כה ע"א

שלושה דברים סח לי זעירא

ואשרי הזוכה לזה בחייו בעולם הזה וכמו שזכו האבות ושבטים שמשיחתן נעשה ספר שלם בתורת ה', כי ספר בראשית עיקרו רק משיחתם של אבות ועבדיהן ושבטים וזהו ספר הבריאה, כי הוא כולל דבר ה' אשר בזה נברא שמים וארץ, וגם בתלמוד שהוא תורה שבעל פה, נאמרו הרבה שיחות שנראים כשיחות בעלמא והם תורה שבעל פה.
ושמעתי ממאן דהו דרב שלא שח שיחה בטילה זכה דמשיחותיו במילי דעלמא נקבעו דברי תורה, כמו בשבת (קכד ריש ע"ב): אייתי ליה שותא לכהנא וכו' שקילו שותא מקמי כהנא וכו', ולמדו מזה דין טילטול, ושם למדו מזה דלא היה מדבר לבטלה אם לא שבא להשמיענו דין בזה. עיין שם. ובחולין (קיא ע"ב): יהיב טעמא כולי האי, ולמדו מיניה דין נותן טעם בר נותן טעם. עיין שם. ויש עוד בפסחים (עד ריש ע"ב): אמר ליה אי מעלי טפליה הב לי ואיכול.
ובאמת גם מהרבה תנאים ואמוראים יש כהאי גוונא הרבה בתלמוד, ובכמה דוכתי יש שלא נכתב גוף השיחה רק הדברי תורה היוצא, כמו בשבת (עה ע"ב): שלושה דברים סח לי רב אשי וכו', ובסוטה: שלושה דברים סח לי זעירא וכו', וכן בכמה דוכתי. לשון סח משמע דדרך שיחה בעלמא היה, כמו שנתבאר לעיל מסוכה (כא ע"ב) דדייק כן מלשון זה, והיינו שזה סיפר לו איזה סיפור ושיחה שמתוכה נלמד דין ההוא, וכההוא דמשיחתו של רבן גמליאל, אלא דשם נזכר השיחה וכאן לא זכרו השיחה עצמה רק הנלמד ממנה, והכל בכתב מיד ה' עליהם השכיל.
וכמו בנביאים נבואה שלא הוצרכה לדורות לא נכתבה כמו שאמרו במגילה (יד.) כן בחכמי תורה שבעל פה... בענייני השיחות שקבעו, הכל מה שיש בו צורך לעולמי עד, וכל דבריהם במדה ובמשקל.

(רבי צדוק מלובלין, דברי סופרים, אות לו דף יז ע"ד - יח ע"א)

כו ע"א

ונקתה ונזרעה זרע
25

...שענין זכר ונקבה כדמות האצילות העליון, שהם עילה ועלול, פועל ומקבל, כדמות איש ואשה בתחתונים... אם טהורה היא ולא מעלה בבעלה, אזי עדיין בצלם אלקים "זכר ונקבה ברא אותם" כמו שנתבאר, ואז ראוי לחול עליה שם שמים, "ונקתה ונזרעה זרע", שעל ידה יתקיים העולם, כי היא אז שלמה לבעלה, והוא דוגמת העלול הראשון ששלם לבעל ופועל שלו, וראויה לזרוע זרע להרבות העולם על ידה.

(רמ"א, תורת העולה, חלק ג, פרק ע)

כתבנו למעלה (בפרשת נשא) בפסוק "והעמיד את האשה לפני ה'", שרומז על התקרבות שורש נשמתה לפני ה', להזכירה לחיים ולמות, אם תזכה לחיים ואם לאו וכו', כדרך אוהב המלך שמזכיר איש אחד לפני המלך, אם האיש הזה הגון הוא, מצוה המלך לעשות לו כל מיני טובות, ואם אינו הגון, מתכעס המלך ומצוה לעשות בו דין... ועל כן בסוטה, כיון שהעמיד הכהן בכוחו את שורש נשמתה להזכירה לפני ה', אז ממילא, אם טהורה היא, לא די שניצולת ממות כי אם אף "ונקתה ונזרעה" וגו' ולהיפוך וכו' "וצבתה בטנה" וגו'.

(באר מים חיים, במדבר, פרק ח, י)

והשפע בני חיי ומזוני הם גם כן נגד שלושה כתרים... ובני הוא נגד זר של מזבח, שהוא המשים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, דעל כן המגרש אשתו ראשונה מזבח מוריד עליו דמעות (סנהדרין כב.), וע"י הבני, דראה בנים לבניך שלום על ישראל, דבזה הוא עיקר השלום בית, שזהו עיקר מכוון השלום בית והבנין עדי עד, דאין אשה אלא לבנים (כתובות נט ע"ב), ואהרן הכהן אוהב שלום ורודף שלום, ובסוטה "והביא האיש את אשתו אל הכהן" (במדבר ה, טו), שהוא השושבינא דמטרנותא יוכל לדעת אם זכו להיות שם י"ה ביניהם, ואז "ונקתה ונזרעה זרע", להיות השם שלם בשתי אותיות אחרונות הרומזות לבן ובת, דבזה קיים פריה ורביה, שזהו דרגא דאתה, ושם הוי"ה שעל מצח אהרן דעל ידו הוא המשכת הבני אף למי שלא זכה לזה בזכותא וכפי הטבע להיות כח נברא יש מהאין הנעלם, כמו שזכה לזה אברהם אבינו ע"ה שהוא הצור שממנו חוצב אומה הישראלית להיות כולם שורשם כן.

(רבי צדוק מלובלין, מחשבות חרוץ, אות ח דף כד ע"ד)

...ולפי"ז יובנו דברי רש"י (ריש פ' חקת) בשם ר"מ הדרשן: וכשם שהם נטהרו באפרו וכו'. ולכאורה אינו מובן, שלא טהרה באה להם ע"י אפרו אלא מיתת הדרוקן? ודוחק לומר דקאי על הכלל כולו, שנתקיים בהם "ובערת הרע מקרבך", ונשאר הכלל טהור, כי אין המשל דומה לנמשל. אך לפי הנ"ל יובן, שגם כאן היה כענין סוטה, שנאמר "ונקתה ונזרעה זרע", שמעט הרע שהיה בה נמשך ויצא ממנה ונדבק במים, כן היה הענין גם כאן, שמי שלא נטמא בעגל לא במעשה ולא שמח בלבו, אלא שמ"מ לא נקה מעון מחמת שלא מיחה וכה"ג, לזה היו המים לתועלת ולטהרה, שמעט שמץ שהיה בו נמשך ונדבק במים, וכל העדה נשארו נקיים וטהורים ממש כענין הסוטה, כי המיעוט נגרר אחר הרוב כנ"ל.

(שם משמואל, פרשת תשא ופרה, שנת תרע"ב)

וכדומה לו י"ל בענין העגל, אף שהיה עבירה, מ"מ באשר כוונתם היתה לשמים, אי אפשר שהכוונה הטובה שהיתה פתוכה בה תלך לאיבוד. וכבר הגדנו שזה היה הענין במשה רבינו ע"ה שלקח את העגל "וישרוף באש ויטחן עד אשר דק ויזר ע"פ המים וישק את בני ישראל", וברש"י: נתכוין לבודקם כסוטות. ולכאורה אינו מובן הדמיון, ששם היו מים קדושים, "ומן העפר אשר מקרקע המשכן", והשם הקדוש שנמחק על המים, לעפר שריפת העגל. אך הוא הדבר, שע"י שריפת העגל כלו חלקי הרע שבו באש, וחלקי הטוב שבו נשארו נקיים ומצוחצחים, והיה כענין מי סוטה. וזהו שברש"י בפרשת פרה: כשם שהם נטהרו באפרו וכו', שלכאורה אינו מובן מה טהרה היתה שם, אדרבה זה הביא עליהם מיתת הדרוקן ומגפה.
אך יש לומר על פי מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בענין מי סוטה שהשקה אותה הכהן איש החסד, היינו שבאשר היו מים קדושים ומהעפר אשר בקרקע המשכן, ונמחק לתוכן השם הקדוש, העלה אותה למדרגה גבוהה, שאם נטמאה לא היתה יכולה לסבול ואירע לה מה שאירע, ועל כן אם לא נטמאה האשה וטהורה היא, "ונקתה ונזרעה זרע", שמאחר שטהורה ויכלה לסבול קדושת המים, שוב היתה לה תועלת מהם. ועל כן הענין להעלותה למדרגה גבוהה נאות לכהן איש החסד, ואם נטמאה ואינה יכולה לסבול זה לא עשה לה הכהן. ודפח"ח. ואף אנו אמרנו שכך היתה השקאת מי שריפת העגל שבדקן כסוטות, שמי שלא היה בו התראה, או אפילו שבלבו לא היה יכול לסבול ומת בהדרוקן, וממילא מי שהיה נקי מכל אלה היו לו עוד לתועלת. וי"ל עפ"י הירושלמי (סוטה פ"א ה"ב) בסוטה, שאפילו כשלא נטמאה קודם שנבדקה, הרי היא טמאה ודאי שהכתוב קורא אותה "טמאה". י"ל שתועלת היה לה נמי, להדיח ממנה כתם זה, כי מ"מ הטומאה לא היתה נבלעת בתוך תוכה אלא כמין לכלוך מבחוץ שהיתה נראה כטמאה, ע"כ הועילו לה המים להדיח, ויצאה הטומאה עם פסולת המים יחד, אבל כשנטמאת ונבלעת הטומאה בתוך תוכה, א"א להפריד ממנה את הטומאה, והטומאה והיא יחד קשורים מתבערים והולכים למלך בלהות. וי"ל שכדרך זה היה בטהרת עפר שריפת העגל, שאותם שנשתאבה הטומאה בתוך תוכם נתבערו יחד עם הטומאה, אבל אותם שלא היה עליהם אלא חטא קל, שלא מיחו בפושעים, היו להם המים לתועלת להדיח את החטא הקל הזה.

(שם משמואל, פרשת תשא ופרה, שנת תרע"ח)

ענין סוטה, למה עוד כי נקתה ונזרעה זרע, הלא סוף כל סוף עברה על יחוד... ונראה ליישב עפ"י מאמר כ"ק אבי זצללה"ה בענין סוטה, שהעלה אותה למקום גבוה שאם נטמאה לא יכלה לסבול, עכ"ד. ויש לבאר הדברים עפ"י דברי המדרש ששם י"ה בין איש לאשה, ע"כ, ואם הכל ביושר הרי הם דוגמא שם שלם. ובמדרש (שמ"ר פ' יג): הארץ מהיכן נבראת? תחילה נטל עפר מתחת כסא הכבוד, וזרק על המים ונעשה ארץ. ויש לפרש שזה צירוף שני אותיות י"ה, שהוא עלמא דאתכסיא. ובדוגמא זו, עפר אשר יהיה בקרקע המשכן על מים קדושים, ובכח שם הקדוש הנמחק על המים מעורר בה את כח שם י"ה עלמא דאתכסיא עולם הנסים. ואם טהורה היא, הרי היא כמו ארץ שנבראת כנ"ל, ועל כן נתוסף בה כח הבריאה והתולדה ונזרעה זרע.

(שם משמואל, פרשת נשא, שנת תרע"ב)

ובדיקת המים נמי הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהקדושה שבמים, שם הקדוש שנכתב בקדושה ועפר שהוא מקרקע המשכן, אינה סובלת את הטומאה, וע"כ אם נטמאה נדחתה לבלהות, ולהיפוך אם טהורה היא ונקתה ונזרעה זרע שהקדושה שבמים מביאין לה ברכה, עכת"ד...
ובזוה"ק (קכד.): הכא אית לאסתכלא, הא כתיב "ושחט את בן הבקר", ושחט אחרא ולאו כהנא, דכהנא אסיר ליה בדינא בגין דלא יפגים ההוא אתר דאחיד ביה, ואת אמרת "והביא האיש את אשתו אל הכהן" למידן דינהא? והתירוץ אינו מובן כ"כ. ויש לפרש ע"פ מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ענין בדיקת המים, שהמים היתה בהם קדושה מקדושת הכיור, ושם הקדוש שנכתב בקדושה נמחה לתוכן, וניתן בהם עפר מקרקע המשכן, העלו את האשה למדרגה גבוהה מאד, וע"כ אם טהורה היא, "ונקתה ונזרעה זרע", כי תיכף לקדושה ברכה, אך אם נטמאה והיא היפוך קדושה, היתה הקדושה מדחית ומבערת אותה, שאין הקדושה סובלת דבר טמא. ודפח"ח.
ובזה מתורצת קושית הזוה"ק, שאין הכהן עושה בה דין כלל, אלא אדרבא מעלה אותה למדרגה גבוהה, אחר שהיא אומרת שטהורה ותוכל לסבול. ויש להעמיס זה בדברי התירוץ של הזוה"ק, עיי"ש.
ויש לתרץ עוד... שענין מים המאררים ומנחתה מנחת שעורין שפירש הרמב"ן (במדבר ה, טו) שתהא סערת חמת ה' חמה יוצאה על ראש רשעים תחול, ומדיח ברוח משפט וברוח בער את כוחות הרע, ואם נטמאה, שהטומאה נשתאבה לתוך תוכה עד שהטומאה קשורה בה ככלב ונעשין היא והיא דבר אחד, נדחית היא עם הטומאה יחד למלך בלהות, אך אם טהורה היא, והטומאה ששרה מפאת היפוך דרכי הצניעות כנ"ל איננה נשתאבת לתוך תוכה, אלא כמו מרחפת עליה, שוב ע"י המים המדיחין כנ"ל פרחה טומאתה ממנה ונשארה טהורה. ומובן אשר קנתה מעלה יתירה ממה שהיתה קודם השתיה, שהיתה רוח טומאת ערוה מרחפת עליה, ועתה שבה להיות טהורה לגמרי.
ולפי"ז מובן אשר עיקר תועלת המים היא כשהיא באמת טהורה, היא צריכה למים, אבל כשהיא טמאה ועברה על עבירה שמגיע לה עונש מיתת ב"ד, דין ד' מיתות לא בטלו, וגם מבלעדי מים המרים יקחוה אופל וצלמות, גם אם אמרה "אינני שותה", שוברת כתובתה ויוצאה, וא"כ אי אפשר לומר שלעונש ניתן, שהרי בידה שלא תשתה, ובודאי בשביל מעות כתובתה לא עשתה התורה נסים, ועוד, למ"ד כתובה דרבנן מא"ל, אלא ודאי שעיקר תועלת המים היא להדיח כתמיה, וממילא אם טמאה היא נדחית עם הכתמים והטומאה יחד. ולפי האמור יובן שפיר שנאות ענין זה ע"י כהן העוסק בטהרתן של ישראל.

(שם משמואל, פרשת נשא, שנת תרע"ד)

ויש לומר נמי שזהו הענין בסוטה שפגמה בשלשה אלה, מחשבה דיבור ומעשה: מחשבה, שעיניה נתנה באחר; דיבור, כמו שאמרו ז"ל (רש"י, ויקרא כד, יא) על שלומית בת דברי, שלומית - מפטפטת בדברים, שואלת בשלום הכל, בת דברי - דברנית היתה מדברת עם כל אדם לפיכך קלקלה, ובלשון המשנה (כתובות יג.): ראוה מדברת וכו'; מעשה הוא סתירה. ולעומת הקלקול בשלשה אלו, התיקון נמי בשלשה אלו: מנחת זכרון היא לעומת כח המחשבה, וע"כ פוסלת בה מחשבה; השבועה שהכהן משביעה ואמרה אמן אמן היא כח הדיבור; ושתיית מים המאררים היא במעשה. ואם טהורה היא, ולא נשתאבה הטומאה בתוך תוכה, מועילים שלשה אלה לתיקון ולהפריח מעליה את כחות הטומאה שהיו מרחפים עליה ע"י קלקול ג' אלה. אך אם נטמאה ונשתאבה הטומאה אל תוך תוכה, ונעשית היא והם דבר אחד, תצעד למלך בלהות עם הטומאה יחד. וכבר אמרנו ליישב בזה קושיית הזוה"ק למה כל ענין השקאת הסוטה שהוא דין נעשה ע"י כהן איש החסד, כי עיקר ג' אלה הם לתיקון ולהפריח מעליה את כחות הרע המרחפין עליה כנ"ל.

(שם משמואל, פרשת נשא, שנת תרע"ו)

במד"ר (ריש פ' בא)... הארץ היאך נבראת תחילה וכו' א"ל נטל הקב"ה עפר מתחת כסא הכבוד וזרק על המים... הרמב"ן בפירושו על שה"ש פירש שהכוונה על ההוויות הראשונות, והרגיל בלשונות הרמב"ן שם מבין שכוונתו על אותיות יו"ד ה"א משמו הגדול ית"ש. וי"ל שדוגמא דידהו עשה לה הכהן להמשיך להאשה קדושה של שתי אותיות אלה, אחרי אשר אבדה זה תחילה בנטייתה מדרכי הצניעות, ופועל דמיוני לזה היו המים הקדושים והעפר שבקרקע המשכן שנתן על המים, ובהופיע עליה שם זה, אם לא נטמאה אלא ששרה עליה כח הטומאה כענין טומאת מת כנ"ל, שנקרא רק מגע טומאה ולא טומאה יוצאה עליו מגופו, שהרי אפילו מת עצמו מותר להכניס למחנה לויה, מקום שמי שטומאה היוצאה עליו מגופו נשתלח משם, ואינה נקראת רק כמו מגע טומאה שהטומאה מרחפת עליה, ממילא בהופעת קדושה זו הטומאה בורחת ופורחת ממנה, וכלשון המדרש שמבערין את העון עכ"ל, וממילא נשארה טהורה ונקיה. על כן עוד פעלה עליה הקדושה לטובה, "ונקתה ונזרעה זרע", וכמו הארץ שנבראת תחילה ע"י שם זה [כנ"ל בדברי הרמב"ן] להוציא פירות ליתן זרע לזורע ולחם לאוכל.

(שם משמואל, פרשת נשא, שנת תרע"ח)

ונקתה ונזרעה זרע שאם היתה עקרה נפקדת
25-26

בעל פתח עינים כתב שר' עקיבא מפרש הקרא "ונקתה" מעוון שנסתרה ונתייחדה עם איש, "ונזרע-ה", כי עקרה היא משום שאין אות ה' בשמה, כמו שפירשו הראשונים את הפסוק "הנה אמתי בלהה בא אליה ואבנה גם אנכי ממנה", שרחל לא היתה אות ה' בשמה, לכן אם יבוא אל בלהה שיש שתי ההי"ן בשמה, אז תבוא ה' אחת לרחל ותבנה ממנה, ולכן נקראת שרי "שרה" למען תהיה אות ה' בשמה ותיפקד.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

שאם היתה עקרה נפקדת
25-26

וזה שאמרה התורה והזהירה את הכהן שיקריב את האשה עד שיעמידנה לפני ה'. וזה קאי על שורש נשמתה, להקריב שמה למעלה לפני ה', ואז אם טהורה היא, הרי היא נזכרת לטובה ולברכה, ונקתה ונזרעה זרע - אם היתה עקרה נפקדת וכו' כמאמר חז"ל. אבל אם טמאה היא, אז תיכף כשנזכר שמה לעמוד לפני ה', יצא הקצף מלפני ה' לומר: זאת תבוא אל ביתי? לא כן, כי אם "וצבתה בטנה ונפלה ירכה" והיתה ללעג ולקלס בעיני כל. ולשני הענינים הללו נקראת קריבה, רק צדיקים ילכו בם לטוב ופושעים יכשלו בם לרעה. וזו עליה, ירידה היא להתכלה, להיות כלה ונחרצה הגזירה עליהם ביותר.).

(באר מים חיים, במדבר, פרק ה)

שאם היתה עקרה נפקדת וכו' א"כ יסתרו כל העקרות וכו' שאם היתה יולדת בצער וכו'

יסוד המחלוקת בין מ"ד אם היתה עקרה נפקדת למ"ד אם היתה יולדת בצער כו', משום שהקשה עליו א"כ ילכו כל העקרות כו'. ולא מסתבר ליה שיהיה חוק מדיני התורה בפרט ע"י העברת חוקי הצניעות שיועיל לשנות בתמידות הגזרה העליונה. אמנם מ"ד שאם היתה עקרה נפקדת לא חש להא, משום דסובר שלפי ערך רוב הבזיון והחרדה שהיה נעשה לסוטה שהיה דבר מר ממות, ואין זה בחוק הטבע לפי התשוקה הטבעית של הולדת בנים, שתימצא אשה שבשביל זה תכניס עצמה למדה זו, ע"כ אין להקשות כלל "שילכו כל העקרות"... אבל למ"ד אם יולדת בצער כו' הוא סובר שיוכל ג"כ חשק הטבעי להתגבר על הבוז והעלבון של סדר השקאת מי סוטה.

(עין איה, ברכות לא ע"ב, פרק ה, אות כח)

ונקתה ונזרעה זרע שאם היתה עקרה נפקדת דברי ר"ע אמר לו ר"י א"כ יסתרו כל העקרות ויפקדו וכו' שאם היתה יולדת בצער יולדת בריוח
25-30

בעל שערי שמחה מעורר שהרמב"ם פסק כר"ע שאם היתה עקרה נפקדת, ונצרך להבין ולתרץ הקושיא של ר' ישמעאל א"כ יסתרו כל העקרות. וכתב הוא לתרץ על פי מה שהקשו המפרשים על הא דהבטיח הקרא "ונזרעה זרע", הלא ע"י זה יהיה חוטא נשכר? אולם באמת כתב הוא, יש ליישב זה על פי מה שדרשו: היושב ואינו עובר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה, וכן אמרו שכל מי שבא דבר עבירה לידו וניצול ממנה עושים לו נס. וא"כ אשה זו שנתייחדה עם האיש שהבעל קינא לה, והיא לא חטאה, ואדרבה כבשה את יצרה, דבר זה מגין עליה, וזה מכפר על העבירה שעשתה שנסתרה ונתייחדה. אולם תירוץ זה שייך רק אם נסתרה מרצונה, אבל אשה שבאמת לא נסתרה כלל להיטמא, רק כדי שיהיו לה בנים, א"כ אין כאן כפיית יצרא, וממילא נשאר לה רק החטא שנסתרה ועברה על איסור יחוד שלא כדת, שפיר שייכה הקושיא שלא יהא חוטא נשכר. אולם מי שהיא סוטה באמת, שפיר קאמר ר"ע שאם היתה עקרה נפקדת.
בעל ילקוט סופר בשם חוט המשולש מתרץ, דלכאורה קשה מאי מקשה "יסתרו כל העקרות", הלא יבואו לידי חשד שזינו, ומה שלא בדקו אותן המים משום דזכות תולה (סוטה כ)? אולם הלא אמרו שם: זכות דמאי, אילימא זכות דתורה, הלא אינה מצווה, אלא בזכות דמקריין בנייהו לבי מדרשא. ואם כן בעקרות אפשר שיסתתרו, כיון דאין להן בנים, אין לומר דזכות תלתה להן, כי אף שיש לה זכות בעלה, אבל חסרה לה זכות הבנים, ממילא לא יבואו לידי חשד. משא"כ יולדות בצער לא יסתתרו למען ילדו בריוח, כי עליהן יאמרו שחטאו וזכות תורה תלתה להן, לכן לא יסתתרו למען לא תבואנה לידי חשד.
בעל אפריון מתרץ, דלכאורה קשה, איך תגרום האשה מחיקת השם? ותירץ בעל שמן רוקח, שמשום שלום בית וכן שלא יגרשנה אחר עשר שנים מותר. אולם זה דווקא אם אין לה בנים כלל והיא עקרה, יש היתר משום שלום בית, אבל אם יש לה בנים וליכא משום שלום בית, פשיטא שאסור לגרום מחיקת השם, ואם תעשה שלא כדין ותסתתר, וודאי לא תרויח שתהיה יולדת בריוח, כדי שלא יהא חוטא נשכר.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

ונקתה ונזרעה זרע שאם היתה עקרה נפקדת וכו' יולדת בריוח וכו' זכרים
25-31

ולא זו בלבד שנוח לו לאדם לדון חברו אותו לזכות כה"ג, אלא שמחוייב להוציא עצמו מהחשד, כמו ששנינו בפירוש (פ"ג דשקלים) שצריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום... ואם לא כן, נענש, מחמת שבא מכשול לחברו על ידו, שכך אמרו חז"ל שאמר הקב"ה לדוד: על ידך נטרד דואג כו', הרי כי גם דמו של דואג (שהיה רשע) הנו נדרש מיד דוד, שהכשילו ונתן לו מקום לחשוב רע עליו ולדונו כמורד במלכות... אבל הנחשד בלי שהיה הוא הסיבה לחשד, כענין שאמרו במשה רבינו ע"ה: מלמד שחשדוהו מאשת איש, שהיו לו שונאי חנם, כגון זו ודאי שהם נענשין על ידו, והוא זכאי, אשרי חלקו...
ועדיין יש לדקדק קצת בענין הנ"ל, ממה שמצינו בסוטה, שאם לא נטמאה, "ונקתה ונזרעה זרע", ופשטא דמילתא משום דחשדי לה במה שאין בה, והרי היא גרמה לעצמה החשד? וי"ל שעל זה כבר קיבלה ענשה במה שסבלה בזיון גדול בהשקאת מי המרים, לכן בדין שתטול שכרה על שחשדוה ואין בה, כמ"ש אשרי חלקו. וגם יש מקום לדון המסתתרת לזכות, שמא כיוונה לטובה לעשות כן כדי שתיפקד בבנים, או שילדה בצער ורצתה לילד בריוח זכרים, וכמ"ש בחנה על הפסוק "אם ראה תראה".

(יעב"ץ, מגדל עוז, בית מדות, עליית ותרנות)

ונקתה ונזרעה זרע וכו' שאם הייתה יולדת בצער יולדת ברווח
29-30

בדיקת סוטה היה צריך להיות דווקא ע"י סנהדרי גדולה שבלשכת הגזית וכו', והוא בסוד היכל הזכות... ושם בהיכל הזכות הוא מפתח של חיה, נחש דנשיך ברחמה דאילתא ועל ידו הלידה... ואם טהורה אז "ונקתה ונזרעה זרע", אם הייתה יולדת בצער יולדות ברווח, ששם מפתח של חיה ושם הנחש דנשיך ברחמה ורחמה נפתח, והמים אלו שהם נתקדשו בכיור, כי כיור וכנו הם בנו"ה, והם בב' היכלות נוגה וזוהר, ולכן נעשה במראות הצובאות וכו' ששם סוד צבאות ושם סוד מראות, גוונין דמתחזיין ודלא מתחזיין. ועל אלו ב' היכלות הוא היכל זכות ששם המים, ולכן הם בכיור וכנו, והם בסוד בטן וירך, והמים שם לרחצה, מים ראשונים מצוה כמ"ש "והתקדישתם" וכו', והוא סמוך אצל לשכת הגזית בצד המזבח.

(ר' יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים) לעיל ז ע"א)

תוס' ד"ה אמר - לימא ר' ישמעאל לנפשיה א"כ ילכו כל יולדות בצער ויסתתרו

י"ל דס"ל לר' ישמעאל בזיונה עדיפה מצערא דגופא, א"כ לא תחפוץ להתבזות בפני כל כדי להקל הצער מעליה, משא"כ בשביל החפץ של בנים שהוא גדול מאד, אינו עומד בפניו בזיונה ולא צערה, כי נחלת ד' בנים.

(ראי"ה קוק, טוב ראיה כאן)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300