לז ע"א

קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה וכו' והיו שרי יהודה רוגמים אותם וכו' לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן לגבורה
1-5

ביאור זה, כי בנימין ראוי היה שירד תחלה לים, מפני שבנימין הצעיר והוא האחרון והוא ראוי לרדת ים, כי הים הוא במערב, שהרי לכך נקרא המערב ים, ומערב נקרא אחור כמו שנקרא המזרח קדמה, ובשביל כך ראוי בנימין שהיה יורד תחלה שהוא אחרון אל הים. וכן בסדר הדגלים, בנימין הוא ימה, מפני שבנימין היה אחרון בשבטים, ויהודה הוא בראשונה ולכך דגלו היה קדמה, כמו שדגל בנימין במערב כך היה דגל יהודה במזרח. והנה אלו שנים יהודה ובנימין כל אחד ואחד יש לו שייכות שיהיה תחלה, כי בנימין מצד שהוא קרוב אל הים רוצה לרדת תחלה, ויהודה מפני שהיה הולך בראש רוצה שיהיה תחלה, לכך שבט יהודה היו רוגמים את בנימין שהיו הם רוצים לרדת תחלה, אלא שירד בנימין תחלה מצד שהוא קרוב אל הים והיה משתוקק לשם. ומפני כך זכה שתשרה שכינה בחלקו, מפני שנראה שיש לו כח במערב והשכינה מבערב, ויהודה שהיה רוצה לרדת שם תחלה, מפני שהולך תחלה זכה למלכות, כי המלך ילך בראש לפני העם.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

קפץ שבטו של בנימין וירד וכו' קפץ נחשון בן עמינדב וכו' באו מים עד נפש
1-13

ידוע והארכנו בזה במקום אחר אשר אין הקב"ה מפליא נסיו לאדם למעלה מן הטבע כי אם כשהאדם מתנהג עצמו בעבודה למעלה מטבע העולם... ועל כן אמרו חז"ל (שמות רבה כא, י): לא נקרע להם הים עד שבאו לתוכו עד חוטמן וכו', וכן אמרו בגמרא דידן שקפץ שבטו של בנימין לתוך הים או נחשון בן עמינדב, עיין שם, כי לא היה יכול הים להקרע לפניהם, שהוא למעלה מטבע העולם, עד שנכנסו בעבודה למעלה מן הטבע, ובאו להם מים עד נפש. ובחינה זו לא יעשו אותה הערב רב עתה, כי לא מבני ישראל המה, ועל כן "דבר אל בני ישראל ויסעו", כלומר שהם יסעו קודם אל הים וימסרו נפשם על אמונתם בי, ואחר כך "ואתה הרם את מטך וגו' ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה", פירוש שלא יהיו ביבשה כי אם עד שיהיו בתוך הים כאמור (דאם לא כן סתרי אהדדי והבן), ואז כאשר יתיבש הים מפני בני ישראל גם המה יבואו שמה ואושיע להם על אשר שמו בטחונם בי, כנזכר. וכאשר הלך יהושע לעזור לאנשי גבעון אשר היו גרים גרורים והערימו את בני ישראל ויהושע נתנם לחוטבי עצים ושואבי מים ואף על פי כן לפי שנתנו את שמם על שם בני ישראל הלך לעזור להם, וה' עזרו אז בנס מופלא שהעמיד השמש בחצי השמים בגבעון, והכל לפי ששמו בטחונם בה' עזרם ה' בעבור כבוד שמו.

(באר מים חיים, שמות, פרק יד)

נודע אומרם... שקפץ שבט בנימין תחילה לים או נחשון בן עמינדב עד צוארו וכו'. ולכאורה צריך להבין איך סיכנו בעצמם סכנת מוות וסמכו על הנס, כי מנין היו יודעין שישועתן יהיה ע"י קריעת הים, והלא הרבה ריוח והצלה לפניו, ודלמא היה הקב"ה שולח מלאכו אל מחנה פרעה וחילו והיה שורפם ברגע כמו חיל סנחרב או סיסרא וכדומה, והם היו הולכין ביבשה שלא על דרך הים כלל? ואכן כי אמרו חז"ל (שמות רבה כא, ו): תנאי התנה הקב"ה עם הים שיהיה נקרע וכו', וכתבנו למעלה אשר התנאי מרומז בתורה במה שאמר (בראשית א, ט) "יקוו המים אל מקום אחד ותראה היבשה" שמלות "ותראה היבשה" מיותר, להורות אשר לפעמים יתראה היבשה במקום הים, והוא אומרו "יקוו המים אל מקום אחד", ולפעמים תראה היבשה בו בעת שאצטרך להעביר לבני ישראל, ועיין שם. ועל כן ישראל בעת עומדם על הים ומצרים לאחוריהם ומצד אחד מדבר והים סוגר לפניהם, אשר ודאי על זה הותנה התנאי המרומז בתורה שעתה יקרע, וקפצו לתוך הים. ולזה אמר "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים", כלומר עבור היבשה הנזכר בתורה "ותראה היבשה" שמורה על קריעת ים סוף, הלכו בתוך הים והגיע המים עד צואריהם, לפי שידעו מהתנאי ובטחו באלהי אבותם, שבודאי זה העת המוכן לזה, כי למה יעשה הקב"ה נפלאות אחרות, אחר שעתה עת לקיים תנאו.

(באר מים חיים, שמות, פרק טו)

כשישראל עובדין לה' יתברך למעלה מטבע גופם וכוחם במסירת נפשם באמת לה' אחד ללמוד וללמד ולעשות מצוות ומעשים טובים ביותר מכוחי גופו, לנדד שינה מעיניו בעת שרצונו בשינה ולשבר עצמותיו על התורה והעבודה בכל כוחו... ולא יעצרנו גשם ושלג וקור וחום מלעשות מצוות ה' ועבודתו כאשר הארכנו בזה במקומות אחרים, אז ממילא כביכול הקב"ה משדד ומשבר כל טבע העולם ומזלות השמים והכוכבים נגדם. ואך אם אין עבודתם כי אם בטבע העולם, אז גם נסי האל ברוך הוא מוכרחים להתלבש בטבע העולם, ולא ישובר הטבע עבורם כי במדה שהאדם מודד מודדין לו ופועל אדם ישלם לו... ועל כן לא נקרע הים לפני בני ישראל עד אשר קפץ שבטו של בנימין וירד תחילה לים או נחשון בן עמינדב כמאמר חז"ל. ולכאורה כיון שהקב"ה חפץ לקרוע הים לפניהם, למה המתין יתברך עד אשר יבואו מים עד נפש? ואמנם כי לא היה אפשר להחריב את הים עד אשר ימסרו ישראל נפשם לה' לעבדו יתברך למעלה מטבע גופם, ואז ממילא נקרע הים לפניהם. ועל כן אמר הקב"ה למשה "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו", כי אין דבר זה שייך אלי, שאין המניעה ממני, ואין תרופה בזה כי אם "דבר אל בני ישראל ויסעו" לתוך הים, ואז כאשר יתנו נפשם לה' "ואתה הרם את מטך ונטה את ידך וגו' ובקעהו" וגו', כי דבר זה בידם הוא ולא בידי.

(באר מים חיים, במדבר, פרק יד)

בנימין הצדיק

מכל שבטי י-ה נלוה תואר "הצדיק" רק ליוסף ולבנימן. עי' זהר ר"פ נח נט, ב, ניצוצי אות ד; ויצא קנג, ב, אות ג-ד; שם קנה רע"ב אות א; ועי' השמטות לזהר בראשית רנט, א.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

זה אומר אין אני יורד תחילה לים וכו' קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים
7-9

היתכן שהשבטים לא היו רוצים לירד לים תחילה? והרי עם ישראל אמון על מסירות נפש! ונראה לבאר כי אכן ודאי אם היו מצווים להיכנס לים כדי למסור נפשם למיתה - היו קופצים כאיש אחד ללא היסוס. אלא שהם נצטוו להיכנס כדי לחיות! ולכוח זה, להיכנס לים רועש ורוגש ולהרגיש כאילו הם נכנסים לחרבה - למדרגה כזו לא הגיעו השבטים, אלא נחשון בן עמינדב בלבד.

(שיחות מוסר, תשל"ג פרשת בשלח מאמר לג' עמ' קלח)

זה אומר אין אני יורד תחילה לים וכו' סבבוני בכחש אפרים
10-7

בעל עיני יצחק מקשה הלא לדברי ר"י אין זה נקרא כחש רק רשעות וחסרון אמונה? ומתרץ הוא שגם לדעת ר"י דיברו רק בערמה, שעשו את עצמן כמכבדין זה את זה, שכל אחד אמר אני איני ראוי לירד תחילה לים כי פלוני גדול ממני וחברו אמר בהיפוך, ורוה"ק העיד שכל דבריהם היו בערמה, כי לא אלו ולא אלו רצו לירד תחילה, וזה שאמר הפסוק "סבבוני בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל".

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה
9

עי' זהר ויחי רלז סע"א: יהודה אתה יודוך אחיך כו'.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

יש לדעת, כי בענין קריעת ים סוף פעל הרבה הרגש שהרגישו אז את כבוד האומה, והוא שעמד להם שיקרע להם הים, כי כפי הקבלה שקבלנו מרז"ל, לא נקרע להם הים כי אם אחרי שבאו לתוכו בחרוף נפש, וכפי שאמרו חז"ל במדרש רבה פ' בשלח (פ' כא) על הכתוב "ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה", וז"ל: "אם בים למה ביבשה, ואם ביבשה למה בתוך הים? אלא מכאן אתה למד שלא נקרע להם הים עד שבאו לתוכו עד חוטמן ואחר כך נעשה להם יבשה", שהכוונה היא שבעת הגיעו מים עד החוטם, שאז כבר הגיעו עד שערי מות [וכמו דאיתא ביומא (דף פה, א): עד היכן הוא בודק עד חוטמו, ועי' סוטה (דף מה, ב): מ"ט, עיקר חיותה באפיה], אז רק אז נעשה להם הנס מקריעת ים סוף. ואם כן מובן שתחילת הכניסה לים סוף היתה במסירות נפש, והמס"נ היתה אז ביחוד מצד רגש כבוד האומה, כי מצבם היה אז נורא מאד, כי באו בין המצרים, עד שלא היה להם מקום להימלט, וכפי שאמרו חז"ל במדרש רבה (בשלח פ' כא): "באותה שעה היו עומדים ולא היו יודעים מה לעשות, והיה הים סוגר והשונא רודף והחיות מן המדבר". ואם כן במצבם הנורא הזה היו להם רק שני דרכים: או למסור נפשם וליכנס בתוך הים, או לשוב מצרימה לעבודתם ולסבלותם, וכמה מן השפלות וההכנעה היתה בשיבה כזאת! ולו לא הגיעו אז למדרגת רגש הכבוד להרגיש כבור האומה, כי אז לא היו מוסרים נפשם, ושבו מצרימה, כי לא היו מצווים עוד על מסי"נ. ובזה שהראו איך שמרגישים את כבוד האומה, זכו להנס של קריעת ים סוף, כי זה היה חפץ הקב"ה שהכניסה לתוך הים תהיה לא רק מצד תקוות ההצלה, רק גם מצד בחירת המות מחיי עבדות, וגם בעת שלא ידעו עוד ברור על דבר הצלתם, לא תעלה כלל על דעתם מחשבת הצלת חייהם על ידי השיבה למצרים...
כאמור, בענין קריעת ים סוף היתה ניכרת פעולת הרגש, כי היא מהדברים שרגש כבוד האומה לוקח חלק גדול בזה. ולזאת הלא אין כל ספק, כי אחר שהראו מה גדול בהם כח הרגש של כבוד האומה, אז רק אז זכו לנס קריעת ים סוף. וכל מי שמרגיש כבוד האומה עד שמוסד נפשו על זה גדול ערכו מאד וזוכה להתגלות אלהות.

(ר' יצחק יעקב ריינס, אור חדש על ציון, שער חמישי פרק יג, דף עג ע"א = קרני אורה עמ' נד)

...ותירץ הר"ש אלגזי שרב פפא [ברכות כ ע"א] שאלו על ניסים גדולים, זאת עיקר שאלתו: מאי שנא קמאי דמתרחש להו ניסא. על כן השיבו שלזה צריכין שהגדולים ימסרו נפשם על קידוש השם. אכן בתענית [כד ע"א], היה השאלה על המטר, אשר הוא נס לוטה בסחבות הטבע, כי המטר טבעית הוא, רק הנס שיענה אותם לעת מצוא, לזה די שיכשירו הדור מעשיהם. נמצא שתלוי הניסים הגדולים במסירות נפש של גדולי הדור, כמו קריעת ים סוף במסירת נפש נחשון וחבריו שקפצו תחלה לים, עד צוואר הגיעו. ועל ניסים כאלה שאלו. על כן בהכרח מחייב את הגדולים שאינם רוצים למסור נפשם על קה"ש.

(כתבי הרב נתן פרידלאנד, ח"א עמ' 207)

ועפי"ז סרה מעלינו תלונת המתלוננים, למה לא נעשה לנו נסים ונפלאות לקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ? כי אחרי שלא זכינו בעצמנו וע"י זכויותינו לגאולה, ורק מחמת ברית הארץ נותן לנו הקב"ה שם ושארית בארץ נחלת אבותינו, א"כ אין לנו פתחון פה לדרוש מאת הקב"ה שיעשה לנו כעת נסים ונפלאות. עוד זאת, דהנה ידוע שאין הקב"ה עושה נס בכדי, כל זמן שיוכל הדבר להיעשות ע"פ סדר הנהוג, ורק כאשר אין דרך לנטות ע"פ דרך הטבע, אז יעשה הקב"ה נס להתנוסס לעם בחירו לחלצם ממצוקתם ולהצילם מכף אויב. ואעידה לי על זה עדים נאמנים, הלא המה חכמינו ז"ל בסוטה לו, ובמד"ר פ' בשלח (פכ"א) על הכתוב: "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו", והפליאה מובנת אנה יסעו הלא הים מלפניהם והמצריים מאחריהם? ועל כן באו חז"ל וג ונת הכתוב, שאין הנס של קריעת ים סוף יכול להיעשות רק אחר אשר ירדו בני ישראל בתוך הים, שאז אפסה כל עצה על פי סדר הטבע, ואז יעשה ה' נס לקרוע את הים. ולזה קפץ נחשון בן עמינדב ואחריו כל שבט יהודה לתוך הים. וזה שאמרו שם: "מכאן אתה למד שלא נקרע להם הים עד שבאו לתוכו עד חוטמן ואחר כך נעשה להם יבשה".

(ר' נחום גרינהויז, שיבת ציון ח"א עמ' 62 במהד' תש"ס)

"אני סבור, שהליכתם של מפקדינו הבכירים יחד עם אנשיהם אל מקומות הסכנה, היא בראש וראשונה ביטוי לתכונה אנושית ולרמה מוסרית, ולא פרי שיקול תועלתי או ציות סתמי לתורה הנלמדת בתי הספר הצבאיים שלנו..." (רב אלוף חיים בר לב, "הצופה", ג באלול ה'תשכ"ח).
שר הצבא, הרמטכ"ל של צה"ל, העלה את הדברים ממעמקי הלב היהודי וישרות התבונה היהודית. והנה בהיותו טרוד במאבק הנמשך יום יום, ודאי לא יכול היה להתפנות ולחפש במקורות עתיקים. אולם מתברר, כי אכן הדברים כתומם, בשלמותם, נובעים ממקור ישראל. הלא הם "כתובים על ספר הישר", אמורים בתורה ומפורשים בדברי חז"ל, אשר גם בהגיעם למלחמות ד', קו היושר הוא המסמן אורחותיהם - "כי ישרים דרכי ד'".
כבר בסכנה הראשונה, עשו ומחנהו בן ארבע מאות האנשים, למחנה הקטן של בני יעקב בבואו לארץ כנען, קבע האב המפקד הלכה למעשה כיצד לנהוג במקרה כזה: "והוא עובר לפניהם" (בראשית לג, ג). ופירש רש"י: "אמר, אם יבוא אותו רשע להילחם, יילחם בי תחילה". והמשך ישיר לקו הזה היה על שפת ים סוף, בקפיצתו של הנשיא נחשון: "קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה".

(רבי משה צבי נריה, מאורות נריה - ישראל במדינתו, עמ' 75)

[אבל החשמונאים (כהנים, צאצאי אהרן, גיסו) מסרו נפשם יותר, שהראו איך לא לוותר על קוצו של יו"ד גם במצב שמן הדין אין חובה למסור נפש, כמו באלישע בעל כנפיים. וזארת כווינת המדרש "שלך גדולה משלהם".]

(אור לישרים על פי' הרמב"ם לר"ה עמ' קד-קה - לטקסט)

[לכן בקרבנות הנשיאים, בקרבן של נחשון הפסוק מתחיל "וקרבנו קערת כסף אחת", שלכאורה האות ו' מיותרת, לומר שעיקר הקרבן שלו היה מה שמסר נפשו בים סוף, וקערת הכסף היה רק טפל לזה. ויש ללמוד מזה שלא מספיק לתרום כסף לבית כנסת, אלא אדם צריך למסור את נפשו לה' כשצריך לקיים מצוות. יהודי פוגש את הים בכל מקום, קשיי הפרנסה, קשיי שונאי ישראל, קשיי חינוך הבנים, אלו גלי הים המאיימים לבלוע את היהודי, וצריך להטיל עצמו למים הללו ולקיים מצוות.]

(רבי שרגא רוזנברג, ענבים במדבר, עמ' 58-59) לטקסט

[זה רמוז בשמו, שקפץ בין נחשולי הים, כי אותיות ל' ונ' מתחלפות.]

(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף לב ע"ד) לטקסט

קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה וכו' באו מים עד נפש
9-13

יתבאר הענין על פי מאמרם ז"ל (זוה"ק ח"ב קע:) שישראל היו נתונין בדין מה אלו כו' אף אלו כו'. ודבר ידוע הוא כי כח הרחמים הוא מעשים טובים אשר יעשה האדם למטה, יוסיפו כח במדת הרחמים, ולהיפך בר מינן ימעיטו הכח, והוא אומרו (דברים לב, יח) "צור ילדך תשי". והנה לצד שראה אל עליון כי ישראל קטרגה עליהם מדת הדין, והן אמת כי חפץ ה' לצדק ישראל, אבל אין כח ברחמים לצד מעשיהם כנזכר. אשר על כן אמר למשה תשובה נצחת, "מה תצעק אלי", פירוש כי אין הדבר תלוי בידי, הגם שאני חפץ עשות נס, כיון שהם אינם ראויים מדת הדין מונעת, ואין כח ברחמים כנגד מדת הדין המונעת. ואמר אליו "דבר אל בני ישראל", פירוש, זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים, "דבר אל בני ישראל" ויתעצמו באמונה בכל לבם, "ויסעו" אל הים קודם שיחלק, על סמך הבטחון כי אני אעשה להם נס, ובאמצעות זה תתגבר הרחמים. "ואתה הרם את מטך", פירוש באמצעות מעשה הטוב נעשה להם הנס ובקע הים, כי גדול הבטחון והאמונה הלז להכריעם לטובה. ותמצא שכן היה, וצדיק הראשון הוא נחשון בן עמינדב, ונכנס עד גרונו, ולא נבקע הים עד שאמר "כי באו מים עד נפש", כמאמרם ז"ל... ונראה לי לומר כי רשם ה' לומר להם טעם תגבורת הדין עליהם, לצד שהם המעיטו בלבם האמונה, ואמרו "הלא טוב לנו עבוד מצרים", לזה צוה ה' לעשות כנגד עוון זה הצדקת האמונה בכל תוקף, גם בזה רמזם לדעת הסובב תגבורת הדין מחדש.

(אור החיים, שמות יד, טו)

קפץ נחשון בן עמינדב וכו' באו מים עד נפש
9-13

עד עתה היתה בטחוני גדול וחזק מאוד בחסדיך אשר תעשה עמדי, כי הלא "במקלי עברתי את הירדן הזה", פירוש שהלכתי במקלי בתוך מי הירדן בבטחוני בך שבודאי תעזור לי, וע"י אמיתיות הבטחון הזה היית עוזר לי ונבקע הירדן מלפני, כמו בקריעת ים סוף שעד שלא קפץ נחשון בן עמינדב עד צוארו במים לא היה נקרע המים, וכיון ששם בטחונו בה' שיעבור הנהר ובא במים עד נפש, נקרע הים לפניו. וזה שאמרו חז"ל (לשון רש"י כאן ממדרש אגדה): נתן מקלו בירדן ונבקע הירדן. ולכאורה למה לא נבקע בלא נתינת המקל בו, הכי במקל בקעהו? ואכן כי נתן מקלו להלוך בו, וכיון שהתחיל לילך בבטחון הגדול הזה, ע"י זה נבקע הירדן לפניו.

(באר מים חיים, בראשית, פרק לב, י)

קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה וכו' ועליו מפרש בקבלה הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש

[הרי שהים נבקע רק אחרי שנחשון מסר את נפשו. וזה רמוז בפסוק (שמות פרק יג פסוק יח) "ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף" - ה' נתן בלב ישראל הארה, שיעשו עצמם כמדבר, ועי"ז נבקע הים.]

(רבי אברהם דוד מבוטשאטש, ברכת אברהם, דף ו ע"ב-ז ע"א) לטקסט

קפץ נחשון בן עמינדב וכו' לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל
9-21

וזהו שקפץ שבטו של יהודה תחילה לים, כמו שאמרו (סוטה לז.), דהים ארונו של יוסף ראה וינוס, כי עונש הטביעה במים הוא בעבור קלקול הברית כדאשכחן בדור המבול, וכן עונש אשת איש בחנק, ודינו לטבוע בנהר כמו שאמרו בסנהדרין (לז ע"ב), ויוסף דלא חטא כלל, ברח ממנו, ויהודה שחטא ושב, קפץ לתוכו קודם שנקרע, ואחר כך נקרע. והקפיצה היה דמקבל על עצמו עונש שמים אם הוא מחויב בכך.
וזהו התשובה מאהבה שלא מיראת עונש, דאדרבא מקבל עליו העונש ברצונו אם הוא רצון ה' יתברך כך, וע"י זה ממילא גם ה' יתברך מעביר חטאתו השוגג גם כן, ונמחל העונש לגמרי, ואדרבא זוכה ע"י זה לישועה ונס ולינצל מאותו עונש. וע"י זה זכה גם כן למלכות כדאיתא (בסוטה שם), כי מדת המלכות היא ה' אחרונה דשם כנודע, כי זהו מדת מלכותו יתברך אשר בכל משלה גם במדרגות היותר תחתונים, הכל הוא מהנהגתו יתברך ואין שום דבר חוץ לממשלתו והנהגתו, ומלכות ישראל הוא מה שחלק מכבודו לבשר ודם, וזכו לה ע"י התשובה מאהבה שנעשו גם הזדונות כזכויות, ונתברר דאין שום דבר נגד כבוד מלכותו.

(רבי צדוק מלובלין, תקנת השבין, אות יא דף נב ע"ד-נג ע"ב)

קפץ נחשון בן עמינדב וכו' באו מים עד נפש וכו' לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל
9-21

ורואים אנו שהוצרכו להטעות בהם "דרך שלשת ימים נלך" וגו' עד קריעת ים סוף שיצאו לגמרי. ועם כל זה האמינו ב"ה והכינו עצמם לדרך. ואחר כך ביום ז' דפסח כתיב "ויאמינו בה'", שאז קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים אף כי באו מים עד נפש, והכל ע"י האמונה, כיון שאמר ה' יתברך "דבר אל בני ישראל ויסעו" והים לפניהם ירדו בים (כדאיתא סוטה לז.), לפיכך זכה יהודה ונעשה מרכבה למדת מלכות. וזה שנאמר "היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו". וזהו איהי אמונה, ואז נפתח פיהם לומר שירה, וכמו שאמרו (שמות רבה פ' כב, כג) ובזכות האמונה זכו לומר שירה ושרתה עליהם שכינה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, ויקרא, ראש חודש ניסן, אות ב)

קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה וכו' לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל שנאמר היתה יהודה לקדשו
9-22

ולדעת רבי יהודה לא היה אחד מהם רוצה לרדת לים, רק יהודה שקידש שמו שנאמר "היתה יהודה לקדשו", וראוי היה לקדש השם כי בשמו הוא השם, וכן לאה אמרה "הפעם אודה ה'" (בראשית כט), שכל שם יהודה על הודאות שמו. ולכך ראוי למלכות, כי מי שהוא מגדיל ומפאר את שמו ראוי שיהיה מלך שיש לו שם חשיבות. [ועוד] כי קידוש שמו מורה שהוא יתברך [נבדל מכל הנמצאים, שזהו ענין הקידוש בכל מקום, ודבר זה מבואר במקומות הרבה מאד, וכאשר מקדש שמו יתברך אז שמו יתברך מיוחד ונבדל מכל הנמצאים, מורה על מלכותו יתברך, שהוא] מלך על הכל, כי כתר שם טוב עולה על גביהן. ולכך זוכה ג"כ למלך כאשר מקדש שמו, כי אין עניין המלך רק שיש לו שם חשיבות מלכות, ומפני שקידשו שמו זכה למלכות.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

באו מים עד נפש
13

וזה שנאמר "ה' ילחם" שנעשה איש מלחמה, "ואתם תחרישון" ודאי... וזה זכו ע"י שקפצו לים במסירת נפש על אמונת ה', וכמו שאמרו בגמרא ובמכילתא שבאו עד חוטמן במים, וע"י זה זכו להתגלות ולקדושת כל שם הוי"ה כאמור.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, ויקרא, לחג הפסח, אות מא)

באו מים עד נפש וכו' היתה יהודה לקדשו
13-22

כשמזדמן לאדם איזה דבר סכנה וניצול, זה סימן שיש עליו דין עונש אותו דבר שהיה ראוי לבוא עליו, אלא שה' יתברך ברוב רחמיו וחסדיו לא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכיו וחיה והצילו בנס נגד שורת הדין, והזמין לו זה לעוררו ע"י זה שישוב, וכמו שאמרו (שבת קכא ע"ב) בנזדמנו לו נחשים ועקרבים ונשופין בו ולא הרגן שנזדמנו להרגו ונעשה לו נס, ופירש רש"י: והראה לו הקב"ה שחטא. וכן איתא (בבא בתרא י.): אשתמיט כרעא ובעי למיפל אמר השתא איחייב וכו' שמא עני בא וכו' יעוין שם. ועל כן אומרים בברכת הודאה: הגומל לחייבים טובות, דלולי היה חייב לא היה צריך ליכנס למקום סכנה כלל.
ונראה בקריעת ים סוף שהוצרכו ליכנס לים בסכנה ושבט יהודה בראש, כמו שאמרו (סוטה לז. שוחר טוב עו) על פסוק "היתה יהודה לקדשו", היה בשביל חטא מכירת יוסף שיהודה היה העיקר בזה, דעל כן הורידוהו מגדולתו כמו שאמרו (שמות רבה מב, ג) על פסוק "וירד יהודה" (בראשית לח, א), וגונב נפש ומכרו בחנק כדתנן בריש פרק הנחנקין (סנהדרין פד ע"ב), ודינו בידי שמים לטבוע בנהר כמו שאמרו בכתובות (ל ע"ב). וגזירת "הבן הילוד היאורה תשליכוהו" נגזר גם כן בשביל עוון זה. ועדיין לא הטהרו עד קריעת ים סוף, דהים ראה ארונו של יוסף (שוחר טוב קיד) שהעלוהו אחיו ע"י שבועתו, דכבר נתפייסו יחד, אז "וינוס".

(רבי צדוק מלובלין, דברי סופרים, אות ב)

היתה יהודה לקדשו

[דוד אמר בתהלים "היתה יהודה לקדשו" - כיון שהיה משבט יהודה, סבר ששבט יהודה ירד תחלה, שקידש שם שמים תחלה, ובזכות זה הגיע לממשלה על ישראל "ישראל ממשלותיו"].

(תהלה לדוד (וילנציק) על ההגדה, דף כ ע"ב - לטקסט)

ברוך בכלל ברוך בפרט וכו' ללמוד וללמד לשמור ולעשות וכו' (לז:) וכן בסיני וכן בערבות מואב וכו' נמצא מ"ח בריתות על כל מצוה וכו'
38-לז.

כי ידוע שנוק' יש לה ג' שרשים נגד ג' נקבים, והם פה וטבור וברית, והם בסיום ג' דרגין של דכורא, פה בדעת טבור בת"ת ברית בעט' היסוד. והם בסוד רב"ג וסוד שם המפורש שם של י"ב. והם ג"כ סוד י"ב צירופים של הוי"ה, בכל א' ד' אתוון הם מ"ח אתוון. וזה סוד ברית התורה ומצות, חיבורא דדו"נ שהוא באלו ג' מקומות. וזה סוד בסיני הוא הפה כמ"ש בברית מנוחה ובכתבי רבינו הגדול. ובערבות מואב בטבור, ששם התחלת בנין נוק', סוד מוא"ב, כמ"ש רבינו הגדול בפירושו לספרא דצניעותא פ"א יעו"ש, והוא בגבול קצה א"י דשם נסתלק משה, דרגא דדכורא שמשא. ואח"כ פעם ג' ע"י יהושע בהר גריזים וכו', שהוא דרגא דנוק' בנה"י סיהרא, דבה אחיד יהושע פני לבנה. והם ד' בריתות בכל א' ב', בתורה ללמוד וללמד, וב' במצות לשמור ולעשות, וכן סוד ד' אותיות הוי"ה ללמוד וללמד י"ה חו"ב, לשמור בדעת המתפשט בגופא ובו סוד ספר הזיכרון בדעת מוח ג', ולעשות ה' בתראה. והם מ"ח נגד מ"ח אתוון דבי"ב הויות דנוק' כליל כולא אשת חי"ל, מ"ח דברים שתורה נקנית בהם, מ"ח נביאים, מ"ח צורות. והם ב' בארור כלל ופרט וב' בברוך בכלל ופרט שהם בימינא ושמאלא בדכורא ונוק' י"ו וב' ההי"ן. וכל א' מתרי"ג נכלל במ"ח הנ"ל שהוא פרצוף שלם, וכן כל א' מישראל כולל כולם, וכמ"ש (סנהדרין לז ע"א) כל המקיים נפש א' וכו'.

(ר' יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים) כאן)

ללמוד וללמד לשמור ולעשות
39

...דברי הרח"ו... שאין רמ"ח אברי הנפש נשלמים אלא ע"י רמ"ח מצוות עשה, מ"מ הלוא יש כמה וכמה מצוות עשה שאינן שייכות בכל אדם, זו במלך וזו בכה"ג, ויש מצוות הבאות רק ע"י מקרה כמו "כי יקרא קן צפור", וכן מצוות שהן בסנהדרין לדון ולהעניש בארבע מיתות, ואם לא יהיו מחויבי מיתה בישראל היתכן שנאמר שבשביל זה לא יהיו נשלמים אברי הנפש?
ובודאי הוא כמ"ש אבי אדמו"ר זצללה"ה (בהקדמת ספר אגלי טל) עפ"י דברי הש"ס שכל מצוה ומצוה נכרתו עליה ארבע בריתות ללמוד וללמד לשמור ולעשות, ומבואר שללמוד וללמד הן מחלקי המצוה, וע"כ ישראל במצוות עשה של כהנים, אף שישראל אינם במצוות אלו בעשיה, מ"מ הואיל ואתנייהו בללמוד וללמד ולשמור חשובה, שוה בכל וחמורה, עיי"ש. וגם אנו נאמר שאברי הנפש נשלמים בללמוד וללמד ולשמור היכי דאי אפשר בעשיה, ובכגון דא אמרו ז"ל (מנחות קי.) כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, ואפילו חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה (קידושין מ.).

(שם משמואל, פרשת ואתחנן, שנת תרע"ה)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300