כז ע"א

תוד"ה אליבא - דזימנין מיקרי דמיעברה נמי סמוך לטבילתה

עי' אור זרוע ח"א סי' תריג, ובשדי חמד מע' א סי' שטז, ובפאת השדה אות קכז.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

כז ע"ב

בו ביום דרש ר"ע אז ישיר וכו' כקוראין את ההלל וכו' ר' נחמיה אומר כקוראין את שמע ולא כקוראין את הלל
31-39

בעל ישמח משה כתב שהא דדריש ר"ע דרשה זו ביום שנתמנה ראב"ע לנשיאות הוא כפשוטו, דהרי אז חלקו על סברת ר"ג שאמר שאין ללמד תורה למי שאין תוכו כברו, ויש ראיה עצומה לזה ממשה, שבעת נתינת התורה הוציא הוא כל המון ישראל לקבלת התורה, ולא בירר רק אותם שתוכם כברם. אולם לדעת ר' נחמיה להלן, יש לדחות, כי הוא לא היה צריך לברור כיון דכבר שרתה שכינה על כולם, מסתמא היו כולם תוכם כברם. לכך דרש ר"י לאפוקי מדר"נ, ממילא מוכח דלא כר' גמליאל. ועפי"ז יש לפרש לשיטת ר"י את הפסוק "אז ישיר" כמו שדרשו חז"ל לעתיד לבוא, כי אז ישפוך רוחו על כל בשר, לכן "אז ישיר משה ובני ישראל" כולם בלי בירור, אולם "את השירה הזאת ויאמרו לאמר" כמו דדריש ר"ע, ראשי פרקים ולא כל השירה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

ואלפים אמה תחום השבת

אוֹם נְצוּרָה כְּבָבַת. בּוֹנֶנֶת בְּדַת נֶפֶשׁ מְשִׁיבַת. גּוֹמֶרֶת הִלְכוֹת שַׁבָּת. דּוֹרֶשֶׁת מַשְׂאַת שַׁבָּת. הַקּוֹבַעַת אַלְפַּיִם תְּחוּם שַׁבָּת. וּמְשִׁיבַת רֶגֶל מִשַּׁבָּת.

(הושענות לשבת)

לא עבד איוב את הקב"ה אלא מאהבה
40

מה שתפס במדרש רבה ריש פרשה זו על הפסוק "את ה' אלהיך תירא" - שתהיו כאותן ג' שנקראו יראי אלהים, אברהם איוב ויוסף. למה דוקא כאלה שלשה? והענין דאיתא (זח"ב קלה, ב): "את ה'" - דא שבת דמעלי שבתא ושבת דמעלי שבתא איהי יראה ושריא בה יראה (זח"א ה, ב)... ושלמות היראה הוא כשבא מתוך אהבה שלמה, כמו שאיתא (סא"ר רפ"ג): יראתי מתוך שמחתי. וזה שפירט במדרש כאותן שלשה, דאברהם אבינו כתיב ביה "אברהם אוהבי", ושלמותו היה בעקידה, וכתיב "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה", כיון דהיראה בא מתוך האהבה. וכן איוב איתא: לא עבד איוב את הקב"ה אלא מאהבה וכו' מלמד שמאהבה עשה, והיינו ששלמות יראתו בא ע"י אהבה. וזה שנאמר "את הוי"ה תירא", דהיראה יהיה מתוך אהבה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת מטות, אות ה)

לא עבד איוב את הקב"ה אלא מאהבה שנאמר הן יקטלני לא איחל

ובסוגרו את הדברים האלה אומר דוד: "ולי מה יקרו רעיך א-ל, מה עצמו ראשיהם, אספרם מחול ירבון, הקיצותי ועודי עמך. אם תקטל א-לוה רשע ואנשי דמים סורו מני, אשר יומרוך למזמה, נשוא לשוא עריך" [תהלים קלט, יז-כ].
אהבה זו מוכרחה בסופה להתקוטט במתקוממים, כאיוב, שאמר: "הן יקטלני לא איחל" (לו קרי). פסוק זה הוא היחיד שאמרו עליו חז"ל כי מאהבה אמרו, וגם זה רק לפי הקרי, ולא לפי הכתיב. אך גם באהבתו לא שכח איוב מלייחס לא-ל את המות ואת הרע.
"פתח ר' יהודה ואמר (איוב לח): הנגלו לך שערי מות ושערי צלמות תראה, האי קרא קודשא בריך הוא אמר ליה לאיוב, כד חמא דאיוב דחיק גרמיה על דינוי דקודשא בריך הוא, תא חזי איוב אמר: הן יקטלני לו איחל, כתיב לא באל"ף וקרי לו בוא"ו, וכלא איהו, א"ל קודשא בריך הוא: וכי אנא קטיל בני נשא, הנגלו לך שערי מות ושערי צלמות תראה, כמה תרעין אינון פתין בההוא סטרא ומותא שלטא עלייהו וכלהו סתימין מבני נשא (ס"א ולא יכלין לאסתמרא מנייהו בגין דאינון סתימין מבני נשא) ולא ידעין אינון שערים" [זוהר ויצא דף קס ע"ב].
[הקטילה משמעותה מאז על ההמתה הזידונית. ושים לב כי פועל זה אינו נמצא כמעט בתנ"ך (ראה בעובדיה ובדניאל), ונמצא רק בשני הפסוקים האלה באיוב מזה ובתהלים מזה. גם השם א-לוה שהזכיר בתהלים נדיר. והוא מיוחד לאיוב, כי נזכר שם עשרות פעמים].
הלא כי רצה דוד להיות שונה מאיוב ולהתגבר ממנו באהבת ה', על כן הוא רומז עליו ועונה לעומתו בחריפות, כבא להבדיל בין אויב לאוהב, בין עריך (כ) ובין רעיך (יז)!

(רבי יהושע בכרך, אמה של מלכות, עמ' 125)

לא עבד איוב את הקב"ה אלא מאהבה שנאמר הן יקטלני לו אייחל וכו' עד אגוע
40-42

מדת אברהם אבינו ע"ה שהיה בו אהבת ה' יתברך עד מיצוי הנפש, שהשליך עצמו לכבשן האש על קידוש שמו יתברך. ומצינו שלמדו דלא עבד איוב אלא מאהבה שנאמר "הן יקטלני לו אייחל עד אגוע" וגו'.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, בראשית לחנוכה, אות יא)

לא עבד איוב את הקב"ה אלא מאהבה וכו' אלא מיראה

איש היה בארץ עוץ, שלא מבני ישראל, ואיוב שמו, שהעמידו הקב"ה בנסיונות קשים ועמד בהם, אבל בכל זאת לא כעמידת צדיק מישראל. ואולי זוהי הכוונה, שהשטן בנסותו את איוב "לשם שמים נתכוון" - ביקש מהקב"ה שיעמידנו במבחן, כדי להוכיח שרק אברהם וזרעו יכולים לעמוד בנסיון, בכל מלוא מובנה של משמעות זו.
בעבודה שעבד איוב את ה' יש מפקפקים. רבי יהושע בן (לוי) [הורקנוס] אומר שעבד מאהבה, שנאמר "הן יקטלני לו איחל". ורבי יהושע (בן לוי) מוסיף ואומר: "מי יגלה עפר מעיניך... והרי יהושע תלמיד תלמידך למד שמאהבה עשה". והמסקנא בגמרא [לקמן לא.] היא: "ליחזי להאי קרא אם באלף או בואו", פירוש, אם אנו סוברים יש אם למקרא ואנו קוראים בואו, "אם יקטלני - לו איחל", או אם יש אם למסורת כמו שאנו כותבים "אם יקטלני לא איחל". אם יש אם למסורת, הכוונה היא, אפילו אם יקטול אותו גם כן איחל לו, וזוהי עבודה מאהבה, בלי שום חשבונות, שלא על מנת לקבל פרס, ואם יש אם למקרא, פירוש, שרק אם יתן לו חיים עושר וכבוד - טוב, ואם יקטלני - לא איחל ולא אאמין בו.

(רבי זאב גולד, ניבי זהב, פ' ואתחנן עמ' תמו)

לא עבד איוב את הקב"ה אלא מאהבה וכו' מי יגלה עפר מעיניך רבי יוחנן בן זכאי שהיית דורש וכו' לא עבד איוב את המקום אלא מיראה
40-46

אהבת ה' יתברך אינו אלא לזרע ישראל, כמו שנאמר "ואוהב את יעקב", "וכמים הפנים לפנים" וגו', אי אפשר לשום אומה ליקבע בלבם אהבת ה' יתברך כלל, כי אין אהבה אלא בדומים, וצורת יעקב אבינו ע"ה חקוקה בכיסא הכבוד, והאבות הן המרכבה, ואנו נקראים "בנים לה'" מצד הזה שאנו בני האבות שהן המרכבה, ורחמי דאבא אברא. מה שאין כן העכו"ם, אין להם שייכות לזה...
במדת היראה... אי אפשר לעכו"ם לסתום, דה' יתברך נותן פחדו ומוראו על כל הנבראים, "וייראוהו כל המעשים", דגם האומות קרי ליה "אלהא דאלהא", ופוחדים מיראת עונש על כל פנים, כמו כורש אחר שהחמיץ אמר "להיות מצלאין לחיי מלכא ובנוהי". וזהו השער לה' אשר צדיקים יבואו בו, ופתוח לכל הרוצה לכנוס, כי זה כל האדם. ודבר זה הוא בא בהשתדלות אדם מצד עצמו, וגם אומות בכלל האדם, כמו איוב שהיה מחסידי אומות העולם נאמר בו "ירא אלהים". ור' יוחנן בן זכאי דאמר: לא עבד אלא מיראה, כמאן דאמר מאומות העולם היה, ומאן דאמר דעבד מאהבה, הוא כמאן דאמר (בבבא בתרא טו.) דהיה מישראל, דלא שייך זה באומות כנ"ל. וידוע ד"האדם" בה' כולל גם אומות, כמו שכתבו תוספות (יבמות סא.). וזהו "את האלהים ירא וגו' זה כל האדם". רק דהאומות סבורים דהוא כחם ועוצם ידם במדת הגבורה שהוא היראה. ואם כן, אם יראו שאין להם שכר, תוהים על הראשונות, כמו שאיתא בראש השנה, וכאיוב שע"י היסורין חירף וגידף, וכמו שאיתא בבבא בתרא.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, בראשית, מאמר קדושת שבת, מאמר ד דף י ע"ד-יא ע"א)

לא עבד איוב את הקב"ה אלא מאהבה וכו' לא עבד איוב את המקום אלא מיראה
40-46

...ההפרש בין ישראל לאומות, שאפילו הטובים והחסידים שבהם אין להם בחי' זו לקבל עליהם עול מלכות שמים באהבה, וכבש"ס סוטה: לא עבד איוב את המקום אלא מיראה, וכבר אמרנו דמאן דסובר התם שעבד מאהבה, סובר דאיוב מישראל היה.

(שם משמואל, מועדים, שנת תרע"ז, יום שבת חוה"מ)

מדה זו אינה אלא בישראל, שהם בנים למקום ונותנים נפשם באהבה לרצון ה' יתברך, ומאחר שכן הוא רצון ה' יתברך שיטו שכמם לסבול עול מלכות שמים, כך הם נמי רצונם ותשוקתם, ומקבלים עליהם עול מלכות שמים באהבה. אבל אומות העולם אין להם כח זה, ואף הטובים שבהם העול הוא עול לבד ולא אהבה. ובש"ס סוטה: לא עבד איוב את המקום אלא מיראה, ומאן דאמר שם שעבד מאהבה כבר הגדנו דס"ל כמ"ד איוב ישראל היה. וא"כ בק"ש שישראל מקבלים עליהם עול מלכות שמים באהבה, בזה עצמו לבד נראה ונגלה מעלת ישראל נגד אוה"ע, ואפילו השרים שלהם מוכרחים להודות, וע"כ כדאי מצוה זו לבד להושיע את ישראל במלחמתם נגד האומות.

(שם משמואל, מועדים, שנת תרפ"א, יום שבת חוה"מ)

וידועין דברי מהר"ל, דבמצוות השכליות יש לאומות העולם קצת אחיזה, ועל כן עשו היה זהיר בכיבוד אב שהוא ממצוות השכליות, עכ"ד. ויש לומר דהיינו טעמא דאיתא (איכ"ר פ"ב סי' יג): יש חכמה בגויים תאמין. אבל במצוות ששרשן בלב, היינו שיהיה נמשך אחר ה' יתברך לדבקה בו באהבה, אין לאומות שום אחיזה. וע"כ בש"ס סוטה, שר' יוחנן בן זכאי דרש כל ימיו שלא עבד איוב את המקום אלא מיראה, כי יראה באה מפאת השכל ויראה אותיות ראיה, אבל אהבה באה מפאת כחות הלב, בזה אין לאומה"ע שום נגיעה. [ויש לומר דפלוגתא דר' יוחנן בן זכאי ור' יהושע בן הורקנוס (שם) שדרש שלא עבד איוב את הקב"ה אלא מאהבה, תלויה בפלוגתא דש"ס ב"ב (טו.) אם איוב מישראל היה או מאומות העולם היה, דריב"ז סבר כברייתא דהתם דמאוה"ע היה, ור' יהושע בן הורקנוס סבר כר"י ור"א דישראל היה ומעולי גולה ומדרשו בטבריה, עי"ש].

(שם משמואל, מועדים, ראש השנה, שנת תרע"ו)

יש מהמחקרים שתמהו איך תתכן אהבת ה' בלב בשר ודם, כי אהבה היא רק בין דומה לדומה. אבל באמת לא קשה מידי, כי ישראל יש בהם נשמה קדושה חלק א-לוה ממעל, וכתיב (דברים יד) "בנים אתם לה' אלקיכם", וכמו שמטבע הבן נגרר אחר האב ודבק בו לאהבה. וע"כ בסוטה ר' יוחנן בן זכאי היה דורש שלא עבד איוב את המקום אלא מיראה. ור' יהושע ור"מ שדרשו שעבד מאהבה, אפשר סבירא להו דישראל הוה, כבש"ס ב"ב (טו ע"ב): כולהו תנאי סבירא להו דאיוב מישראל הוה לבר מי"א, או דחסיד היה באומה"ע ואיוב שמו כברייתא דב"ב שם...
ובאשר נשמות ישראל דבקים בה' יתברך באהבה, ירשו י"ג מכילין דרחמי, שמהם תליסר נהרי אפרסמונא דכיא... וע"כ יש בישראל שנים עשר שבטים חוץ משבט לוי, והנה הם י"ג כמספר אהבה ואחד, וי"ג דברים נצרכו למלאכת המשכן כנגד י"ג מכילין דרחמי, כי במשכן נאמר (שה"ש ג) "תוכו רצוף אהבה", והוא מרמז על אחדות ה', כמ"ש (שמות כו) והיה המשכן אחד, כמ"ש בספר צרור המור. והכל בשביל שהם בנים לה' כדכתיב "בנים אתם לה' אלקיכם". וע"כ יש בכוחם להתגבר ולמשול על כל כוחות הטבע המרומז במספר י"ב. וע"כ ישראל מוסיפין חודש י"ג להשוואת חודש חמה ולבנה, להורות על אחדות. ולפי האמור נצמח חודש זה מכלל האהבה שבלב ישראל לאביהן בשמים שזה אין לאוה"ע, ע"כ בכח זה גוברין על אוה"ע.

(שם משמואל, פרשת תרומה ור"ח אדר, שנת תרע"ג)

שלא עבד איוב את המקום אלא מיראה

עי' זהר בא לג סע"ב: דלא פלח איוב לקוב"ה ברחימו; יתרו סט, א: איוב הוה דחיל בדחילו, ובההוא דחילו הוה עקרא דיליה כו'. ועי' זוהר פנחס רלא, א: חד אמר איוב מחסידי אוה"ע הוה, וח"א מחסידי ישראל הוה כו'.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

תוד"ה כשם כו' מנין המאררים נגד רמ"ח אברים שיש בו ובה כו'

לכאורה הן באשה יש אברים יתרים על רמ"ח. אמנם כיון דלא חשיבי אברים לענין טומאה (עי' בכורות מה סע"א), לא חשיב להו.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)