ב ע"א

[בדיקת סוטה]

האמון המשפחתי הוא תולדה והמשכה קווית מאותה האמונה הגדולה השרויה בעומק האהבה, הפועלת ברוח חיים בשכל עליון ומפואר, בסדר והתאמה בכללות המון היצורים והעולמים כולם. המעילה המשפחתית היא מעילה מהרסת את האשיות המעמידות את היצירה וכוחותיה בעולם הכללי, לשכלל את העולם המעשי הרוחני. האותיות המבטאות את שם ד' אלהי ישראל, הכוללות בקרבן את כל חיי העולמים כולם, עם מקוריותם ושרשם העליון, עם סדרם והרמוניותם, כוללות בקרבן את כל האמון היסודי, שהתוכן התיאורי והמעשי של משפחת האדם המשוכללה נובע מהם. בלכתם בדרך ישרה, בהיות החיים מבונים כהוגן בתיקון ונמשכים בפנימיותם ברגשי האמון האידיאליים, המשוטטים בכל המון הבריאה ממעל ומתחת, הרי הם מפכים מעיינות של ברכה, של אושר ושל הופעות נשמתיות עדינות לכל. בשבורם, בעכירתם, במרידת הסדר האידיאלי שלהם, הרי הם יסוד ההירוס, ההירוס העולמי, ההירוס האורגני, ההירוס המשפחתי, ההירוס הנשמתי, עכירת החיים ומארתם. בדיקת מי סוטה, ממקור החיים העליונים היא לקוחה, מכל אשרה וברכתה של תורה אשר "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום". העולם הולך ותועה בנתיבותיו, אבל מבקש הוא את האמון האלהי, את הנתיב של אור החיים, ובוא יבוא האור, והתכן בבנין משפחתי בין ד' אל העולם ובין כל מעשיו יופיע ע"י התגלות אמונת אמון, אשר בישראל מאז היא אצורה, "וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט, בחסד וברחמים. וארשתיך לי באמונה וידעת את ד'". האמון המשפחתי בהבנותו ובשכלולו יסוב ויעבור את כל גבוליו וימצא את משקלו הנכון בכל הערכים היחושיים, ימצא את מעמדו הישר הבלתי-מעול בין איש לאיש.

(אורות, ישראל ותחייתו, סי' כו, עמ' מב-מג = אורות האמונה עמ' 105)

הרשעה מוכרחת היא להבדק ע"י מי סוטה שיהיו לה למרים, "וצבתה בטנה ונפלה ירכה". ואשת חיל עטרת בעלה תודע בנקיונה, במהרה בימינו אמן.

(אורות האמונה עמ' 9)

מכדי תנא מנזיר סליק מאי תנא דקא תנא סוטה
12

ויש לומר שזהו ענין סמיכת כל הפרשיות... ואחרי זה פרשת סוטה, שהוא גם כן ענין בירור הנפש, כידוע שמנחת קנאות מרומז בספירת עומר שעורים לברר הנפש לטהרנו מטומאותינו. ומים המרים מרומז במי מרה, שלא יכלו לשתות ממים דאורייתא כי מרים הם, וכאמרם ז"ל (יומא עב ע"ב) זכה נעשית לו סם חיים וכו'. ואחרי זה נאמר פרשת נזיר, שהוא גם כן על זהירות מג' פגמים הנ"ל, הנרמז באיסור טומאה ותגלחת והיוצא מן הגפן, כי טומאה לנפש הוא פגם הכבוד, כדברינו כמה פעמים, והיוצא מן הגפן הוא פגם התאוה, שבא מן היין כמו שאמרו הרבה יין עושה. ותגלחת הוא נגד בחינת הכעס כידוע שהלוים שהם מסטרא דדינא נאמר בהם והעבירו תער והנזיר הוא להיפך מפני שנקרא נזיר אלהים הוא פרוש מדינים.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת נשא, אות ח)

למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין
12-14

והוא עצמו מה שאמרו (ברכות ל ע"ב) מהיין המשומר בענביו, כי גם היין כינוי אל מיני התענוגים והמותרות, כי על כן באה המצוה אל אהרן יין ושכר אל תשת וגו'. ואמרו ז"ל הרוצה שיתרחק מן העבירה, יפריש עצמו מן היין... גם אמרו (ברכות מ ע"א) שאדם הראשון חטא בגפן. ועל זה האופן אמרו שהיין וכל תאוותיו משומר לצדיקים בענביהם, כי צמצמו והפרישו עצמם ממנו, ולא בא בפיהם בעולם הזה, והיה זה להם גנוז מששת ימי בראשית, לפי שבשעת הבריאה היתה הכוונה לכך במין האנושי, שנאמר (בראשית א') וכבשוה, והכבישה הזאת נתקיימה בצדיקים.

(עקדת יצחק, שער ס)

אף על פי דבעלמא נסמכין הרבה פרשיות זו לזו, זה תימה, כי פרשת נזיר שבה קדושה גדולה, ובפרשת סוטה טומאה, ועל זה שאלו טעם למה נסמכו. ואמרו כי הרואה סוטה בקלקולה וכו', רוצה לומר שהסוטה קלקלה שהלכה אחרי מראה עיניה ובגבהה קלקלה, וכשיראה האדם כך, יזיר עצמו מן היין, כי הוא סיבת כל הקלקול.

(דרשות רבי יהושע אבן שועיב, פרשת נשא)

הלשון משמע שהוא מצות חכמים, ולמדוהו מסמוכין, שהיא מדה בתורה שעונשין עליה אפילו מיתת ב"ד למאן דדריש לה, כדאמרינן בפ' מי שמתו לענין מכשפה דסמיכא לכל שוכב עם בהמה. ולפי"ז יש נזיר של מצוה ג"כ. וצ"ע לפו"ר שהוא חובה על כל הבא לראותה, וכדאמרינן כל הרוצה לראות בא לראות, והנשים חייבות לראותה, כדאמרינן בפירקין דף ח ע"ב, ולפ"ז כל הנשים היו חייבות להזיר עצמן מהיין. ולפי הנראה הך דרשא דרבי אינה כי אם דרך עצה טובה, אבל צ"ע מנא לן לאפקועי דרשא דסמוכין מכלל חיוב, וצ"ע ובירור.
ולולא דברי רש"י, שפי' בקלקולה בבשתה, היה נלע"ד דפירוש בקלקולה הוא כשבדקוה המים וצבתה בטנה ונפלה ירכה, דמבשתה לבד אין ראיה דנטמאה, וגם הלשון בקלקולה הוא למותר, דסתם סוטה עושים לה הכתוב בפרשה.

(ראי"ה קוק, טוב ראיה כאן)

למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין וליתני סוטה והדר נזיר

והנה בתורה הקדושה נאמר פרשת נזיר אחר פרשת סוטה, ובתורה שבעל פה, בגמרא, נסדר מסכת נזיר קודם מסכת סוטה. דהנה להבין הענין, מה זה שצריך להזיר את עצמו מפני שרואה אחר שקלקל. ויש לומר שהוא כענין אמרם ז"ל, מחוי במחוג קמי מלכא [חגיגה ה ע"ב], שלפני המלך הדרך לרמוז ברמיזות. ותורה שבכתב נקרא קמי מלכא, לפני מלך מלכי המלכים, והרמיזות הוא הבת קול שיוצא בכל יום, שמזה בא ההרהורי תשובה בלב כידוע. וכן כל עניני המעשים אשר יארע לפני האדם בהזדמן המה רמיזות מלעילא שיקח לו מהם רמיזא דחכמתא... ולכן נזכר בתורה שבכתב סוטה קודם נזיר, שמזה שנזדמן לראות זאת, צריך להבין שבטח צריך להזיר עצמו מן היין. ובתורה שבעל פה, בגמרא, נסדר נזיר קודם סוטה. והוא כענין אמרם ז"ל באבות: איזהו דרך טוב וכו' את הנולד, היינו מצד חכמתו, רואה מקודם שמזדמן לפניו מה שיוכל להיוולד מזה, ומזיר עצמו מן היין.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת נשא, אות יג [ובקיצור בספר ויקרא, לחג הפסח, אות ל, ובאור זרוע לצדיק, אות ז דף טו ע"ב-ע"ג])

ותיקון תאות אכילה קודמת אל האדם, שהיא הקלה גם כן קצת אצלו, וממנה יימשך אל תיקון תאוה השניה. ולכך הקדימו חז"ל מסכת נזיר למסכת סוטה, אף על פי שמצד השלמות, שלמות בתאוה השניה הוא במעלה יותר, שכן עונשיה גם כן יתרים, מסתמא גם מעלת תיקונה עצום, ולכך בתורה קדמה פרשת סוטה לפרשת נזיר, כפי המעלה. וחכמים הפכו הסדר, כפי סדר האנושיי בהגעתו אל המעלה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, בראשית (בסופו), קונטרס עת האוכל, אות ג)

לענין נשיאת אשה… דצריך להחזיק בהשורש של כל הברכות. ובענין האשה רואין למראה עינים שהוא בהשגחה פרטיית כמ"ש על מצא או מוצא [ברכות ח ע"א] (ועיין לעיל בפ' תולדות). וכל זה כשהוא לשם שמים. ועל כן נסמכה פ' זו לדלעיל, שכל הרואה סוטה כו', דשמעינן מינה דצ"ל הזיווג לשם שמים, "ונקה האיש מעון" כו'. וזה שאמר הכתוב "כה תברכו", דמלת כה הוא נקבה כידוע, והיינו "אמור להם" - מה שכבר נאמר לעיל שצריך לחזור אחר זיווג הגון, ועי"כ זוכה לכל הברכות כמו שהם כתובים בתורה בהשגחה פרטיית.

(רבי יחזקאל פאנעט, מראה יחזקאל, פרשת נשא)

בעל דברי שאול מתרץ קושית הגמרא בפשטות על פי מאמרם "איזהו חכם הרואה את הנולד", והענין הוא דהכסיל אינו מרגיש המכשול עד אשר יבוא, אבל החכם צריך להרגיש תיכף בעשותו איזה דבר אם לא יבוא מזה איזה דבר רע. והנה התורה נתנה רמיזות לכל ההמון, שבראותם סוטה יכירו שזה בא מהיין, ולכך "כל הרואה סוטה וכו' יזיר עצמו מן היין", אבל התנא בא לרמז לחכם שיראה את הנולד, ולכן הקדים לנזיר בראשונה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין
13-14

אף אצל נח רואי את הקשר בין הדברים שנאמר ויחל נח איש האדמה ויטע כרם. ויחל, הוא לשון חולין, שהחולין הפך הקדושה וכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה, שם תמצא קדושה, אבל היין מרגיל לערוה כמ"ש (הושע ד יא) זנות, ויין ותירוש יקח לב, ע"כ הזכיר בו לשון ויחל שעל ידי נטיעה זו נעשה חולין ויתגל בתוך אהלו. ולכן קראו הכתוב לנח איש האדמה, כי פעולה זו היתה מפאת החומר אשר מן האדמה מוצאה אבל השכל שבאדם חלק אלוה ממעל אינו מסכים בנטיעה זו לפי שהיין מבלבל שכלו של אדם.

(כלי יקר על בראשית פרק ט פסוק כ)

ובמדרש (פרשה זו פרשה י"א) דרש סמיכת הפרשיות מארת ה' בבית רשע זה הנואף וכו' ונוה צדיקים זה נזיר וכו' לכך סמך אחר פרשת נזיר ברכת כהנים כו' שזוכה לקבל הברכות שסמיכת פרשת נזיר וסוטה איתא גם בגמרא (ברכות ס"ג.) שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין וכו' וכמו שאמרו (סוטה ז.) הרבה יין עושה ואיתא (יומא ע"ה.) הנותן עיניו בכוסו עריות כולן דומות עליו כמישור.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת נשא, אות יא)

כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. הנה גלו ז"ל כי טעם הנזירות הוא כדי שישמור עצמו מן היין המביא לידי קלקול הסוטה, ונראה שלפי דרך זה יתבארו דיני נזיר עם קרבנותיו על הנכון, וזה כי כבר חלקו החוקרים פעולת האנשים כפי חלוקות הרכבת המין, הראשונים יתחלקו אל שני מינים, המין האחד אשר ימשוך אל צורתו, והם הדברים אשר יפנו בהם אל איזה תכלית מהתכליות שיראה להם טוב, ואם לא יקפידו אם כן הוא על דרך האמת, והמין השני אשר ימשך אל חומרם, והם אשר לא יפנו בפעולותיהן לשום תכלית ידוע ומוגבל למה שיגיעם רצונם, פעם אל דבר ופעם אל הפכו כמנהג הבעל חי.
אמנם אלה אשר יפעלו אל תכלית, יתחלק תכליותיהן גם כן לפי טבע החלוקה, הנה הנם הטוב, והערב, והמועיל, אשר זכרו הפילוסופים המדיניים. הטוב, הוא הפועל כפי השכל לגמרי והם הנקראים אנשים אלהיים, והערב, הוא הפועל כפי החומר בהחלט והם אשר יקראו בהמיים, והמועיל, הוא המורכב משניהם, והם הפועליים כפי הרצון והשכל יחד. אמנם המין השני הבהמי אשר מצד החומר, הנה אינו מקבל שום חלוקה מוגבלת כי הוא נחלק מצד עצמו ובלתי מקבל שום הגבלה וגדר, יען כי לא יתנועעו אל תכלית ידוע טוב או רע, כי אם אל כל מין הפסד ופחיתות שידומה להם, ואף כי יפעלו פעם אל קצה אחד מפחיתות, ופעם אל קצה אחרון ולא יזוז כי אין חפצו אלא ברע, וכבר האריך בעל העקידה ריש פ' נח בדבר זה.
ואני רואה כי זהו תורת הנזיר בכללו ובפרטו, כי הרואה סוטה בקלקולה ראוי להזיר עצמו בפעולות אלו וראוי לו שלא לעשותן, ואף הטוב שבהן לא יעשה על צד ההרחקה כמו שיתבאר.

(רמ"א, תורת העולה, חלק ג - פרק עא)

ועל ידי יין מצינו (יומא עה.) שכל עריות דומות עליו כמישור, וזה מה שאמרו (שם עו ע"ב) לא זכה משממו, וכן: הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין וכן (סוטה ז.) הרבה יין עושה. ומי שעל ידי היין נפתח פיו לומר שירה בודאי נתיישר לבו וגם הלב כסיל נעשה טוב והוא טוב לבב והוא מה שאמרו זכה משמחו.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת פקודי, אות ו)

...בא פרשת סוטה שלא יפחד האדם בלבו אם אירע מכשול לפניו בלא ידיעתו מה שאין בידו להזהר כענין סתירת האשה עם אחר ונעלם מעיני אישה, כי גם על זה יש עצה על פי תורה להתברר העון על ידי שתיית מים המרים לברר הדבר. ואחרי זה בא פרשת נזיר שהוא ענין קדש עצמך במותר לך וכאמרם הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין וביחוד בימי הבחרות כמו שנאמר ואקים מבחוריכם לנזירים שדייקא אז נצרך לעשות גדרים לעצמו.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת נשא, אות ו)

ואחר מעשה יוסף לא שתו האחים ויוסף יין כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה צב, ה) על פסוק (בראשית מג, לד) וישתו וישכרו עמו, דעד אז לא שתו, על דרך הרואה וכו' יזיר עצמו מיין, שראו קלקול שגרם החשק לישב בשלוה.

(רבי צדוק מלובלין, מחשבות חרוץ, אות יט דף פא ע"ב-ע"ג)

מצינו (עירובין סה.) לא נברא יין כו', ולשלם שכר לרשעים. והיינו שרצון הרשע למלא תאותו והיין מסייע לו לתאותו כמו שאמרו (יומא עה.) הנותן עינו בכוסו עריות כולן דומות עליו כמישור העולם כולו דומה עליו כמישור. ואיתא (סוטה ז.) שאומרים לה הרבה יין עושה, וכן אמרו: הרואה סוטה בקילקולה יזיר עצמו מן היין.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת ויגש, אות ט)

ועיקר הקדושה הוא קדושת הברית... והנזיר נקרא גם כן בתורה קדוש, ועיקרו לפי שנזר עצמו מיין שהוא גדר ערוה, דהרבה יין עושה, כדתנן בסוטה (ז.), ושם: הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מהיין... וכן גידול הפרע לגלחו לשמים מציל מפחיזות היצר בהרהורים, כמו שאמרו בעובדא דנזיר (נזיר ד ע"ב).

(רבי צדוק מלובלין, ישראל קדושים, אות א)

...בשערו שהם למעלה מהקדקוד בדמות כתר על הראש, כמו שנאמר בנזיר (במדבר ו', ז') נזר אלהיו על ראשו, על ידי שהזיר עצמו מהיין שהוא לגדר ערוה, כמו שנאמר בריש סוטה הרואה סוטה בקלקולה יזיר וכו', ומשום דהרבה יין עושה כמו שאמרו שם (ז.), ועל כן נקרא קדוש וזוכה להשגת נזר אלהיו, יחוד שם שמים עליו, בהשגת שורשו הנעלם שלמעלה מהשגת אדם, שהוא חלק אלהי ממעל, והוא שם אלהים המורה דין, כי כן השערות רומזין למדת הדין כידוע.

(רבי צדוק מלובלין, ישראל קדושים, אות ו דף כו ע"א-ע"ב)

ולדעת רז"ל שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, נקט לשון תשטה כי היין מבלבל שכלו של אדם, כמ"ש "זנות ויין ותירוש יקח לב" (הושע ד, יא)... ולולא מסתפינא לומר דבר חידוש אשר לא שערום ראשונים, הייתי אומר כי תשטה בטי"ת כמו תשתה בתי"ו, כי ט' מתחלפת בתי"ו באותיות דטלנ"ת... כאילו אמר "כי תשתה אשתו יין ושכר" המרגילים לערוה. ולדעת האומר שהוא לשון שטות, היינו לפי שהיין יקח לב עד שאינו יודע להבדיל בין קודש לחול, כמ"ש "יין ושכר אל תשת" וגו' (ויקרא י, ט-י).

(כלי יקר, במדבר פרק ה פסוק יב)

תאות האכילה ותאות המשגל אחיות הנה, שגם בכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה שם נאמר קדושה... וזה מביא לזה, כמו שאמרו (ברכות לב ע"א) "מלא כריסי זני בישי". ובסוטה [ז.] הרבה יין עושה, ובפרק תפילת השחר: לא תרוי ולא תחטא, ובקידושין (מ ע"א): דעביד הא אכיל הא, כי הכל אחד. ומכונה גם כן בשם אכילה, "כי אם הלחם אשר הוא אוכל", "אכלה ומחתה פיה"... ואמרינן בריש סוטה הרואה סוטה בקלקולה יזיר כו', רוצה לומר שכשיראה קלקול תאוה זו, ישים לב להתבונן גם כן על קלקול השניה רעותה, לגדור עצמו ממנה ויזיר כו'.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, בראשית (בסופו) קונטרס עת האוכל, אות ב)

כשרואה איזה עבירה, אמרו בספרים יבין שיש בו שמץ מנהו, דלולא כן למה ראה. וזהו הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מיין - יבין למה ראה, אם אין בו עצם העבירה, יש בו שמץ המביא, דכמה יין גורם והראו לו שישוב. או יאמר: כשרואה קלקול היוצא מתאוה אחת של איסור, יבין גם כן לכל התאוות, ואף של היתר, כי הכל אחד.

(רבי צדוק מלובלין, קומץ המנחה, חלק ב, אות ב)

הגם שבפשיטות ניחא שהיין מביא לידי ניאוף, ויין עמוני של שטים לעד, מ"מ הלוא יש ויש כמה עוברי עבירה שאינם שותים יין כלל. אך יש לומר כי שלשת הדברים שבנזיר, יין ותגלחת וטומאה, אינם דברים שכ"כ קשים לאדם ואין היצה"ר כ"כ מחמדתן, ואין רבותא ושבח כ"כ לאדם הנזהר מהם, ומהו הרעש הגדול שנקרא קדוש... אך כלפי שנאמר בענין סוטה הנקראת בשם זה בגלל הנטיה מדרכי הצניעות, משום שכל הרע כבר, שלעומת שפורש מן היין שמשבש כוונת הלב, זוכה ללב מבין וזוכה לבינה, ולעומת שפורש מטומאת מת שהוא ענין טמטום והעדר החכמה, כמ"ש (איוב ד) ימותו ולא בחכמה זוכה לחכמה, ולעומת שפורש מתגלחת שהוא ענין להתנאות ולהתגאה, כבש"ס נדרים (ט' ע"ב) ופחז עלי יצרי ובקש לטרדני מן העולם אמרתי לו רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך וכו' העבודה שאגלחך לשמים, זוכה לעומתו לענוה שהיא מדה גבוהה מהכל, ומה שעשתה החכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסולייתה, כי הענין האלקי ששורה עליו לעומת פרישתו מג' הדברים אלו הם מושכים אותו ממצוה למצוה, עד שיזכה למעלות הרמות הנ"ל, והוא ממש היפוך ענין סוטה. ע"כ הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין.

(שם משמואל, פרשת נשא, שנת תרע"ד [ובקיצור בשנת תרע"ב])

...שפירש הרב בעל עקידה הא דאמרו ז"ל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, היינו שאצל סוטה בקלקולה רואין נס מפורסם וגורם רגש הנפש, ע"ז מזהיר שבל יסתפק בזה ויחשוב שאין צריך לשמירה ואזהרה לסייג, אלא אז דוקא, בעוד הנפש מתפעלת, היא העת לעשות לעצמו גדרים וסייגים.

(שם משמואל, חלק המועדים - סוכות ליל ב' שנת תרע"ז [ובקיצור בחלק המועדים - מוצאי יוה"כ שנת תרע"ג])

יחש נפלא יחש לבנ"א זה עם זה, עד שפעולות ומנהגים של השדרה היותר רחוקה מקצה מזה פועלת איזה רושם גם על האנשים הרחוקים הרבה משדרה זו, ועומדים מן הקצה מעבר מזה, עד שברבות קלקולי המדות ופריצת גדרי התורה והמוסר, גם במערכה השפלה שבעם לפי ערכה, צריך להוסיף אומץ ולבצר מעמד מוסרי באופן היותר נעלה גם העומדים ברום המעלה. כי אין מעצור לרוח האדם, שע"י הרבה מיצועים שבדרכי החיים השונים, יהיו פוגשים גם במי שעומד במצב רם ורחוק, אותן הרוחות הרעות המתהלכות בין הירודים, שבמצבם הוא רחוק ממנו מאד. ובזהירות כזאת של שמירת הגנה והתפשטות מחלה נפשית קודם שתוכל להגיע, ישמר עם, עד שעם המרחק שבין העלולה להיות סוררה, לערכו של האיש העלול לפי טעמו הטוב להיות איש קדוש שנזר אלקיו עליו בנזירות, מ"מ כ"כ יש יחש ומעבר משולב בין שדרות בנ"א ביחש להעברת המחלות הרוחניות, כמו להמחלות המתדבקות החומריות, עד שכל הרואה סוטה בקלקולה, ראוי לו להיות שם על לב שדור כזה צריך כבר להיות מתוקן בעצה על דבר תכנו המוסרי, שאחת מאלה היא הנזירות מן היין.

(עין איה ברכות פ"ט סי' שיז)

העבודה היא אינה בתחום העבירה, אלא הרחק ממנה, בשדה ההיתר הגמור. שם לא נושבות רוחות שטות מסוכנות, ואפשר לפעול שם גדולות ונצורות בכבישת היצר.

(שיחות מוסר, מאמר כא פרשת וישב תשל"א, עמ' צב במהד' תשס"ב)

בעל לשמוע בלמודים מפרש "בקלקולה", דהוראת קלקול הוא תמיד בדבר שהיה ראוי להיות כתיקונו ונתקלקל, והיות שהאשה נבראת להיות לעזר לבעלה, ואשה זו קלקלה עזר בעלה ואוהבת זרים, לכן הרואה קלקולה זה יזיר עצמו מן היין, דגם הוא נברא לשמח הנפש לשלמות הנרצה, והשותהו להשתכר בו מקלקל תכונתו הטובה, והוא כמו קלקול הסוטה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

אם הוא רואה שאחת המדות הרעות מקננת בו והוא נכשל בה תמיד, אם יצרו תוקפו ואינו מצליח לנצחו בלימוד תורה ובדרכי נועם, אז עליו להשתמש באמצעים חריפים, אז עליו להרחיק לכת לצד הקיצוני. אם, למשל, כילי הוא מטבעו, צריך הוא לאחוז במדת הפזרנות ולבזבז את ממונו למען יעמוד סוף סוף על הדרך האמצעית.
ואם חלש הוא להתגבר על מדותיו, יזכיר לעצמו את יום המות שלא ישאיר בו שום דבר מכל החביב לו עתה. ואם גם זה לא יועיל - "ימית את עצמו" כמו שהשיבו חכמינו, חכמי הנגב לאלכסנדר מוקדון על שאלתו: "הרוצה לחיות מה יעשה?" (תמיד לא). והנזירות שדברה עליה התורה היא אחת האמצעים של המתת האדם את עצמו בעת התגברות יצרו עליו.
"למה נסמכה... יזיר את עצמו מן היין". אין הכוונה כאן לסוטה סתם, שאם כן נמצאה התורה מחייבת את כל בן ישראל בנזירות, כי לא יתכן שלא תמצא תמיד סוטה אחת בתוך כלל ישראל. אולם הכוונה היא: אם תשטה אשתו של האדם, אם התאוות המגונות ופריצת גדרי המוסר פגמו בו בעצמו ובביתו, אז ימהר לנקוט בדרך הקיצונית של הנזירות.

(רבי זאב גולד, ניבי זהב פ' נשא עמ' שמד)

[יש מי שנוזר מתוך יראת ה', מפני שהוא מפחד שישתה יין ולא יהיה לו שכל להילחם נגד יצה"ר. רצוי שישמור את עצמו בהתלהבות ויראת שמים למשך כל הזמן שנדר. על זה אומר ספרי (פרשת נשא פיסקא כה): "נדרו תלוי בנזירותו ולא נזירותו תלויה בנדרו", שלא יהיה מצב שעובר חלק מהזמן של הנדר ואז הואמתחרט, מצפה שסוף סוף ייגמר זמן נזירותו ואז יוכל לשתות יין, והוא מקיים את נזירותו מחוסר ברירה. זה נקרא שנזירותו תלוי בנדרו, וזה קיום שלא ברצון, ואינו רצוי].

(רבי יעקב אריה מראדזימין, ביכורי אביב, דף מה ע"א) לטקסט

[למה כתוב "הרואה", ולא נאמר שכל אדם יזיר עצמו מן היין כדי שלא יבוא לידי עבירה? אפשר להסביר ע"פ מה שכתב הבעש"ט שמי שרואה מישהו עובר עבירה, הוא סימן מן השמים שהוא עצמו עשה דבר דומה, וזה יזכיר לו לעשות תשובה, כי כל מה שנברא בעולם בא ללמד את האדם על עבודת ה' שלו. לפעמים יצה"ר טמון באדם ואינו מרגיש אותו. לכן ה' זימן לו לראות את העבירה של הסוטה, כדי להזכיר לו שעשה דבר דומה, ושהוא צריך לשוב בתשובה על כך.]

(רבי יעקב אריה מראדזימין, ביכורי אביב, דף מה ע"א-ע"ב) לטקסט

[הרבה פעמים האשה מגיעה לזנות באשמת בעלה, שהוא מתארח לחברה עם אנשים שותי יין, והאשה נשארת לבדה בבית, ואנשים זרים יתרגלו לבוא אליה, או שבעלה יביא לביתו אנשים כאלו לשתות יין, וזה גורם לה לחטוא. ולכן "הרואה סוטה בקלקולה" - שמבין מה הגורמים שהביאו לכך, יזיר עצמו מן היין, כדי שאשתו לא תפול לחטא בגלל זה. ולכן אמרו (סוטה כח ע"א) "בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו, אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו" - אם יש לאיש חלק בחטא שלה, שהוא גרם לה, אין המים בודקים אותה, כי היא אינה אשמה.]

(רבי זאב וולף מישעל, דברי חכמים, עמ' 109) לטקסט

[יין ונשים מעבירים בני אדם על דעתם, שמביאים להוללות ולירידה. (עמ' 141) בזה יש לפרש את המדרש (בראשית רבה פרשה נא סימן ט): "אין כל שבת ושבת שאין קורין בה פרשתו של לוט" - אצל לוט היו יין וזנות, וכל שבת הדרשנים דורשים שיש להתרחק מיין ונשים, וזה מעורר את האסוסיאציה לל לוט, כאילו קוראים בפרשתו.]

(רבי זאב וולף מישעל, דברי חכמים, עמ' 140-141) לטקסט

וליתני סוטה והדר ליתני נזיר

בזמן שאין האיש מנוקה מעוון, אין המים בודקים אשתו [לקמן כח ע"א] [ולכן תני נזיר ואחר כך סוטה, עיין ריש סוטה, כלומר שיהיה הוא תחילה מנוקה מעוון].

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות נח)

כי הוה פתח ר"ל בסוטה

עוד השאירו בבבלי ענין הפתיחה, אשר נהגו הדורשים בארץ ישראל, כמו שנמצא לפנינו במדרש קינות ובמדרש אסתר ומדרש רות פתיחות שונות דמר פתח לה פתחא לההוא פרשתא מהכא, ומר פתח מהכא... וכן מצינו: כד פתח רשב"ל בפרשת סוטה אמר... זולת אלו הנזכרות לא תמצא זכר לפתיחות בתלמוד, מפני שהפתיחות היו רק נאותים לשעתן, לצורך הדרוש, ובעלי התלמוד לא ראו הנחיצה להכניס אלו הפתיחות בתלמוד והספיקו עצמם רק במקומות מעטים לזכר, למען יחקק לדור אחרון כי יבא, כי כן נהגו הדרשנים הקדמונים.

(מהר"ץ חיות, מבוא התלמוד, פרק כו [כל ספרי מהר"ץ חיות ח"א עמ' שלג])

כי הוה פתח ר"ל בסוטה אמר הכי אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו

כד פתח ריש לקיש בסוטה - הוי קשה ליה הסמיכות למתנות כהונה. אמר אין מזווגין לאדם אשה אלא לפי מעשיו, והוא עיכב מתנות כהונה, אף דאחר ימלא פיהו חצץ ד"קדשיו לו יהיו", כן אשתו תשטה למלאות תאוותה, אף דאחר כך "וצבתה בטנה", כפי מעשיו.

(רבי צדוק מלובלין, קומץ המנחה, חלק א, אות נח)

"איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל" וכו' - הסמיכות לפרשה דלעיל, פירש רש"י, דאם לא יתן לכהן מתנותיו סוף שיצטרך לו ע"י אשתו סוטה. והנה ריש סוטה: כד פתח ר"ל בפ' סוטה אמר אין מזווגים לו לאדם אלא לפי מעשיו, ופריך הא מלאך מכריז בת פלוני לפלוני, ומתרץ כאן בזיווג ראשון וכאן בזיווג שני, וידוע פירוש האר"י זצ"ל על זה. אמנם הא דמדייק כד פתח ר"ל בפ' סוטה, ולמה דוקא כד פתח? ונראה דלכאורה קשה, הא דרשינן (סוטה מז ע"ב) "ונקה האיש מעון" - דוקא כשהאיש מנוקה מים בודקין, וא"כ הוא צדיק והיא רשעה, ואיך י"ל דמזווגין עפ"י מעשיו? אמנם לפירוש רש"י הנ"ל דמיירי שעיכב תרומות ומעשרות, ואין זה בכלל עון שאין המים בודקין, א"כ אתי שפיר כד פתח בפ' סוטה, דכתיב לעיל מיניה "ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה", עי"ז הבין דשפיר משכחת לה דאין מזווגין לו לאדם אלא לפי מעשיו, ואפ"ה המים בודקין.

(רבי משה סופר, תורת משה, במדבר פרק ה, יב)

בעל חתם סופר מעורר על הלשון "כי הוה פתח" - איזו שייכות יש למאמר זה לפתיחה. וכתב הוא כי לכאורה קשה, כאשר אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו, וכאשר חטאה היא אז גם הוא רשע, וכאשר האיש אינו מנוקה מעוון אין המים בודקים אותה [לקמן כח ע"א]. אולם כאשר פתח ר"ל בסוטה, היינו בפרשת סוטה (כפירוש רש"י), דכתיב לעיל מיניה "אשר יתן לכהן לו יהיה", שמזה למדו חז"ל שהמעכב מעשרותיו סופו שיצטרך לכהן [ברכות סג ע"א], הבין דשפיר משכחת לה דאין מזווגין לו לאדם אשה אלא על פי מעשיו, שגם הוא רשע, שמעכב מעשרותיו, אולם חטא זה אינו מעכב שיבדקו המים אותה, כי כל הענין של סוטה בא לו בשביל חטא זה.
בעל ילקוט סופר כתב, שמאמר זה אינו סותר את מאמרם על הפסוק "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא" - "זו אשה" [ברכות ח ע"א], נראה שמהני תפלה, כי אף שמזווגין לאדם אשה על פי מעשיו, מ"מ מה שלא תספיק הזכות יכול אדם להשיג ע"י תפלה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו

ראה בס' חסידים סי' שעג שהאריך בענין זה, וכתב כי הזיווגים מן הבורא, והבורא זיווג הזיווגים כפי הדעות, כי כפי דעת שמשון זיווג לו נשים, וכתיב "כי מה' היא" (שופטים יד, ד), ולפי דעת יהורם זיווגו לו מבית אחאב וכו'. וראה מקור חסד אות ט.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

ע' זהר לך צא, א: הכי הוא וודאי כו', ויחי רכט רע"א: מהו אשה משכלת כו', תקו"ז תי"ד (ל רע"ב): זכה עזר בת זווגיה כו', ועי' שוחר טוב פ' קכד, ויעוין בתשובות הרמב"ם (ליפסיאה) סי' קיט, ובס' שבילי אמונה נתיב ג.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

[המדרש (בראשית רבה פרשה ס סימן י) אומר: "ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר מהיכן יצא, רבי יהושע בר נחמיה בשם ר' חנינא בר יצחק מהר המוריה יצא, ורבנן אמרי מהיכן יצא ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ה'". ופירש מתנות כהונה, שהדעה הראשונה היא "מהר המוריה" - ששם נגזר הזיווג, שאחרי פרשת העקידה נזכרה לידת רבקה, והדעה השניה היא שהזיווג נגזר רק כשבא אליעזר לחרן. ושני הפירושים מתאימים למאמר שמזווגים לפי מעשיו ולא ארבעים יום לפני יצירת הוולד.]

(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' ז) לטקסט

אין מזווגין לו לאדם אישה אלא לפי מעשיו וכו' שנאמר כי לא ינוח שבט הרשע

וראה והבן המאמר הזה שאמרו שאין מזווגין לו לאדם אלא לפי מעשיו, שכן הדין נותן, משום כי "לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים", הוא השבט שנאמר בו "והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם" [שמואל ב ז, יד], ואין ספק שאישה רעה שהשטן משטין אותה לשטות תחת בעלה ולזנות, ולכך נקראת סוטה באמת.

(רבי טודרוס הלוי אבולעפיה, אוצר הכבוד כאן)

א"ר תנחום כל השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה וכו' [יבמות סב ע"ב], כי בזיווגא דדוכרא ונוקבא אז שותף השלישי אתחבר עמהם, והוא מזלא דע"ק והוא כלל ג' ראשונות, שהם חכמה בינה דעת דיליה, ושמחה הוא בבינה ששם יין המשמח וסוד עוה"ב בבינה... וברכה הוא בחכמה ששם רבו דברכאן... וטובה בדעת (וזה שאמרו בריש מס' סוטה אין מזוגין לו אשה וכו' שנאמר כי לא ינוח שב"ט הרשע וכו', והוא ר"ת שמחה ברכה טובה והבן), שטו"ב הוא שמא דגושפנקא שבדעת.

(רי"א חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים) יבמות סב ע"ב)

כי הוה פתח ר"ל בסוטה אמר הכי אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו וכו' וקשין לזווגן כקריעת ים סוף שנאמר אלקים מושיב יחידים ביתה וכו' והא אמר רב יהודה אמר רב, ארבעים יום קודם יצירת הוולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני... הא בזיווג ראשון הא בזיווג שני

ועם זה יובן בנקל המאמר... אשר אמר ריש לקיש כי פתח בסוטה, ונסתכל בגנאים המשיגים אותה מהדופי ומכשול האסור הנטפלים אליה, אשר טוב לפני האלהים ימלט ממנה, וחוטא ילכד בה, גזר ואמר שאי אפשר שדבר כזה אשר הוא כל כך קרוב אל הצלחתו האמיתית לקרב או לרחק, שתהיה לו רק מצד מעשיו המיוחדים אליו מצד בחירתו, אשר הצלחת האדם דבקה בהם. ולזה אמר רבה בר בר חנה וקשה לזווגן כקריעת ים סוף. ירצה, שכמו שקריעת ים סוף והדומה לו הוא ענין נסיי, עשאו האלהים כנגד המנהג הטבעי, להשכיר ולהעניש לבעלי הבחירה, כן הוא מהראוי להכריח איזו התחלה טבע או מזל, שימצא בענין הזה להושיב יחידים ביתה כפי מה שיחוייב מפעולות הבחירה על דרך השכר והעונש, אם להמציא הטוב אל הראוי אליו, או למנעו מהבלתי ראוי. וזהו דבר שלא יספק עליו שום בעל שכל כלל.
ומכאן סתירה גדולה למאמר האומר, ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצא ומכרזת בת פלוני לפלוני. שאיך יתכן שדבר אשר כזה יימשך כפי מה שיזדמן בעת התולדה, ולא יועילו לו מעשיו או יזיקו. וגם במה שתרץ באומרו כאן בזיווג ראשון כאן בזיווג שני, למה תהיה כזאת בשום זיווג מהם, דמה לי ראשון ומה לי שני, ומי שלא נשא אלא אשה אחת הנה יקבל בזה עוול גמור. ועוד שהרי אמרו ז"ל כל שמתה אשתו ראשונה בימיו כאלו חרב בית המקדש בימיו ופסיעותיו מתקצרות ואור חשך באהלו ועצתו נופלת (סנהדרין כב ע"א)... אלמא הראשונה עיקר. ועוד אמרו: לכל יש חליפין חוץ מאשת נעורים (שם), ויותר ראוי שיאמרו כל זה על השנייה המזווגת לו לפי מעשיו הטובים, אשר היא ראויה לו באמת. והלא באברהם ושרה כי היו הזיווג המשובח, נאמר: הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו וכו' (ישעיה נא). וביצחק ורבקה נאמר: היא האשה אשר הוכיח ה' (בראשית כד), נראה כי הוא יתברך המזווג אותם והמחברם. והנה לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם על פי מעשיהם הטובים ותפלתם זכה, וכמו שנאמר: על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא - זו אשה (ברכות ח ע"א). ואם הגזרה אשר נגזרה בעת היצירה אמת הוא, חריצות המעשים שקר, ותפלת הצדיקים הבל וריק, חלילה חלילה.
רק כוונתם במה שאמר כאן בזיווג ראשון כאן בזיווג שני, היא אל שני מיני הזיווגים אשר היינו עליהם, כי הקודם מהם אצל הטבע, והוא חיבור החומר אל הצורה הנמצא בכל איש ואיש, שעליו נאמר: זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם [בראשית ה, ב - הוא אשר קראוהו זיווג ראשון. אמנם הזיווג המפורסם אצל האנשים אשר יעשה במלאכה, "כי יקח איש אשתו", הוא הזיווג השני, כי הוא המאוחר אצל הטבע ואשר הוא שני לכל אדם בלי ספק, וזהו אשר נאמר עליו שהוא נעשה בבחירת האדם ושיזמינהו לו האלהים כפי מעשיו. אמנם הראשון הוא אשר יחוייב מטבעו שיעשה כפי מה שיזדמן בו מכח הענינים שנתחברו בהוייתו, הן לטוב הן למוטב, והוא אשר מכריזין עליו קודם יצירת הולד, לפי שההכנות וההזמנות הפועלות בו אז הוא זמנם, ואם יזדמנו להיות טובות מכל צדדים הרי הוא זיווג טוב ונחמד מאד, כמו שכתב החוקר (פ"י מהמאמר הג' מספר המדות) וזה לשונו: ואשר כפי האמת יתאוה הטוב יהיה מולד טוב, ואשר יהיה לו בטבעו במולדו יהיה זה דבר גדול וטוב מאד כו'... ועל כן באמת שלם מאד ואמתי יהיה מולד הטוב, ע"כ. ובמאמר הי' (פרק יד) אשר הוא בטבע גלוי הוא, כי אין היכולת בנו כי אם לאיזו סיבה אלהית, וזהו כאשר הם טובים המזל. והוא מאמר שלמה: אשת חיל מי ימצא כו' (משלי לא). ואם יזדמנו אז סיבות רעות ומזיקות כפיהם, יהיה הזיווג ההווה אז רעוע ומקולקל, וכמו שאמרו ז"ל: האי דבצדק יהא גבר צדקן, האי דבמאדים יהא גבר אשיד דמא כו' (שבת קנו).

(רבי יצחק עראמה, עקידת יצחק, פרשת בראשית, שער ח, דף סג ע"ב)

כי פתח ריש לקיש בסוטה אמר הכי: אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו, שנאמר כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים. אמר ר' יוחנן: וקשה לזווגן כקריעת ים סוף, שנאמר מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים וגו'

...שאמר בראש הפרק: כי פתח ריש לקיש בסוטה אמר הכי... מוציא אסירים וגו'. ויש להרגיש: אם סברת ר"ל היא מוצאת מפסוק כי לא ינוח שבט הרשע, מה לו להסמיכו בדרשו בסוטה, שאין ממנה ראיה של כלום. ולמה אמר כן "כי פתח", דמשמע מיד הפתיחה, ולא אמר סתם "כי דרש ר"ל בסוטה". ומה טעם על זה "וקשה לזווגם" וכו'.
אמנם ירצה כי ר"ל ע"ה בא לדרוש על פרשת סוטה, ובפתחו עמד מרעיד על פסוק ראשון, אשר הוא פתח השער, כי מצאו מוקשה, באמרו "איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל", כי מלבד כפל המעילות, היה לו לסמוך יחד ולומר "ומעלה מעל בו", כמו "נפש כי תמעול מעל" (ויקרא ה, טו). וכן בכפל "איש איש". ומזה הבין כוונת הכתוב, שהוא כקורא תגר ומקנטר אל האיש הבליעל, שגורם בעוונו שתפול בחלקו הרשעה. וזה הוא טעם כפל "איש איש", כמתרעם ממנו, והוא, כי כשראינו אשתו של זה שתשטה ותמעול, להרע מעשיה בפריצות שלא כדרך הצניעות, הלא הוא לפי שהוא מעל, ג"כ יש לו מעל, והוא גרם לעצמו שתזדווג לו אשה רעה כזו דומה לו ברשעות, שאל"כ לא היתה באה לרשותו. וא"כ, מיד כשפתח ר"ל בסוטה, בהתחלת פרשתא בפ' ראשון, אמר שיש בו זו הכוונה, שאין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו, כי בלאו הכי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, נמצא א"כ שהם דומים, צדיק עם צדקת ורשע עם רשעה.
ולהיות ההזדווגות הטבעי מבוא גדול במדות... ימשך שבהיות זיווג זה בדומים במעשיהם, א"כ הם ג"כ דומים ושוים במזגם וטבעם. וכבר נודע מה שפירשו על פסוק "אעשה לו עזר כנגדו" (בראשית ב, יט) שכדי להוליד צריך שלא יהיו שניהם שווי המזג לגמרי, כי אם יהיו הוא והיא נוטים אל הקרירות או אל החמימות אל היובש או אל הליחות, לא יוכלו להוליד אם לא יהיו ביניהם התנגדות מה עד שיהיה האחד פועל והאחד מתפעל. ואם אלו הם שוים במעשיהם, וממילא הם ג"כ ממזג אחד, איך יבנו בית ויולידו בנים שהוא נגד הטבע המורגל? לכך אמר רבי יוחנן שהוא קשה לזווגן, שנראה שאין זיווגן עולה יפה להחיות זרע ע"פ הטבע, אלא הוא יתברך מתקומם על הטבע ומזווגם ובונה להם בית. עם שכפי המרוץ הטבעי היה להם להיות יחידים וערירים בלא ולד, הקב"ה בכחו מושיב היחידים האלו שיהיו בית ומשפחה ויולידו בנים ובנות, שהוא כעין נס קריעת ים סוף, שהציב מים כמו נד, והכריחם הפך טבעם שהם ניגרים.

(רבי עזריה פיג'ו, בינה לעיתים, חלק א, דרוש ד לשבת תשובה [דרוש יא במהד' מישור])

אין מזווגים לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו שנאמר כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים וכו' וקשה לזווגן כקריעת ים סוף שנאמר אלקים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות וכו' בת פלוני לפלוני וכו' הא בזוג ראשון הא בזוג שני

כיוונו בזה לסוד עמוק, והוא מ"ש בתיקונים (דף קיז ע"א): ואם תליא במזלא עילאה אפילו דעביד כמה זכוון לאו בזכותא תליא מילתא וכו', אר"ש וכו' אבל אם אחרת יקח לו - אם ההוא רוחא ייתי בגוף אחרא דהא לאו איהו מינה, מה כתיב ביה קיימא ליה שעתא תמן ואיהיבת זוגיה דאתגלגלת עמיה, אם לא קיימא ביה שארה כסותה ועונתה לא יגרע וכו', ושם בפנים (דף קטז ע"א) זכאה איהו מאן דקיימא ליה ולא דחיקא ליה שעתא, כמה דאוקמנה כל הדוחק את השעה שעה דוחקתו וכו'. ועיין בביאורי רבינו שם, דהאדם עיקרו הוא רוח שבו, ונפשו הוא בת זוגא דיליה, ובגלגול ראשון שבא לעולם אז אם זוכה לתקן הוא יוצא בבת זוגו, נפשו היוצא בשעה המיוחדת לו, ואז הוא צדיק וטוב לו. אבל בגלגולא, הרוח מתגלגל והנפש אינו מתגלגל, כמ"ש (קהלת א, ד) והארץ לעולם עומדת, ואז יוצא בשעתא דלאו דיליה ושעתו נוטל אחר. ורק אם ירשיע אחר אז יזכה לשעתו, והוא מ"ש (חגיגה טו ע"א) זכה נוטל חלקו וחלק חבירו וכו'. ואם יש לו זכות גדול, אז בת זוגו מתגלגלת עמו - יעו"ש באריכות. והוא מ"ש כאן אין מזווגים לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו, שהוא מדבר בזיווג שני, ברזא דגלגולא, שאז צריך זכות גדול לזה שיזכה לבת זוגו. וע"ז אמר וקשה לזווגם כקי"ס וכו', שהוא תלוי ברחמים גדולים מסטרא דעתיקא כמו שהיה בקי"ס, כמ"ש מה תצעק אלי, כמ"ש בזוהר דבעתיקא תליא שהוא למעלה מן המזל.
וע"ז אמר אלקים מושיב יחידים ביתה וכו', ר"ל למי שנשאר יחיד, שאיבד בת זוגו, אבל בזיווג ראשון, שעדיין לא נתגלגל, אז זוכה בקל לבת זוגו המיוחדת לו בשעתו. והוא מ"ש בת פלוני לפלוני, שהנפש יוצא לפי השעה, והרוח לפי העולם, לפי שרשו בגוף שממנו כל הרוחות, והם זכר ונקבה ממש.
עוד יש בזה סוד עמוק, והוא מ"ש בהיכלות פ' פקודי (דף רנה ע"א): אלין אנון דקיימין בקיומא, דאנון דאתנסיבו במתקלא דכורין ונוקבין דא עם דא, ואלין אקרון מאזניים, וע"ז כתיב במאזנים לעלות וכו', כל אנון דשקילין דא עם דא ולא שקיל דא יתיר מן דא וכו'. וביאר רבינו הגדול בפירושו שם, שסוד עיקר זיווג של איש ואשתו הראוי הוא כשהם בסוד מאזני צדק שקילין דא עם דא, חסדים שלו עם גבורות שלה ומעשיהם ומדריגתם שוה. והוא מ"ש כאן שאין מזווגים לאדם אשה אלא לפי מעשיו. ומ"ש כאן בזיווג ראשון וכו' הוא בשרשם למעלה לפי מדרגתם, שם הם שווים, שקודם שנולדו אינם שווים לפי מעשיהם. וע"ז אמרו שקשה לזווגם, כי לא שכיח שיהיה דכר ונוקבא אח"כ שקילין במעשיהם. וע"ז אמרו מוציא אסירים בכושרות שהם בכי ושירות (עי' סנהדרין כב ע"א), דשירות הם גבורות שבחסדים שבדכורא, ובכי הם גבורות של נוקבא שהם דין גמור, והם ב' אשות של איש ואשה, והזיוג הוא לאתבסמא יחד. ופעמים שאין שווים, אם הנוקבא גוברת אז בכי, ואם דכורא גובר אז שירות. ולכן הוא קשה כקריעת י"ס, שאז היו משמשים ב' המדות ביחד בעת אחד, שבכל זמן מאזני צדק נוטין לימין או לשמאל, ואז היו שקולין כאחד, דין למצרים ורחמים לישראל. וכן הזיווג הוא להיות שקולים ב' המאזניים כאחד - כן הם תוכן דברי רבינו הגדול שם.
והוא מ"ש כאן מפסוק כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, שעיקר הוא לאתבסמא הגבורות ע"י החסדים, וזה אינו כי אם כאשר שקולים גבורות דידה עם חסדים דידיה, משא"כ אם הגבורות שלה מתגברים יותר, אז היא בסוד שבט הרשע, כמ"ש: זכה כנגדו לא זכה מנגדתו (יבמות סג ע"א), ר"ל שאם זוכה, אז מזווגים לפי מעשיו, היא כנגדו בשוה לו ממש, ואם לאו, מתגברים גבורות דידה יותר, אז היא מנגדתו. ומ"ש כאן בזיווג ראשון הוא לפי שרשם למעלה, וזיווג שני הוא למטה בעוה"ז, לפי מעשיהם.

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים) כאן)

אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו וכו' ב"ק יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני וכו' הא בזוג ראשון הא בזוג שני

בעל עוללות אפרים מפרש ענין זוג ראשון ושני באופן זה, כי ידוע שאף שנכרזה בת פלוני לפלוני, אם הזכר יעשה מעשה רשע שיתחייב מיתה בידי אדם, או יחטא ויתחייב מיתה למקום, או ימות בחטא אבותיו - בת זוגו תינשא לאחר. וכן בהיפך, אם הבתולות תאספו מן העולם בחטאן או בחטא אבותיהן, בן זוגו של כל אחת נשאר פנוי, וצריך לזיווג שני מאת הקב"ה, ואז מועלת התפלה שהזכירו חז"ל "על זאת יתפלל כל חסיד לעת מצוא - זו אשה" [ברכות ח ע"א]. וזו כוונת חז"ל באמרם כאן בזוג ראשון הוא ע"י "הבת קול", ואינו תלוי במעשים, אולם הזוג השני הנזכר, שנשאר הבן או הבת בלי זיווג ע"י חטא של חלק השני, או בסתם זוג שני שלקח איש אשה ומת אחד מהם, זיווג שני זה תלוי במעשיו של הזוג, וע"י תפלתו של כל אחד מהזוג נעשה הוא ונגזר במרום.
אצל סעודת הנשואין שלי עם זוגתי מזיווג שני, הרבנית הנכבדת מרת הינדל טווערסקי שתחיה, אלמנתו של הרב הצדיק המפורסם ר' לייבלי טווערסקי זצ"ל, אמרתי - בהבנת התירוץ שמה שאמרו "אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו" מיירי בזוג שני - דבר המתקבל, והוא: שהמלים "אלא לפי מעשיו" אין מובנן על פי מעשיו של האיש, כי באופן זה יקשה מדוע לא על פי מעשיה של האשה, אלא המובן הוא "על פי מעשיו של הזוג", כי היות שזיווג ראשון הוא בין אנשים צעירים, לכן מצד הזוג אינם נחוצים מעשים מיוחדים להבטיח האושר של הזיווג, כי המטיל שלום שהזכיר שלהע"ה, וכן הבנים הנולדים על פי רוב מן הנישואין, על ידם האושר של הנשואין בטוח, כי המה מבטלים אף החילוקי דעות שנמצאים לפעמים בין הזוג. אולם אם צריכים להתאחד איש ואשה באים בשנים בקשר הנשואין, שלא יולידו כבר בנים, והחום הטבעי נתקרר כבר אצלם, אז אושר של זוג זה הוא "לפי מעשיו", היינו עד כמה כל אחד מהזוג מקבל על עצמו לעשות מעשה, כלומר לבטל הרגיליות שהתרגל בהן מקודם לטובת הצד השני, בזה תלוי אושר של זיווג שני. וסיימתי שאנכי מקבל על עצמי לקיים מאמרי זה בפועל, ואם זוגתי השומעת דברי תקבלם ג"כ, אז בטוח אנכי בעזרת ה' שקשר הנשואין שלנו יהיה מאושר בכל פרטיו. והלוואי קיבלו מוסר היוצא ממאמרי זה כל האנשים ונשים שמזלם גרם לבוא לידי זיווג שני, אז מובטחני שהנשואין שלהם יהיו מאושרים (המלקט).
בעל ילקוט סופר כתב שלכן יצחק, כאשר נתעלה בקודש בעקידתו, לא היתה אשה שתהיה ראויה לו, ע"כ מהר המוריה יצאה ונולדה רבקה, לא כן אם לא היה נתעלה בעקידה, כבר היה זיווג שלו בעולם, שנכרז בשעה שנולד.
בעל ילקוט אליעזר מפרש זוג ראשון היינו זיווג ראשון, כלומר מה שמזווג ד', שהוא מ' יום קודם יצירת הוולד, אולם אם יהיה זיווגם באחדות ובשלום ויבלו ימיהם בטוב, זיווג שני זה הוא לפי מעשיו.
בעל אורח ישרים בשם בעל העקידה שער ח מפרש, שזוג ראשון הוא הגוף עם הנשמה... ובזה מובן מדוע מכריזים בת פלוני לפלוני ולא "איש פלוני לבת פלוני", כי בת הוא סמל של הנשמה, לכן מכריזים מקודם עליה שהיא העיקר.
ועל פי הפשט כתב שלכן מכריזים על האשה מקודם בת פלוני לפלוני, יען שהאשה היא חלק מהבעל, אחת מצלעותיו.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו וכו' וקשין לזווגן כקריעת ים סוף

בעל לשמוע בלמודים מפרש שמאמר זה נמשך אל מאמר הקודם "אין מזווגים לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו", היות שתכונת הטבע היא לאחד בנקל דברים ההפכיים כמו מים וקמח לעיסה אחת, אבל בדברים השווים כמו קמח וקמח או מים במים קשה לאחדם במוצק אחד, לכן בקריעת ים סוף שהיה נצרך לאחד המים להיות כנד היה קשה, וכן קשה לאחד הזיווג שהמה שווים לפי מעשיהם שיהיו לבשר אחד.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו וכו' וקשין לזווגן כקריעת ים סוף וכו' ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני וכו' לא קשיא הא בזוג ראשון הא בזוג שני

ובמסורה: "ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך" - "ולאדם", ג': "ולאדם לא מצא עזר כנגדו", "ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך", "ולאדם אשר לא עמל בו יתננו חלקו". וי"ל דהנה מבואר בזוה"ק (בפ' בראשית) שהקב"ה מזווג זווגין בת פלוני לפלוני, וכשאדם חוטא נסתלק ממנה בת זוגו ונזדווגה לאיש אחר, וכשזה האיש ישוב בתשובה זוכה לזיווג הראשון. וגם מבואר בראשונים שם שמחליפין לו בת זוגו מן השמים, ונותני' לו אחרת (בחטאיו), ולאחרת (היינו לא אותה שהכריזו עליו מקודם יצירתו בת פלוני לפלוני) כשיקחנה אז היא מושלת עליו. ועיי' ש"ס מו"ק (יח ע"ב): שמא יקדמנו אחר ברחמים... וזהו י"ל דאמרי' בריש סוטה: קשה לזווגן כקריעת ים סוף, היינו שיש להבין, דהן אמת דהידיעה אינה מכרחת הבחירה... על כן יש לו עוד בחירה לחטוא, גם אם נתנו לו מקודם זיווגו ההגון כשהכריזו קודם יצירתו, וכשחוטא לוקחים אותה ממנה, היינו קודם שישאנה (כנ"ל מזוה"ק). אבל מעיקרא מה קס"ד (בהכרזה) בעת שהכריזו לו בת זווגו? כי אם עפ"י הידיעה מקודם שיחטא, אז לא הי' שייך לו בת זוגו שאין הגון מעיקרא, ולמה הכריזו אותה לו? ואם לא הכריזו (את בת זוגו השני כנז') בהידיעה מקודם, ולא השגיחו במעשיו הרעים שיחטא אח"כ, א"כ למה השגיחו במעשיו הטובים מעיקרא להכריז על בת זוגו ההגון, היינו עפ"י מעשיו הטובים? וכן הוא הענין בקריעת ים סוף, שהי' המקטרג שר של מצרים מערער וצווח והקב"ה המליץ בעדם כי המה הולכים לקבל התורה, והלא לעומת זה אמר פרעה ראש הס"א של מצרים "ראו כי רעה נגד פניכם", היינו כוכב דם מחטא הידוע במדבר, וממה נפשך, אם ראו להם מקודם זכותם, הלא גם חטאם ראו, והי' להם לחשוב? אלא בע"כ שזהו הי' נס דקי"ס, שחשבו להם בידיעה מעיקרא הטוב שיעשו, אבל לא הרעה, וע"כ נצולו בקי"ס. וזהו הענין גם בזיווגו, שיכריזו שיחשבו מעיקרא בידיעה זו לו רק הטובות שיעשה, ולפי ערך זה יתנו לו בת זוגו ולא לפי מה שיחטוא. וזהו קשה לזווגן כקריעת ים סוף היינו שדומין בזה זל"ז. והענין אינו קשה לפני הש"י, כי לא קשיא קמי' כלום כביכול... רק לשבר את האוזן לפני בנ"א וגם לפני שרי המשפט (והמקטריגים) כי "מלך במשפט יעמיד ארץ", רק הוא ית"ש ברצונו יעשה כן מעיקרא לחשוב בידיעתו (כביכול) את הטוב ולא את הרע כנז'. וזהו י"ל מה דפרכי' שם בריש סוטה מהא דתניא אין מזווגין לו אשה אלא לפי מעשיו, ומתרצים: כאן בזווג ראשון כאן בזווג שני, היינו כוונת הגמ' כדברי הזוהר, וזווג שני היינו עוד קודם נשיאתו, מה שהחליפו לו ונתנו לו זווג שני היינו אחרת כנ"ל. וז"ש קשה לזווגן כקי"ס בזווג ראשון שחשבו לו מעיקרא בהכרזה רק מעשיו הטובים, משא"כ בזווג שני (לאחר חטא) לפי מעשיו (ולאשר חטא) יתנו לו אחרת קודם נשיאתו, כנזכר. וזה שאמר המסורה "ולאדם לא מצא עזר" (היינו "שלא מצא עזר" מכבר מה שהכריזו לו מקודם רק שהחליפו לו באחרת, קודם נשיאתו כנ"ל. אז הוא) "כנגדו" (כדאמרי' בגמ' לא זכה כנגדו. ואז הוא) "ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך" (היא מושלת עליו והוא מוכרח לשמוע בקול אשתו הלז. וכאשר תשאל אי' אפוא בת זוגו שהכריזו לו מקודם, ע"ז קאמר הכתוב) "ולאדם אשר לא עמל בו יתננו חלקו" (שנתנו בת זוגו וחלקו לאחר כנז').

(שו"ת מנחת אלעזר, חלק ד, בהקדמה)

אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו וכו' ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני וכו' לא קשיא הא בזוג ראשון הא בזוג שני

...דידוע דרובי הפעולות תתעצמנה בנפש ונעשה לה כטבע שנית, ע"ד שפי' בעקידה דברי חז"ל בריש סוטה שאין מזווגין לו לאדם אלא לפי מעשיו, ומקשה והא ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני, ומשני כאן בזווג ראשון כאן בזווג שני. ופירש העקידה, זיווג ראשון הכוונה על המזגו הטבעי שיהי' חם או קר, וזיווג שני לפי מעשיו הוא הטבע השני אשר נקנה לו מרובי הפעולות, ע"ד משל איש אשר הרגיל את עצמו לפזר צדקה ולחמול על דלים, נעשתה לו תכונה זו לטבע שני.

(שו"ת בית יצחק, יו"ד, צלעות הבית (בסופו), דרוש ג, אות ד)

אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו וכו' ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני וכו' הא בזוג ראשון הא בזוג שני

אמרו בסוטה דקודם יצירת הולד בת קול יוצאת "בת פלוני לפלוני"... והענין בת קול הוא מאמר ה' להנבראים, האישים העליונים. ומקשה: והא אין מזווגים לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו, וכיון שכבר נגזר איך יתכן בזה הבחירה? ופירש רש"י: ואם תאמר, הכל גלוי לפניו? הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים... אבל צדיק ורשע לא קאמר ליה, דאין זה בידי שמים, עכ"ל רש"י. התבונן עומק הקושיא, דעל ידיעת השי"ת אין קושיא, דידיעתו אינה מכרחת הבחירה, שאין ידיעתו נוספת על עצמותו, והוא היודע והוא המדע. רק על הידיעה הנתונה להנבראים שפיר מקשה, דאם כן כבר מכריח הבחירה, דידיעת הנבראים היא מתוספת והיא שלמות להם. וכיון שהנבראים ידעו זיווגו, אם כן הוא בהכרח, ומעשי האדם אינם בהכרח, רק ברצון המוחלט אחרי ידיעת השי"ת הבלתי מחייבת. ולכן אמרו כאן, כי כל זיווגו של אדם הוא מקודם היצירה, אשר כבר מפורסם גזירתו אצל האישים העליונים, ולא יאות בזה השתדלות בזיווג הראשון, כדאמר בריש סוטה. רק זאת אנו יודעים שכל מה שנודע אצל הנבראים היה נודע למשה, כי עליו נאמר (תהלים ח, ו) "ותחסרהו מעט מאלקים", והוא "איש האלקים" (דברים לג, א), ש"בכל ביתו" - המה כל הידיעות הנמצאות אצל הנבראים - "נאמן הוא" (במדבר יב, ז). ורק כי אמר (במדבר ט, ח) "עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם", הלא לא נאמרה עדיין מפומא דרחמנא, ולא היה ידוע להנבראים האישים העליונים דין נחלות דצלפחד. שצלפחד בעד "חטאו מת" (שם כז, ג), אשר אינו תלוי רק בבחירה, וטמון מכל הנבראים. ואם כן, דין נחלות דצלפחד נתחדש עכשיו, ונמצא דלא יתכן שיהיה נכרז זיווגן קודם יצירה ארבעים יום, שהלא זיווגן תלוי לפי דין הנחלה ש"לא תסוב נחלה ממטה למטה" (להלן פסוק ז). ואם כן, כמו שהיה דין נחלתן טמון בידיעת השי"ת, כן זיווגן הוא טמון בידיעת השי"ת, ולא הכריזה בת קול. לכן אמר "ואדני צוּוה בה'" - פירוש, בידיעה הטמונה אצל השי"ת בו בעצמותו, אשר איננה מכרחת הבחירה, אשר אינו מובן לשום נברא ידיעתו כאשר אינו מובן ומושג מהותו - "לתת נחלת צלפחד (אחינו לבנותיו), והיו לאחד מבני שבטי ישראל לנשים" (פסוק ג).
ולזה אמר השי"ת: הנה באמת "כן מטה בני יוסף דוברים" (פסוק ה). פירוש, על כלליות ישראל דבריהם נכונים. אבל "זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד לאמר, לטוב בעיניהם תהיינה לנשים" (פסוק ו), שמן הדין ראויות הן להינשא לכל מי שירצו, ולא עליהן נאמר הדין דהסבת נחלה, רק רשאיות להינשא לכל מי שירצו. אך הואיל ואין עליהן הדין דאיסור הסבת נחלה, אם כן כבר נכרז עליהן הבת קול קודם יצירה. ולכן "למשפחת מטה אביהן תהיינה לנשים", שככה נכרז קודם יצירה, שיהיו "למשפחת מטה אביהן", אבל לא מצד הדין. ונפקא מיניה שאם ימותו בני דודיהן, ויהיה זיווג שני שלא נכרז קודם יצירה, אז יהיה "לטוב בעיניהן לנשים", כי מצד הדין מותרות, ובת קול לא הכריזה, ואם כן ידיעת ה' אינה מכרחת הבחירה... ובאמת לפי מה דאמרו שם (קיט ע"ב) דקטנה שבהן לא נישאת פחות מארבעים שנה, ומצד הטבע אינן יולדות, רק נעשה להן נס. לכן לא היה עליהן הדין ד"לא תסוב נחלה", למאן דאמר דירושת הבעל דדבריהם, וקרא אהסבת הבן קפיד. דהדין אינו נאמר רק על פי הטבע, לא על פי נסיי, לבד הגזירה מהבת קול.

(משך חכמה במדבר לו, ב)

וקשין לזווגן כקריעת ים סוף

פלא הוא ענין מופלא ומכוסה משכל אנושיי, ובקריעת ים סוף כתיב "עושה פלא", כי על פי שכל אנושיי לא היה שום השגה מדוע יעברו ישראל בים ביבשה והמצרים יטבעו, כי היה קטרוג מה נשתנו אלו מאלו, ועל כן איתא בזוהר הקדוש (ח"ב נב ע"ב) דקריעת ים סוף בעתיקא תליא. ועל כן אמרו (פסחים קיח.): קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, וקשין לזווגן כקריעת ים סוף, היינו משום דחיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא [מו"ק כח ע"א], והיינו במדת "אין" שהוא מזל לישראל, והיינו שאנו דבוקים בהשורש גבוה מעל גבוהים ושם אין שום שליטה לקטרוג, והיינו עושה פלא למעלה מתפיסת שכל אנושיי.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, בראשית, לחנוכה, אות ג)

בקריעת ים סוף נאמר "ואתם תחרישון", ופירש בזוהר (ח"ב מח.) דבעתיקא תליא, והוא מזל העליון שאינו יכול להגיע לשם בתפילה, ועדיין לא זכו לתורה. וגם בני חיי ומזוני דלאו בזכותא תליא אלא במזלא, כמו שאמרו במועד קטן (כח.), אי אפשר להשיג בתפילה, ועל זה אמרו (פסחים קיח.) קשין מזונותיו כקריעת ים סוף, וכן קשה לזווגן כקריעת ים סוף, דהיינו בני... ואין מועיל עוד תפילה, רק על ידי התורה וקריאה באמת שהוא למעלה מהמזל.

(רבי צדוק מלובלין, מחשבות חרוץ, אות טו דף נט ע"ב)

וקריעת ים סוף להיות מבדיל בין מים למים הוא מסטרא דגבורה. וכמו שכתוב בשירה "ימינך ה' נאדרי בכח", שגם הימין נאזר בגבורה. ועל כן אמרו קשין מזונותיו כקריעת ים סוף, וקשה לזווגן כקריעת ים סוף, שייחסוהו לדבר קשה, כי מה שבא בכח וגבורה נקרא דבר קשה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, בראשית, מאמר קדושת שבת, מאמר ז דף כה ע"א)

וקריעת ים סוף דינא קשיא, ועל כן המשילו בכמה דוכתי דברים קשים לקריעת ים סוף, כמו בפסחים (קיח.) במזונות ונקבים. וריש סוטה קשין לזווגן כקריעת ים סוף.

(רבי צדוק מלובלין, ישראל קדושים, אות ח בסופו דף נג ע"ד-נד ע"א)

כבר כתבנו אשר השבת המים היה בעוד ישראל בתוך הים ונגזר הים לגזרים, שבחלק אחד "והעביר ישראל בתוכו", ובחלק אחר "וניער פרעה וחילו" וגו', ועל כן נקרא תמיד קריעת ים סוף בדברי חז"ל בלשון קשה, כמו שאמרו: וקשין לזווגן כקריעת ים סוף וכדומה, כל זה היה עיקר קריעתו שיהיה נקרע לחצאין, שיעשה חציו ים וחציו יבשה, דין ורחמים ברגע אחד, וזה קשה לפני הקב"ה, כמו שאיתא בזוה"ק שם: ניסא ודינא כחדא, ועיין שם (וירא קיג ע"ב) שהאריך בבחינה זו.

(באר מים חיים, שמות יד, כח)

יש להבין למה בפ' שלח ציוה הוא ית' להכות הצור, וכאן [במדבר כ, ח] לדבר. והוא כי הנה זה ודאי דהחוש מעיד דהכאה הוי על דבר הבא בקשוי, וצריך להכות ודבור מורה על דבר הבא בקלות בלי כובד. ואמרו חז"ל בכמה דברים דקשה כקריעת ים סוף. וכבר כתבו הקדמונים דאיך שייך לפניו קשה? אך כיון שהי' המידת הדין מקטרג למעלה, והקב"ה לא חשש על הקטרוג, זה נחשב לפניו ית' קשה, דעושה נגד קטרוג המה"ד. ולכך, להראות לישראל זה, כי אם קי"ס הי' קשה לפניו ית', אך זה נראה רק למעלה אבל למטה לא הכירו אם הי' זה בקשוי או בנקל. אבל בצור רצה הקב"ה להראות זה כי הוי בקשוי, כי יש מקטרג למעלה. לכך צוה להכות, להראות שהדבר קשה מכח קטרוג מה"ד, שהיו להם חטאים. אך כעת שמתה מרים וכיפרה עליהם, לא הי' להם חטאים ולא הוי קטרוג למעלה, לכך הוי בנקל, לכך די בדבור.

(רבי שלמה קלוגר, שו"ת טוב טעם ודעת, מהדורא תניינא, פתיחה, סימן ה)

שמעתי טוב טעם בשם הבעל שם טוב למה מותר לשנות בשידוכין, והוא לכאורה מבואר בגמרא (כתובות סו ע"א) מה שהחתן פוסק הוא מוסיף חומש... ופירש רש"י שדרך הנכנסים לבית הכלה לשום ביותר משויו לכבוד הכלה, ובאמת לא מצינו היתר לשנות לכתחילה מפני הכבוד בשום מקום, רק בשביל השלום מצינו שגדול השלום שהקב"ה שינה בו (יבמות סה ע"ב), וזה אם כבר נולדה קטטה בין אדם לחבירו או בין איש לאשתו. ואמר [הבעש"ט] שהוא כדי לתת חלקו דהס"מ, דקשה לזווגם כקריעת ים סוף והוצרכו לשחדם.

(רבי חיים עוזר הכהן, נחל אשכול, פרשת תולדות)

בזוהר (ח"ב בשלח נב, ב) כתוב: "אמר רבי יצחק, כדין כד אתנהיר כלא כחדא ועבד ימא נימוסין עלאין ואתמסרו בידוי עילאין ותתאין, ובגיני כך קשיא קמי קודשא בריך הוא כלא כקריעת ים סוף וכלא הכי אוקמוה" (תרגום: אמר רבי יצחק, אז כשהאיר הכל יחד, עשה הים החוקים העליונים, שנמסרו בידו העליונים ותחתונים, ומשום זה הכל קשה לפני הקב"ה כמו קריעת ים סוף, והכל אומרים כך), והעיר רבינו: "פירוש - כל הדברים שנאמר עליהם שהם קשים כקריעת ים סוף, מזונות - פסחים קיח, וזיווג - סוטה ב, הם מטעם בחינה זו".

(שיחות הרב צבי יהודה שמות עמ' 147 בהערה)

ברש"י: וקשין לפני המקום. ועי' זוהר לך כא, ב: קשין זווגין קמיה דקב"ה כו'; ויגש רז סע"ב: כל זווגן דעלמא קשין קמיה האי דרגא כו'; תרומה קע ע"ב, וילך רפג סע"ב. ועי' לך פה, ב, תולדות קלז, א, ויעוין בבראשית רבה ר"פ סח, ויק"ר רפ"ח, במדב"ר פ"ג, ו, מדרש שמואל פ"ח. ועי' בס' חסידים סי' שפג, תעג ותקכא. ויעוין בזהר נח עג, ב: קשי קמי קב"ה לאעברא ליה מעלמא עד לא מטי זמניה מקמי האי אחרא כו'. וראה לקוטי תורה למהרח"ו תהלים על הפסוק מוציא אסורים בכושרות.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

בעל אורח ישרים כתב לפרש מה שהמשילו חז"ל זיווגו של אדם לקריעת ים סוף, על פי מה שמובא במדרש תשובת ר"ע למטרניתא שהקב"ה בזווגו זיווגים עושה סולמות משפיל את זה ומעלה את זה, וידוע מה שכתבו המפרשים שלכן היה קשה להקב"ה קריעת ים סוף, כי "ורחמיו על כל מעשיו כתיב", והיה קשה להקב"ה לאבד אומה בפני אומה כי מעשי ד' כולם. והמדה הזאת נוהגת גם אצל זיווגו של אדם, כי הרבה פעמים משפיל הקב"ה לאחד ומרומם השני למען יתחתנו בניהם. וזה שהמליצו שקשה לזווגם כקי"ס, כי כמו אצל קי"ס היה קשה לפני הקב"ה לאבד אלו בפני אלו, כן קשה לפניו בעניני זיווג להוריד זה בפני זה, כי זה הוא נגד מדת טובו. וזו היא כוונת חז"ל קשים מזונותיו של אדם כקי"ס [פסחים קיח ע"ב], כי גם אצל פרנסה רואים אנו מדת הדין הזה, שלוקחים מן השמים ממון מזה ונותנים לזה, ודבר זה הוא נגד מדת טובו, שרחמיו על כל מעשיו.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

והנה נדרשתי לשואלני אחר מלחמת ששת ימים אם גדלות הנסים והנפלאות שהראה לנו הקב"ה כהיום, גדולימ המה כהנסים שהראה לנו במצרים, והשבתי להם כי המידה של גדלות הנסים נמדדת אצלנו לפי מדה שנזכה להמשיך בפועל בחיינו זכירת הנס, למשל הנס של קריעת ים סוף נמשך לעם ישראל עד היום. בר ישראל שמצא זיווג רואה בזה קריעת ים סוף, וכמאמרם ז"ל "קשה זיווגו של אדם כקריעת י"ס", אדם יגע ומצא מזונותיו רואה בזה קריעת י"ס, רבי פנחס בן יאיר כשהלך לפדיון שבוים אמר פלוג נהרא וכו' עד שחוה"ל שער הבטחון הגדיר ש"מדרגת הטבע אל האדם כמדרגת העבד אל אדוניו", וכל זה נמשך לנו ממה שזכינו לראות נסי מצרים, וזהו עיקר זכותנו.

(רבי אברהם יפהן, בס' אור תורה ומוסר, ירושליח תשכ"ח, עמוד י [כמובא בס' התקופה הגדולה, מהד' תשל"ב, עמ' תקנד-תקנה, ומהד' תשס"א, עמ' 300])

[קריעת ים סוף נחשב דבר קשה כי היה קטרוג של "הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז", וכשיש קטרוג קשה לעשות נס.]

(רבי יעקב אריה מראדזימין, ביכורי אביב, דף יד ע"ג) לטקסט

[יש טוענים שקריעת ים סוף היתה טבעית. אבל מי שמעיין קצת רואה שהיתה נס. וכן בזיווג, זה נראה טבעי, אבל מי שמעיין קצת רואה שהוא נס, כמו במעשה של המטרוניתא שרצתה לזווג כמה עבדים ושפחות ולמחרת ראתה שהתקוטטו.
ובזה יש להסביר את סמיכות פסוקי ברכת כהנים עם "ויהי ביום כלות משה" - רש"י מפרש "כלות משה" - שהיו ככלה הנכנסת לחופה, שנראה טבעי אבל הוא באמת נס. וכן ברכת כהנים, הכוונה שהברכות יבואו בדרך הטבע, אבל צריך לדעת שהכל בא מה', שהוא דרך נס, כמו שמסיים הפסוק "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" - להזכיר שהכל בא מה'.]

(רבי חיים בצלאל פאנעטה, דברי בצלאל, דף לב ע"ב) לטקסט

וקשין לזווגן כקריעת ים סוף וכו' ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני

"אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו" - נמסר במסרה: "בעל אשה" חד, "בעל האשה ונתן בפלילים". הנה קודם יצירת הולד מכריזין בת פלוני לפלוני, ואחר כך קשה לזווגם כקריעת ים סוף, ופירשו בזהר [ח"ב קע ע"ב] כי דנין אותו אם ראוי לכך שימסרו לו בת זוגו המיועדת לו מששת ימי בראשית, זכה לה נעשית לו עזר ונקראת על שמו אשת פלוני, מחוברת לו, באתר דבעלה אין לייחסה בשמה ובשם אביה רק על שם בעלה... וזה שנרמז "אם בעל אשה הוא", שאין לה ה' הידיעה, כי על שמו נקראת שזכה לבת זוגו, הנה יצאה אשתו עמו לעזר, מה שאין כן "בעל האשה", כשלא זכה לה עדיין, והוא בעלה מששת ימי בראשית, אבל הוא עדיין "בעל האשה" הידועה, בת פלוני נקראת, אז "ונתן בפלילים" - דנין אותו עדיין וקשה לזווגן.

(אגרא דכלה שמות פרק כא, ג)

וקשין לזווגן כקריעת ים סוף וכו' ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני וכו' הא בזוג ראשון הא בזוג שני

בגמרא סוטה: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, וקשה לזווגן כקריעת ים סוף. והקשו, למה לא אמר "כיציאת מצרים"? נראה, לפי מה שאיתא (זוהר ח"ב דף קע ע"ב), דכשבאו בני ישראל על יד הים, טען שרו של מצרים, הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה. ואף שהתנה הקב"ה תנאי במעשה בראשית, כשיעלו בני ישראל ממצרים יקרע להם הים (זוהר שם), טען שרו של ים: אינני מכיר אותם שהתנה עמהם, שהרי אלו עובדי עבודה זרה הם כאלו. וגער בו הקב"ה: שוטה שבעולם! אתה דן שוגג כמזיד ואונס כרצון? (ילקוט בשלח רמז רלד). נמצא, דקושי דקריעת ים סוף היתה מפני שחטאו ישראל, ולא הכיר המלאך אותם שהתנה עמהם ליקרע להם. והנה בזווגו של אדם נמי לכאורה קשה, הרי אמרו ארבעים יום קודם יצירת הולד, מכריזין ואומרים בת פלוני לפלוני. ואם כן, אמאי קשה לזווגן, והלא כבר מזווגין הן מראש צורים? אבל הענין הוא כך, דלאחר שיצאו שני נפשות בעולם, הרי אמרו (נדה טז ע"ב) דמכריזין: טיפה זו יהיה עשיר או עני חכם או סכל וכו', ואילו צדיק ורשע לא קאמר. ואם כן, לאחר שנולדו, וזה בוחר דרכו חס ושלום ברע, וזה בוחר להיות צדיק, או ששניהם חס ושלום מלכלכים את נשמותיהם, וכשבא העת לזווגם, המלאך הממונה על הזיווג מבקש הנשמות שהכריזו ארבעים יום קודם ליצירתם לזווגם, ואינו מוצאם כיון שנתלכלכו בחטא ואינו מכירם כלל. נמצא, דהקושי הוא מטעם החטא שאינו מכיר הכרוז, והוא כמו שהיתה בקריעת ים סוף, שלא הכיר אותם וטען שלא לאלו התנו. וזהו שאמר קשה לזווגם כקריעת ים סוף דוקא.
עוד נראה לפענ"ד לומר, לפי מה שכתב בתוספות שאנץ (סוטה ב ע"ב ד"ה זווג) והר"ן (סנהדרין כב ע"א ד"ה א"ר אליעזר), דזיווג שני לא מקרי אלא מי שנשא אלמנה או גרושה, אבל הנושא אשה על אשתו או לאחר שמתה אשתו והיא בתולה, אין זה זיווג שני אלא זיווג ראשון... אלא דלפי זה, זיווג שני לעולם אי אפשר אלא כגון שמת בעלה או שגרשה. והנה בקריעת ים סוף נמי, היה טוב לישראל ורע למצרים, ובזווג שני על כרחך צריך להיות לאחד רע, שבעלה הראשון או מת או גרשה ולשני הוא טוב, וממילא זה שאמר קשה לזווגן כקריעת ים סוף...
עוד עלה במחשבתי הרהורי דברים, לפי מה שאמרו ז"ל (ב"ב יב ע"ב) בבת רב חסדא, דהוה יתבה בכנפיה דאבוה, ויתבי קמיה רמא בר חמא ורבא, אמר לה: מאן בעית מנייהו? אמרה ליה: תרווייהו, אמר רבא: ואנא בתרא. וכתב המהרש"א בחידושי אגדות (ד"ה אמר), דלא קללו שימות רמי בר חמא, אלא שיגרשנה רמי בר חמא ואחר כך ישא אותה רבא. והנה נראה, דלפעמים אשה אחת מיועדת לשני אנשים, כמו רמי בר חמא ורבא, והיה אפשר לו לרבא שיקדמנו לרמי בר חמא וימות רבא ואחר כך ישאנה רמי בר חמא, והתפלל שהוא יהיה הבתרא. ומעתה נראה לומר, דבכהאי גוונא הוא דאמרו ז"ל הא בזווג ראשון הא בזווג שני. כלומר, באשה כזו דוקא אמרינן שמא יקדמנו ברחמים [מו"ק יח ע"ב], אבל בסתם נשים לא חיישינן שמא יקדמנו, כיון דעתידה רק לבעל אחד, וארבעים יום קודם יצירת הולד מכריזין ואומרים בת פלוני לפלוני, וזה שתירצו כאן בזווג ראשון וכאן בזווג שני.

(שו"ת משנה הלכות חלק יט סימן שעג, אות א)

וקשין לזווגן כקריעת ים סוף וכו' ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני

במשנה [גיטין צ ע"א] נחלקו בזה התנאים, דב"ה אומרים אפילו הקדיחה תבשילו, ורבי עקיבא אומר אפילו מצא אחרת נאה הימנה וכו'. לכאורה זה טעון הסבר, דמדוע תתיר התורה לאיש לגרש את אשתו אך ורק בשביל שהקדיחה תבשילו או משום שמצא אחרת נאה הימנה, וכי מה חטאה זו שתהא מגורשת? אמנם נראה שכאן ירדה התורה לבאר לנו מהו ענין הנישואין, והיינו שכל אדם צריך לחשוב על אשתו שהיא היותר חכמה והיותר נאה והיותר טובה משאר הנשים שבעולם (וכן היא צריכה לחשוב כן עליו), ואם יתכן שהוא מצא אחרת נאה הימנה נמצא ששוב הוא אינו מחשב את אשתו להכי נאה וא"כ זהו סימן שאין זיווגם עולה יפה. וכן הוא בענין הקדיחה תבשילו, דהנה זה כלל שאין אדם רואה חובה לעצמו, ואם למשל במקרה הפליט דבר מה מפיו מה שלא היה רוצה להגיד, זה ודאי דלא שייך שיכעוס על לשונו - שהרי הוא לשונו ולשונו הוא, וא"כ אם הוא מרגיש איזה טענה במה שהיא הקדיחה תבשילו זהו סימן שהוא אינו מרגיש את האיחוד ביניהם כראוי ואין זיווגם עולה יפה, ולכן יכול הוא לגרשה. ונמצא שהקדחת התבשיל אינו סיבת הגירושין, אלא מה שמרגיש זה לתביעה עליה זה הוא סיבת הגירושין...
והנה באמת זו מדרגה קשה להשיג, כי איך יתכן ששני בני אדם שונים יתמזגו ויתאחדו להיות כמעט כמו גוף אחד, ולכאורה זה לגמרי נגד הטבע. ובאמת זהו ביאור מאמרם: וקשין לזווגן כקריעת ים סוף, דלכאורה מה שייך "קשה" קמיה קודשא בריך הוא, והלא הוא ברא את העולם כולו באתא קלילא דלית בה מששא, ומה הקושי בשבילו לקרוע את ים סוף? אלא ביאור הדבר הוא שה' בחכמה יסד ארץ [משלי ג, יט], והיינו שכל מה שהטביע הקדוש ברוך הוא בעולם נעשה ע"פ חכמת הבורא, ולכן כשהוא צריך לשנות את הטבע הרי זה חריגה מדרך החכמה, והרי זה כמו שמאלצים לאדם חכם לעשות דבר שטות שזה דבר מאד "קשה" בשבילו, ולכן לעשות מהים יבשה זה דבר קשה בשביל הקדוש ברוך הוא. וכמו כן ענין הזיווג, כלומר ההתקשרות בין שני גופים שונים להיות גוף אחד, זה התקשרות שהיא למעלה מטבע האדם שהטביע השי"ת בעולמנו, ולכן קשה הזיווג כקריעת ים סוף. ונראה שבכדי להקל על העבודה הקשה הזאת ברא הקדוש ברוך הוא את הזכר והנקבה באופן שהם שתי חלקים מגוף אחד, וזה הוא הביאור בדברי חז"ל שארבעים יום קודם יצירת הולד מכריזין בת פלוני לפלוני, והכוונה בזה הוא שמיד בתחילת יצירתו של האדם הרי הוא כבר באמת חלק אחד עם המיועדת לו, וכבר מתחילת הוייתם הם כשני חלקים מגוף אחד, וכל אחד מהם באמת הוא רק חצי מדבר שלם, ולכן כשהם מזדווגים זה עם זה הם באמת משלימים את החצי החסר, ורק באופן זה יכולים הם להגיע לידי המטרה העיקרית של הנשואין - האיחוד לגוף אחד.

(אמת ליעקב דברים כד, א)

קשה זיווגן כקריעת ים סוף שנאמר מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות

יש לך לדעת, כי אין זיווג האדם טבעי, רק הוא מן ה' יתברך החיבור והזיווג... ולכך אין דבר זה נכנס בהנהגת הטבע... ודבר זה שהוא החיבור הפרטי הוא ענין נפלא, ורמזו אותו חכמים: קשה זיווגן כקריעת ים סוף, שנאמר מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות, היחידים הוא חיבור הפרטים, והוא דומה שמוציא אסירים, והוא כקריעת ים סוף שהוציא את ישראל מתוך הטבע הכולל, שקרע להם הים שהוא טבעי. וזה היה סוף ותכלית גאולת מצרים, שגאלם מתוך הטבע הכולל. ובשביל שמזווג לכל אחד זיווג הראוי לו, ובמה שהוא פרטי זה הוא מחולק מאחר, וה' יתברך מאחד ומקשר אותם, דבר זה קשה כמו קריעת ים סוף, כי קריעת ים סוף היה מחלק ומפריד הים שהוא אחד וראוי להיות מחובר ביחד, וה' יתברך קרע אותו והפרידו, ואילו חיבור איש ואשה ראוי שיהיו נפרדים כל אחד לבדו, והוא יתברך מחבר אותם להיות אחד.

(מהר"ל, באר הגולה, הבאר הרביעי עמ' פג)

וקשין לזווגן כקריעת ים סוף שנאמר אלקים מושיב יחידים ביתה וכו' ל"ק הא בזווג ראשון הא בזווג שני

ומה שזיווגן קשה כקריעת ים סוף רומז שזיווגן תלוי ברצון היד הגדולה והחזקה שראו ישראל על הים, וזה "מושיב יחידים ביתה", והוא באמת זיווג ראשון, זיווג אדם הראשון וחוה הראשונה, שהיה באותו כח הידוע למשכיל בתחילת ברייתו של עולם, וכן היתה קריעת ים סוף. ואין להאריך.

(רבי טודרוס הלוי אבולעפיה, אוצר הכבוד כאן)

וקשה לזווגן כקריעת ים סוף וכו' כאן בזיווג ראשון וכו'

מהר"ל מפראג ז"ל מפרש וקשה לזווגם כקריעת ים סוף, כי כשם שהוא פלא גדול לקרוע דבר שהוא אחד כמו הים להפרידו לשנים, כך הוא פלא גדול לחבר איש ואשה, שבטבע הם מחולקים ולעשותם אחד. אבל זיווג ראשון הוא מסודר מן ה' יתברך, לכן אין לומר שהוא קשה, כי ה' יתברך מזווגם, כמאמרם [מו"ק יח ע"ב] בתורה בנביאים ובכתובים אנו מוצאים שזיווגו של אדם מן ה' יתברך הוא.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

מ' יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאה ומכרזת בת פלוני לפלוני
26-28

...דאברהם חשב שהסיבה שלא נשחט [יצחק בעקידה] היתה מחמתו, שלא השיאו אשה ולא היו לו בנים, וא"כ לא היה יכול להתקיים מאמר ה' יתברך כה יהיה זרעך, משא"כ אם כבר היו לו בנים, היה הקב"ה בוחר בו לעולה, וע"ז דאג ואמר שקיצר בעבודת השי"ת בזה שלא השיאו אשה. אך לפי"ז א"כ היתה כוונת אברהם שאם היה משיאו אשה היה מוליד בנים, והלא יצחק היה מסטרא דנוקבא כמ"ש בזוה"ק ולא היה יכול להוליד... ובאמת... דעד העקידה היה בסטרא דנוקבא ואח"כ פרחה נשמתו ובאה לו מסטרא דדכורא כבזוה"ק... והנה אמרו ז"ל מ' יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאה ומכרזת בת פלוני לפלוני, אך זה יתכן אם היה לו בשעת הלידה נשמה מסטרא דדכורא שיהיה שייך לו בן זוג... דמשעת לידה היתה לו נשמה דנוקבא ולא היה שייך לו אז בן זוג. ולרבנן... היתה לו נשמה בשעת לידה מסטרא דדכורא ושפיר שייך לו בן זוג.

(שם משמואל, פרשת חיי שרה, שנת תרע"א)

ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני

ומה שפירש"י ז"ל שם פרק המפלת [נדה לא ע"ב] כי הנקבה נקיה באה, כלומר שצריכה להתפלל ולפרש על מזונותיה מה שאין כן באיש, זהו לענין שהנקבה תלויה באיש, שאין לה דבר מצד עצמה כי אם מצד הנגזר עליה, והיא כדמות הלבנה שמקבלת אורה מן השמש, ולכן היא מתפללת לאל שתפול בגורל טוב, כי הגם שארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני ואפילו מעבר לים, אפ"ה התפלה מועילה להוסיף על מה שנגזר על בעלה, או לצאת מגורלו, כלאה שיצאת מגורלו של עשו (ב"ר פ' ע).

(המבי"ט, בית אלקים, שער התפילה, פרק ארבעה עשר)

משל לאדם שאבדה לו וכו' [בעל אבידה מחזר על אבידתו - נדה לא ע"ב] - כמ"ש מ' יום קודם יצירה ב"ק יוצאת בת פלוני וכו', שביצירת הזכר מזמינים לו בת זוגו, שהוא הנפש נוקבא דיליה של הרוח, והם משורש אחד, והנוקבה כלילה בזכר כמו בגוף אדם הראשון, שהיתה אחת מצלעותיו, ואח"כ נפרדת ממנו, וקשה לו למצוא בת זוגו כידוע בכ"מ, ולכן צריך הוא לחזור על אבידתו.

(רי"א חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים), נדה לא ע"ב)

והתורה היא אשת חיל, שעל זה אמר שלמה: ושמח מאשת נעוריך (משלי ה, יח), שהיא אשתו ראשונה, אשת נעורים, שבהיותו בבטן אמו, שם לומדים עמו כל התורה, והוא חלקו אשר נתן לו להשיג בעולם הזה אחר כך, כפי שורש נשמתו. והוא באמת בת זוגו של האדם, שעל ידה מוליד תולדות, כמו שאמרו (רש"י ריש פרשת נח): תולדותיהם של צדיקים תורה ומעשים טובים. ועל זה רמזו רבותינו ז"ל גם כן: ארבעים יום קודם יצירה, נגזר עליו בת פלוני לפלוני כו', שכמו שארבעים יום היה משה בהר לקבל התורה בכלל לכל ישראל, שהיה כלל כל נשמותיהם של ישראל... כמו כן, כל אדם, בארבעים יום אלו, נעשה לו הכנה להיות זוכה לבת זוגו, היא חלקו בתורה.

(רי"א חבר, אור תורה, אות ב)

והנה חושב הרמב"ם לטעות מה שמייחסים קצת פעולות האדם לבחירתו שהוא מוכרח עליהם, כזיווג פלוני או היות הממון בידו, וזה בלתי אמת. ויש שעמדו על זה מדברי הגמ' שאמרו שם: אין מזווגין... כאן בזיווג שני, ועיין רש"י שם, שהרי מכריזין קודם היצירה ואז לא עשו עבירות. ומוכח מדברי הגמרא שזיווג ראשון עכ"פ לא תלוי בבחירתו. אמנם הרמב"ם לטעמו בסוף הפרק וביד החזקה הלכות תשובה (פ"ה ה"ה), שאין הידיעה סותרת את הבחירה, ואנו, כשם שאין לנו השגה באמיתות מציאותו, כן אין לנו השגה בידיעתו. לפי דבריו, אין שום טענה גם מהכרוז - שאע"פ שבת קול יוצאה ומכרזת "בת פלוני לפלוני", אין זה סותר את בחירתו, כשם שכל ידיעותיו אינן סותרות את הבחירה. ואם שזיווג ראשון אינו תלוי לפי מעשיו, אין זה מפקיע שלא יהיה תלוי בבחירתו, כי אין הכרוז גזירה, אלא ידיעה והודעה.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום, על שמונה פרקים, פ"ח, אות ז, עמ' קנד-קנה)

לפי מה שאמרו ז"ל בריש קידושין (דף ב ע"ב), דאשה היא אבדת האיש, ואמרו דדרכו של איש לחזור אחר אשה, דבעל אבידה מחזר אחר אבידתו - נמצא דבת שנולדה לאדם באמת אינה שייכת לו, אלא שייכת להזכר שנולד לאב אחר, וארבעים יום קודם יצירת הולד מכריזין בת פלוני לפלוני. ואם כן לא שייך לברך שהחיינו על מה שאינו שלו, שהוא אבידת אדם אחד שנמצא אצלו. ובודאי מי שמצא אבידה ומניחה אצלו עד שיבואו הבעלים ליטלה, אינו מברך שהחיינו בשביל זה. והכא נמי כן הוא, שהוא רק משמר את האבידה ומגדלה עד שיבא בעל האבידה, שהוא הזכר, ויקחנה, ולכן אין לברך שהחיינו על לידת בת שסופו להחזירה לבעלה. ובזה אמרתי קצת לפרש טעם שאשה פטורה מכיבוד אב כל זמן שהיא תחת בעלה (עיין קידושין דף ל ע"ב) - כיון שהאשה היא חלק מבעלה, ואם כן כל שבעלה יצוונה הרי היא מחויבת לעשות, שהיא חלק ממנו, ואצל אביה היתה בגדר פקדון, ואביה כשומר אבידה הוי, לכן כאשר חוזרת לרשות בעלה, פטורה מכיבוד אב.

(שו"ת משנה הלכות חלק יח סימן קלז)

ואם יאמר אדם, ארבעים יום קודם יצירת הולד גוזרים עליו איזה אשה יקח, ומה פשע אם לקח אשה שאינה הוגנת לו, והלא נגזר עליו? א"כ לא יהיה אדם חייב על העריות! אלא הרשות ביד כל אדם על העריות.

(ספר חסידים, סימן קסז)

מבואר בסוטה דף ב ע"א, דארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני וכו', ובתוס' דהיינו קודם יצירת הזכר בין אם לא נולדה הנקבה עדיין בין אם נולדה, ובח"א מהרש"א דמדקאמר בת פלוני לפלוני משמע דבהריון הזכר שהוא בעולם (ושייך לומר עליו "פלוני") תליא מילתא אף שהנקבה אינה בעולם, דלא שייך למימר עליה פלונית וכו'. עיין שם. ומשמע מזה דמיד ברדת הנשמה לעולם יש לה כבר שם, ובשעת הברית מילה מזמינים לאב ברוה"ק שיקרא לו שם זה השייך לשורש נשמתו כנודע... ואותו השם יש לו כבר בשעת לידתו.

(שו"ת דברי יציב, יורה דעה סימן קסב)

וזה שהזכיר נשמת אדם בלשון רבים, כמו שאמר "מושיב יחידים" וגו', בא להורות על יצירת הנפש השכלית, שכשהיא נבראת בתחלת יצירתה היא נבראת דו פרצופין, זכר ונקבה. וכך היא המדה מצד היצירה, כל נברא משפיע ומקבל, ובשעת מציאת המשפיע נמצא עמו ביחד המקבל כדי שיהיה מזומן לקבל הפעולה, ואותה הנשמה המקבלת, שנבראת עם המשפעת שהיא דומיא דזכר והיא נפש הזכר, היא בת זוגו של אותו זכר. ועל זה אמרו רז"ל ארבעים יום קודם יצירת הולד וכו', הלכו לסברתם שאמרו במקום אחר בענין זה (נדה טז ע"ב) כי בשעה שיוצאה הטיפה מן האיש נגזר עליה מה יהיה ממנה ואיזו נשמה תכנס בה, ואיזו טיפה תהיה בת זוגה, ושם שם לו חוק ומשפט, והכל על פי התורה והחוקים והמשפטים צדיקים, ובשפע האלוקי ובדבוק עליוני.

(רבי יעקב סקילי, תורת המנחה, פרשת מצורע, דרשה מו)

...דאמר בנדה [לא ע"ב]: נקיבה - נקיה באה עד דאמרה מזוני לא יהבי לה. ופירש המהרש"א בחידושי אגדות דלנקיבה לית לה מזל דתליא במזל הבעל, וכמו שכתבו התוספות פרק קמא דסוטה... הברור דכוונת המהרש"א על מה שכתבו התוספות בסוטה [ד"ה קודם] דהא דמכריזין מ' יום קודם יצירת הולד בת פלוני לפלוני, תליא בעת יצירת הזכר אף שלא נולדה עדיין הנקבה. ולפי זה מוכח דאין מזל לנקבה, דאם יש לה מזל, אם כן כיון דהזכר נברא קודם ונגזר מזלו לטוב או לרע, וכבר הכריזו בת פלוני לפלוני, אם כן אם הנקבה יש לה גם כן מזל, מה יהיה אם תיוולד במזל שיהיה לטוב או להיפך, והזכר כבר נברא ומזלו הוא להיפך ממזלה, ואם כן יהיו שני הפכיים בנושא אחד? ועל כרחך דלית לה מזל.

(עמודי אש סימן כ)

ראויה היתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית - ואם תאמר, אמאי נקט שהיתה ראויה לו מששת ימי בראשית, והלא אין הגזרה יוצא מאתו יתברך אלא ארבעים יום קודם היצירה, כדאיתא בפ"ק דסוטה: ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני. ועוד דקאמר "כי אני לצלע נכון", אמאי קראה בלשון "צלע", והלא אין שום אשה נבראת מן הצלע כי אם חוה אשתו של אדם הראשון?... ויש לפרש לפי שכתב בספר הזוהר כי נשמתו של אדם הראשון נתגלגלה בדוד, ונתן סימן: אד"ם - נוטריקון אדם, דוד, משיח. ונראה לומר דכשם שנשמתו של אדם היתה מגולגלת בדוד, כך נשמתו של חוה היתה מגולגלת בבת שבע אשתו, ויש כדמות ראיה לזה דלכך נזדמן לקרות שמה בת שבע, רמז לאותו מעשה שעשתה, שהאכילה לאדם מפרי העץ שנקראין בת שבע, והביאה שבעה ימי אבלות לעולם כדאיתא במדרש בראשית רבה: מה היתה אותה תאנה? ר' אבין אומר ברת שבע דאמטיית שבעה יומי אבלא לעלמא. ובכל מקום דרשו חכמים את השמות. ולכך אמר דוד "כי אני לצלע נכון" - קרא לבת שבע צלע לפי שהיא חוה שנבראת מן הצלע. ואפשר דהיינו הא דאמר אדם "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי" - רמז כי דוקא באותו הפעם היתה עצם מעצמיו ובשר מבשרו, לאפוקי בפעם שנייה, דהיינו כשנשא דוד את בת שבע, לא היתה מעצמו ובשרו. והשתא ניחא הא דקאמר: מאי דכתיב "כי אני לצלע נכון"? ראויה היתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית - לכך נקט ששת ימי בראשית כי מאז נזדמנה לו חוה לאדם הראשון.

(תורת חיים סנהדרין קז ע"א)

ראויה היתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית [סנהדרין קז ע"א]. אף על גב דבריש סוטה אמרינן ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני וכו', ואם כן היאך אמר הכא מששת ימי בראשית? ירצה לומר דמששת ימי בראשית בשעה שברא הקדוש ברוך הוא אדם הראשון עם כל הנשמות התלויות בו זה בראשו וכו', כדאיתא במדרש (שמות רבה פרשה מ, ג), מאותה שעה גזר הקדוש ברוך הוא בת פלוני לפלוני, כי בלי ספק יש לו להקב"ה ידיעה מה שעתיד להיות בת קול מכרזת ואומרת וכו', וידיעת הקדוש ברוך הוא היא גזרה, רק שהבת קול אינה מכרזת זה עד ארבעים יום קודם יצירת הולד.

(באר שבע סנהדרין קז ע"א)

[יש לפרש בזה את הפסוק (קהלת פרק ט פסוק ז) "לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלהים את מעשיך" - אומרים לחתן שאחרי החופה יכול לאכול, כי כבר נגמרה התענית, ויאכל בשמחה כי "כבר רצה" - עוד לפני שנולדת נגזר עליך להינשא עם הכלה הזאת, וה' רצה את מעשיך, שבזה תצליח לאורך ימים.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף עו ע"ג-ע"ד) לטקסט

[היה מקום לחשוב שחכמתם והשתדלותם של החתן וכלה הביאו לזיווג. (קיד ע"א) וזה לא נכון, אלא הזיווג נקבע ארבעים יום לפני יצירת הוולד. וזה מה שהחתן אומר "הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל" - את מיוחדת לי בגזירה שקדמה ללידתנו, כמו שה' קידש את ישראל לשמו ע"י התורה עוד לפני בריאת העולם.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף קיג ע"ד-קיד ע"ב) לטקסט

[הכוונה היא שיש ברכה בזיווג רק אם האיש והאשה יודעים שה' זיווג ביניהם והוא רוצה יהיו תמימים יחד. ולכן המחפש אשה צריך לוודא שהיא מתאימה לרצון ה', וכן באשה. אם אינם שואלים שאלות כאלה, והקב"ה אינו מתווך ביניהם, אלא הם מתמקדים בדברים חיצוניים, הזיווג מחליש את כוח עם ישראל, ומשליטים את יצר הרע.]

(רבי שרגא רוזנברג, ענבים במדבר, עמ' 96-97) לטקסט

[עי' לקט ביאורי אגדות לקמן יב ע"א בשם צפנת פענח]

ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני וכו' הא בזוג ראשון הא בזוג שני

והמעיין בזוה"ק שם [משפטים קב ע"א, שאין לשאת אלמנה]... יראה להדיא שעיקר הסכנתא לאתדחיא מפני רוחא קדמאה משום דקמאה הוא זווגא דילה מששת ימי בראשית, וזה הכוונה מכשכשא במעהא שהם בשרשם חדא, וכמו שמכריזין בת פלוני לפלוני... וכדי להבינך ברמיזא אעיר רק בנגלות הדברים, מהמבואר בילקוט ראובני בפרשת בראשית [דף לד ע"ב] על הפסוק "ויבן את הצלע" וכו' - וזהו סוד "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", וסוד מה שאמרו אין נשמה יוצאת מבלי נשמת נקבה שהיא בת זוגו וכו', והנה אחר שאמרה תורה "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" הוא סוד האצילות מיסוד למלכות והוא סוד אצילות כל הנשמות זכר ונקבה כאחד וכו', ואשתו הראויה לו אפשר שעדיין לא נולדה וכו', שפעמים להיפך, שהנקבה הלכה וגדלה והזכר עדיין לא נולד, ועכ"פ נשמותיהם יצאו כאחד וכו'...
וידוע מהאר"י הקדוש שמ"ש בריש סוטה הא בזווג ראשון הא בזווג שני, היינו גלגול ראשון, שרק אז מכריזין בת פלוני לפלוני משא"כ בגלגול שני [והובא בפתח עינים לחיד"א שם]... וידוע מ"ש האר"י הק' שאין נשמתין חדתין בזמן הזה [עיין שער הפסוקים פרשת בחקותי בפסוק "ואכלתם ישן נושן"]. וממילא לא ידעינן אם היא זווגו ושורשו. ולזה בזמן הזה אין הענין של הסבא קדישא [שאין לשאת אלמנה] שייך, ובין כך הוי קדירה שבשל בו חברך ודו"ק. וזה גם כתב הרמ"א [אהע"ז סי' א, ס"ג] שאין מקפידין על הזיווגים בזמן הזה, שאין יודעין בשורשי הנשמות.

(שו"ת דברי יציב אבן העזר סימן יג, אות י)

ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני בית פלוני לפלוני שדה פלוני לפלוני

מבואר בש"ס המפלת, דהלכתא כחכמים דיצירת הזכר והנקבה לארבעים. וכ"כ הטור. אכן בשם הרמב"ם כתב דיצירת הזכר לארבעים ונקבה לשמונים... וכן נראה מסוגיא דש"ס ריש סוטה ותוספת שם, בהא דאמרינן מ' יום קודם יצירת הולד בת קול יוצא בת פלוני לפלוני, וכתבו תוס' שם: קודם יצירת הזכר וכו'. משמע דוקא קודם יצירת הזכר מכריזין, מדקאמר מ' יום קודם, משא"כ בנקבה דיצירתה לשמונים. ומשמע דמיד באותה שעה שמזריע הבת קול יוצא. וכ"כ הפרישה בס"ק יד, אך שכתב להיפך, וז"ל: דהסוגיא זו דסוטה משמע להדיא דבמ' יום נגמר אפילו הנקבה, דאי לשמונים הוה ליה למימר שמונים יום קודם יצירת הולד, ואין לומר דעיקר ההכרזה הוא על הזכר, דזה אינו וכו', וא"א לומר שמכריזין בן פלוני בשעת יצירתו לבת פלוני שעדיין לא נזרע ונוצר, וק"ל. עכ"ל. בוודאי נתעלם ממנו דברי התוס' אלו דמבוארים להיפך ע"ש. וכן מוכח שם להדיא בש"ס דאזכר קאי, וכדאמר שם שדה פלוני לפלוני.

(תורת השלמים סימן קצד, ב)

ארבעים יום קודם יצירת הולד וכו' בת פלוני לפלוני וכו' כאן בזיוג ראשון כאן בזיווג שני

מה שהיה באדם בעת הבריאה בג' גופים אדם אשה נחש, הוא מתמיד עד היום בגוף אחד שהוא גוף האדם, שהנשמה העליונה שניתנה בו וכחותיה שהם השכל והבינה וכיוצא הוא האדם, והגוף שלו בשגם הוא בשר ועצם היא האשה. והוא הזיווג הראשון שמכריזין עליו קודם יצירת הולד ארבעים יום (ר"ל מעת הריון עד אחר מ"ם יום, שנצטייר צורת הולד כמ"ש חז"ל) בת פלוני לפלוני, כי הנשמה והצורה תרד לפי הכנת החומר המצטייר מטפה הזרעיית שמביאים אותה לפני יוצר הצורות ואומר חכם יהיה או טפש וכו', וגוף האדם הוא חוה הראשונה, שדו פרצופים נבראו, הצורה והחומר, שהיא האדם ואשתו הראשונה, עד יגדל וימצא זווגו השני לקיום המין, שהיא חוה השניה. והכחות הנמצאות בגויה שדרכם להזיק שהם כח הדמיון והמתעורר והמתאוה, הם הנחשים.

(מלבי"ם, בראשית פרק ב, תורה אור)

בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני וכו' שדה פלוני לפלוני
27-29

כל הקנינים של אדם הם שייכים לו בתולדה ובשורשו, וכמו שאמרו בריש סוטה דמכריזין קודם יצירה בת פלוני לפלוני וכן שדה פלונית לפלוני, שגם זה דוגמת זיווג, שיש לו חיבור בשורש.

(רבי צדוק מלובלין, דברי סופרים, אות ג)

בעל ילקוט סופר כתב שדקדקו המפרשים מה ענין שדה לזיווג. ומפרש הוא, שבזה באו חז"ל לעורר שכמו הזיווג נראה עין בעין שמה' הוא, כן ידע האדם שגם כל מסחר וקנין בעוה"ז תלוי בהקב"ה. וכמו שבמסחר אף שמה' מצעדי גבר כוננו, מבקש ה' יתברך השתדלותו של האדם, כן בענין הזיווג, חוב על האדם לחקור ולדרוש על מהות המשפחה, אם תהיה ראויה לעבודת ה' יתברך.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

נקטו הסדר בת, בית, שדה. וראה להלן מד, א, על הפסוק "אשר בנה, אשר נטע ואשר ארס". וברמב"ם הל' דעות פ"ה הי"א: דרך בעלי דיעה שיקבע לו אדם מלאכה ואח"כ יקנה בית דירה ואח"כ ישא אשה. ויעוין בבראשית רבה ר"פ ויצא יעקב מבאר שבע כו' רשב"נ פתח אשא עיני אל ההרים, אל ההורים, למלפני ולמעבדני, ובנאום אמרתי: אשא עיני אל הבחיר שבהורים, טרם הלך לארס לו אשה פנה לאולפנא, נטמן באהלי שם ועבר, ואח"כ למעבדני, לכונן לו מעמד בחיים.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

...דלפמ"ש שם בתשובה הנ"ל [שו"ת אמרי אש יורה דעה סימן ס] עפ"י זוה"ק ר"פ וילך דלפעמים אדם נושא אשה שאינה בת זוגו אלא בת זוג של אחר ועדיין לא מטי זמני של בן זוגה לישא אותה והיא ניסת לאחר, וכיון דמטי זמניה דבן זוגה לישא אותה נדחה האי דנסיב לה מפניו ואיתכניש עד דלא מטון יומוי... יש לפרש מה שאמרו חז"ל ריש סוטה, ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני, ועל ידי כן זימנין גם בית פלוני לפלוני, פי' גם כשניסת לאחר והוא בית פלוני כרבי יוסי בגיטין נב דקרי לאשתו ביתו, חוזרת לפלוני שהוא בן זוגה כנ"ל. ואם תאמר האשה, מה פשעה ומה חטאתה שתקראנה אותה כאלה... לזה תירץ: שדה פלונית לפלוני, כמוש"כ בשטמ"ק ריש כתובות ד"ה נסתחפה שדהו, דהאשה קנין כספו של בעל וכו' ותלויה היא במזלו.

(שו"ת בית שערים, יורה דעה סימן קצו)

בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני וכו' הא בזוג ראשון הא בזוג שני

ואשה הקבורה אצל בעלה ודאי נייחא רבא לתרוייהו. ונ"ל שנאמרה על אשתו הראשונה, היינו אותה שעמדה אצלו בפרגוד [שו"ת אפרקסתא דעניא חלק א סימן קצא: פי' בעולם הנשמות טרם בואם לעולם הגופות], ולכן אמרו [גיטין צ ע"ב]: המגרש אשתו ראשונה, דוקא, אפילו מזבח מוריד עליו דמעות, כי גורם הפרדת שפע שבעה ברכות שנתברכו בשעת חופתם במזבח העליון המקבל ממה שלמעלה ממנו, ובפרט אם היו לו בנים ממנה, נוכל להאמין שהיא עיקר זוגתו הראשונה שבגן עדן, שעליה יוצאה הבת קול בת פלוני לפלוני, והוא הנקרא זווג הראשון.
וכתוב בספר הבהיר [אות פב] כי ז' צורות קדושות ברא הקב"ה, והם צורות נחלקות, שתי ידים שתי רגלים הראש והגוף, הרי שש, וצורה הז' היא הנקבה, הרי שהאשה משלמת כל הז' צורות, והקב"ה חבר בבריאת אדם כל הז' צורות יחד, ואחרי כן הפריד השביעית, ואין האיש נשלם זולתה. על כן תקנו שבעת ימי המשתה, וכן ז' ברכות, וברכה שביעית משלמת כל שאר הברכות, וחותמים בה משמח חתן עם הכלה, וכשאין פנים חדשות יכול לברך השביעית בלתי האחרות, אבל לא האחרות בלתי השביעית, רמז לפנים חדשות של האשה שמשלמת לאדם כל שבעה צורות. וכמו שהשבת מנוחה לששה ימים, כן האשה מנוחה לשש צורות, כי האדם זולתה מטולטל ונד. ולכן אין נפטר האדם מפריה ורביה עד שיוליד זכר ונקבה, והם יולידו השבע צורות. ואשתו הראשונה היא עיקר צורתו, והשאר כמו הפקר, שהראשונה חתומה עמו בחשמל... וכמו שמשלמת האדם בחייו, כן משלמת אותו במותו במקום משכן כבודו.

(רבי אהרן ברכיה ממודינא, מעבר יבק, שפת אמת, פרק ט)

בת פלוני לפלוני

עי' זהר שמות יב רע"א: הרי אוליפנא איתתא עד לא אזדווגת אתקריאת בת פלוני כו'; שלח קעד, א.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

בת פלוני לפלוני וכו' כאן בזיוג ראשון כאן בזיווג שני

מציאות הזיווג הוא טוב, אפילו לא יהיה בת זוגו, לינצל מהרהור, והולדה. אך אין ההצלחה בעצם, רק בהיות בת זוגו, כי אז נעים ומתקבל, כמאמרנו על פסוק (בראשית ב, יח) "לא טוב היות האדם לבדו" כי אם עם אשה, ההוא גם שלא יזכה לבת זוגו, אך נוסף על בלתי היות לבדו, "אעשה לו" מה שיהיה "עזר" נוסף על הטוב, והוא שיהיה זוגו מקביל אליו, וזהו "כנגדו". ובזה יאמר "הנה מה טוב וגם מה נעים" ומתקבל, היות "גם יחד", שזולת התחברות שהוא מציאות הטוב, יש גם ייחוד היותה בת זוגו, וזהו "גם יחד".
או מעין זה במאמר ספר הזוהר (בראשית צא, דברים ס), על כאן בזווג ראשון וכו', כי מה שטרם בואן לעולם הזה אומרים בת פלוני לפלוני הוא זווג ראשון, ששניהם שוין, אך בבואם פה, אם נפרדו במעשיהם, אינן זוכים להתחבר, והיתה לאיש אחר, ועל זה נאמר זווג שני לפי מעשיו. ועל מי שזכה בדין ליקח בת זוגו, אומר "הנה מה טוב", כמה דאת אמר "לא טוב" להיות לבדו, אך הוא גם "נעים" כאשר הם "גם יחד", שכאשר היו יחדיו למעלה בזווג ראשון, הם "גם יחד" בעולם הזה, שלא נפרדו, כי הם שניהם כשרים וזכו לזווג הראשון.
ומה היא ההעדפה בהיות בת זוגו? הלא הוא "כשמן הטוב" וכו', כי הלא לא אהרן בלבד נמשח, ועם כל זה לא נתפשט השמן עד הזקן רק באהרן, כי אין זה רק על הכנת המקבל שהשפע מתפשט ויורד, וזהו "כשמן הטוב על הראש", שאם מהראש "יורד על הזקן", הוא דוקא "זקן אהרן" ולא זולתו. והטעם שיורד בזקנו, הוא "על פי מדותיו" הטובות ביותר, שהוא מאחדותו עם אחיו, כי על כן זכה לכך שירד השמן עד סוף זקנו כשתי מרגליות [הוריות יב ע"א], להורות מדת אחדותו, שהיה לבו שלם עם משה עם שלקח מנויו להיות בין המלך הקדוש ובין ישראל ולא קנא עליו. וזהו הב' טיפין יחד. וכן היה משים שלום בין איש לאשתו, על כן הורה בו הוא יתברך ענין אחדות זיווג. וזהו "על פי מדותיו" - ששום אחר שנמשח לא ירד בזקנו כי אם זקן אהרן, ואין זה רק "על פי מדותיו", שמצא השמן הטוב הכנה בו להשפיע הוראה זו, והורה אותו בו, כן הזיווג, עם היות שכל זווג הוא טוב והוא מצוה, כי "לא טוב היות האדם לבדו", עם כל זה, כשהוא זכאי לפי מעשיו נותנים לו בת זוגו הראשון, שהם בעלי אחדות לפי שורשם, ומוצא זכות המצוה הכנה להתברך בזיווגם עד בלי די, כפירוש ספר הזוהר על כאן בזווג [ראשון], שהוא בבואם אל העולם, שאם יזכה יטול בת זוגו שהיתה לו בראשונה כשאמרו למעלה בת פלוני לפלוני, ומתברכים אל אחדותם העצמי.

(אלשיך תהלים קלג)

["ושמח באשת נעוריך"] - בשום שכל והבין אומר "נעוריך" ביו"ד, וכן בפסוק "ואשת נעורים כי תמאס", מה ענין יו"ד הריבוי? ואחשוב ידבר על הנושא בת זוגו מבחרותו, והוא כי הלא מ' יום קודם יצירת הולד, מכריזים בת פלוני לפלוני, והיא הבת זוג האמתי והיא מיועדת לו עד אשר יגדל. ואם בגדלו יעשה אוון, באופן שאינו זוכה לנושאה לפי מעשיו, יעבירוה ממנו והיתה לאיש אחר עד יתקן מעשיו, ולפעמים יזכה לקחתה בזקנותו, כי ימות האיש האחר אשר לקחה, כי זה ענין זיווג ראשון ושני כמבואר בשלהי הספר, כי הזיווג הראשון הוא ממ' יום קודם יצירת הולד, והיא אשתו מיועדת לו מאתו ית' עד היותו בר עונשים, אך אחרי כן לא ימהרנה לו רק לפי מעשיו, והוא הזווג השני האמור בגמרא. אמנם אשר יזכה לקחתה בבחרותו, על שלא השחית את דרכו עם היותו בר עונשין בב"ד של מטה, ההיא תקרא אשת ב' נעורים, כי ממ' יום קודם יצירתה עד היותו בר עונשין הוא שיעור הנערות הראשון, היתה לו מיוחדת, ואחרי כן בחלק הנערות השני הוא זמן נישואין בהיותו בר עונשין, מהור ימהרנה לו הוא ית', נמצאת אשת ב' נעורים, אשר לא כחוטא, שבנערות הראשון היתה לו, ובשני איבדה עד יזכה אחר כך לעת זקנה, כי ימות אשר לקחה.
ובזה נבוא אל הביאור: אמר בשתותך "מים מבורך ונוזלים מתוך בארך ויפוצו מעיינותיך" וכו' שהוא תכלית עסק התורה כראוי, הנני נותן לך ברכה משולשת: א, "יהי מקורך ברוך" ברוב בנים. ב, "ושמח" כי תוליד בן חכם כי היא שמחת הבן לאב באמת, כמה דאת אמרת "בן חכם ישמח אב". ג, שיהי לך כל זה מ"אשת נעוריך", הם ב' נעוריך היא בת זוגך, כי לא תאבדנה לפי מעשיך, כי אין לך הכשר מעשים טובים יותר מזה, שהפלגת בעסק התורה ככל הכתוב.

(אלשיך משלי ה, יח)

נראה משום דשם של י"ה המשותף בין איש לאשה [סוטה יז ע"א] אינו אלא בזיווג ראשון שנעשה בגזירת ה', כדאמר בסמוך ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני, ומסיק דהיינו דוקא בזיווג ראשון, ולכך הוא יתברך משתף שמו ביניהן לקרותן איש ואשה. והיינו דנקט קרא "ובין אשת נעוריך אשר בגדת בה והיא חברתך", פי' דאשת נעורים היא בת זוגו ומחוברת אליו מיצירה הראשונה, שכל הנשמות כולן היו תלויות באדם וחוה כדאיתא במדרש, ולכך העיד ה' בינו לבינה, אבל זיווג שני דלא היה על פי בת קול אלא לפי מעשיו, לא הוי זיווג גמור בשיתוף ה' יתברך. ולכך כל המגרש אשתו הראשונה דוקא, דאית בהו שיתוף שם של י"ה, המזבח בוכה על פגימת יסודו, אבל זיווג שני לא.

(תורת חיים סנהדרין כב ע"א)

נקדים ענין הנראה מספר הזוהר על דבר זווגי אשה לאיש, ויהיה הדבר ההוא ענין מאמר רבותינו ז"ל בגמרא, כאן בזווג ראשון כאן בזווג שני. כי כפשוטו הוא דבר בלתי צודק, לומר שאם ישא איש ב' נשים, שהראשונה תהיה מפאת גזרה והב' לפי מעשיו, ובכמה וכמה יתהפך הדבר מהנראה בחוש, ומה גם כי לפעמים אין אדם לוקח בת זוגו בפעם הראשונה. ועוד, כי אחר שאין דבר שלא בהשגחה, למה יגרע הזוג הראשון מהיות גם הוא לפי מעשיו? היתכן תהיה גזרת אלוה ממעל דבר בלתי מתוקן, ומה גם דבר גדול כזה שיהיה לפי ההזדמן ולא לפי מעשיו. והלא אין זווגו של איש אלא מהקב"ה, וידוע כי לא יעשה ה' אלקים דבר אך במשפט. אך הענין הוא, כי טרם יצירת הולד מכריזין בת פלוני לפלוני, והוא לפי יחס נפש הפלוני ההוא מזווגין לו אשה שתתייחס נפשה עם נפשו, נאצלת גם היא מאז נאצלה נפשו מתחת כסא הכבוד, כי אין לך דבר שאין לו בן זוג שיהיה זה לעומת זה שופע ונשפע. ועל כן מי שאין לו אשה אינו שלם, שיחסר מנפשו הבת זוג שלה מעין מקורו. ועל ידי כן כשנושא אדם את בת זוגו בהזדווג חומרו עם חומרה לבשר אחד, גם נפשותיהם שלו ושלה אשר הם כאחדים ביחס מקורם יזדווגו ויתאחדו גם המה, ומה גם ע"י טוב הכוונה, ויתהוה מהם כח נפשיי בנער היולד, כי בהשפיע בשר בבשר, ישפיע נפש בנפש, כנודע ליודעים חן, ועל ידי כן לא יצא דבר בלתי מתוקן, כי אם בן ראוי והגון, מורם מהם כיוצא בהם לפי ערך נשמותיהם, כי א' המה מיחס ומקום א'. משא"כ אם היתה נפש האיש מגזע בחינה א' מבחינות יחוסיהם ונפש האשה מסוג אחר, שלא יתאחדו הנפשות בעצם על הפרש התיחסותם, ופרי בל יעשון מתוקן כראוי. לכן יזדוגו מלמעלה קודם יצירת הולד בת פלוני לפלוני, שהוא הזווג האמתי לפי יחס הנפש הניתן לפלוני, יזווגו וייחדו אשה שנפשה מקבלת אל נפשו בסוג ומקור א'. וזהו הנקרא זווג ראשון. אך להיות שהבחירה חפשית ביד האדם, יקרה שיתפרדו במעשיהם כאשר יגדלו הנערים הוא והיא, כי אפשר זה יפנה דרך לא טוב ויעקש דרכיו, והיא תהיה אשת חיל, והנה אלקי משפט ה' לא ימהרנה לו, כי לא ינוח שבט הרשע על הצדקת במעשיה, לכן יתננה לרעו הטוב ממנו, והאיש אשר איבדהּ, אחרת יקח לו לפי מעשיו. וזהו הזווג השני אשר הוא לפי מעשיו, שהוא בהגיע עת נשואים אחרי גדלם, שלא יזווגם רק לפי מעשיו. וע"י כן יקרה שאת בת זוגו יסירו ממנו כאמור. ועל כן יתכן כוונו רז"ל זה במתק לשונם, באמרם [קידושין ב ע"ב] דרך איש לחזר אחר אבדתו, והוא כי לא תקרא אבדה רק דבר שהיה לו לאדם ואבדו, אך בזה יצדק כי בזווג הראשון ניתנה לו, ואחר הולדתו היא כאבודה ממנו עד יזכה על פי מעשיו.
והנה להיות שלא ייבצר מהיות קשר מה לאשת חיל עם האיש אשר הוא בן זוגה, והסירוה ממנו לפי מעשיו, לכן יתעתד האיש ההוא שאם ישוב ויתקן מעשיו, גם ה' ישיב לו אבדתו אשר נתנה למרעהו, וימות האיש אשר לקחה ויקחנה בן זוגה אשר אבד אותה מתחלה. ולא שיעשה עוול חלילה, להמית איש בישראל למען השב אשת האיש אל אישה הראשון, כי אם שאלקי עולם ה' לא ייבצר ממנו להיות צופה ומביט כל מעשה איש ואיש טרם יעשון. כי עם שהבחירה חפשית, הוא יתברך צופה ויודע אשר יבחר כל איש, ובחכמתו יתברך הבלתי בעלת תכלית ידע לאדם ההוא את עתו אשר ישוב יכשר מעשיו, באופן שתהיה ראויה להשיב לו האשה אשר יסירו ממנו, ומהר ימהרנה הוא יתברך לאיש אחר המעותד לפי מעשיו או לפי קצבת ימיו מאתו יתברך, למות בימים ההם בזמן ההוא אשר ישוב ירחץ יטהר בעלה הראשון בן זוגה ותהיה ראויה אליו, ויסתלק האחרון וישיב לראשון הוא יתברך את נדחו... כלל הדברים, כי האיש אשר האשה הכשרה היא בת זוגו צריך זכות רב לשימהרנה לו הוא ית', כי בהעוותו יסירוה ממנו, והיתה לאיש אחר הטוב ממנו שיקנה אותה כעת במעשיו הטובים. וזה יתכן הוא ענין הכתוב: "אשת חיל" - שהיא אבדתו של בן זוגה מהזווג הראשון, "מי ימצא" - אבדתו שלא יגרום החטא ותנתן לזולתו, וזה אמרו "ימצא", הצודק באבדה", והוא כענין רז"ל [קידושין ב ע"ב] דרך איש לחזר אחר אבידתו, שאבידה תיקרא מצד עצמה, כמפורש מטרם תנתן לזולתו, וזהו "מי ימצא", שיזכה גם הוא להיות בן חיל ותינתן לו מיד. וגם לא יאמר איש, אני אתכשר במעשי ויאבדנה בן זוגה ואקנה אותה במעשי הטובים, ותהיה לי לעולם כמכורה אלי בדמי מעשי, כי הלא "ורחוק" מהרחק מציאות ה"פנינים" הוא "מכרה", שתשאר מכורה ביד הקונה אותה בדמי מעשיו, רק שאולה אליו עד שוב בן זוגה לתקן מעשיו, או בדרכים אחרים אשר יעשה הוא יתברך לבלתי ידח מבן זוגו נדח, באופן שאשת חיל קשה למצאה בחנם מפאת הזווג הראשון, וגם רחוק להיות מכורה בדמים, הם דמי מעשים טובים לזולת בן זוגה.

(אלשיך משלי לא)

בת פלוני לפלוני וכו' קשה לזווגם כקריעת ים סוף

בצאת ישראל ממצרים, אמרו רז"ל כי הוציאם גוי מקרב גוי, הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי ע"ז וכו', ועל כן היה כח אמיץ ביד המערכה לעכבם, וגם שרו של מצרים צועק ואומר משוא פנים יש בדבר הללו עובדי ע"ז וכו'. ובכן, לשדד שם ומערכת הבאים להחזיק מחמת טענה כף שניה בהכרעת רחמים גדולים, ליד חזקה תתייחס. ועל זה אמרו קשים כקריעת ים סוף, כי אז היה עיקר קטרוג שרו של מצרים, וכמעט שהיו ישראל כרגע אם ליאבד או להגאל... באשר אמרו וקשה לזווגם כקריעת ים סוף... כי גם שמ' יום קודם יצירת הולד נגזר למעלה בת פלוני לפלוני, אחרי אשר יגדלו הנערים בת פלוני ופלוני, וזה בחר בטוב ושכנגדו בחר ברע, אין זווגם עולה יפה ואין ברכה בזוגות הבלתי מקבילות, על כן יפרידם ה' והוא אחרת יקח לו, והיא תהיה לאיש זר עד הוא ית' יסבב סבוביו עד יזדווגו לרוב הימים, ויש יזווגם ית' טרם יתפרדו זה מזה. והנה אין ספק כי אשר יזווגם ה' טרם היפרדם, וגם אשר ישיבם ע"י סבוביהם אחרי היותם לאחרים, לא ימצא אחד מני אלף אשר יחדיו יהיו תמים איש ואשתו במעשיהם מטוב עד רע למה שחפשים המה בבחירתם, ומי ישוה מדת כל אחד ואחד בל יעדיף זה על זה או יחסר ממנו? ובכן קשה לזווגם, כי ינגד סרח העודף מזה על זה, טוב ברע או רע בטוב, והוא ית' מכריע המנגדים כאשר עשה בקריעת ים סוף. ועל כן אמרו קשה לזווגם כקריעת ים סוף. והנה גם כי לא יבצר ממנו דרך אחרת בזה, כענין הבדל מזל כל אחד מהם בפני עצמו אשר יהיו נגדיים, ועל כן קשה לזווגם.

(אלשיך דניאל ט)

ל"ק הא בזווג ראשון הא בזווג שני
29-30

ע' תקו"ז תי"ד (ל רע"ב) ניצוצי אות ד.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

כאן בזיווג ראשון כאן בזיווג שני

דע כי רבותינו ז"ל וגם בעלי הקבלה האחרונים דברו הרבה בענין זיווג האדם באשתו, כי מה' אשה לאיש, והבדילו בין זיווג ראשון לזיווג שני. ולפי מה שנראה לי לפי האמת בפירוש זיווג ראשון וזיווג שני הוא, כי זיווג ראשון רמז לנשמות חדשות, וזיווג שני רמז לסוד העיבור. וע"כ זיווג שני הוא לפי מעשיו והבן זה. ומכאן יש ללמוד כי גם עתה יש חדשות.

(ריקאנטי בראשית כד, נ)

ובמדרש רבה וז"ל (בראשית רבה פרשה ס, יב): "ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר" - מהיכן יצא, רבי יהושע בר נחמני בשם רבי חנינא בר יצחק אמר מהר המוריה יצא. ורבנן אמרין, מהיכן יצא, "ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ה'"... הדרך הנכון אצלנו בענין כאן בזווג ראשון כו' הוא דעת חכמי האמת, כי קודם יצירת הולד יכריזו הזווג המתייחס אל נפשו והוא הזווג הראשון. אך אחרי בואו לעולם והגיע עת נשוא, ידינוהו כפי מעשיו, ואם יזכה יטלנה, ואם לאו יעבירוה ממנו ותנתן לאחר הטוב ממנו, והוא זווג שני לפי מעשיו. ובזה יהיה דעת החולקים האלה בכוונת לבן ובתואל. כי לדעת רבי יהושע, כי אמרו קרוביה כי לולא זכות עקידת יצחק בהר המוריה לא נתנה לו רבקה לאשה, כי כשדנו אותם כאן בזווג שני לפי מעשיו בעקידה, היא נתנה לו. כי אולי מעת זווג ראשון לא היה שוה כשרונו אליה. נמצא שהיה זה לו לפי מעשיו של הר המוריה וזהו: מהר המוריה יצא... ודעת רבנן, שלא אמרו שהיה לפי מעשיו כי אם לפי זוג ראשון שאמר הוא יתברך "ותהי אשה" וכו' שהיא בת פלוני לפלוני, כי מאז לא היה שינוי לבלתי היותו ראוי אליה.

(אלשיך בראשית כד, נ)

יש זיווג ראשון מפאת הנפשות מטרם בואן לעולם הזה, וזווג שני הוא אחרי בואן בגופים. והצודק הוא כי יקח איש את אשר היא בת זווג נפשו. וזהו מאמרו הנה "שכם בני חשקה נפשו" ולא חשק גופני, יורה כי מהיותו נפש משולל גוף, היה לו יחס מאז בבתכם, שאמרו בת פלוני לפלוני לפי הוראת החשק, לכן "תנו נא עתה" בזווג שני אותה "לו" כי שלו היא.

(אלשיך בראשית לד)

אחרי היות הנשמות זוגות זוגות בת פלוני לפלוני, בבוא הזוג למטה לארץ לפועל, הוא ית' דן אותם לפי מעשיהם, שהוא הזיווג השני לפי האמת, כמסורת יודעיה. אם זכה, נוטל בת זוגו, ואם לא זכה, איש אל עבר פניו ילכו עד יתוקן העיוות. והנה אשר הוא רצון אלקי לצאת מהתחברות כל זיווג וזיווג, במתייחס אליו בהולדה הנאותה להשתלשלות המכוון מאתו ית', לא יצא לפועל כאשר יתפרדו עד יגלגל הוא ית' סבותיו עד יצא לפועל. אמר כי "מצא אשה", שמְצָאָה אשר היא אבידתו ולא פגע בה איש אחר, כי הטיב מעשיו, "מצא טוב" לעצמו, וגם "ויפק" לפועל "רצון מה'", הוא מה שהיה רצונו ית' להוציא מהבת זוג ההוא מאז, נמצא עושה טוב לעצמו ונחת רוח ליוצרו.
או ע"ד זה במאמרם ז"ל, כי כשאין אדם פוגע בבת זוגו, שהוא ית' מזווגם בעל כרחם, והוא שגם שבהזדווגם יתרצו זה לזה, הוא רצון מוכרח ולא רצון אמיתי לשיווי שרשם. ונבא אל הענין, "מצא אשה", שמצא אבידתו אשר לו מזווגו הראשון, ע"י שהטיב מעשיו, "מצא טוב", כנודע מכמה פנים, ובזה "ויפק רצון מה'", שאינו כאשר בשלא זכו, שהקב"ה מזווגם בעל כרחם כמאמרם ז"ל על "מוציא אסירים" וכו', שהקב"ה ממציא להם רצון זה עם זה מושאל כמו אכזב, ולא יתייחס בעצם מאתו ית', כי הפך רצונו הוא לפי האמת, אך "ויפק רצון" מאת ה' ממש משורש נפשותם שנמשכו ממנו ית', כדרך כל זוג היוצא משם דבקים ברצון ואהבה רבה.

(אלשיך משלי יח, כב)

תוס' ד"ה הא - בפ' ואלו מגלחין דאמר שמואל מותר לארס בחולו של מועד שמא יקדמנו אחר קפריך ליה מהכא וכו' אמאי לא מוקי וכו' דשמואל בזיווג שני

ולע"ד אם היה אסור לארס בזיווג ראשון, גם בזיווג שני ראוי היה לאסור, דאי לא הא לא קיימא הא, שלא ידעו המון העם לחלק בין זיווג ראשון לזיווג שני, וכיון שמותר בזיווג שני על כרחך גם בזיווג ראשון מותר, והוצרך לטעם יקדמנו אחר ברחמים. גם י"ל דבלא הקושיא ידע ג"כ המתרץ סברת יקדמנו ברחמים, וכיון שאנו מתירין בזיווג שני משום שמא יקדמנו, ממילא מותר ג"כ בזיווג ראשון כיון שאפשר לקדם ברחמים.

(ראי"ה קוק, טוב ראיה כאן)

[הסביר האלשיך בשם הזוהר, שארבעים יום לפני יצירת הוולד, הקב"ה מזווג שתי נשמות למעלה. אם שניהם באים לעולם והם צדיקים, מתקיים הזיווג הראשון שהכריזו עליו. אבל אם אחד צדיק ואחד רשע, לא מתקיים הזיווג הזה, ונוצר זיווג אחר, "לפי מעשיו", והוא קשה כקריעת ים סוף.]

(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' ז) לטקסט

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300