לב ע"א

ואלו נאמרין בלשון הקודש וכו' וחליצה ברכות וקללות וכו' ופרשת עגלה ערופה

יש עוד מרכיב של עם ישראל, והוא: לשון הקודש. גם מרכיב זה הופיע במעמד הר גריזים והר עיבל, כי בקבלת הברכות והקללות נאמר (דברים כז:יד): "וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם", וענייה זו היתה בלשון הקודש, כמו שנאמר במשנה: "ואלו נאמרין בלשון הקודש: מקרא ביכורים, וחליצה, ברכות וקללות, ברכת כהנים, וברכת כהן גדול, ופרשת המלך, ופרשת עגלה ערופה ומשוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם"... והמעיין יראה שכל המצוות שאמירתן חייבת להיות בלשון הקודש הן מצוות הקשורות לעם ישראל, לכלל. אף חליצה שייכת לכלל, שהרי היבמה אומרת (דברים כה:ז): "מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל". גם עגלה ערופה נוגעת לעם ישראל ולארץ ישראל, שהרי הכהנים אומרים (דברים כא:ח): "כפר לעמך ישראל... ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל", וכן נאמר (במדבר לה:לג): "כי הדם הוא יחניף את הארץ". אם כן, אנו רואים, שבכל הקשור לעם ישראל ולארץ ישראל, מצוה לומר בלשון הקודש דוקא, ואין יצירת ישראל שלמה בלי לשון הקודש.

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, פרק כג עמ' שב-שג)

ואלו נאמרין בלה"ק וכו' ברכות וקללות
13-14

בעל לשמוע בלמודים מעורר שלכאורה אין נפ"מ איך נאמרו ברכות וקללות מה דהוה הוה, ואין זו מצוה לדורות רק בשעה שעברו את הירדן, וכתב שיתכן לפי דרוב הענינים שנאמרו בלה"ק ילפינן לקמן מברכות וקללות לכן מביא דהן נאמרו בלה"ק.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

ופתחו בברכה וכו' ופתחו בקללה
31-33

יש להקשות אמאי לא הוזכרה הברכה גם כן בתורה, רק הקללה, ולפי דברי רבותינו ז"ל היו אומרים גם כן הברכה על כל דבור ודבור... והנה הברכה נגד דבר הקיים המתמיד, והקללה הוא בדבר הנפסד, ולהיות כי עיקר הוויית העולם הוא בפרטים ואין בו דבר קיים מתמיד בעצמו, על כן נתפרשה הקללה בתורה ולא הברכה, כי הפרטיים האישיים נמצאים במציאות, אבל המינים והכללים אינן נמצאים מחוץ לנפש, רק במחשבה לחוד, וכן הוא בענין החומר והצורה, כי מציאות החומר יותר מוחש ומורגש ממציאות הצורה.
ועוד נראה לומר כי נתפרשו הקללות ולא הברכות, מטעם שנתפרשו העונשים בתורה שהוא הכרת ומיתות בית דין ולא נתפרש המתן שכר לעולם הבא, והטעם בכל זה כי לפי שהתורה ניתנה לדור המדבר, שהיו נהנין מזיו שכינה בעולם הזה ומתענגין בעולם הזה בתענוג עולם הבא שהוא אכילת המן, שדרשו ז"ל (חגיגה יב ע"ב) שנקראו שמים שחקים שבו רחיים ששוחקין מן לעתיד לבא, ואמרינן ביומא (עה ע"ב) שהוא הלחם שמלאכי השרת אוכלין אותו. וידוע כי עיקר עולם הבא להיות כאחד ממלאכי שרת ולאכול מלחמם, וכמו שנתבשר יהושע כהן גדול (זכריה ג, ז) "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה", ועל כן לא הוצרכו בני המדבר לשכר עולם הבא, באשר היה להם אותו התענוג כבר וחשבו להם לטבע שני כאשר הורגלו בו, ולא היה נחשב להם לשכר אם יתבשרו במה שהיה להם כבר, כדרך הבריא שלא יחשוב בעצמו שכר מה שישאר בבריאותו, אמנם יחשוב לו לעונש גדול אם יחלה או יסיר בריאותו. וכן הוא בענין דור המדבר, שהוצרכו לגזם להם בעונשים, לומר שאם יחטאו יתענשו במה שיופסק מהן ענין התענוג ההוא... ולזה נתבשרו דור המדבר בטובות עולם הזה ולא בטובת עולם הבא... והוא הטעם שנתבארו הקללות בפרשה זה ולא הברכות. אמנם בזמן יהושע שנכנסו לארץ ישראל וישבות המן ממחרת הפסח ויתנהגו בדרך הארץ, התחילו בברכה נגד כל דבר ודבר, ברכה נגד קללה.

(רמ"א, תורת העולה, חלק ג, פרק עח)

בשבעים לשון שנאמר באר היטב
35

והרמב"ן ז"ל שם כתב בטעם זה, לפי שדברי התורה ונבואה כולם בלשון ההוא נאמרו, והוא הלשון שה' יתברך מדבר עם נביאיו, וכן נקרא בשמותיו הקדושים וכו'... מה שאני לא אדע בעיקר דבריו שלא נתבררו לי כלל, כי מה שאמר שדברי תורה ונבואה בלשון זה נאמרו, הלא כבר דרשו חז"ל "באר היטב" - בשבעים לשון, ולפי שניתנה תורה לישראל, הוצרכה להאמר בלשון שדיברו בו ישראל, שהיא שפת עבר, לשון הקודש, ואחר כך ביארה משה רבינו ע"ה ביתר הלשונות. ואילו היתה ניתנת לאומה אחרת, אפשר היתה מתבארת בשבעים לשון אשר האחד מהם תהיה לשון הקודש.

(רבי צדוק מלובלין, אור זרוע לצדיק, מאמר על מהות לשון הקודש מכ"י, דף כד ע"א-ע"ב)

אמרו ז"ל בירושלמי דפאה (פרק ב, הלכה ד) וחגיגה (פרק א, הלכה ח) ובתנחומא (תשא לד): לפי שראה הקב"ה שעתידים אומות העולם לומר אנו ישראל, לפיכך נתן המשנה בעל פה לומר מי שיש לו מסטורין שלי בידו וכו' עיין שם. פירוש, כי התורה שבכתב רזוהי גליין, וכמו שאמרו: באר היטב בשבעים לשון, גלוי לכל באי העולם שהכתב הוא הגלוי לכל. וכן אמרו (קידושין סו.): תורה מונחת בקרן זוית, רק דהוה ליה למימר תינח תורה שבכתב, תורה שבעל פה וכו' עיין שם. והיינו שאף על פי שבאמת התורה נעלמת מאוד, דבר זה של העלם שבתורה הוא הנקרא תורה שבעל פה, שהתורה שבעל פה הוא הבנת הנעלם והסודות הגנוזות בתורה, שכל זה הוא כלל התורה שבעל פה, אבל התורה שבכתב נקרא רק מה שבכתב מפורש לכל, וזה נקרא רזוהי גליין. ולכך מצד התורה שבכתב שהוא הגלוי שבתורה לכל, היו אומות העולם אומרים אנו וכו', שגם מעלה זו מאחר שגם זה מעלה והרחבת הדעת בעולם הזה גם כן לחשוב שיהיה לו כל טוב לעולמי עד, לכך גם זה יחשבו ויתפארו אומות העולם בעצמם לומר אנו ישראל, רצה לומר שיש להם מדרגת הנצחיות וקיום לעד, אבל באמת הם יחשבו כל זה מצד שמחשיבים עצמם שהם מעולים וחשובים מאוד.

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, ספר יהושע פרק א דף מה ע"ב-ע"ג)

אמרו ז"ל (בראשית רבה א, ד): ישראל עלו במחשבה, כי הם מתעלים עד המחשבה דה' יתברך, ושם אין הכרה לשנים כלל, לכך הם מכירים היחוד אמיתי דנאמר רק לבני ישראל "שמע ישראל" וגו', מה שאין כן אומות העולם דאין עולים עד המחשבה והם מעלמין דפירודין...
והזעירין הם אותיות הדיבור, דמלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה, ודברים שבעל פה אי אתה יכול לאומרם בכתב (גיטין ס ע"ב), והם קטנים מאותיות הכתב, שהם אותיות המחשבה, ומפורשות היטב בכתב, שכמו שהוא במחשבה כך הוא יכול לכתוב על הכתב, דלכן נאמר על תורה שבכתב "באר היטב", וחז"ל דרשו מזה: בשבעים לשון, כי באמת החכמה שהוא נגלה בכתב, זה יכול לבאר היטב גם לאומות, שגם הם ידעו זה, כנ"ל (אות ח), רק הבינה בלב זה אי אפשר לגלות כלל בכתב, רק בדיבור הוא מגלה, ומכל מקום הוא מצומצם, כי אינו מורגש בדיבור כמו בלב, רק שיש בו רושם קצת, וכמו שאמרו: דברים היוצאים מן הלב נכנסים וכו'. ובודאי מכל מקום אין התלמיד והשומע מרגיש פנימיות שבלב המדבר וכמו המדבר.

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, אות ט דף נז ע"א-ע"ב)

עצם המעלה של ישראל היא עיקרית בהם, וקודמת אל המעלה של ההשלמה שיכולים להשלים את האומות. ע"כ חייבים ישראל להיות מובדלים מהאומות בכל ההנהגות, אע"פ שממילא יפעלו בהנהגתם להועיל להן ג"כ. ולשם כך חילק ה' יתברך את התורה שנתן להשלמתנו והשלמת העולם כולו, לשתי תורות, תורה שבכתב ותורה שבע"פ. שאע"פ שכל התורה כולה, אפילו תורה שבכתב, עיקר תכליתה הוא רק בשביל ישראל, מ"מ תורה שבכתב שם ה' יתברך בה הכח שע"י דבקות ישראל בתורה שבכתב יפעלו ג"כ להשלים את האומות. ע"כ ניתנו הדברים בכתב, שאפשר לעם אחר להשיג אותם. ומתחילה ציווה ה' יתברך לכתוב את התורה "באר היטב", ודרשו חז"ל שהוא בשבעים לשון, למען ילמדו כל האומות ויאיר להן מהמאור שבתורה.
אך תורה שבע"פ היא מיוחדת רק נחלה לישראל לבדם, ואין לזר אתם כלל חלק ונחלה בה. על כן אמר הכתוב "אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו" כדרשת חז"ל בזה, שיתרון ישראל מצד עצמם מכל העמים הוא במעלה הבאה להם מתורה שבע"פ, שבזה אין לאומות העולם כל חלק כלל. והנה באמת אין תורה שבע"פ דבר וענין אחר כי אם ביאור האמור בתורה שבכתב. א"כ עצם התורה שבכתב כפי אמיתתה ודאי אין לאומות העולם חלק בה, כי אמיתתה היא רק ע"פ תורה שבע"פ, אלא שמצד חיצוניות של תורה שבכתב, זוכים אוה"ע כשיבואו לשלמותם להיות נהנים מאור התורה.

(מדבר שור, דרוש לד = מאורות הראי"ה חנוכה ארבע פרשיות ופורים, עמ' רב במהד' תשנה = עמ' ריא במהד' תשסד = מאורות הראי"ה שבועות, עמ' רלג¬-רלד)

וצדיקים הגדולים צריכים להתפלל שיתמשך אור נועם ד' בכל החכמות ובכל הלשונות... קמים צדיקים פנימיים לתשועה, בעבודה שבחשאי, ובגדולת נפש חיה יחידה, באים ופותחים את הצנורות הסתומים... ומעוררים הם את הקדש שבכל לשון... בכח... ובכחו של הדיבור שבסיני שבא להרבות אור גדול יותר ויותר מזה, "ד' אלהים יתן אומר המבשרות צבא רב", שנחלק כל דיבור לשבעים לשון, וכן באר משה את התורה היטב, והיטב זה היינו שמצא ערך הטוב האמיתי שבכל לשון, הכח המאצילו בהוד קודש, ואז הולכת השפה ומתבררת, ושפה ברורה הולכת ומתהפכת אל כל העמים לקרא כולם בשם ד'.

(אורות, אורות התחיה, טז, עמ' סז-סט)