק הערלה "והיה תמים", רוצה לומר שלם, וזה מדריגת העליונים שהם שלמים, כי השמים לא יקבלו תוספת, וזהו שלמותם, והנולד מהול נברא בלא תוספת ערלה, שהיא תוספת רע וזהו צירוף אל הרע.
ולמאן דאמר שנתמלא הבית אורה, היא עוד יותר מעלה, כי המעלה הזאת שהוא השלמות, מדריגה זאת היא אף לגשמים שאינם נבדלים, ומדרגת משה שהיה נבדל לגמרי מן הגשמית עד שהיה לו מעלה נבדלת לגמרי, שהרי כשנולד נתמלא הבית אורה, והאור מורה על דבר נבדל מן הגשם, וזה ידוע כי אין באור דבר גשמי מורגש, לפיכך נקרא ה' יתברך בשם אור כדכתיב, (תהלים כז) "ה' אורי וישעי". ולפיכך נתמלא כל הבית אורה.
ואני אוסיף עוד ביאור ברמז והבן את הדברים. כי אלו ה' דברים הם כל אחד זה למעלה מזה, כי בשם טוב לא נתחבר השם י"ה. וטוביה נתחבר בטוב השם י"ה. אבל הגון לנבואה שהיתה השכינה עמו מדברת, וחלוק זה כי שם י"ה שיש בו ענין אלהי, וזה שהיתה השכינה עמו היא יותר במעלה שהשכינה עמו. ונולד מהול יותר במעלה, כי המהול הוא לחלק אל חי אלהינו. וחכמים אומרים שנתמלא הבית אורה, שהיה דבק בשם המיוחד יותר מכל הנבראים, כדכתיב (שמות יד) "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם", ואילו משה רבינו ע"ה היה מתנבא בשם המיוחד, הוא אספקלריא המאירה. ולכך נתמלא הבית אורה.

(מהר"ל, גבורות ה', פרק יז [ובדומה בחידושי אגדות כאן])

רבי מאיר אומר טוב שמו רבי יהודה אומר טוביה שמו רבי נחמיה אומר הגון לנביאות אחרים אומרים נולד כשהוא מהול וחכמים אומרים בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אור וכו' וכתיב התם וירא אלקים את האור כי טוב

הענין, כי תכלית בריאת העולם היא בשביל התורה וישראל ומשה רבנו ע"ה שהיה השליח הממוצע בין ישראל לאביהם שבשמים... והענין, כי כלל הכל הוא ג' אותיות יה"ו של השם, שהם שרש ג' אותיות אמ"ש שבהם נברא העולם בג' יסודות אמ"ר, וג' של עולם שנה נפש וכמ"ש בס' יצירה באריכות ובכ"מ. וג' אותיות הנ"ל הם ג' ראשית, שכמו שבדבר גשמי נבחן בג' דברים שכוללים כל גשם, והם הנקודה והקו והשטח... והם ג' אותיות יה"ו, שי' הוא נקודה והו' הקו וה' השטח... ואלו ג' הנ"ל הם סוד חב"ד, ג' ראשונות שכוללין הכל. חכמה הוא י' של השם, וה' בינה ו' הדעת...
ואלו הם מדרגות התורה ומשה רע"ה וישראל, שהתורה היא ראשית הכל, וקדמה במחשבה לבריאה ובה נברא הכל... ומשה רע"ה הוא בינה, שזכה לבינה כמ"ש (ר"ה כא ע"ב): מ"ט שערי בינה נבראו בעולם וכו', ובה ציור התורה עליונה מחשבה עילאה וכן נתגלה התורה למשה. וישראל הם בסוד הדעת... ולכן כולם נקראו "טוב", כמ"ש: יבוא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים... כמ"ש במס' מנחות (נג ע"ב) ויתבאר במקומו בס"ד. ובשבילם היה בריאת העולם, כמ"ש (בראשית א, לא) "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב" וכו', וכן נאמר במשה (שמות לג, יט) "אני אעביר כל טובי על פניך" וכו', שאליו נתגלה כל הבריאה וכל גנזי התורה ומפתחות החכמה העליונה. וגם הוא כולל כל הג' הנ"ל, שנעשה סרסור להוריד חכמה עליונה אל ישראל, והם כלל חב"ד. ולכן הוא הנקרא טו"ב בעצם וראשונה, והוא שם הדעת שמחבר חו"ב כידוע, והוא גושפנקא דחתים ביה שמיא וארעא, שהוא חיבר שמים וארץ ביחד, שהוריד התורה משמים לארץ. וזה שכתוב "ותרא אותו כ"י טו"ב הוא", הם ב' שמות של חכמה ובינה הוי"ה ואהי"ה.
וזה שכתוב ר"י אומר טובי"ה שמו, שהוא בסוד חב"ד, טו"ב שם הדעת וי"ה הם חו"ב, והוא ג"כ סוד ל"ב נתיבות חכמה, והם אות ראשונה ואחרונה של התורה. ר' נחמיה אומר הגון לנביאות, שנבואת משה למעלה מכל הנביאים, כמ"ש (דברים לו, י) "ולא קם נביא עוד" וכו'... והענין, כי הנבואה נמשל לאור, שהוא נהורא דעיינין, שהעיניים בנו"ה כמש"ל, ואור העניים הוא מבינה שמבינה נביאים, ולכן נקראו "רואים", "חוזים", שהאור מתלבש בחלונות וחרכים בנו"ה ובמחיצות לתתא שהם כסותא דעל עיינין. אבל נבואת משה הוא מעצם השורש האור, כמ"ש (בראשית א, ד) "את האור כי טוב", והוא באספקלריא דנהרא שזכה לבינה הלב מבין, ושוריינא דעינא באובנתא דלבא תליא.
אחרים אומרים נולד כשהוא מהול וכו', כי טוב הוא דרגא דיסוד כמ"ש (ישעיה ג, י) "אמרו צדיק כי טוב" וכו', ומשה רבנו ע"ה זכה לדרגא זו להעביר הערלה המכסה על הברית, שאליו נתגלה אות ברית, כמ"ש בתיקונים (דף פו ע"ב): בראשית איהו ברית ודאי... מיד אתגליא אות בעלמא לההוא דאתמר ביה "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך" וכו'. ועיין בביאורי רבינו שם, שבימי משה נתגלה אות ברית ע"י העברת הערלה, ולכן נעשו אותות ומופתים על ידו, שאין אשה מגלה בשרה אלא לבעלה, וכן לע"ל שיהיה ג"כ גואל האחרון... וע"ז נאמר "ותרא אותו כי טוב הוא", שהוא ע"י העברת הרע ממנו, שכולו בסט' דטוב, וכמ"ש בתיקונים (דף עז ע"ב): וכן ברית מילה איהי כגוונא דאגו"ז, צריך לתברא קליפין דערלה ופריעה וכו' ולאתגלייא מוחא מלגאו, ודא אות ברית עץ החיים, אבל ברית דאיהו בערלתו עליה אתמר "ומעץ הדעת טוב ורע" וכו'. והיינו שעץ החיים כולו טו"ב. והוא מ"ש כאן "כי טו"ב הוא", והוא סוד אגו"ז, מוחא מלגאו.
וחכמים אומרים בשעה שנולד משה נתמלא כל הבית אורה וכו', כי משה רבנו ע"ה הוא הדעת, סוד הנהר היוצא מעדן, דכל ענוגין הוא באותו הנהר, דכל שהנהר הולך באברים כל האברים מתענגים, וביותר כשמגיע לצדיק, והוא האור של צדיקים בעוה"ב, דבעוה"ז נגנז רק חוט א' בחוט של שדרה לצדיק נגנז, כמ"ש רבינו הגדול בפירושו שם, והוא מ"ש שנתמלא כל הבית אורה שהם כל האברים, והוא סוד טו"ב שם הדעת שהוא הנהר. והוא מה שמביאים ראיה מפסוק "וירא אלקים את האור כי טוב", שזה מדבר מסוד גניזת האור, כמ"ש: ראה שאין העולם כדאי וכו' לפיכך עמד וגנזו וכו'. וכן כאן "ותרא אותו וכו' ותצפנהו שלשה ירחים", ובזוהר פ' שמות (דף יא ע"ב): "ותהר האשה" וכו' מאי "כי טוב הוא", א"ר חייא דאתייליד מהול, בגין דרזא דברית טוב איקרי, דכתיב "אמרו צדיק כי טוב", ר' יוסי אומר נהירו דשכינתא דנהיר ביה חמאת ביה, דבשעתא דאתייליד אתמלא כל ביתא נהורא וכו' דכתיב "ותרא אותו" וכו' וכתיב "וירא אלקים את האור" וכו' וכולא הוה וכו'.

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים) כאן)

רבי מאיר אומר טוב שמו רבי יהודה אומר טוביה שמו רבי נחמיה אומר הגון לנביאות אחרים אומרים נולד כשהוא מהול וחכמים אומרים בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אור
42-40

...ולדעת רבי (נחמיא) [יהודה] טוביה שמו, פירוש שהיה דבק במשה טוב שהוא ענין אלקי, וזה ההפרש שיש בין טוב ובין טוביה, כי "טוב" ר"ל שעצם שלו טוב מצד גופו וחומרו, ואילו "טוביה" מעלה יתירה, שהטוב ענין אלקי דבק בו עד שנשתתף בו שם י"ה. והבן דברים אלו מאוד. ורבי נחמיה סובר כי הגון הוא לנבואה, מעלה יותר גדולה מן הראשונה, וזה כאשר הגון הוא לנבואה שתהיה עליו רוח הקודש, וזהו על מעלה שלפני זה, שיש בו מעלה אלקית בלבד, וזהו מה שהוא מוכן שתהיה עליו רוח הקודש לך הוסיף רבי נחמיה הגון היה לנבואה, כי מוכן היה בעת תולדתו שיהיה רוח הקודש עליו.
ואחרים אומרים שנולד מהול, וזה תוספת מעלה, וזה כי מה שהיה השכינה מדברת עמו, ובשביל מעלה זאת שהיה שורה עליו השכינה לא הגיע אל מדריגה הנבדלת לגמרי, אבל מה שנולד מהול, מעלה זאת מדרגה נבדלת לגמרי. וכבר בארנו זה מדברי חכמים בכמה מקומות, כי לכך המילה ביום השמיני, כי השמיני הוא על הטבע, כי הטבע נבראת בשבעת ימי בראשית, אבל השמיני הוא על הטבע, וזה שנולד מהול בעצמו מורה זה על מדרגה אלקית בלתי טבעית שהיה משה בעת תולדתו, שהטבע נבראת בשבעת ימי בראשית, והמילה מדרגה על הטבע שהיא בשמיני. ולמאן דאמר שנתמלא הבית אורה עוד הוא יותר מעלה, עד שהיה לו מעלה נבדלת לגמרי, שהרי כשנולד נתמלא הבית אורה, והאור מורה על דבר נבדל מן הגשם, וזה ידוע כי אין באור דבר גשמי מורגש, לפיכך נקרא ה' יתברך בשם אור כדכתיב (תהלים כז) "ה' אורי וישעי", ולפיכך נתמלא כל הבית אורה, עד שהמעלה הזאת אין לה צירוף וחיבור אל הגשמי, לא כמו המילה שיש לה צירוף אל הגשמי.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

ותרא אותו כי טוב כו' נולד כשהוא מהול

רעיא מהימנא קדושים פג, א, תקוני ז"ח צח, א. ועי' זוהר לך צד, א: והראנו אותו ואת נוהו, מאי אותו, דא את קיימא קדישא; חוקת קפד, בעוג: אל תירא אותו, דדחיל משה על דעוג אתגזר. ועי' רעיא מהימנא פנחס רכה ע"ב: עשה טוב תקונא דברית קדישא. ובזהר שמות יא, ב: דרגא דברית טוב אקרי, דכתיב "אמרו צדיק כי טוב"; בהר קי ע"ב: אין טוב אלא צדיק; תקו"ז תכ"א (נ רע"א): אם יגאלך טוב יגאל, טוב דאיהי ברית; זהר חדש רות פה, א.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

נולד כשהוא מהול

[יערות הדבש הסביר שלכן שלח את יהושע להלחם בעצמו ולא הלך בעצמו, כי שכוח הרציחה היא של עשיו ונכדי עמלק, וכדי להתגבר על כוח הדם הזה, צריך את הזכות של דם המילה. למשה לא היתה זכות זו שהרי נולד מהול, וגם התרשל במילת בניו (נדרים לא ע"ב), ולכן הוצרך לשלוח את יהושע, שהוא עצמו נימול וגם מל את בניו. ובזה יש תשובה לטענת המין (תנחומא פרשת תזריע) מדוע ה' ברא את האדם עם ערלה אם רצה שנמול אותה? התשובה היא שה' רצה שתהיה לנו זכות לנצח בה את עמלק. ובזה יש לפרש את הפסוקים (תהלים פרק קה פסוקים י-יא) "ויעמידה ליעקב לחק לישראל ברית עולם, לאמר לך אתן את ארץ כנען" - ה' ציווה אותנו את חוק ברית המילה, כדי שתהיה לנו זכות לנצח את האויבים, ובזה נכבוש את ארץ כנען.]

(רבי חיים בצלאל פאנעטה, דברי בצלאל, דף ה ע"א) לטקסט

הגון לנביאות וכו' נולד כשהוא מהול וכו' נתמלא הבית כולו אור

בעל לשמוע בלמודים מעורר ששבח האדם הוא או מצד החומר או מצד הצורה או מצד התכלית. וזה שאמרו הגון לנביאות מצד התכלית, נולד כשהוא מהול - שלימות החומר, נתמלא הבית אור - שלימות הצורה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

הגון לנביאות וכו' נולד כשהוא מהול וכו' נתמלא הבית כולו אור וכו' את האור כי טוב

במאמר הזה הודיעך סוד האור שנאמר עליו "כי טוב" מהו. ועוד הודיעך סוד ברית מילה, במאמר "כי טוב". ועוד הודיעך כח הנבואה מאין תמצא. ודע לך: דברי האומר "הגון לנבואה", ודברי האומר "שנולד כשהוא מהול", ודברי האומר "שנתמלא הבית כולו אורה" - כולן לדבר אחד ולכוונה אחת נתכוונו, אלא שזה גילה סוד בלשון הנראה לפי דעתו, וזה בנראה לפי דעתו. וחכמים אומרים שנתמלא הבית כולו אורה - כללו דברי כולן, ומוצאים סמך לדבריהם. ואין לך דבר ודבר שאינו רמוז ומבואר בדברינו הקודמים, כל אחד ואחד לפי מקומו הראוי לו. וראה והבן.

(רבי טודרוס הלוי אבולעפיה, אוצר הכבוד כאן)

נולד כשהוא מהול
41

וידוע שהאדם אינו נקרא צדיק כי אם כשהוא נאמן בבריתו... שעל כן יוסף נקרא יוסף הצדיק לפי שנבחן בברית ונמצא שלם. ועל כן אמרו חז"ל בפסוק "ותרא אותו כי טוב הוא", שנולד מהול. כי בחינת הטוב הוא בבחינת הברית השלם כאמור.

(באר מים חיים, פרשת בהעלותך, פרק יא)

למה אמר משה ליהושע בחר לנו אנשים והלחם בעמלק, ולא משה בעצמו?...
והענין, כי מזל מאדים מורה על הריגת חרב, וזה שירש עשו בחלקו, ולכך נאמר לו [בראשית כז, מ] על חרבך תחיה... אמנם הקב"ה נתן להם מילה, ובזה יושבת מהם מאדים... ולכך מי שיבא לנצח כח של עשו שמזלו מאדים, צריך להיות נימול בחרב, דא חרבא קדישא דמטיף דם ברית, ובזו נטלו זכותן לשפוך דם... ולהיות כי משה לא היה לו דם ברית בחרב, כדדרשינן וירא אותו כי טוב, שנולד מהול, והטפת דם ברית הוא רק מדרבנן, לא היה יכול ללחום עם עמלק, זולת יהושע דנימול, וגם הוא עשה חרבות צורים למול בני ישראל שנית כדכתיב [יהושע ה, ג], הוא היה ידיו רב לו ללחום עם עמלק.

(יערות דבש, חלק ראשון, דרוש ג)

נולד כשהוא מהול וכו' בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אור

וחז"ל אמרו שבשעה שנולד נתמלא הבית אורה וכו'. ועדיין צריך לדעת מה שנאמר בו "טוב" ולא "אורה". ואמנם הנה נודע אשר הגואל נקרא "טוב", בסוד הכתוב (רות ג, יג) "אם יגאלך טוב" וגו'. ועל כן תיכף כשראתה האורה עמו, הבינה תיכף שהוא המושיע אשר יגאל את ישראל, והוא הבן הטוב שהיו מצפים שיבוא לגאלן. ועל כן איכא מאן דאמר שם שנולד מהול, כי גם זה נקרא "טוב", בסוד (ישעיה ג, י) "אמרו צדיק כי טוב", כנודע.

(באר מים חיים, שמות, פרק ב, ב)

בבראשית רבה (פ' ג): ה' פעמים אורה כנגד חמשה חומשי תורה... "ויהי אור" כנגד ספר ואלה שמות, שבו יצאו ישראל מאפילה לאורה. והיינו ד"ויהי אור" הוא תורה, דתורה אור. ובפרשה זו נזכר לידת משה, דכתיב ביה "ותרא אותו כי טוב הוא", ונדרש שבשעה שנולד נתמלא הבית כולו אור... ועוד דרשו בגמרא "כי טוב הוא" - שנולד כשהוא מהול, ובזוהר הקדוש פרשה זו (יא ע"ב) מייתי ב' הדרשות, ומסיים "וכלא הוה", רוצה לומר שב' הדרשות הם אחד, דטוב מורה על קדושת הברית, כמו שנאמר "אמרו צדיק כי טוב"... וכתיב "אור זרוע לצדיק", ובגמרא: צדיקים לאורה, וצדיק נקרא מאן דנטיר ברית כידוע ואמרו (סנהדרין לח ע"ב): אדם הראשון משוך בערלתו היה, והיינו שאחר הפגם ע"י זוהמת הנחש נעשה משוך... וזה שאמרו שכשנולד משה נתמלא הבית אור, שהוא הנפש המיוחד לתיקון פגם הנחש, ונתמלא הבית אור זרוע לצדיק. וזה גם כן מה שאמרו שנולד מהול, כיון שנתקן בו פגם אדם הראשון שהיה ע"י זוהמת הנחש.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת שמות, אות ד)

בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אור

כד אתיליד משה כתיב "ותרא אותו כי טוב הוא", דנתמלא הבית אורה, דבית היינו בית החכמה דהיינו מלכות, "ותצפנו ג' ירחים", היינו "ג' עדרי צאן רובצים עליה", "ותקח לו תיבת גומא" - תיבה היינו מלכות, "ותחמרה בחמר" - לקבל הנך סטר' דמקיפין לה.

(מגיד מישרים פרשת מטות ומסעי)

"ותרא אותו כי טוב הוא" - שנתמלא כל הבית אורה... ומטעם זה הצפינה אותו, כי יראה שמא יראו המצרים האור ההוא, וע"י האור יראו גם את הילד, ולכך הצפינה אותו יותר מכל הילדים. ועוד, שמא ירגישו ביתרון האור כי הוא הגואל המוציאם מאפילה לאורה ומשעבוד לגאולה. ואולי חשבה שלכך נברא האור עמו, כדי שתלמד ממנו להצפינו כמו האור הראשון שנגנז לצדיקים לעתיד לבא. ומספר שלשה ירחים - רמז שאור התורה היה גנוז עד הירח השלישי הוא סיון, כמו שלמדו מפסוק "יצפון לישרים תושיה" (משלי ב, ז). לפיכך "לא יכלה עוד הצפינו". ועיין עוד לקמן בפסוק של נעליך מעל רגליך, שמשה היה משולל מן החומריות מכל וכל, והיה מאיר מכל שני חלקיו, והיה הבית האנושי שלו מלא אורה, ונס זה יוכיח על מהותו לעתיד.

(כלי יקר שמות פרק ב, ב)

כמו שיעקב אבינו ע"ה היה כאדם הראשון קודם הקלקול ולא ידע מרע כלל, כן משה כשנולד נתמלא הבית אורה (כמו שאמרו סוטה יב.), ולא קלקל מעולם, והיה כאדם הראשון קודם הקלקול.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת ויצא, אות ח [יסוד זה גם בפרי צדיק, שמות, לט"ו בשבט, אות ב; פרשת פרה, אות ב; ויקרא, ראש חודש אייר, אות ד; פרשת נשא, אות ב; פרשת פנחס, אות ד; כי תצא, אות ז ואות טו; פרשת נצבים, אות ו; דברים, מוצאי יום כפורים, אות ב, וחג הסוכות, אות ב ואות מז])

וכתיב במשה "ותרא אותו כי טוב הוא", ואיתא בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אור, והיינו שהוריד התורה לארץ, ואור זה תורה דכתיב "ותורה אור", "אור כי טוב".

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת וישב, אות יג [יסוד זה גם בפרי צדיק, פרשת בראשית, לר"ח אחרי אות טו דף ח ע"ג; פרשת יתרו, אות א; ושמות, לראש חודש אדר, אות ב ואות ה])

במשה רבינו ע"ה מצינו זאת ביותר, שהפך חשוכא לנהורא, שהגוף בעצמו האיר כשמש, כמ"ש "כי טוב הוא", ואמרו ז"ל שנתמלא הבית כולו אור, דכבר אישלם בשמיטיא קדמאי כמ"ש בספר המגיד לב"י.

(שם משמואל, פרשת תצוה - תצוה וזכור, שנת תרע"א)

עי' תקו"ז תכ"א (נא, א): "ותרא אותו כי טוב הוא" כו' וביה נהיר אור, הה"ד "ותורה אור", ולא כהאגדה הבדויה שהובאה בתפארת ישראל.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

...וז' נרות הם ז' ימי בראשית עצמם, נגד מ"ט שערי בינה שנבראו בעולם שכולם ניתנו למשה, והכל כלול בתורה... ונוכל לומר שי"ז תיבות של פסוק ראשון של במדבר נגד אור של המנורה, כמו שנאמר "וירא אלקים את האור כי טו"ב", וכן במשה "ותרא אותו כי טוב הוא", אמרו: מלמד שנתמלא כל הבית אורה.

(רי"א חבר, אור תורה, אות לא)

וכשנולד משה נתמלא הבית אורה, רצה לומר שנולד אור מופלג מחכמה כזו בעולם. אבל הושלך ליאור, כידוע שהתורה קרויה מים, וכך כל החכמות והתשוקות העולמיות, אלא שהם קרויים "מים הזדונים" ו"יאור מצרים", והושלך אור התורה ליאור הזה. ואחר כך משוהו לאור תורה מיאור הזה ע"י מצרים עצמם, כי המשוי זו נעשית על ידיהם... תכלית חכמת התורה להטיב לברואים, והם היו חכמים להרע והעיקו לבריות. זהו הבירור שאין חכמתם שלמה, כי לא תוהו בראה, וה' יתברך ברא העולם להטיב ולא להעיק ולהציר בריה לזולתו. ומצד הבירור הזה הגיע המשפט להתגלות אור האמת בעולם שהוא החכמה להטיב.

(רבי צדוק מלובלין, אור זרוע לצדיק, אות ו דף י ע"ד)

אמר (בשמות רבה פרשה טו) "שלח אורך ואמתך" וגו', הם משה ואהרן... ואמר "החודש הזה לכם" זהו שאמר הכתוב כו', עיין שם. ורוצה לומר דזהו ענין קידוש החודש שנמסר להם, דע"י זה מאירים ללבבות בני ישראל. ומשה רבינו ע"ה הוא שורש האור תורה וכמו שכתוב "ותרא אותו כי טוב", שכשנולד נתמלא הבית אורה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת בראשית, לר"ח אחרי אות טו דף ח ע"ג)

דשורש משה רבינו ע"ה היה תורה שבכתב, והוא עץ החיים להכניס דברי תורה ללב חכם לימינו. ומשה רבינו ע"ה לא ידע משום רע, שכשנולד נתמלא הבית אור, כמו שאמרו, ורצה שיהיו כן כל ישראל, וכמו בשעת מתן תורה דכתיב אני אמרתי אלהים אתם.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, שמות, לט"ו בשבט, אות ב)

...שחלק משה רבינו ע"ה הוא שיהיה אדם דרופתקי דאורייתא, ולא יהיה לו שום עסק בעניני עולם הזה, וכמו שהיו ישראל בזמן שהיה הוא מנהיגם שהיו אוכלי מן והיו פנוים רק לתורה, ואם היה נכנס לארץ ישראל היה נשאר כן לעולם וכמו לעתיד שמלאכתן נעשית ע"י אחרים... משה רבינו ע"ה, דכתיב בלידתו "כי טוב" ואיתא שכשנולד נתמלא הבית אור, והיינו שהיה חלקו התורה, ומשעת לידתו זכה למדרגת ישראל כמו במתן תורה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת יתרו, אות א)

עיקר תיקון פגם הברית ע"י תורה שבכתב ותורה שבעל פה שהם קדושת משה ואהרן. ואיתא מהאר"י הקדוש ז"ל דששה שבועות אלו מסוגל לתיקון הפגם. והענין, דבפרשת שמות נזכר לידת משה, דכתיב "ותרא אותו כי טוב" - שנתמלא הבית כולו אורה (כמו שאמרו סוטה יב.).

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת וארא, אות ט)

ואיתא מהאר"י הקדוש שו' שבועות שובבי"ם מסוגל לתיקון קדושת הברית... ועיקר התיקון ע"י תורה אור, וכמו שנאמר "אור זרוע לצדיק". וה' פרשיות אלו נגד ה' פעמים [אור] שבפסוק "יהי אור". "יהי אור" נגד פרשת שמות שנזכר בו הגלות שהיא ההכנה למתן תורה... ונזכר בפרשה זו לידת משה, דכתיב בו "כי טוב", שנתמלא הבית כולו אור (כמו שאמרו סוטה יב.).

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת בא, אות יא)

בחינת משה רבינו ע"ה הוא התגלות אור כי טוב מתורה שבכתב, כמו שנאמר "ותרא אותו כי טוב הוא", ואמרו שכשנולד נתמלא הבית כולו אור.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, שמות, לראש חודש אדר, אות ב)

וזה שאמרו בספר יצירה שחודש אדר נוצר באות ק' בשחוק. והוא על פי מה שאמרו בגמרא (שבת קד.): קו"ף קודש, שרומז שישראל קשורים בשורש בה' יתברך, יוד רומז לחכמה שהוא קודש עלאה ותגו של יוד רומז למזלא אי"ן שהוא כתר עליון וכאמור. ובחודש זה נולד משה רבינו ע"ה, שאיתא שכשנולד נתמלא הבית כולו אור, שהוא הוריד התורה, ואורייתא נפקת מחכמה מאתר דאקרי קודש (כמו שאמרו זח"ב קכא ע"א), מאמר יהי אור, וה' פעמים אורה שבמאמר זה כנגד ה' חומשי תורה (כמו שאמרו בבראשית רבה) ונקרא תורת משה. ומשה רבינו ע"ה הראשון שנזכר בו קדושה במקום בסנה. ואחר כך הוריד הקדושה בכל נפשות ישראל במתן תורה דכתיב ואתם וגו', וגוי קדוש...
והמן שמח כשנפל הפור באדר בירח שמת בו משה והיה סבור שבו הזמן לכביית האור חס וחלילה, ולא ידע שבו נולד משה (כמו שאמרו שם יג ע"ב), שכשנולד נתמלא הבית אור, והוא הוריד התורה אור והקדושה לישראל, שנקראו גוי קדוש במתן תורה ועל זה בא הוראת הק'.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, שמות, לראש חודש אדר, אות ה)

קדושת כל פרנסי ישראל בא מקדושת ישראל. ואף משה רבינו ע"ה שתיכף בשעה שנולד נתמלא הבית כולו אור, כמו שאמרו, מכל מקום נתרומם מעלתו בשביל קדושת ישראל.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת תרומה, אות א)

וכבר אמרנו דאור וקדושה חלק משה רבינו ע"ה שכשנולד נתמלא הבית אור (כמו שאמרו סוטה יב.), וכן קדושה אחר שנזכר קדושת שבת בזמן שהיא קביעא וקיימא לא נזכר קדושה עד משה רבינו ע"ה, שנאמר "כי המקום וגו' אדמת קודש הוא", והיינו קדושה במקום.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת תצוה, אות ד)

וזה שאמרו בפסיקתא שם ומדרש (רות"נ חוקת): אמר הקב"ה למשה לך אני מגלה טעם פרה ולאחרים חוקה כו', דברים המכוסים מכם בעולם הזה עתידים להיות צפוים לכם לעולם הבא כו', והיינו דלתקן שורש הקלקול עקרו לעתיד דכתיב בלע המות לנצח וגו'. אך משה רבינו ע"ה שלא ידע כלל מרע, שכשנולד נתמלא הבית אור (כמו שאמרו סוטה יב.), הוא הבין שיכולים לתקן כל הקלקול כמו שיהיה לעתיד.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, שמות, פרשת פרה, אות ב)

וזה שדרשו במדרש (רבה ותנחומא, חוקת): דברים שלא נגלו למשה נגלו לרבי עקיבא וחביריו, שמשה רבינו לא ידע כלל מרע, שהיה כמו יעקב אבינו ע"ה וכמו אדם הראשון קודם הקלקול דכשנולד נתמלא הבית אור (כמו שאמרו סוטה יב.). מה שאין כן רבי עקיבא שאמר על עצמו (פסחים מט ע"ב): כשהייתי עם הארץ, והוא בחינת בעל תשובה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, ויקרא, ראש חודש אייר, אות ד)

לבחינת הדעת לא זכה עד שהיה אומה שלמה, כנסת ישראל. ויעקב אבינו ע"ה לא הוצרך לזה, שהוא היה כמו אדם הראשון קודם הקלקול (כמו שנתבאר כמה פעמים). ומשה רבינו ע"ה, אף שמצידו גם כן לא ידע מרע ולא הוצרך לבירור הזה, כמו שאמרו שכשנולד נתמלא הבית אורה, מכל מקום לענין דור המדבר שהיה נקרא דור דעה (כמו"ש רבה ותנחומא חקת), זכה הוא גם כן לבחינת הדעת... וזה שאמר "ושמי ה' לא נודעתי להם", שלא זכו לבחינת הדעת. וזה דמסיק בזוהר הקדוש שם: תא חזי, משה אשתלים יתיר מאבהן וכו' ומשה פנימאה דבי מלכא עלאה הוה וכו'.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת נשא, אות ב)

והנה יעקב אבינו ע"ה ומשה רבינו זכו לזה שנולדו כך כאדם הראשון קודם הקלקול, וכשנולד משה נתמלא הבית אורה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת פנחס, אות ד)

"וברך פרי בטנך" נגד קדושת משה רבינו ע"ה, שכשנולד נתמלא הבית אור, והיינו שנולד מיד בקדושה מלא אור.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת עקב, אות ג)

ובמשה רבינו ע"ה כתיב "ותרא אותו כי טוב הוא", ואמרו שבשעה שנולד נתמלא הבית אור, כתיב הכא כי טוב וכתיב התם וירא אלהים את האור כי טוב. היינו שמשה רבינו ע"ה לא קלקל כלל מעולם, והיה כמו אדם הראשון קודם החטא.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת כי תצא, אות ז)

...דאמרו שמשה רבינו כשנולד נתמלא הבית כולו אורה, היינו מפני שלא קלקל כלל מעולם, ושורשו היה בחינת תורה שבכתב, שבשעת מתן תורה היה ראוי להיות התיקון האמיתי כמו שהיה קודם פגם אדם הראשון.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת כי תצא, אות טו)

...דתורה שבכתב נקרא אור לשון זכר, ותורה שבעל פה שמקבלת מתורה שבכתב נקרא אורה. וזהו "התורה הזאת". ומשה רבינו שהיה נקי מלידה ולא קלקל מעולם, כמו שאמרו שכשנולד נתמלא הבית אורה, היה שורשו רק תורה שבכתב, שהתורה שבעל פה הוא לתקן הרב כעס, וכמו שאמרו (נדרים כב ע"ב): אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וכו' מאי טעמא כי ברוב חכמה רוב כעס.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת נצבים, אות ו)

...שיהיה ראוי שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו, שמצדו לא היה לו שום עסק, כי היה כן משורש, כשנולד נתמלא הבית אורה כמו שאמרו, ומשום הכי יכול להשפיע דברי תורה לישראל.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, דברים, מוצאי יום כפורים, אות ב)

ושער הנ' הוא הדעת שנגלה לר' עקיבא וחבריו ולא נגלה למשה רבינו (כמו שאמרו ר"ה כא ע"ב), מפני שמשה רבינו לא ידע מרע כלל, כשנולד נתמלא הבית אור כמו שאמרו, וכמו שאמרו "כל יקר ראתה עינו", זה ר' עקיבא וחביריו (כמו שאמר מ"ר ותנחומא חקת), דברים שלא נגלו למשה נגלה לר' עקיבא וחבריו. והוא מה שאמרו (ברכות לה): במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים עומדין, והיינו משום דמשכין בחילא יתיר.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, דברים, חג הסוכות, אות ב)

...משער הנ', שהוא מקום שבעלי תשובה עומדים, ובזה לא היה חלק למשה רבינו ע"ה, שהיה טוב מעולם, שנולד ונתמלא הבית אורה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, דברים, חג הסוכות, אות מז)

בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אור וכו' כי טוב הוא

פח) ממוצא דברינו נשכיל, שעיקר גילוי יחודו יתברך בעולמו וסילוק הטומאה ותקון כל הבריאה, תלוי ע"י תיקון כלל נשמות ישראל, והם תלויים בשני שרשים כלליים, האחד הוא ע"י התורה, שנמשלה למנורה...
פט) והוא מה שרמזו רז"ל במליצת דבריהם בפ"ק דסוטה דף יב... שנתמלא כל הבית אורה, שנאמר וירא אלקים את האור כי טוב., והוא כמ"ש, לבעבור שמשה רבנו ע"ה הוא הנבחר מתחילת יצירתו שיותן התורה על ידו, והורידה משמו כבודה משמים לארץ, נמצא שהוא היה במורידי אור הגדול להאיר כלל הבריאה, שהוא נמשל לבית דירתו ומקומו של עולם, אשר בו משכן כבודו יתברך. וזכה לזה שעל ידו יהיה תיקון העולם וחזרת הרע והחושך של מטה, שהוא מכסה ארץ לאור הגדול הזה, להיות כולו טוב הגמור...
צ) ולכן כתיב בו "ותרא אותו כי טוב הוא", וכתיב "וירא אלקים את האור כי טוב", וע"ז נאמר "כי בי"ה ה' צור עולמים", והוא חותמו של הקדוש ברוך הוא, גושפנקא דחתום ביה שמיא וארעא, כמ"ש "את השמים ואת הארץ", ששם הנ"ל הוא במספר "טוב", שעי"ז מתיחדים שמים וארץ.

(רבי יצחק אייזיק חבר, שיח יצחק חלק א, דרוש לסיום הש"ס)

ומתוך התגלות שליטת אור התורה על כוחות החומר, זכה משה לקירון עור פניו. וזיו מקרני ההוד מתנוצץ בבעלי תשובה לפי מדרגתם, ולמר עוקבא הגדול בבעלי תשובה בדורו [שבת נו] שלחו ליה "לדזיו ליה כבר בתיה" [סנהדרין לא]. (ומשום כך נקרא כאן "בר בתיה", מאחר שמצד עצמו שמשעת לידתו "טוב הוא, שנתמלא כל הבית אורה כשנולד" לא שייך בו גדר בעל תשובה, אלא רק מצד שגודל ע"י בתיה בת פרעה).

(גנזי הראי"ה ה עמ' 5 = גנזי הראי"ה א-ז עמ' 115)

בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אור כתיב כי טוב הוא וכתיב התם וירא אלהים את האור כי טוב

וברעיא מהימנא (זח"ג רכג ע"א): בגין דאפילו לבינה לית בר נש בעלמא דיכול לסלקא בר ממשה כו', והיינו דבינה עלמא דאתי לא יכול אדם לזכות לזה בעולם הזה לבר ממשה... ומשה רבינו ע"ה גם כן לא ידע מרע כלל, ואיתא בגמרא בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אורה, והיינו אור הראשון, "האור כי טוב" שנגנז.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, ויקרא, ל"ג בעומר וסיום הש"ס, אות ח)

...שמצינו במשה רבינו ע"ה, אף שבשעה שנולד נתמלא הבית כולו אורה, כמו שאמרו: כתיב כי טוב הוא וכתיב וירא אלהים את האור כי טוב, והיינו שהיה מבחינת אור הראשון שמקודם הקלקול, ולא היה לו שום יצר הרע... מכל מקום עלה אחר כך מעלה מעלה, עד לבסוף שאמר "לא אוכל עוד לצאת ולבא", שאז כבר נשלם ולא היה לו עסק בעולם הזה, ובזה גם כן יש מקום לבחירה והשתדלות מצדו לעלות מעלה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, דברים, לראש חודש אלול, אות ב)

נתמלא הבית כולו אור וכו' (יב:) ראתה שכינה עמו
42-יב:

והוא סוד מ"ש "ותקח לו אמו תיבת גמא וכו' ותחמרה בחמר" וכו', ושם נשאר אור של משה גנוז כמ"ש "ותפתח ותראהו" וכו' ואמרו שנתמלא הבית אורה וראתה שכינה עמו, וכמ"ש בזוהר פ' שמות (ד' יב ע"א) אוליפנא רשימא דמלכא ומטרוניתא אשתכח ביה ואיהו רשימא דוא"ו ה"א וכו', והם תורה שבכתב ושבע"פ כידוע.

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים) לעיל יא ע"א)

ותצפנהו שלשה ירחים דלא מנו מצרים אלא משעה דאהדרה והיא הות מיעברא ביה תלתא ירחי מעיקרא

מ"ש בגמרא ותצפנהו ג' ירחים ולא יכלה עוד הצפינו, כי ג' ירחים היתה מעוברת מעיקרא קודם גירושין, והם חשבו מעת נשואים שניים. ורש"י בתורה [שמות ב, ג] כתב, כי המה חשבו לט' ירחים, והיא ילדה לז' מקוטעים. ואיך יתקיימו דברי שניהם?
אבל שניהם אמת, כי ודאי מצרים לא היו בקיאים שמולידים לז' וחשבהו הכל לט', אבל רשעי ישראל הדלטורין כנ"ל היו בקיאים שמולידים לז'. ולעומת זה עמרם שגירש, וכי נתפרסם הגירושין בגוים, ומה להם לידע אם עמרם מגרש או לא? אך רשעים ידעו שגירשה, ושפטו כי ודאי אינה מעוברת, כי אילו היתה מעוברת איך יגרשנה עמרם. וא"ש, כי כאן היה פחד מצרים ומדלטורין רשעי ישראל בעונות הרבים, ולכך לא יכלה להצפינו רק ג' ירחים, כי המצרים לא ידעו מגירושין, רק לעומת זה הם חשבו לט' חדשים, כי לא ידעו שמולידים לז', ורשעי ישראל היו בקיאים בלידת ז', לעומת זה היו יודעים מגירושין וחשבו מעת חזרה כנ"ל, וגם כן יכלה הצפינו ג' ירחים. וא"ש, ודברי הגמרא ורש"י אמת, ותרווייהו צריכין.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש טו)

ואמאי תצפינו ותיזל אלא כל היכא דשמעי מצראי דמתילד ינוקא ממטו ינוקא להתם וכו'

ואל יהא דבר זה קל בעיניך, כי דבר שהוא נסתר ונכנס בגדר הסוד אין סופו להיות נגלה, אבל דבר שאין בו סתר, כגון זה שאפשר להיות נודע מצפוניהם ע"י קטנים של מצריים, לא היה הדבר נכנס בגדר הסוד, והיה נגלה לגמרי מעצמו אף שלא ע"י קטנים, ומכל מקום הקטנים הם גורמים.

(מהר"ל, גבורות ה', פרק יז)

ומה שחילקנו בין מחשבה שאפשר לה להתגלות, שאינה נכנסת בגדר ההעלם כל כך כמו מחשבה שא"א לה להתגלות, עי' כזה בס' גבורות ה'... הרי כי דבר שאפשר להיותו גלוי [אינו] נכנס עוד בגדר הסוד וההעלם כמו דבר שא"א לו הגלוי.

(רבי יוסף ענגל, גבורות שמונים, אות כו)

דכתיב אחזו לנו שועלים שועלים קטנים

ומצרים נקראו שועלים, עי' [שמות רבה] לעיל פרשה זו סעיף ט. והשועלים גדולים אחזו לנו שועלים קטנים והם בניהם, שעי"כ מחבלים כרם ה'.

(פירוש מהרז"ו, שמות רבה פרק א, אות ב)

מאי שנא גומא וכו' מיכן לצדיקים שממונם חביב עליהן יותר מגופן

לפי דברי רש"י שגופן יותר משתמר בקשה, צ"ע דאיך יעשו זה בגוף אחר, ומכש"כ בענין סכנה אין זה משובח. ונלע"ד לולא דברי קדשו, דגומא יותר בזול מעץ אחר, אבל כדי לחזקו צריך טורח יותר מרובה, ולא חשו על טרחם רק שיהיה בזול, ומ"מ תקנו אותו יפה בענין שלא היה חשש כפי האפשרי.

(ראי"ה קוק, טוב ראיה כאן)

הצדיקים טורחים ביותר על ממונם שיהא נקי מן הגזל, ובודקים כל פרוטה ופרוטה בשבע בדיקות, אם כשרה היא בתכלית, וכיוון שמתייגעים עליה כל כך, הרי היא חביבה עליהם יותר מגופם... ופירש רש"י... שדמיו מועטין, ואף על פי שהיה משתמר גופו יותר בשל עצים שקשים וחזקים. ראה עד היכן ממונם של צדיקים חביב עליהם יותר מגופם, שהרי אין לך דבר בעולם שיהא חביב על אם יותר מבנה, ובמיוחד בן זה, שבשעה שנולד נתמלא כל הבית אורה, ועליו נתנבאה מרים שעתיד הוא להושיע את ישראל, ועם כל זה ממונם חביב עליהם ביותר.

(שיחות מוסר, תשל"ב פרשת תרומה, מאמר נ, עמ' ריב)

מאי שנא גומא א"ר אלעזר מיכן לצדיקים שממונם חביב עליהן יותר מגופן וכו' רבי שמואל בר נחמני אמר דבר רך שיכול לעמוד בפני דבר רך ובפני דבר קשה וכו' רבי אלעזר אומר ים סוף רבי שמואל בר נחמני אמר אגם

בדבר גדול המה מחולקים... אמרה אמו: נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו וביד רוצחי המצריים אל אפולה. ואמר ר"א ותשם בסוף ים סוף פשוט, שהשליכתהו את משה בים סוף ממש... ובטחה בה' שיצילהו משטף מים רבים, כי היא נותנת את בנה במצולות לכפרת כל עוללי ויונקי ישראל, שהאסטרולוגין יאמרו שמושיען של ישראל הוא צולל במים ויבוטל הגזירה של "היאורה תשליכוהו"... ולכן אמר ר"א... שלקחה של גומא שהוא בזול... ואע"פ שהיה משתמר יותר בשל עץ, אך מפני שצדיקים ממונן חביב עליהן יותר מגופן... עד כאן היתה לה גדולה הבטחון.
אבל רשב"נ פליג על זה ואמר אין סומכין על הנס לבדו, ואפילו במקום שהוא הולך לכפרת כל יונקי ישראל והוא עתיד להיות מושיע של ישראל, אפילו הכי כל האמצעים הטבעיים שיוכל האדם לעשות מחוייב הוא לעשות... לכן אמר למה גומא, שיכול לעמוד בפני רך ובפני קשה... ובזה הוא משתמר יותר מן העץ ולא מפני שדמיו מועטין... ותשם בסוף - אגם... כלומר שנתנה את הילד ביער של קנים הגדלים בשפת היאור, ושמרה בזה את הילד שלא ישטפוהו המים הזדונים... כיון שהוא נטמן בתוך הקנים... לא יראו המצריים את התיבה, וגם בזה יוכלו האיסטרולוגין... לאמר מושיען של ישראל כבר הוא במים, יען שהסוף וקני היער הוא במים, ויבוטל הגזירה.

(רבי מרדכי לוונשטיין, נפש הגר, שמות פרק ב, ג, בהערה)

ותקח לו תיבת גומא וכו' שאין פושטין ידיהן בגזל וכו' (יב:) שראתה שכינה עמו

להבין אומרו "ותקח לו תיבת" וגו', והיה יכול הכתוב לקצר ולומר "ותשם את הילד בתיבת גומא" וגו'. ואמנם לצד שראתה בבנה כי טוב הוא, ובכל מקום שהוא השכינה עמו, והיתה צריכה לראות שלא יהיה במקום שהוא בו, שום נידנוד איסור קל. ונודע אומרם ז"ל (בסוכה ל.) שאמר רב הונא לאלו הקונים הדס למצות לולב שלא יקצצו הם עצמם ההדס מן המחובר, שלא יהיה גזל בידם רק העכו"ם יקצצו וכו' עיין שם. ובאמת לא מצינו שהקונה הדס להריח בו שיהיה אסור לקצצו בעצמו משום גזל, כי באמת מספיקא לא חיישינן לגזילה, רק בדבר מצוה צריך להזהר ביותר שלא יהיה מצוה הבאה בעבירה מכל וכל, לפי שצריך השראת השכינה על דבר מצוה, והקב"ה עוצם עיניו מראות ברע אפילו ברע כל דהו. ועל כן, כשרצתה יוכבד להניח משה בתיבתו נאמר "ותקח לו תיבת גומא", כי אין קיחה אלא בכסף, כמאמר חז"ל (בקידושין ד ע"ב), שאף גומא שהוא דבר קל לא רצתה ליקח בלי ידיעת בעלים, כי אם בכסף מלא קנאה ואחר כך "ותשם בה את הילד". נודע (זוה"ק חלק א, טו) אשר "את" רומז אל השכינה שהיתה שרויה עם משה בהתיבה, ועל כן ראתה שלא יהיה בתיבה שום נדנוד דבר אשר לא כן, ובזה תוכל השכינה להיות שרוי עם משה.

(באר מים חיים, שמות, פרק ב, ג)

מיכן לצדיקים שממונם חביב עליהן יותר מגופן

האדם יש בו ד' חלקים שהם הגוף והנפש והממון, אשר ג"כ נחשב כמו אחד מחלקיו, כמו שהתבאר כמה פעמים, כי הממון של אדם ג"כ נחשב חלק האדם, כמו שאמרו חכמים פעמים הרבה (ב"ק קיט ע"א): הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאלו נוטל את נפשו. ועוד אמרו: הצדיקים חביב עליהם ממון שלהם יותר מגופם.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התשובה, פרק ה)

שאין פושטין ידיהם בגזל

ה' רגלי חסידיו ישמור, ואבריהם לא יוכלו לעשות דבר שהוא נגד רצון ה'... וזה מה שכתוב מכאן לצדיקים שאין פושטין ידיהם בגזל, היינו שידיהם בעצמן אינם רוצים לפשוט יד בגזל.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פסח, אות לט)

הננו חושבים לפחיתת הכבוד להגיד אחרי מטתו של איזה גדול הדור, בתור שבחו, כי לא גזל ולא עשק בכל ימי חייו, וגם בברכת מי שברך, שאנו מברכים בכל שבת ושבת את "פני העיר", הננו מברכים רק את אלה הנותנים "נר למאור ויין לקדוש ולהבדלה ופת לאורחים וצדקה לעניים", וכדומה, אבל איננו מברכים כלל וכלל את האנשים שלא עשקו ושלא גזלו, כאילו אין בזה כל הצטינות. אכן באמת הננו מוצאים בחז"ל כי אדרבא, התואר היותר גדול שאפשר לאמר על צדיק הדור הוא שבכל ימי חייו לא גזל ולא עשק אף פעם אחת. התואר הזה, ורק הזה, אמרו חכז"ל על צדיקים כמו יעקב אבינו ומשה רבינו.
"ויותר יעקב לבדו, א"ר אלעזר, שנשתייר על פכין קטנים, מכאן לצדיקים, שממונם חביב עליהם יותר מגופם, וכל כך למה, לפי שאין פושטין ידיהם בגזל" (חולין צא, א). "ותקח לו תיבת גומא, מאי שנה גומא? א"ר אלעזר, מכאן לצדיקים שממונם חביב עליהם יותר מגופם, וכל כך למה, לפי שאין פושטין ידיהם בגזל" (סוטה יב, א)... כמעט אין צדיק בארץ, אשר יפרע את הקפותיו ולא יפשוט ידו בגזל, זולת אלה שחז"ל אמרו עליהם את השבח הזה.

(רבי משה אביגדור עמיאל, דרשות אל עמי, ח"א, דרשה כב, עמ' 121 במהד' תשס"ה)

רבי שמואל בר נחמני אמר דבר רך שיכול לעמוד בפני דבר רך ובפני דבר קשה

הוא עץ רך וניקח בזול, כי עיקר סמיכתה על ה' יתברך שיצילהו וישמרהו, על כן אין קפידא בסיבת התיבה שיהיה מעץ טוב. ורשב"נ חולק, שאם היה עץ יקר וחזק יותר טוב לשמירה, אף שאין סומכין על הסיבות, היה לה לבחור בעץ טוב. אלא שעץ רך טוב יותר לשמירה, שנכפף ולא נשבר.

(פירוש מהרז"ו, שמות רבה פרק א, אות ב)

כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע

"ותחמרה בחמר וזפת", היינו כפירוש רש"י מבית ומחוץ. והרומז הוא... שצריך להכניע את עצמו מבפנים ומבחוץ, כיון שעושה עבודתו באתגליא כנ"ל, לזה צריך לזכור תמיד בחומריותו וגשמיותו וסרחונו שסרח כל ימי היותו על האדמה, ובזה ינצל משטף המים הזדונים. ודוק והבן בפירוש רש"י... כדי שלא יריח וכו'.

(רבי איתמר וולגלרנטר, משמרת איתמר, שמות פרק ב, ג)

לפי המסורה, המלה "ותחמרה" היא בלא מפיק הא. זה בא לרמזנו שלא למען חיזוק התיבה היא חמרה אותה בחומר, כי אם "כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע". אילו היה כאן מפיק הא... זה היה מדגיש שזה נעשה במכוון רק לתיבה.

(רבי אברהם בנציון בורנשטיין, על המסורה, שמות פרק ב, ג)

ותשם בסוף וכו' ים סוף

לרמוז: אתה מטביע את משה בים סוף מיראת המצרים; סוף להיות משה מטביע את המצרים בים סוף.

(פירוש מהרז"ו, שמות רבה פרק א, אות ב)

ותשם בסוף ר"א אומר ים סוף
52

בעל עין אליהו מעורר שבמד"ר (שמות א) אמרו ים סוף שמגיע עד נילוס, וכתב הוא שבזה באו לתרץ למ"ד שנולד מהול איך ידעה שמילדי העברים זה, אולם היות שהמצרים עבדו לנילוס ובשעה שהיתה הגזירה גם עליהם הטמינו את ילדיהם בנילוס בחשבם שבתור אלהים שלהם יגן עליהם, אולם מרים הטמינה את משה בים סוף הסמוך לנילוס כי לא רצתה להשתמש בע"ז, ממילא בראות בת פרעה את הילד נטמן בים סוף ולא בנילוס הבינה שמילדי העברים זה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

רבי אלעזר אומר ים סוף רבי שמואל בר נחמני אמר אגם (יב:) חד אמר ידה וחד אמר שפחתה

נ"ל דפליגי בפלוגתא דר"י ור' נחמיה... ותשלח את אמתה, חד אמר ידה וחד אמר שפחתה. ולמ"ד ידה ממש למה לא כתיב ידה בהדיא, אלא אשתרבובי וכו'... וסבר כר"א ים סוף ממש, והיתה צריכה יד ארוכה... וחד אמר שפחתה, ס"ל שהיה אגם ולא היתה צריכה ליד ארוכה, וע"כ "אמתה" כפשוטה, הואיל ולא צריכה ליד ארוכה, א"כ מהיכי תיתי לומר "אמתה" הוא פירוש ידה.

(ידי משה, על שמות רבה פרק א, אות ב)

תוס' ד"ה אחרים - שמועות שקיבל מאלישע בן אבויה קבעום בשם אחרים כו'

עי' ס' חסידים סי' תתקעז שכתב: אדם ששומע טעם טוב או קושיא טובה או תירוץ טוב ממין או ממומר או מאדם שמחטיא את הרבים, אל יאמר דבר משמו כו'. ועמש"כ בס"ד במקור חסד שם באריכות.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300