ל ע"ב

וכיצד אמרו שירה

עי' זהר בשלח ס ע"א: מן שירתא דא תחמי דכלהו בחכמתא אסתכלו וידעו מלין ואמרו, דאי לאו הכי איך אמרו כלהו מלין אחדין דלא סטו אלין מאלין, ומה דאמר דא אמר דא ולא אקדים מלה דא למלה דא, אלא כלהו בשקולא חדא כו'.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

דרש ר' עקיבא וכו' כגדול המקרא את ההלל והן עונין אחריו ראשי פרקים וכו' ר' אליעזר בנו של ריה"ג אומר וכו' והן עונין אחריו כל מה שהוא אומר וכו' ר' נחמיה אומר וכו' שהוא פותח תחלה והן עונין אחריו
18-30

ובמסכת סוטה: דרש רבי עקיבא... שהוא פותח תחלה והם עונים אחריו כו'. ע"כ. וביאור ענין זה, כי השירה הזאת היא מורה על מדרגת מעלתם, כי השירה הוא לפי מדרגת הנמצא. וזה כי ענין השירה, כי העלול אשר נמצא מן העילה משתוקק אל עילתו אשר הוא בא ונמצא ממנו, ולכך משתוקק אל עילתו אשר בראו. ודבר זה, כאשר הוא עלול ונברא בעצם, ר"ל שהוא עלול בעבור עצמו, ואינו בריאה שנברא בשביל דבר זולתו, שאם לא נברא מצד עצמו רק כדי לשמש זולתו כמו הבעלי חיים שאינם מדברים, כיון שאינו עלול בעצם, שהם נבראים בשביל האדם, אין עליו שם עלול שיהיה משתוקק אל העילה, שלא נברא מצד עצמו. ולפיכך אין ראוי לומר שירה רק ישראל מה שהם נקראים בנים אל ה' יתברך, והם עלולים בעצם ממנו, לא כמו העכו"ם שהם נבראים בשביל ישראל, אבל ישראל נקראו בנים ועלולים מן ה' יתברך, ועלול כזה משתוקק אל העילה, וזהו השירה שהוא השתוקקות העלול אל העילה. ומזה תראה כי כל אשר יותר עיקר בעולם הוא ראוי יותר אל השירה. ולפיכך סבר רבי עקיבא שאין סברא לומר כי ישראל אמרו כל השירה עם משה, כי הבדל מדרגתם עושה הבדל ביניהם, ודוקא משה אמר כל השירה לא ישראל, כי אין מדרגתם שוים במציאות, ולפיכך היו מחולקים בשירה, משה אמר כל השירה וישראל ראשי פרקים, שזהו שירה מהדבר שהוא עיקר השירה, דהיינו ראשי פרקים אבל לא הכל. ורבי אליעזר סבר שזה אין סברא שלא יהיו ישראל אומרים כל השירה, שאף אם הבדל יש במדרגתם, מכל מקום אין ראוי לומר שלא יאמרו ישראל השירה כולה, רק כי משה היה אומר וישראל עונין אחריו, כי ע"י משה קנו ישראל מדרגתם, וכיון שקנו ע"י משה מדרגתם, היו אומרים שירה ע"י משה, ומכל מקום אמרו ישראל כל השירה. ורבי נחמיה סבר כי כולם ביחד אמרו שירה, ולא היו אומרים שירה ע"י משה, שאם כן היה זה חסרון למדרגת ישראל, שלא היו ראויים לשירה כי אם ע"י משה, ודבר זה אין ראוי, רק כי כולם ביחד אמרו שירה, כי השירה היא גם כן מצד מדרגת ישראל, ולא היה זה ע"י משה בלבד, ואם כי משה התחיל בשירה, מכל מקום היה השירה הזאת מצד מדרגת ישראל גם כן.

(מהר"ל, גבורות השם, פרק מז [ובקיצור בחידושי אגדות כאן])

דרש ר' עקיבא וכו' כגדול המקרא את ההלל והן עונין אחריו ראשי פרקים וכו' ר' אליעזר בנו של ריה"ג אומר וכו' והן עונין אחריו כל מה שהוא אומר וכו' ר' נחמיה אומר וכו' שהוא פותח תחלה והן עונין אחריו
18-30

יש לפרש דברי הש"ס סוטה: בו ביום דרש רע"ק... דאמור כולהו בהדי הדדי, "לאמר" דפתח משה ברישא. הפירוש שכ"ע סבירא להו שישראל אז לא היו מצד עצמן ראויין לומר שירה אלא באמצעות משה, וזה שאמר הכתוב "אז ישיר משה ובני ישראל". אך מר סבר שמשה היישירם עד שהיה להם משה כגדול המקרא את ההלל, והם ענו ראשי פרקים, ויותר לא היה בהם כח. ומר מוסיף לומר שפתח להם פתח, עד שהיו יכולין לומר נמי כל דבר ודבר אחר משה. ומר סבר דאמור כולהו בהדי הדדי, אלא שפתח משה ברישא. וכל אחד מוסיף בשבח ישראל שהיישירם משה, ומ"מ לדברי כולם זולת משה לא היה אפשר שיאמרו השירה. והטעם כנ"ל שלשירה צריכין להיות שלמים במדות ובשכל, וישראל עדיין לא נשלמו עד הר סיני, אך באמצעות משה היה ביכולתם להימשך עם משה. והיינו כי ידוע שמידתו של משה היתה שמסר נפשו עבור ישראל להיותם לעם ה', ומפורש בכתוב שאמר (שמות לב) "ואם אין מחני נא", וכבר אמרנו שזהו פירוש דברי המכילתא (פ' יתרו) שלא היה משה פונה לעסקיו אלא מן ההר אל העם. ועל כן ישראל שנכנסו בים עד חוטמם ומסרו נפשם אפילו על מנת לטבוע, אמרו: אין לנו אלא דברי בן עמרם, והיתה להם במדה זו קצת השתוות עמו, על כן היה משה יכול להגביהם עמו, מר כדאית ליה ומר כדאית ליה, ומבלעדי קצת השתוות זו גם משה לא היה יכול להגביהם כ"כ. ובאמת גם מה שראתה שפחה על הים וכו' הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שזה בא מחמת כי בשעת מסירת הנפש לא היה הגוף והחומר מפסיק, עכ"ד. ולדרכנו זאת היתה נמי הסיבה שנמשכו אחר משה עד שפתחו פיהם בשירה.

(שם משמואל, פרשת בהעלותך, שנת תרע"ד)

דרש ר' עקיבא כשעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה וכו' כגדול המקרא את ההלל והן עונין אחריו ראשי פרקים וכו' ר' אליעזר בנו של ריה"ג אומר וכו' והן עונין אחריו כל מה שהוא אומר וכו' ר' נחמיה אומר וכו' שהוא פותח תחלה והן עונין אחריו
18-30

בעל ילקוט סופר מעורר כמה הערות: א) מדוע הדגישו "כשעלו מן הים", ב) קשה להבין הלשון "נתנו עיניהם לומר שירה", ג) איזו שייכות יש ל"כיצד אמרו" למה שהקדים "שנתנו עיניהם לומר שירה"? ומפרש הוא דישראל, היות שלא ראו עוד את המצרים מתים, לא היו במדרגה לומר שירה בחשבם שעלו מצד אחר. וזה שאמרו "שנתנו עיניהם לומר שירה", היינו כשיראו את המצרים מתים. אולם התינח ישראל, אבל משה רבינו ע"ה שהיה בטוח שנטבעו המצרים, מדוע לא אמר הוא שירה? וכדי שלא תקשה לך זאת מביאים חז"ל הפלוגתא איך אמרו בכלל ישראל שירה, ולפי דעת כולם רואים אנו שמשה היה צריך לחכות עד שיבואו בני ישראל למדרגה לומר שירה. וזה שאמרו: וכיצד אמרו שירה כגדול המקריא וכו' כקטן המקריא או כפורס על שמע. אבל יהיה איך שיהיה, היה מוכרח לחכות עד אשר יבואו גם הם למדרגה לומר שירה. ודעת ר"א היא שאמרו באמת "כקטן המקריא", כי קטן אינו מאמין עד שרואה החפץ שנותנים לו, ורק ר"נ סובר שבסוף באו למדרגה ששרתה עליהם רוה"ק וכיוונו יחד לומר השירה כולה ככתבה.
בעל לשמוע בלמודים מפרש מליצת "נתנו עיניהם", דתכונת השירה היא תהילה על תכונת הענין, לכן צריכים תחילה לראות להשיג פרטי הענין, וכפי ההשגה לומר השיר. והנה בשירת משה נאמרו פרטי נפלאות שנעשו על הים, ופליגי בזה כמה גדולה היתה השגת ישראל בנפלאותיו. לכן סובר ר"ע דישראל לא השיגו הפרטים שהשיג משה, רק השיגו ד"סוס ורוכבו רמה בים", לכן על כל פסוק שאמר משה ממה שהשיג הוא, ענו המה רק פסוק הראשון "אשירה וגו' סוס ורוכבו רמה בים" ויותר לא השיגו. ור"א ס"ל שהשיגו ישראל כל פרטי הדברים שהזכיר משה, לכן ענו אחריו כל מה שהוא אומר. ור"נ ס"ל דתיכף כאשר התחיל משה לומר הפסוק כפי השגתו, השיגו גם הם זאת, לכן אמרו כולם יחד.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה וכיצד אמרו שירה וכו' כיון שראו את השכינה עולל הגביה צוארו ותינוק שמט דד מפיו ואמרו זה אלי ואנוהו

[קשה, איך כולם אמרו שירה באותה לשון, הרי אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד (סנהדרין פט ע"א)? (עמ' 30) את השירה הזאת לא אמרו מתוך חכמתם, אלא נצנצה בהם רוח הקודש. כמו אם יש אבנים קטנות וגדולות בבית אפל, ואבוקה מאירה את כולם, כך כל נשמות ישראל נחצבו ממקור אחד, וההבדל ביניהם הוא רק שבזה יש נשמה גדולה וניצוץ גדול, ובזה הוא קטן. ולכן כשבא הקב"ה בכבודו, בים סוף, האירה מכבודו על כל הנשמות, ונצנצה בהם בשווה רוח הקודש ואמרו שירה. וזה היה "כשעלו מן הים", כי בעודם בים היו בהולים. "נתנו עיניהם" - עין שכלם וכוחם השכלי, חשבו איך לומר שירה. "וכיצד אמרו שירה" - איך ייתכן שכולם אמרו שירה באותה לשון? כי זה לא בא מתוך לבם אלא נזרקה נבואה ביהם, וכולם אמרו יחד, איש ואשה, עולל ויונק. העובדה שגם עוללים ויונקים אמרו, מלמדת שגם הגדולים לא הוציאו את השירה מלבם, אלא ה' הערה בהם רוח נבואה.]

(רבי אליעזר זלמן גרייבסקי, גינת אגוז, עמ' 29-30) לטקסט

נתנו עיניהם לומר שירה
19

בעל מעשה רוקח מעורר על לשון הגמרא "נתנו עיניהם לומר שירה" שהוא מחוסר הבנה. וכתב הוא לתרץ על פי מאמרם (חולין צא): חביבין ישראל יותר ממלאכי השרת, שהם אין מזכירים את השם אלא אחר ג' תיבות וישראל מזכירים אחר ב' תיבות, ופריך והאיכא "ברוך כבוד ד'", ומשני: האי אופנים קאמרו. קשה איפוא, הלא התחלת השירה היא מן "אשירה לד'" - כי הפסוק "אז ישיר" וכו' אינו אלא סיפור מעשה - איך איפוא הזכירו השם אחר תיבה אחת? הלא לא מצינו אצל ישראל מעלה גדולה כזו? ודבר זה אפשר להבין רק על פי מאמרם מובא ברש"י, שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא, כי גם עוללים ויונקים הראו באצבעם ואמרו "זה אלי", נמצא שאז היו חביבים יותר מאופנים, כי כפי שמובא במדרש גם אופנים אינם ראויים לראות השכינה, לכן הזכירו אז השם אחר תיבה אחת, אבל לדורות די לישראל שיהיו שווים לאופנים, להזכיר את השם רק אחר ב' תיבות. בצדק איפוא הדגישו חז"ל לאמר "נתנו עיניהם לומר שירה", כי היו מסופקים אם מותר להם להזכיר את השם אחר תיבה אחת, לכן "נתנו עיניהם" אם יזכו לראות השכינה, כי אז ידעו שחשובים הם יותר מאופנים, וכן היה, לכן אמרו "אשירה לד'" וכן "זה אלי" והזכירו את השם אחר תיבה אחת. והיות שכפי המדרש הנזכר ראתה גם שפחה על הים את השכינה, ממילא בוודאי זכו הנשים לראות השכינה, לכן בצדק אמרה להן מרים "שירו לד'", והזכירו את השם אחר תיבה אחת. עיין בדבריו כי נעמו.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

עולל מוטל על ברכי אמו ותינוק יונק משדי אמו כיון שראו את השכינה וכו'
37-38

ומה שאמר כאן [נדרים לח ע"א] רבי יונתן אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על מי שישלמו בו התנאים הללו, אין הכוונה שלא יהיה כן לעולם, שכבר אמרו רבותינו ז"ל: ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם ואיזה זה בלעם... ואי אפשר שהגיע בלעם למדרגת הענוה... אלא אין ארבעה דברים דרבי יונתן בכאן במה שיהיה תמיד, אבל לפעמים ישתנה זה לפי צורך השעה. וכבר אמרו בספרי: מפני מה השרה הקב"ה שכינתו על בלעם, ואע"פ שלא היה ראוי לה, כדי שלא יהא פתחון פה לאומות העולם לומר אילו היה לנו נביא כמה היינו עובדים להקב"ה.
וכן על דרך זה מה שאמרו בסוטה בפ' כשם:... וכיצד אמרוה? עולל על ברכי אמו, ותינוק יונק משדי אמו... ואין בעוללים ויונקים השלמיות שהזכיר ר' יונתן, אלא שהיה זה דבר נסיי נתחדש לשעתו. וכן: ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל.

(דרשות הר"ן, הדרוש החמישי נוסח ב)

עולל מוטל על ברכי אמו ותינוק יונק משדי אמו כיון שראו את השכינה וכו' שאפילו עוברים שבמעי אמן אמרו שירה שנאמר (לא.) במקהלות ברכו אלקים ה' ממקור ישראל
37-לא.

דרש רבי יוסי הגלילי... אפילו עוברים שבמעי אמן היו אומרים שירה... רצו בזה כמו שאמרנו למעלה, כי השירה הוא מצד העלול, אשר הוא משתוקק הדבקות בעילתו אשר הוא בא ממנו, כי כל עלול הוא משתוקק אל עילתו. ולפיכך סבר רבי יוסי הגלילי כי הקטן אשר הוא עלול מן האם והיה דבק באמו, או התינוק שהיה פונה אל דבר שהוא לו סיבה מקיימת שהוא היניקה ויונק משדי אמו, כאשר ראה השכינה הוא העילה באמת, היה מניח הסיבה והעילה הגשמית ופונה אל עילתו שהוא עילה באמת, כי כל הדברים פונים אל העילה שלהם. כלל הדבר אשר רצו בזה, כי כל כך היה מדרגתם עד שהיו כולם פונים אל העילה ודבקים בה, וזהו ענין השירה. כי אין אתה צריך לומר השירה הזאת של התינוק שירה בפה ובדיבור כמו שמבינים בני אדם, רק כי היה מדרגת ישראל כ"כ עד שהיו כולם כאחד דבקים בעילה ראשונה מסולקים מן החמרי. וכן לרבי מאיר, מה שאמר אף עוברים שבמעי אמם אמרו שירה, כל זה הוא התדבקות בעילה, וזהו השירה שאמרו ישראל, כי כבר אמרנו כי השירה היא השתוקקות אשר הוא עלול אל העילה מצד שהוא עלתו, ולפיכך אף העוברים שהם עלולים אף בבטן אמם, יש אל הבריאה של ישראל השתוקקות מצד הבריאה עצמה אל ה' יתברך, וכמו שאמר הכתוב (ירמיהו א): "בטרם אצרך בבטן ידעתיך" וגו', כי יש להם מצד עצם הבריאה חיבור ודבקות אל ה' יתברך אף בבטן אמם.
ומה שהביא לראיה "ברכו ה' ממקור ישראל", פירוש פשוטו כך הוא, כי הברכה היא לישראל אל ה' יתברך מתחילת ישראל, דזה נקרא "ברכו ה' ממקור ישראל", ולא שתהיה הברכה אל ה' יתברך מן הגדולים בלבד, רק מן התחלת ישראל, כולל הגדולים והקטנים. ומפני שלא נאמר "ברכו ה' מראשית ישראל" וכתב "ממקור", דרשו שרמז הכתוב כי המקור שהוא התחלה לגמרי, דהיינו אפילו עובר שהוא במעי אמו, דזה הוא התחלה לגמרי, ברכו ה', כי כולם ביחד הם דבקים בו יתברך, כי עצם הבריאה של ישראל יש להם דבקות בו יתברך.

(מהר"ל, גבורות השם, פרק מז = חידושי אגדות כאן)

וכיצד אמרו שירה עולל מוטל על ברכי אמו ותינוק יונק משדי אמו כיון שראו את השכינה וכו' שאפילו עוברים שבמעי אמן אמרו שירה שנאמר (לא.) במקהלות ברכו אלקים ה' ממקור ישראל
37-לא.

בעל מראית העין מפרש "כיצד אמרו שירה", על פי מאמרם שכאשר רצו המלאכים לומר שירה אמר להם הקב"ה מעשה ידי טובעים בים וכו', כלומר מאחר שמנע ד' את המלאכים מלומר שירה, איך איפוא אמרו בני ישראל שירה? ותירצו, יען ראו דעולל הגביה צוארו וכו' ואמרו "זה אלי", הבינו שמן השמים ניתנה להם רשות, כיון שראו הפלא מפי עוללים ויונקים. וזה נרמז גם בפסוק "קדמו שרים אחר נוגנים". ולא חשו לשיר בראות מעשה ידיו טובעים בים, כי "ד' ממקור ישראל", כלומר מאחר שראו שהעוברים שבמקור אמרו שירה, הבינו שמן השמים ניתנה להם רשות לשיר על גאולתם.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

שנאמר מפי עוללים ויונקים

ברש"י: עולל גדול מיונק, כדכתיב (ש"א טז) "מעולל ועד יונק", ודרך המקרא לומר כן, כלומר מן החשוב עד הגרוע כמו משור עד שה. ועי' זהר יתרו פב, א: חמש דרגין לשמאלא מאן אינון, היינו דכתיב טפכם נשיכם וגרך גו' מחוטב עציך עד שואב מימיך הא חמש דרגין. וע' הק' תקו"ז (יד, א).

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

ואמרו זה אלי ואנוהו וכו' שאפילו עוברים שבמעי אמן אמרו שירה

הגדלות שברוח שזכו ישראל בעת השירה על הים, להגיע למדרגתו של משה, "אז ישיר משה ובני ישראל", ויחד הודו והמליכו ואמרו, והיה הדבר לפלא גדול כשאמרו ישראל שירה נשגבה כזו בבת אחת, שיש בה משום נבואת התורה, נבואת אדון כל הנביאים, עד שחסרון אות אחת מן השירה פוסל את כל התורה כולה - זהו הגילוי של הרכוש הגדול, שלא היתה אז על הים שום בחינה של קטנות, אף עוברין שבמעי אמן ענו וראתה שפחה על הים יותר ממה שראה יחזקאל בן בוזי. גילוי של גדלות זו שהיתה על הים מענין הגילוי של העתיד הוא, שנאמר בו "ולא ילמדו איש את רעהו ואיש את אחיו, כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם" (ירמיהו לא, לג).

(רי"מ חרל"פ, מי מרום, בשלח, מאמר לו, עמ' קיד)

אמר [רהב] (עוזה) שר של מצרים כי הללו והללו עובדי ע"ז [זוה"ק תרומה קע, ב], לאמור שישראל אינם מעולים משאר העמים, עד שבא הגילוי הגדול בקריעת ים סוף, שם ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי, וכולם אמרו שירת הודאה ומלכות "ד' ימלוך לעולם ועד", ואף עוברים שבמעי אמם ענו ואמרו זה אלי ואנוהו, ובא כל זה כמודעא רבה למקטרגים כולם שגדולה מעלתם של ישראל ובחינתם גבוהה מזו של העמים.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום, משפטים, מאמר סב, עמ' קצט)

שאפילו עוברין שבמעי אמן אמרו שירה

זהר בשלח נה, ב. ועי' בסוף יתרו צד, א: בסיני דפסקא זוהמא מגופא אפילו עוברין דבמעי אמן הוו חמאן ומסתכלן ביקרא דמאריהון כו', ובניצוצי אות ד, מזהרי חמה, שע"י היתוך שהותכו ישראל בכור הברזל במצרים עברה זוהמתם, אמנם עדיין לא פסקה מכל וכל עד שעמדו על הר סיני.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300