לג ע"א

תפלה רחמי היא כל היכי דבעי מצלי
7-8

שני אופני תפילות המה המתקבלים לפני ה': א' מי שאינו יכול לסדר תפלתו בלשון צח כמדבר לפני המלך, אבל מ"מ כיון שצועק מנהמת הלב במרירות, הקב"ה שומע תפלתו, וע"ז כתיב "אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוני", פירוש, הקול לבד בלי הצעת דברים המה תחנוני. ובשעת יציאת מצרים כתיב "וישמע את קולנו", היינו הקול לבדו. וע"ז אמרו חז"ל בפ' חלק: רחמנא לבא בעי. ובזה האופן שמבקש רחמים במרת לב, אמרו תפלה בכל לשון, ואיתא בסוטה רפ"ז, משום דרחמי הוא, היינו המדבר במרת לב, בעל הרחמים ית' שומע צרת נפשו. והרי זה כמו שבא לפני מלך בשר ודם, שהדרך ארץ הוא לדבר בלשון המלך, מ"מ מי שבא לצעוק רחמים מרת נפשו, אין מלך של חסד מקפיד עליו, ושומעו בכל לשון שהוא מדבר, ונוח לפניו לפרש מרי שיחו. כך הקב"ה רב חסד, אע"ג שאין דרך ארץ מלבקש מלפניו כי אם בלה"ק, בלשון שהקב"ה מדבר כביכול את נביאיו, מ"מ מי שבא במרי שיחו ונוח לו לפרש בלשון חול, הקב"ה שומעו בכל לשון, ולא גרע מקול בעלמא. אבל יש תפלה שאינו בא במרת הלב כי אם בחין ערך שפתים בשביל אחר וכדומה, אז ודאי אינו מדרך ארץ כי אם בלשה"ק, כמו הבא לפני מלך בשר ודם בזה האופן.

(העמק דבר, דברים א, מה)

יסוד ושורש התפלה ומטרתה היא רחמים וצלותא והשתפכות הנפש, שרק על ידי השגת כוונת וביאור הדברים ישיג המתפלל את המטרה. והצפצוף והדיבור בלא ידיעת והשגת כוונת המלות והענין לא יעשו שום רושם על המתפלל, ולא ישיג מטרת התפלה, וכמ"ש בסוטה: תפלה נאמרה בכל לשון, רחמי הוא, כל היכי דבעי מצלי. ושם ברש"י ז"ל: תפלה דקתני מתני' בכל לשון לא צריך קרא, דהא רחמי נינהו, וההוא לישנא דידע לכוון לבו לצלי.
וגדול מאד הקלקול מזה שרבים מהמון לא יבינו סדר התפלה, מצפצפים ומהגים באין שום ידיעה והבנה. כי על ידי זה תהיה עליהם התפלה למשא ויקילו בקדושתה, יפסיקו באמצע התפלה וידברו דברים בטלים, לפי שאינם מבינים בלשון הקודש, ולפי שחסר תרגום מתאים בשפה המדוברת.

(ר' יצחק יעקב ריינס, הסכמה לתרגום הסידור מנחת יהודה = קרני אורה עמ' סא)

אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי וכו' אין מלאכי השרת נזקקים לו לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי וכו' הא ביחיד הא בציבור וכו' יוחנן כה"ג שמע וכו' בת קול שאני וכו' גבריאל הוה
9-23

במסכת סוטה פ' אלו נאמרים: ותפלה בכל לשון... הא ביחיד הא בצבור. ורחוק מאד שתהיה כוונתם ז"ל שמלאכי השרת אינן מבינין לשון ארמית או זולתו, כי הם הראשונים לכל שבמדע, והלשון אינו אלא הוראת הדיבור הפנימי אשר הוא שוה לכל. והנה מצינו נאמר בדניאל (ה) "באדין מן קדמוהי שליח פסא די ידא וכתבא דנא רשים ודא כתבה די רשים מנה מנה תקל ופרסין". וכבר נתבאר בסנהדרין פרק כהן גדול (כב ע"א) שכך נכתב בלשון ארמי... והנה הכותב מלאך ה' צבאות הוא.
אך כוונתם ז"ל לזרז האנשים שישתדלו לדעת ולהשכיל בתורה ובחכמה, על הדרך שאמרנו, עד שיוכר שלמותו בסידור לשונו בבואו להתפלל לפני אלהיו בלשון התורה הקדושה והנקיה מכל סיג, כדי שימצאו לו האמצעיים הנאותים להשלים רצונו, ושלא ישים אדם עצמו מכלל שאינם יודעים לבקש צרכיהם רק בלשון הדיוט, והוא הלעז המשותף לנשים ונערים. כי אנשים אשר כאלה כאשר יצטרכו לבקש צורכיהם מבוראם, לא ימצאו להם מליצים ואמצעיים, מפני חסרונן. והוא מה שאמרו שמלאכי השרת אינן נזקקין להם, לפי שאינם מכירים בלשונם, לומר שאינם מטפלין אל לשון הדיוט ולא למתפלל בו, כמו שאמר (רות ב) "יהי מכירך ברוך", "מצאתי חן בעיניך להכירני"... אמנם במקום חולה, שהשכינה למעלה מראשותיו, לזון אותו ולסעדו, המקום בתורת חסד ירחם עליו ולא יקפיד על חסרונן [שבת יב ע"ב], וכמו שאמר (תהלים קטז) "שומר פתאים ה'", וכן בצבור, כדפירש"י ז"ל: יחיד צריך שיסייעוהו מלאכי השרת, רבים לא צריכי להו, שנאמר הן אל כביר לא ימאס וגו'.
והוא עצמו מה שאמר שם: ואין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמית, והא תניא יוחנן כהן גדול שמע קול... בא גבריאל ולמדו שבעים לשון. ומן התימה, נהי דבת קול יהיה זולתי מלאכי השרת, וכדפירש"י ז"ל עלה: אותה מדה הממונה על כך יודעת שבעים לשון מפני שנעשית להשמיע והיא משתלחת לכל הלשונות. גבריאל מיהא מי לא הוה מכלל מלאכי השרת? הא מדגבריאל ידע, כלהו נמי ידעי. גם פסא די ידא אשר אמרנו הוה תיובתיה. ועוד, שהרי אלו המאמרים לא שמעום אלא הכהנים הגדולים בבית קדשי הקדשים, ולמה נשמעו בתרגום? אלא שכיוונו בזה לפי הנראה, כי כשהדבר בא ע"י בת קול, או מלאך, או איזה שליח מן השמים, ודאי ישתמש בכל הלשונות, כי אין דבר נעלם מלמעלה, כמו שתקנו חכמינו ז"ל נוסח הקדיש בלשון ארמי, לפי שהיא הלעז שלהם, כדי לצרף הרבים בהבנתו, ולשתף עמי הארץ למנין עשרה. אמנם בתורת זכות וסיוע, אין נזקקים ואינן קרובים ומכירים כי אם אל השואל בלשון תורה צחה וברה.

(עקדת יצחק, שער נח)

אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי וכו' אין מלאכי השרת נזקקים לו לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי וכו' גבריאל הוה
9-23

ואפשר לומר כי כל הלשונות אינם מבינים המלאכים חוץ מלשון הקודש, ונקט לשון ארמי לרבותא, אף שאמרו (ב"ר פע"ד): אל יהא לשון ארמי קל בעיניך, שמצינו שמחלק לו כבוד בתורה, אפילו הכי אין מבינים לשון ארמי. והטעם כי הלשון אינו טבעי ואינו מושכל, רק הוא הסכמי, ומפני זה אין המלאכים מבינים אותו חוץ מלשון הקודש, כי הלשון הזה יש לו מעלה עליונה עד שהוא קרוב אל המושכל, כי לכך נקרא לשון הקודש. ואין ראייה מזה שאין המלאכים יודעים מחשבת הלב, שאם יודעים מחשבת [הלב], מה בכך שאין מבינים הלשון, הרי יודעים מה רוצה להתפלל. שאין ראיה מכאן, שאין המלאכים נזקקים למחשבת הלב, רק נזקקין לדבור, ואם לא כן למה היה צריך להתפלל בלשון, יתפלל בכונת הלב ובמחשבה בלבד? אלא צריך דיבור הלשון לתפילה, ומלאכים אין מבינים מצד הלשון אף אם מבינים הכונה והמחשבה. אבל גבריאל מינוי שלו על כל לשון, שאף שהוא הסכמי, הנה הוא ממונה על הדבור, ומפני זה מבין כל לשון, ומפני שכל דיבור הוא לשון קשות וגבורה כדכתיב (בראשית מב) "דיבר אתנו אדוני הארץ קשות", ולפיכך גבריאל ממונה על הלשון, ומפני שהוא ממונה על הלשון הוא מכיר ע' לשון.
ואפשר לומר כי זהו הטעם בעצמו שאין המלאכים מכירים [בשום] לשון רק בלשון הקודש, וזה כי גבריאל ממונה על זה, ואין שתי מלאכים עושים שליחות אחד ואין להם מינוי אחד, ולכך אין המלאכים מכירים בשאר לשונות כי אם בלשון הקודש, מפני שזה הלשון אינו נופל תחת שום מלאך, כי לשון הקודש הוא מיוחד אל ה' יתברך לדבר בו עם הנביאים. ואם תאמר, כיון שגבריאל מכיר בשבעים לשון, יתפלל בכל לשון שהרי גבריאל מכיר? ויראה, אף שגבריאל מכיר, מ"מ אין זה לשונו המיוחד, ואין מלאכי שרת נזקקין אלא ללשון שהוא לשונם המיוחד. והבן מה שאמר אין מלאכי שרת נזקקין, כי לשון זה משמע שהמלאכים ממונים להכניס התפילה לפני ה' יתברך, ולפיכך אין נזקקין אלא ללשון שהוא לשונם, ומכ"ש שאין נזקקים למחשבה כי אם לדבור.
אבל עיקר הפירוש אשר נראה כי מלאכי שרת אין מכירין כלל לשון ארמי מפני שאינו נקרא לשון, וכמו שביארנו במסכת מגילה (י ע"ב) אצל "והכרתי לבבל שם ושאר", שאין להם כתב ולשון, ור"ל שאין לשון ארמי בכלל ע' לשונות, אע"ג שהוא לשון בודאי, אינו בכלל ע' לשון שברא ה' יתברך. ומה שלשון ארמי אינו בכלל ע' לשון, מפני שאמרו במסכת סוכה (נב ע"א) כי על כשדיים נאמר "זה העם לא היה", ואמרינן שהקב"ה מתחרט עליהן, ולכך אין לשון שלהם שהוא ארמי בכלל ע' לשון. אבל שאר ע' לשון, אע"ג שאין לשונם המיוחד להם, כי לשונם המיוחד הוא לשון הקודש, מ"מ אין שאר הלשונות רחוק מהם כמו שהוא לשון ארמי. אע"ג שאמרו (ב"ר שם) אל יהיה לשון ארמי קל בעינך שהרי התורה חלק לו כבוד, אין זה קשיא למבין, כי בתורה חלק אל לשון ארמי כבוד, אבל אין לשון ארמי שייך אל ע' לשון שהם בעולם אשר המלאכים שהם שבעים שרים ממונים על שבעים אומות, ולכך המלאכים אין להם שייכות אל לשון ארמי.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

אין מלאכי השרת נזקקים לו לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי וכו' מעשה בשמעון הצדיק ששמע בת קול מבית קודש הקדשים וכו' בת קול שאני דלאשמועי עבידא וכו' גבריאל הוה וכו' קול קול ממשה וכו' מה להלן בלשון הקודש וכו'
11-34

וכמו שאמרו (סנהדרין כד.) "במחשכים הושיבני" זה תלמודה של בבל שהיא בחושך והעלם אור פני מלך. ובאמת גם כל התלמוד הכל דברי ה' יתברך עצמו, רק שהוא בחושך ואינו נגלה, ודבר זה עלה בידם מבבל, כידוע דבת קול התחיל אז [ובת קול הראשון נמצא בסוטה בשמעון הצדיק, והוא ראש חכמי המשנה ומשיירי אנשי כנסת הגדולה שבכללם חגי זכריה ומלאכי נביאים], כי בבל הוא אחוריים דירושלים, וכן המגדל אחוריים דבית המקדש כמו שכתבתי במקום אחר באורך, וכידוע דתרגום הוא אחוריים דלשון הקודש, עיין בליקוטי תורה פרשת ואתחנן בסוד שנים מקרא ואחד תרגום יעוין שם באריכות. וכל קול הוא בלשון הקודש, כדאיתא בפרק אלו נאמרין, רק בת קול דלאשמועי עבידא היא גם בארמית כידוע, דלכן נתקן התרגום לפי שאין מבינים הלשון הקודש (מגילה כא ע"ב ברש"י), כי אין הכל מבינים פנים בפנים, ותרגום הוא מה שבני אדם מפרשים הלשון הקודש להשמעת בני אדם, ונמצא הוא עצמו הלשון הקודש, רק בדרך בת קול וקלא דהדרא, שהוא אחורי הקול עצמו דלשון הקודש, והוא קרוב ללשון הקודש כמו שאמרו בפסחים פרק האשה (פז ע"ב), והיינו דכל הלשונות נמשכים מלשון הקודש בעת דור הפלגה, והמשכה הראשונה הוא ללשון ארמי, שהוא הקלא דהדרא מלשון הקודש עצמו ואחר כך שאר הלשונות הם מקלא דהדרא דלשון ארמי, שחוזר ומתגלגל הקלא דהדרא עד הולדת שבעים לשון.
וידוע כי עיקר חיות האדם הוא הדיבור, וכל לשון אומה הוא עיקר כוחם וחיותם, [ומלאכי השרת אינם נזקקין ללשון ארמית, ואין צריך לומר לשאר לשונות כמו שכתבו הקדמונים, ועיין בתמים דעים ובשלטי גיבורים דברכות, והיינו דאין להם שייכות לכוחות פרטיות של האומות כלל, רק השבעים שרים שלהם, ולא המלאכי השרת שרי ישראל במרכבה הקדושה כענין "מיכאל שרכם", וידוע דמיכאל אותיות מלאך, כי הוא שורש המלאכים ורק גבריאל יודע כדאיתא שם בפרק אלו נאמרין, כי הוא שר של אש כמו שאמרו בפרק ערבי פסחים (פסחים קי"ח.), והיינו לשון גבורה, להעניש לעוברי רצונו, וכל פורעניות דעכו"ם נמשך ממנו כמו שאמרו בפרק חלק (סנהדרין צו.) גבי סנחריב ושאר דוכתי, ואם כן על כרחך יודע כח של כל עכו"ם כדי שיוכל להשפיע לשם עונשין, ולכך נקרא גם כן לשון גבר, כי כבר יש בו גם כח גברא שהוא ידיעת כוחות בני אדם שלמטה. ולכן אמרו (ברכות ד ע"ב): גבריאל בשתים, היינו הכרת שלמעלה וידיעת שלמטה, ובת קול הוא גם כן מצד השמעות קול ה' יתברך בהתפשטות בכל הברואים וכל הכוחות כולם כנ"ל].

(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, פרשת אחרי מות, אות ד דף עב ע"ד - עג ע"א)

[הכוונה למי שמתנהג כמו לבן הארמי, שפסח על שני הסעיפים - כלפי חוץ הציג עצמו כמאמין בה', שאמר "בוא ברוך ה'", "מה' יצא הדבר", כי הוא רואה תועלת מאמונה בה'. אבל בתוך ביתו הוא עובד ע"ז, יש לו תרפים. מי שפוסח על שני הסעיפים מסוכן יותר לישראל ממי שריפורמי בגלוי, מי שכופר בגלוי. הראשון מושך את הצעירים יותר. מלאכי השרת, היינו הכוחות העליונים בלב האדם, אינם נזקקים ונצרפים ע"י תפילתו של אדם כזה. התפילה משפיעה הרבה על נפש המתפלל, אבל לא אם הוא נוהג כמו לבן הארמי.]

(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 108) לטקסט

שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי

[תוס' כותבים שהמלאכים יודעים מחשבות שבלב האדם. אבל השל"ה אומר שאינם יודעים, וראיה מהסמ"ק שמפרש "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" - אסור לעבוד ע"ז אפילו במחשבה, שגלויה רק לפני, ולא לפני מלאכים. קשה על השל"ה מהמדרש שאומר שהמלאכים העידו על ישראל בזמן חורבן בהמ"ק שישראל ביטלו את התורה, ואיך העידו, הרי ייתכן שישראל למדו תורה בהרהור שהוא כדיבור, והמלאכים לא יודעים כי אינם יודעים מחשבות שבלב?]

(רבי אברהם אב"ד זשאוויץ, גדולת אברהם, דף ח ע"ד) לטקסט

יוחנן כהן גדול שמע בת קול מבית קודש הקדשים שהוא אומר נצחו טליא כו' מעשה בשמעון הצדיק ששמע בת קול מבית קודש הקדשים וכו' ונהרג גסקלגס וכו' וכתבו אותה שעה וכיוונו וכו' בת קול שאני דלאשמועי עבידא
14-23

במדרש רבה (קהלת ט, ג), שבמוצאי יום הכפורים יצתה בת קול "אכול בשמחה לחמך", כבר נשמע תפלתכם. יש להבין למי יוצא הבת קול ומי שומע אותו... גם מה תועלת מהבת קול. אך מצינו: יוחנן כהן גדול שמע בת קול מבית קודש הקדשים שהוא אומר נצחו טליא כו' בשמעון הצדיק ששמע בת קול מבית קודש הקדשים שהוא אומר בטלה עבידתא כו' וכתבו אותה שעה וכוונו. ומה נפקא מינה בבת קול זה. ומה סיפרו שכיוונו השעה? וכי להראות גדולת הכהן גדול? אך באמת הקול הוא מדת הקב"ה שהוא גזר למעלה אז, וע"י הקול אז נצחו טליא באותו שעה, וכן נהרג גסקלגס ובטלו גזירותיו. והכהן הגדול שהיה בקודש הקדשים שהוא כנגד כתר עליון (כמו שאמר זוהר ח"ב קכא ע"א), ומצינו בגמרא (ברכות ז.): נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים וראיתי אכתריאל וכו', והוא שם של כתר עליון, ומשום הכי שמע הגזירה מן השמים. והוא שמע הקול ממש מה' יתברך מה שנגזר בשמים, והקול הועיל שאז נצחו המלחמה, וכן באותו שעה נהרג גסקלגס וכו'...
ועל זה כתבו התוספות (סנהדרין יא.) בשם י"א שלא היו שומעין הקול היוצא מן השמים, רק הקול אחר היוצא ממנו וזהו בת קול. ורק הכהן הגדול שמעו מן השמים, מפני שהיה בקודש הקדשים וכאמור. וכן ענין הבת קול שיצא ביום הכפורים, שבודאי אם היה מצוה מדברי קבלה או מדברי תורה לאכול ולשתות במוצאי יום הכפורים, היה כתוב כן, אף בגמרא לא נזכר מצוה בזה. ולמה נרמז בבת קול "לך אכול" וגו'? אך הבת קול מופיע בכל מי שזוכה להרגיש בלב הקול הנגזר מן השמים, אם כבר זכו ביום הכפורים להיות הזיווג והתיקון ופגם הנחש, אז מועיל שיהיה אכילתו בקדושה...
והבת קול מועיל לכל מי שמרגיש בלב ושומע אותו מועיל בשעתו. ושם נאמר: בת קול שאני דלאשמיע עבידא, והיינו שהבת קול בא להופיע בלב מי ששומע, ויש מי שאינו מבין בלשון הקודש ומכל מקום לבו זך ונקי וזוכה שנכנס בו הבת קול. ולכן מדה זו יודעת בע' לשון (כמ"ש פירש"י).

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, דברים, מוצאי יום כפורים, אות ב)

נצחו טליא דאזלי לאגחא קרבא לאנטוכיא

למטה מגיל הגיוס, לא נמנו ולא יצאו למלחמה, ולא ידוע לנו אם קיבלו אימונים או לאו. נראה שעניין האימון הצבאי המוקדם היה חופשי ועסקו בו כל צעיר בישראל, בהדרכת האב. צעירים גם יצאו לראות את המלחמה, ואליאב נוזף בדוד אחיו ואומר לו: "ועל מי נטשת מעט הצאן - כי למען ראות המלחמה ירדת" (שמואל א יז, כח).
"מבצע שכם" בוצע, למעשה, על ידי שני בחורים צעירים ביותר: בואו חשבון ותווכחו, כי שמעון ולוי היו אז בני יב-יג.
בתקופת השופטים אנו מוצאים, כי גדעון אמר ליתר בכורו: "קום הרוג אותם (את זבח וצלמונע מלכי מדין) - ולא שלף הנער חרבו כי ירא כי עודנו נער" (שופטים ה, כ). ומתקופת בית שני, נשארה לנו בת קול רבת משמעות: "נצחו טליא דאזלי לאגחא קרבא באנטוכיא", ובירושלמי שם: "מעשה שיצאו נערים להלחם באנטיוכא" (פרק ט, הלכה יג). רש"י בבבלי מפרש: "שהלכו פרחי כהונה, בני בית חשמונאי, להלחם עם היוונים". ניתן לומר נערים - בחורים. ברם הביטוי טליא, משמעו שהיו צעירים יותר.

(רבי משה צבי נריה, מאורות נריה - ישראל במדינתו, עמ' 78-79 = צניף מלוכה עמ' 191-192)

ובלשון ארמי היה כו' ואי בעית אימא גבריאל הוה

עי' ס"ת לך פט, א: גבריאל אוליף ליוסף ע' לשון, ותרגום חד מע' לשון הוא כו', ובניצוצי אות ז-ח. וראה ס' הבהיר מאמר צד, אור בהיר אות ג; ולעיל שבת יב, ב.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

גבריאל הוה דאמר מר בא גבריאל ולימדו שבעים לשון
23-24

כבר כתבתי קצת המאמר הזה בברכות, אפס קצהו תראה וכולו לא כתבתי. וכאן הוספתי להודיע ב' דברים. הא', שאין גבריאל נמנה בתוך מלאכי השרת. ועוד, שגבריאל יודע ע' לשון הוא, שהוא לימד ע' לשון ליוסף הצדיק. מכאן אתה למד שגבריאל שר עומד ומשמש לפני הגבורה, שע' לשון כלולות בה, שהיא השביעית. וכבר רמזנו. ועוד יתבאר תיכף זה בעז"ה.

(ר' טודרוס הלוי אבולעפיה, אוצר הכבוד כאן)