לו ע"ב

חומש הפקודים

"במדבר" שהוא חומש מיוחד בעל שם מיוחד אצל חז"ל: "חומש הפקודים".

(שיחות רצ"י ויקרא עמ' 217)

חומש במדבר נקרא "חומש הפקודים". עורכים סטטיסטיקה, רשימות וחשבונות של כל שישים ריבוא העבדים המשוחררים, כל שבטי ישראל, כהכנה לדרך. כהכנה למצבים צבאיים מיוחדים. כל שבטי ישראל מסודרים כגוף שלם, מוכנים ומזומנים להתקדם על פי ההנחיה האלוקית.

(שיחות רצ"י במדבר עמ' 27)

כשיוצאים לדרך יש צורך בהכנות מדוקדקות. יש צורך בסידור שבטי ישראל על פי מספרים וחשבונות. יש צורך בסטטיסטיקה מדוייקת של סדר ההליכה במדבר של כל כלל ישראל ושל כל חלקי האומה. על כן חומש במדבר נקרא בלשון חז"ל "חומש הפקודים".

(שיחות רצ"י במדבר עמ' 46)

בשתי הפרשיות הראשונות של חומש במדבר, נפגשנו בהכנות לדרך הזאת שממצרים לירושלים. יש תכנית מפורטת איך הולכים בדרך, יש תקיעת חצוצרות, ונקבע מי הולך ראשון ומי הולך אחרון. יש סדר סיסטמתי אלוקי וכן סטטיסטיקה אלוקית. על כן חומש במדבר נקרא "חומש הפקודים". יש מיפקד צבאי ויש מיפקד צבא הקודש.

(שיחות רצ"י במדבר עמ' 240)

זרעא דיוסף לא שלטא ביה עינא בישא
18

ושמעתי מאמו"ז ז"ל כי ברכת יוסף "פורת עלי עין", עולי עין, שאין עין רעה שולטת, כדאיתא בגמרא, ולכן עיקר הברכה היא ביוסף, דכ' "ישלח ברכה באסמיך", במקום הסמוי מן העין.

(שפת אמת, פרשת ויחי, שנת תרנ"ד)

ברש"י בפסוק "ואיש לא יעלה עמך" (שמות לד, ג): הראשונות ע"י שהיו בתשואות וקולות וקהלות שלטה בהן עין רעה, אין לך יפה מן הצניעות. ולכאורה אינו מובן, היתכן שבלוחות הברית מעשה אלקים תשלוט עין הרע? ואפילו זרעו של יוסף אמרו ז"ל שאין העין שולטת בהם. ועוד, מאחר שגלוי לפניו שיש לחוש לעין הרע, למה לא ציווה שיהיו בצניעות בראשונה כמו באחרונה...
יש לומר דהיינו עין הרע ששלטה בלוחות הראשונות לאו בעודן, אלא אחר שפרחו האותיות מהם היתה שליטה לכוחות הרעים להידבק בהם אלמלא נשתברו, אבל בעודן במעלתם עם האותיות ח"ו שתהיה שום שליטה לעין הרע בלוחות הברית. ומעתה נתישב מה שהקשינו מאחר שגלוי וידוע לפניו שתשלוט בהן עין הרע למה לא צוה שיהיו בצניעות, ולהנ"ל ניחא, דבעודן בחיותן לא היה חשש עין הרע, אלא תאמר על אחר שיפרחו האותיות מהן, אם היה מזהירו על צניעות היה כמורה באצבע שסוף שתצא חיותן שהן האותיות מהם, וזה לא יתכן להגיד מראש שעתידין לחטוא ותהיה שליטה לרע עין בעוד אין בהם שמץ דבר... והנה כל זה היה בלוחות הראשונים, שהיו מעשה שמים אבל האחרונים שהיו מעשה בשר ודם, מה גם אחר שנתפשטה מסאבותא בעלמא היתה יכולת עין הרע לשלוט בהם בעודם, ע"כ נצטוה בהם על הצניעות.

(שם משמואל, פרשת עקב, שנת תרע"ה)

...גבורה נגד בני, שיהיו בנים יראי ה', ועל דרך מה שנאמר (דה"א ח, מ) "אנשים גבורי חיל" וגו', ומרבים בנים ובני בנים וגו', שזוכין לבנים כשהם גבורי חיל יראי ה'. ויוסף דכתיב ביה "את האלהים אני ירא" זכה לריבוי בנים כמו שנאמר ביהושע ובגמרא, וע"י שהיה גבור הכובש את יצרו זכה לברכת "עלי עין" שלא ישלוט בזרעו עינא בישא.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת וישלח, אות ו)

...מדה ה' מהז' מדות, שהוא מדת הוד, וכנגדו יום ה' מז' ימי בראשית. וביום זה היה בריאת הדגים, וברכה דדגים שבהם הריבוי מאוד שהם סמוי מן העין, וכמו שאמרו (תענית ח ע"ב) דאין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין. ויוסף נתברך "וידגו לרוב" - מה דגים שבים המים מכסין עליהן וכו', וכתיב "ויאמר אליהם יהושע אם רב אתה עלה לך היערה לכו והחבו עצמיכם ביערים" שלא תשלוט בכם עין הרע, אמר ליה זרעא דיוסף לא שלטא ביה עינא בישא (כמו שאמרו סוטה לו ע"ב).

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת כי תצא, אות י)

"מעשה ידי להתפאר" - דמדת יוסף הצדיק נקרא יפה תואר, היינו שהגוף נקי ויפה מפגם הזה. וכן ר' יוחנן, דאיתא (ב"מ פד.): מאן דבעי מחזי שופריה דר' יוחנן וכו', איתא התם: אנא מזרעא דיוסף קא אתינא וכו', והיינו שהיה מבורר במדת צדיק שהוא מדתו של יוסף הצדיק... וכשמבוררין במדה זו, על זה נאמר "מעשה ידי להתפאר". ואמר אחר כך "הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום", דברכת יוסף הוא "וידגו לרוב" שהוא הריבוי, ולכך כתיב "בך יברך ישראל" והוא מבוע דברכאן. וכמו שאמרו: לכו והחבו עצמכם ביערים שלא תשלוט בכם עין הרע, אמרו ליה, זרעא דיוסף לא שלטא ביה עינא בישא. וכשיתבררו במדת יוסף, אז "הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום".

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת תבא, אות יב)

[כי יוסף נשאר נאמן לה' בתוך מצרים, וחינך את זרעו שלא להתפעל מבני אדם, ולכן לא נפגעו מעין הרע, שעניינה - קנאה בבני אדם.]

(אור לישרים על פי' הרמב"ם לר"ה עמ' ח - לטקסט)

זרעיה דיוסף לא שלטא ביה עינא בישא וכו' יוסף שקידש ש"ש בסתר

מה שאמרו חז"ל "האי מאן דעייל למתא ודחיל מעינא בישא, לינקוט זקפא דידא דימיניה בידא דשמאליה, וזקפא דידא דשמאליה בידא דימיניה, ולימא הכי: אנא פלוני בר פלוני מזרעא דיוסף קאתינא, דלא שלטא ביה עינא בישא", כו', אין הכוונה שיועיל דברי שקר אם אינו מזרעיה דיוסף, כ"א מפני שכל ישראל נקראו ע"ש יוסף הצדיק, כד' חז"ל במד"ר על פסוק "נֹהג כצאן יוסף", ועל כרחך צ"ל שאיזה כח תכונה של יוסף ישנה בכל ישראל. על כן, אע"פ שבזרעיה ממש הכח של אין עין הרע שולטת בהם הוא בפועל ואינו צריך לשום התעוררות הכח ע"י דיבורים והכנות מצד האישיות הפרטית, בכל ישראל הוא בהעלם, בתור כח שלא יצא אל הפועל, שמועיל להוציא לפֹעל כשמעירים אותו ע"י דיבורים ראויים לכך. ע"כ "אנן מזרעיה דיוסף" הוא מובן אמיתי לעומת אותו היחש שפעולת עין הרע מתיחסת להרע ח"ו...
הכח הדמיוני להרע פועל ע"י שני ענינים הפכיים, או כשמצייר לו מושגי רעדה ופיחוד ע"י גודל הצעת חסרונו והענינים הרעים שבמצבו ובמעשיו ובכל המתיחס לו עד שיפול רוחו בקרבו, וע"י נפילת הרוח יבא לעצבות ועצלות, ומזה נמשכת ג"כ נפילה מוסרית. וכל זה נמשך ממה שימשך ביותר אחרי ההשפעה החיצונה להתהדר בעיני זולתו, ולא לחוש על הענין הפנימי שבעומק נפשו, וממילא בעומק נפשו חותרת העצבות ע"י התביעות הפנימיות ומוסר הכליות יותר ויותר. ע"כ ההגנה של עין הרע נמשכת ליוסף ממה שקידש שם שמים בסתר, דהיינו החוזק הפנימי מבלי הבטה אל ההשפעה של ההתהדרות מחוץ, שאין לה ערך אמיתי כי אם דמיוני. וכל מה שיותר יתמכר האדם להיות בכל דרכיו משועבד רק להתהדרות בעיני זולתו, ידחקהו ביותר כח הטבעי התובע שיקוע בחלק הפנימי שבנפש, להעלות ברעיון את כל החסרונות הפנימיים, וממילא לפי הנהוג, יתאמץ להשכיחם ממנו בחפזון, לא בסדר שכלי ושימת לב להטבתם, כ"א למעכם ולבטלם, ועי"ז מתרועע יסוד המוסרי, והעין הרע השולטת ביחוסה להקנינים החיצוניים, שולטת ח"ו.

(ראי"ה קוק, פנקסים (מהד' מכון הרצי"ה), פסקה יא, עמ' קעב-קעג)

זרעא דיוסף לא שלטא ביה עינא בישא וכו' יוסף שקדש שם שמים בסתר כו' יהודה שקדש שם שמים בפרהסיה וכו'
18-27
זרעא דיוסף אין העין שולט בו. דבר זה ידוע, ממה שהיה מרחל הקטנה שהיה בה הצניעות כדאיתא במסכת מגילה (יג ע"ב): בשכר צניעות שהיתה ברחל זכתה ויצא ממנה שאול, ומפרש שם מאי צניעות דרחל... [והדברים אלו עמוקים. והצניעות הוא מכוסה מהכל]. וזה אמרם בסמוך: יוסף קידש ש"ש בסתר, לכך הוסיפו לו אות אחת משמו יתברך, יהודה שקידש ש"ש בגלוי נקרא כולו על שמו. פירוש, כי יוסף דבק בשמו יתברך בנסתר, ולכך לא הוסיפו לו רק אות אחת משמו יתברך, אבל יהודה הוא דבק בשמו יתברך לגמרי. והדברים האלו הם סוד נפלא, כי נקרא יהודה על שם "הפעם אודה" (בראשית כט), וההודאה היא שמודה ומפרסם הדבר לכל, כי זהו ענין ההודאה, שהרי צריך להודות בעשרה, ודברים אלו מסתרי החכמה מאוד. ולכך היה מקדש ש"ש בפרהסיא, ודי בזה למביני מדע. ותמצא יהודה בראש הדגלים, והרי הראש הוא מפורסם ניכר ונודע לכל, ויוסף היה מסעו בדגל שלישי כאילו הוא תוך הדגלים.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

זרעא דיוסף לא שלטא ביה עינא בישא וכו' חמשים נכי חדא הויין וכו' יוסף הוסיפו לו אות אחת וכו' בנימין שלם וכו' בא גבריאל ולימדו שבעים לשון
18-51

קד) ולפי שיום ולילה הם ב' התחלקות ההנהגה של העולם, והם ב' מידותיו יתברך, שבהם מנהיג עולמו, שירשום אברהם יצחק ויעקב בזכות התורה יושב אהלים מייחד אותם, ולכן כשראה יוסף בצדקו, ושמיטתו מיטה שלמה, שבי"ב שבטים י"ב אותיות בשמותיהם, אז היה קורא ק"ש, והיה מייחד עליונים ותחתונים, ולכן קוראין ק"ש שחרית וערבית.
והוא מ"ש רז"ל במסכת סוטה, שנון אותיות היו כתובים באבני האפוד, ונשא אהרן את שמותם על שתי כתפיו לזכרון, ואמרו שם "הני חמשים נכי חדא הוי", ותירצו שם שיוד של בנימין או ה' של יהוסף השלים החשבון. והוא כמו שכתבתי במקום אחר הענין שביוד נברא עוה"ב, ובה' עוה"ז, והם שמים וארץ, וחיבורם יחד או ע"י ה' או ע"י יוד. והענין, כמ"ש רז"ל בסוף פ"ק דברכות: "כל שלא אמר אמת ויציב שחרית, ואמת ואמונה ערבית, לא יצא י"ח", והוא, כי ידוע כי בזמן שישראל עושים רש"מ כראוי והם בגדולתם ושלוותם, "וראו כל עמי הארץ" וכו', הוא כביכול תפילין של ראש שהקב"ה מניח, והוא קשר של ראש שהוא יתברך מקושר עם נבראיו ע"י מעשיו הטובים, בפרסום ובגילוי לכל, כי הוא מסטרא דילן, בשמירתנו הברית שכרת עמנו בחורב על התורה ועל המצוות, והוא בגילוי שם הויה יתברך, וח"ו אם אין אנו עושים רש"מ כראוי, וישראל בגלותם, אז הוא יתברך שומרנו בחסדו מצד הברית שכרת עם אבותינו, כמ"ש "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וכו' להפר בריתי", כמ"ש "וזכרתי את בריתי יעקב", והוא מצידו יתברך, ולא מסטרא דילן, ולכן הוא בהסתר פנים, והוא העלם שם הויה בשם אדני בקריאתו, והוא במדרגת תפילין של יד, "לך לאות ולא לאחרים לאות".
קה) וידוע כי הגלות מכונה בשם לילה, והגאולה בשם יום, ולכן בשחרית אומרים "אמת ויציב", וכל נוסח הברכה מורה על קיום התורה והמצוות, כמ"ש "אשרי איש שישמע למצוותיך", ואנו מקבלים עול תורתו, כמ"ש "אמת ויציב" וכו', הדבר הזה וכו' על הראשונים", ובלילה אומרים "אמת ואמונה", על שומרו יתברך אמונתו עלינו, "הפודינו מיד מלכים" וכו', והוא שומרינו בגלות הזה, הן הן גבורותיו, אבל בהסתר פנים, וזהו יחוד ק"ש, להשלים לאות נ' ביום ע"י ה' של יהוסף מסטרא דילן בארץ, "ואד יעלה מן הארץ" עליית מעשינו הטוב למעלה, ובגלות היחוד מסטרא דלעילא, משמים בחסדו יתברך, "אהיה כטל לישראל, והוא יוד של בנימין, מצד החסד בימין, ואלו ב' הנונין הם ב' הכרובים שכתבתי למעלה, ובגלות נסתלק כרוב אחד ונתעלם, כי הקב"ה מניח תפילין של יד לבד, ובתפילין של ראש מאיר מבתר כתלא, כמ"ש "דומה דוי וכו', הנה זה עומד אחר כתלינו"...
קיא) וענין נון זה שכתבנו, הוא מ"ש רז"ל בפ"ק דר"ה "חמשים ש"ב נבראו בעולם, שנאמר "אמרות ה' אמרות טהורות מזוקק שבעתיים, ומ"ט נתגלו למשה, לבד משער החמשים, שנאמר ותחסרהו מעט מאלקים" וכו'...
קיח) והנה כמו שבקדושה אמרות ה' הם מוצאים נבראים וכוחות קדושה לקיום העולם, כמו כן להיפוך יש כח המתנגד לקדושה, שהמציא הוא יתברך בהעדר שלמותו הקיים לעד, לצורך הבחירה והשכר והעונש, והוא כלל הסט"א ויצה"ר וכל אגפיו, שהם מסודרים ממש במספר כוחות הבריאה, והם מחשבת ההעדר וביטול המציאות, שיצאו ע"י רצונו יתברך, ע"י צמצום רצונו והסתלקות קדושה עליונה, כמ"ש "את זה לעומת זה עשה האלקים", וכמו שכתבתי במ"א, בבאורי ע"פ "כל הגויים כאין נגדו" וכו', שכל כוחות הסט"א וכל המרכבה טמאה, וכל היכלות ומדורי גיהנום, וכל שידין ולילין ומ"ח, הכל הם מהעדר וסילוק רצון קדושה עליונה, שהכל הי' לטובת הבריאה, להחזיר הרע לטוב, שהאדם במעשיו ימלא החלל הזה הריקני בקדושה עליונה, ע"י הבל פיו, וכמו שהאדם ודבור פיו בקדושה בתורה ובמצוות, מוציא קיום וחיות לנבראים, כמו שבארנו, כמו כן האדם אם ח"ו מוציא בפיו דברים אסורים, כלה"ר ורכילות ודומיהן, מעורר לעומתם התעוררות דבור והבלים של כח הסט"א, שהם גם כן באותם ציורי האותיות, והם מ"ט שערי טומאה, כמו שנתבאר, ולכן חטא לשון הרע ורכילות קשה יותר מכל העוונות שבעולם, שבזה גורם חורבן וההריסה לכל עלמין, ולכן אמר דוד המע"ה "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב נצור לשונך מרע", וכו'.
קיט) והבט נא וראה נפלאות מעומק תורה"ק, כי דוד המע"ה אמר מזמור זה (תהלים ל"ד), על סדר א"ב, ופסוק זה הוא באות נון, שהוא מורה על שורש הבריאה כולו ומרכזו, שכלל הנבראים נכללים במ"ט שערים, ושער הנון הוא רצונו העליון המקיימם, והוא מרכז מחשבתו העליונה, שכולם תלויים בו ביחוד עצום, ולכן הזהיר בכאן לנצור לשונו, לקדשו בקדושה, ולא לטמא אותו בלשונו, לגרום חורבן לכולם, ושלא לעורר הנחש, שהוא כלל הסט"א, נגד שער החמשים של שערי טומאה, שלכן התחלת שמו באות נון, והוא הנושך ג"כ בלשונו, שהם אמרות טמאים נגד אמרות טהורות, ועליו רמז בדניאל בחי' הרביעית "ופום ממלל רברבין".
קכ) ולכן כשהיו ישראל במצרים, שהיו שקועים בכל המ"ט שערי טומאה, הוציאם הקב"ה ברוב נפלאותיו בפתיחת נ' שערי קדושה, בי' מאמרות שאמר ה' למשה שבו ישולח י' מכות למצרים, והוא הכנעת הסט"א, ע"י גילוי כוחות הקדושה, והיה ממש כמו חידוש העולם בשעת הבריאה, וכשיצאו כתיב "לא יחרץ כלב לשונו", שנטל כח הדיבור מסט"א, וזה היה ענין האותות שעשה משה לפני פרעה ע"י המטה שנהפך לנחש, וחזר הנחש למטה, שמטה הם מ"ט שערי בינה, וה' הוא שער החמשים, שכולל בכלל כל ציורי האותיות בה' מוצאי הפה, ובמצרים שלטה הטומאה על הקדושה, וחזר המטה לנחש, ואח"כ בנפלאותיו חזר הרע לטוב ונהפך הנחש למטה, "ויבלע מטה אהרן את מטותם", ומשם היו חמשים מכות בקריעת ים סוף, שלקו ביד הגדולה שבה ה' אצבעות, והם ה' מוצאות שבהם מ"ט כוחות, וכח עליון כללי משלים לנון, שבזה נלקו כל שערי טומאה שבהם.
קכא) וכבר כתבתי באריכות שענין גלות מצרים הי' שורשו קצת עוון לה"ר, שגרם יוסף, ע"י שהוציא על אחיו, שמזה נעשה התעוררות קצת לכח הסט"א לשלוט, אף שכוונתו היתה לש"ש. והוצרך יוסף לירד תחילה למצרים, לעבד נמכר יוסף, להיות מרכבה לשכינה, ע"י נסיון הברית שהיה לו, שהוא מכוון נגד ברית הלשון, שכמו שהלשון בדבור פיו פועל בבריאה ברוחני בנפש אם לטוב ואם להיפוך ח"ו, כמו כן ברית המעור כולל פעולת איברי המעשה, ופועל בבריאה בגוף, ועי"ז גרם הכנעה לסט"א, שלא הי' להם שליטה גמורה ח"ו על ישראל, ולכן היו כל החמשים אותיות באבני אפוד, על אבנו של יוסף, שהוא אבן השוהם, להיות שמותם לזכרון לפני ה'.
קכב) וזהו ענין אות ה' שנוסף בשמו בעת שעלה לגדולה להיות מושל על מצרים, כמ"ש "עדות ביהוסף שמו", שהוא כלל כל האותיות בה' מוצאות, ולכן אז למדו גבריאל שיהי' מכיר בכל שבעים לשונות, שכולם הם מסט"א, שיניקתם מסטרא דקדושה, נגזרים מצרופי אותיות התורה, ולכן אות זה השלים למנין אותיות באבני אפוד...
קמז) וכן יוסף נקרא "שור", בזכות התורה, כמ"ש "כי בן זקונים הוא לו", מה שקבל משם ועבר, ולכן בירך יעקב את בניו "וידגו לרוב בקרב הארץ", מה דגים, מים מכסים עליהם ואין עין הרע שולט עליהם, כמ"ש למעלה בתרגומו, "וכנוני ימא יסגון", ומרמז על ב' נונין הנ"ל, שבי"ם חמשים שערי בינה של התורה.

(רי"א חבר, שיח יצחק חלק א, דרוש בענין ב' נונין של ויהי בנסוע וכו')

מה דגים שבים מים מכסין עליהן ואין העין שולטת בהן אף זרעו של יוסף אין העין שולטת בהן

[אם נהיה כדגים שהמים מכסים אותם, ולא נתראה בפני הגוים בהודנו ובגבורתנו, לא תשלוט בנו עין הרע, שההתראות בפניהם מעוררת את שנאתם. ]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 83-84) לטקסט

חמשים נכי חדא הויין וכו' יוסף הוסיפו לו אות אחת וכו' בנימין שלם וכו'
22-25

סה) מצינו שיש בשמע ישראל כ"ה אותיות, ובבשכמל"ו כ"ד כאשר נתבאר, וכן מצינו בשמות הי"ב שבטים, שהיו מ"ט אותיות, כמ"ש במסכת סוטה פרק ואלו נאמרים, דקאמר שם דהיו על כתפות האפוד כ"ה על זה וכ"ה על זה, ומקשה "הנך חמשים נכי חדא הוי", ומתרץ שם דהיו נשלמים ע"י ה' שנתוסף ליוסף, ונקרא יהוסף, שנאמר "עדות ביהוסף שמו", או ע"י י' של בנימין, שכל התורה כתיב חסר, והכא בנימין שלם. והוא ענין נפלא, כמ"ש שכל אדם מישראל יש לו ב' דרגין, נפש ורוח, והרוח מלמעלה, ולכן היא במדרגת כ"ה, שהוא היחוד השולט למעלה מכל הכ"ד שכתבנו, אבל מצד הנפש הם חסרים, שבו שליטת הנחש, הכרוך על העקב, ואינו נשלם אלא ע"י מצוות מעשיות, בחיבור התורה, ותורה הוא בשמים ומצוות בארץ, והם ב' אותיות הנ"ל, יו"ד וה"א, שבי' נברא עוה"ב, שמים, ובה' עוה"ז, הארץ...
סז) וזהו ענין ק"ש של שחרית וק"ש של ערבית, שבשניהם צריך להשלים כ"ד של בשכמל"ו לכ"ה, וכמ"ש "כל בית שאין ד"ת נשמע בו בלילה" וכו', שאז האדם בטל מעסקיו, ונמצא שביום נשלם הנפש ע"י מצוות, ובלילה ע"י תורה, והוא בב' אותיות י' וה' כמ"ש, והם ב' מדריגות שהיו לישראל בבהמ"ק, עבודה ותורה, ועבודה עיקרה ביום, כמ"ש "ביום צוותו", ועבודה אינה אלא בבהמ"ק, ולכן י' בחלקו של בנימין, שבו היה בהמ"ק בנוי, וה' ביוסף, כמ"ש "כי בן זקונים הוא לו", וכן יהושע דאתא מיוסף, ראשון למקבלי תורה מפי משה.
סח) ובזה יתבאר מאמרם בפרק הספינה, מ"ש ע"פ "ושמתי כדכד שמשותיך, פליגי בה תרי מלאכי ברקיע, ומאן אינון, מיכאל וגבריאל, ואמרי לה תרי אמוראי וכו', חד אמר שהם, חד אמר ישפה, אמר הקב"ה להוי כדין וכדין" וכו', שהכוונה, שעכשיו בגלותא, ישראל בשפלות, כי הנהגתם תלוי בתורה ובמצוות, ומצד המזלות והמאורות העליונים אין להם שום הארה, והם שחורים יושבים בחשך, כמ"ש "שחורה אני" וכו', והכל מצד שהנפש עדיין לא נשלמה בהם, בתורה ובמצוות, והם רק בבחינת כ"ד חסר, ואין הנפש מאירה, ולע"ל אז יתוקן נפשות ישראל בב' המדריגות, א' בתורה, וב' במצוות, והם שהם וישפה, והם מדריגת יוסף ובנימין, שב' אבנים אלו בחשן, הם של ב' שבטים הנ"ל, וזהו ענין אות נו"ן של ינון, שהוא שמו של משיח, שע"י יהיו נשלמים לנ', כמ"ש.

(רי"א חבר, שיח יצחק חלק ב, דרוש לשבת פרשת בשלח)

ואביו קרא לו בנימין
25
ביו"ד, נגד בן אוני שקראה לו אמו, קרא לו אביו בנימין על שם ימין, הפך בן אוני, כי הימין הוא לטוב, כי בנימין יש בו שתי בחינות, האחד מצד האם, והוא בן אוני, והשני מצד האב, והוא בן ימין. ומפני שיש לו שתי בחינות מחולקות נולדו עם בנימין שתי תאומות, וכבר הארכנו [בדבר] זה.
ויש לך לדעת כי היה בנימין כלול מדין ורחמים, כי לעולם האחרון הוא הכל, במה שהוא משלים הכל, ולכך היה כלול בנימין מדין וחסד. ולכך אמו קראה לו בן אוני שהוא דין, ואביו קרא לו בנימין, ר"ל בן ימין, שהוא הפך בן אוני. והן הדברים.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

ואביו קרא לו בנימין וכו' יוסף שקדש שם שמים בסתר הוסיפו לו אות אחת וכו' יהודה שקדש שם שמים בפרהסיה וכו'
25-28
בעל מצודת דוד כתב שלולא פירוש רש"י בחומש, נראה לו שלכן קרא לו אביו בנימין מלא, כי לדעת ר' מאיר שבטו של בנימין קדשו שם שמים וירדו תחילה לים, לפיכך הוסיף לו אביו שם משמו של הקב"ה, כמו שמצינו שהוסיפו ליוסף וכן ליהודה שם משמו יתברך, משום שקדשו שם שמים, זה בפרהסיא וזה בצינעה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

ואביו קרא לו בנימין וכו' באתה דיוקנו של אביו וכו' היה ראוי יוסף לצאת ממנו י"ב שבטים וכו' אלא שיצא שכבת זרעו מבין צפורני ידיו ואעפ"כ יצאו מבנימין אחיו
25-43
ענין מאמר זה וסוד הזרע שיצא מבין צפרני ידיו מבואר בדברי רבינו בפירושו להיכלות, עיי"ש... ועיי"ש סוד ר"ע בן יוסף, שהיה מסוד דיוקנו של אביו, שלכן נקרא עקיבא, אותיות יעקב, והוא סוד התקיעה מבין יו"ד צפרני רגליו, ושם "ואתה תשופנו עקב", דפרח י' מן יעקב, והם י' ניצוצין האחרונים של ש"ך ניצוצין, שיוסף נקרא נער, "והוא נער" וכו', וי' התחתונים נבקעו ונתלבשו בלבושא נוכראה. ודמות דיוקנו של אביו הוא צורתו של אדה"ר, דגרם דא דנחש נשך בעקב דיליה, ואלה הי' טיפין הם נשמות של הי' הרוגי מלוכה שבהם נתלבשו י' השבטים לסבול עמהם, שהם גרמו לו, ואלמלא זה היו יוצאים י' טיפין אלו בלבושא דקדושה, והיה נשלם הבירור דש"ך ניצוצין מחשבה עילאה. וז"ש שהיה ראוי שיצאו ממנו י"ב שבטים כדרך שיצאו מיעקב, וחסרו לו הי', והם שנשלמו אח"כ בי' הרוגי מלוכה. ובתחילה נשלם קצת ע"י י' שיצאו מבנימין, שהיה בסוד עטרת דידה עטרת פ"ז שכתב רבינו שם, שהם להשלים מלכות דמלכות דקדושה, והוא י' שהוסיף לו אביו בלידתו.

(רי"א חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים) כאן)

יוסף שקדש שם שמים בסתר הוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה
26-27
כבר בארנו לך כי ראוי יוסף להתדבקות בשמו בפרט, ונתן לו האות תוך השם כפי אשר היה דבק בו יתברך בסתר, לכך בא תוספת האות תוך השם.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

יוסף שקידש שם שמים בסתר הוסיפו עליו אות אחת משמו של הקב"ה וכו' בא גבריאל ולימדו שבעים לשון

ההסתכלות בהמרכז צריכה להיות כ"כ אמיצה וטהורה, עד שתחיה כל הענפים היותר רחוקים בהדר גאונה. לא מבעי כל עסק של תורה, אפילו הרחוק ביותר מהכרה חיצונה איך ילוה אל התכלית ואיך ינק ממנה, די לו סקירת האמונה, כי כללותה של תורה והרחבתה הביאה ותביא כל טוב לעולם, לחבב כל דבר קל מדבריה...
ויוסף, שקידש שם שמים בסתר, והסתכל יפה בפנימיות עבודת ד' וכבוד שמים, כראוי לאדם ירא אלהים, נתוספה לו אות אחת משמו של הקב"ה, אות ה"א שבה ברא הקב"ה העוה"ז, והוכן לקלוט כל הדברים הרחוקים ולהחיותם בכח המרכז התכליתי באופן בטוח. הוא הסתגל אז ללמוד שבעים לשון, וממילא כל התלוי בהם עם ריחוקיהם, ודוקא על ידם ישתלם זיו איקונין של יעקב שהיה בו, "ויפֹזו זרֹעי ידיו, מידי אביר יעקב".

(ראי"ה קוק, פנקסים (מהד' מכון הרצי"ה), פסקה לח, עמ' רב-רג)

יוסף שקדש שם שמים בסתר הוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא נקרא כולו על שמו של הקב"ה
26-28

...שני מיני השלמות שיש בישראל, צדיקים ותלמידי חכמים, דהיינו בעלי תורה ובעלי מצוות, שהם שורשי שני השבטים יהודה ויוסף, שכל ישראל נקראו על שמם. ויוסף נקרא יהוסף כמו שנאמר "עדות ביהוסף", דזכה לשלוש אותיות של השם הכוללות כל התשע ספירות, עד מלכות, שלא זכה לה, דכתר מלכות זכה יהודה ונטלו, ועל כן הוא נקרא כולו על שם ה' יתברך כמו שאמרו בסוטה, ואין מפסיק אלא הד' הרומז על דלותו והכרת חסרונו, וע"י זה זכה למילוי החסרון בקבלת העובר דאתעביד ה' וזכה לכל השם.
ולעתיד יבורר זה, כשיעשם הקב"ה לעץ אחד, ו"אפרים לא יקנא את יהודה" כי יכיר מעלתו נגדו, ואז יהיה שלמות כל העשר מדרגות בכל זרע ישראל, שכולם נקראים יהודים על שם יהודה, וזהו מילוי השלוש ווי"ן, דבעולם הזה שהוא עלמא דשיקרא האמת נעלם.

(רבי צדוק מלובלין, מחשבות חרוץ, אות טו דף סג ע"א-ע"ב)

יוסף שקדש שם שמים בסתר כו' יהודה שקדש שם שמים בפרהסיה וכו'
26-28
מקום שבעלי תשובה עומדין כו' - משום דר"ש חסידא דאמר בפ"ק דסוטה יוסף שקדש שם שמים בסתר כו' יהודה שקדש שם שמים בפרהסיה נקרא כו' עיין שם; הקדוש ברוך הוא סבר דבעל תשובה עדיף.

(אור שמח, הלכות תשובה, פרק ז, הלכה ד)

יוסף שקידש שם שמים בסתר וכו' מאי היא וכו' ח"א לעשות מלאכתו ממש וח"א לעשות צרכיו
26-31
מהרש"א ז"ל מקשה, הלא מאמרו של ר"י בשם רב ושמואל שחד אמר מלאכתו ממש וחד אמר לעשות צרכיו נכנס, היא ראיה לסתור למה שאמרו שיוסף קידש שם שמים? ומפרש בעל עין אליהו, שרב ושמואל פליגו בפלוגתא אם בן נח מצווה על קידוש השם, ומ"ד לעשות צרכיו נכנס סובר דעל פי דין מותר היה ליכנס, כי אינו מצווה על קידוש השם, והוא היה בסכנת נפשות שמא תהרגנו, ומ"ד לעשות מלאכתו נכנס סבר שב"נ מצווה על קידוש השם, או דסובר שלא היה סכנת נפשות עבורו, ואדרבה סכנה היתה ליוסף לשמוע לה מחמת פוטיפר בעלה, וסוף סוף כאשר קידש השם נוסף לו אות כמו שאמר ר"ש חסידא.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

יוסף שקידש שם שמים בסתר הוסיפו עליו אות אחת משמו של הקב"ה יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא נקרא כולו על שמו של הקב"ה וכו' בא גבריאל ולימדו שבעים לשון וכו' שנאמר עדות ביהוסף שמו
26-53

כתיב "עדות ביהוסף שמו כו' שפת לא ידעתי אשמע", ואמרו חז"ל: בא גבריאל והוסיף לו ה' ולמדו שבעים לשון. כי ירידת יוסף למצרים היתה הכנה אל גלות מצרים, ותכלית גלות מצרים היתה הכנה לקבלת התורה לתקן הדיבור. ולכן כתיב "אנכי ה' אלקיך המעלך מארץ מצרים הרחב פיך" כו'. וכן כשיצא יוסף מבית האסורים, זכה לשבעים לשון, הכל הכנה לכלל ישראל שנבראו להעיד על הבורא, ולכן צריכין לברר העדות בכל הלשונות, כמ"ש "שמע" - בכל לשון שאתה שומע. וברית הלשון תליא בברית המעור. וב' בריתות אלו הם בחי' יהודה ויוסף. והגם כי עיקר העדות בפה, וזה כחו של יהודה, לכן החזיקו השבטים ביהודה, אבל שורש פתיחות הפה והעדות תליא ביוסף, לכן "עדות ביהוסף שמו", כי העדות תלוי בו. ובגמרא איתא: יוסף שקידש שם שמים בסתר ניתן לו אות ה' משמו של הקב"ה יהודה שקידש שם שמים בגלוי נקרא כולו על שמו של הקב"ה. והוא כנ"ל כי עיקר הדיבור בהתגלות ליהודה אבל שורש הדיבור באתכסיא הוא ליוסף.

(שפת אמת, פרשת מקץ, שנת תרנ"ט)

יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא נקרא כולו על שמו של הקב"ה
27

ובמדרש (אסתר רבה ו, ב): "איש יהודי" - למה נקרא שמו יהודי והלא ימיני הוא, אלא לפי שייחד שמו של הקב"ה כנגד כל באי עולם... נקרא יהודי, כלומר יחידי. ויש אומרים שהיה שקול כאברהם בדורו, מה אברהם אבינו מסר את עצמו לתוך כבשן אש והכיר לבריות גדולתו של הקב"ה, הה"ד (בראשית יב, ה) "ואת הנפש אשר עשו בחרן", אף מרדכי בימיו הכירו הבריות גדולתו של הקב"ה, הדא הוא דכתיב (אסתר ח, יז) "ורבים מעמי הארץ מתיהדים". ונראה כי יש אומרים ג"כ באו לפרש מלת יהודי... ואמר מפני שהיה מקדש שם שמים נקרא בשם יהודי, ופירוש זה, לפי שבשם יהודה, שם של ד' אותיות משמו הגדול, ומי שמקדש שמו ברבים ראוי שיהיה בשמו השם המיוחד. וכך אמרינן בסוטה: יהודה שקידש שמו ברבים נקרא כולו על שמו, ולכך נקרא מרדכי יהודי על שם שקידש שמו יתברך.

(מהר"ל, אור חדש עמ' קט-קי)

וזהו [ביוסף] קדושת ההתחלה קודם שיחטא וקדושת התורה שבכתב, אבל קדושת הבעל תשובה אחר שיחטא, שהיא קדושת התורה שבעל פה, הוא ביהודה שנקרא כולו על שמו של הקב"ה, שממנו משיח בן דוד, שהוא התגלות תכלית שלמות כל הבריאה כולה עד שיהיה נכתב כמו שנקרא.

(רבי צדוק מלובלין, פוקד עקרים, אות ד דף יג ע"ב)

ואף שמהם יצאו רק דוד ושלמה ומשיח, והיו בני שלה שלא היו מתמר, מכל מקום אמר בזוהר הקדוש שנבנה מהם כל זרע יהודה. והוא על פי מה שאמרו: יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא נקרא כולו על שמו של הקב"ה, והיינו שיש בו כל שם הוי"ה ובאמצע ד'. והוא על פי מה שאמרו בזוהר הקדוש: ה' דלת הות בקדמיתא, והיינו דלת דלית לה מגרמה כלום, ואחר כך נעשית ה' כשמופיע יו"ד בה. והיינו סיהרא, שהיא כברייתו של עולם, ברישא חשוכא והדר נהורא. וזה שרמזו (ראש השנה כ ע"ב): כ"ד שעי מיכסי סיהרא. והוא דלת הות בקדמיתא. ובזוהר הקדוש (ח"א קפא, א): לאינון דסבלי עם סיהרא ההוא פגימו כו', יתחדתון עמה, ואלין אקרון יסורין של אהבה וכו', דאתפגם נהורא של אהבה זוטא דאתדחיא מאהבה רבה וכו'. והוא סוד מה שאמרו (שבועות ט.) יהא כפרה על שמיעטתי את הירח. וכן היה כאן, ברישא ער ואונן, ברישא חשוכא, והדר נהורא, פרץ וזרח, שהיו נשמותיהן (כמו שנתבאר פרשת וישב).

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, בראשית, לחנוכה, אות א)

בחינת יוסף הוא הבדלה בין ישראל לעמים, היינו שגוף ישראל בקדושה ונקרא בן ברית איך שהוא. וכמו שאמרו (נדרים לא ע"ב): קונם שאני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל וכו'. ובחינת יהודה הוא הבנת הלב בין קודש לחול, וכמו שאמרו: יהודה נקרא כולו על שמו של הקב"ה. ולזה שלח את יהודה אל יוסף להורות, כי ע"י הבחנת ב' הבדלות בין ישראל לעמים בין יום השביעי לששת ימי המעשה זוכין להורות הוראה להבדיל בין הטמא ובין הטהור.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, ויחי, אחר הבדלה, אות א)

...שעיקר שלמות הישועה נגמר דייקא ע"י שנתאחד יהודה עם יוסף, ולא ע"י שום שבט אחר. ובזה דייקא נגמר כלל קדושת ישראל, שהם נקראים על שם יוסף, "שארית יוסף" (כמו שאמרו בראשית רבה פע"א), ועל שם יהודה, "יהודי אנא" (כמו שאמרו שם פ' צח), כי ע"י שניהם ביחד נשלם קדושת ישראל לקיום עולם. כי בחינת יוסף להיות יראת ה' על פניו תמיד, שיהיה נשמר מכל נדנוד דבר רע חס וחלילה, כמו שנאמר בו "את האלהים אני ירא", וזהו בחינת צדיק. אבל אין בזה קיום להכלל, מפני שאין רוב צבור יכולים לעמוד בו, זולת כשיצטרף לזה בחינת יהודה, שאמרו שנקרא כולו על שמו של הקב"ה, והיינו שנמצא בו כל שם הוי"ה, וגם אות דל"ת שעל ידה נשלם ה' אחרונה בחינת התגלות מלכות שמים, כמו שאמרו בזוהר הקדוש ה' דלת הוית, דהיינו ע"י שהאדם בדלות ושפלות להכיר דלית ליה מגרמיה כלום, כי כל מעשיו גם היראת שמים שלו הוא רק מכח ה' יתברך, ע"י זה נשלם בחינת התגלות מלכות שמים. וזהו שנקרא כולו על שמו של הקב"ה, היינו שכל עניניו הוא מוסר לה' יתברך.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת ויגש, אות ד)

ויהי כהיום הזה וכו' לעשות מלאכתו אמר ר' יוחנן מלמד ששניהם לדבר עבירה נתכוונו וכו' באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון
28-35

"גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי" - בזוהר הקדוש פרשה זו (קפט ע"א) דרש פסוק זה כנגד יוסף: יוסף אזל בגיא צלמות, ונחתו ליה למצרים, שכינתא הות עמיה וכו'. והוא מה שאמרו בגמרא: "לעשות מלאכתו" - אמר ר' יוחנן מלמד ששניהם לדבר עבירה נתכוונו. וראיתי לאחד שהקשה, הא אשכחן (שבת נו.): רבי דאתי מדוד מהפך ודריש בזכותיה דדוד. ור' יוחנן אתי מזרעא דיוסף, כמו שאמרו (ברכות כ.), ולמה דרש לחובתו כיון שפליגי בזה בגמרא, והוה ליה לומר מלאכתו ממש? גם יש להבין כל עיקר למה דרשו לעשות צרכיו נכנס ולא הפכו בזכותו של צדיק.
ויותר קשה במה שמצינו (מגילה יד ע"ב) שדרשו בדוד שאמר לה לאביגיל "השמעי לי", אמרה לו "לא תהיה זאת" וגו', והוא דבר שאין רמז בכתוב, ולמה דרשו כן על דוד, והלא יקשה עליהם מה ששאל ריב"ב לרבי עקיבא: בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין, אם כדבריך התורה כיסתו ואתה מגלה אותו, ואם לאו אתה מוציא לעז על אותו צדיק (שבת צו סע"ב)...
אך באמת זהו רק למעלתו של יוסף ודוד, שהוא מה שאמרו בזוהר הקדוש "ולא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו". והוא מה שנאמר "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי" - יוסף אזל בגיא צלמות. דאיתא בבראשית רבה (פ' פה): אף זו לשם שמים, דאמר רבי יהושע בן לוי רואה היתה באסטרולוגין שלה שעתידה להעמיד ממנו בן ולא היתה יודעת אם ממנה אם מבתה כו'. ומסתמא כיון שצפתה היא, בודאי יוסף הרגיש שיש לו שייכות לשורשה, ובודאי היצר הרע מצא לו היתר על פי דין תורה, דאף דבעולת בעל יש להם, מכל מקום כיון שממאנת בו הרי היא כגרושה שלנו, שבבן נח תלוי הגירושין בה גם כן, ויכולה לפרוש ממנו וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ט מה' מלכים ה"ח). וזהו שנאמר "ויהי כהיום הזה", ובכל מקום נדרש היום על יום המיוחד שהוא שבת (כמו שאמרו מדרש תנחומא ריש פרשת וירא), וכן דרשו (שוחר טוב תהלים) פסוק "היום אם בקולו תשמעו" על יום השבת. והוא דיום הוא לשון אור, כמו שנאמר "ויקרא אלהים לאור יום", ושבת יש בו התגלות מאור הראשון, כמו שכתב בספר הבהיר: לקח שביעי ושם להם במקומו. ולכן נקרא שבת ביחוד בשם "יום", שהוא אור, ושאר הימים נקראו גם כן יום על דרך השאלה מאור השמש. וכתיב "הזה", שקדושת השבת היה מפורש לפניו כמו שמורה לשון "הזה" כמראה באצבע. וכמו שנדרש יום ההוא על עולם הבא, שיתגלה אז אור בחינת הוא, כן נדרש היום הזה על יום השבת שמפורש לנגד עין קדושת יום השבת אור כי טוב.
"ויבא הביתה לעשות מלאכתו", ואיתא בזוהר הקדוש (קצ ע"ב): יומא דיצר הרע שלטא בעלמא כו', אימתי יומא דאתי בר נש לאתבא בתיובתא על חובוי או לאשתדלא באורייתא כו'. וזהו בשבת שהוא זמן תשובה, כמו שנאמר "טוב להודות לה'", וכתיב "ומודה ועוזב ירוחם", וכן שבת זמן מיוחד לתורה. וזהו "לעשות מלאכתו", דאיהו מלאכתו דבר נש בהאי עלמא, וכדין יצר הרע נחית לאסטאה לבני נשא וכמו שאמרו בזוהר הקדוש. ובטח מצא לו היתר כמו שאמרנו. ועל זה נאמר "גם כי אלך בגיא צלמות", דיוסף אזל בגיא צלמות. מכל מקום "לא אירע רע, כי אתה עמדי", וה' יתברך רגלי חסידיו ישמור. ולזה דרש ר' יוחנן למעלתו "ויהי וגו' לעשות מלאכתו" שנכנס לאשתדלא באורייתא דאיהו מלאכתו דבר נש, ואז בא היצר הרע לפתותו. וזהו שאמר מלמד ששניהם וכו', שמצא מקום היצר הרע גם ביוסף לפתותו, רק שנשמר מה' יתברך, וכמו שנאמר "ולא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו".
ועל זה אמר "שבטך ומשענתך המה ינחמוני", והיינו שלפעמים ה' יתברך מצילו ע"י משענת שהוא דברי תורה, כמו שנדרש (חגיגה יד.) "משען ומשענה כל משען לחם" וגו', הכל על דברי תורה. והוא כמו שאמרו בגמרא שבאתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון וכו', והיינו מדת אמת כמו שנאמר "תתן אמת ליעקב", וע"י זה ראה "וינס החוצה".
ומהזוהר הקדוש גם כן משמע שדרש "ואין איש" וגו', שלא התגבר בכחו על היצר הרע עד שמצאה מעט שליטה בו, רק שהיה בהלבוש שלו, כמו שנאמר "ותתפשהו בבגדו", עד שהראה לו ה' יתברך אות אמת דיוקנו של אביו, וזה "כי אתה עמדי". ויש לומר עוד במה שאמרו באתה דיוקנו של אביו כו', על פי מה שסיפרו מרבינו הקדוש מלובלין זצוק"ל שניצול מנסיון אף שנדמה לו כהיתר על פי פיתוי היצר הרע, רק שנזכר שגדר בעדו שלא יעשה דבר רשות שלא יוצמח כבוד שמים ממעשה זו, וע"י כן פירש. וזהו שאמר שבאתה דיוקנו של אביו, דאיתא בזוהר הקדוש (ח"א קמב, א): תא חזי יעקב כל עובדוי הוה לשמא דקוב"ה, ובגין כך קוב"ה הוה עמיה תדיר דלא אעדי מיניה שכינתא וכו'. וכן כאן ביוסף שבאתה דיוקנו של אביו שלא לעשות דבר רשות גם כן, ולפי דברי היצר הרע גם כן לא היה בו מצוה, וע"י כן ניצול. וזהו גם כן ע"י משענת מדברי תורה.
ולפעמים "רגלי חסידיו ישמור" ע"י שבטך, וכמו שמצינו בזוהר הקדוש ריש פרשה זו (קעט סע"ב): רבות רעות לצדיק לא כתיב אלא צדיק וכו', תא חזי כמה בישין עברו עליה דיעקב בגין דלא יתדבק בההוא יצר הרע וכו'. וכל עסק יעקב אבינו ע"ה היה רק שיהיה מטתו שלמה, שמצדו היה כאדם הראשון קודם הקלקול, ולא היה לממנא דעשו שום שליטה בו רק ביוצאי ירכו, וסבל כל הסבלנות רק בשביל יוסף. וזה "רבות רעות צדיק", שסבל כמה רעות במדת צדיק לכבוש היצר הרע ולכובשו, "ומכולם יצילנו ה'", שע"י הרעות והסבלנות ע"י כן ניצול. וזהו ע"י שבטך. וכן הועיל כאן ליוסף הסבלנות שסבל יעקב אבינו ע"ה להציל את יוסף. וזהו "שבטך ומשענתך המה ינחמוני".

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת וישב, אות יב)

רב ושמואל חד אמר לעשות מלאכתו ממש, וחד אמר לעשות צרכיו נכנס

כעין פלוגתא זו לעיל יא, א, ובעירובין עג, א: "ויקם מלך חדש" - רב ושמואל חד אמר חדש ממש וחד אמר שנתחדשו גזירותיו. ובספרי שם עולם אות לח, ציינתי לגמ' שבת קנא, א: מאי מקום קרוב, רב אמר ממקום קרוב ממש, ושמואל אמר כו'; פסחים טז, א: רב אמר דכן ממש כו' ושמואל אמר וכו'; גיטין נב, ב: רב אמר מנסך ממש ושמואל אמר כו'; להלן סוטה מו סע"ב: אמר רב ראה ממש כו' ושמואל אמר וכו'; בבא קמא נב סע"ב: אמר רב לפניו ממש לאחריו ממש כו' ושמואל אמר וכו'; ועוד דוכתי טובי. וראה שם אות ג לברכות י ע"ב מה שכתבתי בס"ד.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

לעשות מלאכתו ממש

[בגלל זה היה נסיון גדול, שעשה מה שהיה צריך ובכל זאת נמנע מאיסור עם אשת פוטיפר. אילו לא היה נכנס לבית בכלל, היה פחות נסיון.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף טז ע"ד) 36 לטקסט

לעשות צרכיו נכנס

וזהו שכתוב "ויבא יוסף לעשות מלאכתו" חד אמר לעשות צרכיו. ולכאורה איך יעלה על הדעת לומר כך על יוסף הצדיק? אבל האמת דגם הוא ראה באצטרולוגיא שלו שעתיד לצאת על ידה תושבע"פ מבחינת יוסף, ולכן הלך לעשות צרכיו. ואם היה עובר, "להיות עמה לשכב אצלה", היה סולל בזה דרך מסוכנת, שהעבירה תהיה סיבה ללקט ניצוצות, ועל ידי זה לא היתה תקומה לעולם, כי אע"פ שהיתה מתגלה גם קדושה חדשה, מאידך היו מתגלים עבירות רבות, שכן עבירה גוררת עבירה (אבות פ"ד מ"ד), ולא היה לדבר סוף חלילה, שהיתה הקדושה בטלה בעבירות.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום, וישב, מאמר סח, עמ' רכו)

כנראה שהארורה הזאת, כשראתה שאינו רוצה לשמוע לה, התחילה לפתותו באופן אחר, ואמרה לו: מאחר שאתה כל כך שליט ביצרך, א"כ תשכב אצלי בלא עבירה כפלטי בן ליש (עיין סנהדרין יט, ב), ועל ידי זה שישלטו על יצרם, יקנו לעצמם עולם הבא. והוא לא שמע אליה, ואמר: אינני רוצה לא בנסיון ולא בעולם הבא שיבוא ע"י הנסיון, "ולא שמע אליה לשכב אצלה" אפילו בלא תשמיש, "להיות עמה" לעולם הבא.
ולפי זה יש לומר דגם להמ"ד ויבא הביתה לעשות מלאכתו, לעשות צרכיו נכנס, אין הכוונה שרצה לעשות ממש עבירה ח"ו, אלא שנתרצה לפיתויים שלה להכניס את עצמו בנסיון הגדול כפלטי בן ליש. אבל היא תפסתו בבגדו ואמרה לו "שכבה עמי", שכן היא רצתה באמת לפתותו לעבירה.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום, נימוקי המקראות, בראשית פל"ט פסוק י, עמ' צו-צז)

בועל ארמית - נמשכה ערלתו וקשורה בו ככלב, והיינו שכל זכיות שלו הוא מקבל בסטרא דמסאבא, והוא ערום מכל. וזהו הנאמר ביוסף: לעשות צרכיו נכנס, "וינח בגדו", "ותתפשהו בבגדו".

(יערות דבש, חלק א, דרוש יא, בסופו)

והנה איתא בבראשית רבה: "בכל עצב יהיה מותר" - כ"ד שנצטער יוסף עם אדונתו היה לו יתרון ממנה שנטל את בתה... דהנה יוסף, כאשר הביא את דבתם רעה אל אביהם, לא הרגיש בזה שום חטא בנפשו. אמנם כאשר נמכר לעבד למצרים, ובאו לפניו הנסיונות עד שנגע בו במחשבתו כמו שאמרו (סוטה לו ע"ב), ואחר כך ישב בבית האסורים עשר שנים, התמרמר מאד ומצטער בנפשו, והיה עצב מאד על מה שעלה במחשבתו כנ"ל, שחס וחלילה היה לו פגם וחטא גדול בקדושת הברית, הגם שנתגבר על יצרו בפועל. ולבסוף הראו לו שבכל העצב שהיה לו שנצטער עם אדונתו, היינו מה שאירע לו במחשבה עליה, שעל זה נצטער מאד, היה לו יתרון ממנה שנטל בתה, כי באמת היה לו שייכות עמה בקדושה, שנולד לו השני שבטים מבתה, ולכן נפל לו המחשבה עליה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת מקץ, אות ב)

חז"ל... שמו מגמתם ומבטם להחזיק אצל העם את העיקר הגדול... מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, ומפני זה הטילו החכמים החוב על הדורש במקהלות, שיאמת פינה זאת בכל אופן האפשר, וללמד להעם שהאיש אשר הולך בדרך התורה, ההרגל נעשה אצלו לטבע שניה, עד כי הנקל בידו לעשות כל הפעולות הטובות... מצד השני, רצו ללמד אותנו ענין כבד, כי מיד שיטה האדם מדרך התורה, רק נטיה קלה כמות שהיא, שוב צריך אחר כך התחזקות והזהרה יתירה, מפני שכבר הסכנה מפחדת לפניו שעבירה תגרור עבירה, וכבר הוא עלול לעשות כל התועבות אם לא יעמוד על נפשו לקומם נגד יצר סוכן בו, אשר הטעים אותו טעמו של איסורים. והדרך המסולל ללמוד העם ולהראותם הדרך אשר ילכו בו, הוא לקחת הדברים רק מן הנסיון מן הקורות בדורות ראשונות, כמו שנאמר "זכור ימות עולם בינו שנות דור דור", וע"י מעשיהם והתנהגותם של דורות הקודמות, אנו למדים ומתבוננים כי כל מדה טובה שהתחיל אדם להרגיל עצמו בה, תעשה שורש למטה, עד שכל פינות שהאדם פונה אחר זה במשך הימים המה רק לטובה; לא כן אדם שסורו רע, אשר אף אם בתחלה לא נטה רק מעט מן דרך הישר, שוב בהמשך הימים תגרור אחר כך עוד עבירות גדולות, מפני שנטבע אצלו למורגל ולטבע קיים, וקשה לאדם זה לעזוב את דרכו ונתיבתו, לכן צריכין אזהרה יתירה בתחלה שלא יהיה נשרש בעשיות הרע ויהיה נקבע אצלו למנהג.
ועיין תשובת רלב"ח סי' קכו, מה שהתעורר על כלל זה אשר הנחנו למעלה וז"ל: אחר שראינו דרכם של חז"ל, להרשיע רשע להכריעהו לכף חובה... וכן דרכם להצדיק הצדיק ולהפך בזכותו, ראיה מכל אותן שאמרו חז"ל שלא חטאו אע"פ דפשט הכתובים מורה שחטאו... וכן ביוסף שהיה צדיק, והכתוב העיד שלא שמע לאדונתו וברח, ואיך דרשו חז"ל "ויבא יוסף לעשות מלאכתו" מלאכתו ממש, רק שביקש עצמו ולא מצא?... ואיך יאמרו חז"ל זאת על קדוש עליון מה שהוא גנאי להדיוט? ואיך נחפש לדון אותם לכף חובה, במקום שאין שם משמעות לרעה, ומה תועלת יש בזה לחז"ל בדרשות כאלו, ומה הניע לבבם לסור מן הכלל הראשי אשר היה להם בכל מקום לדון את פעולת הצדיקים לזכות? עכ"ל השואל בשו"ת רלב"ח שם.
והנה הרב הרלב"ח כתב לתרץ קושיית השואל, שגם במקומות אשר גינו חז"ל פעולתם של צדיקים, היה כוונתם לטובה, להלל מעשה הצדיקים ולהורות כי דברי חז"ל אמת, במה שהניחו ליסוד "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו", ויצרו של דוד התגבר עליו כל כך, עד שרצה לבא על אשת איש ובכל זאת לא בא לידי מעשה, ונעשה אדון ושליט על יצרו... וכן ביוסף, כבר היתה מחשבתו לרעה, ובא לעשות מלאכתו ממש, ובכל זאת כבש את יצרו, ולא חטא, וזה מעלה יותר עצומה, דאם לא התעורר אצלו היצר מפני שינוי מצבם, ועבד שפל אינו נותן עיניו באשת אדוניו, אזי לא היתה פעולתו של יוסף ראוי להתפארות כל כך, אבל עתה דכבר התגבר עליו היצר, ובכל זאת היה אדון ושליט על מעשיו. וזה דבר גדול אשר בחרו חז"ל לשבח מעשה יוסף הצדיק, כי כבר היה הכל מוכן לרעה, וכמה גדול כחו ע"י יגיעותיו אשר טרח לכבוש את יצרו, דהרי כבר היה כאן מחשבה רעה, רק אצל ישראל אין מצטרפין מחשבה רעה למעשה, כמו שאמרו בירושלמי פ"ק דפאה, והיא ספור נפלא להגדיל מעלתן של צדיקים, כי לא יאונה להם כל עון.

(מהר"ץ חיות, מבוא התלמוד, פרק כ [כל ספרי מהר"ץ חיות ח"א עמ' שכד¬שכה])

לעשות צרכיו נכנס ואין איש מאנשי הבית
30-31

וזהו מ"ש במדרש [ב"ר פ' פד, ז] אתה מביא דיבה רעה על אחיך, חייך שאני מגרה הדוב אשת פוטיפרע. והיינו דיש להבין, במה שבאה עליו בעלילה איך בא לשכב עמה, דאיך תתכן חוצפה כזו, וגם איך שייך דתתפוש בבגדו לומר "שכבה עמי". אבל הענין, כי יוסף, כאשר הפצירה בו יום יום, לדחות אותה אמר לה כעת אין זמן גורם כי בני ביתו יראו וירגישו בנו, אבל המתיני עד שלא יהיה אדם בבית, אז אמלא חפצך. ובאמת כוונת יוסף היה לדחותה בדברים. ויהי היום, ובאמת איש לא היה בבית, ויוסף בא החדרה, תפשה בו לשכב עמה, כי כך היתה הבטחה שלו, ולכך העיזה פניה אח"כ, "בא אלי לשכב עמי", כי הלא כה היה מאמרו כנ"ל, ואפשר כי זה אמרו חז"ל: יוסף לעשות צרכיו נכנס, כי ברית כרותה על שפתים, הואיל ואמר שיעשה צרכיו כאשר אין איש בבית, וזהו מדה כנגד מדה. וז"ש אתה מביא דיבה רעה, משום ברית כרותה לשפתים אף אני מגרה בך הדוב, דגם שם היה ברית כרותה לשפתים.

(יערות דבש, חלק א, דרוש טו)

לעשות צרכיו נכנס וכו' באה דיוקנו של אביו

אמנם יוסף עצמו עמד בצדקתו כשהוסת עליו הדב. אמנם אשת פוטיפר נתכוונה לשם שמים, אבל מפני שרצתה להעביר את יוסף על מידתו, זו המידה שלא לצאת מן הסדר, ולא לפנות להוראת שעה, נקראה "ארורה". מכל מקום החזיק יוסף במעוזו ולא נתפתה, וגם בזמן שכבר הסכים גם הוא ללכת בדרך הוראת שעה, ויבא יוסף לעשות מלאכתו ממש, הרים את רצונו לשורש אביו לבדוק אם ישרה בעיניו דרך זו, אז נתגלתה לו דמות דיוקנו של אביו למנוע ממנו ללכת בדרך זו.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום, וישב, מאמר ע, עמ' רלה)

לעשות צרכיו נכנס וכו' באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו
30-35

...ירד יוסף למצרים ולא אחד משאר אחיו, כי היה זיו איקונין שלו דומה לשל אביו, רומז אל הנזכר כי יעקב היה בסוד הדעת המחבר ליסוד אבא ואימא, וזיו איקונין של יוסף בחינת הברית דלתתא דומה לשל אביו, ששניהם מסתיימין כאחד. ועל כן לא ירא לירד למצרים, ועמד בנסיון אשת פוטיפר, כי היה גנוז אתו אור יסוד אבא, וכל "האלילים כליל יחלוף" מפני פחדו והדר גאונו, וישוי לון בנוקביהון וכו', ולא היתה יכולה אשת אדוניו לאחוז בו. וזה רמזו חז"ל: לעשות צרכיו נכנס אלא שנראה לו דמות דיוקנו של אביו, כלומר אם לא היה מתגלה אליו אור דיוקן אבא, לא היה יכול לעמוד בנסיון מגבורת החיצונים, ואך שנראה ונתגלה אליו דיוקן אביו, הוא אור הזה, ואז "ויעזוב בגדו בידה", בגדו מלשון שבר בוגדים, כלומר רעתו עזב בידה, והוא "וינס ויצא החוצה", שבא לכלל "חכמת בחוץ תרונה", שאחז באור הזה ע"י בחינת היסוד המתגלה לחוץ.

(באר מים חיים, בראשית, פרק כו)

דהנה באמת אין לו הבנה על פי פשוטו שיוסף הצדיק יהיה נפתה חלילה אף לפי שעה על מעשה כזו בפועל. אמנם הגם שבודאי שבאותו שעה היה לו מלחמה לעמוד בנסיון... אבל ביוסף כתיב לשון "וימאן", היינו שבאמת היה לו הרגש תאוה בלבו, רק שהתגבר על יצרו לעמוד בנסיון. והיינו על פי מה שאמרו (בבראשית רבה פ' פה) שאשתו של פוטיפר לשם שמים נתכוונה, שרואה היתה באסטרולוגין שלה שהיא עתידה להעמיד ממנו בן וכו', ומכל שכן שיוסף הצדיק ראה זאת בודאי שעתיד להעמיד מנשה ואפרים מבתה. וזה ענין אמרם ז"ל "לעשות צרכיו נכנס", כידוע שזה עיקר מדת יוסף, שורש השפעת הברכה לכלל ישראל, וכמו שנאמר "ויכלכל יוסף" וגו'. ולכן הוליד את אפרים, שכל ישראל נקראו על שמו, שנאמר "הבן יקיר לי אפרים". וזה בעצמו היה גודל הנסיון שלו, שנדמה לו לפי שעה שיעשה מצוה בזה. וזהו "לעשות צרכיו", מה שמוטל עליו, בחינת יסוד, להוליד את אפרים שהוא בחינת השפעה לכלל ישראל, להשפיע האור, כמו שנאמר "אור זרוע לצדיק", וכתיב "וירא אלהים את האור כי טוב", ואין טוב אלא צדיק שנאמר "אמרו צדיק כי טוב" (כמו שאמרו חגיגה יב.). כי כן דרך היצר הרע להראות ב ה בזה, וכמו שנאמר "שמים חושך לאור".
אלא שנראה לו דמות דיוקנו של אביו, והיינו שבזה נזכר בעצמו ע"י דיוקנו של אביו שמדתו אמת, וממילא עמד על האמת שהוא הסתה של היצר הרע בשקר ואין לו קיום. ונמצא דלמאן דאמר לעשות צרכיו נכנס, מלאכתו מרמז גם כן על מלאכת שבת, שהוא סוכם מספר הארבעים, שהוא בעצם מלאכת שבת שהוא שורש השפעת הברכה מבועא דבירא, להשפיע האור של מדת יסוד.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת וישב, אות ב)

...והחן הוא מה שמתקבל בעיני בני אדם, שיש שמתקבל אף על פי שאינו יפה כל כך באמת, כמו שנאמר באסתר (ב, טו-יז) "ותהי נושאת חן בעיני כל רואיה", ותשא חן וחסד לפניו מכל" וגו', וכפי הנראה מזה גם כן סמך המדרש במגילה (יג.) דירקרקת היתה וחוט של חסד משוך עליה... וכיוצא בזה אמרו בברכות (ז ע"א) "וחנותי אשר אחון" אף על פי שאינו הגון, דכן הוא משמעת לשון חן. וכן אמרו בבראשית רבה (ריש פרשה כט): אף נח שנשתייר לא היה כדאי אלא שמצא חן. ועל כן אמר על החן שהוא שקר ולא הבל.
ובסנהדרין שם [כ ע"א] דרשו חן איוסף, כי עליו אמרו בסוטה: לעשות צרכיו נכנס, ושיצא שכבת זרע מבין צפרני ידיו, ואם כן אינו אלא שמצא חן בעיני ה' יתברך להצילו מגופה של מעשה, ע"י דמות דיוקנו של אביו, כי זהו שהצילו ע"י שהיה מזרע יעקב, שכולו זרע אמת ואין במטתו פסולת.

(רבי צדוק מלובלין, ישראל קדושים, אות ו דף כו ע"ג-ע"ד)

לעשות צרכיו נכנס וכו' באתה דיוקנו של אביו וכו'
30-35

יש צדיק שהוא איש מנוחה, והבורא ית' משפיע עליו רוח קדושה בלי יגיעות נפש ובשר... ויוסף הוא בחי' השבת... וזה הענין שכתוב ביוסף: לעשות מלאכתו נכנס אלא שנראית דמות דיוקנו כו', עוד כעין זה ע"ש. וכי באו חז"ל למעט זכות נסיונו של יוסף הצדיק ח"ו? אבל הוא כנ"ל, שכל עבודת יוסף הצדיק היתה רק להמשיך עליו עזר והשפעת קדושה ממרום. אמת כי ודאי הכל במשפט, ואין זוכין לזה רק ע"י עבודה רבה. אכן העיקר היה שיזכה לעזר עליון.

(שפת אמת, פרשת ויגש, שנת תרל"ט)

לעשות צרכיו נכנס וכו' באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו
30-35
בעל אורח ישרים מביא קושית המפרשים, איך ראו חז"ל לאמר שיוסף נכנס "לצרכיו", הלא דרכם לדרוש לשבח ולא לגנאי? וכתב שאפשר להבין זאת ע"פ מאמרם שר"ח ור"י אזלו אפיתחא דעכו"ם ודזונות למען יכופו ליצרם, לכן אפשר גם יוסף הצדיק רצה לכוף את יצרו, ואז נראה לו דמות דיוקנו של אביו, ונזכר כי אביו לא בחר את הדרך לבוא לידי נסיון, כי היא דרך מסוכנת.
הגאון ר' ישעיה פיק ז"ל כתב בשם אבי אביו, שדרשת חז"ל שנראתה לו דמות דיוקנו של אביו מרומזת בפסוק, דכתיב "וינס ויצא החוצה", והמלה "ויצא" מיותרת, אבל ראשי תיבות שלה הם וירא צורת אביו.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

לעשות צרכיו נכנס וכו' ואין איש מאנשי הבית וכו' בא דיוקנו של אביו וכו' עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד כו'

דהנה למ"ד לעשות צרכיו נכנס, יש לחשוב, אחרי ש"אין איש מאנשי הבית שם בבית", א"כ אין בזה משום קידוש השם בפרהסיא, ואסור לאדם להחמיר על עצמו במקום סכנה. לכן באה דיוקנו של אביו ואמרה לו שמעשהו יפורסם בישראל, וכיון שכך הוי כבפרהסיא - עי' מש"כ בס' מרגליות הים סנהדרין ובס' נפש חיה סי' קסז סע' יא.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

לעשות צרכיו נכנס וכו' ויצאה שכבת זרעו וכו' היה ראוי יוסף לצאת ממנו י"ב שבטים וכו' אלא שיצא שכבת זרעו

איתא במדרש שראויים היו י"ב שבטים לעמוד מרבקה והפסידה אותם על שאמרה "למה זה אנוכי", זה בגימטריה י"ב. מפני קושי ההריון לא רצתה בי"ב שבטים, וכיון שלא יצאו מרבקה, היו ראויים לצאת מיוסף. וגם הוא הפסידם בעשר טיפות שיצאו מבין י' אצבעותיו, כמו שדרשו רז"ל (סוטה לו, ב, וב"ר פרשה פז) על הפסוק "ויפוזו זרועי ידיו". ומי שהוא צריך להוליד י"ב שבטים אינו יכול להיות ממנין השבטים כי אם ממנין האבות, וא"כ יוסף היה צריך להיות בבחינת "אב", והיה יעקב צריך להוליד עוד בן אחד להשלים מנין הי"ב שבטים, והיו צריכים להיות ד' אבות וכ"ד שבטים, י"ב שבטים של יעקב הם נפשות כלל ישראל שלא נתפזרו בין האומות, וי"ב שבטים שהיו צריכים לצאת מרבקה או מיוסף הם נשמות הגרים הגנוזים בעשו, ואם היתה רבקה יולדת י"ב שבטים היה עשו ג"כ ממנין השבטים, והיה מתהפך לקדושה, והיו נפשות הגרים הגנוזות בעשו נכנסים לגזע ישראל בלי שיצטרכו לגלות, והוצרך יוסף לגלות דבר זה, להוליד י"ב שבטים, ורצה יעקב לעשותו לבחינת "אב" והוא יוליד י"ב שבטים, ובזה יוציא את הנפשות הגנוזות בעשו בלי שיצטרכו לגלות. ולכן יוסף הוא שטנו של עשו, כי הוא מוציא מעשו נצוצות הקדושה הגנוזים בו. ויוסף מענוותנותו חשב כי אינו מוכשר לזה, והרגיש בעצמו שסו"ס לא יעמוד בנסיון לגמרי, וכמו שאמרו חז"ל: ויבא הביתה לעשות מלאכתו, רב ושמואל חד אמר לעשות צרכיו ממש, וסיבת הדבר, כי הרגיש יוסף כי כוונתה לשם מצוה, וכמו שאמרו חז"ל שראתה באצטגנינות שלה שצריכה להעמיד ממנו בנים, וע"כ הסכים יוסף לזה. ואף כי התגבר כארי וכבש יצרו, בכל זאת יצאו ממנו י' טיפות לבטלה, שעל ידם הפסיד עשרה שבטים והעמיד רק ב' שבטים. ולכן רצה יוסף לברר נשמות הגרים הגנוזים, ניצוצות הקדושה מאומות העולם, ע"י הגלות.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום, וישב, מאמר עו, עמ' רנ-רנא)

לעשות צרכיו נכנס וכו' באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון אמר לו יוסף עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם רצונך שימחה שמך מביניהם וכו'
30-36

...במה שאמרו בגמרא דסוטה ביוסף שבקש לעשות צרכיו, ובא דיוקנו של אביו ואמר, יוסף, עתידים אחיך שיעמדו על אפוד, רצונך שימחק שמך מתוכם, וחזר בו. ויש לדייק, למה לא אמר לו שום דבר שפוגם ומורד בה' ובנשמתו, רק בזה שימחק שמך מהאפוד, ומה ענין זה להך דחטא עם אשת אדוניו?...
אבל הענין כך, כי כבר נבוכו רבים אם יש מציאות לחכמות וגזירות משפטי כוכבים והוברי שמים, או לא, כאשר הרמב"ם צחק עליהם, אבל הראב"ע מגן בכל כחו בעדן. והאמת כי ודאי יש לכוכבים כח לפעול בגשמים, כי לא לחנם נתן ה' אותם ברקיע בגלגלים שונים, ובאור גדול עולים ויורדים רצים ושבים, אבל הוא אצלם כחולם חלום שיש בו מהאמת, אבל צריך פתרון. והנראה לי, כי ודאי דגזרת כוכבים מורים דברים שיש בהן מהאמת, כי מורין על דבר בדומה או דבר רחוק כמו פתרון חלום, וזהו או מסיבת החוזה, כי אי אפשר להשיג הדבר בשלימות, או מפאת הכוכבים בעצמם, כי השפעת ה' בכוכבים אינה כל כך פסוקה וחלוטה, שתהיה גזירתם והוראת ענינם בשלמות ובפסיקות המוחלטת.
ודבר זה - ההבדל וההפרש שהיה בין אורים ותומים ובין תרפים שהיו לכל מלכי אומות העולם, כי התרפים היו לאו"ה בנוים על חכמת הכוכבים כפי מהלכם וקיטרן ואלכסונן, כאשר התחכם הראב"ע פ' תצוה בענין אפוד ואורים ותומים שהיו על מתכונת הזו וכפי משטרי השמים. אבל כבר חלקו עליו חכמי אמת, כי לא כן הוא. וזהו שהיה ג"כ לחכמי הגוים, ובהם התחכמו לדעת עתידות וקורות הזמן, אבל לא הגיעו לשלמות ודבר ברור בלי ספק, והקרא אמר [זכריה י, ב] "התרפים דברו און". ולא כן אורים ותומים, אפוד קודש, שהיו בו השפעת רוח הקודש וענין נבואה, שהיו דבריהם מוחלטים ותמים, בלי שיפול בהם ספק או שיהיה פתרון בדרך דמיון, או בדרך רחוק ומדומה, רק הכל באר היטב. ואמרו (יומא עג ע"ב): אורים שמאירים דבריהם, תומים שמשלימים דבריהם. ואפשר החכם הראב"ע ז"ל לא כדין מיליה, שצייר תמונת מהלכי כוכבים באפוד ומרובע וכדומה, כי את זה לעומת זה, כגובה השמים למעלה מכוכבים באור השפעת אלהים בצורות הקודש וכסא הכבוד, ג"כ בדמותו מאורות גשמיים, ויש בהם ג"כ כל האופנים האלו, ועולם התחתון מכוון לעולם עליון, כאשר ישכילו חכמי אמת בזה [זו"ח בראשית יא], ואין כאן מקומו להאריך. אבל זו ההבדל בין אורים ותומים לתרפים, ובזה נפלינו מכל העכו"ם אשר היו על פני האדמה, וזהו לאות כי אין בגזירת הכוכבים דבר ברור, דאל"כ מה טיבם של אורים תומים, ומה כל החרדה הזו, כיון שיש כח בטלמסאות העשוים ע"פ גדרי כוכבים להגיד כל דבר שהשלימות בו לחכמה, וזה פשוט.
והנה הא דיוסף לעשות צרכיו נכנס, ודאי אין זה מחמת רוע לבב לחמדת יצר לרוע, רק כדאמרינן (רש"י פ' וישב לא, א, וכן במדרש) שהוא טעה, כי ראה באצטגנינות שתתדבק ביוסף, וחשב שהיא היא, ולא כן הוא, כי רק זרעה, כי אסנת נשאה ליוסף. וא"כ זו כי שניהם התחכמו וראו על פי חכמת הכוכבים וגזרת המזלות וההולדות, כי שניהם ידבקו ומאתם יצא זרע אמונים אשר יעשו חיל בישראל. ולזאת התחכם יוסף, והוא לעשות צרכיו, כי חשבו שאין כאן ביטול כפי גזרת השמים, ואין בזה דבר כוזב, ו ראוי איפוא להתדבק בה כפי הראוי לה מפאת התולדה, ולהוליד זרע קודש.
אמנם יעקב בא והוכיח לו, שאל יבטח בזה, כי אין הוראתם וגזירתם אמת, ויש בהם מהטעות והדמות בעלמא, כמו פתרון החלום, כי זה יורה על זרעה וכדומה, אבל לא שיחטאו לאלהים ליקח אותה והיא בעולת בעל. ולזה אמר לו: אם אתה חושב שיש אמונה בגזירת הכוכבים מבלי שגיאה וטעות, אם כן לעתיד יעמדו אחיך על אפוד, ואתה לא תהיה בתוכם, כי לדעתך אין צורך לאפוד כלל, כי התרפים מעשה ידי אדם הבנויים על משפט הכוכבים כנ"ל מורים ג"כ כזה, וא"כ איפוא למה לו אורים תומים, וא"כ ימח שמך מתוכן. ומזה השיג יוסף כי אין אמונה בגזירת הכוכבים, ואף הוא פירש מאתה, ואח"כ נתקיימה גזירת הכוכבים באסנת בפתרון החלום.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ב)

אותו היום יום חגם היה והלכו כולן לבית ע"ז שלהם והיא אמרה להן חולה היא
33-32
ואני אוסיף פה עוד להביא ראיות חזקות מדברי היוסיפין לרומיים, אשר היה בשעת החורבן... ומספר ב"קדמוניות" שלו הרבה סיפורים מדורות ראשונים, מה שנמצא גם כן אצלנו בתלמוד ומדרשות. ומזה אנו רואים כי הענינים היו מקובלים לחז"ל... ביוסיפון [קדמוניות] ספר שני פ"א מספר כי אשתו של פוטיפר עשתה עצמה חולה, והיה יום אידם והלכו כולם לבית תפלות שלהם.

(מהר"ץ חיות, מבוא התלמוד, פרק יח [כל ספרי מהר"ץ חיות ח"א עמ' שיט])

באתה דיוקנו של אביו

ויוסף, בעת שהיה בבית פוטיפר, התחיל מסלסל בשערו. נראית לו דיוקנו של אביו, אביך בוכה ומתאבל ואתה מסלסל בשערך (סוטה לו, ב, תנחומא וישב ח)? דהיינו שעוררוהו שידע וירגיש כי הוא ב"ארץ לא להם". ולכך, בשעה שעלה לגדולה ושמוהו אדון לכל מצרים, לא שכח מארצו, וקרא לבנו מנשה: "כי נשני אלוקים מבית אבי ומארץ מולדתי", ולשני קרא אפרים, כי "הפרני אלקים בארץ עניי", שלמרות גדלותו הרגיש שהוא בארץ לא להם.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום, ויגש, מאמר צד, עמ' שח)

עי' בתוס'. בזהר ויחי רכב, א: האי קרא הכי מבעי ליה, "ואין איש בבית", מהו "מאנשי הבית" אלא לאכללא דיוקנא דיעקב דהוה תמן כו'. ועי' פסחים פח, א: אלא כיעקב שקראו בית.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו
35
זה כמו שפירשתי בסמוך כי יוסף דבק באביו, שנאמר (בראשית לז) "אלה תולדת יעקב יוסף" וגו', ולפיכך מצד אביו שהיה דבק בו שהוא היה קודש, כמו שבארנו דבר זה כי יעקב היה קדוש [באבות] [וכנגדו תקנו "אתה קדוש" ברכה ג', ותקנו ברכה ראשונה מגן אברהם נגד אברהם, מחיה מתים נגד יצחק, אתה קדוש כנגד יעקב, דכתיב (ישעיהו כט) "והקדישו את קדוש יעקב", והוא הראה לו שעתיד שיכתובו אחיו על האפוד, ולא ראה טיפת זרע כל ימיו, שנאמר (בראשית מט) "ראובן בכורי אתה כוחי וראשית אוני", ויוסף היה עיקר תולדת יעקב כדכתיב "אלה תולדת יעקב יוסף", ולכך נראה לו דמות דיוקנו של אביו.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

"איש אמו" וגו' - טעם סמיכות מצוה זו למצות קדושים, נתכוון לרמוז גם כן גדר לעריות, והוא על דרך מאמרם ז"ל... נזדמנה לו דיוקן אביו ואמר לו וכו' מיד ויפוזו זרועי וגו'. ושמעתי משם אנשי אמת, כי דיוקן האב תגביר כח הקדושה בבן, ותמנעהו מבוא אל התיעוב. והוא אומרו סמוך למצות העריות "אמו ואביו תיראו". ולזה מי שתקפו יצרו, יצייר בין עיניו יולדיו, ויהיה לו למשיב נפש.

(אור החיים, ויקרא יט, ג)

...ואמנם נצרך לזה זכות שיזכה לראות האור כי טוב. והוא כענין שאמרו ביוסף: באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו כו', והיינו שבא לו הארת אספקלריא המאירה שהוא דיוקנו של יעקב, כדאיתא בזוהר הקדוש (ח"א קסח, א): מאן דחמי ליה ליעקב כמאן דאסתכל באספקלריאה דנהרא, כי צורתו של יעקב חקוקה בכסא הכבוד...
וכאשר הושלך לבור נחשים ועקרבים ולא הרגם, אז ידע יוסף שנזדמנו להורגו ונעשה לו נס, ואז הרגיש בנפשו שנצרך לו להתברר בשני הדברים שהוציא דיבה על אחיו, שתולים עיניהם בבנות הארץ ושחשודים על אבר מן החי... ובודאי עשה תשובה על שני הפגמים הנ"ל. ואחר כל זה כשנמכר לעבד נתוודע לו שנצרך עוד בירורים בזה, שלא נתקן עוד בשלימות הפגם. וגם אחרי זה שנזדמן לו הנסיון וזכה להאור זרוע לצדיק שנראה לו דמות דיוקנו של אביו כנ"ל ועמד בנסיון, הוצרך עוד לבירורים ועינו בכבל רגלו, עד עת "קץ שם לחשך אמרת ה' צרפתהו".

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, בראשית, לחנוכה, אות כ)

והמתקת הנפש בכל חסרונות שבה בתולדה ע"י דיבוקה לפרנס הדור, וכדרך שאמרו ז"ל (ברכות ח.): כל זמן ששמעי בן גרא קיים לא וכו', כי האב והרב הם שורש לנפש הבן והתלמיד. וכאמרם ז"ל בנפש האב ביוסף: ראה דמות דיוקנו של אביו. וזה מונע מרע חס ושלום.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות קעב)

כי פרעה היה סובר, כי האדם החסיד צריך להיות מסולק לגמרי מגינוני העוה"ז, ולא ישים לבו על כבודו ומראהו החיצון. וכאשר ראה שיוסף הצדיק הוא יפה תואר ומסלסל בשערו, אמר "הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו", פירוש, הנמצא איש כזה שילך מלובש נאה ומסלסל בשערו, ושיהיה רוח אלקים בו, חוץ מיוסף? והיה לפלא בעיניו. ולפי פירוש התרגום, "הנשכח כדין". והנה יוסף שהיה מסלסל בשערו, כאשר התגרה בו זו, ראה שלא טוב הוא זה שיהיה מסלסל בשערו. ונראה לו דמות דיוקנו של אביו, לשון "רואה אני את דברי אדמון". פירוש, שהוטב בעיניו ההילוך של אביו, שעי"ז לא תוכל להתגרות בו.

(ר' בונם מפרשיסחה, שיח שרפי קודש ח"א דף ה ע"א)

וכשחוזרין להתדבק בשורש אבות הוא הגאולה... ולא עוד אלא שכל העולם נתחדש כשנתעורר הארת האבות בישראל, שהם מצוקי ארץ, כמ"ש במדרש. ולכן נתחדש כל העולם. וכן בכל ניסן שבו נולדו אבות. והלא אפילו ביוסף הצדיק שהוא היה המכין לישראל בגלות, איתא שנראית לו דמות דיוקנו של אביו ובזה ניצל. מכ"ש השרויין בגלות, שעיקר הגאולה מתנוצץ ע"י הארת האבות כשזוכין להיות אוחזין במעשה אבותיהם, וכמ"ש על אותו הדור שתפסו אומנות אבותם.

(שפת אמת, פרשת בא, שנת תרס"א)

[זה בסוד עלה יסוד לתפארת יוסף ביעקב.]

(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף טו ע"ב) לטקסט

יראת הכבוד מפני האבות, מפני תומתם ושלמותם המוסרית, משמשת פעמים רבות כתריס בפני החטא, מפני ירידה מוסרית: האדם נרתע לאחוריו שלא להיעשות אבר מדולדל, שלא להיעקר ממחיצת אבותיו ולפסול מגילת יוחסין שלו. על כך רמזה לנו האגדה התלמודית, בספרה לנו שבשעה שעמד יוסף על עברי פי פחת העבירה עם אשת אדוניו, "באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון".

(רבי ש"ז פינס, מוסר המקרא והתלמוד, עמ' קעט)

[הרי גם בלי לראותו, ידע שיש לו אב צדיק? אלא שהידיעה בלבד לא פועלת מספיק, והראיה פועלת יותר.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף קכח ע"א) לטקסט

באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו וכו' ויצאה שכבת זרעו מבין ציפורני ידיו
35-39

וכמה מלחמות שצריך להתגבר ביצרו, עד שאמרו: לולי דיוקנו של יעקב היה ח"ו נלכד בפח אשת אדוניו, ואמרו שהוציא יו"ד טיפות זרע ע"י יו"ד אצבעות, והם היו בעו"ה גרמא לצרות רבות, וביחוד יו"ד הרוגי מלכות. אמנם יוסף אשר חמד ובחר לצאת מהמאסר, כי ידע כי עיקר שלמות האדם היא בארץ ישראל מקום אשר שם משכן ה', ובו יקנה אדם שלימות התדבקות גמורה עם ה', ושם אין מסך הבדל רוחות הטמאות וכדומה, והגבר אשר יבקש להתדבק בה' היה צריך לעלות לא"י, וע"ז היה יוסף חומד לשוב לארצו ארץ חיים, ולקנות שם שלמות גמורה להיות כסא ומרכבה לה' ככל אבותיו.

(יערות דבש, חלק א, דרוש יד)

עי' תקו"ז תס"ט (קי ע"א): דאי לאו דאתחזיאת ליה דיוקנא דאבוה, לא הוו אזדריקו הכי, ודיוקנא דאבוה גרם דההוא טפה "וינס ויצא החוצה" ולא בעבירה. ובניצוצי אות יז, דמצינו שגם במראה של קדושה אפשר שיזדעזע הגוף עד ששותת ש"ז, עי' תשב"ץ סי' מז, ממדרש, דמה שמטהרין את המת היא דכשהנשמה יוצאת רואה פני שכינה ומזדעזע, וכאמרם בנדה עא, א: כל האנשים מתין זבין [ובהגהותי ליומא פח, א, כתבתי בענין הרואה קרי ביוהכ"פ כו' שזהו משום דדאיג במצוות, עי' שבת פו, ב, הוי הזדעזעות של קדושה], וכן נזדעזע יוסף הצדיק בראותו דיוקנא דישראל סבא החקוק במרכבה, ולאו בעבירה, שלא עשתה עליו רושם כלל, ולא ע"י כך נזדעזע. ומה שנקטו מבין צפרני ידיו - ראה להלן בבראשית רבה פ' פז.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד וכו' רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות
35-36
כי ההולך אחר זנות הוא חמרי כאשר התבאר פעמים הרבה, ואמרו חכמים ז"ל (ויק"ר פכ"ד): כל מקום שתמצא גדר ערוה שם תמצא קדושה, כאשר הביא רש"י ז"ל בפי' החומש (ויקרא יט). ולפיכך מי שהוא בעל זנות אין ראוי שיהיה נכתב על האפוד שהוא קדוש וטהור, ואין לך דבר קדוש יותר מן האפוד, ואם היה בו זנות אין ראוי שיהיה נכתב על האיפוד.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

[אהרן שנשא את אבני האפוד עם שמות השבטים לא התגאה בחכמתם או בגבורתם, אלא בקדושתם ובטהרתם. זכותם היתה שגדרו עצמם מהערוה. בטהרת חיי משפחתם האירו שמות השבטים על אבני האפוד, ואילו היה יוסף חוטא היה שמו נמחק מביניהם, והיה נקרא "רועה זונות יאבד הון" כי ההון הגדול ביותר הוא להאיר לפני ה' בקדושתנו.]

(רבי שרגא רוזנברג, ענבים במדבר, עמ' 24) לטקסט

[הוא התגבר על יצרו מתוך צפיית העתיד, שעוד מאתיים שנה ייבנה המשכן ויהיה לכהן גדול אפוד. הכניע את טבעו מפני עתידו של עם ישראל. ובשכר זה נקרע הים בזכות ארונו של יוסף (מכילתא בשלח מסכתא דויהי פרשה ג) - גם שם הטבע נכנע מפני עתידו של עם ישראל, כדי שיוכל להיכנס לארץ ולבנות את בהמ"ק.]

(רבי יעקב פלקסר, אור תורה, בראשית, עמ' קפד) לטקסט

ויפוזו זרועי ידיו נעץ ידיו בקרקע ויצאה שכבת זרעו מבין ציפורני ידיו

והנה כאשר נתפשטו אלו הנקודים מבחוץ מכנגד הטבור של אדם קדמאה עד סיום רגליו כנ"ל, היה בוקע אותו האור שבא מחדש בפנימית דרך הפרסא כנ"ל ויוצא לחוץ ומאיר אל הנקודים. ונמצא כי אור החדש הזה עובר תחלה ויורד דרך הפרסא למטה בחצי התחתון למטה מטיבור... והנה אלו הנקודים נתפשטו מטבורא דא"ק עד סיום רגליו כסדר זו"ן המלביש לא"א... אלא שמתפשט קצת הארה מאלו הנקודים בין מבחי' אורותיהן בין מבחי' כליהן ומלבישין זה הא"ק מכל צדדיו... והנה הכתר מן הנקודות מקומו הוא מן הטבור דא"ק עד סיום הגוף וחב"ד הם בג"פ קדמאין דנה"י דא"ק, וחג"ת בג"פ אמצעין, ונה"י בג"פ תתאין... והנה ב' מיני אורות יוצאין מתוך הגוף דא"ק והם א' מן הטבור והב' מפי היסוד ויוצאין דרך שם ב' הבלים. וכפי הראוי היה שיהיה ג' הבלים כנגד ג' ראשונות שקבל מאח"פ כנ"ל, אבל לפי שחסר אור אזן מן או"א כנ"ל, לכן ג"כ חסר בחי' ההבל מה שכנגד האזן, ולא יצאו רק ב' הבלים שהם נגד חוטם ופה לבד אשר מהן קבלו או"א למעלה, וגם כאן למטה מקבלין מהן. אבל אור הז"ת שלא לקחו רק מן הגוף ולמטה שהוא מסיום שבולת זקן ולמטה כנ"ל, לכן ג"כ לא יש להם הבלים להאיר להם, אבל נרמזו בסוד ויפוזו זרועי ידיו, שהוא סוד י' טפין דאזדריקו מבין הצפרנים כנזכר בתיקון ס"ט, כנודע כי הם עצמם בחי' המלכים, כי הנה ביטול המלכים היה לפי שלא נתקן עדיין כחדא אדם דכר ונוקבא. וזהו עצמו סוד טיפי הזרע של יוסף שיצאו בלתי נקבה אלא מזכר לחוד, והם הם י' הרוגי מלוכה. והבן מלת מלוכה, כי הם ממש אלו הז' מלכים שנשברו כליהם וגופם. והסיבה היה ג"כ לפי שהיו בלתי תיקון דו"נ עד שבא הדר מלך ח' ואז נתקנו... והנה הבלים הראוין למלכים אלו ז' יצאו דרך צפורני רגלים. ואע"פ שהצפורני' הם י' והנקודות שנשברו אינן אלא ז"ת לבד כנ"ל, הענין הוא כי גם יש ב' מיני אחוריים דאו"א שנשברו הרי הם ט' בחי', והעשירית הוא כי גם מן הכתר היה בו קצת פגם כמ"ש לקמן בע"ה והוא בחי' נה"י שלו שנכנסו והיו בסוד מוחין לאו"א, וגם הם נשברו, הרי הם י' בחי' כנגד י' הבלים שיצאו מצפורני רגליו. וכל בחי' יציאת אלו הי' הבלים דרך צפורניו היו כולם לסיבת חסרון קבלתן מאור האזן העליונה כנ"ל ולכן סבה זו גרמה לכל זה ולביטול המלכים.

(רבי חיים ויטאל, עץ חיים, שער ח פרק ג מ"ת [ובדומה בשער ההקדמות, שער א דרוש ה, ובמבוא שערים שער ב, חלק א פרק ה, ובאוצרות חיים, שער הנקודים])

ויצאה שכבת זרעו מבין ציפורני ידיו
38-39

כל השתדלות האדם בשבירת היצר בתאוות נקרא חן ויופי לבד, שהוא שקר והבל, שאינו קיום לעד, כי היצר מתגבר בכל יום ואולי מחר לא ינצחנו. רק העיקר לבקש מה' יתברך שיהיה בעזרו, שזהו מבטח נאמן כי גואלו חי. וזה שאמרו (סנהדרין כ.) "שקר החן" זה יוסף [אינו יופי גמור כמו שאמרו ז"ל שיצאו טיפין, לכן נקרא שקר], "והבל היופי" זה בועז, שאמרו שם גם כן שנתקשה והיה לו תאוה ויצר רק התאמץ נגדו. ולכך היה רק שעה אחת.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות נא)

ואמרינן בשבת (עז ע"ב) דכך הוא סדר ברייתו של עולם, ברישא חשוכא והדר נהורא. בודאי מאחר שבדברים הטבעיים יסד ה' יתברך כך, ודאי כך הוא עיקר הרצון, וכמו שאמרו (ברכות לד ע"ב): מקום שבעלי תשובה עומדין וכו'. הגם דחלילה לומר אחטא ואשוב ולעשות כן בבחירתו משום דאין מספיקין, מכל מקום מעצמו נעשה כן, דאין אדם צדיק בארץ וגו'. אפילו יוסף הצדיק אמרו ז"ל דיצאו עשר טפין, על פסוק "ויפוזו" וגו'. ואפילו ישי אבי דוד שמת בעטיו של נחש, אמרו ז"ל (מדרש רבה פרשת תזריע יד, ה) בעוון מלא וכו'. וכן יסוד בנין בית דוד ומשיח בפרץ היה מקודם ער ואונן חשוכא.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות קעד)

...והתגלות קדושה זו בבית יעקב היה באסנת, ועל כן היא זיווגו של יוסף הצדיק שומר הברית, שלא רצה להמשיך ערלה גם בחיצוניות ולמראית העין. כי כל כך היה מבהיק בו אור הקדושה שבפנימיותו עד שלא היה מניח להיות שום שליטה לההיפך גם בחיצוניות, וחשב מחשבות להכרית קליפת הערלה לגמרי מהעולם ע"י שגזר על המצרים שימולו, ובזה יבוטל שורש קליפת הערלה, אבל באמת גם שימולו נקראים ערלים... אף שניתנה מילה לאברהם לא נתגלה הקדושה לגמרי עדיין. שהרי איתא ביבמות (ע"א ע"ב) דלא ניתנה לו פריעה עד יהושע בן נון ופריעה הוא ההתגלות...
וההתגלות התחיל בנפש יוסף שהוא שורש אותה קדושה. ואילו היה ניצול באותה מעשה לגמרי, היה מתגלה הקדושה בו לגמרי, והיה הוא זוכה לינתן פריעת מילה על ידו. אבל מה שהוציא דיבת אחיו שנושאים עיניהם בבנות הארץ, ולפי שאמרו ז"ל (קידושין ע.) דכל הפוסל במומו פוסל, אם כן זה מורה כאילו יש בו קצת חסרון, ועל כן זה גרם לו מה שנכנס הביתה כנ"ל, וע"י זה יצאו עשר טיפין ממנו כמו שאמרו ז"ל. ומסתמא הוא נגד מה שחשד עשרה אחיו. ולפי שלא נתגלה עדיין לגמרי קדושת הברית, על כן היה מקום שליטת פגם וקלקול זה בו גם כן.

(רבי צדוק מלובלין, ישראל קדושים, אות י דף סד ע"א-ע"ב)

וידוע מהאריז"ל כי הניצוצות היוצאים לבטלה בלא נוקבא הם גדולים ויקרים יותר, עיין שם על פי דרכו. ובפשוט כי צריך לזה כח יותר וחימום גדול מעצמו, והוא התעוררות מוחו ביתר שאת, ע"י זה נשפע גם בניצוץ זה שפע יותר גדול... וע"י זה מתרבה ומתגדלת חכמתו, אף על פי שגם ניצוצות אלו הם ממנו ומשלו ניתנו לו, מכל מקום כבר נבדלו ממנו... ונמצא ע"י התורה שמשיג אחר כך הוא תבלין להמתיק את הקודם שהרי היה כדי להשיג דברי תורה יקרים. וכן יוסף לא זכה למלכות רק ע"י אותה מעשה שיצאו ממנו עשר טפין, כמו שאמרו ז"ל, ובשבילם ישב בבית האסורים כל כך, ואחר שנתקנו ונתקבצו נדחיו זכה ע"י זה למלכות, כמו שנאמר (משלי ח, טו) "בי מלכים ימלוכו", שאין אדם זוכה למלכות אלא ע"י התורה.

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, דרשה לסיום הש"ס דף קיז ע"ג-קיח ע"א)

"ומספר את רובע ישראל" כאשר הוא כרצון ה' יתברך, שזה נקרא שהצדיק נוצר ממנה. ואפילו אין נוצר בשעת מעשה, מכל מקום כל טיפה שיוצא מאדם מישראל אינו לבטלה חס ושלום, ואפילו טיפות קרי שיצאו מיוסף, מאחר שהיה להציל עצמו מעבירה יותר חמורה, והיה גם זה רצון ה' יתברך לעבור על דברי תורה, אז צדיקים גמורים נוצרו מהם כנ"ל.

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, אות טז דף צד ע"ב-ע"ג)

אדם הראשון היה רק יודע ברע ולא רע עצמו. והיה לו עדיין לבוש מגן עדן, רק שלא היה מאחוריים דגן עדן העליון, פירוש מאחוריים דכוונות הלב לשם שמים מאחר שיודע גם כן ברע, אך מכל מקום לא עשה כל ימיו רק מעשים טובים. וזהו לבוש מגן עדן התחתון... ולכך נקרא לבושי טופרא [זוהר ויקבל רח ע"ב], כמו שאמרו בהמפלת (נדה לא.) דצפרנים הם מן האב ועור מהאם, ולהיות כל אחיזת נחש מצד האם כנ"ל מצד הנוקבא, לכן נשתנה אחר כך ללבוש עור, ונשאר רק ראשי צפרנים כמו שכתבתי לעיל, כי גם בעטרת היסוד דאב שליטת הנחש,כנגדו ראשי הצפרנים, כטעם שאמרו ז"ל ביוסף שיצאו עשר ניצוצין מראשי ציפרניו, ועיין בעץ חיים שם [שער לא פ"ב].

(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, פרשת אחרי מות אות ד דף סו ע"ג-ע"ד)

...וכידוע שהיה מעשרה הרוגי מלכות שהיו להשקיט קטרוג של הס"מ, שרו של עמלק המקטרג על קדושת הברית "טול מה שבחרת" כנ"ל. ועל כן אינו נופל עמלק אלא ביד זרעו של יוסף, מפני שאין עליו טענה בענין זה, כמו שאמרו (מדרש תנחומא שם). ומה שהיה עליו איזה נדנוד מהעשרה טיפין שיצאו כו' (כמו שאמרו סוטה לו ע"ב), על זה השלימו התיקון עשרה הרוגי מלכות, וביחוד ר' עקיבא שיצאה נשמתו באחד, שהוא תכלית היחוד בהתעלות התקשרות נשמתו בעתיקא קדישא, ובזה נכנע כח עמלק מכל וכל, כדברינו למעלה שזה עיקר הכנעת כח עמלק.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, שמות, פרשת זכור, אות יב)

משם זכה ונעשה רועה
40

כי עתה היה יוסף נבדל מן הגוף, כאשר היה כובש את יצרו של זנות, ולפיכך משם זכה להיות רועה ומנהיג, לפי שהנבדל מנהיג את החמרי ג"כ ומושל עליו. ודבר זה התבאר במקומות הרבה, ויתבאר בסמוך אצל "היתה יהודה לקדשו". ולפיכך משם זכה להיות רועה.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

היה ראוי יוסף לצאת ממנו י"ב שבטים וכו' אלא שיצא שכבת זרעו מבין ציפורני ידיו
41-43

שעירים שנים עשר [במילואים] נגד יוסף שהיה ראוי להוליד שנים עשר שבטים לולי שנעץ עשר צפרניו בקרקע כידוע ממדרשם ז"ל.

(רמ"א, תורת העולה, חלק ב, פרק ו)

קושט נגד מנשה שהיה עומד במקום יוסף, שהיתה אשת פוטיפרע מקשטת לפניו שחרית וערבית ולא שמע אליה, והיא גרמה ליוסף שיצא הזרע מבין עשר אצבעותיו, גם ענין קשוטו של יוסף בעצמו שהיה מסלסל בשערו כמדרשם ז"ל, וע"י זה לא ילד השנים עשר שבטים שהיה ראוי לילד כמו שדרשו ז"ל. ולזה היה מנשה במקום השנים עשר, ואף כי מנשה הבכור, מכל מקום להיות כי יעקב שם את אפרים לפני מנשה, הרי הוא האחדות ובו נשלמו שנים עשר, ולכן היה הקושט שנים עשר.

(רמ"א, תורת העולה, חלק ב, פרק לז)

"אשר נתן לי" וגו' -... ואומרו "בזה" - כפי הפשט כי אפילו בימי גלותו בארץ נכריה חננו ה'. גם רמז למאמרם ז"ל כי עתיד היה יוסף להוליד י"ב שבטים, וע"י מעשה אשת פוטיפר נרזבו מבין צפורני ידיו י' טיפות ולא נשארו אלא ב'. והוא שרמז באומרו "בזה" - "זה" בגימטריא "י"ב", במקום "י"ב" נתן לו אלהים "ב'". ודקדק לומר אלהים, שיורה על המשפט.

(אור החיים, בראשית, פרק מח, ט)

נודע מאמרם ז"ל (תיקוני זוהר קי ע"ב) שהיה ראוי לצאת י"ב שבטים מיוסף כאשר מיעקב, אך לאשר ויפוזו זרועי ידיו שהוציא זרעו מעשר אצבעות ידיו לא נשמר לו כי אם שנים. וזה אומרו על מנשה ואפרים "בני הם אשר נתן לי אלהים בזה", כלומר בעד זה שהיה להיות לי י"ב שבטים, לא נתן לי אלהים כי אם הבנים הללו.

(באר מים חיים, בראשית, פרק לז, יז)

היה ראוי יוסף לצאת ממנו י"ב שבטים וכו' אלא שיצא שכבת זרעו מבין ציפורני ידיו ואעפ"כ יאו מבנימין אחיו וכולן נקראו על שמו
41-44

דברים אלו מופלגים ועמוקים מאוד. כבר התבאר כי יוסף היה דבק ביעקב, דומה אל גוף האילן שיוצאים ממנו ענפים, ויש ענף אשר הוא קרוב אל גוף האילן יוצאים גם כן ממנו ענפים, דומים אל גוף [האילן] שמתפשטים ג"כ ממנו ענפים לכל צד, רק בשביל שאין כחו של הענף כמו גוף האילן שהוא יונק מן העיקר, ולכך גוף האילן מתפשטים ממנו ענפים אל כל צד, אבל הענף הזה והוא נקרא ענף האמצע אשר רמזנו לך למעלה שהוא מתדמה אל יוסף, שברכתו שאין העין שולט בו, ולכך קידש שם שמים בסתר, ודגלו הוא באמצע, וראוי להתשפטות ענפים כמו שראוי גוף האילן בעבור שהוא קרוב אל האמצע, רק בשביל שהוא ענף והענף אין לו כח בשלמות כמו שיש לגוף האילן להוציא הדבר אל הפועל בשלימות. ולכך אמר שיצא הזרע מבין עשר אצבעות ידיו, ולא יצא הזרע שהוא כחו [ואונו] אל הפועל, ויצא הזרע מבין אצבעותיו. מ"מ עם הענף שהוא סמוך לו דהיינו בנימין יש לו כח להוציא י"ב ענפים. וכלם נקראו על שמו של יוסף, כי יוסף הוא המתחיל, רק שאין הכח כ"כ שיצא אל הפועל י"ב שבטים, וכאשר משותף אחיו, היה יוצא אל הפועל. וכל הדברים האלו סתרי החכמה. מ"מ יוסף הוא ראשון, יש לו דמיון אל גוף האילן אשר ראוי לצאת ממנו י"ב ענפים, רק בההתפשטות כח הענפים האלו מתפשט יציאת הענפים אל אשר הוא עמו. וכאשר היה כח הזרע היה יוצא מבין אצבעותיו, היה כח הזרע מתפשט לחוץ, והיה הכח הזה שהיה ליוסף להעמיד י"ב שבטים ג"כ יוצא, ונתן לבנימין. ולפיכך נקראו כולם על שם יוסף כאילו היה יוסף אביהם, והרי יוסף ובנימין זכו שניהם ביחד להעמיד י"ב בנים.
כלל הדבר, כי ראוי היה לצאת מיוסף י"ב שבטים בעבור התדמות שלו [לגוף האילן], רק בזה לא היה דומה לו, כי תמצא כי יעקב לא ראה קרי מימיו, שהרי אמר על ראובן "כחי וראשית אוני" (בראשית מט), והוא היה טיפה ראשונה, וכל זה מפני כי כח יעקב שהוא זרע שלו אין שלו שייכות לצד חוץ, [רק נמשך כראוי], ולכך היה כחו להביא ולהעמיד י"ב ענפים. אבל יוסף כח התפשטות שלו יצא לחוץ, וזה שיצא ש"ז מבין עשר אצבעותיו, כלומר שהיה כח זרע [שלו] יוצא מבין עשר אצבעותיו והיה כח זרעו יוצא לחוץ, היה ג"כ כח זרעו יוצא אל בנימין. ולכך לא היה לו רק ב' שבטים, וכח שלו הגיע לחוץ לבנימין אחיו, ומ"מ נקראים כולם על שמו, מפני כי היה לו כח על התחלה על י"ב שבטים, לכך נקראו על שמו, ודי בזה אם תבין.

וכולם נקראו על שמו וכו' מופים וחופים הוא לא ראה בחופתי ואני לא ראיתי בחופתו וכו' וארד שפניו דומה לורד
43-48

בפרשת מקץ בחיבור גור אריה שם תמצא מבואר פירוש אלו השמות, ולמה באו בסדר הזה. ותמצא חמשה שמות באו ליוסף על שם מעלתו, וחמשה ע"ש צרותיו, כמו שמפורש שם. ולאיכא דאמרי שפירוש "וארד" שפניו דומה לורד, סובר כי אין ראוי שיקרא שמות בניו חציים על שם צרותיו, רק פחות מחציים, שלא לקבוע הצרות, כמו שבארנו שם גם כן. וכאן משמע כי מופים ר"ל שלא ראה בחופתי. אבל רש"י פירש בפרשה מקץ: "מופים" - מפי אבא למד תורה. וסובר רש"י כי מה שאמר הוא לא ראה בחופתי ואני לא ראיתי בחופתו, הכל מן "חפים" דרש לשון רבים, שהם שני חופות, שלי ושלו. ואם לא כן מאי ענין מופים אל לשון חופה? ואין משמע כך כאן, אבל נקרא החופה מופים מפני שהחתן יפה ביותר כשהוא בחופתו, כדכתיב (שיר השירים ג) ["צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו"], ולכך נקרא מופים, לשון יפה.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

ובני בנימן בלע כו' שנבלע בין האומות כו'
44

עי' השמטות לזהר בראשית רנט, א.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

גנוני מלכות אני רואה בו
50

נודע אשר בחינת החכמה מתיחד עם המלוכה, וראיה משלמה המלך ע"ה שלא ביקש מהקב"ה שום דבר כי אם החכמה, כי חכמה גדולה ובינה יתירה שאין כמוהו צריך להיות בלב המלך בכדי לשפוט את העם ויראה בחכמתו האמת מי הזכאי ומי החייב, וכן במלך המשיח שיתגלה במהרה בימינו נאמר בו (ישעיהו יא, ב) "ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה" וגו', כי זה צריך להיות בראשון וראשונה אצל המלך... ועל כן כשראה פרעה אשר נמצא ביוסף בחינת החכמה והבינה, אמר ודאי לו ראוי המלוכה. ועל כן אמרו חז"ל... גנוני מלכות אני רואה בו וכו' עד כאן. ולא נודע מה הם גנוני מלכות שראה ביוסף, ואך הכל עבור החכמה ובינה, שאמר "אין נבון וחכם כמוך", וזה הוא גנוני מלכות שהחכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים, להיות הוא נעשה השליט על הארץ.

(באר מים חיים, בראשית, פרק מא, מ)

לא הוה קגמר הוסיף לו אות משמו
51

עיין בספרי [לקוטי בתר לקוטי] ברכות עמ' עא, מאמר "בעל ישמח", שעל פי מאמרם זה מובן המאמר "בתחילה היה אברם אב לארם ולבסוף לכל העולם".

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

בא גבריאל ולימדו שבעים לשון וכו' הוסיף לו אות אחת משמו של הקב"ה ולמד
51-52

בוא וראה שאות א' שהוסיף לו משמו של הקב"ה וגמר, שהיא ה"א, והיא אחרונה שבשם באמת, אל תסתפק בזה. וכבר בארנו שהתורה ניתנה בע' קולות, אלא שנכללו כולן בקול א' במילת "אנכי", שנאמר "קול גדול ולא יסף", ואמרו רז"ל שהיה כל דבור ודבור מתחלק לכמה ניצוצות, וכל קול וקול מתחלק לע' לשון, כמו שנתבאר לשעבר במקומו. נמצאת למד שע' לשון נכללו בקול גדול שניתנה בו תורה. ולכך אמרו רז"ל "אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום" [מכות כד ע"א]. וגבריאל שהוא מלכיהון דמלאכיא, מולך על ע' אומות וע' לשון בכח גבורות א-ל עליון, כי לו לבדו הממלכה והגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד, יתברך ויתנשא שמו, אמן.

(ר' טודרוס הלוי אבולעפיה, אוצר הכבוד כאן)

"עדות ביהוסף שמו" כו' - במדרש כי בא גבריאל ולימד אותו שבעים לשון, לא הוי גמיר, הוסיף לו ה' בשמו וגמיר. ותמוה, חדא, כי מה תורה הוא זו לידע ע' לשון, ופרעה ידע, ויוסף לא היה יכול לידע? וגם מה תועלת אות ה' בזה. אכן יובן עפ"י המדרש "הואיל משה באר כו' התורה" - בע' לשון פירשה להם. כי כל הע' לשון מתפשטין מלשון הקודש, כי התורה נותנת חיים לכל הלשונות, והם רק כמו לבושים, כי המכוון אחד הוא, רק הלשונות משונים בתנועותיהם, אבל הן הדברים שנאמרו בתורה מתלבשין בכל אלו הלשונות. ויוסף הצדיק שבא למלוך במצרים בכח התורה היה צריך לידע ולקשר כל הלשונות בלשון הקודש. והיה זה הכנה קודם גלות מצרים, שהוא גלות ראשון שבישראל, היה צריך יוסף לשלוט על כל אלה הלשונות. ולכן נתוסף לו אות ה', שבה' נברא העולם הזה כמ"ש "בה' בראם", ולכן בכח אות הזה להמשיך כל הלשונות אחר חיות הפנימיות שהוא לשון הקודש כנ"ל.

(שפת אמת, פרשת מקץ, שנת תרל"ה)

וז"ש במדרשות ובגמרא: "עדות ביהוסף שמו", שבא גבריאל ולמדו ע' לשון ולא גמיר עד שהוסיף לו ה'. והוא התלבשות האור בכל הע' לשונות, והוא בכח הה' שנברא בו העוה"ז. וזה העדות שהאיר אור התורה בכל אלה המקומות.

(שפת אמת, פרשת מקץ, שנת תרמ"א)

בא גבריאל ולמדו שבעים לשון

בס' מלאכי עליון ח"א, ערך גבריאל, הערה קיא, הבאתי מס' הפליאה סח, ג: גבריאל רבו של יוסף כו'. וע' בס' מגן אבות לרשב"ץ ח"ב טו, א, שכתב: השכל הפועל נקרא גבריאל בלשון הכתוב, לפי שהוא מוציא שכל האדם מן הכח אל הפועל, ע"כ נקרא "איש", שנאמר "והאיש גבריאל", וזה שנאמר על יוסף בא גבריאל ולימדו שבעים לשון, שהוציא שכלו מן הכח אל הפועל כו', ואמר "וימצאהו איש" לפי שמדרגת האנשים קרובה למדרגתו יותר מכל שאר השכלים הנבדלים וכו'.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

[עוד אומר המדרש (מדרש תנחומא פרשת וישב סימן ב) "וימצאהו איש" - אין איש האמור כאן אלא גבריאל. אותו גורם שאחיו שנאו אותו, כמו שאמר האיש "נסעו מזה" - מן האחוה, אותו גורם הביא את יוסף לפני פרעה. הנסיונות שעברו עליו מאז מכירתו ע"י האחים, חישלו אותו והצליח לעמוד מול פרעה. מתוך נסיונותיו למד איך לפתור את החלום של פרעה. החרטומים הורגלו לחיים טובים ולכן לא יכלו להעלות על דעתם שיהיה רעב במצרים, ולכן לא פתרו את החלום נכון, ואילו יוסף שעבר קשיים כעבד ובבית סוהר, יכול היה לתאר מצב כזה.]

(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף ח ע"ב) לטקסט

בא גבריאל ולמדו ע' לשון וכו' עדות ביהוסף שמו
51-53

כתיב "עדות ביהוסף שמו כו' שפת לא ידעתי אשמע". פירוש, שהיה יוסף עדות לכל גלות של בנ"י, כמו שיוסף נתעלה ע"י הגלות, ועי"ז "שפת לא ידעתי אשמע", א"כ נולד לו דעת חדשה שלא היתה לו מקודם, והוא הדעת שצריך בירור ע"י הגלות. וכמו כן אחר גלות מצרים זכו לקבל התורה בשבעים לשונות. וזהו עדות לכל הד' גליות שהכל לצורך להוציא בלעם מפיהם ולתקן כל הלשונות.

(שפת אמת, פרשת מקץ, שנת תר"ס)

בא גבריאל ולימדו שבעים לשון לא הוה קגמר וכו' הוסיף לו אות אחת משמו של הקב"ה ולמד

בקצרה, תדע שיסוד הדעה והחיים הטובים באמת הינם מושרשים בעומק כח השכל והצדק הפנימי שבאדם, וכל הלימודים שבעולם הינם רק מוציאים אל הפועל את האצור בטבע הנפש העליונה של האדם, וכל מה שהאדם הוא מתעלה יותר, כן מתחזקת בקרבו הכרתו העליונה, ונעימות הרגשתו האלקית מקום יותר רחב. והדעות השאובות מן החוץ נעשים בתור מכשירים רק כשמתגברת הידיעה והרגש העדין והקדוש עד מרום עוזה, [שאז] היא מתפשטת על כל הידיעות וההרגשות השאובות, לצחצחם, ולהביא על ידם אורה וחיים לאחרים שלא פתחו כל כך את ערכם הפנימי. על כן, ריבוי השאיבה לפעמים מטשטש את כח הברק של ההכרה הצפונה בעצמות הנשמה. והבלשנות המביאה לעורר את החפץ לגמע מצדדים רבים דברים שאמרו אחרים, כשבאה בלא עיתה תוכל להמעיט את הכח המקורי. על כן רק אחר חיזוק פנימי אדיר, טובה היא הבלשנות. ויוסף גמר ע' לשון אחר שהוסיף לו הקב"ה אות משמו.

(גנזי הראי"ה ד עמ' 24 = גנזי הראי"ה א-ז עמ' 104)

בא גבריאל ולימדו שבעים לשון כו' עדות ביהוסף שמו כו'

והנה חז"ל אמרו "בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין" (ר"ה י:). והנה נודע כי ירידת יוסף למצרים היתה לשבר כח הטומאה של התאוה, ע"כ עמד שם בניסיון ונעשה שליט על ארץ מצרים, כדי שהטומאה של תאוה תהיה נכנעת ומשועבדת להקדושה, ובזה הועיל שישראל יכולים להתגבר עצמם תמיד על יצרא דתאוה, גם נותן כח לשבים לשוב באמת. והנה עיקר שבירת היצר בא ע"י שנתרבה אור החכמה. והנה כל ישראל נקראו בשם יוסף (מדרש תהילים מזמור ג), להורות שמקרים של יוסף נוגעים בפעולותיהם מאד לכלל ישראל. והנה בזה שהשליט ה' יתברך את יוסף על מצרים, הכניע את יצר התאוה, ונעשה שורש לכל ישראל להכניע אותו ביום זה. ובמה שלמד אותו גבריאל שבעים לשון בזה האיר עליו כל אור החכמה והשכל, כי באמת כל החכמה תלויה בדיבור, והשלם בדיבור על האמת הוא מגיע לחכמה, והראיה, שהרי כשמבשרנו הנביא על שלמות השכל שתהיה בכלל העולם לימים שיפליא ה' יתברך ישועות עמו, אמר: "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ד'" (צפניה ג, ט). וחכמי אוה"ע אינם מכירים את הלשונות על בורין, אבל יוסף הצדיק כשלימדו גבריאל שבעים לשון, למד אותן עם תכלית חכמתן והורהו כל חכמת נפש האדם, ועי"ז האדם הולך בדרך ישרה ונמנע מכל חטא. גם ע"י הבנת כל הלשונות וידיעתן איך הן נגזרות מלשון הקודש, יובן עי"ז איך כל הדעות הן רק ענפים מתוה"ק, ויודע עי"ז להינצל מכל טעות, ובזה הכח נופל ג"כ היצה"ר של דעות כוזבות, וע"י כך גם בישראל מתוסף אור דעת לשוב מכל דעה כוזבת...
ואמר כי יש יחס שיפעול השופר על הדעות והמדות ביום זה, משום שכבר הושרש זה הענין ביוסף ששם בו הקב"ה "עדות ביהוסף", ששם י-ה, מעיד על טהרת היחס, כדאיתא על פסוק "שבטי י-ה עדות לישראל" (תהילים קכב ד), ושם אותו הקב"ה לעדה "בצאתו על ארץ מצרים" שיחליש פעולות התאוות, וגילה לו רוב חכמה "שפת לא ידעתי אשמע", להורות שביום זה תתוסף גם בנו רוב דעת מהאור הצפון שבנפש, עד שנבין יותר האמיתיות שבדרכי התורה הישרים, ויפעל עלינו לטובה קול השופר.

(דרשות הראי"ה לימים נוראים עמ' ח)

עי' זהר פנחס ריג, ב: ר"ח פתח, "עדות ביהוסף שמו" דאוליף שבעין פתקין ולשון הקודש יתיר (עי' זוהר ויקרא כ ע"א, ששבעים לשון הם מלבד לה"ק, ניצוצי אות ב) הדא הוא דכתיב "שפת לא ידעתי אשמע", תא חזי, בשעתא דאתתיה דפוטיפר כו' יוסף עביד גרמיה כמאן דלא ידע לישנא דילה כו'. ועי' זוהר פקודי רכא סע"ב; ויקרא יד, א.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

בא גבריאל ולימדו שבעים לשון וכו' הוסיף לו אות אחת משמו של הקב"ה וכו' עלה וקבר את אביך כאשר השביעך

במס' סוטה: ...בא גבריאל ולימדו שבעים לשון, לא הוה גמר, הוסיף לו אות אחת משמו של הקב"ה ולמד... א"ל 'עלה וקבר את אביך כאשר השביעך'". אלו דברי קודש המסופרים לנו מפי חז"ל, שהסיבה שגרמה שיהיה ביד יוסף לקבור את יעקב אבינו ע"ה במערת המכפלה, היה מה שבא גבריאל ולמדו ע' לשון. ועלינו החובה לחקור דבר כפי שכלנו, למה עשה ד' ככה, שתהיה דוקא דבר זה הסיבה לענין זה. ובודאי הסיבות שה' יתברך מכין לדברים הנשגבים, דבר זה עצמו הוא בכוונה מכוונת מאתו יתברך, על מה צריך שיהיה דוקא סיבה פלונית לתכלית פלוני. עוד ראוי לחקור למה לא גמר עד שהוסיף לו אות א' משמו של הקב"ה, והיא אות ה"א של יהוסף, ולמה דוקא באות הה"א סגולה זו נתונה, שע"י שנתוספה בשמו יוכל ללמד כל הע' לשון. ובהיותנו בזה, ראוי ג"כ להתעורר לבקש טעם למה דוקא היה יוסף הסיבה מההשגחה האלקית להיות היא הפועל העיקרי בקבורת יעקב אבינו ע"ה בקרית ארבע היא חברון.
ונבאר תחילה ענין מחלוקת יוסף ואחיו, שכתבו המפרשים שנחלקו אם דינם כישראל לגמרי, או דין בני נוח להם להחמיר. וכתבו דיוסף ס"ל דדינם כבני נוח לענין שלא לנהוג היתר בהאסור לבני נוח, והם סברו דדינם כישראל... אמנם שורש דבר מחלוקת שלהם בהא תליא, דהם ידעו שמהם תצא האומה הנבחרת, הראויה להימשך תמיד אחרי רצון העליון בכל דרכיה ועניניה... אך איך לדעת רצון ה' יתברך, איך להתנהג על פיו, הוא דבר שיש לדון עליו טרם שבאת תורה ולימדה אותנו, כי הפרטים רבים ומתחדשים בכל עת ובכל זמן, ובהכרח שיוולדו ספיקות רבות בכל פרט מפרטי המעשה. ויש שני דרכים איך לבוא להשגת רצון העליון: או שיינתן רשות לחכמים לצרף אל התורה את השכל האנושי, ולחתוך כל דבר דת ודין ע"פ פלפולא דאורייתא מהענינים הנלמדים במידות שהתורה נדרשת בהם, או שיזמן ה' יתברך בכל דור ודור נביאים שילמדו דרך ד' ע"פ נבואה.
והנה [אם] תהיה הדרכת הדורות ע"פ נבואה מיוחדת המיועדת [?] בכל דור ודור, אזי א"צ שתינתן תורה נצחית שעל ידה מתחברים כל הדורות כולם יחד מתחלה ועד סוף בקדושת תורה אחת, רק כל דור יודרך ע"פ נבואה הראויה לו. ולפ"ז א"צ להמתין על חלות סגולת ישראל דוקא ע"י מציאות נברא נבחר כמשה רבינו ע"ה, מה שא"א שימצא כמותו כלל, וגם א"צ דוקא שיהיו ישראל מגיעים לס' ריבוא, שכל אלה הענינים אינם נדרשים כי אם לתורה נצחית, שכל הדורות לעד לעולם על ידה יתנהגו. על כן, כיון שהם כבר השיגו למעלת נבואה או רוה"ק, א"כ חלה עליהם הקדושה הראויה לישראל. ויוסף ס"ל דהתורה הראויה לשלמות ישראל היא תורה נצחית שתינתן דוקא ע"י איש נבחר הנבראים, משה רבינו ע"ה, שאי אפשר שיהיה בכל דור נביא דוגמתו, והמשפטים המסופקים יתבררו ע"פ פלפולא של תורה בשכל האנושי, ויהיה התחברות לכל הדורות ע"י התחברות הדורות אל התוה"ק, שהיא מקור חיים אחד לכולם.
והנה התועלת שנמשך מהשפעת התורה הנצחית ושתהיה כל ההדרכה של ישראל בדרכי התורה מחוברת ג"כ לשכל אנושי טבעי, לא ע"פ נבואה לבדה, היא בזה: האחת, שהתחברות של כל הדורות יחד ע"י התורה, פועל שכל דור אינו נדון בפ"ע, כי אם הוא מחובר אל דורות העתידים והעוברים ע"י חיבור התורה, ומתוספת הזכות והקדושה עי"ז; והב', שתועלת ישראל להאיר מאור התורה על אומות העולם מתרבה, ע"י שהשכל האנושי הטבעי יש לו מקום בהדרכת התורה, יוכלו שאר אומות שהמה חיים רק ע"פ הטבע להינות מאור התורה, ויש קירוב באיזה מדרגה בינם ובין ישראל, משא"כ ההדרכה המושפעת רק ע"פ נבואה, אין קירוב בין אוה"ע לישראל כלל, ולא יוכלו להשפיע עליהם.
והנה כל זה החיבור שאנו צריכים לחבר השכל האנושי אל התורה, אנו צריכים רק כל זמן שלא באו ישראל לכלל המדרגה העתידה שיהיו "כל עם ד' נביאים", שהיתה ברכת חכם משה רבינו ע"ה, שאפילו על תנאי היא באה, ק"ו מקללה, דמדה טובה מרובה. אבל כשתבוא זמן המעלה הגדולה של ישראל, אז תהיה הנבואה ענין טבעי, ותתחבר הנבואה אל התורה כחיבור השכל אל התורה. והנה כל זמן שישראל עסוקים בהכנה שלהם, מוטל עליהם ג"כ השלמת אוה"ע על ידם, משא"כ לזמן התכלית, אין מקבלים גרים, וכל המשתלמים ישתלמו עד הזמן ההוא. והנה יחס האבות אלינו מורה ביחוד על צורך שלנו לצרף זכות כל הדורות יחד, שבכח האבות - כל תולדותיהם העתידים, והרי הם מצורפים. מה שא"כ לעת התכלית, א"צ צירוף של כל הדורות, כי כל אחד ואחד בפ"ע ג"כ מספיק במעלה שלו לכל הכבוד והגדולה.
והנה מצינו שחברון היא נתקדשה ביחוד לקבורת האבות, ואני רואה טעם הדבר מפני שיש בסגולתה לפעול מה שצריך להכנה לשלמותן של ישראל. על כן היה דוד מלך בחברון תחילה, להיות מוכן להיות אח"כ מלך בירושלים שהיא נחלת ד', שהיא נקבעת בקדושה נצחית ג"כ לזמן התכלית. ע"כ, כיון שכל זמן ההכנה צריכין ישראל לצרף זכות הדורות כולם, נבחרה להיות שם מקום קבורת האבות, שמורים על כח התחברות של כל הדורות כולם. וכיון שבזמן ההכנה צריכין הם לשכל האנושי שיצטרף עם התורה, ובזה יופיע על כל אוה"ע אור בהיר גדול מאורה של תורה, ע"כ נקראת חברון, שמורה על החיבור, ג"כ "קרית ארבע", שמורה על הארבעה זוגות שמצורף אל האבות ג"כ אדם וחוה, להורות שבענין זה, של עסק ההכנה, שע"י כך הם צריכים לתורה אחת נצחית, ושע"י כך יוציאו משפטיה ע"י השכל האנושי מן הכח אל הפועל, ויהיה עי"ז הארה מאור התורה ג"כ לאוה"ע, וכל בני האדם יהנו ממנה. על כן בקבורת האבות שבחברון, המורה על זה, נכלל ג"כ אדם עמהם. ע"כ נקראת "חברון", על שם חיבור כל הדורות כולם יחדיו, והנולד מזה תורה אחת והמצורפת לשכל האנושי הטבעי ג"כ, ועי"ז יהנו מאורה כל בני אדם. על כן אדם ג"כ נכלל ביניהם...
והנה יוסף היה משום הכי הנבחר להיות שליח אל ההשלמה של קבורת יעקב אבינו להשלים מערת המכפלה... הקב"ה רוצה בתקנת כל העולם, על כן אמרו חז"ל (שבת פח ע"ב): כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נחלק לע' לשון, שמורה על הכנה שיש בתורה להשלים כל האומות, זהו רק כשאנו מחזיקים בצירוף שכל האנושי הטבעי לתורה, שזה דרוש אצלנו כל זמן ההכנה...
יוסף... הגביר שיטתו בחיבור כל הדורות ע"י תורה אחת, והוא הגביר כח התורה על הנבואה... על כן יוסף זכה לקבור את אביו, והיה מפני כח הכנת התורה המיוחדת דוקא למשה. על כן זכה משה לקבור את יוסף. והסיבה שבאה על ידה היה שיהיה יודע בע' לשון, המורה על לימוד של כל אוה"ע דעת את ד', וזה מושג ע"פ שכל אנושי טבעי כשמתחבר אל התורה, וזה שמורה הוספת אות ה' משמו של הקב"ה, שבה נבראת עוה"ז הטבעי.

(מאורות הראי"ה, חנוכה ארבע פרשיות ופורים, עמ' פד-פט במהד' תשנה = עמ' צ-צו במהד' תשסד)

נודעו דברי הרמב"ן ז"ל: מעשי אבות סימן לבנים (בראשית יב, ו), ועל יוסף בפרט אמרו חז"ל במדרש: "כל צרות שאירע ליוסף אירע לציון... ומה שאירע ליוסף טובות אירע לציון טובות" (תנחומא ויגש י), וכל ישראל נקראו על שם יוסף כמו שנאמר: "נהג כצאן יוסף" (תהילים פ, ב), א"כ תשועתו של יוסף שהיתה בר"ה (ראש השנה י:) שהוא יום הדין, ודאי יש בה סימן לדורות לתשועתן של ישראל ביום הדין הזה וזכותם והרחקת קטרוג מהם.
והנה חז"ל אמרו בסוטה שישועת יוסף היתה ע"י שהיה חק במצרים דמאן דלא גמיר ע' לשון לא יעלה לגדולה, בא גבריאל ולמדו ע' לשון... והנה לפמש"כ, הזכות נובעת מכח זה שיש בישראל כח האחדות לענין הזכיות, שנחשב על כל אחד כל מה שגרם בכל מצוה שעשה להוסיף ג"כ קדושה לחבירו, וכח הפירוד לענין העבירות, שע"י תשובה אינו נחשב לו מה שגרם לחבירו כיון דלא ניחא לו בזה כלל... פיזר ה' יתברך אותנו בין כל העמים כארבע רוחות השמים, ליתן מקום למדת הרחמים לומר שהם נחשבים כאומות מפוזרות כל אחד בפני עצמו, ואין א' פוגע בחבירו ע"י מעשים רעים שגרם שיעשה חבירו כיון דלא ניחא ליה. והנה נודע שצורת כל אומה ניכרת בלשונה, שהלשון היא לפי הטבע הכולל של האומה. על כן, יוסף שהיה הא' הכולל קדושת כל ישראל, שהרי כל ישראל על שמו נקראו, בא גבריאל ולמדו שבעים לשון, שיהיה כולל בתוכו ג"כ כח הפירוד מכל האומות, להורות שלענין החובות יחשבו כמפורדים.
וי"ל דה"ט דאמרינן בגמ' דלא גמר עד שהוסיף לו אות ה' בשמו וגמר, והיינו כי נודע דברי חז"ל על פסוק "כי בי-ה ד' צור עולמים" (ישעיהו כו, ד), שהעוה"ז נברא בה"א ועוה"ב ביו"ד (מנחות כט:). והנה יוסף שהיה דבק באחדות מאד, לא היה ראוי כלל שיחול בו ענין הפירוד. וענין הפירוד הוא עיקרו בעוה"ז, כי לעוה"ב ניכרת אחדותם של ישראל, "כל הנפש הבאה לבית יעקב", וכמו שהיה בשעת מתן תורה שהיה כענין עוה"ב, שנאמר: "ויחן שם ישראל" (שמות יט, ב). וע"י שהוסיף לו שם ה' בשמו, שבה כלול כח עוה"ז שהוא עלמא דפירודא, חל בו הכח לקבל ג"כ כח הפירוד לשעה שיצטרך, כדי שיהיה מוכן להגין על ישראל מב' הצדדים...
ושמא תאמר איך יתכן שימצאו שני הכוחות יחד, כח הפיזור לענין חובות, וכח האחדות לענין זכיות, ולא יהיו מכחישים זא"ז? אמר: "עדות ביהוסף שמו", כבר שם ה' יתברך עדות זו לדורות הבאים ע"י יוסף שכולל כל ישראל שנקראו על שמו, שהיה אחד שכולל כח הרבים והיה כח האחדות גובר בו כ"כ עד שגמל חסד עם אחיו שגמלוהו רעה מפני שהכיר כח אחדותם. ומ"מ באה ישועתו בר"ה ע"י מה ש"שפת לא ידעתי אשמע", היינו כל ע' לשון שהן חותם פירוד של כל האומות, והיינו להורות שאם ח"ו יעשו ישראל מעשי אומות בחטאים, יחשב אצלם ע"י תשובה כאילו הם נפרדים ולא יעלה לחשבון מה שנגרם ע"י חטאיו של כל אחד ואחד...
כשהקב"ה נותן שפע ושכר בעד המצוות, הוא רואה אותם במעלת ישראל ועולה לחשבון מה שפעל כל אחד בקדושת מצוותיו. אבל "משפט", כשבא להישפט עמם על חטאיהם, אז הוא "לאלהי יעקב", שמורה על ערך כל יחיד בפ"ע כמו שהיה יעקב נקרא בשם זה כ"ז שהיה יחידיי ולא נולדו ממנו השבטים עדיין, שאח"כ נקרא בשם ישראל. וזה הכח נתגלה ביוסף "שהיה זיו איקונין שלו דומה לו" (בראשית רבה פרשה פד, ח), ע"כ בעבור כח האחדות ידע לה"ק שהיא כוללת כל הלשונות, ובשביל כח הפיזור ידע כל ע' לשון. והנה יעקב אבינו נקבר בא"י ע"י מה שידע יוסף לשה"ק כדברי חז"ל בסוטה, וזהו רמז לבניו שיגאלו ע"י כח אחדותם בצירוף המצוות, ויינצלו מקטיגוריא ע"י כח הפיזור שבעוונות כמו שלא פעלה על יוסף קטיגוריא של שר המשקים שאמר אפילו לשוננו אינו מכיר, ע"י מה שנתגלה שהיה בקי בע' לשון.

(מדבר שור, דרוש יט = דרשות הראי"ה לימים נוראים עמ' לד-לז)

א"כ יהיה יודע בע' לשון וכו' הוסיף לו אות אחת משמו של הקב"ה ולמד וכו' אישתבע לי דלא מגלית
51-55

וא"ת, וכי היה יותר מקפיד על ידיעת הלשון משהיה מקפיד על חכמת יוסף שלא היה חכם כמוהו? ויראה דודאי היה ירא יותר מן הלשון, כי ראוי שיהיה מלך על כל אומה ולשון יודע לשון כל אומה ואומה, ואם היה מגלה שהיו יודע שבעים לשון, היה נראה שהוא ראוי למלוך על כל הלשונות, וראוי למלוכה יותר מן פרעה. ולפיכך אל תתמה למה לא היה פרעה יודע בלשון הקודש ובשבעים לשונות היה יודע, מפני שפרעה היה באותו זמן כולל כל הלשונות ומושל על כולם, ולכך ידע בע' לשונות, אבל לשון הקודש אין מתיחס לו כלל, ולפיכך לא למד פרעה לשון הקודש מיסוף או ממי שהוא, כי אין הלשון ראוי לו. ואם היה יוסף מדבר בלשון הקודש, היו יודעים ביוסף שהוא ראוי יותר למלוכה מפרעה, והיה זה פחיתות לו, כי יוסף אשר היה מלך במצרים היה זה דבר גדול מאוד, לפי שהיה ראוי למלוכה מצד ה' יתברך, ולכך היה יודע בשבעים לשונות כי מלכותו וגדולתו על כל הלשונות, ואם היה מגלה שהוא יודע בשבעים לשון היה פרעה נדחה, ולפיכך השביעו שלא יגלה את הדבר.
ובודאי אין הפירוש הלשון בלבד, רק הכוונה שהיא מגלה אל מצריים כי הוא ראוי מצד עצמו יותר מפרעה, ויהיו מורדים בפרעה וימליכו עליהם מי שהוא יותר ראוי למלוכה, וזהו יוסף, לכך היה משביעו שלא יגלה להם שהוא יותר ראוי למלוכה במה שיוסף כולל כל הלשונות במעלה. והיינו דקאמרי, כאשר אמר פרעה שיש בו גניני מלכות, אמרו: א"כ יהיה יודע בע' לשון, שהוא סימן שראוי למלוך על כל ע' אומות שהם שבעים לשון, כי יוסף לא היה מלך שימלוך על אומה זאת, ואם היה מלך על אומה אחת אין צריך שיודע רק אותה לשון, אבל [לא] היה מלך בפועל על אומה מיוחדת [רק] שראה בו ענין מלכות, וא"כ ראוי לו המלכות הכללי שהוא כולל ע' אומות, ולפיכך אם היה יודע בע' לשון היה ליוסף המלכות הכללי שהוא ע' לשון. וגם לשון [הקודש] היה יודע עד שידע בע"א לשון, מפני כי היה ראוי יוסף אל המלכות הפשוט שהוא ע"א לשון, אבל פרעה היה כולל כל המלכיות שהם מלכות האומות ושולט על כלם והם ע' לשון בלבד. לכך היה יוסף מכיר בע"א ופרעה בע' לשון. ולפיכך השביע אותו שלא יגלה שהוא יודע בע"א לשון. וכל זה דברי חכמה ומעלת יוסף במצרים. ואין להאריך יותר. ולכך כי הוסיף לו ה' משמו ואז למד ע' לשונות, כי מצד שיוסף היה דבק בו יתברך אשר הוא כולל כל הלשונות, ומפני שע"א אומות כוללים כל העולם אשר ברא ה' יתברך ב"ה, ולכך נתן לו ה' יתברך ה"א משמו הגדול.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

אישתבע לי דלא מגלית
54-55

המהרש"א ז"ל מביא קושית הרא"ם, כיון דאישתבע ליה איך דיבר עם אחיו בלשה"ק, הלא יוודע מזה שהוא יודע ופרעה אינו יודע לדבר? וכתב בעל עין אליהו לתרץ שלא נחשב לפרעה לגנאי שאינו מבין לשה"ק, כי כפי שכתב המהרש"א ז"ל לא נחשב לשון זה בין שבעים לשון, ויוסף נשבע לו רק שלא יגלה דאגמריה ולא גמר, כי מתכונת המלך ללמוד מהר.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

זיל איתשיל אשבועתך אמר ליה ואיתשלי נמי אדידך
55

שבועת התורה הוא מצד האיסור, שזה די גדר לבני ישראל שומרי תורה, דכתיב בהו (שיר השירים ז, ג) "סוגה בשושנים", דבגדר התורה הרך כשושנה די שלא יפרצו פרצות. אבל לאומות העולם לא סגי בגדר של איסור, אבל השבועה אצלם כמו קנין המקיים הדבר שלא יוכל לשנותו כלל מצד התקיימות עצם הדבר שהוא מעתה כן, ולא מפני האיסור. ונפקא מינה נמי לענין שאלה והתרה הנ"ל, דלא מהני אלא לענין שבועה של תורה שהוא מצד איסור התורה, אבל שבועת בן נח כפי מה שנתבאר דהוא בכלל הדינין, ועל דבר קנין לא שייך בו שאלה כלל כמו בכל קניינים. ובזה יובן מה שאמרו בסוטה דפרעה אמר ליה ליוסף איתשול אשבועתך ואמר ליה איתשול נמי אדידך. ומה התלות יש זה בזה, ואטו אם לא ישאל על זה לא יוכל לשאול גם על זה? אלא ודאי אם ישאל על זה יתחייב לישאל גם על זה. והרי לעולם ברצונו הדבר תלוי, והיה יכול לישאל גם מקודם על שבועת פרעה. אלא שלא יכל, מפני פרעה שלא רצה לישאל, ועל זה רוצה שישאל, ואם כן מפני שנשאל על שבועה אחת מחויב שישאל על כל שבועות שלו. או אם אין נשאל על אחת אין יכול לישאל עוד על שום שבועה.
וביותר קשה, דהרי פרעה עשה לו טובה בעבור השבועה שהמליכו, ואין רשאי להתיר בלא דעתו, ורק דיעבד אם התירו מותר כמו שכתב ביורה דעה (סימן רכה). אבל דיעקב היה חסד של אמת, שלא קיבל גמול על זה לא בתחילה ולא בסוף, ורשאי לישאל ולהתיר גם לכתחילה, ואיך תלה זה בזה? אבל לפי מה שכתבתי יש לבאר כי ידוע דאבות קיימו כל התורה כולה והתנהגו על פי התורה, וכבר חקרו קמאי אי יצאו מכלל בני נח, ופרעה דאמר ליה איתשול היינו דהוא מתנהג על פי התורה ושבועתו כשבועת התורה לנדר של איסור בלבד, ומהני שאלה. ויוסף אמר לו דשבועתו כשבועת בן נח ולא מהני שאלה. ועל זה אמר לו שיודה לו על זה שיהיה דינו כבן נח, דזו מעליותא הוא גם לדידך, דאם לא כן אוכל לשאול גם אדידך, ועל כל פנים בדיעבד מותר, ואינך בטוח כל כך בשבועתי כמו לשיטתי ששבועתי כדין שבועת בן נח.

(רבי צדוק מלובלין, ישראל קדושים, אות ז דף מא ע"ג-ע"ד)

קבור את אביך כאשר השביעך
56

...ואך שאין דרך האב לבוא בבקשה מאת בנו, כי הלא בנו הוא המחויב בדבר לציית את אביו בגזירת כיבוד אב, ואך בדרך הזה אני אומר לך בלשון בקשה "שים נא ידך תחת ירכי" וגו', כי הלא תאמר איך אגש לקרב ידי ליגע במקום קדשי אבי בדברים שבצנעה, שאין זה דרך ארץ מהבן אל האב בשום פנים, ותמצא שאמרו חז"ל (פסחים נא.): לא ירחץ האב עם הבן במרחץ אחת וכו'. ואכן כי יעקב ידע שלא יניחנו פרעה ללכת אם לא עבור השבועה, כאשר אמר לו (לקמן נ) "וקבור את אביך כאשר השביעך", וכמאמר חז"ל שם. ועל כן על זה אני אומר לך בלשון בקשה "שים נא", ובזה ידעתי כי אמצא חן בעיניך לצייתני.

(באר מים חיים, בראשית, פרק מו)

זה אומר אני יורד תחלה לים וזה אומר אני יורד תחלה לים

לפי שלא השלימו הד' מאות שנה, ויצאו לפני הזמן, אם כי קושי השעבוד השלים, אבל נשאר למצרים אחיזה בהם. אמנם ע"י קריעת ים סוף שקידשו ישראל שם שמים, "שרי יהודה רגמתם" (תהלים סח, כח), זה אומר אני נכנס לים תחילה וזה אמר אני אכנוס לים תחילה, זכו להינתק ממצרים לגמרי, "כי כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו עוד לראותם עד עולם"... כל זה בנוגע לישראל עצמם, שנגאלו לגמרי בקריעת ים סוף ונזדככו בזיכוך נפלא עד שראו עין בעין, ואף עוברים במעי אמם אמרו זה אלי ואנוהו [סוטה ל, ב], וראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי [מכילתא, זהר בשלח נה, ב].

(רי"מ חרל"פ, מי מרום, יתרו, מאמר מה, עמ' קמג)

זה אומר אני יורד תחלה לים וכו' (לז.) קפץ נחשון בן עמינדב

בעוונותינו הרבים טועים רבים בחשבם שיהיו יושבים בחברת השעשועים כל אחד כפי דרכו בביתו, ופתאום ייפתחו שערי הרחמים, ויעשו מופתים בשמים ובארץ, וכל יעודי הנביאים יתקיימו, ויקראו אותם ממקום שבתם. אבל לא כן הוא. מה היה יותר מקץ השבעים שנה דבבל, שהיה מיועד מתחלה עד כאן ותו לא, ובכל זאת עד כמה התאמץ דניאל, כמו בקאפיטל ט', ועד כמה התקרב נחמיה לדרך הטבעי, ולא אמרו כהמתחכמים: "שבו איש תחתיו, הגאולה צריכה לבוא". ועוד יותר, מה היה יותר מקריעת ים סוף, שרואים אנחנו בסוטה ל"ז פלוגתא דר"מ ור"י עד כמה היה צריך התחלה.

(ר' אליהו גוטמאכר, שיבת ציון ח"ב עמ' 41 במהד' תש"ס)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300