יג ע"א

עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל וכו' נתמלא כל הבית כולה אור עמד אביה ונשקה וכו' וכיון שהטילוהו ליאור עמד אביה וטפחה על ראשה וכו' היכן נבואתך וכו' לידע מה יהיה בסוף נבואתה

בעל חת"ס דרשות (ק"פ) מתרץ קושית המהרש"א - הלא ראה עמרם שכאשר נולד הילד נתמלא הבית כולו אור, איך מיד ע"י השלכתו ליאור לא בטח בד' לצפות לישועתו, הלא חזינן דמרים לא נתייאשה ועמדה "לדעה מה יהיה בסוף נבואתה", ואיך עמרם לא בטח בד' כמרים בתו? - בהקדם הדיוק מדוע הדגישו חז"ל שבלידת משה רבנו ע"ה "נתמלא כל הבית כולו אור"? אבל בזה עוררו חז"ל שאור בו נתמלא הבית היה כולו רוחני, בלי שמן ופתילה, ולאור כזה אין קיום בעולם הגשמי כלל, כי אור המאיר הוא עצם רוחני ואין לו קיום כי אם בהאחזו בגשם כגון שמן זית ופתילה... ובזה מתורצת קושית המהרש"א, כי עמרם, בראותו שבלידת משה רבנו ע"ה נתמלא הבית כולו אור בלי שמן ופתילה, הבין שלאור כזה אין קיום בעולם. אולם היות שהתנבאה מרים שבן זה יושיע את ישראל, התנחם שהכלל ישראל יהיה לו לשמן ופתילה, והוא יהיה אור שלהם, ממילא יהיה לאור זה אחיזה וקיום בעולם והוא יהיה מושיעם, לכן נשק למרים על ראשה. אולם כשזרקוהו ליאור חשב עמרם שהרמז במילוי הבית כולו אור היה בהיפך, שאין כאן שום אחיזה לאור הגדול הזה, וממילא אין לו קיום בעולם, ודבר זה נתן לעמרם מקום לטעות. אבל מסבב הסיבות הסב שניצול משה רבנו ע"ה מן היאור, וכלל ישראל היה באמת אחיזה של אור שלו, והוא נעשה אורם ומושיעם.
כן כתב (דרשות קנד) בכוונת "נתמלא הבית כולו אור" ע"פ מה שדרשו חז"ל על הפסוק "לכל המורא הגדול אשר עשה משה" - זה גילוי שכינה, שהכוונה הוא שכל חכמי ישראל היו לאור עולם להאיר לישראל, אבל לא לעשותם נביאים; לא כן משה, ע"י אור שלו כולם זכו לגילוי שכינה, כמו שאמרו "שראתה שפחה על ים מה שלא ראה יחזקאל", "ומראה כבוד ד' כאש אוכלת לעיני כל ישראל", "ויאצל מן הרוח שלו על ע' זקנים". וזה שאמרו "פני משה כפני חמה", כי אור החמה פועל על הדבר שמאיר עליו שמאיר בעצמו, "פני יהושע כפני לבנה" שהאיר חשכת הזקנים אבל לא עצמותם.

(לקוטי בתר לקוטי לקמן יג ע"א)

דוגמא ניצחית אחת של הפירפורים בין התקוה והיאוש החוזרת ונישנית ניתנה לנו ע"י חז"ל בסיפור על לידת משה וימי חייו הראשונים.
כתוב: "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי". "להיכן הלך? בעצת בתו... אם הבנים שמחה". וברגע זה נבאה מרים ליוכבד אמה: "עתידה אמי ללדת בן שיושיע ויגאל את ישראל ממצרים"... היתה זו נבואה גדולה לבני ישראל המעונים, ומתוך ציפיה ציפו הוריה ומכיריה להולדת הבן הגואל הזה.
וכך מספר לנו ר' עמרם בשם רב על הולדת משה: כיון שנולד משה נתמלא כל הבית כולו אורה, עמד אביה ונשקה על ראשה, אמר לה: בתי, נתקימה נבואתך, והיינו דכתיב: ותקח מרים אחות אהרן את התוף בידה. אחות אהרן ולא אחות משה? אלא שאמרה נבואה זו ועדיין לא נולד משה". אולם זוהר נבואת מרים הועם כאשר הגיעו ימים קשים למשה. "כיון שהטילו את משה ליאור, עמדה אמה טפחה לה על ראשה, אמרה לה: בתי - היכן נבואתך? היינו דכתיב ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו, ומה יהיה סוף נבואתה".
דבר זה יכול לשמש סמל גם לדורנו זה ביחס לבנין הארץ.
כאשר מתמלאת ארץ ישראל אורה, מתרבים המאמינים שקם מושיען של ישראל, שמחים ומנשקים על ראשן של בוני הארץ ואומרים: אומנם נתקיימה נבואתכם. אולם כשהמצב מתחלף לרגע ושמי הארץ לובשים קדרות ושונאי ישראל גוברים ועושים חיל, גוזרים גזירות רעות על ישראל ועל ארץ ישראל, אז - מטפחים אף הם על ראשיהם של מנהיגי ישראל וקוראים אחריהם: "היכן נבואתכם?"
אולם אשרי מי שמבורך בסבלנות, כאותה הנביאה מרים אחות משה, שלא חדלה גם ברגע האחרון מלהאמין בקיום נבואתה. היא עמדה ובסבלנות רבה הסתכלה לתיבת הגומא המתנודדת בתוך המים, ובלבה לא רפתה האמונה שנצח ישראל לא ישקר ולא יעשה עולה, ולא יטוש ה' את עמו ונחלתו לא יעזוב.

(רבי זאב גולד, ניבי זהב פ' שמות עמ' קנא-קנב)

ותתצב אחותו וכו' לידע מה יהיה בסוף נבואתה

ונראה שמפני זה כתיב "ותתצב", שלפי דקדוק הלשון היה לכתוב "ותתיצב", אלא המלה זאת מורכבת מבנין נפעל ומבנין התפעל, וצי"רי ותי"ו להורות על נו"ן נפעל כמו "תעשה". ומפני שהנבואה גרם לה להיות עומדת שם לדעת מה יהיה בסוף נבואתה, לכך כתב לשון נפעל, שלשון נפעל מורה על קבלת הסיבה, שהיתה מוכרחת לזה בשביל הנבואה, וכן כל נפעל מקבל הפעולה, ולשון התפעל כמשמעו הוא.

(מהר"ל, גבורות ה', פרק יז = חידושי אגדות לעיל יא ע"א)

לדעה מה יעשה לו לידע מה יהיה בסוף נבואתה
7-8

חז"ל אמרו "לדעה מה יעשה לו" - לידע מה יהיה בסוף נבואתה וכו'. ולפי פשוטו נראה כי ודאי יודעת היתה הצדקת שעתיד הקב"ה להצילו, לצד שראתה אותו טוב והשכינה עמו, ואך לא ידעה באיזה סיבה ועשייה יציל הקב"ה, כי הרבה ריוח והצלה לפניו, וחפצה לידע באיזה סיבה יצילו הקב"ה, והוא אומרו "לדעה מה יעשה לו" - איזה עשיה ופעולה יתחדש מה' בשביל הצלת הצדיק הזה, כי "לו" הוא פירוש בשבילו, איזה עשיה יתחדש בשבילו להצילו ממים הזדונים.

(באר מים חיים, שמות, פרק ב, ד)

יוסף זכה וכו' עמדו כולן ותלו בו כתריהם וכו' היו שני ארונות הללו וכו' מהלכין זה עם זה

"יוסף זכה לקבור את אביו, שאין באחיו גדול ממנו, שנאמר: ויעל יוסף לקבור את אביו ויעל אתו שם ויעל עמו גם רכב גם פרשים ויהי המחנה כבד מאד. מי לנו גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה וכו'" (מכילתא [ולעיל ט ע"ב])... החסד והאמת שעשה יוסף עם אביו, היה ביגיעה ובטורח בתחילה (ראה רש"י על הכתוב (בראשית נ) "אבי השביעני - כאשר השביעך"), וסופו בכבוד גדול ברכב ובפרשים ובמחנה כבד מאד. "כיון שראו מלכי כנען ונשיאי ישמעאל, כתרו של יוסף תלוי בארונו של יעקב, עמדו כולן ותלו בו כתריהם והקיפוהו כתרים כגורן וכו'" (סוטה יג).
על כן זכה גם הוא בהפלגת הטוב, שלא נתעסק בו אלא משה. "ועם יוסף הארון והשכינה והכהנים והלויים וכל ישראל ושבעה ענני כבוד. ולא עוד, אלא שהיה מהלך ארונו של יוסף עד ארון חי העולמים, והיו עוברים ושבים אומרים: מה טיבן של שני ארונות הללו? והם אומרים להם: זה ארונו של מת וזה ארונו של חי העולמים. ואומרים להם: המונח בארון זה קיים מה שכתוב במונח בארון זה" (מכילתא שם).

(רבי יהושע בכרך, אמה של מלכות, עמ' 100-102)

בתחילה עד שלא ראו וכו' ניזיל נפתלי וכו' חושים בריה דדן תמן הוה וכו'

כל האגדות אשר מספרים מקורות הדורות, אף שלא הזכירו בהם לשון מסורת או גמירי, בכל זאת על כרחך לא בדו הדברים מלבם, רק היו מקובלים אצלם בספורים נאמנים... וכן בהך דפ"ק דסוטה מהמאורעות בקבורת יעקב, ועובדא דחושים בן דן ונפתלי שהלך למצרים להביא הכתב קנין וכדומה...

(מהר"ץ חיות, מבוא התלמוד, פרק יח [כל ספרי מהר"ץ חיות ח"א עמ' שיט])

ולבסוף שראו בכבודן נהגו בהן כבוד

כתב ביו"ד סי' רמב סי"ז, דבדרכים אם כל אחד הולך לדרכו... אין מכבדין, אבל אם יצא בחבורה אחת מכבדין. וכן משמע בסוטה יג ע"א ולבסוף שראו בכבודן נהגו בהן כבוד.

(רבי שבתי פיינברג, אפיקי מגינים, או"ח סי' צ ס"ק טו)

כלומר, משפטם של שונאי ישראל לתת את עמנו לבוז ולחרפה, לא בהגיון יסודו, אף במשפטים קדומים, ומתנהגים ע"פ טבע האינסטינקטי של החיקוי. ולכן לא יתנהגו את ישראל בכבוד, עד שיראו אותם בכבודם על ארצם.

(רבי חיים יצחק בריל, תולדות הגדולים, ח"א, עמ' 77-78)

מלמד שהקיפוהו כתרים לארונו של יעקב

איתא בזוה"ק על הפסוק "מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השבי" וגו', שהם עשרה כתרין תתאין. והיינו שהקיפוהו כתרים, שהכתרין תתאין התבטלו אל הקדושה. וזהו דכתיב "אשכיר חצי מדם וחרבי תאכל בשר... מראש פרעות אויב", ובתרגום: לאעדאה כתרין מריש סנאה ובעל דבבא. ואיתא בספרי וברש"י: "מראש פרעות אויב" - מפשע תחלת פרצות האויב שפרעה הוא היה תחילה ששיעבד את ישראל. איתא בגמרא "ויספדו שם מספד גדול"... אפילו סוסים ואפילו חמורים. וכי סוסים וחמורים יכולים לספוד? אולם הכוונה שאז נתברר מה שכתוב על מצרים "אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם", ובני ישראל נתבררו ונבחרו להקרות "אדם אתם", אז נתברר כבוד שמים וראו בני ישראל שהם נפרדים ואין בהם שייכות מגע נכרי. הגלות היא כשבני ישראל נופלים תחת האומות, וזה השעבוד שהיה במצרים ועתה נתעלו, וזהו: לאעדאה כתרין מריש סנאה.

(אמרי אמת, פ' ויחי, תרפ"ט [ובקיצור בליקוטי יהודה פ' ויחי])

שלשים וששה כתרים נתלו

הוא כי אטד בכפל א' פעמים ט', ט' פעמים ד', ל"ו.

(רבי לוי יצחק שניאורסון, ליקוטי לוי יצחק, פ' ויחי, עמ' ה)

בני עשו וכו' נטלו כולם כתריהם ותלאום בארונו של יעקב

הקשה מהרש"א לפירוש רש"י, הא אמרינן בפרק חלק דכל אלוף מלכותא בלא תגא, והאיך קאמר דתלו כתריהם? ולדעתי דברי רש"י ז"ל נכונים... שאלופי החורי (אבות תמנע) היו מלכים בלא תגא, ולא קיבלוה [כגיורת] באמרם כי באה לשם שררה, בהיות בית אברהם גדול ומהולל מאד בכל הארץ. ותבחר לה להיות פילגש לאליפז, שהיה מאלופי עשו, אלוף בתגא... אלופי עשו, בראשם נשאו עטרת תפארת הנזר, ובמות יעקב תלו את כתריהם על ארונו.

(רבי יוסף כהן צדק, אור חדש, בינו שנות דור ודור פרק יג)

ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד תנא אפילו סוסים ואפילו חמורים

יעוין בבראשית רבא פנ"ב, ו: "והיא גם היא אמרה אחי הוא" - היא וחמריה וגמליה, ובמתנות כהונה שם: בני אדם מוליכי החמורים והגמלים.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

בעל עיני יצחק כתב שבזה עוררו חז"ל שאף אנשי מצרים שנקראים חמורים, גם המה הרגישו בהעדר מיתת יעקב אבינו, ויספדו עליו מספד מר.
בעל אורח ישרים מפרש, היות שבמיתת יעקב שב הרעב לעולם כמבואר במדרש, ולא היה אף אוכל לבהמה, כי יבשו עשבי שדה, ע"כ גם הסוסים והחמורים הרגישו במיתתו, כי היה חסר להם אוכל, ובדרך מליצה אמרו שבכו על מיתת יעקב.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

מאילו מאילו

ואפשר דכוונת הגמרא היא לומר הלשון שספדו הסוסים והחמורים, שאין להם חיתוך הלשון לומר "וי" או "אהא" כדרך המספיד, על זה אמרו מאילו מאילו, שהיה נשמע מקולם כאילו הם אומרים מאילו מאילו, שמורה על יללה.

(רבי יצחק זאב ידלר, תפארת ציון כאן)

אתא עשו וקא מעכב וכו' והאי דפייש דידי הוא וכו' מחייה ארישיה נתרן עינוהי

ידוע [סנהדרין מז ע"א] באיש שהיה רשע והשליכו על קבר אלישע וקם, כי אין קוברין רשע אצל צדיק... וזהו היה טעם עשו שביקש להקבר במערת המכפלה עד שקטלוהו וראשו נקבר שם, וכתב האריז"ל, כי ראשו היה בקדושה, ולכך נאמר "ציד בפיו", ולא לשם שמים נתכוון עשו להקבר במערת המכפלה, כי לא היה לרשע נפקא מינה איך ואנה יקבר, רק הוא ידע בנפשו היותו רשע גמור, ואברהם ויצחק צדיקים גמורים, וחשב להיקבר שם, וא"כ חיה יחיה כמו עובדא דאלישע, וזוהיא מחשבתו. ולכך קטלוהו, רק לראשו היותו משורש קדושה שם יקבר, והגוף השליכו לחוץ כפגר מובס.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש טו)

ארבע זוגות היו

עי' זוהר ויחי רן ע"ב: עד יומא עלמא לא קבילת מערתא בר נש אחרא ולא תקבל, ועי' ניצוצי שם אות ח מילקוט ראובני פ' וזאת הברכה בשם ס' התמונה, שמשה רביבו וצפורה נקברו במערת המכפלה. ובחומת אנך מהגאון חיד"א פ' חיי שרה מביא כן מכת"י רבינו אליעזר מגרמיזא, שכתב כי רמוז בר"ת מ'ערת ש'דה ה'מכפלה, משה. ובשו"ת ים הגדול סי' מז, מביא כן מפירוש התורה (בערבית) לרבינו דוד הנגיד נכד הרמב"ם בפ' חיי שרה. וראה בספרי ברכה שם שאמרו מחילה היתה יוצאה מקבורתו של משה לקבורתן של אבות, נאמר כאן "וימת שם משה" ונאמר להלן "שמה קברו את אברהם" כו'. וברמב"ן ויחי מט, לא: ראיתי במכילתא דרשב"י שאמר להם יוסף, כשאתם מעלים אותי קברו אותי בכל מקום שתרצו, מקובל אני שאיני נכנס לקבורת אבותי, שאין נכנס לקבר אבות אלא שלשה אבות ושלש אמהות, שנאמר "שמה קברו את אברהם" כו'.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

קרית ארבע ארבעה זוגות היו אדם וחוה אברהם ושרה יצחק ורבקה יעקב ולאה

פירוש, המקום הזה הוא ראוי ליסודי עולם, והאבות הם יסוד לעולם, וכן אדם הראשון הוא ג"כ יסוד לעולם שהרי כל הבריות בני אדם הם. ולכך ארבעה זוגות נקברו שם, כי אלו הם ראויים שיהיו שם נקברים במקום שנקרא קרית ארבע, שהאבות הם מקום לכל העולם אשר הם דרים בהם, כי הכל דר ועומד ביסוד שלו, והמקום [ראוי] לארבע, כי לעולם שטח המקום ד' על ד', כמו שידוע שנתנו שיעור מקום האדם ד' על ד', וכן כל מקום שטח שלו מרובע. ולכך היו האבות, שהם יסוד בני אדם, [דהיינו אדם] הראשון וג' אבות הקדושים נקברים במקום ששמו קרית ארבע, כי מקום זה שנקרא ארבע ראוי להם, בעבור כי ארבע הוא ראוי למקום כמו שאמרנו, ואין ראוי שישתתפו ביחד במקום מי שהוא מקום ויסוד לאחר עם אותם שהם מקום אליו.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

דכתיב בקברי אשר כריתי לי

עי' זהר וישלח קעז, א, דעשו זבין ליעקב חולקיה מן מערתא דמכפלתא. ועי' זוהר שלח קסד, א.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

זבינתה וכו' דכתיב בקברי אשר כריתי לי וכו' אין כירה אלא לשון מכירה

[יש ללמוד מזה שאין להצטער על פרנסה וכבוד בענייני עוה"ז, לשבת על התורה והעבודה עם פרנסה דחוקה, שהרי יעקב נתן כרי כסף בעד קברי אבותיו, וגם נתן לעשיו את עוה"ז תמורת עוה"ב.]

(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף מ ע"ב) לטקסט

חושים בן דן תמן הוה וכו' מחייה ארישיה וכו' למה אשכל גם שניכם יום אחד וכו' קבורתן מיהא ביום אחד הואי

ומה שלא עשה אחד מן השבטים האחרים, זהו מפני כי לא היו חושבים מתחלת המעשה שיהיו צריכים לדבר זה, וכאשר התחיל עשו לחלוק לא היה נמצא אצלם ההתעוררות, שאין כח ההתעוררות נמצא בתחלה רק כאשר הדבר ההוא (בכח) [חידוש לו] מאוד, כאשר נודע, ואז הוא מתעורר בכח לעשות מעשה, וחושים בן דן שלא ידע מתחלה המעשה כלום, וכאשר כבר היו במחלוקת והוצרכו לשלוח אחר הראיה, ואז נאמר לו לחושים בן דן, ואז היה מתעורר בכח להרוג את עשו.
ויש לך לדעת כי ראוי לעשו שיהיה נהרג ביד חושים בן דן דוקא, שהוא אחרון בשבטים. ובמדרש (שו"ט יח) יש כי יהודה הרגו, ועליו נאמר "ידך בעורף אויבך" כמו שהביא רש"י ז"ל בפירוש החומש. כלל הדבר כי ההריגה הזאת ראויה לראש השבטים או לאחרון השבטים, וזה כי יעקב ועשו נולדו בבטן אחד, ועם כל זה הם מתנגדים הפכים, אבל מצד עצמם נמצאים ביחד דהיינו מצד הנגלה, אבל מכח הנסתר הם מתנגדים וכח יעקב גובר על עשו, ולפיכך זרע יעקב שהיה נמשך מכח נסתר של יעקב, כי כן ענין הזרע הקדוש הזה עד שהיה זרע של יעקב מוכן להרוג את עשיו, לדעת מי שאמר חושים בן דן, כי היה הוא האחרון והוא משלים שבעים נפש, ובשביל שהוא משלים שבעים נפש, ראוי הוא להשלים אותם ג"כ לסלק את הלוחם נגדם... [וגמרא דידן עיקר, שאמר חושים בן דן הרגו, כמו שרמזנו לך בפנימית החכמה]. וכן מה שאמרה רבקה "למה אשכל גם שניכם יום אחד", ראוי שיהיה סילוקם מן העולם ביום אחד, ויורה מה שהיו תאומים בבטן אחד... כי יעקב ועשו שוין, ובדבר זה ג"כ ראוי שיהיו שוים, שיהיה קבורת שניהם ביום אחד דוקא.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

ויקירן ליה אודניה

קבלת הרשמים בתור השפעה באופן שיהיה אפשר להיות כח מאסף כללי, צריך לזה הכנה במקבלי ההכנה, הוא כח של ריקניות וחלישות, שמצד זה אפשר וראוי לאותו הנושא להיות מקבל, ואותו כח הרפיון גורם כח קיבול שבהיות אותו הנושא החלוש מאסף לכל המחנות מתגלה בו כל ההוד שבמחנות כולם. ע"כ דן, בהיותו ירוד שבשבטים, היה דוקא הוא המוכשר להיות מאסף לכל המחנות... על כן נתגלו בדן רפיונות, "ובני דן חושים". החושים מקבלים רק את הרשמים, ואין להם כח עצמי כשכל השופט, ואותו הכח מקבל ג"כ הרשמים בתכונה כהה, יקירין ליה אודניה. אותו הרפיון מכשיר לכח קבלה וחקיקה טובה, כאותו הרפיון שבצור המוכשר לחקיקה של צורות נאות, מכשיר את הנוי המופלא להתקבל בו.

(ראי"ה קוק, פנקסים (מהד' מכון הרצי"ה), פסקה כו, עמ' קכא)

ניזיל נפתלי דקליל כי אילתא דכתיה נפתלי אילה שלוחה
26

"נפתלי אילה שלוחה", ובפשוטו שהיה רץ כאילה, וכמו שאמרו ששלחוהו למצרים להביא השטר מכירה ממצרים. אבל בתורה לא נזכר שבח שיכול לרוץ, רק העיקר השבח בדברי תורה, כמו שנאמר "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'", ובזה תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא (כמו שאמרו סוף ברכות), והאדם היה רוצה לרוץ מחיל אל חיל, רק בעולם הזה השאור שבעיסה מעכב, ולעתיד ילכו מחיל אל חיל, ונפתלי אילה שלוחה שזוכה לילך מחיל אל חיל וכמו שיהיה לעתיד. ועל כן זוכה לשחוק כמו לעתיד.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, שמות לראש חודש אדר, אות יא)

חושים בן דן תמן הוה ויקירן ליה אודניה וכו' מחייה ארישיה וכו'
27-30

בעל עיני יצחק מעורר מאי נפקא מינה במה שהיה חושים קשה לשמוע שחז"ל הדגישו זאת? וכתב הוא שעשו בתור איש יודע ציד - היינו לצוד את הבריות - היה אומר שקרים שונים בדבר מערת המכפלה, ולכן הסכימו האחים לשלוח את נפתלי להביא את הכתבים. אמנם חושים, יען היה קשה לשמוע, לא היה שומע השקרים של עשו, וגם אחיו לא יכלו למסור לו כל טענותיו של עשו, ורק אמרו לו בקיצור שעשו מכחיש את דברי יעקב שמכר לו מקומו במערה, באמרו שיעקב קודם מותו לא היה שפוי בדעתו וכדומה, דברים אשר לא כן. ובשמעו זאת חרה אפו והרגו בלי חקירה ודרישה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

חושים בריה דדן תמן הוה וכו' יהא אבי אבא מוטל בבזיון שקל קולפא מחייה ארישיה וכו'
27-30

מה הביא את חושים בן דן לקנא לכבוד אבי אביו יותר מבני יעקב שהיו שם? מדוע לא הרגישו כולם בבזיון שיש בזה שיעקב מוטל כך עד שישוב נפתלי ממצרים? ומה העניין בהזכרת העובדה שאוזניו של חושים היו כבדות?
ונראה שכל בני יעקב, כיון ששמעו את הערעור של עשו על מקום הקבורה, החלו נושאים ונותנים עימו, והשיבו לו על כל טענותיו, כמבואר בגמ'. ובינתים התרגלו למצב ושוב לא חשו בבזיון שבדבר. ברם, חושים בן דן, שהיו אוזניו כבדות, לא שמע את הטענות, וכיון שראה פתאום את יעקב מוטל בבזיון, מיד בערה בו קנאת כבוד אבי אביו.

(שיחות מוסר, תש"ל פרשת חיי שרה, מאמר יא, עמ' מד, ומאמר צז, עמ' תיא)

ועד דאתי נפתלי וכו' שקל קולפא מחייה ארישיה

אסור להשהות מחיקת חילול השם ע"י מעשה של קידוש השם אפילו לזמן קצר.
לא רק שחייב אדם לקדש שם שמים ולחסל את חילולו, אלא שאסור לו להשהות ולעכב את הענין בטענה של "עיתוי נכון", וכדומה... אמרו חז"ל: "כיון שהגיעו למערת המכפלה... שקל קולפא, מחייה ארישיה..." ותמוה הדבר! הרי נפתלי היה חוזר תוך זמן קצר, ומדוע לא חיכה חושים? מדוע קם והרג אדם כאשר תוך זמן קצר היו יכולים לפתור את הבעיה? אלא, כאן לימדונו חז"ל את הכלל השני הגדול לגבי קידוש השם וחילול השם. הרי עשו בא כאן לבזות ולחלל את כבודו של יעקב אבינו, של ישראל, שהוא כבודו של הקב"ה. וחילול הכבוד, חילול השם ובזיון שמו אינו סובל דיחוי כלל וכלל! כי מי יעז לקחת על עצמו ויתור על כבודו של ה' יתברך? אדרבה, אין מקום לדחייה בקידוש השם. אין ענין של "עיתוי נכון". חובה היא לחסל את החילול, לבערו מן העולם מיד! כי זריזים מקדימים לקידוש השם, ובזה אין רק ענין של הידור מצוה, אלא המצוה גופה, ועם ישראל שיש בידו לקדש שם שמים ומתרשל במצוה הזאת, גדול עוונו מנשוא.

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, פרק יד עמ' קעא-קעב)

נתרן עיניה ונפלו אכרעא דיעקב

עשו מלא זימה, כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה סה, א) ונוקביה נחש. אבל הראש נקבר במערת המכפלה כמו שאמרו ז"ל, והיינו כי הראש רומז לחכמה, והחכמה הוא היפך זימה שנקראת רוח שטות בריש סוטה (ג.).

(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, פרשת וישב אות ב, דף מ ע"ג-ע"ד)

...שבעשו היה עיקר תורה שבעל פה, כמו שאמר האר"י ז"ל כי ציד בפיו, היינו תורה שבעל פה... וכן מצינו (מגילה טז.): כל האומר דבר חכמה באומות העולם נקרא חכם כו', ומהסתם היו אוהביו וחכמיו של המן ממשפחתו מזרע עשו... דחכמה יש בו... וראש עשו היה גם כן במערת המכפלה (כמו שכתוב בתרגום יונתן וע' סוטה יג נתרין עיניה ונפלו אכרעיה דיעקב).

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, דברים, חג הסוכות, אות יד)

וי"ל דרך רמז צפור גמטריא עש"ו, ורימז כי ע"י הגוים עצמם יהיה הנס הזה, כמ"ש ויקרא רבה סוף פ' שמיני: למה נקרא שמה חזיר? שעתיד להחזיר העטרה לבעליה. וי"ל כי על כן זכה ראש עשו להקבר במערת המכפלה כמ"ש רז"ל, מפני שע"י מלכי העמים נגיע אל הטובה המקווה, כמ"ש: "לספר בציון שם ה' ותהילתו בירושלים" [תהלים קב, כב] - אימתי יהיה זה, "בהקבץ עמים יחדיו וממלכות לעבוד את ה'". ומ"ש "בהקבץ עמים", ר"ל ישראל. כמו "אף חובב עמים" [דברים לג, ג]. כשיקבצו יחדיו ויבקשו מן הממלכות לעבוד את ה'. וכן כתיב: "מלך אלהים על גוים" [תהלים מז, ט], שתקרא מלכותו עליהם, "והיה ה' למלך על כל הארץ", מפני שעל ידם "אלהים ישב על כסא קדשו", מקום מקדשנו. וזה יהיה כש"נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם", בעצה אחת, ויבקשו חנינה מאת מלכי הארץ, "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם", כי "מגיני ארץ" היינו המלכים והשרים והוא יטה לבם אל אשר יחפוץ.

(כתבי הרב יהודה אלקלעי, ח"א עמ' 283-284)

פתחינהו יעקב לעיניה ואחיך

ע"כ יעקב אבינו, שהיהענינו להוציא רק האומה הישראלית לעולם, לא מת, אע"פ שגווע, כי לא היהצריך שום קישור ממה שהיתה נפשו קשורה לעניני העוה"ז לתכלית הוצאתעם ד' בעולם להינתק, כי כולם קודש ואינם מעיקים אל התכלית כי אם עודעוזרים לה...והנה, ממה שלא היה צריך אבינו הזקן ע"ה מיתה מצד נפשו, ממילא לאאבדה הנפש קישורה אל הגוף הקדוש כלל, זולת שאינה צריכה להשתמשבכליו. ע"כ אמרו בסוטה דאחיך כי חזה נקם וכדברי תוס' דהכא [תענית ה ע"ב ד"ה יעקב], מפני שהנפששלמה בכל כוחות החיוניות שלה והוקש בזה לזרעו.

(ראי"ה קוק, מדבר שור, דרוש כו)

אמרו חז"ל (תענית ה ע"ב): יעקב אבינו לא מת, כי כיון שהוא תיקן בנפשו חטא אדם הראשון לגמרי, מאין יגיע לו מיתה? אלא דורמיטא אחזו, ונראה כאילו מת, ובאמת עלה חי לגן עדן. וכמו שאמרו ז"ל בהיותם אצל המערה ורצה עשו לעכב, והרגו חושים בן דן ופתחינהו יעקב לעיניה ואחיך וכו'.

(באר מים חיים, פרשת ויחי, פרק מו)

פתחינהו יעקב לעיניה ואחיך וכו' ישמח צדיק כי חזה נקם

בודאי לא שמח יעקב אבינו ע"ה אחר מותו על נקמתו האישית, אלא על נקמת ה'. וכיוון שהנקמה יש בה שלום ממלאך המוות, על כן בשעה שזכה לראות את נקמת ה' - שחק.

(רבי חיים שמולביץ, שיחות מוסר, מאמר כז, הפטרת ויחי, שנת תשל"ג, עמ' קיד)

ישמח צדיק כי חזה נקם

וזהו הציד שבפיו, שראה שפיו פועל בקטרוגיו למעלה, וראה שיש לו כח בפיו, וחשב דכח זה הוא מצד ה' יתברך ושאינו מקטרג אלא על מה שה' יתברך רוצה שיקטרגו, ומזה גם כן בא שמחה כמו שנאמר "ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם רשע". אבל שמחה זו הוא רק לזרע יעקב כשינקמו מעשו, דאין רשע אלא עשו כמו שאמרו (מגילה ו.) על פסוק (ישעיה כו, י) "יוחן רשע", כי הוא שורש הרשע שבמקום המשפט מצד הפסולת...
וכן דרשו חז"ל פסוק זה דישמח וגו' פעמיו וגו' על יעקב במערת המכפלה שהרגו אז לעשו. ושמחה זו שמצד הנקימה וחרב נוקמת שהוא סיטרא דעשו, גם היא אינה אלא לחלקו של יעקב, שכל שמחה של אמת הקיימת לעד, שזהו הנקרא שמחה בלשון הכתוב, אינו אלא לקו היושר דלב, כמו שנאמר (תהלים צז, יא) "לישרי לב שמחה", שזהו נחלת יעקב בלא מצרים (שבת קיח ע"ב), מצד ישרות הלב שזה אין לו גבול.

(רבי צדוק מלובלין, דברי סופרים, אות לח דף יח ע"ד-יט ע"א)

נבואתה של רבקה

במהרש"א דצ"ל לאו כמתנבאה אמרה כן, דהא לא חשיב לה בכלל הנביאות. וכ"כ גם במהרש"א ברכות ז ע"ב ד"ה עד שבאת לאה כו'. והנה בבראשית רבה פס"ז, ט, מבואר: "ויגד לרבקה", מי הגיד לה, ר"י בשם ר"ח אמר אמהות נביאות היו, ורבקה היתה מן הנביאות, רי"א אפילו תלם, הדיוט אינו חורש תלם בתוך תלם ונביאים חורשים תלם בתוך תלם. ובהגהותי שם כתבתי שהנביאים יודעים אשר על תלמי הלב ומעמקיו, חורש הוא תלם בתוך תלם ומוצא את חידתו, כן ידעה גם רבקה אשר זומם עשו ליעקב, ואשר לא נפרטו האמהות בכלל הנביאות זהו לאשר נבואותיהן היו רק לעצמן ולא קיבלו נבואה למסור לזולתן, עיין פתיחתא לרות רבה ב, דכל נבואה שאינה צורך לדורות לא נתפרסמה כו'.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

בא וראה כמה חביבות מצות על משה רבינו שכל ישראל כולן נתעסקו בביזה והוא נתעסק במצות שנאמר חכם לב יקח מצות וגו'

[מהרש"א מסביר שנקרא חכם כי היה מחשב שכר מצוה כנגד הפסדה. לכאורה קשה, האם משה רבינו עושה מצוות בשביל שכר? התשובה היא שהוא משל ביצרו, ולא היתה לו התנגדות בעשיית המצווה, והרי עיקר עבודת ה' היא בהתגברות על ההתנגדות. והוא רצה לעשות את המצוה בקצת התנגדות. ולכן הוא חשב על השכר, וזה ההתנגדות, אבל כשעושה את המצוה עשה שלא בשביל השכר.]

(רבי חיים בצלאל פאנעטה, דברי בצלאל, דף ב ע"א) לטקסט

[למה נאמר על זה "חכם לב", איזו חכמה זו, יותר היה מתאים לקרוא לו צדיק. (יג ע"א) י"ל שכוונת הפסוק "ויקח משה את עצמות יוסף עמו" היא שהוא לקח ולמד מעצמיותו של יוסף, שיוסף עמד בניסיון העוני ובנסיון העושר, כמו שפירש בינה לעתים את הפסוק (בראשית פרק לט פסוק ב) "ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח ויהי בבית אדניו המצרי" - יוסף עבד את ה' גם כשהיה מצליח וגם כשהיה עבד. והפסוק מקשה "כי השבע השביע וכו' פקוד יפקוד אלקים אתכם" - למה הוצרך ללמוד זאת מיוסף, אפשר ללמוד זאת ממה שה' השביע את ישראל פעמיים, כמו שכתוב (דברים פרק כח פסוק סט) "אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרת את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחרב", והטעם הוא שהברית בסיני היה כשהיו במצב גבוה, וזה נסיון העושר, והוצרך עוד ברית למצב עוני. והיינו "פקוד" - לשון נפקד, חסרון, נסיון העוני, "יפקוד"- לשון מינוי, "יפקוד ה' וכו' איש על העדה", לשון חשיבות, נסיון העושר. והתשובה היא "והעליתם את עצמותי" - שעי"ז שמשה לומד מיוסף דבר טוב, יוסף עולה במדרגה בעולם העליון, ששפתותיו דובבות בקבר, ולכן רצה ללמוד דווקא מיוסף. ועל זה נקרא "חכם לב", שהבין את היתרון בלימוד מיוסף.
באופן אחר: (יג ע"ב) יש שני אופנים בעבודת ה', דרך אחת היא ללמוד מצדיקים, איך הם עובדים את ה' בלי שום מניעה, במסירות נפש, ואין דבר שקשה להם. ואפשר ללמוד מהרשעים באיזה חשק והתלהבות הם עושים עבירות, באותו חשק צריך לקיים מצוות. (יג ע"ג) יוסף נהג בשתי הדרכים, שמצד אחד כתוב (בראשית פרק לז פסוק טו) "וישאלהו האיש לאמר מה תבקש" - איזה דרך אתה רוצה ללמוד, מהצדיקים או מהרשעים, והשיב "את אחי אנכי מבקש" - אני רוצה ללמוד מהצדיקים, "אנכי" - איך לעבוד את ה' שנקרא "אנכי". ומצד שני כתוב (בראשית פרק לט פסוק יח) "ויעזב בגדו אצלי וינס החוצה" - "אצלי" מלמד שלמד ממנה, הרשעית. ויש לפרש בזה את הפסוק (בראשית פרק לט פסוק ב) "ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח ויהי בבית אדניו המצרי" - יוסף למד עבודת ה' גם מהצדיקים, "איש מצליח" וגם "בבית אדוניו", מהרשעים המכונים עבדים כי הם עבדים ליצה"ר.
[יג ע"ד] מה שכתוב "ויקח משה את עצמות יוסף עמו" היינו שהוא לקח ולמד מעצמיותו של יוסף, שיוסף למד מהצדיקים ומהרשעים. והפסוק מקשה "כי השבע השביע וכו' פקוד יפקוד אלקים אתכם" - למה הוצרך ללמוד זאת מיוסף, אפשר ללמוד זאת ממה שה' השביע את ישראל פעמיים, פעם בהר סיני שלמדו מהצדיקים, שהרי אז היו כולם צדיקים, ועוד פעם ללמוד מהרשעים. (יד ע"א) והתשובה היא "והעליתם את עצמותי" - שעי"ז שמשה לומד מיוסף דבר טוב, יוסף עולה במדרגה בעולם העליון, ששפתותיו דובבות בקבר, ולכן רצה ללמוד דווקא מיוסף. ועל זה נקרא "חכם לב", שהבין את היתרון בלימוד מיוסף.]

(רבי חיים בצלאל פאנעטה, דברי בצלאל, דף יב ע"ג-יד ע"א) לטקסט

[קשה, הרי גם ביזת מצרים היא מצוה? ועוד, מדוע נקרא "חכם לב"? (לו ע"א) אבי מורי הסביר, שהנה התורה היא כמו אירוסין בין ישראל לה', שנאמר "מורשה" - מאורסה (ברכות נז ע"א). ולכן היא נאסרת לכל האומות, שאם גוי עוסק בתורה חייב מיתה. וקשה איך משה קיבל את התורה בשביל ישראל, הרי הוא כתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים, כי הוא חב לאומות העולם, שעכשיו אם הם עוסקים בתורה חייבים מיתה? התירוץ הוא שמיגו דכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. כסף הקידושין היה הלוחות, אבל מה שקיבלו ביזת מצרים היה שכר עבודתם. אבל שבט לוי שלא עבדו, גם ביזת מצרים היה כסף הקידושין. (לו ע"ב) ולכן אילו משה (משבט לוי) היה נוטל ביזת מצרים לא היה יכול לקבל את הלוחות כקידושין לישראל, מטעם תופס לבעל חוב. לכן התחכם לא ליטול ביזת מצרים, ואז הלוחות היו כסף הקידושין גם בשבילו וגם בשביל ישראל, והיה יכול לשמש שליח כי מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה.]

(רבי חיים בצלאל פאנעטה, דברי בצלאל, דף לה ע"ד) לטקסט

כמה חביבות מצוות על משה שכל ישראל כולן נתעסקו בביזה והוא נתעסק במצוות שנאמר וחכם לב יקח מצוות
37-38

בעל חתם סופר (קורח) כתב שזה רמז משה באמרו "לא חמור אחד מהם נשאתי", כי כפי שאמרו אין לך עני שבישראל שלא היו לו תשעים חמורים טעונים מכספם וזהבם של מצרים, ומשה רבינו ע"ה נפנה לקחת עצמות יוסף, והיה לו לבקש מהם עכ"פ כסף וזהב של חמור אחד, כי השבועה של יוסף היתה מוטלת על כולם, אבל הוא לא ביקש ולא לקח מאומה, כי לא היה נחשב אצלו הרכוש לכלום.
בעל כלי יקר מפרש שלכן נקרא משה בשביל זה חכם, כי ירא היה משה אולי ישמן ישורון ויבעט בד' מרוב עושר, לכן כחכם רואה את הנולד לקח עמדו עצמות יוסף, כדי להזכירם שגם יוסף אף שהיה מלך לא נשארו אחריו רק עצמותיו, כמו שאמרו "כי לא במותו יקח הכל"...
בעל עין אליהו מעורר מדוע נאמר "חכם לב יקח מצוות", הלא עשה רק מצוה אחת? ומתרץ על פי מה שכתב הגר"א ז"ל על פסוק זה "שמסקנא אפילו כלפי שמיא מהניא", ר"ל שאם יאמר אדם: למחר אשכים בבוקר ללמוד, אז יהיה נכשל ולא ילמוד. וזה חכם לב יקח מצוות, ר"ל תיכף ולא ישהה מלקחת, "ואויל" היינו מי שאינו עושה תיכף "ילבט" היינו יכשל ולא יעשה כלל. ובזה מבואר שבאמת גם בני ישראל דימו לעסוק בעצמות יוסף, אבל מקודם עסקו בביזה, אבל משה הלך תיכף להתעסק בארונו של יוסף ובזה זכה לקיים מצוות הרבה, כי כפי שביארו המקובלים על הפסוק "ולא יכלו להתמהמה", אם היו מתמהמהים אף רגע היו אובדים בטומאת מצרים, נמצא שמה שלא עסק משה בביזה ולא התמהמה גרם לו ולישראל לצאת ממצרים לקבל התורה ולעשות מצוות הרבה. ובצדק אומר הכתוב "יקח מצוות", היינו עבורו ועבור כלל ישראל.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

בעל חתם סופר (ואתחנן) מתקשה במאמרם זה "בא וראה כמה חביבות מצוות על משה רבנו ע"ה", הלא מובן מאליו דבר זה, ומאי קמ"ל דמשה היה צדיק יותר מכל ישראל? פשיטא, דאם לא כן לא היה נבחר להיות גואלם ונותן התורה... והוא היות שהמהרש"א ז"ל כתב שפסוק "חכם לב" מדבר בשבח משה, "ואויל שפתים ילבט" מדבר בגנות ישראל, כי כפי שמפרש הוא אומר בזה הפסוק שישראל בתור אויל "שפתים ילבט", כלומר הם הפרו הברית והשבועה שהשביעם יוסף, ומה שהבטיחו "בשפתים" לא שמרו, ועסקו בביזת מצרים ולא בעצמות יוסף, והיות שכל ישראל עשו זאת, פגמו בעצם נשמת משה, עד שהיה צריך להתגבר בחכמה ובעצות, שלא יכשל גם הוא לעסוק בביזה ועסק בעצמות יוסף...
בעל שער בת רבים מקשה ג"כ מדוע נאמר "מצוות", הלא היתה רק מצוה אחת? כן הקשו המפרשים בכלל הלא גם ביזת מצרים היתה מצוה? כן הקשו מדוע קראו את משה "חכם לב", ויותר נופל על זה לשון "צדיק"? ומתרץ הוא על פי מה שכתב רש"י, דגדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים, כן ידוע מאמרם על הפסוק "הים ראה וינס" - מה ראה? ארונו של יוסף. לכן משה בגודל חכמתו לקח עצמות יוסף, כי בלתי זה לא היה נקרע הים לפניהם והיו נוטלים מהם המצרים כל ביזתם, לא כן בלקחו משה עצמות יוסף, נבקע הים לפניהם והיתה להם ביזת הים גם כן. כך שבמה שלקח משה עצמות יוסף, קיים שתי מצוות, ביזת מצרים ועצמות יוסף.
בעל חומת אנך מפרש, שבאמת מה שבני ישראל הניחו למשה בעצמו לעסוק בעצמות יוסף היה משום דכבודו של יוסף בגדולים יותר מבקטנים. אולם קשה איך משה רבינו ע"ה העניו היותר גדול הסכים לזה, הלא הראה בזה שהוא גדול מכולם? אלא התירוץ הוא דלעשות מצוה אין להשגיח בענווה, כמ"ש במלך יהושפט "ויגבה לבו בדרכי ד'", וזו חכמת החסידות.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

שכל ישראל כולן נתעסקו בביזה והוא נתעסק במצוות
37-38

במדרש (ויקרא רבה פ"א)... שהיה נפשו של משה עגומה עליו ואמר: הכל הביאו נדבתן ואני לא הבאתי... מה זה הצער למשה רבינו ע"ה בזה שלא הביא נדבתו זהב, כי בוודאי הוא מפני שלא היה לו אז מה להביא, כמו שאמרו על הפסוק "חכם לב יקח מצות", שכל ישראל עסקו בביזת מצרים והוא עסק בעצמות יוסף, והלא אמרו ז"ל (מנחות קד ע"ב ובפירש"י) שנאמר במנחת עני נפש כאלו הקריב נפשו.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת ויקרא, אות ב)

ורז"ל דרשו על משה פסוק "חכם לב יקח מצות", שכל ישראל נתעסקו בבזה והוא נתעסק במצות. רצו לתרץ יתור לשון "עמו", שבא למעט עסק ביזת מצרים, כי הממון קנין שאינו דבק עמו, כי "לא ירד אחריו כבודו", אבל מה שהאדם מסגל מעשים טובים בעולם הזה הוא הדבר הדבק עמו בעולם הזה ובעולם הבא, לכך נאמר "ויקח משה את עצמות יוסף עמו". ואולי לכך עסק דווקא במצוה זו עכשיו, להיות לישראל כמזכיר את יום המיתה, כי בסיבה זו לא יהיו כל כך להוטים אחר הביזה, בזכרם כי יעזוב לאחרים חילו "ולא ירד אחריו כבודו".

(כלי יקר, שמות פרק יג פסוק יט)

"ויקבר אותו בגי - הקב"ה בכבודו" (ספרי, רש"י)... הקב"ה קובר מתים! ביקש ללמד אותנו גמילות חסד של אמת... ועדיין אנו תמהים, מה ראה הקב"ה לעשות כן? הלא משה רבנו לא היה מת מצוה, שאין לו קוברים. כל ישראל היו נכונים לחלוק לרבם את הכבוד האחרון. ומה ראה הקב"ה בכבודו להתעסק בקבורה וליטול מהם את המצווה?
חז"ל מצאו כי הקב"ה גמל בזה לאיש חסד כמפעלו: "ללמדך שבמידה שאדם מודד בה מודדים לו וכו'... מי לנו גדול ממשה שלא נתעסק בו אלא הקב"ה" (מכילתא [ולעיל ט ע"ב])... משה ביגיעה תחילה עשה לו ליוסף את החסד. ועל זאת האריכו חז"ל וספרו לנו במדרש רבה: "כאשר הגיעה גאולתן של ישראל, כל ישראל היו עסוקים בכסף וזהב ומשה היה מסבב את העיר שלושה ימים ושלושה לילות למצוא ארונו של יוסף - והיה עיף מן היגיעה - (עד שהעלהו מן התהומות)... לקח אותו (משה) ושם אותו על כתפו והיה סובל אותו. וכל ישראל אחריו. וישראל היו סובלים את הכסף ואת הזהב, שנטלו ממצרים. ומשה סובל ארונו של יוסף. אמר לו הקב"ה: משה, אתה אומר שדבר קטן עשית, חייך, החסד הזה שעשית גדול הוא ולא השגחת לכסף ולזהב. אף אני אעשה עמך החסד הזה ואתעסק עמך" (דברים רבה יא).
מהיכן דייקו חז"ל את זאת היגיעה הגדולה של משה? אולי מתוספת המלה "עמו", שכבר דרשוה (נזיר מה) עמו - במחיצתו. [ושים לב, כי יוסף לא אמר אלא אתכם. ולמדנו ש"עמו" מבטא קרבה יותר מאשר "אתו" (ראה מלבי"ם במדבר כב, כ-כא)]. ומנין שמשה לבדו התייגע וסבל אותו על שכמו, ואילו בני ישראל עשו בשלהם? אולי ממקומו של פסוק זה שהוא עומד בפני עצמו בתוך עיסוקם של בבי ישראל במסעותיהם. "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים, ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל וגו'" (שם). ובספר יהושע במקום שנקראה המצוה על שמם (על שם גומרה - סוטה יג:) שם לא נאמר עמהם, אף לא אתם: "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם וגו'" (יהושע כד, לב).
נשאר לנו אך לתמוה על חריפותה של התמונה הזאת, שהיה משה סובל הארון על כתפו - ולא היה איש מבני ישראל אשר יעזוב עמו במצווה? אין זאת כי רצו חכמים להעמידנו על כל טוהר מצווה זו - חסד של אמת! כי כל מי שלבו נתון לעצמו, לכספו ולזהבו אין לו זכות להתעסק בה. כן! גם בשעה שאנו עושים חסד עם המתים, יש אשר יתגנב בנו השקר. "ועשית עמדי חסד ואמת - וכי יש חסד שהוא שקר? אלא, משל הדיוט אומר: מת בריה דרחמך - טעון; מת רחמך - פרוק. [אם מת בנו של אהובך, שא עליו קינה וטעון עליו צער והספד, להראות אהבתך - אולי ישלמנה לך חברך. אבל כשמת אהובך, פרוק מעליך הצער כי אהבתו כבר אבדה ואינך יכול לצפות ממנו גמול וקורת רוח] (ב"ר צו, ה - הפירוש מ"עץ יוסף").
משה לבדו, הוא אשר זכה במצווה זו בכל טהרה, ולפי היגיעה שיגע בה נמדד לו החסד ועל כן נקרא חכם לב: "ויקח משה וכו' - להודיע חכמתו וחסידותו של משה, שכל ישראל עוסקין בביזה ומשה עוסק במצות עצמות יוסף. עליו הכתוב אומר (משלי י, ח) חכם לב יקח מצוות" (מכילתא). ועל כן זכה, ולא נתעסק במיתתו אלא חי העולמים - הקב"ה בכבודו.

(רבי יהושע בכרך, אמה של מלכות, עמ' 100-102)

והוא נתעסק במצוות

שלמות המעשה להיות רודף צדקה וחסד גם בזמן שאינו מצוי לנגדו. כי המחשבה והרצון הוא דבר שלעולם יכול לעבוד בהם לה', מה שאין כן למעשים יש זמנים מיוחדים... אף כשאינו זמן מצוות המעשיות, הוא רודף אחר המצוות... וכדרך שאמרו בסוף פרק קמא דסוטה במשה רבינו ע"ה.

(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, משלי פרק י אות ה דף לה ע"א = פרי צדיק, שמות, ליקוטים בסופו, דף קכג ע"א)

והוא נתעסק במצוות שנאמר וחכם לב יקח מצוות וכו' (יג:) אשר העלו בני ישראל וכו' מעלה עליו הכתוב על שגמרו כאילו עשאו

בעל ילקוט סופר מעורר, שאף שידע משה שלא יגמור המצוה, וכפי שאמרו חז"ל: יען שישראל גמרו המצוה נקראת על שמם שנאמר "אשר העלו בני ישראל", בכל זאת ידע משה שהמצוה תחשב גם לו, כי מחשבה טובה הקב"ה מצרף למעשה. ובזה מיישב המדרש, שאמר הקב"ה למשה: כתבתי עליך שחכם אתה, שנאמר "חכם לב יקח מצות", זה משה ואתה רוצה ליכנס לארץ. ופלא. אולם לפי האמור מובן המדרש, דאמר לו הקב"ה: הלא כתבתי עליך "חכם לב יקח מצוות", ואף שלא גמרת אותה נחשבת היא שלך, כי חישב לעשות מצוה ונאנס נחשב לו כאילו עשאה, א"כ מה לך ליכנס לארץ, הלא מחשבתך נחשבת לך כמעשה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

חכם לב יקח מצות וגו' ומניין היה יודע משה רבינו היכן יוסף קבור

עיין בחידושי גאונים בעין יעקב מה שכתב לתרץ, הלא גם בלתי דרשה "חכם לב יקח מצות" היה אפשר להקשות מניין היה יודע משרע"ה היכן יוסף קבור. ובעל ישמח משה כתב לתרץ בפשטות, כי בלי מאמר "חכם לב יקח מצות" לא היה קשה מניין היה משרע"ה יודע היכן יוסף קבור, כי היות שעל פי הדיבור נצטווה ליקח עצמות יוסף, הדיבור הודיע לו מקומו, אבל מאחר שדרשו "חכם לב יקח מצות" על משה רבנו ע"ה, ש"מ שמעצמו עשה, מקשים שפיר "מנין ידע".
בעל מצודת דוד מתרץ דבסתם לא היה יכול המקשן להקשות ומניין היה משה יודע היכן יוסף קבור, דהיה אפשר לתרץ דהשכינה אמרה לו, אבל מדקאמר מקודם "חכם לב יקח מצות זה משה", כעין תרעומות על ישראל שלא עשו זאת, ובאמת קשה מה היה להם לעשות, הלא לא ידעו היכן יוסף קבור, דהשכינה לא אמרה להם כי אם למשה, אלא ע"כ גם למשה רבינו ע"ה לא הודיעה השכינה כי אם שאל, וממילא כל אחד מישראל היה יכול לשאול, ובצדק מקשים מניין היה משה יודע.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

סרח בת אשר וכו' אמרה לו וכו'

עי' זהר בשלח מו, א: "ויקח משה את עצמות יוסף" וגו' סרח בת אשר חוית ליה למשה, ובניצוצי אות ו משמו"ר פ"כ, יט. ועי' בב"ר פצ"ד, קה"ר ספ"ט, תנא דבי אליהו רבה פי"ח, ומס' דרך ארץ זוטא ספ"א, כלה רבתי ספ"ג, ומדרש אשת חיל פס' פיה פתחה בחכמה, בתרגום יוב"ע ויגש מו, יז (וצ"ע שם ויחי מט, כא), ופנחס כו, מו, ברש"י ורד"ק שמואל ב ג' יט. ויעוין בדברים רבה פי"א, ז: פגעה בו סגולה כו' ובהגהותי שם. וע"ע בזהר שלח קסז, ב, ובניצוצי אות ד.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

וקבעוהו בנילוס הנהר
41

זהר ויחי רכב סע"ב.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

וקבעוהו בנילוס הנהר כדי שיתברכו מימיו וכו' בקברניט של מלכים היה קבור
41-49

וכל זה מפני כי ידעו כי יוסף הוא המשביר, [וע"י] יוסף היה פרנסת מצרים, שכך היה ברכת יוסף [שיתפרנסו] בשבילו הכל, כדכתיב (בראשית מט) "משם רועה אבן ישראל", שהיה מפרנס בנים ובנות, ולכך היו מניחים אותו בנילוס כדי שיתברכו מימיו. אבל דעת רבי נתן שהיה זה גנאי אם לא היה ניתן לקבורה, ולכך אמר בקברניט של מלכים היה קבור ולא היה ידוע קברו. וכל זה מפני שלא יעשו אותו ע"ז, לת"ק עדיף בנילוס משיהיה קבור עם רשעים, ולדעת רבי נתן עדיף קבורתו עם מלכים משיהיה מושלך בנילוס ולא יהיה ניתן בקבורה.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

בקברניט של מלכים היה קבור הלך משה ועמד על קברניט של מלכים וכו' באותה שעה נזדעזע ארונו של יוסף

[הכוונה היא שמשה רבינו הראה בחכמתו שכל המדות הטובות והמהגים הטובים שהמצרים ייחסו למלכיהם, היו באמת של יוסף, אלא שהמצרים רצו להשכיח שהיו של יוסף, כדי שלא ילמדו ממנו את עבודת ה', ולכן כשכתבו בספר החוקים ובספר הזכונות את ההנהגות הטובות שלו, לא הזכירו את שמו, אלא ייחסו אותן למלכי מצרים.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נהורא, עמ' 83-84) לטקסט

וקבעוהו בנילוס וכו' (יג:) קיים זה כל מה שכתוב בזה

"ויישם בארון במצרים". לכאורה תיבת "במצרים" מיותר, שידוע שהיה במצרים. גם לפי מה שאמרו שנתנוהו בנילוס, והנהר מתפשט אף חוץ למצרים, לא יתכן לשון "במצרים". ויש לומר שמרמז בזה בזה מה שאמרו שארונו של יוסף מהלך עם ארון העדות כו', וכי דרכו של מת מהלך עם ארון חי העולמים כו', המונח בארון זה קיים כל מה שכתוב בזה... וכיון שהניחוהו בארון, היה מלא דברי תורה כמו ארון העדות שהיו בו הלוחות. וזה שמרמז "במצרים" על הדברי תורה, דאז היו כל הדברי תורה עוד במצרים כל זמן שהיו שם כל ישראל, שורש ס' ריבוא נפשות, שהם שורש כל הדברי תורה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת ויחי, אות טז)

אמר משה ליוסף אם אתה מראה עצמך מוטב ואם לאו מנוקי אנו משבויעתך

[ט"ז סי' רלו הסביר שכיון שיוסף לא קיים את שבועתו, גם משה פטור ממה שנשבעו ליוסף. נקודות הכסף הקשה הרי יוסף לא נשבע? י"ל שכיון שאמר "אתכם", היינו עם עצמות שאר השבטים, הרי כמו שיוסף השביע את אחיו להעלותו, כך הם השביעו אותו להעלותם.]

(אור לישרים על פי' הרמב"ם לר"ה עמ' קעז-קעח - לטקסט)

ואליהו תלמידו של משה

עי' רע"מ צו כז סע"ב, דאיהי תלמיד חבר ובניצוצי שם אות טו, שמשה רבינו ע"ה התענה ארבעים ואח"כ עמד בנקרת הצור וכן אליהו. ועוד בכמה מקומות השוו אליהו למשה, עי' פסיקתא פס' ויקח אליהו. ועי' מש"כ בניצוצי זהר לרע"מ תצא רפב, א, אות ה, בענין אליהו הוא פנחס תלמידו של משה [שכוונתם, שכמו שאלישע תלמידו של אליהו ממש, כן אליהו תלמידו של משה ממש, ומפיו שמע תורה, והיינו שאליהו הוא פנחס].

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

וכל אותן שנים שהיו ישראל במדבר היו שני ארונות הללו אחד של מת ואחד של שכינה מהלכין זה עם זה

[הליכת שני הארונות יחד מראה לנו שאין תורה בלי א"י ואין א"י בלי תורה. כי יוסף הוא סמל ההתקשרות לא"י, שהרי "הודה בארצו" בדבריו לשר המשקים וביקש להיקבר בא"י, וארון הברית הוא סמל התורה.]

(רבי יעקב פלקסר, אור תורה, בראשית, עמ' קסח) לטקסט

ע' זהר ס"פ ויחי רנא, א: "ויישם בארון במצרים" כו' ארון דלעילא מאן איהו, אלא כד"א "הנה ארון ברית ה' אדון כל הארץ" כו'. ועי' תוספת בזהר דברים שב, א, וזהר חדש תולדות כו, ד.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

וכל אותן שנים שהיו ישראל במדבר היו שני ארונות הללו אחד של מת ואחד של שכינה מהלכין זה עם זה וכו' (יג:) קיים זה כל מה שכתוב בזה

[ישראל במדבר קיבלו יראת שמים מכל הניסים שראו. משה רצה להשריש בישראל גם את מידת האהבה, ולכן לקח את עצמות יוסף וחיבר אותם לארון עם הלוחות, להראות "קיים זה מה שכתוב בזה", שגם לפני מתן תורה קיים את כולה, היתה לו אהבה לכול, וזו מידה שקיבל מהאבות.]

(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף י ע"ג) לטקסט

ואחד של שכינה

בוא וראה שארון הברית נקרא "חי העולמים". וידוע שאין בארון רק ב' לוחות אבנים, ולפי שהיו כתובין בהן עשרת הדברים, ה' כנגד ה', נקרא "ארון השכינה". וזהו הארון שהוא מצופה מבית ומחוץ זהב, לפי שהוא סודו ומעלתו, לא זכה בעשייתו אלא בצלאל לבדו, שכן כתיב "ויעש בצלאל את הארון", לפי שגם הוא "מלא רוח אלוקים בחוכמה ובתבונה ובדעת", ובשאר כל הכלים כתיב "ויעשו כל חכם לב את המשכן", "ויעשו את האפוד", וכן כולם, מה שאין כן בארון. ובארון כתיב "הנה ארון הברית אדון כל הארץ עובר לפניכם". והבינהו בלא תוספת ובלא מגרעת.

(רבי טודרוס הלוי אבולעפיה, אוצר הכבוד כאן)

אחד של מת ואחד של שכינה וכו' (יג:) קיים זה כל מה שכתוב בזה

בעל לשמוע בלמודים מעורר שלכן הקדים ארונו של מת את ארון של השכינה, כי כפי שפירש רש"י בשם המכילתא, קיים יוסף עשרת הדברות שנאמרו בלוחות, ממילא קדם קיום הדברות של יוסף לדברות של לוחות שהיו בארון של שכינה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

שני ארונות הללו וכו' מהלכין זה עם זה

...שבשילה חלקו של יוסף נאכלים קדשים קלים בכל הרואה, שהרע בורח משם... ועל כן ארונו של יוסף היה מהלך במדבר עם הארון, כאמרם ז"ל: שני ארונות מהלכין זה עם זה והיו עוברין ושבין אומרים מה ארון של מת אצל ארון חי העולמים וכו', וזה מורה שלא היו לכוחות חיצונים שום אחיזה בארונו. ולכן היתה לו שייכות לא"י להיות נקבר שמה, ולא היתה בזה קפידא מה שאמרו במדרש (ב"ר פ' צו) "ותבואו ותטמאו את ארצי" וגו', מפני שבאמת לא היתה שום טומאה יכולה ליקרב אליו.

(שם משמואל, פרשת מסעי, שבת ר"ח, שנת תר"ע)

היו שני ארונות הללו וכו' מהלכין זה עם זה (יג:) קיים זה כל מה שכתוב בזה

אמרו רבותינו בגמרא סוטה: "וכבר היו מהלכים שני ארונות הללו... קיים זה מה שכתוב בזה". יוסף שקיים את התורה זכה שארונו יהיה מהלך בד בבד עם ארונו של חי עולמים, עם התורה, כי גם הוא דומה לתורה. גופת צדיק מת דומה לתורה. וכן אמרו לנו רבותינו במדרש: "כשנפטר ר' עקיבא לבית עולמו בא אליהו ונשא את גופו והיו תלמידיו תמהין - הלא כהן אתה? (פנחס - זה אליהו), והשיב: גופו של רבי עקיבא טהור".
ואולי אפשר להבין בזה מה דאיתא בירושלמי סוטה: "מעשה בר' מאיר שהיה מהלך כל היום בתפילין שעל ראשו. אמרו לו תלמידיו: הלא תפילין צריכים גוף נקי כאלישע בעל כנפים? אמר להם וכבר היו מהלכים שני ארונות הללו וכו'". תלמידי ר' מאיר תמהו: הלא תפילין צריכים גוף נקי? ועל זה השיב ר' מאיר שגופו של ת"ח הוא טהור ואיננו מקבל שום טומאה.

(רבי זאב גולד, ניבי זהב, פ' כי תשא, עמ' רכו)

וכי מה דרכו של מת להלך עם שכינה וכו' (יג:) לא מת משה

ובזוהר הקדוש (תרומה קנו, א): תלתא אינון דאסתלקו מעלמא בהאי זמנא וכלהו כלילן במשה כו' משה יוסף ודוד עיין שם... וכן איתא שם בשעתא דעת רצון אשתכח שהם שלשתן זכו להתגלות עתיקא שהוא רצון הרצונות רעוא דרעוון, שאז מתוקן כל פגם הנחש. דמשה רבינו כשנולד נתמלא הבית אור... וכמו יעקב אבינו ע"ה שהיה כאדם הראשון קודם הקלקול שלא ידע כלל מהנאת הגוף, ועל כן לא מת, כמו שאמרו (תענית ה ע"ב), וכמו כן מצינו במשה רבינו ע"ה לא מת משה וכו' אף כאן עומד ומשמש. וזה שנאמר בזוהר הקדוש: "ולא ידע איש את קבורתו" והוא טמיר מכל טמירין דעלמא, והיינו שאין שום תפיסה בזה למה נצרך קבורה...
ויוסף איתא בתנחומא (ריש פרשת בשלח): ארונו של יוסף מהלך עם ארון העדות וכו' וכי דרכו של מת מהלך עם ארון חי העולמים, והן משיבין כו' וכהאי גוונא בגמרא. ובארון היה מונח הלוחות שהוריד משה, ואיתא בזוהר הקדוש (יתרו סח, א): משה ויוסף בדרגא דרזא חדא קיימין... ויוסף מדת צדיק, ומדת צדיק נקרא "חי עלמין" כידוע מהזוהר הקדוש.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת יתרו, אות יג)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300