Halacha Brura and Berur Halacha
לקט באורי אגדות ממסכת סוטה
Institute
מכון הלכה ברורה ובירור הלכה
לדף הראשי על אגדות סוטה
כא ע"א
אילימא זכות דתורה הא אינה מצווה ועושה היא
ואני בעניותי הראיתי בחידושי שבח מצות ישוב א"י, אשר יתרה לה מכל המצות שבתורה, נוסף על מ"ש חז"ל בספרי פרשת ראה: שקולה מצות ישיבת ארץ ישראל ככל המצות שבתורה, והוא מדברי המדרש רבה ר"פ וישלח בפסוק "ויירא מאד ויצר לו", "אמר [יעקב], כל השנים הללו הוא יושב בא"י, שמא הוא בא עלי מכוח ישיבת א"י, כל השנים הללו הוא יושב ומכבד את הוריו, שמא הוא בא עלי מכוח כבוד אב". והנה בסוטה פריך הגמרא על מ"ש שם במשנה אם יש לה זכות תולה לה, זכות דמאי, אלימא זכות דתורה מי מגניא כולי האי והרי אינה מצווה ועושה היא. וא"כ קשה, הכא נמי למה נתירא יעקב מפני זכות מצות ישיבת א"י, והרי אינו מצווה כלל על זה? ומהא דכבוד אב לא קשה כ"כ, דודאי י"ל דמצות כבוד אב שהוא מצוה שכלית זכותה גדול להגין על המקיימה אף על אינו מצווה, והא דס"ד לומר דהא דזכות תולה שהוא זכות מצות תלמוד תורה, אינה מצוה שכלית, דמצות ת"ת היא מצוה בפני עצמה ולא לימוד הדינים, דלימוד הדינים גם נשים חייבות וכמ"ש המג"א בסי' מז, יעו"ש, ובלימוד זה כל בני אדם חייבין וכסנהדרין (נט, א), ורק מצות לימוד התורה שהיא מצות "והגית בו יומם ולילה", מזה הוא דנשים פטורות, ומצוה זו חוקית היא, ופריך שפיר. ואם כן מצות ישוב ארץ ישראל הלא היא ג"כ מצוה חוקית, וא"כ מ"ט תגין על עשו שלא היה מצווה ע"ז וגם לא עלתה לו בשביל מצוה, ומה נתירא? אלא ודאי ידע יעקב גודל מצוה זו, שזכותה נעלה מאד להגין אף על העושים אותה בלי ציווי ובלי כוונת מצוה, ולכן שפיר נתירא, ושאני מצוה זו מכל המצוות.
(רבי אליהו דוד רבינוביץ תאומים, שיבת ציון ח"ב עמ' 63 במהד' תש"ס = עמ' במהד' תרנ"ב [הובא בס' התקופה הגדולה, פרק ט, עמ' קצב במהד' תשל"ד])
אילימא זכות דתורה הא אינה מצווה ועושה היא אלא זכות דמצוה זכות דמצוה מי מגנא כולי האי
בעל המדרש והמעשה מקשה והא בלימוד מצוות דידה עכ"פ מיפקדא? ומתרץ דהכי פירושו: מי מיפקדא, ואף שמיפקדא במצוות שלה, אם כן הוי ליה זכות דמצוה ולא דתורה, וזכות דמצוה מי מגנא כולי האי.
(לקוטי בתר לקוטי כאן)
תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור
קדושת המצוות של מעשי ה' הדרושים לכל חפציהם, לחפצי שמים אלו המצוות, ולחפץ של תורת ה', אשר כל חפצים ואפילו חפצי שמים לא ישוו בה, היא מקור החיים. ואם כי התורה בעצמה היא החיים, וכל הפורש מן התורה כו', וכל הדבק בתורה דבק הוא בחיים, אבל מצוות ה' ב"ה בעצמו, הן המקור והמעין שמהן נובעים החיים. ואת המצוות שבידי אדם תלה הכתוב בנר, והתורה תלה באור, כי נר מצוה ותורה אור, והמצוות שבידי הקב"ה, הן הן האור הגדול המוליד את האור של תורה. מצות ה' אינה נר, "מצות ה' ברה" - יש בה זוהר עליון "מאירת עינים", ורק ע"י האמונה הגדולה והתמה ברום רוממות קדש הקדשים של מצוות ה' ב"ה כביכול, נוכל להשתמש באור תורה המחיה. "באורך" - האור של מצותך - "נראה אור", אור התורה.
(רבי אהרן זסלנסקי, ניצוצי אורות, עמ' יא-יב)
כשהולך אדם מאור לחושך, קצת אינו רואה, אבל אם יושב שם איזה זמן רואה. ולכן כשאדם נולד אין לו דעת עד שיגדל. ומי שהוא תמיד במקום החושך, קצת רואה בו יפה, וזהו שנה ופירש קשה (פסחים מט ע"ב). כי נר מצוה ותורה אור, ואמרו ז"ל נמשלה תורה לאבוקה. ולעם הארץ די בנר מצוה, אבל מי שהיה תלמיד חכם צריך לתורה אור.
(רבי צדוק מלובלין, קומץ המנחה, חלק א, אות ה)
והוא כי המצוות עשה הם לגרום השפעה קדושה וזיו נועם עליון על אברי הנשמה, לכן הם מכונים בשם ימין. משא"כ הל"ת, הוא לפרוש מהנפש הרע וסטרא דשמאלא רצועא בישא כידוע. ונר האמצעי הוא עסק התורה בעצמו, שהוא הכולל כולם כמ"ש "ות"ת כנגד כולם". ולכן כל הששה קנים פונים הם למול נר האמצעי, כמ"ש שהתורה מכונה בשם אור והמצוה בנר, כי כולם מאירים ע"י עסק התורה, והיא המאירה לו הדרך לשוב לבית המלך כמ"ש באריכות.
(רי"א חבר, נר מצוה)
תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור וכו' לומר לך מה נר אינה מאירה אלא לפי שעה אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה וכו' מה אור מאיר לעולם אף תורה מגינה לעולם
וביאור ענין זה כי המצוה תקרא נר, מפני שהנר, האור שלו נתלה בגוף השמן והפתילה, ומפני כך אינו אור גמור, וכן המצוה נתלה במעשה האדם שעשה ע"י גופו, ואין המצוה דבר נבדל לגמרי בשביל זה. אבל התורה שאינה נתלה בגוף והוא שכל נבדל בלבד, לכך תקרא התורה "אור", כי האור הוא נבדל לגמרי, אינו נתלה בגשם. וידוע שכל דבר שהוא בגוף הוא בזמן וכל דבר שאינו בגוף אינו תחת הזמן, ולכך אמר שהמצוה לפי שעה דהוא הזמן, שהאור אלהי שהוא במצוה הוא נתלה בגוף כמו האור שהוא בנר הנתלה בגוף, שהוא השמן והפתילה והוא לזמן, אבל התורה היא מיוחדת לאור, שאין אור גשמי שאין בו דבר ממש, וכך התורה היא שכל נבדל ולפיכך התורה מגינה לעולם שהרי הדבר הנבדל מן הגשמי אינו נתלה בזמן.
(מהר"ל, תפארת ישראל, פרק יד)
תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור וכו' לומר לך מה נר אינה מאירה אלא לפי שעה אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה וכו' מה אור מאיר לעולם אף תורה מגינה לעולם
ביאור דבר זה, כי התורה היא שכלית, וכל דבר שהוא שכלי אינו נופל תחת הזמן, ולפיכך אמרו שהתורה מגינה לעולם, כמו שראוי אל דבר שאינו תחת הזמן אשר אין לו שינוי, אבל המצוה מגינה לזמן, מפני שהיא ע"י מעשה הגוף כמו שהתבאר, והגוף יש לו התלות ושייכות בזמן, ולפיכך אין המצוה מגינה כמו כל דבר שהוא גשמי שהוא נופל תחת הזמן ויש לו הפסק.
(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התורה, פרק א [ובקיצור בחידושי אגדות כאן])
תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור וכו' מה אור מאיר לעולם וכו' תורה בין בעידנא דעסק בה ובין בעידנא דלא עסק בה מגנא ומצלא וכו' אגוני מגנא אצולי לא מצלא
וזה מה שכתוב "כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר". החילוק שבין אורה של הנר ואורה של אור כמו אור השמש ואור הלבנה, כי במקום שהוא חושך ואפלה ורוצים להאיר, אם מאירים בנר של שמן וכדומה, כל זמן שהשמן בפך, מאיר, וכשכלה השמן מן הנר, מחשיך, משא"כ אם מלא אורה בבית מאור החמה, אפילו בלי שמן, הבית מלא אורה מאור החמה. כן החילוק בין עוסק במצוה לעוסק בתורה. עסק במצוה - זכות המצוה מגין עליו בעידנא דעסיק בה, בעידנא דלא עסיק בה לא מגין עליו, אבל כשעוסק בתורה, מגין עליו בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק, כדאיתא בסוטה... כי נר מצוה ותורה אור... מה נר אינה מאירה אלא לפי שעה... מי שזכה באור התורה, היא מאירה ומגינה עליו לעולם, בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה.
(רבי יוסף צבי הלוי, ותאמר ציון, שמות, מאמר עג עמ' קנב-קנג)
תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור וכו' מה אור מאיר לעולם וכו' עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה
אין עבירה מכבה מצות ישיבת א"י - אמרו חז"ל... תלה הכתוב המצוה בנר... היא תשיחך לעוה"ב. [וי"ל] הטעם שנמשלה התורה לאור שמאיר לעולם, מפני שמצות תלמוד תורה הוא מצוה תמידית בלי הפסק כלל, כמש"כ "לא ימוש ספר התורה הזאת מפיך", וכתיב "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה", וכמו שהמצוה הוא תמידית, כן השכר היא ג"כ תמידי בלי הפסק. ולכן נמשלה התורה לאור שמאיר בתמידיות כמו שהמצוה הוא ללמוד התורה בתמידיות. כי אע"פ שצריכין להפסק לעשות בצרכי פרנסה ולאכול ולישן, אין זה נקרא הפסק כלל, כי כתיב בתורה "שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך", והקדים התורה זבולון ליששכר מפני שזבולון עסק בסחורה ונתן לתוך פיו של יששכר כדי שיוכלו לעסוק בתורה, וכתיב "עץ חיים היא למחזיקים בה". כמו כן, בשעה שאדם עוסק במשא ומתן באכילה ושתייה ובכל צרכי הגוף, באותו השעה נקרא זבולון, ובשעה שיושב ועוסק בתורה, נקרא אז יששכר. א"כ עוסק בתורה בלי הפסק כלל. לכן אמרו חז"ל עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה, לפי שאין ביכולת עבירה שעברה לכבות המצוה שעוסק בה תמיד. וכן אין עבירה יכולה לכבות מצות ישיבת א"י, כיון שמצוה זו של "וישבתם בה" היא מצוה תמידית, כמו שכתב הרמב"ן במנין תרי"ג מצות. מצוות ישיבת א"י - כל עת ורגע שהאדם בא"י הוא מקיים המצוה הזו, א"כ כמו שאין עבירה מכבה תורה מפני שהיא מצוה תמידית, כך אין עבירה מכבה מצות ישיבת א"י, שהיא ג"כ מצוה תמידית. [וכן כ' בספר שה"ח] שאין עבירה יכולה לכבות המצוה של ישיבת א"י, כיון שאמרו חז"ל בספרי ששקולה מצוה של ישיבת א"י כנגד כל המצות שבתורה. [ונ"ל] כי כמו שאדם מקיים מצוה של ישיבת סוכה בסוכה בשינה בסוכה, וזה הוא עיקר מצות סוכה, אכילה שתיה ושינה, ובשעה שהולך לסוכה כדי שיישן בהסוכה, בזה עושה שאפילו בשעת שינה שאין לו אז דעת, אפילו הכי מקיים המצוה של ישיבת סוכה, כמו כן שורה על האדם המצוה של ישיבת א"י אף בהקבר, כיוון שבא לא"י כדי להיקבר בא"י, כי בוודאי לא חמדו האבות קבורת א"י רק בשביל שהוא רצונו יתברך, ובקללה כתיב "ואתה פשחור וכל יושבי ביתך וגו' ובבל תבא ושם תמות ושם תקבר", וה' יתברך אין חפץ בקללה, רק בברכה.
(רבי משה וורטמאן, קדושת הארץ (ירושלים תר"ל), עמ' 85-86, מובא בברכת הארץ (ירושלים תרמ"ד) דף כד)
תלה הכתוב את המצוה בנר וכו' מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה וכו' אלא אמר רבא תורה בעידנא דעסיק בא מגנא ומצלא וכו' מצוה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק אגוני מגנא אצולי לא מצלא
והקשו תוס': תימה, למה תלה את המצוה בנר וכו' עיי"ש. וכוונתם, כיון שאין חילוק לענין עידנא דעסיק ולא בעידנא דעסיק, וכיון דבעידנא דלא עסיק שוין הם, א"כ אין החילוק בין אור לנר מכוון לזה. ולע"ד דרבא יפרש אור שהוא לעולם היינו מה שמציל מיצה"ר בעידנא דעסיק בה, אותה ההצלה שלא יחטא היא חיי עולם, ומצוה, כיון דלא מצלא מיצה"ר ואינה כי אם מגנא מן הייסורין, אינה כי אם לשעה, ע"כ תלה אותה הכתוב בנר.
(ראי"ה קוק, טוב ראיה כאן)
ובאיוב [כח, יח] נאמר "ומשך חכמה מפנינים".
יכול להיות שגם שם הפירוש שטובה חכמה מן המצוות, לכך אמר "ומשך חכמה", לפי שאמרו רז״ל: מצוה דווקא בעידנא דעסיק ביה מגינא ומצלא, אבל תורה בין בעידנא דעסוק בה בין בעידנא דלא עסיק בה מגינא ומצלא, והיינו דקאמר "ומשך", שהמשך זמנה להצלה נמשך יותר מזמן המצוה. או יאמר על הקרבנות, שאינן כי אם בזמן שבית המקדש קיים, אבל העוסק בתורת קרבנות המשך זמנו לא ימיש לעולם אפילו בזמן החורבן. ובהצעה זו מתורץ מה שנאמר בפסוקים שניים "כי טובה חכמה מפנינים" [משלי ח, יא] ובפסוקים הראשונים ["יקרה היא מפנינים" - משלי ג, טו, "ורחוק מפנינים מכרה" - משלי לא, י] לא הזכיר לשון "כי", אלא לפי שפסוקים שניים מדברים מפנינים ממש, שהתחיל למנות דרך לא זו אף זו כל סגולת בני האדם שהחכמה טובה מהם, ואטו כי רוכלא ליחשב וליזל? על כן חדל לספור ואמר: הנני אומר לך פרט אחד החביב על האדם יותר מכל סגולה, והיינו הפנינים, שאפילו ממנו החכמה גדולה, ואתה מעצמך תלמוד ק"ו שטובה החכמה מן שאר חמדות האדם כשדות וכרמים ודוגמתן. וזהו לשון "כי" שמשמש לשון דהא, ור״ל דהא אני אומר לך שטובה חכמה מפנינים, ואתה תקח קל וחומר ממנו על שאר סגולות. אבל פסוקים ראשונים שמתוך הקרי והכתיב במוכח מלתא שאינו מדבר בסתם פנינים אלא במצוות, לומר לך שגדולה חכמה מן המצוות, אין שייך לומר לשון "כי".
(ר' אפרים לונטשיץ, עמודי שש, עמוד התורה, פ"א)
תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור וכו' לומר לך מה נר אינה מאירה אלא לפי שעה אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה וכו' מה אור מאיר לעולם אף תורה מגינה לעולם
"ביד עוסקי תורתך" - שישראל נקראו עוסקי תורתך, שכן הלשון תמיד: כל העוסק בתורה.... וגם כל מעשה המצוות הם בכלל עסק התורה, וכמו שאמרנו במה שאמרו בגמרא: תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור כו', לומר לך מה נר אינו מאירה אלא לפי שעה כו', ומפרש בגמרא דנר מצוה הוא כמו נר שמן ופתילה כשהוא דולק ומאיר לפי שעה. ובזוהר הקדוש (ח"ב קסו, א) איתא דהמצוה היא נר, היינו שרגא שהוא שמן ופתילה בלב שלהבת, ושרגא בלא נהורא לאו כלום, והתורה אור הוא הנהורא דאדליקת שרגא מיניה. עיין שם. ולכאורה הם סותרין זה את זה. ואמרנו שהכל אחד, והוא, שכל המצוות, המצוה עצמה המעשה גולמיית היא רק נר, שמן ופתילה, בלא אור כלל. רק שבכל מצוה יש תורה אור, והוא המכוון בהמצוה לשם שמים, שלא תהיה כמצות אנשים מלומדה, ויעשה כאשר צוני ה' אלהי, זהו התורה אור שבמצוה, והוא הנהורא לאדלקה שרגא מיניה שכתוב בזוהר הקדוש. ומצות התורה, הלימוד בעצמו היא מצוה ככל המצוות עשה, והיא גם כן נר מצוה, שרגא בלא נהורא, והמכוון לשם שמים בלימוד התורה היא התורה האור שבמצות התורה. וההבדל שבין מצוה לתורה הוא שהאור תורה שבמצוה, היינו הקדושה והמכוון שבה לשם שמים, הוא מאיר לפי שעה, מה שאין כן התורה אור שבמצות לימוד התורה, הוא מאיר לעולם. וזה מה שאמרו בגמרא דמצוה מאיר לפי שעה כנר ותורה מאיר לעולם. וידוע שכל אחד מישראל, אף מי שאין לו שום עסק בתורה, שאינו בר הכי כלל ואין לו בנים לגדלם לתלמוד תורה, מכל מקום על כל פנים עוסק במצוות ויש במצוות גם כן אור תורה, היינו המכוון והקדושה שבמצוה, וכל עסק המצוות הם תורה אור. ונקראו כל ישראל עוסקי תורתך.
(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, בראשית, לחנוכה, אות ב)
ואף שאין לנו קרבן במעשה, מכל מקום יש לנו האור תורה שבמעשה מצות הקרבנות. וכמו שאמרנו במה שאמרו דנר מצוה מה נר מאיר לפי שעה אף מצוה וכו', ונראה דסבירא ליה לגמרא דנר מצוה, היינו כנר כמו שהוא דולק. ובזוהר הקדוש (ח"ב קסו, א) איתא דמצוה רק שרגא, והיינו נר ופתילה ושמן בלא שלהבת. ואמרנו שבכל מצוה יש אור, והוא המכוון לשם שמים, וזה נקרא אור תורה, שעיקר התורה קיום המצוות, ומה לי שלומד הפרשה או מכוין כוונת המצוה. רק האור תורה שבמצוה מאיר רק לפי שעה. מה שאין כן האור תורה שבקיום מצות עשה של לימוד התורה, הוא מאיר לעולם, ועל זה נאמר תורה אור (ונתבאר מא' ב). וכן יש לנו המכוון שבקרבנות הנשיאים, שכל אחד מהם התכוון לכוונה מיוחדת לפי דעתו, והוא קדושת השבט, וכמו שזכרנו מהמדרש רבה, ולזה יכולים לזכות אף בזמן הזה. והנה נר מצוה ותורה אור, כנגד זה זכו ישראל במתן תורה בב' כתרים, אחד כנגד נעשה, והיינו אור תורה שבמעשה המצוה, ואחד כנגד נשמע, שהוא תורה אור...
(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, בראשית, לחנוכה, אות כג)
ואיתא בזוהר הקדוש (שם קסו, א) שמפרש נר מצוה השרגא והפתילה והשמן בלא אור, והתורה אור הוא השלהבת. עיין שם באורך. ובגמרא מפורש: מה נר מאיר לפי שעה אף מצוה מאירה לפי שעה. וכבר אמרנו שאין זה סתירה, דבכל מצוה המעשה גולמיות הוא רק כמו מנורה ופתילה ושמן ובלא שלהבת אינו כלום, וזהו נר מצוה, אך בכל מצוה יש תורה אור, דהוא המכוון לשם שמים כאשר צוני ה' אלקי, שמברכין על זה אשר קדשנו במצותיו, קודש עלאה חכמה, והיא התורה אור שבמצוה, והיא מאיר רק לפי שעה כמו שאמרו בגמרא. ובתורה, דהלימוד הוא מתרי"ג מצוות, הוא גם כן רק שרגא ופתילה ושמן בלי אור, אך המכוון שבדברי תורה הוא יפתח לבנו בתורתו והאר עננו בתורתך, שנראה מלך מלכי המלכים עומד עליו, הוא תורה אור, והתורה אור שבלימוד התורה מאירה לעולם.
(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת צו, אות ו)
ואיתא בתיקונים לעיל מזה (לה ע"א): ו' אור הנר מלגאו ס"מ חשך נחש קדרות. ועלה אתמר "אלביש שמים קדרות" נוקבא דיליה כו'. והם מחשיכין אור ונר, שהוא תורה ומצוה, וכמו שאמר שם: ואינון חשיכון דמכסיין על עיינין דלית לן רשו לאסתכלא בקודשא בריך הוא ושכינתיה ואור ונר דנהרין בהון כו', ואור ונר, עלייהו אתמר "כי נר מצוה ותורה אור", ואמאי אתחשכין בהון, בגין דלא הוו משתדלי באורייתא ומצוה בדחילו ורחימו דאינון י"ק, ומיד דמשתדלין בהון בדחילו ורחימו אומאה איהו בי"ק דאינון דחילו ורחימו לאעברא לון מן עלמא בגין דאינון חשוכין אפרישין בין י"ק ובין ו"ק כמה דאוקמוה כי יד על כס י"ק כו', ומאן אינון אילין חשוכין אילין ס"מ ונחש וכו'. ואחר כך אמר דשאור וחמץ אינון ס"מ ונחש, והם מחשיכין האור תורה ונר מצוה, והיינו כמו שאמרנו, שבגמרא אמרו: מצוה בנר מה נר מאירה לפי שעה כו', ומשמע דעל כל פנים יש אור לפי שעה במצוה, ובזוהר הקדוש (ח"ב קסו, א) איתא דנר מצוה, היינו שרגא בלא שלהבת, ותורה אור, דזכי לההיא נהורא דאדליק שרגא מיניה, והמצוה רק כפתילה ושמן בלא שלהבת ואור. ואמרנו שבכל מצוה יש תורה - האור תורה המכוון בהמצוה, והוא הנר המאיר לפי שעה שבגמרא, ותורה גם כן מצוה, והאור שלה מאיר לעולם. וס"מ ונחש שהם חמץ ושאור הם מחשיכין האור שבנר מצוה ושבתורה אור, ומצוה גולמית כשהיא בלא אור ומכוון לשם שמים בדחילו ורחימו היא כשרגא בלא שלהבת ואור, ועיקר היחוד ליחדא שמא די"ק בו"ק שיהיה התורה והמצוה בדחילו ורחימו...
(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, ויקרא, לחג הפסח, אות יג)
בתיקונים (תיקון כא, מא ע"ב) דשכינתא אתקריאת מ"ע מסטרא דימינא ומצות לא תעשה מסטרא דשמאלא, ותורה אתקריאת מסטרא דעמודא דאמצעותא, והאבות אברהם ויצחק, אברהם מדתו האהבה, כמו שנאמר "אברהם אוהבי", ומצד האהבה בא הזריזות במצות עשה... ומדת יצחק פחד יצחק, ומצד היראה בא הזהירות במצות לא תעשה... ויעקב אבינו ע"ה כתיב "תתן אמת ליעקב", אמת זו תורה כמו שאמרו (ברכות ה ע"ב), והוא אילנא דחיי עץ החיים. ואת ו"ו דאיקרי אות אמת (זוהר ח"ג ר"פ ויקרא) וכן כתב בזוהר הקדוש (ח"ג קכ"ד רע"ב) התורה והמצוה דאינון בן ובת.
(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, דברים, חג הסוכות, אות כו)
ומה שהבדיל בזוהר הקדוש, שיש מהן שהן דירה לשכינתא בקביעות, ויש מהן באקראי כאכסניא לפי שעה, אף דמיירי במשתדלין באורייתא ואמאי הוא רק לשעה? הוא על פי מה שכתב בזוהר הקדוש (ח"ב קסו, א) על פסוק "כי נר מצוה ותורה אור" דמפרש נר מצוה על הנר ופתילה ושמן בלא שלהבת, ותורה אור הוא השלהבת. ובגמרא מפורש: מה נר מאיר לפי שעה אף מצוה מאירה לפי שעה וכן נראה פשט הפסוק "כי נר מצוה". ואמרנו דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, שהמצוה גולמית שעושה בלא כוונה הוא רק כפתילה ושמן וכלי הנר, בלי אור השלהבת, רק הקדושה מהמצוה כשעושה בכוונה לעשות רצון הבורא יתברך כאשר צוני ה' אלהי, זה המכוון נקרא תורה אור שבהמצוה, וזה מאיר רק לפי שעה. ועסק התורה הוא גם כן מצות עשה מתרי"ג מצוות, והלימוד בעצמו בלא כוונה הוא גם כן כמו נר ופתילה ושמן בלא שלהבת. רק האור שבה שהוא המכוון לשם שמים שיהיה כאשר צוני ה' אלהי, כמו שאומרים "והאר עינינו בתורתך", שיאיר בלב שם ה' כמו שנאמר "כי אשב בחשך ה' אור לי", זהו התורה אור שבהתורה, וזה האור מאיר לעולם (ונתבאר כמה פעמים).
(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת פנחס, אות יב)
...דהתורה הוא בחינת שם הוי"ה כמו שנלמד (ברכות כא.) לברכת התורה לפניה שנאמר "כי שם ה' אקרא הבו גודל" וגו'. ואז נקראים בנים לה' והוא כמו שכתב ברעיא מהימנא (ח"ג קכ"ג ב'): ו' ה' התורה והמצוה דאינון בן ובת, היינו דו' שהוא מדת תפארת שם הוי"ה מורה על תורה, וה' שהוא מדת מלכות שם אדנ"י מורה על מצוה. והוא על פי מה שאמרו בגמרא: תלה הכתוב את המצוה בנר, מה נר אינו מאירה אלא לפי שעה כך מצוה אינה מאירה אלא לפי שעה וכו'. ובזוהר הקדוש (ח"ב קסו, א) איתא דנר מצוה הוא שרגא, והיינו נר ופתילה בלא שלהבת שאין מאיר עוד כלל, ותורה אור, מאן דאתעסק באורייתא זכי להאי נהורא דאדליק שרגא מיניה דהא שרגא בלא נהורא לאו כלום הוא וכו'. ואמרנו דאלו ואלו דברי אלוהים חיים, דכשעושה מצוה שלא לשמה או סתם מצוה בלא כוונה כמצות אנשים מלומדה, הוא שרגא בלא נהורא, ובזה מיירי בזוהר הקדוש, אבל כשעושה המצוה לשמה, אז יש גם בהמצוה אור בחינת תורה אור, שכל התורה הוא רק רמ"ח מצוות עשה. ובזה מיירי בגמרא הנ"ל. רק החילוק, שהאור שבמצוה מכל המצות הוא רק נר שמאיר לפי שעה, מה שאין כן התורה אור של מצות התורה, מאן דאתעסק באורייתא הוא אור שמאיר לעולם.
(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת פנחס, אות יח)
ואמר הנביא אחר כך "הכהנים לא אמרו איה ה'". דכהנים, אף שהם עוסקים בעבודה וכן עוסקים בתורה, וכמו שנאמר "יורו משפטיך ליעקב וגו' ובאת אל הכהנים הלוים" וגו', אך "לא אמרו איה ה'", שיחפשו ויחקרו אחר האור תורה, שיעסקו בתורה לשמה לדעת את ה' ושיכירו כח נותן התורה, וכן במצוה שיעשו לשם שמים מפני ציוויו של הקדוש ברוך הוא, לעשות רק רצונו יתברך שמו, שזהו גם כן האור תורה שבכל מצוה. וכמו שאמרנו בענין נר מצוה, דאיתא בגמרא דנר מאיר לפי שעה כך כו', ובזוהר הקדוש (ח"ב קסו, א) דנר מצוה היינו כשרגא בלא נהורא. ואמרנו שבכל מצוה המכוון לשם שמים שבהמצוה הוא התורה אור שבו, אך הוא נר פרטי ממצוה זו, וזה מאיר לפי שעה. וכן בדברי תורה, כשאינו לומד לשמה הוא גם כן מצוה ככל המצוות, והוא נר ופתילה בלא שלהבת, רק כשלומד תורה עם המכוון לשם שמים להסתכל לנותן התורה שירצה לדעת איה ה', זהו האור מהתורה, והוא כלל אור, וזה מאיר לעולם (ונתבאר כמה פעמים). וזה שאמר: "הכהנים" אפילו בעבודתם ובעסק התורה שלהם "לא אמרו איה ה'" לדעת את ה' ומי הוא הנותן התורה והמצוה המצוות, שזה הוא עיקר המכוון.
(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת מסעי, אות יא)
שני כתרים כנגד נעשה ונשמע, היינו תורה ומצוות שהם כוחות גוף ונפש כידוע, דהנשמה לנשמה חלוקה לשנים חיה ויחידה, ושניהם כלולים בחד, דבאמת עיקר הכל הוא התורה, וגם כח דמחיה דהיינו מה שיש לו חיי עולם אינו אלא ע"י התורה, שהיא חיי עולם וכמו שאמרו בכתובות (קיא.) דרק מי שעוסק בתורה טל תורה מחייהו. אלא שמצאו שם תקנה גם לעמי הארץ ע"י שמתדבקים לתלמידי חכמים, יש להם גם כן שייכות לתורה. והתמכי אורייתא הם רגלי הקומה דכנסת ישראל והרגלין עם הראש הכל קומה אחת.
(רבי צדוק מלובלין, ישראל קדושים, אות ו דף כג ע"א-ע"ג)
כי תורה ומצוה הם דו"נ, שהם חיי עולם וחיי שעה כידוע שהם בסוד רוח ונפש דו"נ, שהמצות הם במעשה בנפש, והיא חיי שעה העומדת לאדם, כמ"ש בתי' סט באריכות, ודכו' בתורה שהוא בדבור ברוח, והוא לפי העולם ולא לפי הזמן, כמ"ש רבינו בפירושו לתיקונים שם. והם נ"ר ואו"ר, שהם מסוד אוירא ובוצינא, שהם חסד וגבורה, ששרשם משם, דבוצד"ק הוא גוונים אבל אין מאירים רק ע"י אור דאוירא י' דנפיק מאויר ואשתאר אור, והוא י' דאיש, ובוצד"ק הוא ה' גוונין דבה, וכמ"ש רבינו בפירושו לז"ח, והנר אינה מאירה בעצמה כי אם ע"י אור שמדליקים אותה ממקום אחר, משא"כ אור מאיר מעצמו. וכן נוקבא לית לה מגרמה כלום, רק מה שמקבלת מדכורא. וכן תורה ומצוה, שהמצוה אינה יכולה להתקיים כי אם ע"י תורה, כמ"ש לא עם הארץ חסיד וכו'. והם בסוד אורים ותומים, אורים שמאירים דבריהם, ותומים שמשלימים דבריהם, שבה מצטרפים האותיות ונעשים תיבות כידוע, וכן המצוה בה נשלם המעשה, ותורה הוא אור דילה.
(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים) כאן)
נר מצוה ותורה אור וכו' בהתהלכך תנחה אותך זה העוה"ז וכו' משל לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפילה
התורה והמצוות הם רק הארות לגוף, המכוון שיש מבריאת האדם, כמו שנאמר "נר מצוה ותורה אור", שהם מאירים להגיע אל המכוון, שהוא דרך חיים, שמהלכין בדרך זה באישון לילה ואפילה, שעולם הזה נמשל ללילה, כמו שאמרו בריש פסחים (ב ע"ב), כי אין אדם רואה ויודע כלל מה ה' יתברך חפץ ממנו ביחוד ועל מה הוא נברא בעולם. ו"כל דרך איש ישר בעיניו" (משלי כא, ב), והוא כטעם (ברכות מג ע"ב): ייפה לו הקב"ה לכל אחד אומנתו בפניו. כי כל אדם נברא לצורך מיוחד בעולם הזה ולקילוס מיוחד שיגיע ממנו ביחוד לה' יתברך. כי כל פועל למענהו לקילוסו (שוחר טוב מזמור יט), וכל חיי עולם הזה נקרא "הילוך", כמו שאמרו ז"ל על פסוק "בהתהלכך", כמו שנאמר (קהלת יב, ה) "כי הולך האדם אל בית עולמו", ואמרו ז"ל (שמות רבה נב, ג): כל אדם יש לו עולם בפני עצמו, והוא שלמות נפשו בכל קומתה, שהאדם נקרא עולם קטן כמו שמובא בתיקונים (ריש תיקון סט), ומספר ימי חיים הקצובים לכל אדם הם מספר הימים שקצב לו ה' יתברך שיוכל להגיע בהם בהילוכו משך זמן ההוא אל בית עולמו, היינו שלמות נפשו.
(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות מא בתחלתו)
נר מצוה ותורה אור וכו' עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה
וזה שתקנו בנרות, דכתיב "נר מצוה ותורה אור", כי התורה היא עצם האור ואין לחושך מגע בעצם האור כלל. לכן באורייתא יש ביטול יצה"ר לגמרי. וזה מדת יעקב, אש התורה. ואיתא: אין עבירה מכבה תורה, מטעם הנ"ל שאין לעבירה מגע במקום התורה. אבל עבירה מכבה מצוה, מוכח שהמצוות הם במקום שיש מגע סט"א, והמצוות הם הנרות המאירין במקום החושך. ולכן עבירה מכבה מצוה. וק"ו שמצוה מכבה עבירה, והיא מאירה במקום החושך.
(שפת אמת, פרשת מקץ, שנת תרמ"א)
לאנשים חטאים, הגם דאיתא אין עבירה מכבה תורה, אבל התורה שבו בוודאי היא בשביה, עד שמתקן מעשיו בתשובה ע"י אור תורה שבו, כמ"ש "משיבת נפש".
(שפת אמת, פרשת תרומה, שנת תרס"ג)
בחינת משה רבינו ע"ה הוא תורה אור, והוא למעלה מן השגת אדם. לכן צריכין לקבל הארת התורה ע"י נר מצוה. וכל בני ישראל קודם החטא היו במדריגת משה רבינו ע"ה. רק אחר החטא כתיב "ויקחו אליך". ובודאי מקודם היו [גם] תרי"ג מצוות שבתורה רק באופן המעולה. ואיתא עבירה מכבה מצוה ואינה מכבה תורה, לכן בבחינת התורה לא נעשה קלקול, רק בבחינת המצוה.
(שפת אמת, פרשת תצוה, שנת תרמ"ג)
וכתיב נר מצוה ותורה אור, כי המצוות בעובדא, ונמשך בהם אור התורה. ואיתא: עבירה מכבה מצוה ואינה מכבה תורה, כי הנר יכולין לכבות, אבל עצם האור א"א לכבות. וזה עיקר עבודת האדם, להמשיך המעשים אחר אור התורה.
(שפת אמת, פרשת תצוה, שנת תרנ"ח)
נר מצוה ותורה אור וכו' מצוה וכו' מגנא ומצלא
כל מצוה ומצוה היא צינור אשר דרך שם ממשיך האדם אליו כל מיני אורה כל מיני טובה ברכה ושמחה ואהבה מן המקור העליון, כמאמר הכתוב (ישעיהו יב, ג) "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה"... ואם הצינור הוא שלם מכל צדדיו שאין בו סדק ונקב כל שהוא, ונקי ויפה ומזוכך בתכלית הזיכוך, כלומר שעושה המצוה בשלמותה כראוי במחשבה ודיבור ומעשה באימה ופחד... אז הנה יורד אליו שפע קודש אורה ושמחה מאור פניו יתברך... והוא טועם בה כל מיני מתיקות עריבות ונעימות ידידות חביבות חיבת הקודש, טעם שאין טעם כמוהו, אורה שאין אורה כמוה, ומבין ומכיר אור המוחין העליונים, אור קדושת נשמה הבאה אליו מלמעלה להאיר לו, כמאמר הכתוב "כי נר מצוה ותורה אור", כמו הנר הבא בבית החשוך, שמאיר ובא לכל הבית והבית נתמלאה אורה ושמחה וחדוה מכאשר היה, ומציל מכל מכשול ומכל תקלה, כי יראה בעיניו שלא יגוף באבן רגלו ולא ירצץ את מוחו בבית החשוך, כן המצוה לשמה השלמה, מביאה נשמה קדושה והיא מאירה לאדם באורה ושמחה וחדוה, ומצילתו מכל מכשול מכל מיני פגעים רעים ועבירות רעות, כמאמר חז"ל מצוה מגנא ומצלא. ואכן בתנאי שיהיה גם גופו זך ונקי מכל פסולת וזוהמא מעבירות ותאוות התענוגים וחמדת הזמן שהוא הבור המקבל.
(באר מים חיים, דברים, פרק ו)
וכתיב נר מצוה ותורה אור, המשיל התורה באור שהוא מאור והמצוה בנר יחידי. ודרגין עלאין דאקרון מאורי אור [זוהר ח"ב רח ע"א], היינו אור התורה שזוכה התלמיד חכם בשבת, שהוא "והתענג על ה'". ועל זה אומרים "יוצר אור", שהאור תורה מצד ה' יתברך, מה שאין כן בחול אצל התלמידי חכמים, הוא גם כן מאורי האש, שהוא מאיר מצד האדם, שבורא האש בעמלו ויגיעו ומאיר (ונתבאר חנוכה, מאמר ד)...
(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת בשלח, אות יד)
נר מצוה ותורה אור וכו' מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא וכו' תורה בין בעידנא וכו' מגנא ומצלא
בעל אורח ישרים כתב שעל פי מאמר זה אפשר לפרש הפסוק "כי נר מצוה ותורה אור", כי הנר אינו מאיר רק בסביבתו, אבל ברחוק מהנר הוא חושך, כן המצוה אינה מגינה רק לפי שעה, כמו שעינינו רואות שהאיש תיכף אחר שנתן צדקה חוטא לפעמים, אבל "ותורה אור", כלומר כמו שאור החמה מאיר בכל מקום, כן האיש שקובע עתים לתורה, אור התורה מגין עליו אף בעידנא דלא עסיק בה, ואינו מניח לו לעבור עבירה, כי התורה מטהרת את הנפש שלא תחטא.
(לקוטי בתר לקוטי כאן)
מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה וכו' תורה מגינה לעולם וכו' תורה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלי מצוה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא
ובפרק היה נוטל איתא: דרש רבי מנחם בן רבי יוסי... ומסיק שם רבא שהחילוק בין מצוה לתורה, תורה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא, בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלי, מצוה בין בעידנא דעסיק בה, בין בעידנא דלא עסיק בה, אגוני מגנא אצולי לא מצלי. ועיין תוספות שם שהניחו בתימא, דלפי זה מאי האי דקתני בברייתא: תלה את המצוה בנר, מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה, אי מיצר הרע אינה מגינה כלל, אי מן הפורעניות מגינה לעולם, ותורה נמי למה תלאה הכתוב באור משום דמגינה לעולם, אי מן הפורעניות מצוה נמי מגינה לעולם, ואי מן יצר הרע דמצלא, הא לא מצלא אלא לפי שעה. יעוין שם.
(רי"א חבר, אור תורה, ליקוטים)
בהתהלכך תנחה אותך זה העוה"ז
האדם בעולם הזה צריך לצוותא כמו שאמרו בברכות (ו ע"ב): כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה, שמע מינה דהוא צריך לצוותא דנבראים. ואמרו ז"ל (עירובין נד.): המהלך בדרך ואין לו לויה יעסוק בתורה. והעולם הזה כולו נקרא הילוך בדרך, כמו שאמרו ז"ל על פסוק בהתהלכך תנחה וגו' בעולם הזה. וכשאין לו צוותא, יעסוק בתורה, שהוא דפוס מעשה בראשית ושל כל הנבראים כמו שאמרו בבראשית רבה (א, א), ונמצא יש לו צוותא של כל הבריאה וכל העולם כולו. ולכך נקרא עולם הזה "בהתהלכך", דהילוך רצה לומר טירדא, כמו שאמרו בברכות (יא.): בלכתך וגו' הא טירדא דמצוה. ועולם הזה כולו טירדא, דלכן נקרא יום המיתה בתלמוד "נח נפשיה", שנח מטרדתו, כי אדם לעמל יולד... ולכן נקרא שבת מעין עולם הבא, שהוא יום מנוחה, ועולם הזה זמן הטירחא, כמו שאמרו (עבודה זרה ג.) מי שטרח בערב שבת וכו'.
(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות א)
...דאף על פי שעיקר קורת רוח הוא בעולם הבא כמו שאמרו (אבות ד, יז) יפה שעה אחת וכו', מכל מקום אמרו (שם) גם כן יפה שעה אחת בתשובה בעולם הזה מכל חיי עולם הבא. ועיקר השתדלות אדם לאסוף ולכנוס ולהכין לנפשו כל טוב הוא רק בעולם הזה שהוא זמן ההשתדלות... ועל כן אמרו על פסוק בהתהלכך תנחה אותך בעולם הזה, שאז הוא זמן הילוך האדם ממדרגה למדרגה, והתורה מנחה אותו, כמו שכתוב (תהלים קיט, קה): "נר לרגלי דבריך" וגו'. דאף על פי שהעולם הזה לבוש עב המאפיל האור, מכל מקום ע"י האפילה זו דוקא הוא שיוכל לזכות לצאת לאור גדול, כי יתרון האור מתוך החושך, וע"י זה הוא תוקף השמחה והתענוג כאשר בא מתוך צער.
(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות נד דף עא ע"ד-עב ע"א)
כל השתדלות עולם הזה נקרא "דרך", כמו שאמרו ז"ל על פסוק "בהתהלכך". ובצאתם ממצרים, היינו מעבדות האומות והשתדלות שלהם לילך בהשתדלות ה' יתברך... עולם הזה כולו עלמא דשיקרא, שאינו קיים לעד, שאין זה התכלית האמיתי... כשעוסק בהשתדלות צריך לדעת שגם זה הכח מה' יתברך.
(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות לז דף לג ע"ב)
אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא בעולם הזה להילוך בני אדם, ד"בלכתך בדרך" היינו טירדא דעולם הזה, וכמו שאמרו ז"ל על פסוק "בהתהלכך תנחה" דהיינו הילוך דעולם הזה, וזהו לשון הלכה שהוא הנהגת ההילוך, זהו בלוי ויששכר, היינו הנהגה דתורה שבכתב ושבעל פה המושגים בעולם הזה לצורך הנהגת אדם בו כפי מה שהיא כצל ימינו עלי ארץ, כמו הצל שהוא דוגמא וגוון לבד מצורת אדם האמיתי, שהוא הנפש הנשארת קיימת לעולם הבא, כנודע דעליה הוא עיקר חלות שם אדם, אבל הגוף דעולם הזה נקרא רק בשר אדם כמו שמובא בזוהר (ח"א כ ע"ב), והוא הצריך הגדרה, וכמו שנאמר (הושע יד, י) "צדיקים ילכו בה", דההליכת עולם הזה בדברי תורה אינו אלא לצדיקים המוגדרים במעשיהם.
(רבי צדוק מלובלין, תקנת השבין, אות ו דף יח ע"א-ע"ב)
בהתהלכך תנחה אותך זה העוה"ז בשכבך תשמור עליך זו מיתה והקיצות היא תשיחך לעתיד לבא
כבר אמרנו כי התורה שהיא סדר העולם, ודבר שהוא סדר ושמירה הוא שומר אותו מן הפסד, ולכך אמר שאם יהיה עוסק בתורה ידע שיהיה נשמר מן ההפסד כמו שהתורה סדר וקיום הכל, ולכך אמר בהתהלכך תנחה אותך, ר"ל כי בעולם הזה נקרא האדם הולך, שאין האדם בעל הנחה כלל, ואפשר שיעשה דבר עד שיבא לידי איבוד, ולכך התורה שהיא סדר המציאות שומרת אותו ומוליכה אותו שלא יבא לידי העדר. ולאחר מיתה שהוא זמן הפסד, היא שומרת על האדם מן הפסד ונותן לו המציאות. ולעולם הבא, שיחזור האדם לחיים, היא נותנת לאדם החיים, שנאמר והקיצות היא תשיחך, שהיא נותנת לאדם השיחה שהוא הדבור, אבל המתים נקראים יורדי דומה שאין בהם הדבור. כל זה מפני שהתורה היא סדר המציאות, ולכך שומרת אותו מן ההפסד ונותן לו המציאות וההויה בכל אלו שלשה זמנים אשר אמרנו, ושומרת אותו מן ההפסד ע"י שדבק בתורה.
(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התורה, פרק א)
כבר התבאר, כי הדבר שהוא אור מורה על המציאות הגמור, כי אין דבר שיש לו מציאות יותר כמו האור, ולכך הוא נמצא ראשון בבריאת העולם וכמו שהתבאר למעלה, וכל דבר בעולם הוא נמצא ע"י האור, ואם אין האור אין מציאות לשום דבר. ומפני זה אמרו כי הסומא שאין רואה אור והוא יושב בחושך כאלו הוא מת ונעדר, והתורה היא אור הגמור מטעם אשר התבאר למעלה, ומי שהוא אוחז בה אי אפשר שתניח התורה אותו אל ההעדר. וזה שאמר בהתהלכך תנחה אותך, ר"ל כי בעה"ז נקרא האדם הולך שאין האדם בעל הנחה כלל, ואפשר שיעשה דבר עד שיבא לידי אבוד, לכך התורה מוליכה אותו שלא יבא לידי העדר, ולאחר מיתה שהוא זמן הפסד היא שומרת על האדם מן ההפסד ונותן לו המציאות, ולעוה"ב שיחזור האדם לחיים היא נותנת לאדם הדבור שהוא החיים, שנאמר והקיצות היא תשיחך, נותנת לאדם השיחה שהוא הדבור. וכל זה מפני שהתורה היא אור והאור הוא המציאות, ולכך היא נותנת לאדם המציאות בכל אלו שלשה זמנים אשר אמרנו ושומרת אותו מן ההפסד, וכל זה ע"י שדבק בתורה שהיא האור ולא תתן אליו הפסד.
(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)
הם ג' דרגין נגד נר"ן של אדם שהם בג' עלמין. בהתהלכך, בחייו שאז הרוח שלטא בו, ובשכבך וכו' בקבר, בנפש שהוא בארץ ובחייו הוא ברוח באויר, והקיצות וכו' לעוה"ב, דרגא דבינה בנשמה כידוע. ולכן בעוה"ז אמר תנחה אותך, שהוא ברוח שהוא סובב, כמ"ש (קהלת א, ו) סובב הולך הרוח וכו', משא"כ בקבר הוא בארץ כמ"ש (שם, ד) והארץ לעולם עומדת, ותורה שומרת נפשו, כידוע שהנפש מתקשר ברוח לאחר מיתה. ובעוה"ב אמר היא תשיחך, שהוא בדיבור בנשמה כמ"ש ויפח באפיו וכו' ותרגומו לרוח ממללא, והוא בינה שממנה הדבור בה' מוצאות בכ"ב אתוון ומנצפ"ך כידוע.
(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים) כאן)
ולכן יעקב אבינו ע"ה שאמר "האלהים הרועה אותי", שהיה אכילתו בקדושה ולא ידע כלל מהנאת הגוף, שהיה כמו אדם הראשון קודם הקלקול, ע"י זה זכה לחיי עולם ולא מת. ואף דעל הגוון נכתב אצלו קבורה וחנטו חנטייא וספדו ספדיא, היה רק כמו שינה כמו שנאמר הקיצו ורננו שוכני עפר. וכן נדרש: בהתהלכך תנחה אותך זה העולם הזה, בשכבך תשמור עליך זו מיתה והקיצות היא תשיחך לעתיד לבא. והוא, כאשר בעולם הזה תנחה אותך התורה, ותדע שה' רועי, ואז והקיצות וגו', שיהיה כמו שינה ויקיצה, וכמו שנאמר ורבים מישני עפר... וכן דוד המלך ע"ה שנעשה מרכבה למדת מלכות, וכמו שאמרו: של שלחן זכה דוד ונטלו, רק שבחייו לא האמין בעצמו, והיה מתענה כמו שאמרנו, אבל אחר פטירתו באותו שעה חיה דוד כנ"ל. וזה שאמר "ה' רועי לא אחסר", שאז כיון שאכילתו בקדושה, הכל נתקן בשלימות. וזה "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי", וכמו שנאמר "בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך", וכדרש הגמרא.
(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת בלק, אות יג)
ואמר אחר כך "אך טוב וחסד", שזה מרמז גם כן על תורה שבעל פה... "ושבתי בבית ה'", שהוא דברי תורה כנ"ל, "לאורך ימים", שע"י זה אזכה לאורך ימים לעולם הבא, וכמו שאמרו: בהתהלכך תנחה אותך זה עולם הזה, בשכבך תשמור עליך זו מיתה והקיצות היא תשיחך לעתיד לבוא, והיינו ע"י שכל ימי חיי אהיה עוסק בתורה, ע"י זה אזכה לכוסי רוי"ה ולאורך ימים, לעתיד שהוא אורך ימים.
(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת קרח, אות יד)
"אם בעל אשה הוא" - כלומר אם על כל פנים בעל תורה הוא, כי האשה מרמז על התורה כנזכר, אף שאינו שלם בבחינת התאוות שלא יהיה בהם מנגיעת היצר הרע, אף על פי כן הנה "ויצאה אשתו עמו", כלומר התורה הולכת עמו ואינה מניחתו תחת ידם ח"ו, כמאמר הכתוב "בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך" וגו', ואמרו חז"ל: בהתהלכך תנחה אותך בעולם הזה בשכבך תשמור עליך זו אחר מיתה וכו'. וכפלים לתושיה מבואר בזוה"ק (וישב קפה.) בזה הלשון: כד נפיק מהאי עלמא אורייתא אזלא קמיה וכו' ואגינת עליה דלא יקרבון בהדיה מאריהון דדינא וכו'.
(באר מים חיים, שמות, פרק כא)
בשכבך תשמור עליך זו מיתה
עי' זהר וישלח קעה, ב; וישב קפה רע"א: אורייתא אזלת קמיה כו'; רע"מ פנחס רכב, ב; תקו"ז תי"ח (לה רע"ב), תל"א (עו רע"א). וע' בס' חסידים סי' תתשסד ובהגהותי מקור חסד שם.
(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)
בשכבך תשמור עליך זו מיתה והקיצות היא תשיחך לעתיד לבא
...היינו דעפרו ננער, הפירוש שהוא בעצמו שמת הוא בעצמו ננער וזוכר כל מה שעבר עליו בחיים חיותו. וכמו שמצינו בגמרא וירושלמי ומדרשים שמכנים מיתת הצדיקים בלשון "כד דמיך", דהוא שינה, וניעור אחר כך משנתו. וכן נדרש: בהתהלכך תנחה אותך זה עולם הזה, בשכבך תשמור עליך זה מיתה, והקיצות היא תשיחך לעתיד לבא. דמאחר דהמיתה היא רק כשינה, ואחר כך כשינער משנתו זכור הוא לתלמודו, כמו הניעור משנתו שזוכר מה שעבר עליו קודם השינה...
(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, ויקרא, ל"ג בעומר וסיום הש"ס, אות ג)
כל השונה הלכות שהוא כתרה של תורה, זוכה אשר ה' לא יעזבנו בידו ומובטח לו שהוא בן עולם הבא... וכן כל השונה הלכות כתרה של תורה זוכה שלא ישלוט בו יצר הרע, "ה' לא יעזבנו בידו", ושלא ישלוט בו מלאך המות, אף שלא נתקן כל הפגם, ולא זכו שיהיה בעלמא דאתי ממש בעולם הזה וכאמור, מכל מקום זוכה שהמיתה תהיה אצלו רק כשינה, ואחר כך הקיצו ורננו (וכמו שאמרו סוטה כא.): בשכבך תשמור עליך זה מיתה, והקיצות היא תשיחך לעתיד לבוא, שיהיה רק כיקיצה משינה (וכמו שנתבאר לעיל במאמר ג). ויוכל כל אחד מישראל לזכות לזה ע"י ששונה הלכות בכל יום.
(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, ויקרא, ל"ג בעומר וסיום הש"ס, אות ח)
ואמר אחר כך: ומההוא טלא זמינין מתייא לאחיא לעלמא דאתי, הה"ד "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו", מישני כדא דאת אמר "אני ישנה ולבי ער" כו', ע"ש. והיינו כשה' יתברך שוכן בלב ישראל... ואז המיתה רק כשינה, וכמו שאמרו: בשכבך תשמור עליך זו מיתה והקיצות היא תשיחך לעתיד לבוא, שאף שלא נתקן בכלל העולם הפגם שגרם המיתה, מי שזוכה להיות לבו משכן לשכינה, נגאל מכל וכל, והמיתה רק כשינה ויקיצה אחר כך.
(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת כי תשא, אות ז)
בשולחן ערוך בסוף אורח חיים: יש אומרים שחייב להרבות במשתה ושמחה בי"ד שבאדר ראשון... וטוב לב משתה תמיד. ובספר ברכי יוסף, הובא בשערי תשובה, נתעורר שהרמ"א ז"ל פתח בריש הג"ה שויתי וגו', תמיד וחתם וטוב לב משתה תמיד... הענין, דאורח חיים היינו הדרך לקנות חיי עולם, שכבר אמרנו שבדברי תורה לשון חיים מורה על חיי עולם. ובאמת כל אחד מישראל יש לו עולם בפני עצמו, דכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. והשולחן ערוך אורח חיים הוא הדרך לזכות לחיי עולם, שכן נקרא המיתה כשינה, ויקיצו אחר כך, כרגיל בלשון חז"ל "כד דמך". וכן נדרש: והקיצות היא תשיחך לעתיד לבא, שע"י הדברי תורה יועיל שכיון שיסבול רק כרגע צער המיתה מפני פגם הנחש, אז יזכה תיכף לחיי עולם, ויהיה רק כהולך לישון ומקיץ משנתו.
(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, שמות, לר"ח אדר ראשון, אות ב)
אף שאחר כך אחר מתן תורה גם כן קלקלו, ונאמר עליהם: חבלתם מעשיכם, אכן כאדם תמותון, מכל מקום הועיל מה שאז בשעת מתן תורה תקנו הכל, דלא הוו מייתי, ונתבטל מלאך המות דהוא יצר הרע, הועיל לסימן טוב, שאף שחזר פגם הנחש, מכל מקום נקרא רק שינה ויקיצה, כמו שנדרש: בשכבך תשמור עליך זו מיתה והקיצות היא תשיחך לעתיד לבא.
(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, במדבר, חג השבועות, אות כא)
מצינו ביעקב אבינו ע"ה שנתברך בחיי עולם, כמו שאמרו (תענית ה ע"ב): יעקב אבינו לא מת וכו' מה זרעו בחיים אף הוא בחיים. ואין היקש למחצה, שגם הוא מופיע בזרעו גם כן חיי עולם, שכל מי שהוא מזרע יעקב לא מת, והמיתה הוא רק כשינה, כמו שנאמר: והקיצות הוא תשיחך לעתיד לבא, והוא רק כנעור משנתו.
(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת נשא, אות יא)
ואמרנו (ונתבאר פרה מ"ה) שבודאי כל ישראל חיין לעולם הבא, רק ע"י ה' יתברך שמחיה אותם, והם כבריה חדשה, על דרך מה שאמרו (סנהדרין צא ע"ב): דלא הוה, חיי, דהוה, לא כ"ש. אך להיות עפרו ננער, היינו שיהיה המיתה רק כשינה ויקיצה, על דרך מה שאמרו: בשכבך תשמור עליך זו מיתה, והקיצות הוא תשיחך לעולם הבא - זה זוכה רק מי שנעשה שכן לעפר בחייו, שדומה כעפר בעיניו. ועל זה מורה תרומת הדשן, וזהו שייכות מצות תרומת הדשן לזאת תורת העולה על מוקדה, שרמז בזה שהמתגאה נופל באש, וישראל שהם נבזים ושפלים מתנחמין באש. וזה דזוכה להיות עפרו ננער. וע"י שמירת שבת, מי שזוכה לזה יכול להגיע למדת ענוה, והמיתה רק כשינה, והקיצות הוא תשיחך.
(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת צו, אות ב)
הטעם שקורין מגלת רות שהיא אמה של מלכות, היינו שורש בנין מלכות בית דוד, קורין בעצרת, שאז הזמן לתקן ע"י תשובה וע"י תורה שבעל פה לזכות לדברי תורה מסטרא דאילנא דחיי, כמו בלוחות הראשונות. והיינו שדוד המלך ע"ה יתקן כל ישראל שיזכו לחיי עולם, והמיתה רק כשינה ויקיצה, וכמו שנקרא בלשון חכמינו ז"ל המיתה "כד דמך", לשון שינה, וכמו שאמרו: והקיצות היא תשיחך לעתיד לבא.
(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, במדבר, חג השבועות, אות כב)
...שאין עפרו ננער, שלא יעמוד בעפרו כמו שניעור משינתו... והוא נוהג רק בנפשות גבוהים וקדושים, דע"כ מכונה המיתה בדברי חז"ל "כד דמך", לשון שינה, וכן אמרו: בשכבך תשמור עליך זו מיתה, והקיצות היא תשיחך לעתיד לבוא. ואיתא הלשון (עירובין סה.): אתו יומי דאריכי וקטיני ונינום טובא.
(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, שמות, פרשת פרה, אות ה)
...שתיקונו לגמרי להיות "עמך כולם צדיקים", וזהו כשיבולע המות לנצח, שיתוקן הפגם בעת קץ. ועיקר התיקון לזה ע"י העסק בתורה שבעל פה, היינו שיהיה הלב תמיד מלא מדברי תורה. ועל זה נאמר "עץ חיים היא למחזיקים בה", כי ע"י הדברי תורה יוכל להגיע לחיי עולם. כי ענין המיתה נצמח מראשית הקלקול של אדם הראשון, וכתיב "פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם". וע"י העסק בדברי תורה, נאמר: בהתהלכך תנחה אותך זה העולם הזה, בשכבך תשמור עליך זו מיתה, והקיצות היא תשיחך לעתיד לבוא (כמו שאמרו סוטה כא.), כי אז לתחיית המתים יהיה תכלית הבירור בזה שהמיתה היה רק כשינה בעולם הזה, וכמו שקראו חז"ל המיתה "כד דמך".
(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, בראשית לחנוכה, אות י)
ויעקב אבינו ע"ה לא מת, שמצד מדתו קיים לעד. וגם בזרעו יש נקודת אמת הקיים לעד, דכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, ואותו החיות שאין לו הפסק לא מת. ונקראו "ישני עפר", ובלשון המדרש וירושלמי נקרא המיתה "דמך". וכן איתא על פסוק בשכבך זו מיתה והקיצות לעתיד לבא. ויתגלה זה ע"י משיח בן דוד, ודוד מלך ישראל חי וקיים.
(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת וירא, אות ד)
"ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו" (תהלים מט, יג). שהמיתה נקרא לינה, כמו שאמרו ז"ל על פסוק בשכבך תשמור עליך בקבר והקיצות וגו' בעולם הבא [וכן נקרא בירושלמי ומדרש המיתה בכל מקום בלשון שינה, "כד דמך ר' פלוני", ועיין בירושלמי (פרק ב' דחגיגה הלכה א') ובמדרש רות (ו', ד') על פסוק (רות ג', י"ג) ליני הלילה על אחר בקבר]. ויש אדם שזכה לכבוד ויקר בעולם הזה, שהכל חרדים לקראתו ועוסקים במלאכתו להזמין לו פרנסתו ולשמשו ולכבדו בכל מיני כבוד ויקר, אבל אם לא ילין יקר זה עמו גם בקבר ואחר מיתה, להיות גם שם המלאכים והנשמות חרדים לקראת בואו ועוסקים בכבודו ויקרו כבעולם הזה, אין היקר דעולם הזה אלא נמשל כבהמות, שגם כן פרנסתם וכל צרכיהם מעופף להם ע"י הבעלים המשתדלים בצרכיהם, וממנים עליהם רועה לרעותם במרעה טוב ושמן וכיוצא, ואין זה קרוי כבוד ויקר להם כלל.
(רבי צדוק מלובלין, דברי חלומות, אות יז)
משל לאדם שהיה מהלך בדרך באישון לילה ואפילה
אמרו במדרש (בראשית רבה ל, י) באברהם אבינו ע"ה: עד שאתה מאיר לפני מאספוטמיא וכו'. והוא שנאמר בו (בראשית יז, א) "התהלך לפני" וגו' מה שאין כן בנח. ומשלו ז"ל (שם במדרש) למלך שהיה מהלך במבואות האפלים, הציץ אוהבו והאיר לו בנר, כי עולם הזה נמשל ללילה (פסחים ב.) וכן בסוטה למהלך באישון לילה ואפילה והגיע לפרשת דרכים הוא יום המיתה, והיינו לגבי האדם המהלך בו. וכן ה' יתברך שמלכותו בכל משלה, רק בעולם הזה הוא באפילה, שאין אורו יתברך גלוי, ורק ממשלתו נעלמת ובדרך העלם, ונאמר (תהלים יח, יב) "ישת חושך סתרו", שה' יתברך שם העולם הזה שהוא החושך להיות שם סתרו, והוא יתברך מסתתר עמנו גם בכל מיני חשכות, והגם דנהורא עמיה שריא, זהו מצד עצמותו, אבל מצד מלכותו יתברך המושלת בכל אף במקומות היותר חשוכים, שכך רצה יתברך שיהיה מקומות חשוכים מגילוי אור אין סוף, והוא העולם הזה בכלל.
(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, אות טו דף עד ע"ב-ע"ג)
משל לאדם שהיה מהלך בדרך באישון לילה ואפילה וכו'
והנה אם ח"ו לא יעשו תשובה, אז בהכרח שגם בזמנו של בעתה אי אפשר לו לבוא, עד שיתרבה השעבוד והעוני והחושך, כמ"ש "ייתי ולא אחמיניה", כי ע"י צרות רבות וקשות יבוא. ולזה אמר כי מאחר שאין אנו שבים מדרכינו הרעים, רחק קץ של משפט, שנקרא "אחישנה", ממנו, וגם הקץ של בעתה, שנקרא "צדקה", מי יודע מתי יהיה, אולי יתרחק הרבה מאד, ולא תשיגנו בימינו צדקה, וגם אם יהיו הימים בעת הגאולה, ח"ו אם לא בתשובה מצידנו, ח"ו יהיה צרות מרובות, כמ"ש "ייתי ולא אחמיניה", ומי יודע מי יזכה לאור הזה, ואולי ח"ו בחושך שמו יכוסה, כמ"ש "כי הנה החושך יכסה ארץ ועליך" וכו'. וז"ש "נקוה לאור והנה חושך". וע"ז נותן טעם, שהכל מצד שאנו הולכים בדרכי חושך, ואיננו עוסקים בתורה המטהרת הנפש והמאירה דרכי האדם, כדי לעוררו לתשובה, וא"כ היאך נקוה לנגוהות, מאחר שבאפלות נהלך, ואף מי שרוצה לפעמים להצדיק מעשיו מעט, כיון שפרש מן התורה וממאס בה, אינו יודע באיזה דרך מהלך, כמ"ש רז"ל במסכתא סוטה פ"ג, "נמשל תורה לאור וכו', משל למהלך באישון לילה" וכו'. וז"ש "נגששה כעורים קיר", מאחר שב' חלקי התורה, שבכתב ושבע"פ, הם נדמים לב' עיני האדם, שהם מאירים לפניו הדרך, ובאין תורה, הרי באין עינים נגששה, ולכך אפילו בדברים הפשוטים, ובאיסורים הקלים ליזהר מהם, ואין יצרו מתגבר כ"כ, ג"כ נכשל בהם, כמשל העור בלא עינים, שגם באמצע היום שמאיר לכל, הוא נכשל בהליכתו, וז"ש "כשלנו בצהרים כנשף".
(רי"א חבר, שיח יצחק חלק ב, ליקוטים א)
משל לאדם שהיה מהלך בדרך באישון לילה ואפילה ומתירא מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ומחיה רעה ומן הלסטים ואינו יודע באיזה דרך מהלך נזדמנה לו אבוקה של אור ניצל מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ועדיין מתירא מחיה רעה ומן הלסטים וכו' כיון שעלה עמוד השחר נצול מחיה רעה ומן הלסטים
פירוש כי יש דבר בא על האדם בעולם מן הפורענות, ואין צריך אל זה הצלה גמורה, רק להזהיר אותו שלא ילך לשם ולהראות לו הדרך אשר ילך בו שלא יהיה נזוק, ומדבר זה מצלת אותו המצוה שנקראת אבוקה מטעם אשר התבאר למעלה. ולכך אמר: נזדמנה לו אבוקה נצול מן הקוצים והברקנים. ויש דבר שבא על האדם בכח, ורודף אחריו ביותר, כמו הלסטים וחיה רעה שרודפים אחרי האדם, ומדבר זה אין המצוה מגינה עליו, אבל התורה שנקראת אור מגינה עליו, וזה שאמר: עלה עמוד השחר נצול מן הלסטים ומן חיה רעה, כי העמוד השחר הוא אור גמור, והתורה שהיא אור גמור נקרא עמוד השחר. ומה שאמר: ואינו יודע באיזה דרך מהלך, פירוש שאינו עומד על המדרגה האחרונה שהיא נוכח ה' יתברך אבל הוא נוטה ממנה, וזה שאמר: שאינו יודע באיזה דרך מהלך, כלומר שאינו על דרך שהוא נוכח ה' לגמרי.
(מהר"ל, תפארת ישראל, פרק יד)
משל לאדם שהיה מהלך בדרך באישון לילה ואפילה ומתירא מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ומחיה רעה ומן הלסטים ואינו יודע באיזה דרך מהלך נזדמנה לו אבוקה של אור ניצל מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ועדיין מתירא מחיה רעה ומן הלסטים וכו' כיון שעלה עמוד השחר נצול מחיה רעה ומן הלסטים
הנה נודע אשר כשמאיר הקב"ה מבחינת האור של שלושה ראשונות, אז כל החיצונים נכנעין ונשברין ונופלין ואינן יכולים לינק מן הקדושה, כי יבואו במערות צורים ובנקיקי הסלעים מפני פחד ה' והדר גאונו. ואל זה רמזו רבותינו ז"ל, ואמרו: משל לאחד שהלך באישון לילה ואפילה נזדמן לו נר ניצול מן הפחתים והברקנים ועדיין מתירא מן הליסטים וכו' כיון שהאיר היום ניצול מכולם. כי כל שבעת ימי הבנין מכוונים על שם הנר, נר מצוה, ושמירתן אינה מעולה כל כך, וכמו שמירת הנר, כי אף שניצול ע"י הנר מן הקוצים והברקנים, הנה אין הנר בעצמו מציל אותו, כי אם האדם עצמו צריך לשמור עצמו ולהביט לאור הנר שבידו שלא ליפול לבור מים או שלא לדרוך על הקוצים, אבל שמירת אור היום מן הליסטים הוא שמירה מעולה ונפלאה, שאין צריך עוד שמירת האדם בזה, כי ממילא ע"י אור היום כולם בורחים ונחבאים במערות וביערות שלא יפגעם אדם.
(באר מים חיים, בראשית, פרק מד)
משל לאדם שהיה מהלך בדרך באישון לילה ואפילה ומתירא מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ומחיה רעה ומן הלסטים ואינו יודע באיזה דרך מהלך נזדמנה לו אבוקה של אור ניצל מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ועדיין מתירא מחיה רעה ומן הלסטים וכו' כיון שעלה עמוד השחר נצול מחיה רעה ומן הלסטים הגיע לפרשת דרכים ניצול מכולם
פירוש זה, כי כאשר הוא חושך ואפילה, אז האדם הולך אל הקוצים ואל הפחתים מעצמו ונאבד, אבל כשיש לו אבוקה, אינו ירא שיהיה הולך אל הפחתים ואל הברקנים. אבל מכל מקום אפשר כי יבואו עליו חיות רעות ולסטים אף שהוא לא ילך אליהם, וכשהוא יום אז מסולק מן הכל, שאין שולטין אלו דברים ביום. וכן האדם שהוא בעולם הגשמי החשוך ואינו שכלי, לכך האדם מצד עצמו הולך אל הרע, שאינו יודע לשמור עצמו, וכאשר אוחז במצוות התורה, שמצוות התורה נקראו נר ונותנות מציאות לאדם ושומרות אותו מן הרע אשר הוא מפאת האדם עצמו, כמו זה שיש בידו אבוקה, שהוא נשמר מן הפחתים והברקנים שלא ילך לשם מצד עצמו. אבל האבוקה אינה מצלת אותו מן הפגעים הרודפים אחריו, ודבר זה נקרא הצלה, וכן אין בכח המצוה להציל אותו מפגעים הרודפים אחריו. אבל כאשר עוסק בתורה, דבר זה נקרא אור, והאור הוא יום כמו שנאמר (בראשית א) ויקרא ה' לאור יום, וכמו שביום לא נמצאו המזיקים שאינם שולטים רק בלילה, כך כאשר עוסק בתורה יש לו אור שאין נמצא בו המזיקים הרודפים אחר האדם, והתורה מצלת אותו מן הפגעים אשר רודפים אחר האדם להפסיד אותו. ואמר שעדיין אינו יודע באיזה דרך מהלך, כי אף שיש לו התורה אין זה מעמידו על הדרך אשר הוא נוכח ה' יתברך לגמרי מבלי נטיה ימין ושמאל, ולפיכך אמר הגיע לפרשת דרכים אז יודע שהוא מהלך בדרך הישר נכחו מבלי נטיה ימין ושמאל.
(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התורה, פרק א [ובדומה בחידושי אגדות כאן])
משל לאדם שהיה מהלך בדרך באישון לילה ואפילה ומתירא מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ומחיה רעה ומן הלסטים ואינו יודע באיזה דרך מהלך נזדמנה לו אבוקה של אור ניצל מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ועדיין מתירא מחיה רעה ומן הלסטים וכו' כיון שעלה עמוד השחר נצול מחיה רעה ומן הלסטים ועדין אינו יודע באיזה דרך מהלך הגיע לפרשת דרכים ניצל מכולם וכו' מאי פרשת דרכים וכו' זה תלמיד חכם ויראת חטא
הנה נודע, אשר נשמת כל אחד ואחד מישראל מתחלקת בכללה לשלושה בחינות: נפש רוח נשמה. ואף שיש עוד בחינות למעלה מהם, מכל מקום הנה אותן שלמעלה נכללו בבחינת הנשמה הגם שגבוהים ממנה, כנודע. ועל שלושה בחינות הללו אמרו חז"ל:... עד משל לאדם שהיה מהלך בדרך באישון לילה ואפילה ומתיירא מן הקוצים וכו' ומחיה רעה ומליסטים ואינו יודע באיזה דרך מהלך נזדמנה לו אבוקה של אור ניצול מן הקוצים וכו' ועדיין מתיירא וכו' כיון שעלה עמוד השחר ניצול מחיה רעה וכו' ועדיין אינו יודע באיזה דרך מהלך כיון שהגיע לפרשת דרכים ניצול מכולם וכו' מאי הגיע לפרשת דרכים וכו' זה תלמיד חכם ויראת חטא וכו' עד כאן. כי האדם ההולך באישון לילה ואפילה, והוא שעדיין לא אור נגה עליו כלל מקדושת הבורא ברוך הוא, ומתיירא מן הקוצים וכו' ומן הפחתים וכו', כלומר שעדיין עלול לחטוא בכל מקום הילוכו, כיון שעדיין לא השיג כלל מבחינת אהבת הבורא ויראתו, וכל העולם כולו הנה מלא מפגעים רעים וממראות לא טובים, כי שוק העולם מלא מכל התאוות, זנות וגזל והרהורים רעים וכל הדברים שבעולם, נזדמנה לו אבוקה של אור, והוא כי אם זכה לעשות קצת מצוות מעשיות ביגיעות גופו ואבריו לשמו יתברך באמת, ע"י זה קנה לו לעצמו חלק אור הנפש דקדושה מן הנשמה הטהורה, ובזה האור השופע עליו מבוראו יתברך, בזה ניצול מן הפחתים וכו' שלא יפול בכל מקום הילוכו ודרכו, כי כבר יגיע לו קצת יראת העונש על כל פנים מבוראו, עונש עולם הזה מבני חיי ומזוני או עונשי גיהנם וכדומה, גם שוב לא יתאוה כל כך תיכף בראות עיניו, כאשר יש לו זה חלק הקדושה, ועל כל פנים לא ילך על הקוצים שהם דרכים הרעים, כי כבר יש לו עינים לראות איזה דרך הרע ויפנה לצדדים אם ירצה. ועדיין מתיירא מחיות רעות ומלסטים, הם כוחות היצר הרע וחיילותיו, שהם כל בחינות הקליפות והחיצונים הרודפים תמיד אחרי האדם ומסיתין את לבו לסור מאחרי ה', ודבר זה גדול הוא, לעמוד עמהם בקשרי המלחמה, שלא יאבה ולא ישמע להם גם אם יפתוהו זרים מתאוות העריות וגזל וכדומה, שיעמוד בנסיון נגדם, כי צריך לזה גבורי כח לעשות דברו של מלך מלכי המלכים בדבר עבירה הבא לידו, ונפשו חומדת ומתאוית ומשתוקקת לעבור עליה את הדרך. ועל זה, כיון שעלה עמוד השחר ניצול מהם, והוא כי אם זכה לעסוק בתורה בדחילו ורחימו דקודשא בריך הוא, בכדי להתדבק בבוראו הנעלם ונסתר בתורתו הקדושה ולעשות נחת רוח לפניו ע"י זה, ובזה קונה לו לעצמו חלק הרוח דקדושה מן הנשמה הטהורה, אשר בזה כח וחיל בידו ללחום מלחמת היצר לכובשו תחת ידו ולדכא תחת רגליו כל אסירי ארץ, ולעמוד בנסיון אם יבוא לידו בכח קשרי המלחמה, כי כבר יש לו כלי מלחמה כאמור.
(באר מים חיים, שמות יט, א)
משל לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפילה ומתיירא מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים וכו' הגיע לפרשת דרכים ניצל מכולם וכו' מאי פרשת דרכים א"ר חסדא זה ת"ח ויום מיתה
[עוה"ז נקרא לילה כי אנו חיים באפילה, איננו מבינים מדוע צדיק ורע לו. וההסבר הוא שעוה"ז תפקידו להיות נסיון לאדם, שתהיה לו בחירה אם לעשות טוב או רע, ואילו היה שכר מצוה בעוה"ז ועונש לרשע, לא היתה בחירה, ואז לא היה מגיע לו שכר על עשיית טוב. (יד ע"ב) "ומתיירא מן הקוצים" - הרשעים המסיתים לעזוב את התורה בטענה שצדיק רע לו. וכשמגיע ליום המיתה, אז האדם ניצל מהמבוכה, שאז נודע לו שהצדיקים מקבלים שכר בעוה"ב והרשעים ייענשו בגיהנום.]
(רבי אליעזר זלמן גרייבסקי, קדיש לעלם, דף יד ע"א-ע"ב)
לטקסט
נזדמנה לו אבוקה של אור ניצל מן הקוצים ומן הפחתים
וחז"ל דרשו בפרק במה מדליקין (שבת כה ע"ב) הדלקת הנר שהוא הגנת והרחקת הנזק באישון לילה ואפילה שנכשל בחשיכה, וכמו שאמרו דע"י הנר ניצל, ונר מצוה.
(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, קונטרס נר המצוות מצות עשה א, דף כג ע"א)
אור המשנה שהוא גם כן אור שכינתו יתברך השוכן בתוך טומאותם, והמאור מחזיר למוטב, כמו שאמרו בריש איכה רבתי (הקדמה ב), לבל יפול באחת הפחתים, כמו שאמרו בסוטה.
(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, אות ח דף ט ע"ג)
"כי נר מצוה" - המצוה שהיא פרטית נמשלה לנר פרטי, "ותורה אור" - והתורה שהיא כללית נמשלה לאור שהוא כללי... "ודרך חיים תוכחות מוסר" - שהגם שיש לו אור ונר, צריך ללכת ב"דרך חיים", שאם אינו הולך בדרך חיים לא יועילו האור והנר, ומי המוליך אותו בדרך חיים, תוכחות מוסר, שע"י שיקבל תוכחת השכל מן המוסר ויראת ה', עי"כ ילך בדרך חיים, ואז יועילו לו נר מצוה ואור תורה לשמרו מן הפחתים ומן הקוצים ומן הברקנים, כמ"ש "יראת ה' ראשית דעת".
(מלבי"ם משלי פרק ו פסוק כג)
נזדמנה לו אבוקה של אור ניצל מן הקוצים ומן הפחתים וכו' ועדיין אינו יודע באיזה דרך מהלך הגיע לפרשת דרכים ניצל מכולם
וההפרש בין חנוכה שנתקן בהם נרות, כמ"ש נר מצוה ותורה אור, ואיתא בגמ': נר מציל מבורות ואבנים ועדיין כו' אינו יודע באיזה דרך, הגיע לפרשת דרכים ניצול מכולם, וע"ש זה כתוב תורה אור - ע"ש במס' סוטה כא. והפירוש, כי נר מאיר במקום החושך, לכן תקנו בחנוכה נרות מבחוץ כו' [כמ"ש במקום אחר]. ושבת הוא מעין עוה"ב, שמתגלה טוב הגנוז, כדכ' "מה רב טובך", והוא חיות הפנימיות שבכל דבר, שהוא התורה, דבאורייתא ברא קוב"ה עלמא. ונקרא פרשת דרכים, כי מהשורש מתחיל הפירוד, כדכתיב "ומשם יפרד". לכן בהתגלות אור התורה ניצול מכולם, שמסתלק החושך לגמרי ומתגלה אחדות ה' יתברך.
(שפת אמת, פרשת מקץ, שנת תרל"ד)
הגיע לפרשת דרכים ניצל מכולם וכו' מאי פרשת דרכים וכו'
ומ"ש "לעולם ירגיז אדם", הכונה שהאדם אינו יודע כלל כל חלקי נפשו ופנימיותיהם המסתתרים, ולפעמים כשאין מעשה לפניו יוכל להתדמות לו שכבר השיגה ידו השלמות, אבל ע"י מעשה יתעורר לפעולתו הרע שבנפש. על כן לא ימתין עד עת קומו בזעף, רק ממנוחתו ירגיזהו, וידע נכון כי לא אפס המץ כלה שד [עפ"י ישעיהו טז, ד], וכל זמן שהרע בעולם, ודאי ישנו בנפשו באיזה מדרגה... וכל זמן שלא בא לפרשת דרכים, אין ניצל ממנו לגמרי, וכבר ביארו חז"ל מה היא פרשת דרכים. על כן לעולם ידריכהו מנוחה, והוא כמין עצה להקדים תפילה לצרה (סנהדרין מד, ב).
(ביאורי הראי"ה על פרקי אבות, עמ' קעח-קעט)
הגיע לפרשת דרכים ניצל מכולם וכו' מאי פרשת דרכים א"ר חסדא זה ת"ח ויום מיתה
[י] "שוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה" (קהלת יב, ז). וכתב מהר"י עראמה בעקדה, שהורה לנו שתכלית האדם ושלימותו לעת קצו יפרדו ב' חלקיו אלה זה מזה הפרדה גמורה כל אחד לעצמו... זה שאמר החכם, בהפרדתם הנה והנה יושלם אצלו בהיותו על תכלית הטוב בהיותו בחיים חיותו, עד שלא תתערב נפשו ולא תתקשר עם תכונת חומרו ופחיתיותו להתעצם בהם כלל, ואם נטה לזה בצד מה שישתדל שיהיו נפרדים, עד שלבסוף "ישוב העפר אל הארץ כשהיה" מבלי ערוב נפשיי, "והרוח ישוב אל האלהים אשר נתנה" מבלי ערוב עפריי, כמו שאמרו: תנה לו כמה שנתנה לך [שבת קנב ע"ב]. אמנם זה הענין ההפרדה על זה האופן הוא קשה אצל אנשים, כי הנה יש לנפשם נטיה גדולה אצל חומרם בהתעסקם תמיד בעסקי החומר כו', עד שתקשר נפשם ותמסר בידם לכל מלאכת עבודה... ולזה אמרו שנפש רשעים קשה לצאת כצמר הנאחז באחד הקוצים כו', כי לא יקוים בהם "וישוב העפר על הארץ"...
(שב שמעתתא, הקדמה, אותיות י-כ)
הגיע לפרשת דרכים ניצל מכולם וכו' מאי פרשת דרכים וכו' ת"ח ויום מיתה
בעוה"ז, מצד הרעות והנסיונות שבו, יש התרוממות והתנשאות לשכל בהתדכאות החומר. וא"כ הישועה היא כמ"ש חז"ל בת"ח ויום המיתה, שכיון שהגיע לפרשת דרכים ניצל. אמנם כל זה הוא כפי יכולת האדם מצד עצמו. אבל יד ד' היא העושה לעם סגולתו יתר שאת, כי בהידבקו במצוותיו ובעסקו בתורתו, יישמר מלכד וממכשול, וכמ"ש החובות הלבבות (שער הפרישות פ"ג) שתוה"ק לא נתנה רשות לקצה האחרון שבפרישות, אלא יש כח במצוות ד' להרכיב את האדם על במתי ארץ, שיהיה גופו נוטה לשכל טוב ועושה אך טוב וישר. ואז בחיזוק כוחות הגוף יוסיפו ויחזקו כוחות הנפש. ולפ"ז גם בעוה"ז ילך ורנן, ושלום רב ישבע...
(עולת ראיה ח"א עמ' תכה)
עבירה מכבה מצוה
והנה כל המצוות הן כמו מנחה ודורון למלכנו יוצרנו, וכמו שהמקריב מנחה למלך בשר ודם משתדל שלא ימצא המלך שום דופי לא בו ולא במנחתו, פן יטרפנה לו על פניו או ישליכנה לכלבים, כן צריך האדם להיות טהור ונקי מכל עוון ואשמה, ומצותו נקיה מכל פנייה רעה, ועשויה בזירוז ובהידור ובמורא ואהבה ושמחה רבה, כדי שתקובל מנחתו לזכרון ולרצון ולא תושלך לכלבים... וכן אמרו (ברכות ה, ב) על מי שלא המתין את חבירו עד שיתפלל ולא גמלו חסד, שטורפין לו תפלתו בפניו, וכן כל כיוצא בזה. וכל מי שהוא מלוכלך בעוונות וחטאים, והרי הוא משוקץ ומתועב, כל שכן שטורפין לו מצותיו בפניו. וכן מבואר בדברי הרמב"ם (פ"ז ה"ז מתשובה). וכן אמרו רז"ל: עבירה מכבה מצוה.
(ספר חרדים, הקדמה למצוות)
אמנם בביאור דברו "ולא מקח שוחד", נפל מחלוקת בין המפרשים. כי הרמב"ם ז"ל כתב: אין הכוונה כמי שלוקח שוחד כדי שיטה הדין, כי זהו שטות להעלותו על לבו, כי איך ינתן לו שוחד, ומה יהיה השוחד? אלא הכוונה בזה הוא שה' יתברך לא יקבל מצוה אחת וינכה בעבורה חטא אחר, כאומרם ז"ל אין מחליפין לא חובה בזכות ולא זכות בחובה, אלא נותנים שכר על המצוות ועונש על העבירות, וכן אתה מוצא במשה רבינו ע"ה שנפרע ממנו בעונש בקלה שבקלות ולא הוציא עבירה כנגד מצוה.
(רבי יוסף יעבץ, פירוש לאבות, פרק ד משנה כז)
והרמב"ם ז"ל מפרש: מה שאמר כאן "ולא יקח שוחד", אין ענינו שלא יקח שוחד להטות הדין, כי זה מן השטות שירוחק מן ה' יתברך מה שלא יצוייר ואף לא ידומה, כי איך יינתן לו שוחד ומה יהיה השוחד, אבל ענינו הוא שלא יקח שוחד הטובות, כמו שיעשה האדם אלף טובות ורעה אחת, שלא ימחול לו ה' יתברך העבירה ההוא לרוב טובותיו, ויחסר לו מאלף טובותיו טובה אחת או יותר, אבל יענש על זאת הרעה האחת, ויגמלהו על הטובות ההם כולם, וזהו "לא יקח שוחד", והוא כמו "לא ישא פנים", שיענש הגדול במעלות על דבר מועט כמו שנענש משה רבינו וכו'. ויש מקשים על דבריו מה שאמרו במסכת סוטה: עבירה מכבה מצוה, מכל שכן שהמצוה מכבה העבירה, וזה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שאמר שלא ימחול לו הקב"ה עבירה אחת לרוב טובותיו, והרי המצוה מכבה עבירה? וקושיא של כלום היא, דמה שמצוה מכבה עבירה היינו כשהקב"ה נותן לו שכר בשביל המצוה או שמגין עליו בשביל המצוה, בזה מכבה עונש העבירה, וכך להיפך, העבירה מכבה המצוה, שאם ראוי שיבוא עליו טוב בשביל המצוה, העונש שבא בשביל העבירה מכבה הטוב, אף על גב שדבר הזה גורם הרבה פעמים שלא יבוא עליו טוב ולא יבוא עליו רע ונשאר בינוני, מכל מקום אין דבר זה שלוקח הקב"ה המצוה תחת העונש, רק שמצד המצוה ראוי שיהיה לו שכר ובשביל העבירה ראוי שיהיה לו פורענות, והאחד מכבה את חבירו וישאר בלא טוב ובלא רע. ואין להקשות: סוף סוף יבוא המצוה במקום העבירה? דבר זה אין קושיא, כי המדה הזאת באדם בינוני, אבל אם אינו בינוני, רק הוא צדיק שהקב"ה משלם לצדיק חטאיו בעולם הזה ושכר מצוותיו לעולם הבא, אז אין מצוה מכבה העבירה, שאין הקב"ה נותן לו שכר מצוות בעולם הזה, ועל זה אמר שאין הקב"ה מנכה אחת ממצוותיו שהם לו בעולם הזה נגד החטא, שלא יביא עליו עונש בעולם הזה על אחד מחטאיו. ועוד, שהמצוה שהיא מכבה עבירה אין פירושו שמכבה העבירה מכל וכל, רק נשאר המצוה ונשאר ג"כ העבירה, ואם עשה עבירה ומצוה, עבדין ליה יום טוב בשביל המצוה ויום רע בשביל העבירה. ואם לא היה העבירה, היה לו הכל טוב בשביל המצוה, ואם לא היה המצוה, היה לו הכל רע בשביל העבירה, עכשיו עבדינן ליה יום טוב ויום רע, כדאיתא בפרק קמא דקידושין (לט ע"ב) דקאמר: דעבדינן ליה יום טוב ויום ביש. אע"ג דרש"י ז"ל לא פירש כך, מ"מ כך עיקר הפירוש, על זה אמר שאין הקדוש ב"ה לוקח המצוה שלא יעשה יום ביש כלל ולא יום טוב כלל, ואם כן היה לוקח המצוה כנגד העבירה.
(מהר"ל, דרך חיים, פרק ד משנה כב (כו))
זה השכר המפורש בתורה על עשיית המצוה שכר עולם הזה. הכל הוא על עשיות גוף המצוות, כי הלא בתורה לא נזכר אורות המצוות רק על פשוטן בהווייתן בגופן, לפי דרך פשוטי התורה. ועליהן בא שכר עולם הזה, שגם הוא שכר גוף וגויה בגשמות. ואמנם שכר מצוה מה שפעל אדם ע"י מצוותיו באורות הרוחניים אורות שלמעלה, זה ודאי בהאי עלמא ליכא, כי איך ינתן שכר גשם בעד עולמות רוחניים?... כי לא יחשב כל גשמיות עולם הזה נגד ניצוץ דק רוחני. רק שעל כל פנים עבור זה המעט הכן והבסיס שבלבושי עולם הזה, נותן הקב"ה שכר כל טובת עולם הזה בעדו (ומה שאין אנו מקבלין שכר עולם הזה גם עתה כראוי, לפי שאין אנו מנוקין מעבירות, ועבירה מכבה מצוה כמאמר חז"ל, ומונע הברכה מהאדם).
(באר מים חיים, דברים, פרק ז)
עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה
פירוש כל עבירה הוא מצד הגוף, שעל ידו באה העבירה, ולכך מבטלת העבירה המצוה שעושה בגוף, אבל אין העבירה שהיא מעשה הגוף מכבה ומקלקלת לימוד התורה, שהוא השכל שהוא למעלה ואין הגוף מגיע עד שם.
(מהר"ל, תפארת ישראל, פרק יד)
כי המצות הם לתקן איברים דשכינתא, וע"י העוונות מסתלקים ממנה ט"ר דידה ונשארת נקודה בלבד, משא"כ בדכו' אין מסתלקין רק ג"ר של הרוח לבד, שהם מדרגת נשמה שברוח, אבל אינו בגדר פגם רק סילוק לבד, ולכן אין עבירה מכבה תורה.
(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים) כאן)
בהיותם יחד יתעורר נקודה הטובה שבמעמקי לב הרשעים להתחבר לקדושה, דמצא מין את מינו וניעור... והיינו כשמתאספים יחד לד' מצוה... כי ע"י זה שמתחבר לעשות מצוה הרי הוא מעורר שורש קדושת יהדותו באתערותא דיליה. ואז מועיל התחברותו להיות נחשב כמוהם ועוד מוסיף כח גם בהם ע"י שמוציאים יקר מזולל בזה שמתחברים עמו.
(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, ויקרא, בסופו, קונטרס עמלה של תורה, אות ו דף קיא ע"א-ע"ב)
התוספות בעבודה זרה (יג.) הביא בשם השאלתות דרב אחאי גאון שכתב דבשביל הנך מצוות רשאי לצאת וכל שכן בשביל שאר מצוות.... דרק תלמוד תורה ופריה ורביה דקיל משאר מצוות הוא דקא בעי, אבל בשאר מצוות פשיטא ליה דשרי. וקשה לי טובא דהא בכל המקומות מבואר דתלמוד תורה עדיף מכל המצוות... ועיין בסוטה: עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה... הרי דעדיף משאר מצוות.
(רבי צדוק מלובלין, אור זרוע לצדיק, על רמב"ם הלכות מלכים פ"ה ה"ט, דף מה ע"ד)
הא דתנא דבי אליהו כל השונה הלכות וכו', נראה לי הטעם, כי ידוע מה שאמרו בפרק חלק (סנהדרין קיא.): "ופערה פיה לבלי חוק" - (אמר ר' יוחנן וכו' אפילו) למי שלא (קיים רק) חק אחד, וכן אמרו (בסוף פרק קמא דקידושין לט ע"ב) דבמצוה אחת נוחל העולם הבא... ומאי שנא הלכות (דנקט)? רק דאמרו בסוטה: עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה. וכתבו ז"ל דהיינו נמי טעמא דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, דשמא יחטא והעבירה יכבה השכר. ולכך דוקא הלכות, דשכר תורה אין עבירה מכבתו, לכך מובטח לו וכו', ואין ירא שמא יגרום החטא... ונקט הלכות, דזהו עיקר חיוב דתלמוד תורה ללמוד הלכות לדעת לעשות למי שאין מוחו גדול... והנה מהא דעבירה מכבה וכו' מוכח דתלמוד גדול ממצוות.
(רבי צדוק מלובלין, שיחת מלאכי השרת, ליקוטים מכ"י דף מט ע"ג-ע"ד)
במשנה: בעשרה דורות עד שהביא המבול. ובי' דורות עד שבא אברהם וקיבל שכר כולם, דכתיב מים רבים לא יוכלו לכבות האהבה. ולכן גברה אהבת אברהם אבינו ע"ה שלא יכלו הרשעים לכבותה, ונשאר הקדושה בעולם בכח, דהאדם כולל כל העולם בפרט הצדיק, וכמו שבלבו היתה התלהבות יותר מן הטבע, כך נתגלה הנהגה זו בכל העולם. ועל זה אמרו: חסיד המתחסד עם קונו. ובאמת היה התחלת ב' אלפים תורה, דאיתא: עבירה מכבה מצוה ואינה מכבה תורה. וזה היה הפרש בין נח לאברהם אבינו ע"ה.
(שפת אמת, פרשת נח, שנת תרמ"ח)
ובאברהם אבינו ע"ה התחיל בחינת תורה. לכן בנח איתא: עשרה דורות עד שהביא עליהם המבול, ובאברהם איתא: עד שבא אברהם וקיבל שכר כולם, כדאיתא: עבירה מכבה מצוה ואינה מכבה תורה. כמו שהוא בפרט כל אדם, כן הוא בכלל, שעבירות הרשעים כיבו כח מצוותיו של נח, והוצרך להינצל בתיבה. אבל כחו של אברהם לא יכלו הרשעים לכבותו, כדכתיב: "מים רבים לא יוכלו לכבות האהבה". ולכן בני ישראל שניתן להם התורה יכולין להתקיים תוך שבעים אומות ולקבל שכר כולן.
(שפת אמת, פרשת נח, שנת תרנ"ח)
איתא במשנה: בעשרה דורות מאדם ועד נח, כל הדורות היו מכעיסין עד שהביא עליהם מי המבול, ומנח עד אברהם: היו מכעיסין עד שבא אברהם אבינו ע"ה וקיבל (עליו) שכר כולם. כי נח, אע"פ שהיה צדיק, לא היה יכול לעמוד נגד רשעת הרשעים, ומה שהיה הוא מתקן, קלקלו אותן הרשעים, עד שהיה צריך להיסתר בתיבה, ונאבדו הם במבול. אבל אברהם היה מתחזק בצדקו וגבר על מעשי הרשעים, וע"ז כתיב "מים רבים לא יוכלו לכבות האהבה". וידוע שכן דרך האש, כשאין המים יכולין לכבותו, עוד הוא מתגבר ע"י המים. וזה שקיבל עליו שכר כולן, כי עוד נתעלה ונתחזק בצדקתו ע"י רשעת הרשעים. ובאמת זה כענין שאמרו: עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה. ומאברהם התחיל ב' אלפים תורה שהוא בחינת שלמעלה מהטבע.
(שפת אמת, פרשת נח, שנת תרנ"ט)
היו בני ישראל מוכנים בקבלת התורה לתקן כל החטא מאדם הראשון. ואחר שחטאו, מ"מ נשאר להם הדבקות ע"י התורה, דכתיב "פן ישלח ידו כו' מעץ החיים ואכל וחי לעולם", ובני ישראל שקיבלו התורה שנקראת עץ החיים, נשאר להם החיות לעולם, דאיתא: עבירה מכבה מצוה ואינה מכבה תורה. לכן אדם הראשון, שהיתה לו רק מצוה, נתבטלה ממנו, ובני ישראל, שהיתה להם אחיזה בתורה, נשאר אצלם גם אחר החטא.
(שפת אמת, פרשת תרומה, שנת תרמ"ה)
מקודם כתיב "ויהי שם כו' מ' יום" כו', אח"כ נסמך פרשת נדבת המשכן, כי בזכות התורה זכו למשכן גם אחר החטא, דאיתא: עבירה מכבה מצוה ואינו מכבה תורה. כי המצוות הם לתקן בחינת נפש ברמ"ח ושס"ה, כי בנפש יש פגם ע"י החטא. אבל התורה היא בחינת הרוח, שזוכין ע"י התורה למלבוש שהוא למעלה מנפש, ושם אין החטא פוגם. ולכן כתיב "תורת ה' תמימה", שאין זה יכול להתקלקל. ולכן "משיבת נפש", שלעולם יכולין לתקן הנפש ע"י תשובה, להתדבק ברוח שהוא למעלה מהנפש כנ"ל. והוא ציור פנימי של האדם, שזכו לזה בקבלת התורה.
(שפת אמת, פרשת תרומה, שנת תרנ"ה)
במדרש: "אני ישנה ולבי ער" כו', שזכו אחר החטא להשראת השכינה בכח החקיקה שבלב, שקיבלו בקבלת התורה. דאיתא: "לב מתנה" - זו התורה שהיא מתנה בלבו של אדם. וזה שכתוב במדרש תנחומא שנקרא "לקח טוב" כי כל סחורה צריכה שמירה שלא תאבד, והתורה נשמרת בלבו של אדם. וע"ז אמרו: עבירה מכבה מצוה ואינה מכבה תורה, מים רבים לא יוכלו לכבות כו'.
(שפת אמת, פרשת תרומה, שנת תר"ס)
בשבת הגדול פ' צו תרצ"ו בפה ירושלים עיה"ק תובב"א אמר כ"ק אא"ז מרן אדמו"ר זצ"ל מגור (הכוונה למרן ה'אמרי אמת' זצ"ל - המלקט): שבת שלפני חג הפסח נקרא שבת הגדול, על פי דאיתא בספר קול שמחה, הבינה תגדל מהמעשה, כי המעשה רז והבינה אור וכו' עי"ש. הבינה אור - הכנה למצוה. זאת היתה המצוה הראשונה וקבלוה עליהם בכח גדול. איתא (כתבי האר"י ז"ל) בינה דעת היה בגלות. עיקר הדעת להכיר את ה' יתברך, כדאיתא (עי' במד"ר י, א): אין דעת אלא למי שמכיר את בוראו. איתא בספר הזכות (עי' בספר הזכות פ' אחרי) כי נ' שבתות השנה כנגד נ' שערי בינה, בכל שבת יש דרך אחר, ושבת הגדול מאסף כל נ' השבתות. וזוהי בינה, שהכירו את ה' יתברך... בינה אור, וכתיב (משלי ו, כג) "ותורה אור". ואיתא: עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה, כי כל התורה שמותיו של הקב"ה (זוה"ק ח"ב פז ע"א, קכד ע"א ועוד) ושמות אינן נמחקים. ובזוה"ק פרשה זו (דף כח ע"ב): מצות דאורייתא דמקיימין לה רבנן תורה היא לגבייהו, עיי"ש, שעושין מהם תורה. פי' שיש להם דבקות בפנימיות, ולכן אינה נכבה. וזוהי בינה.
(ליקוטי יהודה, פ' החודש, ניסן ושבת הגדול, דף מ"א = ר' בונם מפרשיסחה, קול שמחה, מועדים)
בעל באר מים חיים מפרש, כי אור התורה אש אוכלה הוא לבער כל הקוצים הסובבים את האדם, ונעשה אצלו בבחינת להט החרב המתהפכת, לשמור את דרך עץ החיים, היא התורה שנקראת עץ חיים, וזה שאמרו חז"ל דברי תורה אינן מקבלין טומאה, שנאמר "הלא כה דברי כאש". אבל מובן מאליו שזה הוא רק כאשר עוסק בתורה לשמה, ואולם בהיפך הלא אמרו: לא זכה, נעשית לו סס המות.
(לקוטי בתר לקוטי כאן)
בפ' כל כתבי: "אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן". יתכן לפרש לשון "הבל", שבאו להודיע לנו מאיזה צד יגדל כ"כ כח התורה של תינוקות של בית רבן, אע"פ שעדיין לא הגיעו לתכלית הידיעה...
(מאורות הראי"ה שבועות עמ' נו-נז)
תקו"ז תכ"א (נב רע"ב). ועי' תקוני זהר חדש צז רע"א: ישראל פתילא, משחא אורייתא, ובזמנא דצלותא דאיהי מצוה סליקת באורייתא, לית לה כביה עולמית; רע"מ צו כח, ב: אש תמיד תוקד על המזבח - דא אורייתא כו', לא תכבה - ודאי דעבירה אינה מכבה תורה אבל עבירה מכבה מצוה כו'. וראה מש"כ לעיל חגיגה כז, א, על אמרם ת"ח אין אש של גיהנם שולטת בהם [נדפס בלקט באורי אגדות, חגיגה שם], ולהלן אבות פ"ד מכ"ד: שאין לפניו מקח שוחד כו'.
(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)
עבירה מכבה מצוה וכו' מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא וכו' תורה בין בעידנא וכו' מגנא ומצלא וכו' תורה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא וכו'
ואף שאמרו עבירה מכבה מצוה, שם אמרו סתם עבירה, ומשמע אפילו יחידית, ואיזה שיהיה, ולא בפושעי ישראל בגופן דוקא, ובהדי רוב עוונות דוקא, ולא בשקולים ומחצה על מחצה, אבל שם לא מיירי מהגנה מפורעניות אלא מהצלת החטא ומיצר הרע כמבואר שם בסוגיא, דבין לרב יוסף בין לרבא בהכי הוא דמפליג בין תורה למצוה, למר בעידנא דלא עסיק ולמר בעידנא דעסיק, ועל זה אמרו הטעם דעבירה מכבה, דההצלה ע"י דמצוה גוררת מצוה אבל עבירה גוררת עבירה, והוא מכבה כח המצוה שכנגדה ונשאר שקול לבחירתו, ולרבא דקאי בעידנא דעסיק, קאי אעבירה הקודמת, אבל לענין הגנה מפורעניות מבואר שם דלתרוייהו אין חילוק בזה בין מצוה לתורה, עיין שם.
(רבי צדוק מלובלין, תקנת השבין, אות טו דף עו ע"ב-ע"ג)
הגיע לפרשת דרכים ניצל מכולם וכו' ת"ח דסלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא
הדרך הזה שאינו נוטה לימין ולשמאל הוא הדרך שמביא האדם לעולם הבא לגמרי, אבל הנוטה לימין ואל השמאל הוא שנוטה אל הקצה ויש לו נטיה במה אל המיתה כי הקצה יש לו סוף וקץ, ולפיכך אין בזה חיי עולם הבא לגמרי, רק הדרך שאינו נוטה אל הקצה כלל ודבר זה ראוי אל עולם אשר הוא נצחי שאין לו קצה וסוף. ודבר זה גם כן רמזו בפרק היה נוטל, שאמרו: הגיע לפרשת דרכים ניצול מכלם, פירוש, כי פרשת דרכים הוא הדרך שכבר נבדל מן שאר דרכים ההולכים לימין ולשמאל אל קצה, וזה הולך נכחו ביושר ואינו נוטה אל קצה עד שהדרך מביא לחיי עולם הבא. ומפרש שם: מאי פרשת דרכים אמר מר זוטרא זהו תלמיד חכם דמסיק שמעתתא אליבא דהלכתא, כלומר כי כאשר למד שמעתתא אליבא דהלכתא, דבר זה נקרא פרשת דרכים, שהדרך ההוא נבדל מן הדרכים ההולכים לימין או לשמאל, וזה הדרך הולך נכחו לאשר ראוי ללכת, וכן תלמיד חכם שמסיק שמעתתא אליבא דהלכתא הדרך ההוא הולך ביושר אל עולם הבא לגמרי.
(מהר"ל, דרך חיים, פרק ג משנה יח (כא))
ואין עבירה מכבה תורה
המיימינים בה, כלומר שמהפכין את כולה לבחינות הימין, להמתיק דינה בחסדים ע"י התורה לשמה, ונעשה מיימינים שני בחינת הימין, כי גם השמאל נכלל ונהפך לימין לעשות כמעשה החסדים, אז באמת הוא זוכה לכל בחינות הטובות הבאים משמאל ומימין, ומשניהם שלום לו, זה נותן לו אריכת ימים וזה עושר וכבוד, ואש הגבורה שבה משמרתו מבית ומבחוץ להאיר לו בכל מיני אורות ושמחות, ולכלות ולשרוף כל העומדים עליו מימינו ומשמאלו מכל בחינות הקליפות העומדים על האדם כי כסלא לאוגיא. ועל כן אמרו: אין עבירה מכבה תורה, כי אור התורה ואשה אש אוכלה לכלות ולבער כל הקוצים והחוחים הסובבים את האדם, ונעשית אצלו בבחינת להט החרב המתהפכת אצלו לטוב, לשמור את דרך עץ החיים, היא התורה הנקראת "עץ חיים", שלא יקרב זר בהיכלו.
(באר מים חיים, דברים, פרק יא)
ואין עבירה מכבה תורה וכו' דואג ואחיתופל מי לא עסקי בתורה אמאי לא הגינה עלייהו וכו'
ואמר דוד ע"ה (תהלים נ, טז-כ): "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי ותשא בריתי עלי פיך... אם ראית גנב ותרץ עמו... פיך שלחת ברעה ולשונך תצמיד מרמה תשב באחיך תדבר". הנה למדת מזה, כי אין התורה מגינה על בעלי לשון הרע ועל המשומד לגנוב ונאוף, וכי אינם ראויים לעסוק בתורה. ואמרו רבותינו ז"ל: דואג כיון שסיפר לשון הרע אף חכמתו לא עמדה לו ולא הגינה עליו תורתו. ומה שאמרו רבותינו ז"ל: עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה, שנאמר "כי נר מצוה ותורה אור", על העובר עבירה דרך מקרה אמרו, ולא על הפורק עול אזהרת העבירה מעליו.
(רבינו יונה, שערי תשובה שער ג אות רט)
מתקיף ליה רבה אלא מעתה דואג ואחיתופל מי לא עסקי בתורה אמאי לא הגינה עלייהו
[קשה, אולי הם עסקו בה שלא לשמה ולכן לא הגינה עליהם? רבא לשיטתו בפסחים נ ע"א, שגם בעושה שלא לשמה יש מצוה. ובזה מוסבר המדרש (ספרי פרשת האזינו פיסקא שו) "עתידה כנסת ישראל שתעמוד בדין לפני המקום ואומרת לפניו: רבונו של עולם, איני יודעת מי קלקל במי ומי שינה במי, אם ישראל קלקלו במקום אם המקום שינה בהם בישראל? כשהוא אומר (תהלים נ, ו) ויגידו שמים צדקו, הוי ישראל קלקלו במקום ואין המקום שינה בהם בישראל" - שהשאלה היא בנותן צדקה בפרהסיא, שיש בזה מצוות צדקה וגם עבירה של ביוש העני. לפי רב יוסף שמצוה מצילה שלא יחטא בשעת עשיית המצוה, עשיית מצוות צדקה היתה צריכה להציל שלא יעבור עבירה של ביוש העני (וא"כ הקב"ה שינה בישראל), אבל העיקר כרבא שמצוה לא מצילה מעבירה, כפי שמוכח מדואג ואחיתופל. והמדרש מביא את הפסוק "ויגידו שמים צדקו", כי פירושו הוא שבזה שהשמים קיימים, אנו רואים שהצדיקים עושים לשמה, כפי שפירש הרי"ף בעין יעקב פסחים שם, שהעושין לשמה מקיימים את השמים, משא"כ העושים שלא לשמה, כפי שרבא אומר בפסחים שם: כתיב כי גדל עד שמים חסדך וכתיב כי גדל מעל שמים חסדך הא כיצד כאן בעושין לשמה וכאן בעושין שלא לשמה, שמזה רואים שיש ערך ללימוד לשמה, ולכן ההוכחה מדואג ואחיתופל היא נכונה.]
(רבי אברהם אב"ד זשאוויץ, גדולת אברהם, דף ג ע"א)
לטקסט
מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא
ידענו מדברי חכמים אמיתיים, שהארת פורים גדולה למאד, וקדושה גדולה מאירה בו בעולם. ונראה שמתוך כך, מלמעלה, האדם נשמר אז מכל קלקול, כיון שהוא עסוק בשמחת פורים, וא"צ כ"כ להיות על משמרתו, רק שלא יעבור ח"ו שום דבר מדברי התורה והמצוה, שח"ו אין עבירה מצוה. אבל בדברי הרשות, שראוי להישמר מהם בכל הימים, במה שהם מקליפת נוגה שקרובה אל הרע, ביום הקדוש הזה משומרים אנו, כי נפל אז פחד היהודים על עמי הארץ, ורבים מהם מתיהדים. וכמו כן בכל דור ודור נופל פחד היהודים, מי שהוא יהודי כופר בע"ז ומודה באמונת אל אחד המיוחד ב"ה, אשר אפס זולתו, על שרשיהם של עמי הארץ למעלה, וייראו לשלוח בו יד לפתות ולהסית ח"ו, כי מצוה בעידנא דעסיק בה אגוני מגנא.
(עולת ראיה ח"א עמ' תלט = מאורות הראי"ה חנוכה, ארבע פרשיות ופורים, עמ' רמג במהד' תשנה = עמ' רנז במהד' תשסד)
עי' תקו"ז חמישאה (קמג, א): וייתי מצוה דאיהי מטרוניתא, כגון מצות תפילין, ואגינת עליה ופרישא גדפהא עלה כו'.
(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)
מצוה וכו' מגנא ומצלא
ולפי שה' יתברך הוא כולל כל הכוחות ההפכים גם כן, כי לולי כן מאין היה קיום ומציאות לכח ההפכי והנטיה מן ה' יתברך מאין היה חיותו וקיום מציאותו כלל, אילו לא היה רצון ה' יתברך שיהיה נמצא. רק שהיה רצון ה' יתברך שיהיה נמצא כח הפכי הנוטה לכל חמדות ההבל, ומכח אותו הרצון הוא קיום אותו הכח בעולם. ונמצא יש בכח רצונו יתברך גם אותו כח הפכי המכונה כח היצר. ולכך האדם שיש בו צלם אלקים, גם הוא נמצא בו אותו כח. והיה רצון ה' יתברך שיהיה כך כדי שיהיה מקום לענין עושי דברו שיהיה הבן עושה רצון אביו כאשר יכוף אותו כח הנוטה מרצון ה' ויבקש רצון ה'.
(רבי צדוק מלובלין, שיחת מלאכי השרת, פרק ב דף ט ע"ד)
ומכל מקום אשרי הנזהר מכל דבר המביא לידי קרי ואינו רואה קרי אפילו לאונסו... ובספרים נזכרים אמירות כמה פסוקים ומזמורים ותפילות להועיל להינצל מזה. ואנו אין לנו אלא מה שאמרו חז"ל... והאריז"ל היה נזהר לישן עם ציצית, ומצוה אגוני ומצלי מהחטא.
(רבי צדוק מלובלין, ספר הזכרונות, מצות פריה ורביה מצות עשה א פרק ב, עמ' 11)
"לא יועילו אוצרות רשע וצדקה תציל ממות" (משלי פ' ב). היראה הוא אוצר כמו שאמר "יראת ה' היא אוצרו", וכמשז"ל אשה דומה לאוצר כו', שהיא מכילה בקרבה מעשה המצות. וכלל המעשים טובים וצודקים נקרא צדקה... שבין אדם לחבירו העיקר המעשה, שחבירו אינו מרגיש יותר, מה שאין כן בין אדם למקום, "כל לבבות דורש ה'" ורחמנא לבא בעי כמו שאמרו בפ' חלק... ולכן נקרא בגמרא וירושלמי ומדרש על הרוב סתם מצוה "צדקה" וסתם רשע "גניבה", כמו שאמרו שילהי סנהדרין, כי רשע העדר שלמות המעשה, כמו שאמר "אם בן הכות הרשע", ולאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, דאין מכות אלא במעשה, והוא העדר ההשלמה בין איש לרעהו... ותיקון הלב בלא השלמת המעשה לא יועיל, כי "בן כסיל תוגת אמו", ומעיד שגם היראה אינה שלמה, כענין "ותהי יראתם וגו' מלומדה", שהיא מצד ההרגל. ושלמות המעשה אגוני ומצלי מן מיתה הנפשיות שבלב, מה שאין כן אוצר שבלב אין מציל מהעדר החיים שבלב, ומי יעוררו? אין חבוש מתיר עצמו... ו"יועיל" ר"ל אגוני מגני דבסוטה שם, ובכל חד נקוט רבותא בהאי אגוני ובהאי מצלי.
(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, שמות, ליקוטים בסופו, דף קכב ע"ב-ע"ג = דובר צדק, משלי פרק י אות ב דף לד ע"ב)
הגאון בעל "משנת חסידים" ירד פעם באניה בים הגדול, והנה בראש השנה בבוקר נעשה רעש גדול בין כל הנוסעים, בצעקה גדולה שהאניה מתחילה לטבוע, היות שנפרץ חור גדול בדפני הספינה והמים התחילו לפרוץ פנימה, ורב החובל לא ידע בדיוק היכן הוא החור בכדי לסתמו. וציווה בעל משנת חסידים לבעל התוקע שהיה עמו בספינה, למהר ולתקוע כמצוות היום, וכן עשה בעל התוקע לאחר שברך לשמוע קול שופר, תקע תשר"ת תש"ת תר"ת. והנה מיד לאחר התקיעות, נתגלה מקום החור שבדופן הספינה, והמלחים סתמוהו ובכך ניצלה הספינה, וכולם הגיעו בשלום למחוז חפצם. ואמר על מעשה זה הרבי רבי בונם זי"ע, שכוונת בעל משנת חסידים שציווה לתקוע בשופר היה שרצה לקיים על כל פנים עוד מצוה אחת בטרם יטבע בים ובטרם ימות, ובזכות כוונה זו ניצלה הספינה, כי מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא. אבל אם כוונתו היתה שהשופר יציל אותו מלטבוע, אז בודאי היו נטבעים בים, כי זה לא נחשב למצוה.
(רבי בונם מפרשיסחה, קול מבשר ח"ב, כאן)
מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא תורה בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא
[התורה נחלקת לשתי בחינות: בחינת תורה, ובחינת מצוה. ההבדל בין תורה ומצווה הוא שתורה היא ״דרך״ הנוהגת גם אם אין לו אור, וזו נקראת ״השגת התורה״, שהשיג על ידה דרך. ועם הדרך הזו שהשיג הוא יכול לשמש אפילו בזמן דלא עסיק בה, כלומר אפילו בזמן שההארה כבר הסתלקה ממנו וכבר אין לו אור. אבל המצווה היא מאור. "בעדנא דעסיק בה" פירושו - בזמן שיש לו איזה שיעור מאור. עם המאור שהשיג הוא יכול לשמש רק בזמן שעדיין המאור נמצא אצלו, ורק באותו הזמן הוא בשמחה ובאמונת ה׳, מטעם המאור שמאיר לו. רק אז יש לו חיות. אולם ״מצוה בעידנא דעסיק בה״ יותר חשובה מ״תורה בעידנא דלא עסיק בה״, כי בזמן שמרגישים חיות מהמצוה, החיות הזאת נותנת לאדם כח לעבוד את ה׳ ולהתקשר עמו, וזה יותר חשוב מ״תורה בעידנא דלא עסיק בה״. אף שהתורה נותנת לנו דרך המועילה לנו תמיד, מ״מ כיון שאין לו חיות בעידנא דלא עסיק בה, הרי בזמן שאין לו חיות, הוא נקרא רשע מפני שהוא מרשיע את הבורא, כי הוא מרגיש יסורים ויובש בתורה ומצוות. מי שמרגיש רע, מרגיש את ההשגחה של הקב״ה בבחינת רע, ולכן הוא נקרא רשע. רק מי שמרגיש טוב במצבו, הוא אומר שהבורא נקרא טוב ומטיב, מפני שהוא מרגיש שהוא מקבל ממנו טוב, ולכן הוא נקרא צדיק, מפני שהוא מצדיק את בוראו].
(רבי ברוך שלום אשלג, ה׳ שמעתי שמעך (תשסז), כרך א, מאמר ב, עמ׳ ה-ז)
מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא בעידנא דלא עסיק בה וכו' לא מצלא
ובשעת המן הנה כבר קדם ציווי שבת דמרה. ואם נחשוב אז לשבת א', שפיר היה צריך להיות מיד ביום א' שמעתה השבת ניתן לכם במתנה שתוכל לתקוע קדושה זו דקביעא ביה בלב שלא יזוז עוד, ושישמרו עוד אלו ששה ימים, שיהיה כל עבודתם לשמים ע"י הקדושה דשבת העבר. ואז היה שבת השניה, והיו משמרין שתי שבתות, ובשבת ראשונה שאחר מרה באלים לא מצינו דחטאו. ואילו היו ממשיכין מקדושתו לששת ימי המעשה שאחריו, וע"י קדושת המעשים שבששה ימים לקדש השבת השניה בהשתדלותם אפשר שאז לא היו חוטאין גם בב'. אך באמת במרה ניתן רק דרך מצוה ככל מצוות, ולא שיכנס קדושה קביעא ע"י זה בלבם ושיהיה להם במתנה, ולא היה אפשר להמשיך ממנו קדושה לימי החול. כי מצוה רק בעידנא דעסיק בה מצלת מיצר רע ולא אחר כך, כמו שאמרו (בסוטה כא.).
(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, בראשית, מאמר קדושת שבת, מאמר ב, דף ה ע"ג-ע"ד)
מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא תורה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא
מצוה וכו' אגוני מגנא אצולי לא מצלא מן החטא, כי רגליה יורדת מות והסט"א אחיד בה, משא"כ דכו' מצלי מעבירה, ולכן נק' חיי עולם, שמצילה מעונש עוה"ב, משא"כ מצוה דמגני רק מיסורים בעוה"ז שהוא חיי שעה, ובזה מתורץ קושיית התוס' שם ד"ה מצוה וכו'.
(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים) כאן)
מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא וכו' תורה בין בעידנא וכו' מגנא ומצלא
"מניחים חיי העולם" וכו' - אפשר לומר דאין הפירוש חיי עולם - העולם הבא, וחיי שעה - העולם הזה, אלא כדרך שאמרו בפרק אין מעמידין (כז ע"ב) ושאר דוכתי דחיי שעה רצה לומר לפי שעה, וחיי עולם רצה לומר בתמידות כל ימי חייו, וכדרך שנאמר בשמואל (שמואל א ב, כב) "וישב שם עד עולם", רצה לומר עד עולמו של יובל. והיינו על פי מה שאמרו בסוטה דמצוה לא מצלי אלא בעידן דעסיק בה, אבל תורה מצלי בין בעידן דעסיק בה בין בעידן דלא עסיק בה. וזה שאמר מניחים חיי עולם, דהיינו תורה שמצלת לעולם, ועוסקים בחיי שעה, שהיא תפילה שהיא אינה אלא כאחת ממצוותיה של תורה, שמועלת לפי שעה להציל בעידנא דעסיק בה ולא אחר כך.
(רבי צדוק מלובלין, לבושי צדקה - חידושים על עין יעקב, שבת, דף כב ע"ד)
ביקש דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, צח) "מאויבי תחכמני מצוותיך" וגו', כי לעמוד על חכמת המצוות אי אפשר רק ע"י התחבולות איך לינצל מיצר מחשבות לבו, שהתרי"ג מצוות הם תרי"ג עיטין לזה (זוהר ח"ב פב ע"ב)... ורק ע"י היצר המתגבר אז עומד על חכמת ועצות המצוות איך הם מצילות אותו מזה.... וסיים "כי לעולם הוא לי", לפי שאמרו (סוטה כא ע"א לרב יוסף) דרק בעידנא דעסיק במצוה מצלי, רק כשעומד על החכמה שיש במצוה, אז נעשה מן המצוה גם כן תורה, כי עיקר התורה על מנת לעשות, היינו הלימוד להבין חכמת המצוות, וכשמוציא לפועל במעשה, אז הוא שלמות התורה, ונקבע בלב גם בעידנא דלא עסיק. וזה שאמר שתחכמני לדעת כי לעולם היא לי ולא רק בעידנא דעסיק.
(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות ריט)
מצוה בעידנא דעסיק בה וכו' תורה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא
ונקדים בזה מאמר כ"ק זקני האדמו"ר זצלל"ה מקאצק בפסוק "כי טובים דודיך מיין", כי יש הרבה דרכים להתקרב לה' יתברך, אלא שכולם בחזקת סכנה, ואך הדרך ע"י התורה הוא דרך אחד בטוח, וזהו "כי טובים דודיך מיין", היינו שהידידות טובה ובטוחה, אימתי? כשבאה מיין מיינו של תורה, עכ"ד. ובודאי מה שהגיד שיש הרבה דרכים להתקרב לה' יתברך, בודאי הפירוש על מצוות ומעש"ט, כי זולתם הבל, ומ"מ אין ערוך ההתקרבות ע"י מצוות ומעש"ט להתקרבות ע"י התורה, והוא כדאיתא בירושלמי (פאה פ"א): כל מצוותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה, והטעם פשוט, שזהו מצד השכל ויש לו קיום, כאמרם ז"ל: תורה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא, וע"כ כל הרוחות שבעולם וכוחות החיצונים אינם יכולין להזיזו ממקומו, אבל מצוות שהן רק בעידנא דעסיק בהן, ובודאי היצה"ר וכוחות החיצונים הרודפין אחר האדם הבא להיטהר בתחבולות יעשו אתו מלחמה, וזהו שהגיד: כל הדרכים בחזקת סכנה חוץ מתורה.
(שם משמואל, פרשת לך לך, שנת תרע"ו)
אמר רב יוסף מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא תורה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא וכו' אלא אמר רבא תורה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא ואצולי לא מצלי מצוה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא ואצולי לא מצלי
ומתרץ רב יוסף: מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא, פירוש במקום שאין צריך רק הגנה, כי בעידנא דעסיק במצוה שהיה פועל פועל אלהי ראוי להגנה והצלה, אבל בעידנא דלא עסיק בה, הגנה הוא דמגינה אבל אינה מצלת, מטעם אשר התבאר למעלה, כי המצוה כיון שהיא בגוף היא לזמן. והא דאמר שהמצוה היא לפי שעה לענין הצלה קאמר, והתורה כיון שאינה גשמית היא מצלת לעולם. ורבא מוקי לה דתורה בעידנא דעסיק בה מצילה ומגינה, ובעידנא דלא עסיק בה כיון שפנה דעתו מן התורה השכלית אגוני מגנא אבל לא אצולי, ומצוה בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה אגוני היא דמגינה אבל אינה מצלת. והא דאמר שהמצוה אינה אלא לפי שעה, מפני שאינה עושה המצוה רק הגנה ואפשר שיבוא פורענות גמור עליו אחר כך, דבר זה נקרא לפי שעה אחר שאינה מצלת לגמרי.
(מהר"ל, תפארת ישראל, פרק יד)
תורה בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא
...כמו שאמרו ז"ל: הריח ללוי, שנאמר (דברים לג, י) "ישימו קטורה באפך" כי ידוע דשבט לוי בעלי תורה, כמו שנאמר (שם) "יורו משפטיך", ונאמר (דברים כא, ה) "ונגשו אל הכהנים הלויים ואל השופט", ובתורה יש ריח כצחות לשון חז"ל "ריח תורה", כי הריח הוא מרחוק, וכך התורה גם בעידנא דלא עסיק בה כמו שאמרו בסוטה.
(רבי צדוק מלובלין, קומץ המנחה, חלק ב, אות סט)
כתב מהרח"ו דגרשון קהת ומררי הם חסד דין ורחמים. קהת חסד, מררי דין, גרשון רחמים... וזה שאמרו ז"ל (ברכות ה.): אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו יעסוק בתורה... והנה עסק בתורה זוהי מדתו של אברהם אבינו ע"ה, שבו נכתב ביותר לימוד התורה, והתורה נקראת תורת חסד. ועי' במהר"ל שהאריך בזה. וע"כ קהת שמדתו כנ"ל, הם מטועני הארון שבו התוה"ק, ותורה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא, עד שאינו יכול היצה"ר לבוא כלל למחשבתו, וכנ"ל שם קהת מלשון "הקהה את שיניו".
(שם משמואל, פרשת נשא, שנת תר"ע)
ביוסף הצדיק כתיב "וינס ויצא החוצה". ויש לפרש דבמעשה זה נכללים שני דברים: דבר אחד הוא הבריחה, והיינו שהבריח את מחשבתו מלחשוב בדבר זה כלל, והוא כענין שאמרו ז"ל (רמב"ם סוף הל' איס"ב): יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וכו' שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב הפנוי מן החכמה, וכענין שאמרו ז"ל (דב"ר פ"א, יט): הצפינו עצמכם וכו' ברחו לתורה, כי אחר הבריחה והאויב רודף, צריך להיות מוצפן, ותורה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה מגנא מצלא.
(שם משמואל, פרשת מסעי, שנת תרע"ג)
וזהו: "והוציא כאור צדקך ומשפטך כצהרים" (תהלים לז, ו), שהשחר הוא מאיר ובא מעט מעט, אבל הצהרים אורו תקיף מאד. ואם הקבלה של ר"ה היא מסופקת, אז הקב"ה מניח את המשפט חתום בכח, והיינו שיהיה צריך בכל חודש לחידוש זכות כדי לזכות באותו חודש בחלקו הקצוב לו בר"ה. אבל כשהקבלה בטוחה, אז נפסק הדין לגמרי בכל כחו בר"ה עצמו. ע"כ אנו מבקשים שתוציא כאור צדקנו, פירוש שיהיה כאור שאינו רק לפי שעה, כדאמרינן על פסוק "ותורה אור" על שמגין גם בעדנא דלא עסיק בה, ומשפטנו כצהרים, לא כשחר שצריך עדיין להתגבר ע"י קדושת כל ר"ח.
(דרשות הראי"ה לימים נוראים עמ' יח)
ולפי"ז יש לומר, כמו שבמלכותא דארעא אם אפשר להסגיר במאסר הפורצים, אז אין לחוש למלבושיהם, כיון שאין להם חשש תקלה, כמו כן המרגיש שכבר מושל הוא ביצרו לגמרי, וכל כוחותיו כבושים תחת יד יצר הטוב, אין צריך שוב להזכרת יום המיתה להיות בגילוי בלבבו, אף שאיש כזה רק מעט מאד שיטרידהו ואולי לא כלום, מ"מ י"ל שאין עבודה זו צריכה לו. ומשום הכי י"ל דרבה כדחזייה לאביי דקבדח טובא, א"ל "בכל עצב יהיה מותר" (משלי יד, כג), א"ל "אנא תפילין מנחנא" (ברכות ל, ב), שראה והבין ענין שמחתו בעין שכלו, שהסיר זכרון המות ג"כ מעיניו, א"ל "בכל עצב יהיה מותר". וי"ל אולי שהמותר יהיה מלובש בעצב, והיינו כוחות הרע שהם מלובשים באדם בהכרח, והם כמותרי האכילה שהפסולת נפלטת לחוץ, א"כ מותר ופסולת חד הוא, וצריך שיהיה המותר מלובש "בכל עצב", הכוונה בכל עצב שיוכל, דהיינו הזכרת יום המיתה שהוא העצב הכולל. א"ל "אנא תפילין מנחנא", שענינם לקשר כוחות השמאל ולאסרם לבל יפרצו גדר, וכיון שהם אסורים, א"צ לשנות בגדיהם.
(ביאורי הראי"ה על פרקי אבות, עמ' רלא)
בזהר תרומה קסז רע"א: אורייתא דאתיהיבת מסטרא דההוא אור קדמאה, הכי אזדרע תדיר בעלמא, ועביד תולדין ואיבין ולא שכיך לעלמן כו' אות א. ועי' זוהר חיי שרה קלב רע"א: כל מאן דאשתדל באורייתא כו' חירו בעלמא דאתי בגין דלא יתבעון מניה דינא בההוא עלמא כלל; ברע"מ תרומה קלד, ב: דכל מאן דאשתדל באורייתא זכי בהאי עלמא וזכי בעלמא דאתי ואשתזיב מכל קטרוגין בישין כו'; ובזהר חדש שה"ש ע' ע"ד: בכל אינון דמשתדלי באורייתא, כד נפיק מהאי עלמא בהא אסתלקו מניה כל דינין דעלמא. ועמש"כ לעיל עירובין נד, א.
(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)
תורה וכו' מגנא ומצלא
אם האדם נכשל רחמנא ליצלן בעבירה אשר אין העולם רגילין בה... עיקר רפואתו (לבד התבוננות היראה והמוסר מאגדות מדרשי חז"ל וספרי מוסר השייכים לזה) הוא לימוד ההלכות השייכים לזה בעיון, ובפרט על מנת לעשות. זאת תתן פריה לאט לאט, לתת עוז בנפש להישמר מעט משאול תחתית, לכל הפחות מלעשות את העבירה בבחינת להכעיס...
(רבי ישראל סלנטר, אגרת המוסר)
ניצוח האויבים תלוי ביותר בהתאחדות ישראל, שאז הם נחשבים כמקיימים כל רמ"ח מ"ע, ושורה עליהם צלם האלקים בשלמות... ובזה יתפרש הא דאמרו ז"ל במדרש (ויק"ר פ' כ"ו): תינוקות שהיו בימי דוד היו יודעין לדרוש את התורה במ"ט פנים טהור וכו' ויוצאין למלחמה ונופלים, וכל כך למה? מפני שהיו בהם דלטורין. ולכאורה בלתי מובן, הלא תורה מגינא ומצלא? אך לפי דרכנו יתפרש, שהדילטוריא היא היפוך אחדות ישראל, ושוב לא היה צלם אלקים שורה עליהם בשלמות שהרי הוא כמחוסר אבר כנ"ל.
(שם משמואל, פרשת תצא, שנת תר"פ)
תורה נקרא לשון מורה דרך שהוא מורה ומלמדת לאדם. ואין רצונו לומר במה שמלמדת החוקים והמשפטים, שהרי גם כשלומד סדר קדשים נקרא עוסק בתורה, רק כמו שאמרו חז"ל (מדרש איכה פתיחתא א): המאור שבה מחזיר למוטב. ואור התורה [הוא אגוני ומצלי מן החטא, כמו שאמרו בסוטה, וזהו מחזיר למוטב] הוא רק ע"י מיימינים בה, שהוא סמא דחיי, וחיים ואור הכל אחד כמו שנאמר (תהלים לו, י) "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור". אבל שלא לשמה אינו משיג האור, וממילא אינה מורה לו ומחזירתו למוטב, ואין על זה שם תורה רק הוא בכלל פטטיא דאורייתא, דאיתא בירושלמי (סוף ברכות) דטבין.
(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות נט)
דואג ואחיתופל מי לא עסקי בתורה אמאי לא הגינה עלייהו וכו'
ודואג ואחיתופל התירו גילוי עריות ושפיכות דמים (כמו שאמרו בבראשית רבה פ' לב), ולא הועיל להם הדברי תורה, יען שהיצר הרע סימא עיניהם לומר לרע טוב ולהשים חושך לאור... ומה שלא הועיל להם התורה להצילם מלשון הרע, מפני שתורתם היה מן השפה לחוץ (כמו שאמרו סנהדרין שם ועיין סוטה כא.), אבל בודאי אם היו עושין תשובה והיו מפייסין לדוד בודאי היה מועיל.
(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת מצורע, אות ה)
דואג ואחיתופל מי לא עסקי בתורה אמאי לא הגינה עלייהו וכו' תורה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא וכו' ואין עבירה מכבה תורה וכו' ואלמלא דרשוה דואג וכו'
ומצד זה הוא טרדה דדואג [בהריגת כהני נוב], שבאמת הוא היה עצור לפני ה' אז בנוב, כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין צג ע"ב), ללמוד תורה, ובעידנא שעסק בה אגוני ומצלי כדאיתא בסוטה [ועיין שם אלמלא דרשינהו דואג וכו', עיין שם, ולכן לא הועילה תורתו שלא תכבה מן העבירה, כי ה' יתברך דן כל אחד לפי דעתו ושיטתו, והוא סבור עבירה מכבה תורה, ובאמת לפי שורשו הוא כן, כי דעת כל אחד בהלכה הוא כפי שורשו, ודאי הדין והמשפט כן, וכן מצד שורש דואג כמו שכתבתי במקום אחר על מה שאמרו (סנהדרין קו ע"ב) כל תורתו אינו אלא מן השפה ולחוץ, כידוע דמצוות ועבירות ברזא דארץ, ותורה מן השמים, אבל כשהוא מן השפה ולחוץ, גם תורה ברזא דארץ, שהוא סוד הדיבור מן השפה ולחוץ ולא בפנימיות, כי כך הוא סוד התורה מצידו, עיקר מן השפה ולחוץ, היפך מדוד שעבודתו בפנימיות כמו שנתבאר לעיל, ואין כאן מקום להאריך].
(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, פרשת אחרי מות אות ד דף צב ע"ב)
מצוה וכו' אגוני מגנא אצולי לא מצלא
בעל ישמח משה וכן בעל דברי שאול מביאים קושית אור החיים (שלח), א"כ מה מקשה הגמרא (קידושין לט) "אי סלקא דעתך דיש שכר מצוה בהאי עלמא, אמאי לא אגין מצוה עליה דלא ליתי לידי הרהור", הלא אמר רבא כאן דמצוה לא מצלא? ושניהם מתרצים, דנהי שדעת רבא היא דמצוה לא מצלא, אבל שיטתו היא לפי המסקנא דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, אולם קושית הש"ס בקידושין היא אם אמרינן דיש שכר מצוה בהאי עלמא, מקשי הש"ס היטב, אף דמצוה אינה מצלא היינו שלא יחטא בעתיד, אבל אי אפשר שלא תגן עליו כדי שיהיה שכר מצוה בהאי עלמא.
(לקוטי בתר לקוטי כאן)
נהי דפקודי לא מפקדא באגרא דמקרין ומתניין בנייהו ונטרן להו לגברייהו עד דאתו מבי מדרשא מי לא פלגאן בהדייהו
[שארית יעקב פ' ראה, מסביר שלולא הטעם של זילותא, אנשים היו קודמים לנשים בגלל חיוב מצות, ואף שיש להן חצי השכר בגלל הסיוע שלהן, עדיין האנשים הם העיקר, והנשים זוכות מכוח האנשים. ובזה פירש את המדרש (מכילתא יתרו מסכתא דבחדש פרשה ב) "בית יעקב אלו הנשים" - ללמד שיש להקדים נשים משום זילותא, ואח"כ נאמר "ואתם תהיו ממלכת כהנים" - אתם הגברים, ללמד שמכל מקום האנשים הם העיקר. ומביא שר' דוד הכהן פירש את המדרש (ילקוט שמעוני בשלח רמז רמא) שה' אמר שהנשים ישירו לפני המלאכים, שהטעם הוא שיש לנשים חלק בלימוד התורה של האנשים כאמור כאן. והסביר בזה את הפסוק (תהלים פרק סח פסוק יג) "מלכי צבאות ידדון ידדון" - המלאכים נדחו פעם אחת מפני האנשים, ופעם שניה מפני הנשים, והטעם הוא "ונות בית תחלק שלל" - שהנשים מקבלות חלק מהשכר של בעליהן. (מ ע"ב) יש לפרש בזה את הפסוק בשירת מרים "אשירה לה' כי גאה גאה" - ראשי תיבות גם אל המלאכים גדול אלינו הקדמה, כלומר, גדול הקב"ה שאמר למלאכים שהנשים קודמות להם. ובהמשך "סוס ורוכבו" - כל הנשים קדמו למלאכים, גם "סוס" - בגימטריה אלמנה, גם "רוכבו" - מי שיש לה בעל. והטעם הוא כי "רמה בים" - ראשי תיבות רממות התורה, שנקראת ים, כלומר שבגלל לימוד התרה של האנשים, הנשים קודמות.]
(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף מ ע"א-ע"ב)
לטקסט
באגרא דמקרין ומתניין בנייהו ונטרן להו לגברייהו
...כמו ששמעתי דמדרגת אשה בכל מקום רצה לומר דבר החסר ומבקש השלמה. והשתוקקות לדבר המשלימה היא נקראת "חכמות נשים בנתה" וגו' והיא האשת חיל ששבח שלמה המלך ע"ה. ושמעתי בזה מה שאמרו (נדה ל"א.) כשאשה מזרעת תחילה שהתשוקה ממנה להשלמת חסרונה אז "וילדה זכר", שהוא ההשלמה. כי ההשתוקקות להשלמת החסרון מוליד שלמות המעלה... וזהו השאלה (ברכות יז.): הני נשי במאי זכיין [ועל דרך הפשט עיין סוטה כא ע"א ותבין], כי הזכות רצה לומר שלמות המעלה, וזה אין להם. ואמר לו: באקרויי וכו', שמקבלת שלמות ע"י בעלה ובנה שמשלימים חסרונה. הבעל חייב בשאר כסות ועונה, והבן חייב בכבודה ומוראה, וכמו שאמרו (כתובות ס"ד.) דאמרה בעינא חוטרא לידה וכו' עיין שם. רצה לומר שמשלים חסרונה בזה, ולפיכך מושכת גם כן מעלה מהם ע"י כך, והיינו כי המעלה הוא הממשלה, ולכן אמר "והוא ימשל בך", שלו יש הממשלה.
(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, קונטרס נר המצוות, מצות עשה א, דף יז ע"ד-יח ע"ב)
ונטרן להו לגברייהו עד דאתו מבי מדרשא
וגם כן נרמז במה שאמרו [נדה לא ע"ב] זכר - זה כר, שבא ככרו עמו, ענין מעלת הנפשות הנחצבות מתחת כסא הכבוד, כי הזכר בא ככרו בידו, כלומר בחירתו בזה העולם להכין צידה לדרכו, ויש סיפוק בידו לקנות עוה"ב ולהשיג תכלית כוונת צאתו לאויר העולם, מה שאין כן באשה, כי לא נבראת כי אם לצורך האיש, לקיום המין ותיקון צרכיו, כי מתחלת בריאת חוה לא נבראת כי אם מגופו של אדם הראשון עצם מעצמיו ובשר מבשרו... ואם כן האשה גופה תלויה בבעלה, ואין לה דבר בפני עצמה. ולכך לא נצטוית האשה במצוות שהזמן גרמא, מפני קדימת הזמן שקדם בריאת אדם ליצירת חוה. וזהו "ככרו", שבא עמו שלמותו, שיוכל לקנות שלמות בזה העולם לעוה"ב. אמנם האשה אין לה שלמות כי אם מצד בעלה, וכמו שאמר (ברכות יז): נשי במה זכיין דמנטרן לגבריי עד דאתו מבי מדרשא וכו'. וזהו שבאה נקייה מצד עצמה, כי שלמותה לקוח ומושפע משלמות אישה, והיא משועבדת תחת מזלו.
(המבי"ט, בית אלקים, שער התפילה, פרק יד)
מי לא פלגאן בהדייהו
[ראש דוד פ' קדושים מביא שמהר"ש פרימו כתב שת"ח שעשה הסכם יששכר וזבולון עם עשיר, כך שהוא מקבל רק חצי משכר תורתו, בכל זאת אשתו מקבלת חצי מכל שכר הלימוד, בחסד של ה'. יש להסביר בזה את המדרש (בראשית רבה פרשה מז סימן א): "כתיב (משלי יב, ד) אשת חיל עטרת בעלה, אמר רבי אחא, בעלה נתעטר בה והיא לא נתעטרה בבעלה" - בעלה מתעטר בה, כי בלי האשה אינו יכול לעסוק בתורה, כמו שנאמר "כל השרוי בלא אשה שרוי בלא תורה" (יבמות סב ע"ב), ונמצא שבזכות האשה, זוכה הבעל שה' הוא עטרה על ראשו, כמו שנאמר "עתיד ה' להיות עטרה בראש כל צדיק" (מגילה טו ע"ב). אבל אשה רגילה אינה מתעטרת בבעלה, כי מה שהיא עוזרת לבעלה היא בשביל עצמה, כדי שתקבל חצי משכרו; ורק אם לבעלה אין כסף, והוא זקוק ל"זבולון" שמפרנס אותו, כך שחצי שכרו הולך לזבולון, והשכר שהיא מקבלת הוא חסד מה' - יש לשבח אותה על כך שהיא עוזרת לו אף שאינה נהנית משכרו.]
(רבי רפאל יעקב בן סמחון, בת רבים, ביאורי מאמרי חז"ל, דרוש י לנפטרת, דף נא ע"ב)
לטקסט
פרשת דרכים וכו' זה ת"ח דסלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא
תורה וגמ"ח... בשני אלה יש לנו עסק עם הכנה ועם תכלית, בתורה - תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, כספ"ב דברכות [יז ע"א], וידיעת התורה בבירור הלכה על מכונה, כהא דסוטה כא ע"א, מאי פרשת דרכים זה ת"ח דסלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא. אמנם עצם העסק בתורה מצד עצמו, אע"פ שנראה כמו הכנה לתכלית, הלא הוא נשגב וגבוה מאד, ואינו דומה לדברי הרשות, שההכנה מצד עצמה אינה חשובה.
(אגרות הראי"ה ח"ד, אגרת אלף שלה, עמ' רנו)
פרשת דרכים וכו' זה ת"ח ויום המיתה וכו' ויראת חטא וכו' דסלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא
פרשת דרכים זה ת"ח דסלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא. כל שמעתתא לפי ערכה היא פרשת דרכים להציל מכל מכשול המכוון כנגדה, ומי שסלקו אליבא דהלכתא ליה כל שאלות החיים והדעות, הוא ניצל מכל מיני פגעים שבעולם. ומתוך הפרט יוודע הכלל: כח פועל ושכל הם יסודי השלימות, על כן תלמיד חכם ויראת חטא ניצל בכח, ויום המיתה בפועל, דסלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא בשכל.
(ראי"ה קוק, פנקסים (מהד' מכון הרצי"ה), פסקה כה, עמ' כא)
מאי פרשת דרכים רב חסדא אמר זה תלמיד חכם ויום המיתה רב נחמן אמר זה תלמיד חכם ויראת חטא מר זוטרא אמר זה תלמיד חכם דמסיק שמעתתא אליבא דהלכתא
פירוש, פרשת דרכים נקרא המדרגה המיוחדת שאין לה הסרה ונטיה כלל מן ה' יתברך, ובשביל כך נקרא פרשת דרכים, רצה לומר הדרך המיוחד והנבדל משאר דרכים אשר בו יגיע למחוז חפצו ושוב לא יטה ימין ושמאל. ופירש רב חסדא: זה תלמיד חכם ויום המיתה, כאשר האדם בגופו החמרי אינו עומד במדרגה המיוחדת האחרונה, והוא נוטה מן ה' יתברך כיון שהוא עם גופו החמרי, אבל ביום המיתה בהסתלק הגוף אז נפשו עומדת על המדרגה המיוחדת שהיא נוכח ה' לגמרי. וזהו פרשת דרכים.
(מהר"ל, תפארת ישראל, פרק יד)
מאי פרשת דרכים רב חסדא אמר זה תלמיד חכם ויום המיתה רב נחמן אמר זה תלמיד חכם ויראת חטא מר זוטרא אמר זה תלמיד חכם דמסיק שמעתתא אליבא דהלכתא
לרב חסדא זה תלמיד חכם ויום המיתה, כי בעודו בגוף אין האדם בדרך הישר אשר הוא נוכח ה' כי יש לגוף מצד עצמו נטיה והסרה מן היושר, ולפיכך יום המיתה נקרא פרשת דרכים שאז הוא מסולק מן הגוף ואז האדם הולך נכחו אל העולם הבא. ולרב נחמן בר יצחק זה תלמיד חכם ויראת חטא, כי יראת חטא מעמידו על הדרך נוכח ה' מבלי נטיה ימין ושמאל עד שדרכו נוכח ה' יתברך. וזה נקרא פרשת דרכים, אשר כל פרשת דרכים הדרך ההוא מביאו אל תכלית הליכתו שאין לו הסרה כלל, ואין להקדוש ברוך הוא בעולמו רק יראת שמים. כי אף שאינו בעל עבירה רק שאין לו יראת שמים לא נקרא פרשת דרכים, שאין הדרך מביאו לגמרי להיות עם ה' יתברך רק כאשר יש לו יראת שמים. ולמר זוטרא זה תלמיד חכם דמסיק שמעתתא אליבא דהלכתא, פירוש ההלכה שהוא האמת והישר, ואף ששאר התורה גם כן נקראת תורה ויש עליה שכר גם כן, מכל מקום יש לו קצת נטיה מן דרך האמת, אבל תלמיד חכם דמסיק שמעתתא אליבא דהלכתא זה הדרך נקרא פרשת דרכים שהוא נבדל ומיוחד משאר דרכים. וכל זה מורה כי התורה היא שמביאה האדם אל ה' יתברך ולהיות זוכה לעולם הבא וביותר כאשר מכוין הלכה.
(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התורה, פרק א [ובדומה בחידושי אגדות כאן])
וכל זה מורה כי התורה היא שמביאה האדם לעולם הבא, האחד הוא מצד ימין, ע"י סילוק הנשמה מן הגוף, וע"י זה מתדבק בעה"ב, וזה דעת רב חסדא, ויש עוד דרך מצד שמאל, ודרך זה הוא דרך היראה, וזהו דעת רב נחמן, ויש עוד דרך שעולה לעולם הבא מצד האמת והיושר, וזהו דעת מר זוטרא שאמר ת"ח דמסיק שמעתתא אליבא דהילכתא.
(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)
פרשת דרכים וכו' זה תלמיד חכם ויום מיתה
דוד המלך ע"ה היה נגד יסוד העפר כנ"ל וכידוע רק זכה בהשתדלותו לנעוץ סופה בתחילתה להשיג ההבלא שלו כנזכר לעיל. ודואג ואחיתופל שונאיו היו נגדיים לשתי מדרגות אלו. דואג נגד שורש הנעלם והבלא שהשיג... ונזדמנה לו רציחת הכהנים, כי דוד המלך ע"ה עלה ממדרגה התחתונה למעלה, והוא להיפך, כי בהריגת נפש עושה ממדבר דומם... ובאמת לנרצח אדרבה איתא בסוטה: הגיע לפרשת דרכים זה תלמיד חכם ויום המיתה, וכמו שנתבאר לעיל דזהו השגת שורש הנעלם מצד ההעלם והעדר הידיעה, וביום המיתה הגיע לו, רק מדה כנגד מדה הרוצח מגיע למדריגת הדומם.
(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, פרשת אחרי מות אות ד דף צ ע"ד-צא ע"א)
פרשת דרכים וכו' זה תלמיד חכם ויום מיתה וכו' ת"ח ויראת חטא וכו' ת"ח דסלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא
ומי שהוא כל ימיו עוסק רק בתורה ומצוות, הרי הוא צדיק גמור בעולם הזה שהוא בעולם העשיה... אך מכל מקום, כל זמן שהנסתרות לא נתבררו, שהם גם כן רק בלתי לה' לבדו, שהם הדחילו ורחימו, שכל האהבות והתשוקות הנמשכות מן המוח אינם להשיג חמדות עולם הזה בשפע או להתחכם בחכמת עולם הזה, רק לדעת ה' וכן כל מיני יראות הנמשכים מן הלב הם רק מפני ה', אינו נכנס עדיין בגן עדן העליון, ששם הלבושים רק מן הנסתרות, כמו שכתבתי לעיל מהזוהר ויקהל דלשם לא פרחא התורה ומצוות דמעשה שהוא למעלה מן עולם העשיה והדיבור, ואי אפשר המעשים והדיבורים הגופנים להגיע לשם רק ע"י הגדפין דדחילו ורחימו, שיש להם שייכות לשם, ובכוחם מעלים ומרכיבים גם המעשים והדיבורים על ההוא נשרא, רצה לומר השורש הנעלם...
(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, פרשת אחרי מות אות ד דף עז ע"ד-עח ע"ג)
פרשת דרכים וכו' זה ת"ח ויום מיתה וכו' ויראת חטא וכו' דסלקא ליה שמעתתא אליבא דהילכתא
בעל לשמוע בלמודים מפרש המאמר ע"פ דאיתא במס' ברכות "נצחו מוטב ואם לאו יקרא ק"ש וכו' ואם לאו יעסוק בתורה וכו' יזכיר לו יום המיתה", הרי דג' דברים מצילים את האדם מן החטא, ק"ש היינו יראת חטא, שנאמר השמרו וחרה אף וכו', תורה היינו תורת אמת אליבא דהילכתא, וזכירת יום המיתה היינו ת"ח ויום המיתה, כי ע"י ג' אלה לא יטעה בפרשת דרכים.
(לקוטי בתר לקוטי כאן)
רב נחמן בר יצחק אמר זה ת"ח ויראת חטא
עיין להלן סוף המס' דאמר רב נחמן לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא.
(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)
ואלמלא דרשוה דואג ואחיתופל הכי לא רדפו בתר דוד וכו' ואין עבירה מכבה תורה
על דרך שמצינו: ואלמלי דרשוהו דואג ואחיתופל הכי לא רדפו בתר דוד וכו', אף שבימי דואג ואחיתופל לא נכתב עוד פסוקים אלו, ידעו לכוין מדעתם דרשה זו שאין עבירה מכבה תורה.
(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת קרח, אות ז)
מאי בוז יבוזו לו אמר עולא לא כשמעון אחי עזריה ולא כיוחנן דבי נשיאה אלא כהלל ושבנא
מי שהוא נוהג להתענות שני וחמישי ובסוף אותו הזמן אמר קבול שכר התענית הזה יהיה לפלוני מתנה וכן אם יאמר מכרתי תענית זו השנה בכך וכך לפלוני וקנו קנין על זה היש מזה כלו הנאה לאותו שניתן לו כלום... דברים אלו דברי הבל שאין לסמוך עליהן ואיך יעלה על לב כי שכרו של זה של מעשים טובים שעשה זה לזה והלא הכתוב אומר צדקת הצדיק עליו תהיה וכן אמר ורשעת הרשע עליו תהיה כשם שאין אדם נתפס בעון זולתו כך אין אדם זוכה בזכות זולתו היחשוב כי מתן שכר של מצות דבר שישאהו אדם בחיקו וילך כדי שיתן זה מתן שכרו לזה אלו ידעו מה הוא השכר לא היה זה נותנו לזה ולא זה מקבלו מזה...
(רב האי גאון, מובא בשו"ת מהר"ם אלשקר סימן קא)
לא כשמעון אחי עזריה ולא כר' יוחנן דבי נשיאה אלא כהלל ושבנא
[ופירש רש"י, שעשו הסכם לחלק את השכר בעוה"ב. וכן רמ"א יו"ד סי' רמו אומר שאפשר לעשות הסכם כזה, לחלק בשכר הלימוד. שארית יעקב פ' בחוקותי דף מז ע"א מקשה, הרי ייתכן שיגיעו לאונאה, שלפעמים הת"ח יטרח בתורה הרבה יותר משהסוחר טורח על סחורתו, או להיפך, ועוד, שכל העולם אינו שווה דבר אחד מהתורה? ותירץ ע"פ האמור בב"מ נח, שאין אונאה במכירת ספר תורה מפני שאין קץ לדמיו. לפי זה גם אם הסוחר יטרח בסחורתו יותר משת"ח טורח, אין בזה אונאה. ועוד, שאין אונאה להקדש, שאפילו חילל הקדש יקר על שו"פ, מחולל, והרי זוהר פ' צו אומר שת"ח נקרא קודש. לכן גם אם הת"ח יטרח בתורה הרבה יותר משהסוחר טורח על סחורתו, אין אונאה. ועוד שר' יהודה בן בתירא אומר שהמוכר סוס במלחמה אין בו אונאה מפני שיש בו חיי נפש, הרי שאין אונאה בדבר שיש בו כדי להחיות את נפשו, ועוד שהרא"ש אומר שאם ההפרש הוא יותר מכדי שהדעת טועה, מניחים שמחל מפני דוחקו. וכן ת"ח מוכר חלק מתורתו כדי שיהיה לו מה לאכול ולהחיות את נפשו, ולכן אין בו אונאה. וזה רמוז בשלושה פסוקים המובאים על החזקת ת"ח במדרש (ויקרא רבה פרשה כה סימן ב): "חדא כי בצל החכמה בצל הכסף, ב' (ישעיה נו) אשרי אנוש יעשה זאת והדין עץ חיים היא למחזיקים בה". הפסוק "כי בצל החכמה בצל הכסף ויתרון דעת החכמה" הוא לומר שאין אונאה אם הת"ח טרח פחות, כי לחכמה יש יתרון ואין קץ לדמיה כמו ספר תורה. הפסוק "אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו" הוא למצב שהסוחר טרח יותר, (נז ע"ב) ורומז שת"ח נקרא הקדש כמו שבת כדברי הזוהר שם. הפסוק "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר" הוא לומר שתורה היא חיי נפש, ולכן "תומכיה מאושר" - המכר לא בטל מטעם אונאה. וכן לזה רומזים הפסוקים (משלי פרק ג פסוקים יג-טז) "אשרי אדם מצא חכמה" - תלמיד חכם, "ואדם יפיק תבונה" - גם עליו נאמר "אשרי", היינו מי שאינו יכול ללמוד אבל מצא אדם שיפיק תבונה בשבילו, ושניהם מקבלים שכר. "כי טוב סחרה מסחר כסף" - אף שכל העולם אינו שווה דבר אחד מהתורה, אין בזה אונאה, כי "ומחרוץ תבואתה" - אין קץ לדמיה, וכן "יקרה היא מפנינים" - יותר מכהן גדל שנכנס לפני ולפנים, כי ת"ח נחשב הקדש, ואילו כה"ג רק נכנס לקה"ק. ועוד, "ארך ימים בימינה" - יש בה חיי נפש. (נח ע"א) ויש לפרש בזה את הפסוק "רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד" - מי שרוצה לעשות צדקה, יעשה עם ת"ח, שעוסק בתורה שנקראת חיים, ויעשה אתו הסכם "יששכר וזבולון", להתחלק בשכר הלימוד. ואין בזה אונאה, כי זה "חיים" - חיי נפש. וע"י שמחזיק ת"ח, יזכה ל"כבוד", כמו שאומר המדרש (ויקרא רבה פרשה כה סימן ב) "עתיד הקדוש ב"ה לעשות צל וחופות לבעלי המצות אצל בני תורה בגן עדן". וזה פירוש הפסוק שאחריו (משלי פרק כא פסוק כב) "עיר גבורים עלה חכם" - המחזיק עלה למקום ישיבת החכמים שהם גיבורים במלחמתה של תורה, ומצא שם חכם להחזיק בו, "ויורד עז" - המחזיק מוריד לעצמו עוז והדר ממעל ע"י תורת הת"ח, "מבטחה" - הוא בטוח לחיי עוה"ב, המבטח של התורה, עם הת"ח, כמו שכתוב "כי בצל החכמה בצל הכסף". ויש לפרש בזה את הפסוקים (תהלים פרק קז פסוקים מא-מג) "וישגב אביון מעוני" - מי שמחזיק ת"ח, מציל אותו מעוני, "וישם כצאן משפחות" - בזכותו הת"ח מרביץ תורה ברבים ועושה תלמידים הרבה. "יראו ישרים וישמחו" - כולל את הת"ח ואת המחזיק יחד. "וכל עוולה קפצה פיה" - "עוולה" היא גיהנום, כמו שת"ח אין אור של גיהנום שולט בו (חגיגה כז עא), כך המחזיק. "מי חכם וישמר אלה" - מי שבעל שכל ישמור ת"ח להחזיק בו, כמו "שומר שבת". "ויתבוננו חסדי ה'" - המחזיקים יראו את חסד ה' אתם, שיתן להם שכר כמו לת"ח.]
(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף נז ע"א-נח ע"א)
לטקסט
כשמעון אחי עזריה
במדרש: שהקב"ה עצמו שומר ומקיים מצוותיו. ובכן, אם אדם רוצה לילך בדרך טובים ולעבוד עבודתו יתברך שמו הן בתורתו והן במצוותיו, כשם שמצוה על כל אדם להיות בעוזרי נפשו, וכמה הפליגו ז"ל בזוה"ק במצוה להיות מתמכי דאורייתא, וכן יששכר וזבולון, וכשמעון אחי עזריה, בודאי גם הקב"ה מסייעו ומקיים מצוה זו. אך מובן שכל זה באם הכוונה זכה ונקיה לקיים מצות ה' לבד, כי ה' יתברך יודע תעלומות לב, ועל כן הצדיקים דכתיב בהם (תהלים קי"ב) במצותיו חפץ מאד ודרשו ז"ל (ע"ז י"ט.) ולא בשכר מצוותיו, בודאי הקב"ה מסייע להם ומגיעים למחוז חפצם.
(שם משמואל, פרשת ואתחנן, שנת תרע"ג)
[מי שמניח בחייו כסף שישכרו בו אנשים שילמדו תורה אחרי מותו עבור נשמתו, הוא נעשה שותף גמור עם הלומדים ע"י כספו, ושותפות אינה צריכה קנין (שו"ע, חו"מ, קעו, ג), והוא כמעשה שמעון אחי עזריה. (יב ע"ב) מי שעושה כך, שפתיו דובבות בקבר, ויש לו חלק בלימוד שהם לומדים בזכות כספו, ונשמתן תעלה להתענג בזיו השכינה. ר' חיים מוולוז'ין אמר שמי שמפרנס לומד תורה יש לו שכר גדול כמו שנאמר על אשה שעוזרת לבעלה ללמוד (ברכות יז), אלא שאם הוא נותן רק שכר מועט, אין לו חלק בשכר הלימוד שהלומד לומד מתוך הדחק.
(רבי אליעזר זלמן גרייבסקי, קדיש לעלם, דף ח ע"א)
לטקסט
א"ל תא נערוב וליפלוג
עי' מש"כ בסוף הספר חסידים לסי' תרה, בקונטרס חסדי עולם (עמ' תקצא-תקצד). וראה שו"ת הרשב"א ח"ז סי' תקל"ט ובשו"ת אפרקסתא דעניא סי' נח.
(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)
ולא יקשה, וכי דבר זה בידי אדם לחלוק? שכן אמר, שלא יבטל מלימודו ויהיה מתפרנס ע"י אחיו ולא יעשה מלאכה, ומעתה ילמוד יותר, וכיון שהוא סיבה לתלמודו ראוי שיחלק עמו, שהרי התורה נעשה ע"י שניהם. כי שיבוש הוא דברי הפלסופים שהכל תולה כאשר יקנה מדרגת המושכלת, כי הכל תולה בדבקותו של אדם בבוראו ע"י התורה. ולפיכך הגורם לתורה הוא כמו התורה עצמה, והילל לא רצה שיהיה אחר גורם לתורתו.
(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)
תוס' ד"ה והן - תימה הא אמרינן לעיל וכו' מצוה אגוני מגנא מן היסורים וכו'
ולע"ד על כרחך צריך למצוא הבדל בין אגוני מגנא דמצוה, לבין עבירה מכבה מצוה, דאל"כ סתרי אהדרי. ונלע"ד דמצוה מגנא שלא יבואו עליו ייסורים לעונש העבירה ותולה לו, מ"מ כשבעלי בחירה רודפים אחריו אינו כדאי שיעשה לו נס, ושיאבדו רודפיו בנקמת ד', כי אור המצוה נכבה ע"י העבירה, משא"כ תורה אין עבירה מכבה אותה כלל, ועומדת בתקפה להיות עומדת לו נגד אויביו אפילו לרדוף רודפיו, ולהיעשות לו נסים. ולע"ד על כרחך תרוייהו כשעשה תשובה מיירי, אלא בעבירות שצריך ייסורין אמרינן שלא נגמרה כפרתו לגמרי, או בחילול השם שעד יום המיתה לא נגמרה כפרתו, על כן זכות תורה עומדת לו כיון דעכ"פ שב אל ד', וזכות מצוה אינו עומד לו להצילו מרודפיו, כי אם למנוע הייסורין מעליו.
(ראי"ה קוק, טוב ראיה כאן)
מכון הלכה ברורה
פרטים נוספים
ראשי |
מידע |
השיטה |
פרסומים |
דוגמה |
תרומות |
הסכמות |
גלרית תמונות |
בית מדרש וירטואלי
8
וזהו נר מערבי שלא היה כבה כלל, והוא עדות שהשכינה שורה בישראל, והוא כי המצות מצינו שלפעמים יש להם ביטול, כגון מצוות התלויות בארץ שבטלים בגלות וכן מצוות התלויות בזמן וכדומה, ומצוות התלויות בעשיר שאין העני יכול לקיימם, משא"כ עסק התורה, אין לו ביטול לעולם אפילו בחו"ל, והן עשיר והן עני כולם שוים בזה והוא נוהג בכל זמן ומקום. ולכן "אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד" (ברכות ח.), כי ע"י השכינה שורה בקביעות בלי שום ביטול זמן כלל. ולכן מכונה המצוה לנר, שהוא כבה בכלות השמן בנר, משא"כ התורה מכונה בשם אור, שהוא ג"כ אור השמש והוא אין לו כביה כלל, ואפילו בלילה יש אור הלבנה וכוכבים. ובזה מצינו תקוה טובה לשארית הנמצאה בגלות החל הזה שרוב מצוות בטלות בעוונותינו הרבים, וא"כ אין לנו במה לתקן שלמות אברי הנפש ולעשות מלבושים וקישוטים אליה שהם במספר מכוון כמנין אבריו כמ"ש למעלה, אבל ע"י התורה נוכל למצוא מרגוע לנפשנו. והוא מ"ש דוד המע"ה "לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי" (תהלים קיט, צב), ר"ל בהיותנו מדוכאים ודלים בגלות החל הזה, אז ח"ו אבדה תקותנו כי "במה יזכה נער את ארחו" וכו' (שם פס' ט), לולא עסק התורה שבה כל א' יכול לקיים כל התרי"ג מצות מאחר שהיא כוללת ומאירה לכולם.
והוא מ"ש ג"כ הכתוב (במדבר ח, ב) "בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות", ר"ל כשתרצה להעלות המצות המכונות בשם נרות כמ"ש, להעלותם לשמי מורמים לתיקון הנשמה, אז תראה לעשותם ע"פ עסק התורה, שעי"ז תוכל לבחור דרכך ולהאיר הדרך אשר תלך בה, ועי"ז יאירו שבעת הנרות, וגם שתוכל לקיים כולם אפילו לכל אדם ואינם כבים לעולם כמו שנתבאר.
והוא מ"ש ג"כ במדרש שם (במדבר רבה טו, ו) על פסוק "בהעלותך את הנרות", וז"ל: "הקרבנות כל זמן שבהמ"ק קיים הם נוהגים, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו, כל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינם בטלים לעולם", עכ"ל. והוא מה שכתבתי, שכל המצות יש להם זמן כמו הקרבנות ודומיהם, אבל עסק התורה שמכונה בשם נר האמצעי שמאיר אל כל הנרות, כמ"ש (מנחות קי.) "כל העוסק בפרשת עולה" וכו', וזה אינו בטל לעולם. ולכך מצינו שהברכות שנצטוו הכהנים לברך את ישראל אין בהם הפרש בין בזמן שבהמ"ק קיים או לא, שאם לפי שכר המצוות, כיון שבזמן הגלות רוב המצות בטלים, א"כ היה להם להברכות ג"כ מיעוט וחסרון, שהרי ברכותיו ית' והשפעת טובו לבריותיו הכל לפי רוב המעשה, וא"כ למה מצינו שכל הברכות אין בהם שינוי בנוסחתם בין בזמן שבהמ"ק קיים או לא? אבל לפי מה שכתבתי שגם בזה"ז יכול כל אחד' להאיר בנשמתו כל המצות, לכך אין הברכות כולם בשלמות נופל בהם חסרון ומיעוט כלל.
11-16
11-16
עוד אמרו (שם) ההפרש שיש בין תורה למצוה: אמר רב יוסף מצוה בעידנא דעסיק בה מגינה ומצלא... ומפרש רש"י: מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא מן היסורין ומצלא מיצה"ר; ובעידנא דלא עסיק בה - שנגמר המצוה ואינה; עסיק בה אגוני מגנא מן הפורעניות, אצולי לא מצלי, שלא יכשלנו לחטא; תורה בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא. מתקיף לה רבה אלא מעתה דואג ואחיתופל מי לא עסיק בתורה אמאי לא הגינה עלייהו? אלא אמר רבא תורה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא... וכתבו התוס' וז"ל: ותימא, מאי האי דקתני בברייתא תלה את המצוה בנר מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה, אי מיצה"ר אינה מגינה כלל, אי מן הפורעניות מגינה... אלא לפי שעה עכ"ל. ונראה דהא דתלה הכתוב התורה באור היינו משום דמצלא נמי מיצר הרע לעולם, אבל זה צריך תנאי - אם יש בו תוכחת מוסר בצירוף התורה, ואז הוא מובטח שהוא בן עולם הבא, דבזכות לימוד התורה ותוכחת מוסר מובטח הוא שלא יכשל במעשה עבירות, כדכתיב "ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר" - כאשר מצורף לימוד התורה ותוכחות מוסר, המה שניהם יחד מוליכים את האדם בדרך החיים, שיהיה מובטח שהוא בן עולם הבא.
11-16
ועל כן חנוכת המשכן שמורה אני ה' שוכן בתוך בני ישראל, בבחינת איהי אמונה, היה החנוכה במעשה הקרבנות. ואחר כך היה חנוכת אהרן בנרות המנורה, שהוא מורה ומרמז על אור תורה שהוא לעולם. ועל כן בחנוכה שהוא חנוכת האור השוכן בלב ישראל, כמו שנאמר אל ה' ויאר לנו, והוא אף בחוץ לארץ כעין חנוכת המשכן קורין בפרשת קרבנות הנשיאים, שמורה על נר מצוה, האור שבמצות הקרבנות שהתכוונו כל נשיא ונשיא לפי דעתו וקדושתו... וכיון שנחקק הקדושה בלב, הרי הוא כמפורש לעין שיוכלו להראות באצבע, ויתכן לשון "זאת", והיינו שבכל אחד מישראל יש קדושת האור תורה שבנר מצות הקרבנות של כל נשיא ונשיא. ואחר כך קורין פרשת בהעלותך את הנרות, שהוא על תורה אור שמאירה לעולם. וניתן לאהרן הכהן כמו שנאמר "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו". והיינו שע"י שהדליקו הנרות בכל הח' ימים שמתבררין ישראל עד הוד, זוכין לבחינת ועמך כולם צדיקים, ונכללין בכל קדושות השבטים, וזוכין להאור מהקב"ה כמו שנאמר "אל ה' ויאר לנו", והיינו מאור תורה שבעל פה. ועל זה חנוכת הנרות שהם זכר לנרות בית המקדש שהם תורה אור והוא מאיר לעולם.
ומסיק בתיקונים: ובגין דא אור לי"ד בודקין את החמץ לאור הנר, ודא אור הנר אורייתא ופקודין, נר מצוה ותורה אור, נר בלבא, והיינו בינה לבא, נר ה' נשמת אדם, אור בעיינין, והיינו חכמה מוחא, שמשם העיינין, ואמר דאיהו אור הנר בדחילו ורחימו בי"ק, מתעברין חשוכא וקדרותא מינייהו, והיינו חמץ ושאור שהם ס"מ ונחש נוקביה, והם חושך וקדרות.
ובגמרא: נמשלה התורה באור ומצוה בנר מה נר מאיר לפי שעה אף מצוה מאירה לפי שעה, ומה אור מאיר לעולם אף תורה מאירה לעולם. וכן מאברהם אבינו ויצחק אבינו ע"ה יצא פסולת עוד לחלקם המצות עשה ומצות לא תעשה, שהוא רק מאיר לפי שעה, מה שאין כן יעקב אבינו, מטתו שלמה, שכל שהוא מזרעו לא יוכל לעקור שם ישראל ממנו, כמו שאמרו (סנהדרין מד.): אף על פי שחטא ישראל הוא. וזכה להיות מרכבה לשם הוי"ה. אמת זו תורה, וכתיב "שפת אמת תכון לעד", וכולל קדושת אברהם ויצחק כללא דאבהן מצות עשה ומצות לא תעשה ימינא ושמאלא...
ובזוהר הקדוש (ח"ב קסו ע"א) איתא דנר הוא רק פתילה ושמן בלא אור ותורה אור השלהבת. ולכאורה סותר להגמרא, ואמרנו שבכל מצוה יש תורה אור, שהוא המכוון של המצוה לקיים מצות הבורא, והקדושה מהמצוה שמברכין על זה אשר קדשנו במצותיו וצונו, זהו התורה אור שמאיר לפי שעה. ותורה בעצמו גם כן מצות עשה כלל רמ"ח מצות עשה, והוא רק נר ופתילה בלא אור, והמכוון ממצות עשה של תורה הוא התורה אור. וההבדל, שאור התורה מהמצוה אינו מאיר רק לפי שעה, והתורה אור ממצות עשה של תורה מאיר לעולם.
ובשבת איתא בתנא דבי אליהו (ריש סא"ר) אף על פי שאתם עושים מלאכה כל ו' ימים שבת יעשה כולו תורה מכאן אמרו ישכים אדם וישנה בשבת ובפסיקתא אמרו שמאן דאמר לא נתנו שבתות אלא לעסוק בתורה הוא לפועלים שהם טרודין בעסקיהם בו' ימי המעשה נמצא ממילא בשבת רשימין באת י' עלאה ואינון בנוי דמלכא עלאה בנים אתם לה' אלהיכם ע"י כח התורה אור. ומצות עונג שבת הוא נר מצוה שכן כתב האריז"ל שאף שאוכל בשבת להנאת הגוף גם כן האכילה בקדושה והוא מצוה אך זהו רק שרגא בלא נהורא כנ"ל. אך להאיר צריך שיהיה הכוונה לשם שמים ואז יאיר התורה אור שבהמצוה כמו שאנו אומרים תמיד שדקדקו בגמרא בלשון המענג את השבת ולא אמרו המענג עצמו בשבת שלהביא אור מהמצוה צריך לכוין לשם שמים ואז יאיר בהמצוה התורה אור ומשום זה בב' סעודות הראשונות אין מזכירין בני היכלא שבשבת הישראל זוכה לאור תורה רשימין באת י' עלאה והם בני דמלכא עלאה בנים אתם לה' לכן אומרים נהוריה ישרי בה ובלילה נהורא לה ימטי רק בסעודה ג' שהוא כנגד קדושת יעקב אבינו ע"ה שמטתו שלמה אומרים שאף מי שלא זכה לאור תורה מכל מקום כתיב מורשה קהלת יעקב ואמרו במדרש (ויקרא רבה פ' ט') ירותתי גבך וכו' מורשה קהלת יעקב קהלת ינאי אין כתיב כאן אלא קהלת יעקב, והיינו שכל אחד מישראל יש לו חלק בתורה ואף עם הארץ שכן נדרש (ב"מ ל"ג ע"ב) ולבית יעקב חטאתם אלו עמי הארץ. ועל זה אנו מבקשים בשבת ותן חלקנו בתורתיך שכל אחד מישראל יש לו חלק בתורה. ועל זה אומרים בסעודה זו דאף מי שלא זכה להיות רשימין באת י' עלאה מאור תורה להיות בנוי דמלכא עלאה מכל מקום ע"י שמירת שבת לבד שהוא נר מצוה על כל פנים רשימין באת י' תתאה משם אדנ"י ואינון בנוי דמטרוניתא בני היכלא דמלכא וכמו שכתב בזוהר הקדוש. ואומרים בני היכלא דכסיפין ע"י החשק שיש להם בלב למיחזי זיוא דזעיר אנפין שהוא דברי תורה אות ו' שהוא אות אמת זו תורה שהוא שם הוי"ה כמו שאמרנו מהגמרא יכולים לזכות גם כן בסעודה זו למיחזי זיו דזעיר אנפין.
וכן איתא בברכות (י"ז.) הני נשי במה זכיין, באקרויי וכו' היינו זכות התורה שהיא מגינה לעולם, מה שאין כן המצוה שהוא רק לשעה, כמו שאמרו בסוטה. וגם הגוים יש להם שבע מצוות בני נח, וביבוש קצירה תשברנה (ישעיה כז, יא), כמו שאמרו בבבא בתרא (י ע"ב), כשיכלה שכר אותם מצוות קלות שלהם, ועל כן כל ממשלתם וגדולתם רק לשעה, כי אין חיי עולם והגנת עולם אלא ע"י התורה, והם אין להם שייכות לה, וכמו שאמרו (איכה רבה ב, יז): אם יאמרו לך יש תורה באומות העולם אל תאמין, דהיא רק מורשה לקהילת יעקב, והמצוות שלהם נקראו בשמות רבה (ל, ט) מצוות גולמות, כי תיקון המצוות על מתכונתן אינו אלא ע"י התורה והלכותיה, ואז היא נקראת מצוה כמאמרם בשבת (סג.). והתלמידי חכמים ובני תורה שמדקדקין בעשיית המצוות להיות נעשים על פי התורה בכל פרטיה ודקדוקיה ומכוונים בהם לקיים מצוות ה' יתברך בתורתו, הרי המצוות עצמן הם תורה גם כן, אלא שבלימוד התורה היא בפה ולב בלבד, ובמצוה נמשכת גם על איברי המעשה גם כן, ובזה מתקדשים כל איברי הגוף בקדושת התורה ומתגבלים בטל התורה המחיה אותם חיי עולם.
אך העמי הארצות ונשים העושים רק מצות אנשים מלומדה הרי המצוה מצד עצמה בלא חיבור התורה אינה אלא נר המאיר לפי שעה לבד. אלא שע"י דביקות והתחברות שיש להם עם תורת התלמיד חכם באיזה השתדלות מה... הרי הם מתאחדין בזה עם כלל הקומה להיות מאיר אור וזכות התורה גם עליהם. וממילא גם מעשה המצוות שלהם נמשכים גם כן מכח התורה, ויש בהם גם כן האור דחיי עולם.
11-19
ונאמר (תהלים קיט, קה) "נר לרגלי" וגו', שהנר מאיר רק למקום העמדת הרגל לדעת היכן להעמידה שם במקומו, ואפשר שיהיה בריחוק מקום דרך יותר טוב, וצריך להתרחק ממקום עמידת רגלו לימין או לשמאל, וזה אינו יודע אלא ע"י אור המאיר כל הנתיב. וכן המצוה הוא נר לרגל, אבל אין מאיר כל הנתיב, ולפעמים גדולה עבירה לשמה ממצוה וכו' (נזיר כג ע"ב), ועת לעשות וגו'. אבל התורה מאירה כל מקום ההילוך, וע"י אור זה יודע לכוין ולילך אל בית עולמו, שזהו עיקר המכוון, שישלים קומת נפשו שתהיה כולה דבוקה בה' יתברך, שבזה נקרא בית עולמו.
11-25
26-11
ובשבת אף הפועלים זוכין למאור תורה אור. ובמוצאי שבת מברכין "בורא מאורי האש", שאף התלמידי חכמים שזוכין למאור ע"י אור תורה, אינו מאורי אור כשבת, שהאור מצד ה' יתברך, רק מאורי האש, שזוכין למאור התורה ע"י עמלם ויגיעם בבריאת האש להאיר וכאמור. והפועלים זוכין בחול לנר מצוה גם כן מאור האש שנעשה ע"י פעולת האדם. וזה שאמרו (פסחים קג ע"ב) אבוקה להבדלה מצוה מן המובחר, והיינו שיהיה ימי המעשה מאורי האש כתלמידי חכמים שזוכין בחול גם כן למאור דתורה אור, שמוציאים מעמלם ויגיעם. ועל כל פנים צריך נר מצוה, שיהיו מלאכת ימי המעשה לשם שמים, שיהיה מעשה המצוה ויאיר על כל פנים כנר יחידי דמצוה מצד האדם...
והנה בשבת, כל מיני אש, שכל ג' הקליפות נקראו אש דיצר הרע (כמו שנתבאר כמה פעמים ובפרשת וירא סו מא' א) וכן אש דגיהנם שהוא גם כן אש דיצר הרע, כולם בטלים בשבת, וכמו שאמרו בזוהר הקדוש (שם רע"א) דכל אשין אחרנין אתטמרו ואתגניזו ביומא דשבתא בר וכו'. ובמוצאי שבת שחוזר יצר הרע למקומו, מברכין "בורא מאורי האש" על אש דתורה, שהוא אש אוכלה דיצר הרע, ולית לך מלה לתברא יצר הרע אלא אורייתא כמו שאמרו (זח"א רב, א). ולכן אבוקה מצוה מן המובחר להיות בימי השבוע תורה אור מאורי האש ע"י עמל האדם בתורה. ומכל מקום ע"י עסק מעשה המצות גם כן יכול להינצל מעט מהיצר הרע לפי שעה (ע' סוטה כא. ותוס' שם ד"ה מצוה ובמקום אחר נתבאר).
11-28
14-32
ונראה לעניות דעתי ליישב תמיהתם, דכוונת הש"ס הוא, שידוע שיש ב' מיני יסורים, הא' הם הבאים בטבע לפי שינוי הזמן, שאין הקב"ה משנה המזל והטבע כי אם ע"י זכות גדול, וכמו שאמרו בפרק ב' דשבת (לב ע"א): לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה, שאם יחלה אומרים לו הבא זכות והיפטר. וכן כתבו התוספות בסוף פרק מי שהחשיך, בסוגיא דיש מזל לישראל. ויש מין יסורים שבאים בעונש עבור חטא, שלולי זה על פי טבע והמזל לא היה ראוי לכך, וכבר אמרו חכמינו ז"ל שאי אפשר להינצל מן החטא כי אם בעת שהאדם עוסק בתורה, כמו שאמרו (קדושין ל ע"ב): בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין.
והוא מה שאמרו כאן שתורה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא, רצה לומר, מגנא הוא כשבא פורעניות לעולם מצד שמעשיהם של בני אדם גרמו לשנות הטבע והמזל להשפיע פורעניות לעולם, ואז כיון שניתן רשות למשחית אין מבחין כו' (בבא קמא ס ע"א), וצריך זכות גדול להציל האדם פרטי שלא יהיה בכלל, ועל זה זכות התורה מגנא עליו שלא יוכל העונש להגיע לאדם. ומצלא היינו בעונש הבא לאדם פרטי בעבור איזה חטא. וכיון שבעת שהוא עוסק בתורה, אינו בא לידי חטא שהוא תבלין ליצר הרע, לכן מצלא ליה גם כן מזה, אבל בעידנא דלא עסיק בה, אף שהוא צדיק גדול וחסיד, שזכות תורתו מועיל לשמרו מפגעי הזמן הבאים לעולם, מכל מקום אי אפשר לו להיזהר מלבוא לידי חטא קל בעת שאינו עוסק בה, כי יצר הרע רובץ עליו מאד, כמו שנאמר "לפתח חטאת רובץ" (בראשית ד, ז), רצה לומר שכל זמן שעוסק בתורה אז הוא נשמר, וזכות תורתו מסככת בעדו מכל צדדיו, שאי אפשר לו לסטרא אחרא להאחז בו מצד רוב הקדושה החונה סביבו, כמו שנאמר "כהמס דונג מפני אש יאבדו רשעים מפני אלקים" (תהלים סח, ג), והוא כי התורה הוא בקו האמצעי, סטרא דיעקב שאין לס"מ שליטה בו כי מטתו שלמה. אבל כשמפסיק מתורתו, אז נעשה פתח פתוח ומקום לסטרא אחרא שיבוא עליו להחטיאו, ולכן אינה רק מגנא ולא מצלא, כיון שבא לידי חטא קל כי "אדם אין צדיק בארץ" כו' (קהלת ז, כ), ונחש כרוך על עקבו. לכן בהכרח לבוא עליו יסורין בפרטות, לקבל עונשו בעולם הזה לנקותו מידי זוהמא שדבוקה בו. אבל מצוה שאין בכוחה לדחות היצר הרע מלהחטיאו, לכן אפילו בעידנא דעסיק בה, אינה מצלת אותו שלא לבוא לידי חטא קל, ולכן אינו ניצול מידי פורעניות הבא על חטאו.
ונמצא שלכך שפיר תלה הכתוב המצוה בנר ותורה באור, שמי שעוסק כל ימיו במצוה, כיון שאי אפשר לו להצילו מידי חטא, נמצא שאינה מגינה עליו לעולם, רק מעונשים הבאים על הכלל כולו, אבל לא הראויים לבוא על חטאיו, ונמצא שאין ניצול מיסורים כי אם בעת שאינו חוטא כלל ואינה מגינה לעולם. אבל התורה, כיון דמצלא נמי מידי חטא, אם כן מי שעסוק כל ימיו בתורה, ואינו מפסיק ממנה אפילו רגע אחד, ואינו הולך ארבע אמות בלא תורה, הוא ניצל מעונש לעולם. ולכן שפיר קאמר שהוא דומה לאור שמגין לעולם, ודו"ק. והוא מה שאמרו בפרק קמא דברכות (ה ע"א): אם רואה אדם שיסורים באים עליו, יפשפש במעשיו, פשפש ולא מצא, יתלה בביטול תורה. שכיון שמבטל מן התורה, אי אפשר לו שלא להיכשל באיזה חטא קל שאינו מרגיש בו כלל, ולכן יסורים באים עליו, כמו שבארנו.
17
17-19
18-19
ואנו מתפללין בסיום מסכת: לא תתנשי מינן ולא נתנשי מינך לא בעלמא הדין ולא בעלמא דאתי ויקוים בנו בשכבך וגו' והקיצות היא תשיחך, שיהיה רק כמו יקיצה משינה לעלמא ויהיה זוכר לתלמודו.
19
19
19-23
ויראה עוד כי ההפסד שיגיע לאדם יש במקרה ויש שאינו במקרה. היזק שהוא במקרה, כמו האדם שעובר בגשר ונפחת הגשר, וכיוצא בזה, דבר זה הוא במקרה, שאילו לא הלך לשם, לא נעשה זה. והמצוה מצלת אותו שלא יבוא לשם. ומדמה זה לקוצים וברקנים, שאלמלא לא הלך לא קרה לו, ודבר שהוא במקרה אינו מזיק כמו דבר שאינו במקרה, ואשר הוא במקרה המצוה מגינה. והיזק שאינו במקרה, כמו שיבואו חלאים על האדם לפי טבעו, שדבר זה אינו תולה במקרה, ודבר זה נקרא לסטים וחיה רעה, כי דבר שאינו במקרה רודף אחר האדם יותר כמו חיה ולסטים, ודבר זה בודאי הוא יותר היזק, לכך אין המצוה מגינה רק התורה מגינה על זה. וזה שאמר עלה עמוד השחר נצול מלסטים וחיה רעה.
19-23
וכן בדבר הזה, כי מי שזוכה לשמירה הבא מששת ימי הבנין המכונה על שם נר מצוה, צריך הוא עצמו ליתן עיניו ולבו לשמור עצמו מכל בחינות הרעים ודרכיהם במאוד מאוד, מה שאין כן אור שלוש ראשונות מכוונים על שם אור היום, אשר בהאיר אור הזה כולם נכנעין ובורחין ונופלין ונשברין, כמאמרנו (בזמר בני היכלא): ישוי לון בנוקביהון ויטמרון גו כיפין וכו', כי נתגלה רצון מצח עתיקא קדישא שהוא בחינת אור הג' ראשונות ואז לבר נטלין ולא עאלין הני כלבין דחציפין, כי חלילה להם שיזונו עיניהם מן הקודש הלז, שהאור הזה מסמא עיניהם ומוכרחין לברוח ממנו.
19-24
19-36
ועדיין אינו יודע באיזה דרך מהלך, כי הן אמת אשר כבר בידו הוא לכבוש כל התאוות ולמשול עליהן בכוחו הגדול שלא יכנס ברשת היצר הרע, אבל עדיין אינו יודע אם ירצה תמיד ללחום מלחמה הכבדה הזו, ופן ח"ו לפעמים ירפה ידיו ויכשל בתאוותיו הקשות, ועל כזה אמרו חכמים (אבות ב, ה): אל תאמין בעצמך וכו', כי אפילו אם כבר ראית שבידך כח וגבורה ובידך לכבוש התאוות תחתיך שלא תעבור עליהם, אף על פי כן אל תאמין בעצמך, כי פן ביום מן הימים אשר לא תתן לב לעמוד בחוזק רב ובכח וגבורה כנגד המלחמה, ותפול לבור שחת, כי הן היצר הרע רשע ערום הוא, ומחפש כל העתים לרעה לומר אולי ילכדנו בפעם זה או בזה. אבל כשהגיע לפרשת דרכים, ואמרו זה תלמיד חכם ויראת חטא, ניצול מכולם, כי בחינת יראת חטא היא אור הנשמה הטהורה, אשר האדם השופע עליו אור הזה, כבר נאמר בו (תהלים צא, י) "לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהליך", כי כל בחינת היצר הרע והחיצונים בטלין ומבוטלין ובדלין ממנו, שאין להם שום אחיזה בו, כי אור בחינה זו בא מעולם הבריאה, אשר שם בחינת חמשים שערי בינה, ששם בחינת החירות והיובל הגדול, שנת החמשים, חירות מיצר רע ומכל כת דיליה...
וזה נקרא פרשת דרכים, כי מפריש ומבדיל לגמרי דרך הרע מדרך הטוב, ורגליו לא תצעדנה על דרך הרע כלל בשום אופן, כי על זה נאמר (שמואל א ב, ט) "רגלי חסידיו ישמור", ואומר (משלי יב, כא) "לא יאונה לצדיק" וגו', וכבר הוא בטוח שלא יכשל לעולם. ונראה כי סמכו בשם זה לקרותן פרשת דרכים, על שם סוף הכתוב הנזכר, שסיים "ודרך חיים תוכחת מוסר", כי אור בחינה זו נקראת "דרך חיים", כמו שכתבנו בחיבורנו סידורו של שבת (חלק ב דרוש ג מאמר א). ולדברינו אלה נקרא דרך חיים, כי היא הדרך הכבושה להלוך בה לחיים הנצחיים, והיא בעצמה היא תוכחת מוסר לאדם, שמייסרתו תמיד לילך בדרך ה' ושלא לפנות ימין ושמאל, ואין בה אלא דרך אחד, דרך חיים, כי כבר הוא בפרשת דרכים, שהפריש הדרכים ונטה לו לדרך הכבושה הטוב ועומד בארץ החיים. ועל כן קראוהו חז"ל יראת חטא, פירוש שהחטא ירא מלקרב אליו להכשילו, כי אור הנשמה שבו שורף ומכלה את כל החיצונים והקליפות עד שייראו מגשת אליו, ועל זה אמר הכתוב (שם כ, כז) "נר ה' נשמת אדם", שהנשמה בוער בקרבו כמו נר ושורף כל התאוות רעות וכל המחשבות רעות עד שלא יחשוב ולא יתאוה כי אם לדרכי ה' ועבודתו ויש לו נחת רוח מעבודתו, ואינו בבחינת "אוי לי מיצרי", כי כבר התאוה כפויה אצלו, ועיקר תאותו הוא שבוער בקרבו נר ה' לעבודתו יתברך...
והנה השגת בחינה זו במה שישיג אותה האדם בנפשו, שיאיר בו חלק הנשמה הלז היא גם כן ע"י התורה הקדושה וכמו קניות חלק הנפש שהוא ע"י עשיות המצוה כאשר נתבאר למעלה, הרי המצוות הם מצוות התורה, ואך לפי שהם בעשיה גופניות וגשמיות, קונים בזה חלק הנפש, וכן גם כן בקניית חלק הנשמה היא גם כן ע"י התורה והוא שכאשר יזכה האדם להשיג את נשמת התורה, להבין אותה ברוחניותה להפשיט אותה מגשמיותה ולבושיה... הזוכה לכתרה של תורה זוכה לראות ולהביט בנפלאותיה ודרך החיים והאור הגנוז בה.
21
24-21
[כ] ולזה אמרו... כיון שהגיע לפרשת דרכים ניצל בכולם. מאי פרשת דרכים, אמר ר"ח זה ת"ח ויום המיתה. דכיון שהוא ת"ח, התורה מוציאה את נפשו מטיט החומר, ועי"כ תשוב הרוח "אל האלהים אשר נתנה" וכמו שנתנה, והעפר ישוב "על הארץ כשהיה", וזה הוא פרשת דרכים - כל איש מאישיו פונה לדרכו, לא יפגשו זה בזה, ואז הוא מוצל מכל וכל.
24
והר"י ן' שושן ז"ל כתב: יש לתמוה הרבה על המפרשים, שהרי אמרו ז"ל: עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה, ובפירוש אמרו (ר"ה טז ע"ב): זכו נכתבין לחיים, ומפרש בגמרא מי הוא צדיק גמור ומי הוא רשע גמור, והוא מבואר כי הצדיק גמור באו חובותיו כנגד זכיותיו, ובנותר מן זכיותיו יחיה, והפך ברשע גמור. ומה שהוקשה להם כי אין לשלול מן העצם דבר שלא יצוייר, אמרו ז"ל בהרבה מקומות: בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם. והטעם בשוחד ובכיוצא בה להטיל אימה, כי לא נוכל לפייסו בשוחד. וטוב לנו לסבול זה הטעם מלסתור הדעות המפורסמות, והלא השב בתשובה בשכר התשובה שהיא גדולה נתכפרו לו כל עונותיו, וכתיב (משלי טז) "בחסד ואמת יכופר עון", ע"כ.
24-25
ומה שכתוב "אל תתחבר לרשע" ואמר באבות דר' נתן (פ"ט): אפילו לדברי תורה, יש לומר זהו ביחיד המתחבר, דיוכל ללמוד ממעשיו, ולא בציבור והוא יחיד, דוגמת סמני הקטורת שיש י' לבד החלבנה. וגם יש לומר שם דוקא לדברי תורה, ד"לרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי", ולא לדבר מצוה, דגם פושעי ישראל מלאים מצוות כרמון. ואף על פי שאמרו עבירה מכבה מצוה ואין מכבה תורה, וגם באחר שעליו אמרו בחגיגה קרא ד"לרשע אמר" וגו' אפילו הכי אמרו שם דדומה לאגוז דאין תורתו נמאסת, מכל מקום לענין האגודה שיועיל להעלות ריח טוב, יש לומר עיקרו בהתחברות למעשה מצוה.
וז"ש "אני ישנ"ה", רומז לשס"ה גידין, כי האברים והגידים הם התפשטות החיות שבאדם. וכן ברוחניות, המצוות מול האברים והגידים. וע"י ביטול המצות "אני ישנה", שנסתמין הגידין והמשכת הדם מהלב דרך הגידים. אבל התורה שהיא חקוקה בלב, לעולם ער, בכח "קול דודי דופק", שהוא התורה והקול ששמענו בהר סיני.
בעל מהר"א חכהן ז"ל כתב שאף שאמרו שעבירה מכבה מצוה, אבל מצות צדקה אינה מכבה, והטעם הוא, כי כל המצוות שאדם עושה לעצמו הן, כי "אם צדקת מה תתן לו", לא כן מצוות צדקה, אצלה נאמר "מלוה ד' חונן דל", נמצא נוגעת מצוה זו להקב"ה. לכן אין אפשרות בשום עבירה לכבותה. וזה שאמר דוד המלך ע"ה "וצדקתו עומדת לעד".
והנה ההבל הוא כח של הדיבור, כי על ידו יוצא הדיבור מכח אל הפועל, ע"י שמקיש בקולו בכלי הקול, ונמצא שהדיבור בהבל בכח, לא בפועל. ותינוקות של בית רבן בכוחן יש לעלות למדרגה גדולה מאד, כי הבחירה חפשית, א"כ תורתם היא הכנה למעלה היותר גדולה שאפשר. ע"כ פועלת הזכות בעולם לפי המעלה היותר גדולה, אע"פ שאח"כ לא יוציאו הכנתם אל הפועל, מ"מ הקדושה שבכח ג"כ רבה היא לפעול ישועות לקיים העולם. ע"כ אמרו שהקיום הוא בהבל, להורות על הסגולה של הכח שאינו בפועל, שבקדושה פועל הוא. אלא שכש"אמר ליה רב פפא לאביי, דידי ודידך מאי, א"ל אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא". הכוונה כי "עבירה מכבה מצוה", ונהי ד"אין עבירה מכבה תורה", מ"מ הני מילי תורה שכבר יצאה לפועל, אבל דבר שהוא בכח, די לו שיהיה כמו מצוה בפועל. ע"כ אע"פ שגם בגדול מוכן הוא להיות מתנהג במעלות גדולות, שהבחירה בו ג"כ חפשית, אבל החטא מכבה אותה הזכות.
24-30
24-37
25
25-29
26
ולכך הוא ראוי לקבל החמדה גנוזה שהיא המגדרת את האדם ומנהיגתו לבוא לידי כך.... וכמו שאמרו דתורה ומצוות אצולי מצלי מן הלסטים והמזיקים, רצה לומר, כח הנוטה אל החומריי, שהם חמדות עולם הזה, שחמדה גנוזה של ה' יתברך היא היפך מהם, שהיא חמדה של אמת ומצלת מחמדת השקר.
26-27
26-28
26-28
26-28
26-32
27-28
ומטעם זה י"ל שבשעת העסק בתורה, כיון שהיא מגנא ומצלי בעידנא דעסיק בה, יאתה להתלבש בשמחה שלמה, אם לא מי שמרגיש בעצמו שאינו ראוי עדיין לכך בתורת הוראת שעה, והעד תשעה באב ואבלות, שאין מותרים כי אם בדברים הרעים [עיין שו"ע או"ח סי' תקנד סע' א], הרי הכרח להתלבש בעוצב גם בעת התורה, משום שיש זמן שכ"כ כוחות הרע מושלים עד שאפילו בעת העסק בתורה ג"כ אינם מתגרשים מהלב, ע"כ צריך להכין להם המלבוש הראוי להם לבל יתהדרו ללא צדק, והנפש האלקית תגל בד' תמיד.
27-28
בתבלין התורה ליצר הרע, יש עוד בחינה רוחנית (שהשכל וחושי האדם נלאו להכיר סיבתה). הוא מאמר חז"ל: "תורה בעדנא דעסיק בה מצלא כו'". ואין חילוק באיזה דבר תורה שיהיה עסקו, תצילנו מחטא. אם יעסוק בענין שור שנגח את הפרה וכיוצא, תצילנו גם מלשון הרע וכיוצא, הגם כי אינם שייכים זה לזה, רק רוחניות התורה תשמרנו. והנה אם נשקיף בעין חודרת, נראה כי תחבולותנו למרכז רפואת היצר הרע המה רק בבחינה הגשמית, הוא התבוננות היראה ולימוד ההלכות כנזכר למעלה. כי הרפואה השניה, היא בחינה הרוחנית, באה ממילא. ועל כן תיקרא רפואה מקרית, כי מצות לימוד התורה היא מצות עשה בפני עצמה, תלויה בגדרה המבואר בהלכות תלמוד תורה, איך להתנהג בה נגד עניני העולם. אין נפקא מינה בהנהגתה איך יצרו של אדם מתגבר עליו, אם מעט ואם הרבה. והאדם צריך ללמוד תמיד, לקיים מצות תלמוד כראוי, גם אם אין יצרו מתגבר עליו. ואין בידו ללמוד יותר מחיובו. וכשיקיים מצות תלמוד תורה כראוי, ממילא נמשך רפואתה הרוחנית ליצרו, על איזה אופן שהוא.
28-29
28-38
31-32
33-34
34
34-37
ולרב נחמן פרשת דרכים זה תלמיד חכם ויראת חטא, כי אף שיש בו חכמה ומצוות, צריך שיהיה זה עם ה' יתברך, וזהו נקרא פרשת דרכים, והוא הדרך המיוחד שהוא נוכח ה' וזהו יראת שמים שהוא עם ה' יתברך לגמרי מבלי נטיה ממנו, לכך נקרא פרשת דרכים יראת שמים.
ולמר זוטרא פרשת דרכים דמסיק שמעתתא אליבא דהלכתא, שהוא הדרך אשר הוא נוכח ה', כי ההלכה היא דרך הישר ודרך האמת, אבל אם אינו מסיק שמעתתא אליבא דהלכתא, אף על גב שגם הוא תורה, אין זה מדרגה אחרונה המיוחדת, רק כאשר מסיק שמעתתא אליבא דהלכתא.
ולפי דברי הכל נקרא פרשת דרכים המדרגה שהיא נוכח ה' מבלי נטיה ימין ושמאל. והתבאר בזה איך התורה היא המורה הדרך להביא את האדם לחיי עולם הבא, כי התורה היא המצרף את האדם להוציאו מן הטבע ומורה לו דרך הנבדל שהוא נוכח ה' להתדבק בו יתברך. ובפרט מי ששונה הלכות, הם הפסקים והדינים שהם הלכה, כי מעלת התורה היא היושר באמת, וההלכה היא הדרך הישר בתורה, ולכך היא מוליכה את האדם בדרך היושר נכחו להתדבק בו יתברך, לא שאר חכמות.
34-37
35
35-37
ואז נקרא הגיע לפרשת דרכים בסוטה, שגם אחר המצוות והתורה שניצול מנזקים גופנים וגם מנזקים רוחניים דעבירות, מכל מקום אינו יודע באיזה דרך מהלך, אם יוכל להגיע למחוז חפצו, שהוא המקום שנלקח משם מעצמות ה' יתברך להיות פורח לשם, כי הנסתרות הלוא המה נסתרות אף מאדם עצמו כנ"ל, ואין מבוררים עד שמגיע לפרשת דרכים.
וחד אמר יום המיתה, פירוש, דמי שרוצה בכל מיני השתדלות דמחשבה דיבור ומעשה שבכוחו [דזה נקרא תלמיד חכם - יעוין שם בתוס' דסתם תלמיד חכם וכו' עיין שם] להגיע למחוז חפצו, אי אפשר שהקב"ה לא יסייעהו לבוא לפרשת דרכים, וביום המיתה בטוח שודאי הגיע, דאי לאו הכי לא היה הקב"ה מסלקו מן העולם עדיין. וחד אמר וירא חטא, פירוש דחילו שמלב, דשם יש השגה והרגשה לאדם יותר, ובמוח כמו שכתבתי לעיל כמה פעמים, ומוחא וליבא הן תרין רעין דלא מתפרשין, כאשר היראה שבלב בשלמות גם הגדפא השני ודאי בשלימות.
וחד אמר דסלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא, פירוש כענין התוקף של רבי יהושע שאמר אין משגיחין בבת קול (בבא מציעא נט ע"ב), שידע שחכמתו נמשכת ממקום הנקרא למעלה מן השמים, כי יש כמה מחשבות כמו שמובא בתיקונים (סוף תיקון יט) דגם במדרגה התחתונה יש מחשבה, כידוע דמחשבה דיבור ומעשה הגם שהם בכלל נפש רוח ונשמה, מכל מקום הם כולם בנפש [שהמלכות נקרא מעשה ונקרא דיבור כידוע וגם מחשבה כנ"ל] גם כן, ויש מחשבה עילאה שבחכמה ויש גם כן לעילא לעילא מחשבה, פירוש בשורש הנעלם, והמחשבה התחתונה היא כח המחשב ומהרהר תמיד שאינו פוסק גם בחלום שישנו בעמי הארץ וגם בבהמות כידוע, וכאשר משעבדה לה' יתברך שלא יחשוב רק מה שהוא רצון ה' יתברך אז היא נקרא שכינתא תתאה, וכל מחשבותיו הם רק כטעם אחורי מחשבה העליונה כמו שכתבתי לעיל. ומצד הזה הוא למטה ממדרגת שמים כנ"ל. אבל כשמשעבד גם חכמתו לה' יתברך, פירוש שכל התחכמותו והמציאות מחשבות הוא רק לה' יתברך, כי המחשבה התחתונה היא מעצמה שאינו פנוי רגע אחת בלא מחשבה, והחכמה היא שמתחכם וממציא מחשבה שלכך נקרא יש מאין [וכטעם אבא יסד ברתא שאחר כך כל המחשבה התחתונה הולכת על הולדה זה שבמוח], וזהו תלוי באהבתו, בדבר שהוא אוהב בה מתחכם וממציא מחשבות, וכשמשעבד גם זה לה' יתברך אז גם המוח מבורר שהוא הגדפא השנית. אך דבר זה אי אפשר לאדם להכיר כלל מרוב העלמו ודיבוקו באין ממש וכנזכר לעיל, והיינו כי מי יודע איזה מחשבה דלגרמיה טמונה בהתחכמות זו הגם שהיא בתורה ומצוות, כי על מחשבה דיבור ומעשה הנגלים, כשאדם בא להגדיר עצמו, הוא מצד איזה טעם ורוח טהרה נתעורר בו, והראשון הוא מצד היראת חטא שבלב, וגם על זה יוכל עדיין לעמוד מאין נולד לו יראת חטא זה, אם הוא רק ירא מה' או נתכוין לגרמיה [שזה נקרא שלא לשמה ולא פרחא לעילא]. כי הלב נמשך מן המוח והוא עדיין בגדר הישות וידע מצד איזה אהבה וחשק והתחכמות נמשך לו יראה זו, אבל כשירצה לעמוד על בירורה של ההתחכמות, אם היא רק לה', זה אי אפשר ביד האדם שהרי לידתה היא מאין, רצה לומר מן השורש הנעלם שנופל במוחו מחשבה ואהבה זו, וכידוע דאין טעם לאהבה ומחשבה, שזה אוהב להתחכם וללמוד כך ואוהב אדם זה ואוהב דבר זה וכיוצא, והמקום שלא יוכל לעמוד מאין נולד לו, זה נקרא מחשבה שבמוח, כי על כל פנים ידע רצון זה נולד לו מפני זה וזה מפני זה, ועד שמגיע לראשית הגלוי שהיא החכמה עליונה שבמוחו מאין נולדה, אם היא מצד קדושה ורצון ה' יתברך אם לאו, זה אי אפשר להתברר לאדם עצמו כלל.
ולכך הראשון תפס הבירור דפרשת דרכים מצד התורה ומצוות הנגלות עצמם, כי סבור שגם הלב אי אפשר לברר להיותו מן הנסתרות וכנ"ל, וכטעם עקוב הלב מכל, רק בירורו יום המיתה, שראה שהתחזק בנגלות כל ימיו ולא עבר, מסתמא גם הנסתרות מבוררין, כי עיקר החשש דנסתרות לפי שהם מולידים בהכרח שינוי גם בנגלות וכמו שכתבתי לעיל כמה פעמים, ומאחר שלא הולידו השתנות בכל מדת ימיו [שהוא השיעור המוגבל לכח התפשטות חיות האדם זה וכדאיתא בזוהר (ויחי רכ"ד.) דהם הלבושין ראשונים שהיה לאדם, פירוש שגם שלא היה מיתה, מכל מקום מדת ימיו היו מלבוש להתפשטות חיותו, ואחר כך היה נשאר חיות זה לנצח, וכטעם מי שלא נבנה בית המקדש בימיו (ירושלמי ריש יומא פרק א הלכה א) וכל מי שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו (ברכות לג.) ואין כאן מקומו] הם מעידים על הנסתרות, והשני אמר הבירור מן הלב [והוא רב נחמן בר יצחק ולטעמיה אזיל בשילהי סוטה (מט ע"ב) דאמר לא תיתני ירא חטא דאיכא אנא שהוא היה יודע בעצמו שיוכל להיות מבורר בזה], והשלישי אמר הבירור מן המוח, ואף על פי שזה אי אפשר יש סימן לזה, דסלקא ליה וכו', פירוש הלכה הוא רק במעשה, לשון הילוך, "זה הדרך ילכו בה", שכל התחכמותו בענין איך להגיע לאמיתות ידיעת מציאות ה' יתברך בכל מיני ברואי מעלה ומטה והתיחדותו בהם, שזה כללות כל ההתחכמות וכל התורה שבכתב ושבעל פה, כאשר יוצא הדבר לפועל במעשה הנמשכת מצד התחכמות, זה מעשה רצויה לה' יתברך.
35-37
38-41
וזה השוטה שמכר תעניתו אכלה כלבא לשירותיה מה שכר יש לו לפני השם ית' וכבר נטל דמים זה לא ליי' ישב בתענית אלא סגף עצמו ונפשו באותן הדמים והוא קרוב לקבל פורענות מלקבל שכר כי עשה שם שמים פלסתר וכקרדום לאכול בה לחם...
ודאי מי שנותן שכר למלמד ללמד מה שהן צריכין ומלמדין יש לו שכר גדול בכך והמלמד עצמו פעמים יש לו שכר פעמים אין לו שכר וכן מי שמאכיל עני או חכם לברכו יש לו שכר על כך ויש לו הנאה בכך כברכת אותו עני או אותו חכם וכן המסעד מקיימי מצות כדי שיוכלו לקיים יש לו שכר על כך ולהם וביותר מי שעוזר עסוקין בתורה ובמצות להפנות לבותם לעסוק בה יש לו שכר והשכר שיש לו על פעלתו הוא. ומי שמשיא עצמו לקנות שכר חבירו בדמים או במתנה לבוז הוא ולעג וכל הון יקר וחמודות אין אדם קונה בו שכר חבירו וכן כתוב אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו ואמרו חכמים מאי בוז יבוזו לו אמר עולא לא כשמעון אחי עזריה ולא כיוחנן דבי נשיאה אלא כהלל ושבנא דכי אתא רב דימי אמר הלל ושבנא אחי הוו מר עבד פרקמטי' ומר עסק בתורה אמר ליה פלוג דאיפלוג יצאת בת קול ואמרה אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז ובוזו לו.
41
הערת ר' שלמה אהרן ורטהיימר, דף כט ע"א: זכות הלימוד של העני שלומד בגלל הצדקה שנתן לו המת בחייו, תגן עליו. העיקר הוא זכות המצוה, וכלפי שמיא גליא, ואינו תלוי בזה שהעני יאמר שהוא לומד לזכות המת. לא מצאנו שזבולון ויששכר עשו תנאי מראש, אלא זבולון עשה לשם שמים, כדי שיששכר יהיה פנוי לעבודת ה'. (כט ע"ב) חלק יששכר לא נגרע בכלל עי"ז. ה' יכול לשלם לכל אחד שכר שלם. עני שלומד בזכות צדקה שנותנים לו, יקבל אותו שכר שעשיר מקבל על לימודו. המחזיק ת"ח לשם שמים ולא לשם קבלת שכר, עדיף על מי שמחזיק כדי לקבל שכר בעוה"ב, שגם הוא נחשב "ע"מ לקבל פרס". וזה הטעם שהתורה לא הזכירה את השכר בעוה"ב [כדי שלא יתכוונו לקיים מצוות בשביל השכר].]
ירושלים ת"ד 34300
בטל' 026521259
פקס 026537516
ספריה וירטואלית |
הלכות פסח |
הלכות חנוכה |
מפתח לרמב"ם |
נושאי הבירורים |
פרשת השבוע
דף יומי |
מצגות |
מפתח לאגדות |
מאגרי מידע |
תקוני טעויות דפוס |
צרו קשר
HOME |
ABOUT HALACHA BRURA |
השיטה |
EXAMPLE |
PUBLICATIONS |
DONATIONS |
ENDORSEMENTS (HASKAMOT) |
WEEKLY PARSHA |
CONTACT US