Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת סוטה

כאן ימצא הלומד ביאורים על אגדות מסכת סוטה, מצוטטים כלשונם מן הספרים המקוריים. הביאורים נלקטו ממבחר גדול של חשובי הפרשנים, ראשונים ואחרונים, בתחומי המחשבה והדרוש, הקבלה והחסידות (המבחר אינו חופף למקורות המצויינים במפתח לביאורי אגדות למסכת סוטה, ומכיל מקורות רבים ממה שנדפס במסכת סוטה בהוצאת מכון הלכה ברורה). העתקנו רק את מה שנוגע לביאור האגדה שבמסכת סוטה, ולא מה שהמחבר מבאר עניינים אחרים על פי האגדה שבמסכת זו.
בתחילת כל קטע מובאות המלים מהתלמוד שמתבארות באותו קטע, באותיות מודגשות. אם מקורות אחדים מבארים אותן מלים מהתלמוד - הן מצוטטות רק פעם אחת לפני כל אותם ביאורים. בגוף לשון הביאורים, באות המלים מן התלמוד באות מודגשת. מלים מן הביאור שראינו לנכון להדגיש - מסומנות בקו תחתי. הערות שלנו ומראי מקומות שהוספנו, באות באותיות מוקטנות. בסוף כל קטע, בצד שמאל, נרשם מקור הדברים. ציטוטים מהשל"ה מצויינים גם לפי מספרי הפיסקאות שבמהדורת "אורייתא". אחרי חלק מציטוטי הגמרא, ניתנים מספרי השורות שבדף הגמרא.
לחץ על מספר הדף ברשימה שלמטה, כדי להגיע לביאורים על אותו דף.

ב
ג ע"א
ג ע"ב
ד ע"א
ד ע"ב
ה ע"א
ה ע"ב
ו
ז ע"א
ז ע"ב
ח ע"א
ח ע"ב
ט ע"א
ט ע"ב
י ע"א
י ע"ב
יא ע"א
יא ע"ב
יב ע"א
יב ע"ב
יג ע"א
יג ע"ב
יד ע"א
טו ע"א
טו ע"ב
טז ע"א
טז ע"ב
יז ע"א
יז ע"ב
יח ע"ב
כ ע"א
כ ע"ב
כא ע"א
כא ע"ב
כב ע"א
כב ע"ב
כה ע"א
כו ע"א
כז ע"א
כז ע"ב
כח ע"א
ל ע"ב
לא ע"א
לב ע"א
לב ע"ב
לג ע"א
לג ע"ב
לד ע"א
לד ע"ב
לה ע"א
לה ע"ב
לו ע"א
לו ע"ב
לז ע"א
לז ע"ב
לח ע"א
לח ע"ב
לט ע"א
לט ע"ב
מ ע"א
מ ע"ב
מא ע"א
מא ע"ב
מב ע"א
מב ע"ב
מג ע"א
מג ע"ב
מד ע"א
מד ע"ב
מה ע"א
מה ע"ב
מו ע"א
מו ע"ב
מז ע"א
מז ע"ב
מח ע"א
מח ע"ב
מט ע"א
מט ע"ב



ב ע"א

[בדיקת סוטה]

האמון המשפחתי הוא תולדה והמשכה קווית מאותה האמונה הגדולה השרויה בעומק האהבה, הפועלת ברוח חיים בשכל עליון ומפואר, בסדר והתאמה בכללות המון היצורים והעולמים כולם. המעילה המשפחתית היא מעילה מהרסת את האשיות המעמידות את היצירה וכוחותיה בעולם הכללי, לשכלל את העולם המעשי הרוחני. האותיות המבטאות את שם ד' אלהי ישראל, הכוללות בקרבן את כל חיי העולמים כולם, עם מקוריותם ושרשם העליון, עם סדרם והרמוניותם, כוללות בקרבן את כל האמון היסודי, שהתוכן התיאורי והמעשי של משפחת האדם המשוכללה נובע מהם. בלכתם בדרך ישרה, בהיות החיים מבונים כהוגן בתיקון ונמשכים בפנימיותם ברגשי האמון האידיאליים, המשוטטים בכל המון הבריאה ממעל ומתחת, הרי הם מפכים מעיינות של ברכה, של אושר ושל הופעות נשמתיות עדינות לכל. בשבורם, בעכירתם, במרידת הסדר האידיאלי שלהם, הרי הם יסוד ההירוס, ההירוס העולמי, ההירוס האורגני, ההירוס המשפחתי, ההירוס הנשמתי, עכירת החיים ומארתם. בדיקת מי סוטה, ממקור החיים העליונים היא לקוחה, מכל אשרה וברכתה של תורה אשר "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום". העולם הולך ותועה בנתיבותיו, אבל מבקש הוא את האמון האלהי, את הנתיב של אור החיים, ובוא יבוא האור, והתכן בבנין משפחתי בין ד' אל העולם ובין כל מעשיו יופיע ע"י התגלות אמונת אמון, אשר בישראל מאז היא אצורה, "וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט, בחסד וברחמים. וארשתיך לי באמונה וידעת את ד'". האמון המשפחתי בהבנותו ובשכלולו יסוב ויעבור את כל גבוליו וימצא את משקלו הנכון בכל הערכים היחושיים, ימצא את מעמדו הישר הבלתי-מעול בין איש לאיש.

(אורות, ישראל ותחייתו, סי' כו, עמ' מב-מג = אורות האמונה עמ' 105)

הרשעה מוכרחת היא להבדק ע"י מי סוטה שיהיו לה למרים, "וצבתה בטנה ונפלה ירכה". ואשת חיל עטרת בעלה תודע בנקיונה, במהרה בימינו אמן.

(אורות האמונה עמ' 9)

מכדי תנא מנזיר סליק מאי תנא דקא תנא סוטה
12

ויש לומר שזהו ענין סמיכת כל הפרשיות... ואחרי זה פרשת סוטה, שהוא גם כן ענין בירור הנפש, כידוע שמנחת קנאות מרומז בספירת עומר שעורים לברר הנפש לטהרנו מטומאותינו. ומים המרים מרומז במי מרה, שלא יכלו לשתות ממים דאורייתא כי מרים הם, וכאמרם ז"ל (יומא עב ע"ב) זכה נעשית לו סם חיים וכו'. ואחרי זה נאמר פרשת נזיר, שהוא גם כן על זהירות מג' פגמים הנ"ל, הנרמז באיסור טומאה ותגלחת והיוצא מן הגפן, כי טומאה לנפש הוא פגם הכבוד, כדברינו כמה פעמים, והיוצא מן הגפן הוא פגם התאוה, שבא מן היין כמו שאמרו הרבה יין עושה. ותגלחת הוא נגד בחינת הכעס כידוע שהלוים שהם מסטרא דדינא נאמר בהם והעבירו תער והנזיר הוא להיפך מפני שנקרא נזיר אלהים הוא פרוש מדינים.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת נשא, אות ח)

למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין
12-14

והוא עצמו מה שאמרו (ברכות ל ע"ב) מהיין המשומר בענביו, כי גם היין כינוי אל מיני התענוגים והמותרות, כי על כן באה המצוה אל אהרן יין ושכר אל תשת וגו'. ואמרו ז"ל הרוצה שיתרחק מן העבירה, יפריש עצמו מן היין... גם אמרו (ברכות מ ע"א) שאדם הראשון חטא בגפן. ועל זה האופן אמרו שהיין וכל תאוותיו משומר לצדיקים בענביהם, כי צמצמו והפרישו עצמם ממנו, ולא בא בפיהם בעולם הזה, והיה זה להם גנוז מששת ימי בראשית, לפי שבשעת הבריאה היתה הכוונה לכך במין האנושי, שנאמר (בראשית א') וכבשוה, והכבישה הזאת נתקיימה בצדיקים.

(עקדת יצחק, שער ס)

הלשון משמע שהוא מצות חכמים, ולמדוהו מסמוכין, שהיא מדה בתורה שעונשין עליה אפילו מיתת ב"ד למאן דדריש לה, כדאמרינן בפ' מי שמתו לענין מכשפה דסמיכא לכל שוכב עם בהמה. ולפי"ז יש נזיר של מצוה ג"כ. וצ"ע לפו"ר שהוא חובה על כל הבא לראותה, וכדאמרינן כל הרוצה לראות בא לראות, והנשים חייבות לראותה, כדאמרינן בפירקין דף ח ע"ב, ולפ"ז כל הנשים היו חייבות להזיר עצמן מהיין. ולפי הנראה הך דרשא דרבי אינה כי אם דרך עצה טובה, אבל צ"ע מנא לן לאפקועי דרשא דסמוכין מכלל חיוב, וצ"ע ובירור.
ולולא דברי רש"י, שפי' בקלקולה בבשתה, היה נלע"ד דפירוש בקלקולה הוא כשבדקוה המים וצבתה בטנה ונפלה ירכה, דמבשתה לבד אין ראיה דנטמאה, וגם הלשון בקלקולה הוא למותר, דסתם סוטה עושים לה הכתוב בפרשה.

(ראי"ה קוק, טוב ראיה כאן)

למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין וליתני סוטה והדר נזיר

והנה בתורה הקדושה נאמר פרשת נזיר אחר פרשת סוטה, ובתורה שבעל פה, בגמרא, נסדר מסכת נזיר קודם מסכת סוטה. דהנה להבין הענין, מה זה שצריך להזיר את עצמו מפני שרואה אחר שקלקל. ויש לומר שהוא כענין אמרם ז"ל, מחוי במחוג קמי מלכא [חגיגה ה ע"ב], שלפני המלך הדרך לרמוז ברמיזות. ותורה שבכתב נקרא קמי מלכא, לפני מלך מלכי המלכים, והרמיזות הוא הבת קול שיוצא בכל יום, שמזה בא ההרהורי תשובה בלב כידוע. וכן כל עניני המעשים אשר יארע לפני האדם בהזדמן המה רמיזות מלעילא שיקח לו מהם רמיזא דחכמתא... ולכן נזכר בתורה שבכתב סוטה קודם נזיר, שמזה שנזדמן לראות זאת, צריך להבין שבטח צריך להזיר עצמו מן היין. ובתורה שבעל פה, בגמרא, נסדר נזיר קודם סוטה. והוא כענין אמרם ז"ל באבות: איזהו דרך טוב וכו' את הנולד, היינו מצד חכמתו, רואה מקודם שמזדמן לפניו מה שיוכל להיוולד מזה, ומזיר עצמו מן היין.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת נשא, אות יג [ובקיצור בספר ויקרא, לחג הפסח, אות ל, ובאור זרוע לצדיק, אות ז דף טו ע"ב-ע"ג])

ותיקון תאות אכילה קודמת אל האדם, שהיא הקלה גם כן קצת אצלו, וממנה יימשך אל תיקון תאוה השניה. ולכך הקדימו חז"ל מסכת נזיר למסכת סוטה, אף על פי שמצד השלמות, שלמות בתאוה השניה הוא במעלה יותר, שכן עונשיה גם כן יתרים, מסתמא גם מעלת תיקונה עצום, ולכך בתורה קדמה פרשת סוטה לפרשת נזיר, כפי המעלה. וחכמים הפכו הסדר, כפי סדר האנושיי בהגעתו אל המעלה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, בראשית (בסופו), קונטרס עת האוכל, אות ג)

בעל דברי שאול מתרץ קושית הגמרא בפשטות על פי מאמרם "איזהו חכם הרואה את הנולד", והענין הוא דהכסיל אינו מרגיש המכשול עד אשר יבוא, אבל החכם צריך להרגיש תיכף בעשותו איזה דבר אם לא יבוא מזה איזה דבר רע. והנה התורה נתנה רמיזות לכל ההמון, שבראותם סוטה יכירו שזה בא מהיין, ולכך "כל הרואה סוטה וכו' יזיר עצמו מן היין", אבל התנא בא לרמז לחכם שיראה את הנולד, ולכן הקדים לנזיר בראשונה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין
13-14

ובמדרש (פרשה זו פרשה י"א) דרש סמיכת הפרשיות מארת ה' בבית רשע זה הנואף וכו' ונוה צדיקים זה נזיר וכו' לכך סמך אחר פרשת נזיר ברכת כהנים כו' שזוכה לקבל הברכות שסמיכת פרשת נזיר וסוטה איתא גם בגמרא (ברכות ס"ג.) שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין וכו' וכמו שאמרו (סוטה ז.) הרבה יין עושה ואיתא (יומא ע"ה.) הנותן עיניו בכוסו עריות כולן דומות עליו כמישור.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת נשא, אות יא)

כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. הנה גלו ז"ל כי טעם הנזירות הוא כדי שישמור עצמו מן היין המביא לידי קלקול הסוטה, ונראה שלפי דרך זה יתבארו דיני נזיר עם קרבנותיו על הנכון, וזה כי כבר חלקו החוקרים פעולת האנשים כפי חלוקות הרכבת המין, הראשונים יתחלקו אל שני מינים, המין האחד אשר ימשוך אל צורתו, והם הדברים אשר יפנו בהם אל איזה תכלית מהתכליות שיראה להם טוב, ואם לא יקפידו אם כן הוא על דרך האמת, והמין השני אשר ימשך אל חומרם, והם אשר לא יפנו בפעולותיהן לשום תכלית ידוע ומוגבל למה שיגיעם רצונם, פעם אל דבר ופעם אל הפכו כמנהג הבעל חי.
אמנם אלה אשר יפעלו אל תכלית, יתחלק תכליותיהן גם כן לפי טבע החלוקה, הנה הנם הטוב, והערב, והמועיל, אשר זכרו הפילוסופים המדיניים. הטוב, הוא הפועל כפי השכל לגמרי והם הנקראים אנשים אלהיים, והערב, הוא הפועל כפי החומר בהחלט והם אשר יקראו בהמיים, והמועיל, הוא המורכב משניהם, והם הפועליים כפי הרצון והשכל יחד. אמנם המין השני הבהמי אשר מצד החומר, הנה אינו מקבל שום חלוקה מוגבלת כי הוא נחלק מצד עצמו ובלתי מקבל שום הגבלה וגדר, יען כי לא יתנועעו אל תכלית ידוע טוב או רע, כי אם אל כל מין הפסד ופחיתות שידומה להם, ואף כי יפעלו פעם אל קצה אחד מפחיתות, ופעם אל קצה אחרון ולא יזוז כי אין חפצו אלא ברע, וכבר האריך בעל העקידה ריש פ' נח בדבר זה.
ואני רואה כי זהו תורת הנזיר בכללו ובפרטו, כי הרואה סוטה בקלקולה ראוי להזיר עצמו בפעולות אלו וראוי לו שלא לעשותן, ואף הטוב שבהן לא יעשה על צד ההרחקה כמו שיתבאר.

(רמ"א, תורת העולה, חלק ג - פרק עא)

ועל ידי יין מצינו (יומא עה.) שכל עריות דומות עליו כמישור, וזה מה שאמרו (שם עו ע"ב) לא זכה משממו, וכן: הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין וכן (סוטה ז.) הרבה יין עושה. ומי שעל ידי היין נפתח פיו לומר שירה בודאי נתיישר לבו וגם הלב כסיל נעשה טוב והוא טוב לבב והוא מה שאמרו זכה משמחו.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת פקודי, אות ו)

...בא פרשת סוטה שלא יפחד האדם בלבו אם אירע מכשול לפניו בלא ידיעתו מה שאין בידו להזהר כענין סתירת האשה עם אחר ונעלם מעיני אישה, כי גם על זה יש עצה על פי תורה להתברר העון על ידי שתיית מים המרים לברר הדבר. ואחרי זה בא פרשת נזיר שהוא ענין קדש עצמך במותר לך וכאמרם הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין וביחוד בימי הבחרות כמו שנאמר ואקים מבחוריכם לנזירים שדייקא אז נצרך לעשות גדרים לעצמו.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת נשא, אות ו)

ואחר מעשה יוסף לא שתו האחים ויוסף יין כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה צב, ה) על פסוק (בראשית מג, לד) וישתו וישכרו עמו, דעד אז לא שתו, על דרך הרואה וכו' יזיר עצמו מיין, שראו קלקול שגרם החשק לישב בשלוה.

(רבי צדוק מלובלין, מחשבות חרוץ, אות יט דף פא ע"ב-ע"ג)

מצינו (עירובין סה.) לא נברא יין כו', ולשלם שכר לרשעים. והיינו שרצון הרשע למלא תאותו והיין מסייע לו לתאותו כמו שאמרו (יומא עה.) הנותן עינו בכוסו עריות כולן דומות עליו כמישור העולם כולו דומה עליו כמישור. ואיתא (סוטה ז.) שאומרים לה הרבה יין עושה, וכן אמרו: הרואה סוטה בקילקולה יזיר עצמו מן היין.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת ויגש, אות ט)

ועיקר הקדושה הוא קדושת הברית... והנזיר נקרא גם כן בתורה קדוש, ועיקרו לפי שנזר עצמו מיין שהוא גדר ערוה, דהרבה יין עושה, כדתנן בסוטה (ז.), ושם: הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מהיין... וכן גידול הפרע לגלחו לשמים מציל מפחיזות היצר בהרהורים, כמו שאמרו בעובדא דנזיר (נזיר ד ע"ב).

(רבי צדוק מלובלין, ישראל קדושים, אות א)

...בשערו שהם למעלה מהקדקוד בדמות כתר על הראש, כמו שנאמר בנזיר (במדבר ו', ז') נזר אלהיו על ראשו, על ידי שהזיר עצמו מהיין שהוא לגדר ערוה, כמו שנאמר בריש סוטה הרואה סוטה בקלקולה יזיר וכו', ומשום דהרבה יין עושה כמו שאמרו שם (ז.), ועל כן נקרא קדוש וזוכה להשגת נזר אלהיו, יחוד שם שמים עליו, בהשגת שורשו הנעלם שלמעלה מהשגת אדם, שהוא חלק אלהי ממעל, והוא שם אלהים המורה דין, כי כן השערות רומזין למדת הדין כידוע.

(רבי צדוק מלובלין, ישראל קדושים, אות ו דף כו ע"א-ע"ב)

ולדעת רז"ל שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, נקט לשון תשטה כי היין מבלבל שכלו של אדם, כמ"ש "זנות ויין ותירוש יקח לב" (הושע ד, יא)... ולולא מסתפינא לומר דבר חידוש אשר לא שערום ראשונים, הייתי אומר כי תשטה בטי"ת כמו תשתה בתי"ו, כי ט' מתחלפת בתי"ו באותיות דטלנ"ת... כאילו אמר "כי תשתה אשתו יין ושכר" המרגילים לערוה. ולדעת האומר שהוא לשון שטות, היינו לפי שהיין יקח לב עד שאינו יודע להבדיל בין קודש לחול, כמ"ש "יין ושכר אל תשת" וגו' (ויקרא י, ט-י).

(כלי יקר, במדבר פרק ה פסוק יב)

תאות האכילה ותאות המשגל אחיות הנה, שגם בכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה שם נאמר קדושה... וזה מביא לזה, כמו שאמרו (ברכות לב ע"א) "מלא כריסי זני בישי". ובסוטה [ז.] הרבה יין עושה, ובפרק תפילת השחר: לא תרוי ולא תחטא, ובקידושין (מ ע"א): דעביד הא אכיל הא, כי הכל אחד. ומכונה גם כן בשם אכילה, "כי אם הלחם אשר הוא אוכל", "אכלה ומחתה פיה"... ואמרינן בריש סוטה הרואה סוטה בקלקולה יזיר כו', רוצה לומר שכשיראה קלקול תאוה זו, ישים לב להתבונן גם כן על קלקול השניה רעותה, לגדור עצמו ממנה ויזיר כו'.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, בראשית (בסופו) קונטרס עת האוכל, אות ב)

כשרואה איזה עבירה, אמרו בספרים יבין שיש בו שמץ מנהו, דלולא כן למה ראה. וזהו הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מיין - יבין למה ראה, אם אין בו עצם העבירה, יש בו שמץ המביא, דכמה יין גורם והראו לו שישוב. או יאמר: כשרואה קלקול היוצא מתאוה אחת של איסור, יבין גם כן לכל התאוות, ואף של היתר, כי הכל אחד.

(רבי צדוק מלובלין, קומץ המנחה, חלק ב, אות ב)

הגם שבפשיטות ניחא שהיין מביא לידי ניאוף, ויין עמוני של שטים לעד, מ"מ הלוא יש ויש כמה עוברי עבירה שאינם שותים יין כלל. אך יש לומר כי שלשת הדברים שבנזיר, יין ותגלחת וטומאה, אינם דברים שכ"כ קשים לאדם ואין היצה"ר כ"כ מחמדתן, ואין רבותא ושבח כ"כ לאדם הנזהר מהם, ומהו הרעש הגדול שנקרא קדוש... אך כלפי שנאמר בענין סוטה הנקראת בשם זה בגלל הנטיה מדרכי הצניעות, משום שכל הרע כבר, שלעומת שפורש מן היין שמשבש כוונת הלב, זוכה ללב מבין וזוכה לבינה, ולעומת שפורש מטומאת מת שהוא ענין טמטום והעדר החכמה, כמ"ש (איוב ד) ימותו ולא בחכמה זוכה לחכמה, ולעומת שפורש מתגלחת שהוא ענין להתנאות ולהתגאה, כבש"ס נדרים (ט' ע"ב) ופחז עלי יצרי ובקש לטרדני מן העולם אמרתי לו רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך וכו' העבודה שאגלחך לשמים, זוכה לעומתו לענוה שהיא מדה גבוהה מהכל, ומה שעשתה החכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסולייתה, כי הענין האלקי ששורה עליו לעומת פרישתו מג' הדברים אלו הם מושכים אותו ממצוה למצוה, עד שיזכה למעלות הרמות הנ"ל, והוא ממש היפוך ענין סוטה. ע"כ הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין.

(שם משמואל, פרשת נשא, שנת תרע"ד [ובקיצור בשנת תרע"ב])

...שפירש הרב בעל עקידה הא דאמרו ז"ל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, היינו שאצל סוטה בקלקולה רואין נס מפורסם וגורם רגש הנפש, ע"ז מזהיר שבל יסתפק בזה ויחשוב שאין צריך לשמירה ואזהרה לסייג, אלא אז דוקא, בעוד הנפש מתפעלת, היא העת לעשות לעצמו גדרים וסייגים.

(שם משמואל, חלק המועדים - סוכות ליל ב' שנת תרע"ז [ובקיצור בחלק המועדים - מוצאי יוה"כ שנת תרע"ג])

יחש נפלא יחש לבנ"א זה עם זה, עד שפעולות ומנהגים של השדרה היותר רחוקה מקצה מזה פועלת איזה רושם גם על האנשים הרחוקים הרבה משדרה זו, ועומדים מן הקצה מעבר מזה, עד שברבות קלקולי המדות ופריצת גדרי התורה והמוסר, גם במערכה השפלה שבעם לפי ערכה, צריך להוסיף אומץ ולבצר מעמד מוסרי באופן היותר נעלה גם העומדים ברום המעלה. כי אין מעצור לרוח האדם, שע"י הרבה מיצועים שבדרכי החיים השונים, יהיו פוגשים גם במי שעומד במצב רם ורחוק, אותן הרוחות הרעות המתהלכות בין הירודים, שבמצבם הוא רחוק ממנו מאד. ובזהירות כזאת של שמירת הגנה והתפשטות מחלה נפשית קודם שתוכל להגיע, ישמר עם, עד שעם המרחק שבין העלולה להיות סוררה, לערכו של האיש העלול לפי טעמו הטוב להיות איש קדוש שנזר אלקיו עליו בנזירות, מ"מ כ"כ יש יחש ומעבר משולב בין שדרות בנ"א ביחש להעברת המחלות הרוחניות, כמו להמחלות המתדבקות החומריות, עד שכל הרואה סוטה בקלקולה, ראוי לו להיות שם על לב שדור כזה צריך כבר להיות מתוקן בעצה על דבר תכנו המוסרי, שאחת מאלה היא הנזירות מן היין.

(עין איה ברכות פ"ט סי' שיז)

העבודה היא אינה בתחום העבירה, אלא הרחק ממנה, בשדה ההיתר הגמור. שם לא נושבות רוחות שטות מסוכנות, ואפשר לפעול שם גדולות ונצורות בכבישת היצר.

(שיחות מוסר, מאמר כא פרשת וישב תשל"א, עמ' צב במהד' תשס"ב)

בעל לשמוע בלמודים מפרש "בקלקולה", דהוראת קלקול הוא תמיד בדבר שהיה ראוי להיות כתיקונו ונתקלקל, והיות שהאשה נבראת להיות לעזר לבעלה, ואשה זו קלקלה עזר בעלה ואוהבת זרים, לכן הרואה קלקולה זה יזיר עצמו מן היין, דגם הוא נברא לשמח הנפש לשלמות הנרצה, והשותהו להשתכר בו מקלקל תכונתו הטובה, והוא כמו קלקול הסוטה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

אם הוא רואה שאחת המדות הרעות מקננת בו והוא נכשל בה תמיד, אם יצרו תוקפו ואינו מצליח לנצחו בלימוד תורה ובדרכי נועם, אז עליו להשתמש באמצעים חריפים, אז עליו להרחיק לכת לצד הקיצוני. אם, למשל, כילי הוא מטבעו, צריך הוא לאחוז במדת הפזרנות ולבזבז את ממונו למען יעמוד סוף סוף על הדרך האמצעית.
ואם חלש הוא להתגבר על מדותיו, יזכיר לעצמו את יום המות שלא ישאיר בו שום דבר מכל החביב לו עתה. ואם גם זה לא יועיל - "ימית את עצמו" כמו שהשיבו חכמינו, חכמי הנגב לאלכסנדר מוקדון על שאלתו: "הרוצה לחיות מה יעשה?" (תמיד לא). והנזירות שדברה עליה התורה היא אחת האמצעים של המתת האדם את עצמו בעת התגברות יצרו עליו.
"למה נסמכה... יזיר את עצמו מן היין". אין הכוונה כאן לסוטה סתם, שאם כן נמצאה התורה מחייבת את כל בן ישראל בנזירות, כי לא יתכן שלא תמצא תמיד סוטה אחת בתוך כלל ישראל. אולם הכוונה היא: אם תשטה אשתו של האדם, אם התאוות המגונות ופריצת גדרי המוסר פגמו בו בעצמו ובביתו, אז ימהר לנקוט בדרך הקיצונית של הנזירות.

(רבי זאב גולד, ניבי זהב פ' נשא עמ' שמד)

וליתני סוטה והדר ליתני נזיר

בזמן שאין האיש מנוקה מעוון, אין המים בודקים אשתו [לקמן כח ע"א] [ולכן תני נזיר ואחר כך סוטה, עיין ריש סוטה, כלומר שיהיה הוא תחילה מנוקה מעוון].

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות נח)


כי הוה פתח ר"ל בסוטה

עוד השאירו בבבלי ענין הפתיחה, אשר נהגו הדורשים בארץ ישראל, כמו שנמצא לפנינו במדרש קינות ובמדרש אסתר ומדרש רות פתיחות שונות דמר פתח לה פתחא לההוא פרשתא מהכא, ומר פתח מהכא... וכן מצינו: כד פתח רשב"ל בפרשת סוטה אמר... זולת אלו הנזכרות לא תמצא זכר לפתיחות בתלמוד, מפני שהפתיחות היו רק נאותים לשעתן, לצורך הדרוש, ובעלי התלמוד לא ראו הנחיצה להכניס אלו הפתיחות בתלמוד והספיקו עצמם רק במקומות מעטים לזכר, למען יחקק לדור אחרון כי יבא, כי כן נהגו הדרשנים הקדמונים.

(מהר"ץ חיות, מבוא התלמוד, פרק כו [כל ספרי מהר"ץ חיות ח"א עמ' שלג])

כי הוה פתח ר"ל בסוטה אמר הכי אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו

כד פתח ריש לקיש בסוטה - הוי קשה ליה הסמיכות למתנות כהונה. אמר אין מזווגין לאדם אשה אלא לפי מעשיו, והוא עיכב מתנות כהונה, אף דאחר ימלא פיהו חצץ ד"קדשיו לו יהיו", כן אשתו תשטה למלאות תאוותה, אף דאחר כך "וצבתה בטנה", כפי מעשיו.

(רבי צדוק מלובלין, קומץ המנחה, חלק א, אות נח)

בעל חתם סופר מעורר על הלשון "כי הוה פתח" - איזו שייכות יש למאמר זה לפתיחה. וכתב הוא כי לכאורה קשה, כאשר אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו, וכאשר חטאה היא אז גם הוא רשע, וכאשר האיש אינו מנוקה מעוון אין המים בודקים אותה [לקמן כח ע"א]. אולם כאשר פתח ר"ל בסוטה, היינו בפרשת סוטה (כפירוש רש"י), דכתיב לעיל מיניה "אשר יתן לכהן לו יהיה", שמזה למדו חז"ל שהמעכב מעשרותיו סופו שיצטרך לכהן [ברכות סג ע"א], הבין דשפיר משכחת לה דאין מזווגין לו לאדם אשה אלא על פי מעשיו, שגם הוא רשע, שמעכב מעשרותיו, אולם חטא זה אינו מעכב שיבדקו המים אותה, כי כל הענין של סוטה בא לו בשביל חטא זה.
בעל ילקוט סופר כתב, שמאמר זה אינו סותר את מאמרם על הפסוק "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא" - "זו אשה" [ברכות ח ע"א], נראה שמהני תפלה, כי אף שמזווגין לאדם אשה על פי מעשיו, מ"מ מה שלא תספיק הזכות יכול אדם להשיג ע"י תפלה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו

ראה בס' חסידים סי' שעג שהאריך בענין זה, וכתב כי הזיווגים מן הבורא, והבורא זיווג הזיווגים כפי הדעות, כי כפי דעת שמשון זיווג לו נשים, וכתיב "כי מה' היא" (שופטים יד, ד), ולפי דעת יהורם זיווגו לו מבית אחאב וכו'. וראה מקור חסד אות ט.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

ע' זהר לך צא, א: הכי הוא וודאי כו', ויחי רכט רע"א: מהו אשה משכלת כו', תקו"ז תי"ד (ל רע"ב): זכה עזר בת זווגיה כו', ועי' שוחר טוב פ' קכד, ויעוין בתשובות הרמב"ם (ליפסיאה) סי' קיט, ובס' שבילי אמונה נתיב ג.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)


אין מזווגין לו לאדם אישה אלא לפי מעשיו וכו' שנאמר כי לא ינוח שבט הרשע

וראה והבן המאמר הזה שאמרו שאין מזווגין לו לאדם אלא לפי מעשיו, שכן הדין נותן, משום כי "לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים", הוא השבט שנאמר בו "והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם" [שמואל ב ז, יד], ואין ספק שאישה רעה שהשטן משטין אותה לשטות תחת בעלה ולזנות, ולכך נקראת סוטה באמת.

(רבי טודרוס הלוי אבולעפיה, אוצר הכבוד כאן)

א"ר תנחום כל השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה וכו' [יבמות סב ע"ב], כי בזיווגא דדוכרא ונוקבא אז שותף השלישי אתחבר עמהם, והוא מזלא דע"ק והוא כלל ג' ראשונות, שהם חכמה בינה דעת דיליה, ושמחה הוא בבינה ששם יין המשמח וסוד עוה"ב בבינה... וברכה הוא בחכמה ששם רבו דברכאן... וטובה בדעת (וזה שאמרו בריש מס' סוטה אין מזוגין לו אשה וכו' שנאמר כי לא ינוח שב"ט הרשע וכו', והוא ר"ת שמחה ברכה טובה והבן), שטו"ב הוא שמא דגושפנקא שבדעת.

(רי"א חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים) יבמות סב ע"ב)


כי הוה פתח ר"ל בסוטה אמר הכי אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו וכו' וקשין לזווגן כקריעת ים סוף שנאמר אלקים מושיב יחידים ביתה וכו' והא אמר רב יהודה אמר רב, ארבעים יום קודם יצירת הוולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני... הא בזיווג ראשון הא בזיווג שני

ועם זה יובן בנקל המאמר... אשר אמר ריש לקיש כי פתח בסוטה, ונסתכל בגנאים המשיגים אותה מהדופי ומכשול האסור הנטפלים אליה, אשר טוב לפני האלהים ימלט ממנה, וחוטא ילכד בה, גזר ואמר שאי אפשר שדבר כזה אשר הוא כל כך קרוב אל הצלחתו האמיתית לקרב או לרחק, שתהיה לו רק מצד מעשיו המיוחדים אליו מצד בחירתו, אשר הצלחת האדם דבקה בהם. ולזה אמר רבה בר בר חנה וקשה לזווגן כקריעת ים סוף. ירצה, שכמו שקריעת ים סוף והדומה לו הוא ענין נסיי, עשאו האלהים כנגד המנהג הטבעי, להשכיר ולהעניש לבעלי הבחירה, כן הוא מהראוי להכריח איזו התחלה טבע או מזל, שימצא בענין הזה להושיב יחידים ביתה כפי מה שיחוייב מפעולות הבחירה על דרך השכר והעונש, אם להמציא הטוב אל הראוי אליו, או למנעו מהבלתי ראוי. וזהו דבר שלא יספק עליו שום בעל שכל כלל.
ומכאן סתירה גדולה למאמר האומר, ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצא ומכרזת בת פלוני לפלוני. שאיך יתכן שדבר אשר כזה יימשך כפי מה שיזדמן בעת התולדה, ולא יועילו לו מעשיו או יזיקו. וגם במה שתרץ באומרו כאן בזיווג ראשון כאן בזיווג שני, למה תהיה כזאת בשום זיווג מהם, דמה לי ראשון ומה לי שני, ומי שלא נשא אלא אשה אחת הנה יקבל בזה עוול גמור. ועוד שהרי אמרו ז"ל כל שמתה אשתו ראשונה בימיו כאלו חרב בית המקדש בימיו ופסיעותיו מתקצרות ואור חשך באהלו ועצתו נופלת (סנהדרין כב ע"א)... אלמא הראשונה עיקר. ועוד אמרו: לכל יש חליפין חוץ מאשת נעורים (שם), ויותר ראוי שיאמרו כל זה על השנייה המזווגת לו לפי מעשיו הטובים, אשר היא ראויה לו באמת. והלא באברהם ושרה כי היו הזיווג המשובח, נאמר: הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו וכו' (ישעיה נא). וביצחק ורבקה נאמר: היא האשה אשר הוכיח ה' (בראשית כד), נראה כי הוא יתברך המזווג אותם והמחברם. והנה לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם על פי מעשיהם הטובים ותפלתם זכה, וכמו שנאמר: על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא - זו אשה (ברכות ח ע"א). ואם הגזרה אשר נגזרה בעת היצירה אמת הוא, חריצות המעשים שקר, ותפלת הצדיקים הבל וריק, חלילה חלילה.
רק כוונתם במה שאמר כאן בזיווג ראשון כאן בזיווג שני, היא אל שני מיני הזיווגים אשר היינו עליהם, כי הקודם מהם אצל הטבע, והוא חיבור החומר אל הצורה הנמצא בכל איש ואיש, שעליו נאמר: זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם [בראשית ה, ב - הוא אשר קראוהו זיווג ראשון. אמנם הזיווג המפורסם אצל האנשים אשר יעשה במלאכה, "כי יקח איש אשתו", הוא הזיווג השני, כי הוא המאוחר אצל הטבע ואשר הוא שני לכל אדם בלי ספק, וזהו אשר נאמר עליו שהוא נעשה בבחירת האדם ושיזמינהו לו האלהים כפי מעשיו. אמנם הראשון הוא אשר יחוייב מטבעו שיעשה כפי מה שיזדמן בו מכח הענינים שנתחברו בהוייתו, הן לטוב הן למוטב, והוא אשר מכריזין עליו קודם יצירת הולד, לפי שההכנות וההזמנות הפועלות בו אז הוא זמנם, ואם יזדמנו להיות טובות מכל צדדים הרי הוא זיווג טוב ונחמד מאד, כמו שכתב החוקר (פ"י מהמאמר הג' מספר המדות) וזה לשונו: ואשר כפי האמת יתאוה הטוב יהיה מולד טוב, ואשר יהיה לו בטבעו במולדו יהיה זה דבר גדול וטוב מאד כו'... ועל כן באמת שלם מאד ואמתי יהיה מולד הטוב, ע"כ. ובמאמר הי' (פרק יד) אשר הוא בטבע גלוי הוא, כי אין היכולת בנו כי אם לאיזו סיבה אלהית, וזהו כאשר הם טובים המזל. והוא מאמר שלמה: אשת חיל מי ימצא כו' (משלי לא). ואם יזדמנו אז סיבות רעות ומזיקות כפיהם, יהיה הזיווג ההווה אז רעוע ומקולקל, וכמו שאמרו ז"ל: האי דבצדק יהא גבר צדקן, האי דבמאדים יהא גבר אשיד דמא כו' (שבת קנו).

(רבי יצחק עראמה, עקידת יצחק, פרשת בראשית, שער ח, דף סג ע"ב)


כי פתח ריש לקיש בסוטה אמר הכי: אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו, שנאמר כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים. אמר ר' יוחנן: וקשה לזווגן כקריעת ים סוף, שנאמר מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים וגו'

...שאמר בראש הפרק: כי פתח ריש לקיש בסוטה אמר הכי... מוציא אסירים וגו'. ויש להרגיש: אם סברת ר"ל היא מוצאת מפסוק כי לא ינוח שבט הרשע, מה לו להסמיכו בדרשו בסוטה, שאין ממנה ראיה של כלום. ולמה אמר כן "כי פתח", דמשמע מיד הפתיחה, ולא אמר סתם "כי דרש ר"ל בסוטה". ומה טעם על זה "וקשה לזווגם" וכו'.
אמנם ירצה כי ר"ל ע"ה בא לדרוש על פרשת סוטה, ובפתחו עמד מרעיד על פסוק ראשון, אשר הוא פתח השער, כי מצאו מוקשה, באמרו "איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל", כי מלבד כפל המעילות, היה לו לסמוך יחד ולומר "ומעלה מעל בו", כמו "נפש כי תמעול מעל" (ויקרא ה, טו). וכן בכפל "איש איש". ומזה הבין כוונת הכתוב, שהוא כקורא תגר ומקנטר אל האיש הבליעל, שגורם בעוונו שתפול בחלקו הרשעה. וזה הוא טעם כפל "איש איש", כמתרעם ממנו, והוא, כי כשראינו אשתו של זה שתשטה ותמעול, להרע מעשיה בפריצות שלא כדרך הצניעות, הלא הוא לפי שהוא מעל, ג"כ יש לו מעל, והוא גרם לעצמו שתזדווג לו אשה רעה כזו דומה לו ברשעות, שאל"כ לא היתה באה לרשותו. וא"כ, מיד כשפתח ר"ל בסוטה, בהתחלת פרשתא בפ' ראשון, אמר שיש בו זו הכוונה, שאין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו, כי בלאו הכי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, נמצא א"כ שהם דומים, צדיק עם צדקת ורשע עם רשעה.
ולהיות ההזדווגות הטבעי מבוא גדול במדות... ימשך שבהיות זיווג זה בדומים במעשיהם, א"כ הם ג"כ דומים ושוים במזגם וטבעם. וכבר נודע מה שפירשו על פסוק "אעשה לו עזר כנגדו" (בראשית ב, יט) שכדי להוליד צריך שלא יהיו שניהם שווי המזג לגמרי, כי אם יהיו הוא והיא נוטים אל הקרירות או אל החמימות אל היובש או אל הליחות, לא יוכלו להוליד אם לא יהיו ביניהם התנגדות מה עד שיהיה האחד פועל והאחד מתפעל. ואם אלו הם שוים במעשיהם, וממילא הם ג"כ ממזג אחד, איך יבנו בית ויולידו בנים שהוא נגד הטבע המורגל? לכך אמר רבי יוחנן שהוא קשה לזווגן, שנראה שאין זיווגן עולה יפה להחיות זרע ע"פ הטבע, אלא הוא יתברך מתקומם על הטבע ומזווגם ובונה להם בית. עם שכפי המרוץ הטבעי היה להם להיות יחידים וערירים בלא ולד, הקב"ה בכחו מושיב היחידים האלו שיהיו בית ומשפחה ויולידו בנים ובנות, שהוא כעין נס קריעת ים סוף, שהציב מים כמו נד, והכריחם הפך טבעם שהם ניגרים.

(רבי עזריה פיג'ו, בינה לעיתים, חלק א, דרוש ד לשבת תשובה [דרוש יא במהד' מישור])


אין מזווגים לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו שנאמר כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים וכו' וקשה לזווגן כקריעת ים סוף שנאמר אלקים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות וכו' בת פלוני לפלוני וכו' הא בזוג ראשון הא בזוג שני

כיוונו בזה לסוד עמוק, והוא מ"ש בתיקונים (דף קיז ע"א): ואם תליא במזלא עילאה אפילו דעביד כמה זכוון לאו בזכותא תליא מילתא וכו', אר"ש וכו' אבל אם אחרת יקח לו - אם ההוא רוחא ייתי בגוף אחרא דהא לאו איהו מינה, מה כתיב ביה קיימא ליה שעתא תמן ואיהיבת זוגיה דאתגלגלת עמיה, אם לא קיימא ביה שארה כסותה ועונתה לא יגרע וכו', ושם בפנים (דף קטז ע"א) זכאה איהו מאן דקיימא ליה ולא דחיקא ליה שעתא, כמה דאוקמנה כל הדוחק את השעה שעה דוחקתו וכו'. ועיין בביאורי רבינו שם, דהאדם עיקרו הוא רוח שבו, ונפשו הוא בת זוגא דיליה, ובגלגול ראשון שבא לעולם אז אם זוכה לתקן הוא יוצא בבת זוגו, נפשו היוצא בשעה המיוחדת לו, ואז הוא צדיק וטוב לו. אבל בגלגולא, הרוח מתגלגל והנפש אינו מתגלגל, כמ"ש (קהלת א, ד) והארץ לעולם עומדת, ואז יוצא בשעתא דלאו דיליה ושעתו נוטל אחר. ורק אם ירשיע אחר אז יזכה לשעתו, והוא מ"ש (חגיגה טו ע"א) זכה נוטל חלקו וחלק חבירו וכו'. ואם יש לו זכות גדול, אז בת זוגו מתגלגלת עמו - יעו"ש באריכות. והוא מ"ש כאן אין מזווגים לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו, שהוא מדבר בזיווג שני, ברזא דגלגולא, שאז צריך זכות גדול לזה שיזכה לבת זוגו. וע"ז אמר וקשה לזווגם כקי"ס וכו', שהוא תלוי ברחמים גדולים מסטרא דעתיקא כמו שהיה בקי"ס, כמ"ש מה תצעק אלי, כמ"ש בזוהר דבעתיקא תליא שהוא למעלה מן המזל.
וע"ז אמר אלקים מושיב יחידים ביתה וכו', ר"ל למי שנשאר יחיד, שאיבד בת זוגו, אבל בזיווג ראשון, שעדיין לא נתגלגל, אז זוכה בקל לבת זוגו המיוחדת לו בשעתו. והוא מ"ש בת פלוני לפלוני, שהנפש יוצא לפי השעה, והרוח לפי העולם, לפי שרשו בגוף שממנו כל הרוחות, והם זכר ונקבה ממש.
עוד יש בזה סוד עמוק, והוא מ"ש בהיכלות פ' פקודי (דף רנה ע"א): אלין אנון דקיימין בקיומא, דאנון דאתנסיבו במתקלא דכורין ונוקבין דא עם דא, ואלין אקרון מאזניים, וע"ז כתיב במאזנים לעלות וכו', כל אנון דשקילין דא עם דא ולא שקיל דא יתיר מן דא וכו'. וביאר רבינו הגדול בפירושו שם, שסוד עיקר זיווג של איש ואשתו הראוי הוא כשהם בסוד מאזני צדק שקילין דא עם דא, חסדים שלו עם גבורות שלה ומעשיהם ומדריגתם שוה. והוא מ"ש כאן שאין מזווגים לאדם אשה אלא לפי מעשיו. ומ"ש כאן בזיווג ראשון וכו' הוא בשרשם למעלה לפי מדרגתם, שם הם שווים, שקודם שנולדו אינם שווים לפי מעשיהם. וע"ז אמרו שקשה לזווגם, כי לא שכיח שיהיה דכר ונוקבא אח"כ שקילין במעשיהם. וע"ז אמרו מוציא אסירים בכושרות שהם בכי ושירות (עי' סנהדרין כב ע"א), דשירות הם גבורות שבחסדים שבדכורא, ובכי הם גבורות של נוקבא שהם דין גמור, והם ב' אשות של איש ואשה, והזיוג הוא לאתבסמא יחד. ופעמים שאין שווים, אם הנוקבא גוברת אז בכי, ואם דכורא גובר אז שירות. ולכן הוא קשה כקריעת י"ס, שאז היו משמשים ב' המדות ביחד בעת אחד, שבכל זמן מאזני צדק נוטין לימין או לשמאל, ואז היו שקולין כאחד, דין למצרים ורחמים לישראל. וכן הזיווג הוא להיות שקולים ב' המאזניים כאחד - כן הם תוכן דברי רבינו הגדול שם.
והוא מ"ש כאן מפסוק כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, שעיקר הוא לאתבסמא הגבורות ע"י החסדים, וזה אינו כי אם כאשר שקולים גבורות דידה עם חסדים דידיה, משא"כ אם הגבורות שלה מתגברים יותר, אז היא בסוד שבט הרשע, כמ"ש: זכה כנגדו לא זכה מנגדתו (יבמות סג ע"א), ר"ל שאם זוכה, אז מזווגים לפי מעשיו, היא כנגדו בשוה לו ממש, ואם לאו, מתגברים גבורות דידה יותר, אז היא מנגדתו. ומ"ש כאן בזיווג ראשון הוא לפי שרשם למעלה, וזיווג שני הוא למטה בעוה"ז, לפי מעשיהם.

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים) כאן)

אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו וכו' ב"ק יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני וכו' הא בזוג ראשון הא בזוג שני

בעל עוללות אפרים מפרש ענין זוג ראשון ושני באופן זה, כי ידוע שאף שנכרזה בת פלוני לפלוני, אם הזכר יעשה מעשה רשע שיתחייב מיתה בידי אדם, או יחטא ויתחייב מיתה למקום, או ימות בחטא אבותיו - בת זוגו תינשא לאחר. וכן בהיפך, אם הבתולות תאספו מן העולם בחטאן או בחטא אבותיהן, בן זוגו של כל אחת נשאר פנוי, וצריך לזיווג שני מאת הקב"ה, ואז מועלת התפלה שהזכירו חז"ל "על זאת יתפלל כל חסיד לעת מצוא - זו אשה" [ברכות ח ע"א]. וזו כוונת חז"ל באמרם כאן בזוג ראשון הוא ע"י "הבת קול", ואינו תלוי במעשים, אולם הזוג השני הנזכר, שנשאר הבן או הבת בלי זיווג ע"י חטא של חלק השני, או בסתם זוג שני שלקח איש אשה ומת אחד מהם, זיווג שני זה תלוי במעשיו של הזוג, וע"י תפלתו של כל אחד מהזוג נעשה הוא ונגזר במרום.
אצל סעודת הנשואין שלי עם זוגתי מזיווג שני, הרבנית הנכבדת מרת הינדל טווערסקי שתחיה, אלמנתו של הרב הצדיק המפורסם ר' לייבלי טווערסקי זצ"ל, אמרתי - בהבנת התירוץ שמה שאמרו "אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו" מיירי בזוג שני - דבר המתקבל, והוא: שהמלים "אלא לפי מעשיו" אין מובנן על פי מעשיו של האיש, כי באופן זה יקשה מדוע לא על פי מעשיה של האשה, אלא המובן הוא "על פי מעשיו של הזוג", כי היות שזיווג ראשון הוא בין אנשים צעירים, לכן מצד הזוג אינם נחוצים מעשים מיוחדים להבטיח האושר של הזיווג, כי המטיל שלום שהזכיר שלהע"ה, וכן הבנים הנולדים על פי רוב מן הנישואין, על ידם האושר של הנשואין בטוח, כי המה מבטלים אף החילוקי דעות שנמצאים לפעמים בין הזוג. אולם אם צריכים להתאחד איש ואשה באים בשנים בקשר הנשואין, שלא יולידו כבר בנים, והחום הטבעי נתקרר כבר אצלם, אז אושר של זוג זה הוא "לפי מעשיו", היינו עד כמה כל אחד מהזוג מקבל על עצמו לעשות מעשה, כלומר לבטל הרגיליות שהתרגל בהן מקודם לטובת הצד השני, בזה תלוי אושר של זיווג שני. וסיימתי שאנכי מקבל על עצמי לקיים מאמרי זה בפועל, ואם זוגתי השומעת דברי תקבלם ג"כ, אז בטוח אנכי בעזרת ה' שקשר הנשואין שלנו יהיה מאושר בכל פרטיו. והלוואי קיבלו מוסר היוצא ממאמרי זה כל האנשים ונשים שמזלם גרם לבוא לידי זיווג שני, אז מובטחני שהנשואין שלהם יהיו מאושרים (המלקט).
בעל ילקוט סופר כתב שלכן יצחק, כאשר נתעלה בקודש בעקידתו, לא היתה אשה שתהיה ראויה לו, ע"כ מהר המוריה יצאה ונולדה רבקה, לא כן אם לא היה נתעלה בעקידה, כבר היה זיווג שלו בעולם, שנכרז בשעה שנולד.
בעל ילקוט אליעזר מפרש זוג ראשון היינו זיווג ראשון, כלומר מה שמזווג ד', שהוא מ' יום קודם יצירת הוולד, אולם אם יהיה זיווגם באחדות ובשלום ויבלו ימיהם בטוב, זיווג שני זה הוא לפי מעשיו.
בעל אורח ישרים בשם בעל העקידה שער ח מפרש, שזוג ראשון הוא הגוף עם הנשמה... ובזה מובן מדוע מכריזים בת פלוני לפלוני ולא "איש פלוני לבת פלוני", כי בת הוא סמל של הנשמה, לכן מכריזים מקודם עליה שהיא העיקר.
ועל פי הפשט כתב שלכן מכריזים על האשה מקודם בת פלוני לפלוני, יען שהאשה היא חלק מהבעל, אחת מצלעותיו.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)


אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו וכו' וקשין לזווגן כקריעת ים סוף

בעל לשמוע בלמודים מפרש שמאמר זה נמשך אל מאמר הקודם "אין מזווגים לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו", היות שתכונת הטבע היא לאחד בנקל דברים ההפכיים כמו מים וקמח לעיסה אחת, אבל בדברים השווים כמו קמח וקמח או מים במים קשה לאחדם במוצק אחד, לכן בקריעת ים סוף שהיה נצרך לאחד המים להיות כנד היה קשה, וכן קשה לאחד הזיווג שהמה שווים לפי מעשיהם שיהיו לבשר אחד.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)


וקשין לזווגן כקריעת ים סוף

פלא הוא ענין מופלא ומכוסה משכל אנושיי, ובקריעת ים סוף כתיב "עושה פלא", כי על פי שכל אנושיי לא היה שום השגה מדוע יעברו ישראל בים ביבשה והמצרים יטבעו, כי היה קטרוג מה נשתנו אלו מאלו, ועל כן איתא בזוהר הקדוש (ח"ב נב ע"ב) דקריעת ים סוף בעתיקא תליא. ועל כן אמרו (פסחים קיח.): קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, וקשין לזווגן כקריעת ים סוף, היינו משום דחיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא [מו"ק כח ע"א], והיינו במדת "אין" שהוא מזל לישראל, והיינו שאנו דבוקים בהשורש גבוה מעל גבוהים ושם אין שום שליטה לקטרוג, והיינו עושה פלא למעלה מתפיסת שכל אנושיי.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, בראשית, לחנוכה, אות ג)

בקריעת ים סוף נאמר "ואתם תחרישון", ופירש בזוהר (ח"ב מח.) דבעתיקא תליא, והוא מזל העליון שאינו יכול להגיע לשם בתפילה, ועדיין לא זכו לתורה. וגם בני חיי ומזוני דלאו בזכותא תליא אלא במזלא, כמו שאמרו במועד קטן (כח.), אי אפשר להשיג בתפילה, ועל זה אמרו (פסחים קיח.) קשין מזונותיו כקריעת ים סוף, וכן קשה לזווגן כקריעת ים סוף, דהיינו בני... ואין מועיל עוד תפילה, רק על ידי התורה וקריאה באמת שהוא למעלה מהמזל.

(רבי צדוק מלובלין, מחשבות חרוץ, אות טו דף נט ע"ב)

וקריעת ים סוף להיות מבדיל בין מים למים הוא מסטרא דגבורה. וכמו שכתוב בשירה "ימינך ה' נאדרי בכח", שגם הימין נאזר בגבורה. ועל כן אמרו קשין מזונותיו כקריעת ים סוף, וקשה לזווגן כקריעת ים סוף, שייחסוהו לדבר קשה, כי מה שבא בכח וגבורה נקרא דבר קשה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, בראשית, מאמר קדושת שבת, מאמר ז דף כה ע"א)

וקריעת ים סוף דינא קשיא, ועל כן המשילו בכמה דוכתי דברים קשים לקריעת ים סוף, כמו בפסחים (קיח.) במזונות ונקבים. וריש סוטה קשין לזווגן כקריעת ים סוף.

(רבי צדוק מלובלין, ישראל קדושים, אות ח בסופו דף נג ע"ד-נד ע"א)

כבר כתבנו אשר השבת המים היה בעוד ישראל בתוך הים ונגזר הים לגזרים, שבחלק אחד "והעביר ישראל בתוכו", ובחלק אחר "וניער פרעה וחילו" וגו', ועל כן נקרא תמיד קריעת ים סוף בדברי חז"ל בלשון קשה, כמו שאמרו: וקשין לזווגן כקריעת ים סוף וכדומה, כל זה היה עיקר קריעתו שיהיה נקרע לחצאין, שיעשה חציו ים וחציו יבשה, דין ורחמים ברגע אחד, וזה קשה לפני הקב"ה, כמו שאיתא בזוה"ק שם: ניסא ודינא כחדא, ועיין שם (וירא קיג ע"ב) שהאריך בבחינה זו.

(באר מים חיים, שמות יד, כח)

בזוהר (ח"ב בשלח נב, ב) כתוב: "אמר רבי יצחק, כדין כד אתנהיר כלא כחדא ועבד ימא נימוסין עלאין ואתמסרו בידוי עילאין ותתאין, ובגיני כך קשיא קמי קודשא בריך הוא כלא כקריעת ים סוף וכלא הכי אוקמוה" (תרגום: אמר רבי יצחק, אז כשהאיר הכל יחד, עשה הים החוקים העליונים, שנמסרו בידו העליונים ותחתונים, ומשום זה הכל קשה לפני הקב"ה כמו קריעת ים סוף, והכל אומרים כך), והעיר רבינו: "פירוש - כל הדברים שנאמר עליהם שהם קשים כקריעת ים סוף, מזונות - פסחים קיח, וזיווג - סוטה ב, הם מטעם בחינה זו".

(שיחות הרב צבי יהודה שמות עמ' 147 בהערה)

ברש"י: וקשין לפני המקום. ועי' זוהר לך כא, ב: קשין זווגין קמיה דקב"ה כו'; ויגש רז סע"ב: כל זווגן דעלמא קשין קמיה האי דרגא כו'; תרומה קע ע"ב, וילך רפג סע"ב. ועי' לך פה, ב, תולדות קלז, א, ויעוין בבראשית רבה ר"פ סח, ויק"ר רפ"ח, במדב"ר פ"ג, ו, מדרש שמואל פ"ח. ועי' בס' חסידים סי' שפג, תעג ותקכא. ויעוין בזהר נח עג, ב: קשי קמי קב"ה לאעברא ליה מעלמא עד לא מטי זמניה מקמי האי אחרא כו'. וראה לקוטי תורה למהרח"ו תהלים על הפסוק מוציא אסורים בכושרות.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

בעל אורח ישרים כתב לפרש מה שהמשילו חז"ל זיווגו של אדם לקריעת ים סוף, על פי מה שמובא במדרש תשובת ר"ע למטרניתא שהקב"ה בזווגו זיווגים עושה סולמות משפיל את זה ומעלה את זה, וידוע מה שכתבו המפרשים שלכן היה קשה להקב"ה קריעת ים סוף, כי "ורחמיו על כל מעשיו כתיב", והיה קשה להקב"ה לאבד אומה בפני אומה כי מעשי ד' כולם. והמדה הזאת נוהגת גם אצל זיווגו של אדם, כי הרבה פעמים משפיל הקב"ה לאחד ומרומם השני למען יתחתנו בניהם. וזה שהמליצו שקשה לזווגם כקי"ס, כי כמו אצל קי"ס היה קשה לפני הקב"ה לאבד אלו בפני אלו, כן קשה לפניו בעניני זיווג להוריד זה בפני זה, כי זה הוא נגד מדת טובו. וזו היא כוונת חז"ל קשים מזונותיו של אדם כקי"ס [פסחים קיח ע"ב], כי גם אצל פרנסה רואים אנו מדת הדין הזה, שלוקחים מן השמים ממון מזה ונותנים לזה, ודבר זה הוא נגד מדת טובו, שרחמיו על כל מעשיו.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

והנה נדרשתי לשואלני אחר מלחמת ששת ימים אם גדלות הנסים והנפלאות שהראה לנו הקב"ה כהיום, גדולימ המה כהנסים שהראה לנו במצרים, והשבתי להם כי המידה של גדלות הנסים נמדדת אצלנו לפי מדה שנזכה להמשיך בפועל בחיינו זכירת הנס, למשל הנס של קריעת ים סוף נמשך לעם ישראל עד היום. בר ישראל שמצא זיווג רואה בזה קריעת ים סוף, וכמאמרם ז"ל "קשה זיווגו של אדם כקריעת י"ס", אדם יגע ומצא מזונותיו רואה בזה קריעת י"ס, רבי פנחס בן יאיר כשהלך לפדיון שבוים אמר פלוג נהרא וכו' עד שחוה"ל שער הבטחון הגדיר ש"מדרגת הטבע אל האדם כמדרגת העבד אל אדוניו", וכל זה נמשך לנו ממה שזכינו לראות נסי מצרים, וזהו עיקר זכותנו.

(רבי אברהם יפהן, בס' אור תורה ומוסר, ירושליח תשכ"ח, עמוד י [כמובא בס' התקופה הגדולה, מהד' תשל"ב, עמ' תקנד-תקנה, ומהד' תשס"א, עמ' 300])


קשה זיווגן כקריעת ים סוף שנאמר מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות

יש לך לדעת, כי אין זיווג האדם טבעי, רק הוא מן ה' יתברך החיבור והזיווג... ולכך אין דבר זה נכנס בהנהגת הטבע... ודבר זה שהוא החיבור הפרטי הוא ענין נפלא, ורמזו אותו חכמים: קשה זיווגן כקריעת ים סוף, שנאמר מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות, היחידים הוא חיבור הפרטים, והוא דומה שמוציא אסירים, והוא כקריעת ים סוף שהוציא את ישראל מתוך הטבע הכולל, שקרע להם הים שהוא טבעי. וזה היה סוף ותכלית גאולת מצרים, שגאלם מתוך הטבע הכולל. ובשביל שמזווג לכל אחד זיווג הראוי לו, ובמה שהוא פרטי זה הוא מחולק מאחר, וה' יתברך מאחד ומקשר אותם, דבר זה קשה כמו קריעת ים סוף, כי קריעת ים סוף היה מחלק ומפריד הים שהוא אחד וראוי להיות מחובר ביחד, וה' יתברך קרע אותו והפרידו, ואילו חיבור איש ואשה ראוי שיהיו נפרדים כל אחד לבדו, והוא יתברך מחבר אותם להיות אחד.

(מהר"ל, באר הגולה, הבאר הרביעי עמ' פג)

וקשין לזווגן כקריעת ים סוף שנאמר אלקים מושיב יחידים ביתה וכו' ל"ק הא בזווג ראשון הא בזווג שני

ומה שזיווגן קשה כקריעת ים סוף רומז שזיווגן תלוי ברצון היד הגדולה והחזקה שראו ישראל על הים, וזה "מושיב יחידים ביתה", והוא באמת זיווג ראשון, זיווג אדם הראשון וחוה הראשונה, שהיה באותו כח הידוע למשכיל בתחילת ברייתו של עולם, וכן היתה קריעת ים סוף. ואין להאריך.

(רבי טודרוס הלוי אבולעפיה, אוצר הכבוד כאן)


וקשה לזווגן כקריעת ים סוף וכו' כאן בזיווג ראשון וכו'

מהר"ל מפראג ז"ל מפרש וקשה לזווגם כקריעת ים סוף, כי כשם שהוא פלא גדול לקרוע דבר שהוא אחד כמו הים להפרידו לשנים, כך הוא פלא גדול לחבר איש ואשה, שבטבע הם מחולקים ולעשותם אחד. אבל זיווג ראשון הוא מסודר מן ה' יתברך, לכן אין לומר שהוא קשה, כי ה' יתברך מזווגם, כמאמרם [מו"ק יח ע"ב] בתורה בנביאים ובכתובים אנו מוצאים שזיווגו של אדם מן ה' יתברך הוא.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

מ' יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאה ומכרזת בת פלוני לפלוני
26-28

...דאברהם חשב שהסיבה שלא נשחט [יצחק בעקידה] היתה מחמתו, שלא השיאו אשה ולא היו לו בנים, וא"כ לא היה יכול להתקיים מאמר ה' יתברך כה יהיה זרעך, משא"כ אם כבר היו לו בנים, היה הקב"ה בוחר בו לעולה, וע"ז דאג ואמר שקיצר בעבודת השי"ת בזה שלא השיאו אשה. אך לפי"ז א"כ היתה כוונת אברהם שאם היה משיאו אשה היה מוליד בנים, והלא יצחק היה מסטרא דנוקבא כמ"ש בזוה"ק ולא היה יכול להוליד... ובאמת... דעד העקידה היה בסטרא דנוקבא ואח"כ פרחה נשמתו ובאה לו מסטרא דדכורא כבזוה"ק... והנה אמרו ז"ל מ' יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאה ומכרזת בת פלוני לפלוני, אך זה יתכן אם היה לו בשעת הלידה נשמה מסטרא דדכורא שיהיה שייך לו בן זוג... דמשעת לידה היתה לו נשמה דנוקבא ולא היה שייך לו אז בן זוג. ולרבנן... היתה לו נשמה בשעת לידה מסטרא דדכורא ושפיר שייך לו בן זוג.

(שם משמואל, פרשת חיי שרה, שנת תרע"א)

ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני

ומה שפירש"י ז"ל שם פרק המפלת [נדה לא ע"ב] כי הנקבה נקיה באה, כלומר שצריכה להתפלל ולפרש על מזונותיה מה שאין כן באיש, זהו לענין שהנקבה תלויה באיש, שאין לה דבר מצד עצמה כי אם מצד הנגזר עליה, והיא כדמות הלבנה שמקבלת אורה מן השמש, ולכן היא מתפללת לאל שתפול בגורל טוב, כי הגם שארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני ואפילו מעבר לים, אפ"ה התפלה מועילה להוסיף על מה שנגזר על בעלה, או לצאת מגורלו, כלאה שיצאת מגורלו של עשו (ב"ר פ' ע).

(המבי"ט, בית אלקים, שער התפילה, פרק ארבעה עשר)

משל לאדם שאבדה לו וכו' [בעל אבידה מחזר על אבידתו - נדה לא ע"ב] - כמ"ש מ' יום קודם יצירה ב"ק יוצאת בת פלוני וכו', שביצירת הזכר מזמינים לו בת זוגו, שהוא הנפש נוקבא דיליה של הרוח, והם משורש אחד, והנוקבה כלילה בזכר כמו בגוף אדם הראשון, שהיתה אחת מצלעותיו, ואח"כ נפרדת ממנו, וקשה לו למצוא בת זוגו כידוע בכ"מ, ולכן צריך הוא לחזור על אבידתו.

(רי"א חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים), נדה לא ע"ב)

והתורה היא אשת חיל, שעל זה אמר שלמה: ושמח מאשת נעוריך (משלי ה, יח), שהיא אשתו ראשונה, אשת נעורים, שבהיותו בבטן אמו, שם לומדים עמו כל התורה, והוא חלקו אשר נתן לו להשיג בעולם הזה אחר כך, כפי שורש נשמתו. והוא באמת בת זוגו של האדם, שעל ידה מוליד תולדות, כמו שאמרו (רש"י ריש פרשת נח): תולדותיהם של צדיקים תורה ומעשים טובים. ועל זה רמזו רבותינו ז"ל גם כן: ארבעים יום קודם יצירה, נגזר עליו בת פלוני לפלוני כו', שכמו שארבעים יום היה משה בהר לקבל התורה בכלל לכל ישראל, שהיה כלל כל נשמותיהם של ישראל... כמו כן, כל אדם, בארבעים יום אלו, נעשה לו הכנה להיות זוכה לבת זוגו, היא חלקו בתורה.

(רי"א חבר, אור תורה, אות ב)

והנה חושב הרמב"ם לטעות מה שמייחסים קצת פעולות האדם לבחירתו שהוא מוכרח עליהם, כזיווג פלוני או היות הממון בידו, וזה בלתי אמת. ויש שעמדו על זה מדברי הגמ' שאמרו שם: אין מזווגין... כאן בזיווג שני, ועיין רש"י שם, שהרי מכריזין קודם היצירה ואז לא עשו עבירות. ומוכח מדברי הגמרא שזיווג ראשון עכ"פ לא תלוי בבחירתו. אמנם הרמב"ם לטעמו בסוף הפרק וביד החזקה הלכות תשובה (פ"ה ה"ה), שאין הידיעה סותרת את הבחירה, ואנו, כשם שאין לנו השגה באמיתות מציאותו, כן אין לנו השגה בידיעתו. לפי דבריו, אין שום טענה גם מהכרוז - שאע"פ שבת קול יוצאה ומכרזת "בת פלוני לפלוני", אין זה סותר את בחירתו, כשם שכל ידיעותיו אינן סותרות את הבחירה. ואם שזיווג ראשון אינו תלוי לפי מעשיו, אין זה מפקיע שלא יהיה תלוי בבחירתו, כי אין הכרוז גזירה, אלא ידיעה והודעה.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום, על שמונה פרקים, פ"ח, אות ז, עמ' קנד-קנה)


בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני וכו' שדה פלוני לפלוני
27-29

כל הקנינים של אדם הם שייכים לו בתולדה ובשורשו, וכמו שאמרו בריש סוטה דמכריזין קודם יצירה בת פלוני לפלוני וכן שדה פלונית לפלוני, שגם זה דוגמת זיווג, שיש לו חיבור בשורש.

(רבי צדוק מלובלין, דברי סופרים, אות ג)

בעל ילקוט סופר כתב שדקדקו המפרשים מה ענין שדה לזיווג. ומפרש הוא, שבזה באו חז"ל לעורר שכמו הזיווג נראה עין בעין שמה' הוא, כן ידע האדם שגם כל מסחר וקנין בעוה"ז תלוי בהקב"ה. וכמו שבמסחר אף שמה' מצעדי גבר כוננו, מבקש ה' יתברך השתדלותו של האדם, כן בענין הזיווג, חוב על האדם לחקור ולדרוש על מהות המשפחה, אם תהיה ראויה לעבודת ה' יתברך.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

נקטו הסדר בת, בית, שדה. וראה להלן מד, א, על הפסוק "אשר בנה, אשר נטע ואשר ארס". וברמב"ם הל' דעות פ"ה הי"א: דרך בעלי דיעה שיקבע לו אדם מלאכה ואח"כ יקנה בית דירה ואח"כ ישא אשה. ויעוין בבראשית רבה ר"פ ויצא יעקב מבאר שבע כו' רשב"נ פתח אשא עיני אל ההרים, אל ההורים, למלפני ולמעבדני, ובנאום אמרתי: אשא עיני אל הבחיר שבהורים, טרם הלך לארס לו אשה פנה לאולפנא, נטמן באהלי שם ועבר, ואח"כ למעבדני, לכונן לו מעמד בחיים.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)


בת פלוני לפלוני

עי' זהר שמות יב רע"א: הרי אוליפנא איתתא עד לא אזדווגת אתקריאת בת פלוני כו'; שלח קעד, א.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)


ל"ק הא בזווג ראשון הא בזווג שני
29-30

ע' תקו"ז תי"ד (ל רע"ב) ניצוצי אות ד.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

תוס' ד"ה הא - בפ' ואלו מגלחין דאמר שמואל מותר לארס בחולו של מועד שמא יקדמנו אחר קפריך ליה מהכא וכו' אמאי לא מוקי וכו' דשמואל בזיווג שני

ולע"ד אם היה אסור לארס בזיווג ראשון, גם בזיווג שני ראוי היה לאסור, דאי לא הא לא קיימא הא, שלא ידעו המון העם לחלק בין זיווג ראשון לזיווג שני, וכיון שמותר בזיווג שני על כרחך גם בזיווג ראשון מותר, והוצרך לטעם יקדמנו אחר ברחמים. גם י"ל דבלא הקושיא ידע ג"כ המתרץ סברת יקדמנו ברחמים, וכיון שאנו מתירין בזיווג שני משום שמא יקדמנו, ממילא מותר ג"כ בזיווג ראשון כיון שאפשר לקדם ברחמים.

(ראי"ה קוק, טוב ראיה כאן)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US