לא ע"א

כרס נעשה להם כאספקלריא המאירה וראו
2-3

והנה אמרו ז"ל: ראתה שפחה על הים מה שלא ראו הנביאים. וכבר אמרנו [שנת תרע"ד מאמר יב] שהיתה נבואתם אז באספקלריא המאירה, ונסתייענו מש"ס סוטה, ואין לכפול הדברים. ומה שזכו אז למה שלא זכו כל הנביאים חוץ משה רבינו ע"ה, הטעם כי כל נבואה היא התדבקות הנפש בשרשה, אך באשר הנפש מלובשת בגוף עכור, אי אפשר שתקבל הנבואה אלא לפי מיסת זיכוך החומר, ועל כן היתה נבואת כולם באספקלריא שאינה מאירה, באשר עדיין לא היה הזיכוך עד התכלית, לבד משה רבינו ע"ה שהוא מזוכך לגמרי, ובמדרש שהיה גופו מקודש יותר ממלאכי השרת, ועל כן לא היה צריך הכנה לנבואתו מהאי טעמא, כי כל הכנה הנצרכת הוא מפאת החומר, וע"כ היתה נבואתו באספקלריא המאירה. והא שישראל השיגו אז באספקלריא המאירה, מוכרח לומר שגופם לא היה מפסיק. והטעם י"ל כי גבולות חלק הקב"ה בעולמו, בריות יבשה כשיורדים לים מיד מתים, וכן בריות הים שעולים ליבשה מיד מתים, וישראל שחיו אז בים היתה חיותם למעלה מטבע החומר, שמצד הטבע לא היתה להם מציאות כלל, על כן נחשב גם גופם במדרגת הנפש ולא במדרגת החומר, ועל כן לא הפסיק בעד הנבואה.

(שם משמואל, ויקרא, שביעי של פסח, שנת תרע"ח)

במכילתא (פ' טו, א) שישראל היו שקולין כמשה בשעה שאמרו את השירה. ביאור הדברים, דהנה אמרו ז"ל (ספרי פרשת מטות): כל הנביאים נתנבאו ב"כה", אמר ה' מוסיף עליהם משה שנתנבא גם בלשון "זה הדבר". ופירשו המפרשים שלשון "כה" הוא לשון דומה או "כמו", היינו כמו ענין זה אמר ה', ולשון "זה" הוא הדבר ממש אמר ה', ולא דומה לו. והיינו הך דמשה התנבא באספקלריא המאירה. וטעם החילוק שביניהם הוא ע"פ שכבר אמרנו שאין הנבואה שורה אלא לפי מדרגת הזיכוך, ובאשר כל הנביאים לבד משה לא היה הזיכוך שלהם עד התכלית, ע"כ עיכב חוסר הזיכוך את האספקלריא שלא היתה מאירה. והנה יורדי הים אמרו "זה אלי", וזה הוא לשון אספקלריא המאירה, והיא מדרגת משה רבינו ע"ה. והטעם יש לומר כמו שאמרנו, שכמו שהים נדחה לשעתו מחמת התגלות אלקות, כן נמי נדחתה הפסולת לשעתה מכל פרט ופרט, כי ים הוא כלל החומר ואין בכלל אלא מה שבפרט. וע"כ לשעתו היו שקולין כמשה, והיו יכולין להתנבאות באספקלריא המאירה. וכן מפורש בש"ס סוטה שאפילו עוברין שבמעי אמם אמרו שירה, א"ר תנחום, כרס נעשה להם כאספקלריא המאירה.

(שם משמואל, ויקרא, שביעי של פסח, עמ' קכב)

וליחזי האי לא אי באל"ף למ"ד כתיב כו'

עי' זהר ויצא קס ע"ב: הן יקטלני לו איחל כו', ניצוצי אות ה.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

אלא מעתה בכל צרתם לי צר כו'

עי' זהר וירא קכ ע"ב: בגין דקב"ה עמהון בעקו לא באל"ף כו'; תרומה קסה סע"א; בלק קצג, ב; רע"מ פנחס רנה אות ו.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

בכל צרתם לו צר
8

בפרק כשם במסכת סוטה: בצרתם לו צר, פירוש, הקב"ה מיצר בצרתן של ישראל. כך מוכח שם. וקראו תגר בזה, שאיך יאמר על ה' יתברך שהוא מיצר בצרתן? ולפי הדברים אשר נתבארו לך למעלה, אין תימה, כי לא היה הכוונה רק שכך הוא נמצא אל העולם, שאיך יתכן דבר זה שיהיה ה' יתברך מתיחס אל כל הנמצאים בשוה, עד שיהיה מתיחס לעליונים שבהיכל שלהם כולו כבוד ולתחתונים אשר בתי חומר שוכנים, יהיה נמצא כבוד ה' יתברך אליהם בשוה? אבל הפרש יש, ולכל אחד הוא יתברך נמצא כפי מדרגתו. וכך בעצמו נמצא ההפרש בתחתונים, כי כאשר ישראל בשלמות, נמצא ה' יתברך אל העולם בשלמות כבודו, והפך זה גם כן כאשר ישראל הם בצרה, אמר שהוא מיצר, ר"ל שהוא נמצא אל העולם שלא בשלמות כבודו, רק נמצא אליהם בהתעצבות. ומכל עניין מתחייב דבר מיוחד, שכאשר נמצא אליהם שלא בשלמות כבודו, מתחייב דבר זה שירחם עליהם, וכאשר נמצא אל הנמצאים בשלמות מדרגתו, נמצא ממנו הטוב והשלמות. כלל הדבר, שכל הדברים האלו נאמרו מצד המקבל. ואל תאמר ג"כ כי אם הדברים נאמרו מצד המקבל, א"כ אין נראה הדבר הזה מעלה למקבלים, שודאי הוא מעלה עליונה נפלאה, כי הוא יתברך נמצא בעולמו כפי עניין ישראל וכפי מה שהם עליו, כי ישראל הם עיקר המציאות, לכך נמצא אל העולם כפי מה שהם, והם כל העולם, ונמצא ה' יתברך בעולמו כפי מה שהם כמו שהתבאר זה פעמים הרבה מאוד.

(מהר"ל, באר הגולה, באר ד, עמ' סח)

ירא אלהים באברהם מאהבה וכו' דכתיב זרע אברהם אוהבי
12-15

שמע נא ואתה דע לך שאהבה למעלה מן היראה, והיא אהבת חסד שזכה לה אברהם, ולכך נקרא "איש עצתי", ואמר "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם". וזהו מה שאמר הכתוב "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'", ודרך ה' היא גמילות חסדים, שכן אמרו סוף פרק ראשון: "אחרי ה' אלקיכם תלכו, וכי אפשר לו לאדם לילך אחר השכינה, והלא כבר נאמר כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא, אלא הלך אחר מדותיו של הקב"ה, מה הקב"ה מלביש ערומים אף אתה הלבש ערומים, מה הקב"ה מבקר חולים אף אתה תבקר חולים, הקב"ה מנחם אבלים אף אתה תנחם אבלים, הקב"ה קובר מתים אף אתה קבור מתים וכו'". והתם נמי: "התורה תחלתה גמילות חסדים דכתיב ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, וסופה גמילות חסדים דכתיב ויקבור אותו בגי". ואמת זו היא תורת חסד [עי' שער הרזים יט] שבה העולם מתקיים, כענין שכתוב "עולם חסד יבנה". נמצאת אומר שהחסד הוא תחלת בנינו של עולם. וזהו שאמר "מה ה' שואל מעמך כי אם עשות משפט ואהבת חסד וגו'". ולפי שהיה אברהם אבינו ע"ה גומל חסד לעוברין ושבין מאכילן ומשקן ומכניסן תחת כנפי השכינה, נקרא "אברהם אוהבי". והנה זה מבואר.

(ר' טודרוס הלוי אבולעפיה, אוצר הכבוד כאן)

בעל ילקוט סופר מעורר, הלא באברהם כתיב באמת "ירא אלקים" שהוא פחות מאהבה? וכתב לתרץ בשם הגאון ר' שמשון וויען ז"ל, על פי מה שאמרו חז"ל שאומרים לאדם מקצת שבחו בפניו וכולו שלא בפניו, א"כ אם בפניו אמר לו אלקים "כי ירא אלקים אתה", זה הוא באמת רק מקצת שבחו, כי הוא היה באמת עובד מאהבה, ומה שקרא אותו הקב"ה "אברהם אוהבי" זה היה שלא בפניו, ובצדק למדו מזה שגם ירא האלקים שנאמר באיוב הוא מאהבה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

ירא אלהים האמור באברהם מאהבה וכו' דכתיב זרע אברהם אוהבי וכו' גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה שזה תלוי לאלף דור וזה תלוי לאלפים דור
12-19

ועיקר היראה שהיא באה מכח האהבה, כי מי שהוא אוהב את אחד, הוא מכוון לעשות רצונו בכל אשר אפשר, שלא יהיה פירוד לזאת אהבה, ובשביל כך הוא ירא לעבור רצונו גם כן אף בדבר קטן, כי זה היה ביטול האהבה, וזהו היראה שנאמר באברהם (בראשית כב) "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה". ובמס' סוטה פרק כשם: תניא ר"א אומר נאמר ירא אלהים באיוב... תרווייכו צדיקי גמירי אתון מר מאהבה ומר מיראה. הרי לך כי מתוך האהבה היא היראה. והיראה הזאת שהוא מתוך האהבה היא בודאי יותר גדולה, כיון שהיראה הזאת יוצאת מתוך האהבה שהיא עליונה על כל. אבל היראה השנית היא היראה שאינה מתוך האהבה, רק יראת ה' ית' בלבד, כאשר מכיר בגדולת ורוממות ה' יתברך אי אפשר שלא יירא ממנו, כי אף מן מלך בשר ודם או כל גדול כתיב (איוב כט) "ראוני נערים ונחבאו". והיראה הזאת היא היראה שאין יוצאת מתוך האהבה, ועל היראה הזאת אמרו ההפרש שיש בין היראה ובין האהבה שהאהבה היא לאלפים דור ואילו היראה עד אלף דור.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב יראת ה', פרק א)

פירוש, מפני האהבה שהוא אוהב את ה' יתברך, לכך היה ירא לעשות דבר כנגדו, וזהו פירוש ירא ה' מאהבה. ואמר, א"כ מה איכא בין עושה מאהבה לעושה מיראה, כיון ששניהם טובים, שהרי אצל אברהם כתיב שהיה אוהב ה' יתברך וכתיב ג"כ שהיה ירא את ה' יתברך, שהרי שניהם טובים, ומסיק דעושה מאהבה לאלפים דור ואלו עושי מיראה עד אלף דור.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה
17-18

וישראל הוציאו הניצוצין קדישין ונתעורר ע"י זה בהם תוקף האהבה דקדושה. וזהו נקודת הכסף, כידוע דכסף הוא אהבה. ונקרא "נקודת" כי דבר זה היה רק לשעה, ואחר כך נסתלק כידוע, ונשאר רק נקודה. ובקריעת ים סוף נאמר "וייראו העם את ה'", מדת היראה נקרא זהב כידוע. ואף דאהבה גדול, כמו שאמרו בסוטה, זהו מצד המעלה עצמה, דודאי מדת אהבה מעלה גדולה יותר, אבל מצד השתדלות האדם, העיקר יראה, כמו שאמרו (ברכות לג ע"ב): הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שנאמר "מה ה' וגו' כי אם ליראה", ואין להקב"ה וכו' אלא אוצר של יראת שמים, כי האהבה בא אחר כך ממילא, כידוע מהא דדרכו של איש וכו'.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, שמות, פרשת שקלים, אות א דף נז ע"ב)

וידוע דזהב וכסף ונחשת הם נגד קדושת ג' האבות הקדושים: זהב מרמז ליראה, מדת יצחק אבינו ע"ה, וכסף מרמז לאהבה, מדת חסד לאברהם, ונחשת נגד יעקב אבינו ע"ה. והנה מדת אהבה גדול מיראה כמו שאמרו: גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה, ומכל מקום זהב יקר מכסף. והטעם, שמצד האדם "מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה", ואחר כך זוכה לאהבה מצד ה' יתברך, וכמו שאמרו בשם ר' ר' בער זצוק"ל ע"ד שכן דרכו וכו', וכל שבא מצד האדם ויגיעו חביב עליו... ועל כן זהב יקר יותר מכסף.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת תצוה, אות יב)

יראת ה', שבלעדיה לא יזכה האדם לקדושה ולטהרה, היא עצמה התנאי המוקדם לשלב השני של התגדלות והתקדשות האדם שמקבל עליו את עול מלכות שמים, והוא אהבת ה', שהיא השלב היותר רם, כמו שאמרו חז"ל: "גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה".

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, פרק ד עמ' כו)

גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה שזה תלוי לאלף דור וזה תלוי לאלפים דור
17-19

ובסוטה מוכח "לאוהביו" היינו לעושים מאהבה, "לשומרי מצותיו" היינו שעושים מיראה, דתניא רבי שמעון בן רבי אלעזר אומר... והאי לדסמיך ליה. ע"כ. וכבר בארנו הטעם, כי לאלפים המדרגה היותר עליונה שהיא התחלת העולם, אמנם העושים מיראה מדרגה למטה מזה, והוא ידוע בסתרי החכמה, כי העולם הזה נברא בב', כי הוא התחלת כח הריבוי, שזה ענין התחלת העולם, אבל א"א שלא יהיה העולם מתאחד, שכל העולם מתאחד ומתקשר, ולכך האחדות של עולם הוא מדרגה למטה מן התחלת העולם שהוא הריבוי, ואשר עושים מאהבה מדרגתם מגיע עד התחלת העולם שהיא הב'. וזה כי האהבה הכל אצלו טוב, ואין אצלו רק ברכה, ולפיכך מדרגתו עד הב' שהיא התחלת העולם שהוא ברכה, אבל העושה מיראה אין מדרגתו מגיע לשם, אבל מדרגתו למטה לכך מדרגתו עד הא', כמו שהתבאר.

(מהר"ל, תפארת ישראל, פרק לח)

וכבר אמרנו שהאהבה יותר מהיראה, שהרי אצל האהבה כתיב "ועושה חסד לאלפים לאוהביו" ואצל היראה כתיב "ועושה חסד לשומרי מצותיו לאלף דור", הרי כי האהבה גדולה מן היראה.

(מהר"ל, דרך חיים, פרק א משנה י)

וכבר נתבארו הדברים במקומות אחרים כי העושה מיראה שכרו לאלף דור, והעושה מאהבה שכרו כפול לאלפים. והנה מן הנמנע שישיג המשיג בחינת האהבה עד שתקדים לו בחינת היראה, בסוד "זה השער לה'" (תהלים קיח, כ). ואשר על כן אמר הכתוב כנגד בחינת היראה "את משפטי וגו' אני ה' אלהיכם", דקדק להזכיר בחינת הדין שהוא רמוז בשם אלהים להעירך במי הכתוב מדבר, ואחר כך צוה לגדר ב' לעשות מאהבה, ולזה אמר "אני ה'" ולא הזכיר שם אלהות, לומר שתהיה השמירה לצד אהבת הטוב והחפץ והרצון פעל בו לעשות מאמר קונו החביב מאהבתו אותו הגם שלא היה עונש לעובר.
ואמר "וחי בהם", פירוש כי אדם שעושה מאהבה ישנו גם בטוב עולם הזה יתר על הגמול הקבוע לו בעולם הנצחי. ואולי כי לזה רמז באומרו "וחי" בתוספת וא"ו, להעירך שזה נוסף על שכר אחר, שהוא שכר הנעלם, מה שאין כן גדר הראשון שעושה מיראה, שאין לו אלא לעולם העליון, כאומרו "ללכת בהם", לעולם העליון, אבל גדר זה "וחי בהם", פירוש לא לעתיד לבד, שאם כן היה לו לומר ויחיה, אלא מעת טעמו טעם המצוות, בערך זה וחי בהם.

(אור החיים, ויקרא יח, ה)

רבותינו ז"ל אמרו שלעושים מיראה לאלף דור, ולעושים מאהבה אלפים, כאומרו ועושה חסד לאלפים לאוהביו וגו'. ונראה כי לא כפל לבד יגיד אלפים, כי בודאי שעושה מאהבה אין קץ לשכר מעשיו, ולאלפים האמור באוהביו לשון רבים, יכולני לומר עד מאה אלף, וטעם שאמר סתם, כי אין שיעור שוה לאהבה, ויש בין אוהב לאוהב כפלי כפלים, אלא קטן שבאוהבים כפלים כגדול שביראים.

(אור החיים, דברים פרק ז פסוק ט)

העושה מיראה שזה תלוי לאלף דור
18-19

...האלף דור הראוים להיות קודם מתן תורה כדאיתא בפרק ב' דחגיגה (יד.), ושאותן שקומטו הן עזי פנים שבדור. פירוש, כמו שאמרו (ביצה כה ע"ב) דישראל עזין באומות ולכן ניתנה להם תורה. פירוש, כי התורה נקרא עוז "ה' עוז לעמו יתן" וגו' דנדרש בזבחים (קטז.) על מתן תורה... והנה בתורה נברא העולם כמו שאמרו בבראשית רבה (א, א), אם כן גם העולם במדת הגבורה ועזות נברא. וכאומרם ז"ל (שם יב, טו) דלכן נאמר במעשה בראשית שם אלקים, דנברא במדת הדין. רק שקודם קבלת התורה היה עזות זה ברע, וצריך להתישו, ולכך "דבר ציוה לאלף דור", כמו שאמרו דשכר עושה מיראה לאלף דור, דכח היראה מתפשט עד אלף דור. דהשכר על אותם דורות, על כרחך דאותו כח מתפשט לכך דורות. ולכך התשת כח הגבורה רעה שהיא מסיטרא דיראה גם כן היא באלף דור, דעד שם יש לה התפשטות לאותו כח.

(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, פרשת אחרי מות אות ד דף פט ע"ד-צ ע"א)

חד אמר ליה אקריון בחלמאי מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וחד אמר ליה אקריון בחלמאי וישמחו כל חוסי בך וכו' מר מאהבה ומר מיראה
25-30

בעל עין אליהו מפרש על פי מה שביאר את הפסוק "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה", שיש צדיק שמאמין אף שעל פי האמת אין טוב לו, לבסוף יהיה לו טוב, אולם יש צדיק במדרגה יותר גבוה, שאינו אומר שלבסוף יהיה טוב, כי אם אומר שהרע של כעת טוב הוא. וזו כוונת הכתוב "אור זרוע לצדיק", היינו יש צדיק שהרע של כעת הוא בחינת זריעה הנרקבת בתחילה כמו הזריעה למען תצמח בסוף, ובאחרונה יזרח האור לפניו, אולם "לישרי לב", היינו הצדיק שהוא במדרגת "ישרי", לפניו אף בשעה שרע לו, "שמחה", באמרו שהרע טוב הוא בבואו ממרום. ולכן אמר רבא לאותו דאקריון "אשר צפנת ליראיך", שעובד מיראה, לכן כעת רע לו והוא רואה את הטוב שהוא צפון עבורו לעתיד, ולמאן דאקריון "וישמחו כל חוסי בך", היינו שהוא שמח גם בהרע של כעת, עליו אמר שהוא עובד מאהבה, וזו היא המדרגה היותר גבוהה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

תרוייכו רבנן צדיקי גמירי אתון מר מאהבה ומר מיראה
29-30

העובד בשביל כן, משלים כוונת ה' ורצונו כאב הרחמן הנזכר, והרי הוא צדיק גמור. לכן אמר רבא להנהו תרי תלמידי בעלי החלומות דהוו יתבי קמיה: תרוייכו רבנן צדיקי גמירי אתון מר מאהבה ומר מיראה כדאיתא בסוטה. ור"ל מר בקטנה ומר בגדולה כאמור למעלה (פרק יד מאמר זה). וזה שהשתדל ה' מאתנו לאהוב אותו בגדולה, ומתכוין שע"י מצות התורה נשתוה אליו ונגיע לאהוב אותו בגדולה, זה אינו אלא משלמות אהבתו אותנו, שחושש כדי שיתמיד להטיב לנו ולא יפסוק ההטבה לנצח, ואילו לא היה חושש לזה, לא היה משתדל שנאהב אותו בגדולה. הוא אשר דברתי בסוף פרק הקודם, שאף גם אם כוונתו ית' הוא לסדר המדרגות, אינו אלא בשביל שאוהב אותנו באהבה הגדולה, באופן שאין האהבה שב אליו, רק להטיב לנו לנצח.

(ר' פנחס מוילנא, ספר הברית, חלק ב מאמר ד אהבה ויראה, פרק כב)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300