כא ע"ב

כאילו לימדה תיפלות וכו' נכנסה עמו ערמומית

אין האשה מצווה על עמלה של תורה; והואיל ואין התורה נקנית אלא למי שלומדה בעמל רב ויגיעה עצומה ועיון מעמיק ומסירת הנפש לבקשת אמיתה של תורה [רמב"ם, הל' תלמוד תורה פ"ג הי"ב], על כן ציוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו, בעיקר תורה שבעל פה [רמב"ם, הל' תלמוד תורה פ"א הי"ג], לימוד עיוני של "עומק תלמוד וטעמי המצוות וסודי התורה" [ס' חסידים, סי' שיג], מפני שאין האב יודע מה בלב בתו, ושמא גם היא מכלל אלה שאין דעתן מכוונת להתלמד, אלא מוציאות דברי תורה לדברי הבאי [פרישה, יו"ד, רמו, אות טו], ועליהן אמרו חכמים: כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תיפלות, שהבת הזאת מסגלת לעצמה אגב לימודה השטחי דרכי ערמה והערמה [רש"י כאן], או תראה בדברי תורה סתם משלים [רמב"ם, פירוש המשנה]. אבל אילו היתה האשה מצווה על עמלה של תורה, והיה לימודה עיוני כל צרכו, לא היה מקום לחוש שמא אין דעתה כלל מכוונת להתלמד ולגלות פנים בתורה שלא כהלכה, כמו שאין חוששין כך לגבי האיש המצווה על עמלה של תורה.
ומה שציוו חכמים, כנ"ל, הוא "רק דין על האב, אבל האשה עצמה מקיימת מצות תלמוד תורה, ומותרת היא ללמוד, שהיא יודעת בעצמה שלומדת להתלמד ולא תוציא את דברי תורה לדברי הבאי" [אבי עזרי, על הרמב"ם שם]. שהרי מפורש הוא שמקבלת שכר על לימוד תורה כאינו מצווה. ועצם העובדה שהיא לומדת לעצמה מוכיח שאינה מכלל אלה שאין דעתן להתלמד [פרישה, שם].
וגם דין האב על הבת, "אולי נאמר, כשהאב מלמדה בקטנותה, שגם במעלליה תתנכר אם זך ואם ישר פעלה - אמנם הנשים אשר נדב לבן אותנה לקרבה אל המלאכה מלאכת ה' מצד בחירתן בטוב במה שהוא טוב, הן הנה תעלינה בהר ה' תשכונה במקום קדשו, כי נשי מופת הנה. ועל חכמי דורן לאדרן להדרן לסדרן לחזק ידיהן" [תורה תמימה, דברים יא, אות מח, בשם מעין גנים].
והלכה למעשה בדורנו הורה זקן הוא בעל "חפץ חיים", כאשר עלתה על הפרק התכנית ליסוד בתי ספר לחנוך תורני לבנות, וזו לשונו: "כאשר שמעתי שהתנדבו אנשים יראים וחרדים לדבר ה' ליסד בעירם בי"ס בית יעקב ללמוד בו תורה ויר"ש מדות ודרך ארץ זו תורה, לילדות אחינו בני ישראל, אמרתי לפעלם הטוב יישר ד' חילם ומעשה ידיהם יכונן, כי ענין גדול ונחוץ הוא בימינו אלה, אשר זרם הכפירה רחמנא ליצלן שורר בכל תקפו, והחפשים מכל המינים אורבים וצודים לנפשות אחינו בני ישראל. וכל מי שנגעה יראת ד' בלבבו המצוה ליתן את בתו ללמוד בבי"ס זה, וכל החששות והפקפוקים מאיסור ללמד את בתו תורה, אין שום בית מיחוש לזה בימינו אלה, ואין כאן המקום לבאר באריכות" [בית יעקב, אלול תשכ"ג].

(רבי אלימלך בר שאול, מצוה ולב ח"ב, עמ' 141-143)

כאילו לימדה תיפלות וכו' כיון שנכנסה חכמה באדם נכנסה עמו ערמומית
4-6

והמלמדה תורה כמלמדה תיפלות, כי כשנכנס דברי תורה נכנס ערמומיות בלב כמו שאמרו ז"ל על פסוק "אני חכמה שכנתי ערמה". ועל כן אמרו (בבא בתרא פט ע"ב): "ופושעים יכשלו בם" - דברי תורה, וכמו שאמרו (שבת פח ע"ב): למשמאילים בה סמא דמותא.

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, אות טז דף צא ע"ב-ע"ד)

מ"ט דר"א דכתיב אני חכמה שכנתי ערמה כיון שנכנסה חכמה באדם נכנסה עמו ערמומית
4-6

בעל לשמוע בלמודים מתרץ קושית המהרש"א ז"ל דאם כן באיש נמי, כי באמת השגת התורה היא למעלה משכל האדם, אולם כאשר יעמול בה האדם לשם מצוה באה לו סיעתא מן שמיא להשיגה, על דרך שנאמר "טוב טעם ודעת למדני כי במצוותיך האמנתי". לכן אנשים שעושים מצוה בלימודם, יש להם סיעתא מן שמיא, אבל הנשים דאינן עושות מצוה בלימוד, אין להן סיעתא מן שמיא להשיגה. וזה שדרש "אני חכמה" כלומר כשהחכמה מתיחסת שאני חכם, נכנסה בו ערמומית מאחר שאין לו סיעתא מן שמיא.
בעל התורה והעולם בשם הגדול ממינסק ז"ל כתב שעל מאמר זה סמכו רבנים הרבה והתנגדו לחינוך הבנות בתורה, אבל באמת טעו בזה, כי זה פשיטא לפי מאמרי חז"ל שגויה הבאה להתגייר אנו מצווים ללמדה תורה ומצוות, ממילא איפוא הבנות שבדורנו שהרבה מהן באות מבתים שאין בהם ריח תורה, מדוע לא תהא כהנת כפונדקית? לכן בדור הזה שבנותינו לומדות כל חכמות שבעולם, בוודאי שאנו חייבים ללמדן תורה, לשומרן בזה מהפקרות וקלות דעת. ומביא שבקונטרס "התמים" מצא בשם המהר"ש מלובאוויץ ז"ל, שאמר שהאור החיים הקדוש ז"ל לימד את בנותיו פירושו על התורה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

כיון שנכנסה חכמה באדם נכנסה עמו ערמומית
6-5

...שענין גלות מצרים הוא לברר שורש זה, שנפש הישראלי מבטן משונה מן העכו"ם, זה בשר קודש וזה בשר חמורים. ואילו היו מיוחסים אחר לבן לא היה כן כי היה נקלט גם כן שורש רע. אבל באמת לא נקלט בהם שורש רע דלבן כלל. וע"י זה הוא בירור התורה ע"י גלות, שהתורה הוא ערמה דקדושה היפך ערמת לבן דטומאה, וכמו שאמרו ז"ל: נכנסה תורה נכנסה ערמומיא. וכמו שנאמר "אני חכמה שכנתי ערמה". רק בחכמה אתברירו, והתורה מפרידתם זה מזה, דזה טמא וזה טהור.

(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, פרשת כי תבוא אות א בסופו דף לט ע"ד)

כפי יתרון הדעת והחכמה שבאדם, כך מתגברים לעומתן הדמיונות במוחו ולבו, כענין (קהלת א, יח) "יוסיף דעת [יוסיף מכאוב]" וגו'. וכן עץ הדעת טוב ורע, ע"י שנכנס בו דעת טוב, נכנס גם כן ההיפך, וכמו שאמרו: נכנסה חכמה נכנסה ערמומיות, שנאמר "אני וגו' ערמה". ואמרו (סנהדרין ע ע"ב): אין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שטועם דגן, ונמצא אז נכנס בו דעת וחכמה, ואז מרחיקין מצואתו (סוכה מב ע"ב), ומפורש בירושלמי ברכות (פרק ג הלכה ה) הטעם, שמחשבותיו רעות.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות ריט)

יש ענינים מעוררים אהבה לה' יתברך, בהזכיר לעצמו רב טובו שהוא טוב ומטיב לרעים ולטובים, וביחוד רב טובו לבית ישראל אשר גמלם כרחמיו וכרוב חסדיו, ובמקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו, זה מעורר אהבה. ויש ענינים מעוררים יראה, בהזכיר לעצמו מלאכי מעלה עם כל גדלם ותפארתם ורב כחם עונים באימה ואומרים ביראה וחיות הנושאות את הכסא מתעלפות מפחד רם יושב על הכסא, ונהר די נור נגיד ונפיק מן קדמוהי הוא מזיעת פחד חיות הקודש, זה מעורר יראה. וכן יש ענינים מפקחים השכל ומלמדים את האדם חכמה ובינה. אבל שילמוד אדם תורה דיני שור ובור שאינו מדבר לא מיראה ולא מאהבה ולא בחכמה אלקית, ומ"מ יתעוררו בקרבו רגשי יראה ואהבה וחכמה ותבונה, כמאמר הכתוב "אני חכמה שכנתי ערמה", ואמרו ז"ל: כיון שנכנסה חכמה באדם נכנסה בו ערמומיות של כל דבר, ולבבו מתלהב לאביו שבשמים, זוהי רבותא גדולה, ונלאו חכמי לב ליתן סיבה מורגשת לזה. מה גם שנמצא לפעמים אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים, ואולי ח"ו להיפוך... אבל הסיבה לזה, היות התורה נתלבשה בענינים דהאי עלמא, ועצם התורה היא אלקית, והיא כדמיון הנשמה בגוף האדם, שהגוף אינו נקרא אדם בהחלט אלא בשר האדם, כן התורה יש גוף התורה ויש נשמת התורה. ועל כן, איש הלומד תורה, אם לומד ברגש פנימי שבו באהבה וחיבה לאלקות שבתורה, לעומתו זוכה לפנימיות שבתורה, ואם אינו לומד אלא בחיצוניותו, אין לו בתורה אלא גוף התורה ולא האלקות שבה... ולפי"ז מובן שהאיש הזוכה לפנימיות שבתורה שהיא אלקות, היא מעוררתו לאהבה וליראה ולחכמה ולבינה, אבל אם אין לו אלא חיצוניות התורה, אין לו אלא חכמה לבד כשאר חכמות, ויכול להיות עם זה נוטה לתאוות רעות.

(שם משמואל, פרשת תרומה, שנת תרע"ד)

[אדם עלול להימנע בגלל זה מלימוד תורה, במחשבה שהוא חושש שזה יביא אותו לחטוא בגלל הערמומיות. ועל זה אומר הפסוק (תהלים פרק לד פסוק יג-יד) "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב" - מי שרוצה חיים של טוב ועושר וכבוד, יגיע לזה ע"י לימוד תורה לשמה (שבת סג ע"א), ולשם כך "ושפתיך מדבר מרמה" - הישמר מלדבר מרמה, כך שלא תחטוא בגלל הערמומיות.]

(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' יד) לטקסט

[רמב"ן כתב שיש הבדל בין "מרמה" שהיא מרמה לדבר עבירה, לבין "ערמה" שהיא לדבר מצוה, כמו שנאמר "ערום ראה רעה ונסתר" (משלי כב, ג). ולכן כאן נקטו "ערמומית". ושלא כיפת תואר על "בא אחיך במרמה", שאנקלוס מתרגם "בחוכמתא", שהסביר שחכמה נקראת "מרמה".]

(רבי אליעזר זלמן גרייבסקי, גינת אגוז, עמ' 23) לטקסט

אני חכמה שכנתי ערמה כיון שנכנסה חכמה באדם נכנסה עמו ערמומית וכו' אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמעמיד עצמו ערום עליהן שנאמר אני חכמה שכנתי ערמה
5-11

וזה מפני כי קניית השכל גורם שיקנה האדם כח שכל היולאני שהוא ערמה. וזה שאמר שכנתי ערמה, כי משכן השכל העיוני עם האדם הוא ע"י שכל הגופני שהוא ערמה.
וכן מה שאמר אין התורה מתקיים אלא במי שמשים עצמו כמו שאינו יודע, דבר זה הוא ענין מופלג, כי כאשר יש לנושא צורה, אינו מקבל צורה אחרת, ולפיכך כאשר אינו עושה עצמו כמי שאינו יודע, רק הוא עושה עצמו יודע, הרי יש לו צורה, וכאשר יש לו צורה הוא השכל, שהוא כנושא, אין מקבל צורה אחרת הוא התורה. אבל כאשר אין לו צורה, אז מקבל הנושא את התורה והיא צורה אליו. וזה שאמר אין דברי תורה מתקיימים וכו', שר"ל שכל דבר מקוים ע"י הנושא, וכאשר אין נושא, אין לו קיום כלל, והנושא הזה צריך שיהיה ערום בלא צורה.
ודע כי החכמה, בפרט התורה, הוא נבדל לגמרי מבלי שהוא מתערבת עם הנושא. וזה באמת פירוש דבר זה. ולפיכך צריך שיהיה מקבל פשוט עד שהוא ראוי לקבל חכמה עליונה, ואם אינו מקבל פשוט, אינו מקבל התורה הנבדלת, כי צריך שיהיה נושא פשוט לגמרי. ורמז במה שכתיב "אני חכמה שכנתי ערמה", החכמה שהוא שכונה בנושא, צריך שיהיה הנושא שלה ערום מהכל, ואז הוא מקבל פשוט ואז מקבל התורה.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

כיון שנכנסה חכמה באדם נכנסה עמו ערמומית וכו' היכי דמי רשע ערום וכו'
5-20

"לתת לפתאים ערמה, לנער דעת ומזימה" (משלי א, ד). פתי הוא כמו תם שאינו יודע לרמות, ופיו ולבו שוין ואין בו עצות וישובים, וכמו שנאמר (שם יד, טו) "פתי יאמין לכל דבר". רק תם הוא הטוב שבפתיות, שצריך ממנו לעבודת ה' לפרקים. ועיין בשמות רבה (ג, א) נדרש "פתי יאמין לכל דבר" על משה רבינו ע"ה. רק אז היה טוב, והוא הכנה לדברי תורה, וכמו שאמרו שם שקורין לנער פתיא, שבנערות והתחלה טוב התמימות, כמו שאמרו: נעשה והדר נשמע, אנן דסגיין בתמימותא - עיין שם בפרק רבי עקיבא (שבת פח.). ואחר כך כשנכנס דברי תורה באדם נכנסה עמו ערמומית, שהוא היפך התמימות.
וכן יעקב אבינו ע"ה איש תם, מקודם שהיה עדיין במדרגת יעקב, כדאיתא בבבא מציעא (לג ע"ב) על פסוק "ולבית יעקב חטאתם" (ישעיהו נח, א), דאין רוצה לומר תלמיד חכם. ואחר כך כשלמד בבית המדרש של שם ועבר, כדאיתא פרק קמא דמגילה (יז.), והגיע למדרגת תלמיד חכם, היה אחיו של לבן ברמאות. ולבן הוא מקור הרמאות, רק שאצלו הוא הפסולת, והטוב שבו, שהוא הדברי תורה, קלטן רחל ולאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל... והוא הנקרא ערמה ולא רמאות, וכמו שאמר ר' יוחנן בן זכאי (בבא בתרא פט ע"ב) "צדיקים ילכו" וגו', רצה לומר "בם" בהדברי תורה, אצל זה הוא רמאות ונכשל בו, ואצל זה ערמה וחכמה. [וכן איתא בסוטה (שם): איזהו רשע ערום זה המשיא עצה וכו', שרשע ע"י הערמה. ואיתא בברכות (יז.) ערום ביראה, שהוא ע"י התורה, והיינו כמו שאמרו (אבות ג, יז) אם אין חכמה אין יראה, שיראה של פתיות אינה כלום, רק היוצאה מתוך ערמה וחכמה, ועם כל זה מתיירא, הוא יראת האמת].

(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, משלי פרק א אות ד דף לו ע"ג-ע"ד = פרי צדיק, שמות, ליקוטים בסופו דף קכא ע"ד-קכב ע"א)

אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמעמיד עצמו ערום עליהן שנאמר אני חכמה שכנתי ערמה וכו' במי שמשים עצמו כמי שאינו
9-13

ברש"י: שמעמיד עצמו ערום - שפירש מכל עסקיו ונעשה עליה עני. והקשו המפרשים, הלא סותר מאמר זה את מאמרם (ברכות לה): ראשונים שעשו תורתן קבע ומלאכתן עראי זו וזו נתקיימה, ולא שביטלו ממלאכתם לגמרי? ומפרש בעל ילקוט דוד "שנעשה ערום" היינו מכל תענוגי יצה"ר. וזו כוונת הכתוב "אני חכמה", אשכון רק באדם שהפשיט את עצמו מהיצה"ר ונעשה ערום מהחומר העכור, כאמור "שכנתי ערמה".
בעל עיני יצחק מפרש "במי שמעמיד עצמו ערום", היינו שילמוד בעיון גדול עד שמרוב עיונו ישכח כל עניני ביתו ורכושו כאילו היה איש ערום, ואז יתרשם תלמודו בלבו ויתקיים בידו, כמאמרם: אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה (ברכות סג).
בעל לשמוע בלימודים מפרש כי שלמות החכמה היא כשמשיג שלא הגיע לתכלית שלמותה, ושלמות מעולה מזו היא שמשיג אשר חכמת האדם כאין נחשבת נגד חכמת הבורא יתברך, והיא מכונה בספרי אמת ביטול המציאות. ובמאמרם זה מבארים שתי המדרגות: משים עצמו ערום בלי לבושי החכמה כיאות, ומשים עצמו כמי שאינו היינו "ביטול המציאות".
בעל עין אליהו כתב שמזה ראיה למה שחידש שאף שאמרו ש"אל יבזבז יותר מחומש", זה רק לשאר מצוות, אבל עבור תורה יכול לבזבז יותר, כמו שאמרו "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמעמיד עצמו ערום", וכן אזיל ר"י לשיטתו ומכר כל אשר לו ללמוד תורה (מ"ר אמור ל).

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו

הענוה מחזקת את הזכרון [הערה: עי' חבש פאר דרוש ז. ועי' עירובין נד. תענית ז. סוטה כא.]

(מדות הראיה, ענוה, אות ג)

עי' זהר בשלח נד, א: תנינן, לית עלמא מתקיימא אלא על אינון דעבדי גרמייהו שריים. ועי' ראש השנה יז רע"ב: לשארית נחלתו כו'.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

ויעקב אבינו ע"ה זכה לתורה ע"י שפלותו בעיניו, כמו שאמר "קטונתי מכל" וגו', ונאמר "יעקב כי קטן הוא", דדברי תורה מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, וסימן לגסות הרוח עניות דתורה (קידושין מט ע"ב), ואמרו: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, בראשית, לחנוכה, אות ב)

ובגמרא (סנהדרין מד.) "תחנונים ידבר רש" - זה משה. והיינו דמשה רבינו היה שורש תורה שבכתב, וכתיב "והחכמה מאין תמצא", ודרשו: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו. וזה היה משה רבינו שהיה ענו מכל האדם, ואמר "ונחנו מה".

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, בראשית, לחנוכה, אות יד)

וזה ענין מה שאמרו ל"נ עי"ן אלא תורה, והיינו ע' פנים לתורה, והיא כרועה ורבוצה, שצריך להיות כפוף ורבוץ תחת ה' יתברך, וכמו שנאמר "והחכמה מאין תמצא", ובגמרא דרשו מזה שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו. וכן אמרו (תענית ז.): למה נמשלו דברי תורה למים כו', לשלשה משקין כו', אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה. ועל זה מורה מה שאות ע' כרועה ורבוצה, שמי שמשים עצמו כמי שאינו נעשה מרכבה למדת "אין" שהוא עתיקא (כמו שאמרו זח"ב סד, ב).

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, בראשית, לחנוכה, אות יח)

וזהו שנאמר "נאמן כפוף", שלקנות דברי תורה צריך שיהיה כפוף ועניו, כמו שאמרו (תענית ז.): מה מים כו', אף דברי תורה אינם מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה. וכן: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו. וזהו שאמרו מכאן שניתנה התורה במנוד ראש.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, שמות, לראש חודש שבט, אות ב)

וכתיב "תולה ארץ על בלימה", ודרשו בגמרא מלשון שתיקה: מי שבולם את עצמו בשעת מריבה (כמו שאמר חולין פט.). ולעיל מינה דרשו בשביל משה ואהרן שאמרו "ונחנו מה", והיינו כמו שנאמר "והחכמה מאין תמצא", שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו (כמו שאמרו סוטה כא ע"ב). וזהו שאמרו (חולין שם): בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמיכם לפני נתתי גדולה לאברהם וכו'. והיינו דכל שנתגלה להם יותר אלהותו יתברך, הכירו יותר בשפלות עצמן. ואמרו (שם) דגדול מה שנאמר במשה יותר ממה שנאמר באברהם וכו', שאברהם נתן לו הויה דעפר ואפר, ומשה ואהרן אמרו "ונחנו מה". וזה שמשים עצמו כמי שאינו, ולכן נתגלה להם כל הסודות...
בלימה היינו דחכמה כ"ח מ"ה, כמו שאמרו בתיקוני זוהר (סוף תיקון כב וש"מ), שיש בו הכרה מ"ה, אף דמה ידעת מה אסתכלת מה פשפשת, כמו שאמרו בריש הזוהר הקדוש. ועתיקא בלי מה, שאין בו שום תפיסה אף מ"ה. ומי שמשים עצמו כמי שאינו נעשה מרכבה למדת "אין", שהוא עתיקא סתימאה דכל סתימין, כמו שאמרו בזוהר הקדוש (פרשה זו סד, ב), ויכול לזכות כרגע להתגלות עתיקא ע"י בחינת הדעת.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת בשלח, אות יא)

ועל זה אמרו (גמרא שם) קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף שנאמר לגוזר ים סוף לגזרים וסמוך ליה נותן לחם לכל בשר והקשה במהרש"א הא יש בין הסמיכות כמה עניינים אחרים בקרא. אך הענין כמ"ש דענין קריעת ים סוף היה גם כן למעלה מהשגה כי באמת היה הקטרוג מה נשתנו אלו מאלו (כמו שדרשו שמות רבה פכ"א) אך איתא בזוהר הקדוש (בשלח) מה תצעק אלי. בעתיקא תליא מילתא, היינו שנתבררו אז ישראל שהם קשורים בשורש עליון למעלה מהשגה וזהו ממש ענין המזונות שהוא גם כן למעלה מהשגת אנושי כמו שאמרו (מו"ק שם) רבה ור"ח תרוייהו צדיקי גמורי נינהו מר מצלי וכו' ביה ר"ח וכו' וביה רבה וכו' וזהו ענין קשין מזונותיו של אדם דהוא קושיא דמה נשתנה זה מזה, והוא כקריעת ים סוף שהיה גם כן הקושיא מה נשתנו אלו מאלו רק במזלא תליא שהוא האין שלמעלה מהשגה. ועל זה רמזו גם כן
בגמרא (פסחים שם): כ"ו "כי לעולם חסדו" שבהלל הגדול נגד כ"ו דורות שמבריאת עולם עד מתן תורה שזן אותם בחסדו, מפני שלא היה להם התקשרות בשורש, דעיקר התקשרות הוא ע"י כח התורה, כמו שנאמר "והחכמה מאין תמצא", דאיתא בזוהר הקדוש (ח"ב קכא, א): והחכמה נפקת מאתר דאיקרי קדש הקדשים שהוא בחינת אין בחינת עתיקא קדישא, וכדרך שאמרו: במי שמשים עצמו כאין, ואין דברי תורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, והיינו שהוא בתכלית השפלות בעצמו ויש לו מדת הסתפקות. וע"י זה טל תורה מחייהו, שהוא בחינת טלא דנטף מעתיקא קדישא. וע"י נפשות כאלו נשפע שפע מזון לכל באי עולם, שהם ממשיכים השפע ממקום גבוה בחינת אין מזלא. וזה שאמר: בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב, היינו כח התורה, שכל העולם ניזון בשביל חנינא בני, היינו בשביל מי שמשים עצמו כאין, והכל אצלו מצד חנינא מה' יתברך.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, ויקרא, לחג הפסח, אות ג)

וכשהכניס זה בכל ישראל, היה סבור גם כן שיהיה לעולם כן. וזה שנאמר מקודם "ויכרעו על אפים ארצה" וגו', והיינו שנעשו מרכבה למדת "אין", להיות משים עצמו כמי שאינו (כמו שאמרו סוטה כא ע"ב), ואחר כך "והודות לה' כי טוב", היינו אור כי טוב, "כי לעולם חסדו", שיהיה כן לעולם. אבל באמת לא היה כן לעולמי עד, שלזה יזכו לעתיד רק שהיה לפי שעה. ומשום הכי נקרא ימי שלמה ולא שנות שלמה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת שמיני, אות ה)

איתא במגן אברהם (סי' תצ ס"ק ח) שהביא ילקוט רות: מה ענין רות אצל עצרת שנקראת בזמן מתן תורה, ללמדך שלא ניתנה תורה אלא ע"י יסורין ועוני. ובילקוט מסיים: וכן הוא אומר "חיתך ישבו בה תכין בטובתך לעני אלהים", אמרה תורה לפני הקב"ה: תן חלקי בשבט של עוני, שאם עשירים עוסקים בי יהיו מתגאים וכו'. והוא על פי מה שאמרו (נדרים פא.): הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה וכו', ופירש הר"ן בפירוש ב': שדעתם שפלה עליהם. והוא על פי מה שאמרו: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו, שנאמר והחכמה מאין תמצא. ואמרו (תענית ז.): למה נמשלו דברי תורה למים דכתיב הוי כל צמא לכו למים, מה מים מניחין מקום גבוה וכו' אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה. אך כל האמור מוסב רק על התורה שבעל פה, שזה נמשל למים, כמו שנדרש שם מקודם על תלמיד שאינו הגון: לכו למים, ותלמיד הגון נאמר: לקראת צמא התיו מים. ועל תורה שבעל פה שייך מניחין מקום גבוה. מה שאין כן בתורה שבכתב, על זה אמרו (קידושין סו.): כתובה ומונחת, כל מי שרוצה ללמוד יבא וילמוד.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, במדבר, חג השבועות, אות כב)

ואמר אחר כך "ואצרף כבר סגיך ואסירה כל בדיליך", ואיתא (סנהדרין צח.): אי בטלי יהורי בטלי אמגושי. ופירש רש"י: סיגיך - כמו רב דמתרגמינן סגיא. והוא דסיגיך, היינו סיגים מכסף, והיינו שכל זמן שנמצא באומות החכמות יוונית והמינות, ע"י זה נמצא גם בישראל סיגים, והיינו שמתגאים. אבל התורה הוא להיפך, שנמשלה למים שמניחין מקום גבוה והולכים למקום נמוך כמו שאמרו (תענית ז.), "והחכמה מאין תמצא" - אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו (כמ"ש סוטה כא ע"ב).

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת דברים, אות יד)

ומה שקראו "הלכה למשה מסיני", הוא על דרך שאמרו בתוס' חדשים [על אבות פ"א מ"א], משה קבל תורה מסיני - שמה שזכה שניתנה תורה על ידו הוא "מסיני", מחמת רוב העניוות, שמטעם זה זכה הר סיני שתינתן תורה עליו, כמו שדרשו (מגילה כט.) על הפסוק "למה תרצדון הרים גבנונים" וכו' כולכם בעלי מומים אצל סיני וכו', שמע מינה האי מאן דיהיר בעל מום הוא. ולכן, מפני שהיה משה עניו מכל האדם, זכה להחכמה מאין, ממדת אין סוף, כמו שנאמר "והחכמה מאין תמצא". וכמו שאמר בזוהר הקדוש בשלח על הפסוק "היש ה' בקרבנו אם אין" - בין עתיקא סתימאה וכו' דאיקרי אין. וכן הוא בזוהר הקדוש (שלח קנח, ב) על "היש בה עץ אם אין" וכו'. ובסוטה: במי שמשים עצמו כאינו. והיינו שזה נעשה מרכבה למדת "אין" שהוא עתיקא קדישא, בחינת אין סוף. וזה זכה רק משה רבינו ע"ה שאמר "ונחנו מה", וכמו שאמרו (חולין פט.): גדול מה שנאמר במשה ואהרן ממה שנאמר באברהם, דאילו באברהם כתיב "ואנכי עפר ואפר" שהוא עוד איזה ממשות, ואילו במשה כתיב "ונחנו מה", היינו כמי שאינו.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת כי תצא, אות טו)

...שכל אחד מישראל יש לו חלק בתורה, אות או חלק מאות, כמו שכתבו הרמז: ישרא"ל נוטריקון - יש ששים רבוא אותיות לתורה. והיינו שאות אחד מורכב מאיזה אותיות. ואם היה התורה חסרה אות אחד או לא נכתב כתיקונו, הספר תורה פסולה. ולכאורה זה נראה כמין גאוה. רק באמת נצרך לעבודת ה' יתברך כנ"ל לדחות פיתוי היצר הרע, שכל עבודתו לא נחשב לכלום והוא מקליפת עציבו דטחול. אך לפעמים מהלב כסיל יוכל לכנוס למוח להכניס גאוה פסולה חס ושלום. על זה בא המצוה בתפילין של ראש, שהוא כנגד כתר נשמע, היינו שיכנסו דברי תורה ללב, כמו שנאמר "שמעו ותחי נפשכם", וכתיב "נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים". וע"י שיכנסו דברי תורה, יינצל מגאוה פסולה, שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו... ואין הפירוש במי שהוא כלי ריקן ולבו פנוי מדברי תורה, שאין לו במה להתגאות, כמו ששמענו מרבינו הקדוש מאיזביצא זצ"ל על המשנה (סוכה יג.): אזוב ולא אזוב כוחלי ולא אזוב מדברי - אזוב כוחלי, היינו שהוא עניו צבוע, ואזוב מדברי, שהוא ריק כמדבר ואין בו כלום ואין לו במה להתגאות. רק מי שהוא באמת מלא תורה, רק יודע ומכיר שהכל הוא מה' יתברך, שהוא חנן אותו בתורה מאהבתו, כמו שאנו אומרים "אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת תורה ומצות וכו' אותנו לימדת", וכמו שאמר משה רבינו ע"ה "ונחנו מה". ועל זה נאמר "והחכמה מאין תמצא".

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, דברים, לראש חודש אלול, אות א)

עבור זה נתן לנו הקב"ה תורתו שהיה משתעשע בה בכל יום (בראשית רבה א, א), בכדי להתדבק ולהתקרב אליו על ידה. וע"י זה נזכה למדת ההכנעה והענוה, בלב נשבר במורא ובושה באהבה ובשמחה, כנזכר במ"ח דברים הנזכרים: באימה וביראה בענוה בשמחה, וע"י הענוה יגיע לרום המעלות שאין מעלה הימנה כאמור. ועל כן אמרו ז"ל: אין התורה מתקיימת אלא במי שעשה עצמו כמי שאינו וכו'. ואמרו שהתורה נמשלה למים שיורדין ממקום גבוה למקום נמוך, כך דברי תורה יורדין ממקום גבוה למקום נמוך...
ואמנם מי שאינו לומד לימודו על כל פנים על הדרך שנתבאר, וח"ו עושה ממנו קרדום לחפור בה ליהנות ממנה בקיבוץ תלמידים או להעשות רב וחבר בכדי להתפרנס מזה ויכבדוהו עשיר ורש, או למען היות לו ידיעה בכל הספרים והלימודים שלא יתבייש בפני חביריו ויוכל להתערב עם בני אדם גם בני איש בלימודם או בדברם בדברי תורה ולא יהיה כגולם ביניהם, או שלומד סתם כמצות אנשים מלומדה, או אפילו יותר שלומד לידע ענינה וחכמתה ולא למען עבודת ה' יתברך, זה אינו זוכה לשום דבר, כי הרי לא נעשית בדחילו ורחימו דמאריה ולא פרחת לעילא (תיקוני זוהר כה ע"ב). ולא עוד אלא גם שמתרחק על ידה מעבודתו יתברך, כי אם הוא אינו מרגיש בקרבו שנעשה גס רוח בזה, מכל מקום לא ימלט שלא להיות לבו מתגדל בקרבו במקצת, היום קצת ומחר יותר, בחשבו: הרי למד התורה והוא למדן ואין חבירו דומה לו במעלה, ואומר: אהיה איך שהיה, על כל פנים למדן אני והוא עם הארץ, כמו שאומרים אלו האוילים הטפשים שלא טעמו יראת ה' מימיהם. הנה לא די שלא נתקרב אליו יתברך ע"י התורה בהכנעה וענוה המוכן להשראת אלהות על האדם ודביקות השכינה, אלא אף נתרחק בחשבו במעלתו ונתגדל לבו בקרבו.

(באר מים חיים, ויקרא, פרק ו)

...וזה שאמרו (מדרש תנחומא, תצא ה): "זכרוניכם משלי אפר" אותן ב' זכירות תמחה את זכר עמלק כו', אם זכיתם אתם בניו של אברהם שהמשיל עצמו כאפר (וכעי"ז בפסיקתא). שענין שזכה אברהם אבינו ע"ה להיות ירא וישר הוא ע"י שהמשיך עצמו כאפר. וכתיב "עקב ענוה יראת ה'", וכתיב "פקודי ה' ישרים משמחי לב". ואין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו (כמו שאמרו סוטה כא ע"ב)... וע"י הענוה זוכין לדברי תורה שהם ישרים ומשמחי לב, כמו שאמר (שם טו.): ישרים לשמחה דכתיב "ולישרי לב שמחה". וע"י שתמחה זכר עמלק, תזכה לזה להיות עניו, ואתם בניו של אברהם אבינו ע"ה שנמשל כאפר, ותזכה להיות ישר וירא, ולא תרצה להתבונן רק במה שהורשית כנ"ל. ומשה רבינו ע"ה שאמרו (חולין פט.): דגדול ממה שנאמר באברהם, שאמר "ונחנו מה", כמי שאינו ממש, יותר ממשל עפר ואפר, וזכה להיות מרכבה למדת "אין", ועל כן הוריד כל הדברי תורה, דכתיב "והחכמה מאין תמצא", לו גילה ה' יתברך כל הסודות, וכמו שנאמר: "בכל ביתי נאמן הוא פה אל פה אדבר בו" וגו'.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, שמות, פרשת זכור, אות ט)

ע"י תורה הקדושה נעשה התיקון על כל ג' הפגמים... מקנאה... ומתאוה... ומכבוד, כמו שנאמר "והחכמה מאין תמצא", ודרשו רבותינו ז"ל: במי שמשים עצמו כאין.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, במדבר, חג השבועות, אות יא)

...הלכה למשה מסיני - שנמסר לו הכח מסיני לדרוש בפלפולי ולהמציא הלכות, ועל דרך מה שאמרו (נדרים לח): ולא נתנה תורה אלא למשה כו' אלא פלפולא בעלמא, שהוא המציאם בפלפולו. ולזה לא היה יכול שום אדם להשיג, דמשה היה עניו מכל אדם, והוא זכה לזה ע"י הענוה, כמו שנאמר "החכמה מאין תמצא" (וכמו שאמרו סוטה כא ע"ב), אם לא ברוח הקדוש לכוין לדעתו.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, דברים, חג הסוכות, אות מז)

היכי דמי חסיד שוטה כגון דקא טבעה איתתא בנהרא ואמר לאו אורח ארעה לאיסתכולי בה ואצולה

יש ושתי מידות באות לידי התנגשותף והאחת דוחקת רגלי חברתה, או שיש התנגשות בין מדה ובין ענין דתי או כללי, ונחוצה אז הכרעה מי נדחה מפני מי ובמה לאחוז. לפעמים הכרעה פשוטה לכל מי שיש לו מוח בקדקודו. התלמוד עצמו מתלוצץ במי שנסתרס כוח בינתו והכרעתו כל כך עד שאם שומה לפניו בכף מאזנים אחת הצניעות המינית לבלי להסתכל באשה, ובכף השניה אהבת רע להציל אדם ממות, מכריעה בעיניו הכף הראשונה: "היכי דמי חסיד שוטה", נאמר בתלמוד, "כגון דקא טבעה איתתא בנהרא ואמר לאו אורח ארעה לאיסתכולי בה ואצולה".

(רבי ש"ז פינס, מוסר המקרא והתלמוד, עמ' קפח)

חסיד שוטה
17

...ובזה ידע שאחרים ילעיגו עליו, ויאמרו שהוא חסיד שוטה בזה להניח התמנות אב בית דין בסנהדרי גדולה של כל ישראל, שיש בזה ודאי מעלה והתעלות גדול לנפש גם כן כיון שהוא מעלה בקודש, דעל כן גדולי ישראל מצינו שהיו מתאוים לנשיאות, וקרי לה (ברכות כח ע"א) "כסא דמוקרא", ובודאי לא חמדו לכבוד בעולם הזה רק להמעלה דקדושה שיש לנפשי ישראל. והחכמים שאמרו לו חזור וכו' היו סבורים דאין כדאי להניח זה בשביל חומרת חששת החשד דלשעה. ועל זה אמר: מוטב להקרא שוטה וכו' דבשביל זה שפיר שייך לומר דיחשיבוהו לשוטה, דמצינו חסיד שוטה כשדוחה דבר גדול בשביל איסור קל, עיין שם.

(רבי צדוק מלובלין, תקנת השבין, אות טו דף סו ע"ג-ע"ד)

היכי דמי חסיד שוטה כגון דקא טבעה איתתא וכו'
17-19

ובגמרא מפרש חסיד שוטה שראה אשה טובעת בנהר ואינו מצילה שלא יסתכל בה, נמצא עושה מעשה רשע וכוונתו לטובה בחשבו שהוא עושה מצוה, ורשע ערום הוא בהיפוכו, שנראה כאילו עושה מצוה, ודעתו לרמות את הבריות (עיני יצחק).
בעל פתח עינים מביא שבירושלמי מפרש חסיד שוטה - ראה תאנה בכורה, אמר במי שאפגע אתננה, ראה נערה מאורסה והיה רץ אחריה. ונתקשו המפרשים בהבנתו. ומפרש הוא השטות, דאין לרוץ אחר נערה מאורסה, דאיכא חשדה, וכן יכול לבוא לידי סכנה, שהרואה אותו רץ אחר נערה מאורסה, יהרוג אותו, כי לא ידע שרוצה לתת לה תאנה.

(לקוטי בתר לקוטי לעיל כ ע"א)

היכי דמי חסיד שוטה כגון דקא טבעה איתתא וכו' רשע ערום וכו' המטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו וכו' הנותן דינר לעני וכו' המשיא עצה למכור בנכסים מועטים וכו' המכריע אחרים באורחותיו וכו' המיקל לעצמו ומחמיר לאחרים וכו' (כב.) שקרא ושנה ולא שימש ת"ח וכו'
17-כב.

ומפרש חסיד שוטה שאין רוצה להעלות האשה הנטבעת בנהר שלא יסתכל בה, ואף כי מדה הגונה שלא יסתכל באשה, דבר זה חסידות של שטות במקום הזה.
ומפרש רשע ערום, זהו המטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו וכו'. וזה בודאי רשע בערמה, שהוא רשע שיפסוק לו הדיין דין שאינו אמת, ודבר זה עושה בערמה וזה בודאי רשע ערום. והוסיף לומר שנותן פרוטה לעני וכו', כלומר שאין צריך שיהיה כ"כ רשע כמו זה שהוא רשע גמור שהוא עובר לא תשא שמע שוא, רק מי שהוא רע לאחר בערמה, כגון זה שנותן לעני פרוטה להשלימו למאתים, הוא רשע ערום שהוא ערום בזה, שמראה עצמו כאילו בא לתת צדקה לעני ועושה זה אליו לרע. והוסיף שזה ודאי נקרא רשע ערום, מאחר שהוא עושה רע לעני, אלא המשיא עצה למכור בנכסים [מועטים], אף כי בזה עושה טובה למוכר, והוא כדין, שהרי [אם] מכרו מכור, אפילו הכי הוא רשע, [שבא] לעשות רע לאחר. והוסיף לומר המשיא עצה למכור בנכסים וכו', כי מי שמשיא עצה למכור בנכסים מועטים, כיון שהם משועבדים לבנות מיד, הרי הוא עושה שלא כדין לבנות, אבל זה עדיין אין לשני כלום רק אם ישארו מן הראשון וגם הוא עושה בשביל טובת הראשון, אפילו הכי הוא רשע ערום, וכל אחד מוסיף על הראשון.
רב יוסף בר חמא אמר רב ששת זה המכריע אחרים באורחותיו וכו' זה נקרא רשע ערום, ור"ל מי שמכריע את אחרים באורחותיו כאלו אורחותיו טובים, כי עתה שאחרים הולכים באורחותיו בודאי לא יגנו אותו ולא ימחו בידו, שהרי הם הולכים באורחותיו. ואמר זה שהוא מיקל לעצמו ומחמיר לאחרים, נקרא רשע לעשות לאחרים רע מה שהוא מחמיר להם מה שאין מחמיר לעצמו, ונקרא ערום שבערמה הוא עושה רע לאחר. ואמר זה שקרא ושנה ולא שימש ת"ח וכו', פירוש שנקרא רשע כאשר מורה דבר שאינו לאחרים, כאשר לא שימש ת"ח, ונקרא ערום, שאין חכמתו חכמה אמיתית ע"י תלמוד שיבין טעמי המשניות, ובשביל כך נקרא חכמתו אשר הוא יודע, "ערמה" בלבד, ונקרא רשע אף שאינו עושה רע לאחר בזה שלא שימש ת"ח, שלא למד תורה כאשר ראוי ללמוד.
ודע כי אלו החכמים כל אחד מוסיף על הראשון, ויש כאן ז' אמוראים שכל אחר מוסיף לדקדק ולהחמיר על רשע ערום, עד המדרגה השביעית, הוא שאמר שקרא ושנה ולא שמש ת"ח, שגם זה בכלל רשע ערום, כיון שאין תורתו כראוי הוא נקרא ערום ולא חכם, ונקרא רשע שיוצא תורתו מן הראוי. וכולם זכרו כי יש בתורתו השם ערמה ואין תורתו חכמה פשוטה, רק כי הראשונים זכרו כאשר הוא מכוין להרע לאחר, אבל האחרונים הזכירו אף כאשר אינו מכוין להרע, סוף סוף אין תורתו חכמה נקראת רק ערמה.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

רשע ערום
20

ותמים פירוש שלם, כי מי שפיו ולבו שוין הוא השלם, וכמו שאמרו (תיקונים תיקון ס, צג ע"ב) כי ענין עץ הדעת טוב ורע שהוא אחד בפה ואחד בלב עיין שם (וברית הלשון נגד ברית המעור, לכן ע"י המילה נקרא תמים כי תיקון זה תלוי בזה וכמו שנתבאר במקום אחר עיין לעיל אות מה), וזהו תכלית השלמות כמו שהיו קודם החטא, "ולא יתבוששו", כי הבושה מפני הערמימות שנכנס בתוכו, וכמו שאמרו ז"ל על "כי ערום אנכי" (בראשית ג, י). ומעשה כזו דאחד בפה ואחד בלב נקרא אצל חז"ל "רשע ערום"... ומצד זה של שקר ורמאות דאחד בפה ואחד בלב נמשכים כל הרעות וחסרונות, כמו שנאמר (בראשית ב, יז) "כי ביום אכלך מות" וגו', שהוא תכלית החסרונות.

(רבי צדוק מלובלין, קומץ המנחה, חלק ב, אות נו)

רשע ערום וכו' זה המטעים דבריו לדיין

זהר וישב קעט, ב. ועי' ברכי יוסף חו"מ סי' יז אות ח.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

רשע ערום וכו' זה הנותן דינר לעני להשלים לו מאתים זוז

ופירש רש"י: לא יטול לקט, ויש לו קרובים שיטלום. וצ"ע למה לא פירש כדי שיטול בעצמו, והוא עני שיוכל להיות לו דינר? ואולי אינו רשע כשעושה לטובת עצמו, רק כשעושה לטובת אחרים, הוי דומה לתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים, דאפילו לקרובו לא קנהו, וכדאמרינן: "ואשר לא טוב עשה" - זה הבא בהרשאה [שבועות לא ע"א], מפני שהוא מתעבר על ריב לא לו, ומשמע שאפילו ע"י קרובו ג"כ לא טוב הוא. ואע"ג דלפו"ר אמרינן "מבשרך אל תתעלם" [כתובות נב ע"ב], לא כל הענינים שוין.
[מד"ה תוד"ה זה] ראיתי שוב במה שכתבתי לעיל להוכיח מלשון רש"י דפירש שע"י שנתן הדינר לעני יקחו קרוביו לקט נגד חלקו של עני זה, דצ"ל דלעני עצמו ליכא איסורא, אמנם לפי הנראה מדברי התוס' ד"ה אביי אמר, נראה דאיסורא איכא אלא דרשע לא מיקרי. ובאמת צ"ע קצת מנ"ל לתוס' לומר דקושית הש"ס מנשאת אמשיא היינו דאם המשיא נקרא רשע איסורא איכא עכ"פ להמוכר, שהרי י"ל דמצד המוכר ליכא איסורא, שהוא עושה לטובתו ואינו מתעבר על ריב לא לו, אלא הלוקח עביד איסורא, דלמה לו לקנות מפלוני זה, שלי"כ יפסיד האחרים, הלא ימצא לקנות במקום אחר, וכה"ג דכתב ר"ת בתוס' פ' לא יחפור דלא שייך עני המהפך בחררה כי אם במקח משום דימצא במקום אחר. ואולי ס"ל לתוס' דאע"ג דאמרינן בעל בנכסי אשתו לוקח הוי, מ"מ אין זה סברא שלא יהיה דומה לענין זה כמתנה, והרי הוא עושה לטובת עצמו, ומ"מ איכא איסורא, ה"נ איכא איסורא בפלוני עצמו. ומ"מ צ"ע שהרי דין עני המהפך בחררה אמרי מפורש גבי נשואי אשה בפ"ג דקידושין [נט ע"א], א"כ דמי למקח, וי"ל דרק עליו מוטל האיסור. ואולי דברי תוס' הללו אתיין שלא כדעת ר"ת לחלק בין מכר למתנה, וס"ל דגם מכר יש לו טובה כשמזדמן ההגון לו, ומ"מ שייך דין עני המהפך אפילו כשלא ימצא במקום אחר, ולפ"ז שמעינן מהכא שאפילו במקום טובת עצמו אסור למכור, אבל לשיטת ר"ת י"ל דבמקום טובת עצמו מותר אפילו לכתחילה, אבל על הקונה איכא איסורא דמתעבר על ריב לא לו וימצא במקום אחר. ויש לעיין אם הקונה בר מצרא איך יהיה דינא.
אמנם לבד זה י"ל דהא דנקיט רש"י קרוביו ולא עצמו, משום דקשיא ליה מה שהקשו תוס' דלינקוט נמי משהה בתו בוגרת, ותירצו דעני ורשע לא קחשיב, א"כ על כרחך מיירי בעשיר שמשלים את הדינר לצורך קרוביו.

(ראי"ה קוק, טוב ראיה כאן)

זה המכריע אחרים באורחותיו

לולא דמסתפינא היה נלע"ד לומר שהוא ע"פ מש"כ בתשובת חתם סופר חלק או"ח [סי' קצז], דאע"ג דיש לכל אדם לבור לו הנהגות של חסידות ולהתנהג בהן כפי הראוי למידתו, אבל זה אי אפשר כלל לשום חוק וחובה לכל. וזהו המכריע אחרים באורחותיו המיוחדים וראויים לו.

(ראי"ה קוק, טוב ראיה כאן)

רש"י - חכמה, תורה

עי' זהר יתרו פה, א: אורייתא מחכמה דלעילא נפקת כו', ניצוצי אות ז.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

תוס' ד"ה זה - עבדין ביה תלמידיו עין ביש ומלוון ליה

הנה משמעות הלשון "מלוון ליה" היינו שהלווהו. וזה קשה, דקיי"ל אפילו יש לו מאתים זוז והיו ממושכנים לבע"ח או לכתובת אשתו, הרי זה יטול, א"כ מה בכך שהלווהו? ובירושלמי דפאה אמרי דדינא דהיו ממושכנים אתיא אפילו בבע"ח שאינו דוחק. ואולי האי תלמידא היה נושא ונותן, והשלימו לו לחמישים זוז, ובכה"ג כבר האריך בתשובת חתם סופר בחלק יו"ד סי' רלט, די"ל דאפילו ממושכנים לבע"ח שאינו דוחק ג"כ לא יטול. ומ"מ אינו ראיה ברורה, שיש לפרש "ומלוון ליה" כמו "ומלון ליה", או דצ"ל "ומלון ליה", והיינו שמלאו לו והשלימוהו לכשיעור, אבל ההשלמה היתה בתורת מתנה ולא בתורת הלואה. ואם נפרש "מלוון" - הלואה, צ"ל דמ"ש ר' זוז חסר דינר צ"ל נ' זוז חסר דינר, ושיבוש ר' לנ' בכתב רש"י הוא קרוב מאד.
ונראה מדברי הירושלמי שהעני אינו רשאי שלא לקבל הדינר שנותנים לו, או להפקירו כדי שיחסר לו ויטול. דמדברי הגמ' דידן אין להוכיח, די"ל דמיירי שהעני אינו יודע הדין דאסור ליטול ע"י זה הדינר, או שאינו יודע שיש לפניו לקט שכחה ופאה שיפסיד עי"ז, אבל בנידון דירושלמי א"א לומר, שהרי היה מתלמידיו דר' בון ובודאי לא נעלמה ממנו משנה מפורשת, וגם רבי היה רגיל לזכות עמו אחת לג' שנים, משמע בשנת מעשר עני, ואיך קיבל הדינר? אלא ודאי כיון שנותנים לו, חייב לקבל כדי שלא יצטרך ליטול, וצ"ע.
מיהו צ"ע מאי דאיתא בירושלמי שם: רמז רבי לתלמידיו ואעלוניה לקפילין וחסרוניה חד קרט - באיזו אופן החסירוהו? הנה המהרש"א הביא בשם הערוך בפירוש "קפילין" שהוא מקום שמוכרים כל תבשיל. ואיך היה? אם היה צריך לצורך מזונו ההכרחי לחסר מהמאתים או החמישים, איך לא עשה זה מעצמו? ושלא להכרח, למה יועיל מה שיכניסוהו? ובודאי לא ניתן להאמר שכוונת רבי היה שישקרוהו ויקחו ממנו חד קרט, שהרי לא תגנוב ע"מ לשלם תשלומי כפל. ואולי יקחו ממנו בחזקה, וכאית דאמרי דדוקא בגניבה יש איסור כשהוא לטובת הנגנב ג"כ ולא בגזילה, ומייתי ראיה מאיוב דאמרינן בבא בתרא [טז ע"א] שהיה גוזל שדה מיתומים ומשביחה ומחזירה להם, והרי איכא כמה דסברי שישראל היה. ואולי י"ל דבלא דעתו של בעה"ב, שממנו לוקח הצדקה, אסור לחסר, אבל ע"י רשותו מותר, ע"כ נתן רבי רשות. אמנם הדבר צ"ע, דהא לאו בבעה"ב לבדו תליא מילתא, שהרי הוא מפסיד בזה עניים אחרים. וצ"ל כיון שיודע שבא לו ע"י הערמה אסורה, מותר בכה"ג ע"י רשות בעה"ב שרוצה בכך.

(ראי"ה קוק, טוב ראיה כאן)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300