לו ע"א

באותו היום עברו ישראל את הירדן ובאו להר גריזים והר עיבל יתר מששים מיל
2-3

"ויבוא יעקב שלם עיר שכם" - וכתב הרמב"ן שהמעשה הזה היה רמז לזרעו שהמקום ההוא ייכבש תחילה לפניהם טרם הורישו יושבי הארץ, וכמו שפירש באברהם שנאמר "ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם". ויש להתבונן, מדוע באמת כבשו תחילה את שכם טרם הורישו את יושבי הארץ, ולא עוד אלא שבאותו יום שעברו את הירדן באו תיכף להר גריזים והר עיבל שהוא מקום שכם, והוא רחוק מן הירדן יותר מששים מיל כבש"ס סוטה, הלא דבר הוא.
ונראה ע"פ מה שאמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בענין שכם בן חמור, שכתוב בו "והוא חפץ בבת יעקב", היינו לא מפאת צורתה רק מפני שהיא בת יעקב, ושכם הוא מלשון חלק כמ"ש (בראשית מח) "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך". והוא חשב שיש לו ג"כ חלק במציאות העולם, אף במדרגת יעקב, וזה היפוך בחי' גר צדק, שצריך שיאמר "יודע אני ואיני כדאי", כבש"ס יבמות (מז.). עכת"ד הצריך לעניננו. והנה נראה שגם המקום, באשר שמו שכם, נמי יש בו הטבע ההוא, היינו שטבע המקום גרם ביושביו התנשאות, שיהיה כל אחד בפני עצמו חלק ולא יבטל עצמו בפני כל, רמז לזה חתיכה הראויה להתכבד שאינה בטלה.
והנה מדה זו, אי טב לית טב מינה, ואי ביש לית ביש מינה. ולטוב היא כאשר יאמר "בשבילי נברא העולם", עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לטובה, ולהיפוך ח"ו הוא להיפוך. ואם אין אני לי מי לי, ויהיה עז כנמר ולא יתבייש מפני המלעיגים עליו וירהיב עוז בנפשו ויגבה לבו בדרכי ה'. ואם לביש ח"ו היא מדת עשו הרשע, וגורמת גסות הרוח ועזות פנים עד שאין תרופה למכתו. וכבר אמרנו שמדה זו היא הקליפה שנקראת בזוה"ק (ח"ג רנא) "עננין חשוכין", שכל אור שבא בהן נשקע במקומו [חור שחור], וכדמיון שבע הפרות הרעות שנאמר בהן "ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כאשר בתחילה".
והנה האדם בראשית ימי עבודתו נצרך מאד למדה זו, להרהיב עוז בנפשו לאמור "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה", ואין חוזק כחסידות בתחילתה, ואם לא תדרוך נפשו עוז, כמעט מן הנמנע שיצליח בעבודתו, כי היצה"ר מרפה ידי העובדים עבודת הקודש כבזוה"ק באריכות (בפ' שלח) שפירש על צד הרמז כל פרשת מרגלים בענין זה. אך צריך לזה שמירה יתירה לבל יצא שכרו בהפסדו, שימשוך מזה התנשאות יתירה וגסות הרוח ועזות מצח, לקיים "ירהבו נער בזקן ונקלה בנכבד", וסוף סוף לא נשאר בידו מאומה מהטוב שבה, רק חלקי הרע.
והנה בתחילת כיבוש הארץ, שהיו צריכים להתחזקות גדולה, כי מלחמת העמים היתה קשה עליהם... על כן היה הציווי שראשית בואם בארץ תהיה במקום שכם, למען יקנו בנפשם מדת ההתחזקות.

(שם משמואל, פרשת וישלח, שנת תרע"ב)

באותו היום עברו ישראל את הירדן ובאו להר גריזים והר עיבל יתר מששים מיל וכו' והעלו עולות ושלמים ואכלו ושתו ושמחו
2-15

...וכבר הגדנו בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה לפרש שאין התוכחות והעונשין לנקמה, ואין זו התכלית, אלא לחסר ולהדחות את חלקי הרע למען ישובו להטותם לתחיה. ובמדרש: לא לרעתם נתתי להם ברכות וקללות אלא להודיעם איזו דרך טובה שיבחרו אותה וכו'... וזה עצמו היה ענין הקללות בהר עיבל, כי ארץ היא לשון רצון כאמרם ז"ל (ב"ר פ"ה, ח): למה נקרא שמה "ארץ"? שרצתה לעשות רצון קונה. ויש רצון נכבד, הוא הרצון לאלקות, ויש רצון מקולקל לטנופי דהאי עלמא. וארץ ישראל היא כינוי לרצון נכבד, וארץ עמים כינוי לרצון מקולקל. וע"כ לירושת ארץ ישראל היו צריכין מקודם לדחות את חלקי הרע, שחלק הרע שבאדם מושכו לרצונות זרים. וזהו הענין שגידוע אשירה קודם כבש"ס ע"ז (מה ע"ב). וע"כ בו ביום שעברו את הירדן עברו ששים מיל עד הר גריזים והר עיבל טרם חנו בגלגל, כבש"ס סוטה.
ועפ"י הדברים האלה מובנת השמחה שהיתה שם עד כדי כך שכל מה שאין שמחה אלא בבשר שלמים נלמד משם. והיינו עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בפירוש הפסוק (תהלים נ"א י"א) תגלנה עצמות דכית שלשון דכית היא טהרה בלשון תרגום, היינו שמצד טהרת העצמות הם ששים ושמחים, כי חלקי הרע מכבידים על האדם ומונעים ממנו השמחה, עכ"ד. וע"כ ברכות וקללות הר גריזים והר עיבל שנאמרו בתורה רק הקללות לבד שמורה שתכלית הכוונה בהם היו הקללות אלא שתחילה פתחו בלשון ברכה, והיינו כנ"ל שכוונת הקללות היתה לחסר ולהדחות את חלקי הרע, זה עצמו הביא השמחה.

(שם משמואל, פרשת ראה, שנת תרע"ד)

ראויין היו ישראל ליעשות להם נס בביאה שניה וכו' אלא שגרם החטא

ומדברי חז"ל משמע, כי תנאי הגאולה, אם יזכו, יבואו בני ישראל לארץ ביד רמה, לא רק ברשות האומות, ואם לאו, הרי הם משועבדים לרשות האומות, כדמשמע במס' ברכות (ד, א)... ראוים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע ב"נ, אלא שגרם החטא, ופירש רש"י: ולא הלכו אלא ברשות כורש, וכל ימי מלכי פרס נשתעבדו להם לכורש ואחשורוש ולדריוש האחרון. וכ"כ רב סעדיה גאון באמונות ודעות מאמר שמיני: הם ושדותיהם היו משועבדים למלכים בבית שני כמו שכתוב בנחמיה ט, לו. וראה לעיל פ"ג אות ח.
ובסנהדרין צ' פירש"י: "לעשות להם נס" - לעלות בזרוע על כרחם של מלכי פרס. ובסוטה ל"ו פירש"י: ליעשות להם נס - לעלות בזרוע ולא יהו משתעבדים למלכות, אלא שגרם חטאם של ישראל בימי בית ראשון, ונגזר עליהם שלא יעלו אלא ברשות, "מי בכם מכל עמו" (עזרא א). וכ"ה בשו"ת רש"י סי"ב (דפוס ניו יורק): וששאל ואם נכלמו וגו' ועשו אותם, כלום ציוה לעשות בנין זה בימי יחזקאל. אמת, אם היתה תשובתם הוגנת על מנת שלא לחטוא, היה בנין זה להם כשעלו מן הגולה, וגאולת עולם בזרוע, ולא על ידי רשות כורש, אלא שגרם החטא.
ונראה שרש"י סמך על הפסוק "גאלת בזרוע עמך" (תהלים עז, טז), שבזמן פקידה, הגאולה תהיה בזרוע, ביד רמה, על כרחם של המלכים שיושבים בה, ולא יהיה להם שום שיעבוד. וכשאינם זוכים, ע"י החטא, אזי העליה תהיה רק ברשות, ולא ביד רמה ויד חזקה. ומבואר מהנ"ל שבזמן הפקידה תהיה העלייה בזרוע ע"י מלחמה. ומלחמת העצמאות בשנת תש"ח היתה המלחמה הראשונה אחרי הפסקה של קרוב לאלפיים שנה, ועל זה כיוונו בגמרא "מלחמת אתחלתא דגאולה".

(רבי מנחם כשר, התקופה הגדולה, פרק י, עמ' ריב במהד' תשל"ד = עמ' 254 בנהד' תשס"א)

ראויין היו ישראל לעשות להם נס וכו' אלא שגרם החטא
9-11

בעל עין אליהו מקשה ממה שאמרו (בשבת [נה ע"א]) "מעולם לא יצאה מדה טובה מפי הקב"ה וחזר בה לרעה". ומתרץ שדקדקו חז"ל בלשונם לומר "מפי הקב"ה", היינו בדיבור, אז אין חזרה, אבל הכא ילפינן רק מהיקש ביאה שניה לראשונה, שזה הוא רק בגדר מחשבה, ולכן ע"י חטא אפשר שיחזור ממחשבתו הטובה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

וכתבו עליהם את כל דברי התורה בשבעים לשון
14-13

"אלה הדברים" וגו'... רש"י ז"ל פירש וז"ל: לפי שהן דברי תוכחות, ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל וכו'. ע"כ. ולכאורה הלא כל ישראל ידעו כל מה שעשו, ומה נפקא מינה אצלם בין רמז לדיבור? ואמנם ההסתר הוא בשביל אומות העולם, כי הלא אחרי כן "הואיל משה באר את התורה הזאת" בשבעים לשון, כמאמר חז"ל, וגם על האבנים בגלגל נצטוו להעתיק את התורה בשבעים לשון, ואז היו אומות העולם רואים בושתן של ישראל מאוהבן ורבן של ישראל, שאמר להם התוכחות האלה להזכיר להם מה שהכעיסו את המקום ברוך הוא. ולזה סתם הדברים שלא יכירו בהן, כי אם ישראל היודעין רמיזותיו. אבל אומות העולם לא ידעו ולא יבינו מה בתוך דברים אלו. ולזה אמר הכתוב "אלה הדברים אשר דבר משה", כלומר הנה דבר שלם דיבר משה בדברים האלה, ולא חצי דבר, כמו שנראה למי שאינו מבין את הדברים. ואך כי דברו הטוב לא היתה אלא אל כל ישראל, שהם הם המבינים בדבר ויודעין מה שבדברים הללו. אבל בפני אומות העולם אין דברים הללו דברים כלל, כי לא יראו ולא יבינו. ועינים להם ולא יראו, אף שנתפרשה התורה גם בלשונם, הם בחשיכה יתהלכו בהם ואין אומר ואין דברים, והכל לכבודן של ישראל.

(באר מים חיים, דברים, פרק א, א)

חז"ל אמרו: "באר את התורה הזאת" - בשבעים לשון, בכדי שהכל יבינו מאמריו ואפילו אומות העולם. ואמנם ודאי לא גילה סודות התורה למי שאינו ראוי והגון ח"ו. וכבר אמרו חז"ל (חגיגה יג.) "כבשים ללבושך" (משלי כז, כו) - דברים שהם כבשונו של עולם יהיו תחת לבושך. ובזוה"ק (חלק ג, רטז, רמד.) החמיר מאוד בזה. ולזה אמר "באר את התורה הזאת לאמר", כלומר כל התורה שהיא באמירה, שניתן הרשות בהם לגלות, הכל זאת באר בשבעים לשון. אבל לא דברים שאין מגלין אלא לצנועין. והוא מאמר הכתוב (תהלים קמז, יט) "מגיד דבריו ליעקב וגו' לא עשה כן לכל גוי".

(באר מים חיים, דברים, פרק א, ה)

כתיב "הואיל משה באר את התורה הזאת", ופירש"י בשבעים לשון פירשה להם. ויש להבין, מה צורך היה לבאר בע' לשון, שזה יתכן רק באם היו ישראל מקובצין משבעים אומות ולא היו יודעין לשון אחרת אלא של אותה אומה הדרין בתוכה, היה צורך לבאר בע' לשון כדי שיבינו כולם, אבל יוצאי מצרים שעם אחד הם ושפה אחת לכולם, וישראל לא שינו את לשונם במצרים, מה תועלת להם בביאור בע' לשון שלא היו מכירין בהן, ואפילו בשפת מצרים לא היה להם צורך אחר שהיו מכירין בלשון הקודש, מכ"ש שלא היה להם צורך בשבעים לשון שלא היו מכירין בהם, ומעמים אין איש אתם במדבר שישמעו וילמדו, ועוד שאסור ללמדה להם, דכתיב "תורה צוה לנו משה מורשה", אל תקרי מורשה אלא מאורסה וכו' (סנהדרין נט.).
ונראה דהנה כתיב (דברים לב, ח) "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל", שבעים אומות לעומת מספר שבעים הנפש שבישראל. והנה במדרש (ויק"ר פ' ל) "שובע שמחות את פניך" - אלו ז' כתות של צדיקים שעתידים להקביל פני השכינה. ע"כ. ונראה שמספר שבעה הוא עישור של מספר שבעים נפש, והיינו כמו מעשר של תבואה שהוא קיבוץ כל חלקי הקדושה שמפוזרים בכל התבואה, והמעשר הוא תמצית הקדושה מכל התבואה, כן שבע כתות צדיקים הם התמצית של כל שבעים הנפש, שהם כל בית ישראל. והנה ידוע שזה לעומת זה עשה האלקים, ע"כ נמי בטומאה, תמצית שבעים האומות הם שבע אומות הכנענים שהן תמצית הרע של כל העולם, וע"כ נצטוינו להחרימם. ויתר האומות, באשר יש בהן תערובת טוב ורע, עדיין נצרכין לברר מהן את חלקי הטוב. וע"כ איתא במדרש (שיהש"ר פ"ו סי' ה): אילו נאמר ואבדיל את העמים מכם לא היתה תקומה לשונאי ישראל, אלא "ואבדיל אתכם מן העמים", כזה שהוא מברר הרעה מהיפה שוב אינו חוזר ומברר. ועוד איתא במדרש: אם רואה הקב"ה צדיק באוה"ע הוא עוקרו מהם ושותלו בישראל.
והנה בש"ס שבת (פח ע"ב): אמר ר' יוחנן מה דכתיב "ה' יתן אומר המבשרות צבא רב" - כל דיבור ודיבור שיצא מפי הגבורה נחלק לשבעים לשונות. והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שכל הקדושה שבכל העולם נמשכה אחר הדיבור של הקב"ה, ונשארו האומות ריקנים מכל קדושה, וזה "הר חורב", שאמרו ז"ל (שם פט ע"ב) שירדה חורבה לאומה"ע עליו עכ"ד. ונראה להוסיף בזה דברים, דלכאורה קשה לפי זה הלשון "המבשרות צבא רב", דמשמע דבשורה וטובתא עביד בהדייהו, ולהנ"ל הוא להיפוך...
וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שהנשיקין הראשונות [רות א, ט] היו משל נעמי להן [לרות ולערפה], והיינו שנשיקין הן התדבקות רוחא ברוחא, ונעמי הדביקה את רוחה ברוחן והכניסה בהן ניצוצין מרוחה שהם יכשכשו במעיהן ויעוררון לטוב, ורות התעוררה להתגייר, אך ערפה שלא התעוררה כתיב "ותשק ערפה לחמותה", היינו שהדביקה רוחה ברוחה וחזרו ונדבקו ניצוצי נעמי וגם מעט ניצוצין שהיו בה מכבר בנעמי, והיא נשארה ריקה מכל קדושה...
ובדוגמא זו יש לומר שהיו הדברות שנתחלקו לשבעים לשון, כי הדברות נקראות נשיקין כמ"ש "ישקני מנשיקות פיהו" כברש"י, והיו כדמיון הנשיקין הראשונות של נעמי להן, ואע"ג דאינהו לא שמעו ולא ראו, מזלייהו חזו, וע"כ נתעוררו אז כל חלקי הקדושה שבכל האומות והיו מכשכשין במעיהן, וכל מי מהן שהיה כדמיון רות הביאו אותו להתגייר ולדבוק בקהל ישראל עכשיו או לאחר זמן. ומי שהיה כדמיון ערפה, נמשכה מהם הקדושה עם הדברות, ונשארו מנוערים וריקים מכל. ולפי זה מובן הכתוב "המבשרות צבא רב", שאותן שהיו בבחי' רות והם נקראין "צבא רב" כבש"ס סנהדרין (כו.) שהטובים נקראים רב, וקשר רשעים אינו מן המנין ונקראין מועטין, להם היה הדבר לטובה ובשורה, אבל לאותן שהיו בבחינת ערפה, ירדה חורבה להן, שהרי נשאב מהם לחלוח של טובה ונשארו חרבין.
ולפי האמור יש לומר היות מחמת חטא המדבר חזרו ונשתאבו הרבה נצוצי קדושה ביד שבעים האומות, ושבעה מלכי כנען היו תמצית מהן כנ"ל, וידוע דכל חוזק האומות מחמת שיש בידם מניצוצי קדושה, וכשנשאבו מהם חלקי הקדושה נשארו פגרים מתים ואין בהם עוד כח, ע"כ היתה עצת משרע"ה לבאר התורה בשבעים לשון, והוא כעין ענין הנשיקין הנ"ל, והביא התעוררות בכל האומות, בכדי שמי שהוא בבחינת רות יבוא וישלים עם ישראל או יתגייר לגמרי, ומי שהוא בבחינת ערפה ישאבו ממנו כל חלקי הקדושה ולא יהיה להם עוד כח לעמוד נגד ישראל. וכמו הדברות שנחלקו לשבעים לשון מה"ט, וכמו ששם ירדה חורבה לאומה"ע, כן נמי היה הענין מה שביאר משרע"ה את התורה בשבעים לשון.
ובזה יובנו דברי המדרש "אלה הדברים" שדרשו בו: דבורים, מה הדבורה זו דבשה לבעליה ועוקצה לאחרים כך דברי תורה וכו', ולכאורה אינו מובן למה המתין הכתוב מלהודיע זה עד כאן, ולהנ"ל מובן שכאן דוקא הוא במה שפירש בע' לשון כנ"ל. ומה מאוד יומתקו הדברים שנמשלו כדבורה שמוצצת את מתיקות הפרחים, כן הדברים האלה מושכים את כל חלקי הטוב מכל האומות. וזה פתח טוב ועצה נכונה למלחמת שבע האומות.

(שם משמואל, פרשת דברים, שנת תרע"ו)

[אע"פ שאסור ללמד תורה לגוי (חגיגה יג ע"א), זה היה מותר כי ה' קרא לגוים לבוא ללמד מהאבנים, וכן שלח יהושע לשבעת העממים, ולא קיבלו, אבל בשבילנו אסור ללמדם, וכן גוי שלמד תורה חייב מיתה (סנהדרין נט ע"א) כיון שהם לא קיבלו.]

(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף י ע"ב) לטקסט

והטעם הוא למען לא יוכלו שונאי ישראל להפיץ בשמה שקרים שונים.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

וכתבו עליהם את כל דברי התורה בשבעים לשון וכו' והעלו עולות ושלמים ואכלו ושתו ושמחו
13-15

כמו שהיה בהר סיני הקרבת עולות ושלמים ושמחה, בשביל שנתקבלו לעם ה' ולעבודתו, כן היה בהר עיבל שנבחרו אז לברית עם, וכמו שאמר ישעיה הנביא "ואצרך ואתנך לברית עם לאור גויים". והפירוש, לתקן הברית שהוא האמונה לכל עם, שיהיו משליכים אמונת אלילים ולהאמין בה' אחד. וכבר נכרת ברית עם אברהם אבינו על דבר זה, כמש"כ בס' בראשית יז, ד, והיום נכרת זה הברית עם כלל ישראל. והיה התחלה לזה בהר עיבל במה שכתבו את התורה בשבעים לשון. ולא הגיעו לתכלית זה הענין הנעלה רק ע"י גלות ופיזור, וכמש"כ בפ' שלח בפסוק "ואולם חי אני". ובשביל שכאן זכו לדבר הזה שיגלה כבוד ה' ע"י לכל הארץ, על כן נצטוו לבנות מזבח ולעשות שמחה.

(העמק דבר, דברים כז, ה)

והעלו עולות ושלמים ואכלו ושתו ושמחו
14-15
נרמזו אלו העיקרים באחד עשר מצוות אלו... ובהיות כי כל עיקרים אלו מיוסדים על יסוד אחד, והוא חידוש העולם והפסדו, ציוותה התורה להקריב שם עולות וזבחים והם השלמים, כי ע"י אמונת חידוש העולם והפסדו ואמונת עיקרים אלו נשלם האדם, וראוי לו להקריב שלמים, ונאמר (דברים כז, ז) "ושמחת לפני ה' אלהיך", כי אין לך שמחה כשמחת התורה והשגת האמת, וכמו שנאמר (תהלים יט, ט) "פקודי ה' ישרים משמחי לב".

(רמ"א, תורת העולה, חלק ג, פרק עח)

וסימתה עיניהן מלמעלה וסירסתן מלמטה

וביאור הדבר נלע"ד שהצרעה קילקלה כח הזרע במקורו במוח, ובו כלול כח הראות ג"כ, כדאיתא ברמב"ם ה' דעות [פ"ד הי"ט], שבזמן שמרבה לצאת מן הגוף עיניו כהות, וממילא היו במכה אחת ב' הפעולות.

(ראי"ה קוק, טוב ראיה כאן)

וסימתה עיניהן מלמעלה וסירסתן מלמטה וכו' ואשמיד פריו ממעל ושרשו מתחת
23-27
נראה כי הסירוס נקרא "ממעל", כי שם עושה פרי, ושרשו הם העינים שנקראים שורש מפני שהם בראש. ומה שנקרא הסירוס ממעל, כי בארנו במקומות הרבה כי האדם עץ השדה, והוא עץ הפוך, כי הראש דומה לשורש, וכל שורש הוא ראש נקרא, והטעם שהוא הפוך כי האדם הוא מן השמים, ולכך פונה השורש שלו לשמים כאלו היה תקוע בשמים הראש שהוא השורש, ומפני זה יאמר על העינים מטה, דהיינו מטה שהוא קרוב לשורש שנקרא מטה, והפרי שהוא רחוק מן השורש נקרא מעל, שכן כל פרי הוא מעל.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

ששה שבטים עלו לראש הר גריזים וכו' כדרך שחלוקים כאן כך חלוקים באבני אפוד וכו' על כתפיו וכו' עשרים וחמש על אבן זו ועשרים וחמש על אבן זו וכו' (לו:) הני חמשים נכי חדא הוי וכו' א"ר יצחק יוסף הוסיפו לו וכו' אלא כל התורה בנימין חסר וכו'
30-לו:

ענין מחלוקתם הוא דבר עמוק, והוא כי סוד האפוד והחושן הם זכר ונקבה, שמשא וסיהרא, והם שם מ"ב ושם ע"ב, חו"ג מכב"י ונהורא דיליה, ושם מ"ב הוא בסוד מ"ט שערי בינה כידוע. ואלו הם האותיות של השבטים שהיו על שתי כתפות האפוד אבני זיכרון לבני ישראל. והענין כמ"ש רבינו הגדול בפירושו להיכלות שהם כ"ה וכ"ה דנ' שערי בינה דעלמא עילאה ועלמא תתאה, ושער א' מנ' שערי בינה הוא נעלם, אלף בינה שהוא פלא, ומ"ט הם מתפשטים בדוכרא ונוקבא, וא' נשאר בה והוא אלף של נוק' א' זעירא, ובה אתחבר עלמא עילאה בתתאה, ואז נשלמת בכל הכ"ה. וכד אתקם משכנא ואשתלים עלמין כחדא מליל בכ"ה אתוון, שהם כ"ה אתוון דפ' "ויקרא אל משה", שא' זעירא משלים, והם סוד אתוון דיחודא שמע ישראל, כ"ה אתוון שהם ו"ק דדכורא, וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כ"ד אתוון בנוקבא, וע"י משכנא אשתלימת ג"כ בכ"ה, ששער החמשים האיר בה בחיבורא דדוכרא ונוקבא. והם סוד דו"נ, "ששה משמותם על האבן האחת" וכו', והם ו"ק דידיה ודידה. והם על ב' כתיפות בסוד ב' ידיים, חסד וגבורה, שנוקבא בשמאלא ומקבלת ממנו גבורות, ששמאלא נכלל תמיד בימינא. וב' כתפות הם בסוד אלף אדרין דדעת, ת"ק בחסדים בדכורא ות"ק בנוקבא בשמאלא, והם ב' פעמים כת"ף, והם אבני זכרון, כידוע שזיכרון בדעת.
והם השבטים שבהר גריזים והר עיבל, ברכות וקללות, שהם שכר ועונש מסט' דב' עטרין חסד וגבורה. ולכן היה החציו של הר גריזים מרובה על של הר עיבל, דצריך לארמא ולאגברא ימינא על שמאלא. ושלימו דכ"ה דנוקבא הוא ע"י פלא כמ"ש שנשאר באימא, והוא ה' דיהוסף, שהוא אימא עילאה, דיוסף במזלא תליא כידוע שקנה הכל, והוא שע"י מתחברים דוכרא ונוקבא שהם בשכמל"ו עם שמע ישראל. [ונראה שכוונת רבינו שם שהוא סוד שם ב"ן דידה יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה, שהוא ט' אתוון חסר א' מהדכורא, והוא סוד אור דסיהרא דלית לה מגרמה כלום, ונשלמת ע"י עלמא עילאה דאתחבר עמה, אז נשלם וא"ו דבה כמו בדכורא וא"ו דמ"ה בסוד ב"ן, "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן", ואז יש בה אור והם שני מאורות הגדולים, והוא סוד "ונרגן מפריד אלוף" (משלי טז, כח), שהוא א' שבוא"ו הנ"ל שכ' שם רבינו, והבן.] והוא שבו א' דאח"ד, ובה נתחלף לוע"ד כמ"ש רבינו שם.
וענין תוספת שם זה יהוסף הוא שם אהי"ה בגילופי יודין שהוא במזלא כידוע, וקנ"ה הכל. והענין כי נוקבא דעתה קלה, שאין בה רק עט' דגבורות לבד, ואז היא עניה, דלית לה מגרמה כלום. וע"י שנשלם בה הוא"ו בא' שהוא אור חסד עילאה והוא א' זעירא דאשתאר במשה מאלף חולקין דאור כידוע, אז נשלם דעתה. ולכן נתוסף בו ה' ה"ח. ואז נשלמת בג' מוחין, ג' אתוון יה"ו דיהוסף, והוא ג"כ סוד שם אהי"ה. ונשאר אותיות ס"ף, שהוא גילופי אהי"ה הנעלם שבשם זה. ויוסף היה תחילה ביסוד דידה, ואח"כ כשנסתלק עלה ליסוד דדכורא. ובנימין סליק לדרגא דיליה ביסוד דנוקבא, שתחילה היה בעט' דידה שלקבל ב"ן דילה, שלכן מתה וקראה לו "בן אוני, ואביו קרא לו בנימין" ע"ש דעתיד לעלות ליסוד דידה. והוא מ"ש כאן רב נחמן בר יצחק שנ' אותיות נשלם ע"י י' דבנימין, שקרא אותו בנימין מלא, והוא עט' דימינא, וי' הוא א' זעירא, שציור א' הוא יו"ד כידוע, וע"י נשלם יו"ד אתוון בשמא דידה. ותחילה הייתה ב"ן דידה רק בעט' דגבורות לבד, ואח"כ נשלם ע"י אור הנ"ל שמאיר לה משער החמישים, אז הייתה ג"כ בסט' דימינא, ולכן נק' ב"ן ימי"ן והבן מאוד.

(רי"א חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים) כאן)

שתי אבנים טובות היו לו לכהן גדול על כתיפיו, אחת מכאן ואחת מכאן ושמות שנים עשר שבטים כתוב עליהם, ששה על אבן זו וששה על אבן זו שנאמר ששה משמותם על האבן האחת וגו' שניה כתולדותם ולא ראשונה כתולדותם, מפני שיהודה מוקדם וחמשים אותיות היו עשרים וחמש על אבן זו ועשרים וחמש על אבן זו רבי חנינא בן גמליאל אומר (לו:) לא כדרך שחלוקין בחומש הפקודים חלוקין באבני אפוד, אלא כדרך שחלוקין בחומש שני כיצד בני לאה כסידרן בני רחל אחד מכאן ואחד מכאן ובני שפחות באמצע ואלא מאי אני מקיים כתולדותם כשמותן שקרא להן אביהן ולא כשמות שקרא להן משה וכו' יוסף הוסיפו לו אות אחת וכו' בנימין שלם
31-לו:

"ששה משמותם" וגו' - צריך לדעת למה אמר "משמותם", ולא אמר" ששה שמות וגו' וששה שמות על וגו' כתולדותם". גם לא היה צריך לומר "הנותרים", כי רואה אני שנותרים הם. ובהכרח לפרש "נותרים" - הפחותים, על דרך אומרו על אלעזר וכו' "הנותרים" (ויקרא י, יב), ודרשו ז"ל (יומא פז) הפחותים כו', וכמו שדרשו גם כן בפסוק "צאן לבן הנותרות" (ב"ר עג, ט) יע"ש. וזה יבהיל, כי מאומרו "כתולדותם", משמע כסדר שנולדו ליעקב, ואם כן למה הנולדים באחרונה פחותים מהראשונים, ומה גם שיש באחרונים בני הגבירות - יוסף ובנימין זבולון ויששכר בן תורה, ויש בראשונים מבני השפחות, ואיך יקרא הכתוב לבני הגבירה "נותרים" בערך בני השפחות?
ולהבין הענין אל זה אביט למה שאמרו בסוטה וז"ל: ת"ר שתי אבנים טובות היו לו... שמעון ולא שמעוני וכו'. ע"כ. פשטן של דברים הוא, כי לת"ק "כתולדותם" חוזר על שמות שתי האבנים, אלא שיקדימו יהודה לראובן על זה הדרך: יהודה ראובן שמעון לוי דן נפתלי באבן אחת, ובאבן השנית גד אשר יששכר זבולן יוסף ובנימין כסדר לידתן, וכשתחשוב האותיות תמצא כ"ה באחת וכ"ד באחת. ואמרו בש"ס: ר' יצחק אמר יוסף הוסיף לו אות אחת יהוס"ף, רב נחמן אמר בנימין מלא. וחשבון זה לא נרמז בפסוק, אלא שכך באה להם הקבלה, כ"ה באחת וכ"ד באחת. והקדמת יהודה לראובן, אני אומר כי מהכתוב דורש לה, ממה שכתב "כתולדותם" באחרונה, ולא כתב על זה הדרך "ופתחת עליהם שמות בני ישראל כתולדותם", ואז יהיה נשמע שבאה מצות "כתולדותם" על סדר שתי האבנים.
ואין להקשות, מי גילה כי מה שאבן ראשונה אינה כתולדותם הוא לצד הקדמת יהודה, ודלמא לומר שאין בהם סדר כל עיקר? זה אינו, כי בהכרח כשתבוא לומר באבן ראשונה סדר אחר שאינו כתולדותם, תבחר באחד מהסדרים שישנם בכתוב, או סדר שכתוב בחומש הפקודים או בחומש שני, ולכל אחד מהם כשתבוא לסדר אבן ראשונה שלא כתולדותם, תצא בהכרח אבן השנית שלא כתולדותם, ואם כן הרי בטלת כתולדותם בשתי האבנים, אשר על כן תתחייב לומר שהשינוי שמבטל כתולדותם באבן ראשונה הוא באופן שאינו מבטל גם בשניה, והיכי דמי, בהכרח בכהאי גוונא שיקדים יהודה. ודבר זה סברא הוא, כי הוא מלך, ולו ראוי להקדים, וגם מצינו לו שקדם בהקרבת חנוכת המזבח. והגם שגם יששכר קדם, אם באנו להקדימו כאן הרי ביטלנו כתולדותם של אבן שניה. ולדרך זה, מה שדקדקנו בפסוק במקומו מונח.
ואפשר לומר כי נתכוין לומר שאין הסדר מפסיל באבני האפוד, שאם הקדים שמעון לראובן אינו מעכב. לזה אמר "ששה משמותם וגו' ואת שמות וגו' הנותרים", פירוש, אין לכתוב אלא הנותר בידך שלא כתבת אותו על הראשונה. ויש להוכיח כן ממה שלא תנא בתוספתא דמנחות (פ"ה ה"ו): סדר כתיבת השמות מעכבין זה את זה, כדתני: בגדי כהנים מעכבין זה את זה, אבני שהם ואבני מילואים מעכבין זה את זה, כתב שעל גביהן מעכבין זה את זה, היה לו לומר ג"כ: סדר השמות מעכבין זה את זה, אפשר שסובר שאין מעכב.
ורבי חנינא בן גמליאל סובר באבן ראשון בני לאה כולן כסדרן, פירוש ואין להקדים בני זלפה הגם שקדמו בלידה, ובשניה בנימין בראש האבן קודם בני השפחות שכן כתוב בחומש שני, ואחריו בני השפחות כסדר לידתן, ויוסף בסוף האבן, והוא אומרו "אחד מכאן". ולפי סדר זה נמצא חשבון האותיות אינם חלוקים כ"ה על אבן זו, וכ"ה על אבן זו, כי אבן ראשונה שבה בני לאה כסדרן יש בה כ"ח אותיות, ובאבן שניה כ"א, ולכשתוסיף האות, או ה"א ביוסף או יו"ד בבנימין, יהיו כ"ב. ולסברא זו יתבאר מה שדקדקנו בכתוב על זה הדרך "ששה משמותם" פירוש שלא כסדרן, מהם שנולדו תחילה, ומהם שנולדו אחר הששה הנותרים, והם יששכר וזבולן שנולדו אחר כל בני השפחות, ואומרו "הנותרים" פירוש שנעשו נותר מסדר החשבון - כשתבוא לסדר סדר הנולדים תחילה, תמצא שהב' קדמו לב' בני לאה והותירם ה' אחריהם, ולזה קרא להם נותרים. והגם שעמהם יוסף ובנימין, אמר "הנותרים" לצד הארבעה שבהם.

(אור החיים, שמות כח, י)

שתי אבנים טובות היו לו לכהן גדול על כתיפיו, אחת מכאן ואחת מכאן ושמות שנים עשר שבטים כתוב עליהם וכו' וחמשים אותיות היו עשרים וחמש על אבן זו ועשרים וחמש על אבן זו וכו' (לו:) יוסף הוסיפו לו אות אחת וכו' בנימין שלם
31-לו:

טו) במסכת סוטה דף לו: "שתי אבנים טובות היו לו לכ"ג... בני רחל אחד מכאן ואחד מכאן וכו'", ופריך הש"ס "הני חמישים נכי חדא הויין... והכא בנימין שלם, כדכתיב ואביו קרא לו בנימין", ע"כ.
טז) ודבר זה צריך ביאור, מה ענין אלו ב' האבנים אחת על כתף זה וכו', ומדוע היה חמשים אותיות כתובים עליהם, ודוקא כ"ה אותיות על אבן זה וכ"ה על השניה, ומדוע נחסר בהם אות אחד עד שהצריכו להשלימו ממקום אחר, ודוקא מיוסף או מבנימין.
יז) והוא ענין גדול ונפלא למאד... כי מצינו בפרשת ק"ש דמדבר ביחוד ה' ושורש תורתנו הקדושה, והוא פסוק שמע ישראל, שיש בו ו' תיבות וכ"ה אותיות, ובשכמל"ו שאנו אומרים אחרי פסוק זה יש בו ג"כ ששה תיבות ובו יש כ"ד אותיות לבד. וצריך לבאר מה ענין אמירת בשכמל"ו שתיקנו חז"ל ואנשי כנה"ג לאמרו, מה שלא נכתב בפרשה זו בתורה הקדושה. ובזוה"ק איתא שפסוק שמע ישראל הוא יחודא עילאה, ובשכמל"ו יחודא תתאה...
צא) ...ידוע שכהן הגדול הוא הנבחר מכל ישראל בקדושתו ובתורתו, והוא הסרסור שבין ישראל לאביהם שבשמים, שלכן הוא נכנס לק"ק פעם אחת בשנה, שהוא הזוכה להיות מבני היכלא דמלכא, להיות המליץ בינו יתברך, ובין ישראל, שהתורה נמסרה לכהנים, כמ"ש "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו". וכהן גדול הוא הגדול מאחיו בתורה ובקדושה יתרה, ולכן נושא על שני כתפיו שמות בני ישראל לזכרון לפני ה', שב' הכתפות הם נגד ב' ידים שנברא בהם שמים וארץ, והוא הגורם חיבור ויחוד שמים וארץ ביחד, ע"י התורה, כמ"ש "ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם".
צב) והם "ששה משמותם על האבן האחת", כמו שכתבתי לעיל שהם ו"ק בשמים ו"ק בארץ, שהם ב' ווין של האלף האמצעי, שנחלק לשנים, ובהם מ"ט אותיות נגד מ"ט אותיות של שמע ישראל ובשכמל"ו, שבכל אחד ו' תיבות, נגד ששה וששה שבב' הכתפות הנ"ל. וכבר כתבנו שלמטה בארץ חסר אחד ממספר, ונשלם לחמישים ע"י ב' מדרגות, או ע"י תורה, או ע"י יחוד קבלת מלכות שמים. והם מרומזים בב' אותיות י"ה, שי' מורה על עצם היחוד, שאינו מקבל חלוקה ופירוד ושינוי, שהוא נקודה המרכזית, כדמות י' של האלף שכתבנו, או ע"י תורה, שעליה רומז אות ה', על חמשה חומשים שבה, והם מרומזים בי' של בנימין, וה' של יוסף, שי' היא על כתף הימיני, וה' על השמאלי, כמ"ש שם שבני רחל באמצע, אחד בימין ואחד בשמאל, ובנימין בימין ויוסף בשמאל. והוא ג"כ ענין נפלא כמ"ש למעלה, ששמים נבראו בימין וארץ בשמאל, כמ"ש "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים", והטעם, כי היחוד העצום עיקרו הוא בשמים, כמ"ש "עושה שלום במרומיו", שאין שם יצה"ר וטומאה וענן וחשך, שהוא הגורם הפירוד והריבוי, כמש"ל באריכות...
צח) והם ענין שהם וישפה, כידוע שי"ב אבני החשן לי"ב שבטי ישראל. שוהם ניתנו ליוסף שזכה לתורה, ונוסף אות ה' בשמו, וישפה לבנימין, שזכה לשלום, ונוסף י' בשמו, וז"ש הקב"ה "להוי כדין וכדין" [ב"ב עה ע"א], והוא מ"ש הכתוב אח"ז "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך".

(רי"א חבר, שיח יצחק חלק א, דרוש לסיום הש"ס)

ששה משמותם על האבן האחת כו'

עי' זהר פקודי רכט, ב: ויעש את האפוד כו' תריסר אבנין כלהו נטלי שמהן בני ישראל וכלהו תריסר תחומין עלאין כו', "ששם עלו שבטים" - אלין שבטין תתאין, "שבטי י-ה" אלין שבטין דלעילא כו'; ובניצוצי אות ח-ט מזהר חדש רות עו סע"ג: כדוגמא דאית שבטים לתתא דאינון בני יעקב, כד אית יעקב עלאה בשמיא ותרי עשר שבטין עלאין כו'. ועי' אד"ר נשק קלד, ב: י"ב תחומין לעילא י"ב תחומין לתתא, י"ב תחומין לי"ב שבטי אבהתא, ניצוצי אות ב-ג; שם קמח רע"ב; זהר חדש בלק נה, א, אות ג; שה"ש סב, א, אות ח; שם סג, ד, אות יב.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

וחמשים אותיות היו עשרים וחמש על אבן זו ועשרים וחמש על אבן זו
35-36

מצינו ביחוד ק"ש בפ' שמע ישראל כ"ה אותיות ובבשכמל"ו כ"ד אותיות. ובמס' סוטה פ' אלו נאמרים: מאי והחציו וכו' אמר רב כהנא כדרך שחלוקים כאן כך חלוקים באבני אפוד וכו'. ועיי' תוס' שם ד"ה עשרים וחמש וכו' שהביאו דברי הירושלמי שסובר שהם כמו שסדורים בהר גריזים וכו', וחושב בהר עיבל כ"ג אותיות ובהר גריזים כ"ז. ופריך שם, ומסיק דבן מבנימי"ן היה כתוב על השני שכתובים אותם של הר עיבל, וסובר דזבולון מלא. ולפי הש"ס שלנו, לרב כהנא זבולון חסר דחשיב בס"ה מ"ט אותיות, נמצא שאותו של הר עיבל היה כ"ד אותיות ושל הר גריזים כ"ה. והנה יעקב אמר לבניו "האספו" וכו', שביקש לגלות הקץ וכו' שהוא לע"ל שאז יתהפכו כל הקללות וכו', ונסתלקה ממנו שכינה, אמר שמא ח"ו פסול שבכם וכו', אמרו "שמע ישראל" וכו' פתח ואמר בשכמל"ו, שאחר שראה שנסתלקה ממנו שכינה, הבין שעדיין לא יקויים כל הטוב עד שילכו בגלות ויתקיימו כל הקללות, שנגדם כ"ד אותיות דבשכמל"ו שבהר עיבל כמ"ש. אבל משה רבינו ע"ה, בדורו שהיו זכאים כולם נביאים, לא אמר בשכמל"ו כי אין כאן קללות ח"ו.

(רי"א חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים), פסחים נו ע"א)

רש"י ד"ה ליעשות - בימי בית ראשון

אמרו ז"ל בש"ס ברכות (ד.): ראויה היתה ביאה שניה של ימי עזרא להיות כביאה ראשונה אלא שגרם החטא. וברש"י סוטה, שהחטא מבית ראשון גרם. ומכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שמעתי הפירוש, הא שלקחו נשים נכריות בבבל. ובודאי שניהם אמת, שהחטא של בית ראשון גרר אחריו העבירה של נשים נכריות. והנה ידוע דהבא על נכרית נמשכה ערלתו ולא מבשקר ליה. וע"כ יש לומר דחטא זה הביא קטרוגא דערלה. והנה ידוע דבית ראשון היה בזכות ג' אבות, ובית שני היה בזכות כנסת ישראל. וע"כ לולא חטא הערלה, היו ראויים לעשות להם נסים בימי עזרא כבימי יהושע, כמ"ש (שיה"ש ו) "אחת היא יונתי תמתי", ובמדרש חזית (פרשה ה, ב): ר' ינאי אומר, תאומתי, כביכול לא אני גדולה ממנה ולא היא גדולה ממני. אך בשביל חטא הערלה נתעכבה אחדות ישראל. וכבמדרש (פ' לך): אם מקיימין בניך את המילה הם נכנסין לארץ. וכבר אמרנו הטעם מה שתלויה ביאתן לארץ במצות מילה, כי ביאת ישראל לארץ היא התאחדות ישראל, כי לא נתערבו ישראל עד שעברו את הירדן, ובעוד הערלה ביניהם אי אפשר להתאגד ולהתאחד... והיא שעיכבה את הנסים שהיו ראויים להיות בימי עזרא, וזה גרם בבית שני שהיתה בו שנאת חנם, מפני שהיתה חסרה התאגדות ישראל, וע"כ חסרו בו חמשת הדברים כבש"ס יומא (כא ע"ב).

(שם משמואל, פרשת מקץ, שנת תרע"ג)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300