לח ע"ב

מנין שהקדוש ברוך הוא מתאוה לברכת כהנים שנאמר ושמו את שמי
5-6

פירוש דבר זה, שהוא יתברך עילת הכל, ואי אפשר לעילה שלא ישפיע, וכאילו הוא דבר מחויב, כי כך ראוי לעילה להשפיע אל אשר הוא עלול לו. והנה ברכת כהנים הוא הברכה והשפע בכל צד, ולכך אמר שהקב"ה מתאוה לברכת כהנים, כי מתאוה העילה במה שהוא עילה להשפיע, ויותר ממה שהתינוק רוצה לינק האשה [רוצה] להניק, כי כח המשפיע יותר גדול מן המקבל, כי זהו פועל [וזה] מקבל, לכך הקב"ה מתאוה לברכת כהנים. וכמו שאמרו ג"כ (יבמות סד ע"ב): הקב"ה מתאוה לתפילת צדיקים, כי הכל הוא ענין אחד. [ויש לך להבין כל זה ממה שיש ששים אותיות בברכת כהנים, נגד "ששים גבורים סביב לה" (שה"ש ג), מכח הגבורה הזאת הקב"ה מתאוה לברכת כהנים]. והבן הראייה מה שאמר הכתוב "ושמו שמי", כמו שפירש רש"י ז"ל שהוא צורך גבוה שימת שמו על בני ישראל, וזה מפני שהוא יתברך עילה משפיע לעולם, ולפיכך נקרא דבר זה צורך גבוה.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

מנין שהקב"ה מתאווה לברכתן של כהנים וכו' ואני אברכם וכו' עובר בשלשה עשה
5-11

איני יודע על דרך הפשט אם הביא ראיה מן הפסוק הזה שהקב"ה מתאוה לברכתן של כהנים, אלא שיש לומר מכיון שאמרו שהיא מצות עשה שכל כהן שאינו עולה לדוכן עובר על שלשה עשה: כה תברכו, אמור להם, ושמו את שמי, כך הוא מאמר הקדוש והטהור, יש לדבר טעם וריח כשאר כל המצוות, שלא נצטווינו בהם לריק. והטעם, שהקב"ה מתברך באותה ברכה, כענין "ברכו את ה' המבורך". וזהו פירוש הדברים: "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" - לישראל ולאני, שאם לא כן היה מספיק לומר "ושמו את שמי על בני ישראל ואברכם", מה תלמוד לומר "ואני", אלא לדרוש ממנו מה שדרש ר' יהושע. וסודו כסוד "[כ]כל אשר אני מראה אותך" "(אם) [אני] הוא המדבר", "אני ה' רופאך", "אני ה' עושה כל", ורבים אחרים. ואל תתמה באמרם שהקב"ה מתאוה לברכת כהנים, שאם כן יש לתמוה על כל הברכות וההודאות. אבל סודן ידוע למשכילים, שהם תוספת ברוח הקודש. ולקצת חכמי הקבלה דעות חלוקות במלת "אני" ובמלת "אנכי", ואומרים שהם כנגד זכור ושמור, שהם דיו פרצופין שנאמר בדיבור אחד, וכל אחד ואחד חלוק במעלותיו עם היותם אחודים ודבוקים זה בזה.

(ר' טודרוס הלוי אבולעפיה, אוצר הכבוד כאן)

כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלשה עשה

יעויין בגמרא בסוטה: "ואמר ר' יהושע בן לוי כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלשה עשה כה תברכו אמור להם ושמו את שמי". והטעים הרמב"ם (פט"ו מהל' תפלה הל' יב): "כל כהן שאינו עולה לדוכן אע"פ שבטל מצות עשה אחת הרי זה כעובר על שלש עשה שנאמר וכו'". ביאור הדברים, כי ישנם שלשה קיומים בנשיאת כפים: א) ברכה, שהכהנים יתכוונו לברך את העם, ושהברכה תחול עליהם (מלת "באהבה" מורה על היבט זה); ב) מצות אמירת שלשת הפסוקים לפני הציבור. ברכה ואמירה מהווים שתי בחינות נפרדות. אמירה בעלמא אינה מספקת; היא צריכה ליהפך לברכה, ע"י כוונה ורגש אהבה. ג) שימת שם הקב"ה על בני ישראל - כלומר, השראת שכינתו על הקהל הניצבים בשעת נשיאת כפים לפני ה' אלקים שהוא המברך את ישראל.

(ר' יוסף דב סולובייצ'יק, שיעורים לזכר אבא מרי, ח"ב, עמ' רכ-רכב)

כל כהן המברך מתברך
7

והברכה לה' יתברך היא עצמה ברכה לנברא, כי נהרא מכיפיה מיברך, וכמו שאמרו: כל המברך מתברך.

(רבי צדוק מלובלין, קומץ המנחה, חלק ב, אות לב)

זהר מקץ קצט, ב; נשא קמז, ב; רע"מ עקב ערב, ב; וע' אפיקי יהודה דרוש מז.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

כל כהן שמברך מתברך וכו' כי נתן מלחמו לדל וכו' אל תקרי יבורך אלא יברך
7-29

וזה שאמר הכתוב כאן "ויקחו לי תרומה", כלומר הן על ידי מצוה זו שאני מצוום וכן גם כן במצוות אחרות, הלא זאת אינה נתונה אלי, כי אם "ויקחו", שהמה לוקחים בזה כל בחינת הטובות, כי רק לשם זה צויתי אותם כל התורה והמצוות להיטיב להם על ידי זה... ולזה אמר "מאת כל איש אשר ידבנו לבו", שיהיה לו בחינת נדבת הלב לעשות לפנים משורת הדין בנדבה לא בדין, "תקחו את תרומתי" ממנו, תקחו מה שאני אפריש לכם כל בחינת הטובות והברכות, כי הוא יכול לגרום במעשיו הטובים כל בחינת ההשפעות והברכות, וממילא מתברך גם הוא כדבר האמור. וזה הוא בחינת טוב עין, שאמר הכתוב "טוב עין הוא יבורך" וגו', ואמרו חז"ל: אל תקרי יבורך אלא יברך, כלומר כי מאין יבורך מאת ה'? כשתקרא תחילה יברך, שהוא המברך לישראל על ידי מצוותיו הקדושים והטהורים ונדבת לבו לפנים משורת הדין, ובזה הוא יבורך בכל הברכות, כי "ואברכה מברכך". ועל כן סיים "כי נתן מלחמו לדל", והתנהג לפנים משורת הדין, בזה הוא יברך לישראל ויבורך מאת האל הטוב והמיטיב לכל, כאמור...
שאמרתי בפירוש מאמר חז"ל (זוהר תצא רפא.): איזהו חסיד המתחסד עם קונו, על פי מאמר חז"ל: כל כהן שמברך מתברך וכו' שנאמר "ואברכה מברכיך". וכן אמרו (ילקוט רמז תתקן) בפסוק "לכן ירום לרחמכם" וגו': כל ימיו של משה לא נקרא איש האלהים עד שבירך את ישראל וכו' עד כאן. והטעם לזה אמרתי על דרך אומרם (בבא קמא צב.): כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך וכו' הוא נענה תחילה, כי זה המתפלל על חבירו ומבקש רחמים מאת ה' שיושיעו ה' להצורך אליו כמו רפואה או בנים וכדומה, הנה כאשר יפעל בתפילתו וימשיך לזה שהתפלל עליו ישועה מאתו יתברך, מוכרח אור הישועה הלז לירד דרך הצינורות ממקור הברכות עד שורש נשמת זה המתפלל, כי הוא הוא הממשיכו, ואי אפשר להמשיך כי אם תחילה לשורש נשמתו, ואחר כך תרד הישועה לאיש אשר התפלל עליו דרך הצינורות היורדות מנשמה לנשמה, כי כל נשמת ישראל אחד ומתאחדים בצינורות הידועים. וממילא כאשר הוא צריך לאותו דבר, הרי תחילה בא הישועה לשורש נשמתו, ותיכף הוא נענה תחילה, כי הגיע אור הישועה מדבר הזה לשורשו, ואחר כך תוכל גם כן להתמשך לחבירו. וכן הוא בברכה, כי מי שמברך את ישראל הרי ממשיך הברכה ממקור הברכות לנשמת ישראל בכלל. אבל הכל צריך להיות תחילה ע"י שורש נשמתו, כי הוא המשיך הברכה הזאת, וממילא הוא מתברך תחילה בכל הברכות והישועות שבירך לישראל.

(באר מים חיים, שמות, פרק כה)

כל כהן המברך מתברך וכו' אל תקרי יבורך אלא יברך
7-29

...שאמרו חז"ל (ילקוט רמז תתקן): אמר ר' אחאי מצינו שכל המלמד סנגוריא על ישראל הקב"ה מרוממו בעולם, דכתיב (ישעיהו ל, יח) "ולכן ירום לרחמכם". ממי אתה למד, מאחימעץ וכו', עד: תדע לך שהוא כן, שכל ימיו של משה לא נקרא "איש האלהים" עד שברכן, שנאמר "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל" וגו'. וכן אמרו חז"ל: אמר רבי יהושע בן לוי כל כהן המברך מתברך וכו'. כי הנה "לה' הישועה על עמך ברכתך סלה", כלומר כשהקב"ה מברך את עמו ישראל ויושיעם למען שמו, בישועתו, זה הישועה לה' היא, פירוש כי נחשב כאילו כביכול הוא נושע בברכה הלזו, כי יותר משהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק, ועל כן זה נחשב ישועה לה' במה שעל עמך ברכתך סלה, ומברך לעמו ישראל בקדושתו. ונמצא האדם המרבה להיטיב וגורם ברכה והשפעה לעולם, מתרבה בזה שמחת וחדות הקב"ה במה שיוכל להיטיב ע"י ברכת האיש הלזה, ובודאי הקרוב קרוב קודם להברכה שיתברך הוא קודם הכל. וזהו שאמר הכתוב (משלי יא, כו) "וברכה לראש משביר", כי זה המשביר וממשיך מזון ושפע הטוב על פני תבל ויושביה, ודאי הוא הקרוב להברכה היורד על ידו להיות יחולו מקודם הברכות לראש צדיק, וממנו לשאר באי עולם. ועל כן "אל תקרי יבורך אלא יברך", כלומר שלא יוכל להיות יבורך מאור פני ה' אם לא תוקדם בתחילה אצלו בחינת יברך, שהוא יגרום בצדקתו ברכת הארץ ויושביה, ואז ע"י זה הוא הקרוב קודם לקבלת הברכה. וראיה ממשה, שלא נתברך בשם טוב להיקרא "איש אלהים" עד שבירך תחילה את ישראל וגרם ברכה ושפע לעם ה', ומברכתן גם הוא יבורך כנאמר. ועל כן כשיזכה לבחינת "לך לך מארצך" כנזכר, שעל ידו יומתקו כל הדינים ותרד כל בחינת הברכות והשפעות לעולם, ודאי שהוא יבורך קודם מה'. ולזה אמר לו "ואברכך", ברכת שמים מעל וארץ מתחת, כיון שהוא הממשיך כל הברכות לבאי עולם.

(באר מים חיים, בראשית, פרק יב)

עם שאחורי כהנים אינן בכלל ברכה

[הכהנים הם המנהיגים הרוחניים של ישראל, ונותנים את הברכה לישראל ע"י התורה שמלמדים וע"י יראת שמים שנוטעים בלבם. לכל דבר יש פנים ואחוריים. הפנים הוא הצד היפה, והאחוריים הוא הצד שפחות יפה. הפנים של האדם הם מדותיו הטובות, ואחוריו - חסרונותיו ומדותיו הרעות, שהוא מתאמץ להסתיר. אלו שמחפשים את "אחורי הכהנים", את חסרונותיהם, וטוענים שהכהנים אינם ראויים לברך ולהנהיג, לא תחול עליהם ברכת המנהיגים, כי הם מחרחרים ריב ומונעים מהמנהיגים למלא את תפקידיהם. הכהנים יצליחו בתפקידם רק אם העם יביט על הכהנים ביראת כבוד ובבטחון ביושרם. עם ישראל הוא ממלכת כהנים, ותפקידינו ללמד את העמים. אבל יש עמים שמחפשים את המדות הרעות שלנו, רודפים אותנו, מבזים אותנו. ההיסטוריה מלמדת שעמים אלו ירדו מטה מטה ונכחדו. כך עם פרעה, ספרד והצארים. הם לא בבכלל הברכה.]

(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 144)
לטקסט

אין נותנין כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין
26-27

ובפרק אלו נאמרין: אמר ר"י בן לקיש אין נותנין כוס לברך אלא לטוב עין שנאמר טוב עין הוא יבורך אל תקרי יבורך אלא יברך. ע"כ. ופירוש זה, כי טוב עין הוא בעל ברכה כמו שהתבאר, וראוי לתת לו כוס של ברכה לברך ה' יתברך. אבל מי שיש לו צר עין אין ראוי לתת לו כוס של ברכה, ואם אינו טוב עין אין ראוי אל כוס של ברכה כלל, כי אינו דבק בברכה, ואיך יהיה מברך ה' יתברך. ודע כי העין שהוא טוב הוא בעצמו כוס של ברכה, כי העין שייך לומר בו מלא כאשר יש לו עין טוב, והפך זה שייך בו חסר עין כאשר הוא עין רע. גם שייך בו לשון שביעה, כמו שאמרו "להשביע עינו", גם לשון מלא שייך בו, ולכך הוא דומה לכוס של ברכה שהוא מלא ושבע. ולכך אמר אין נותנין כוס לברך אלא לטוב עין, אשר מתיחס אליו כוס של ברכה שהוא מלא, אבל לרע עין שהוא חסר אין מתיחס לו כוס של ברכה כלל. ולכן ג"כ אחד מן עשרה דברים שנאמרו בכוס של ברכה, שנותן בו עינו של אדם שיהיה מתחבר לכוס של ברכה העין.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב עין טוב, פרק א)

פירוש כי בעל עין הרע הפך הברכה, שהוא מבטל הברכה ונותן עין הרע בדבר, ולפיכך אין ראוי לברכה רק בעל עין טובה, שהוא בעל ברכה, לא בעל עין הרע. ודע כי עין טובה מתיחס אל כוס של ברכה, והפך זה רע [עין] הפך כוס של ברכה, כי על העין הרע נאמר "חסר עין", ועין טוב נאמר עליו "מלא עין", כמו על כוס של ברכה. וכן נאמר בעין שובע, כמו שאמרו "להשביע עינו". ולפיכך העין דומה לכוס, אם הוא עין טוב, הוא כמו מלא וראוי לכוס של ברכה, שצריך שיהיה מלא, ואם הוא עין רע, הוא כמו כוס חסר ואין ראוי לכוס של ברכה. ולפיכך דבר זה אחד מן עשרה דברים, שנותן עינו בו, כי הכוס דומה לו ומתיחס לו, ולכך אמר אין נותנין כוס של ברכת המזון רק לבעל עין טוב.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

אין נותנין כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין שנאמר טוב עין הוא יבורך וכו' אל תיקרי יבורך אלא יברך
26-29

ומ"ש "וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה" - רמז ל-ו' פעמים "ארץ" שהזכיר, כי הם מקור הברכות, כאמרו רז"ל: אין נותנים כוס של ברכה כי אם לטוב עין, שנאמר "טוב עין הוא יבורך", קרי ביה יברך. ותוספת וי"ו רמז למקור הברכות, כי הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות כו' (ב"ב ט ע"ב), וחסרון וי"ו של עפרון שהיה רע עין יוכיח. על כן דווקא טוב עין יברך, ויבורך בתוספת וי"ו בששה ברכות הנזכרות ב-ו' פעמים "ארץ" שהזכיר כאן.

(כלי יקר, דברים פרק ח פסוק ט)

טוב עין יבורך כו' אל תקרי יבורך אלא יברך
27-29

עי' זהר שמות ג ע"א; ויקהל ריח רע"ב; אחרי סג רע"ב; במדבר קיז, ב; אד"ר נשא קל רע"א; שם קמה, א; ושם קמז, ב; בלק קפז, ב; שם ריא, ב; תקוני זוהר חדש (צד, א).

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

מנין שאפילו עופות השמים מכירים בצרי עין שנאמר כי חנם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף
29-31

וביאור דבר זה, כי צרי עין כל כך פועלים בעיניהם עד שאפילו עופות השמים מרגישים בדבר כמו זה, כי עוף השמים הוא מסוגל לדברים כמו אלו שהם דברים רוחנים, כדכתיב (קהלת י) "כי עוף השמים יוליך הקול". ודבר זה ידוע אצל המבינים כי עוף השמים מוכן לקבל יותר מן שאר בעלי חיים. וכבר הארכנו בזה במקום אחר שהעוף רוחני ביותר במה שהוא פורח באויר. ובא לומר כי צרי עין יש להם כח רוחני רע ביותר, ולכך עוף השמים שהוא רוחני מכיר ומרגיש בצרי עין. ולפיכך הרשת בחנם מזורה, שהוא פורש הרשת ונותן שם אוכל כאילו בא להיטיב להם, ובעלי עוף כנף מרגישים ואין נצודין ברשת כל כך, כי אם לא היו מרגישים היו ניצודין הרבה יותר. ופירוש הכתוב, כי קרא הרשעים שזכר לפני זה שגוזלים וחומסים - "צרי עין", כי הם הפך הטוב עין שמאיתם הברכה. ובא לומר כי הרשעים שהם פורשים הרשת לצוד הבריות, ה' יתברך מציל את הבריות מידם ומרגישים בהם בני אדם. ומדאפקיה הכתוב בלשון "כי חנם מזורה הרשת בעיני כל כנף", כי ר"ל גם עוף השמים מרגישים בצרי עין, שכל כך הם מזיקים צרי עין בכח רוחני רע ביותר.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב עין טוב, פרק א)

פירוש כי רע עין כ"כ כח שלו במה שהוא בעל העדר שמגיע הרגשה זאת אפילו לעופות השמים, [ומרחיקים ממנו בדרך הטבע], ואינם נמשכים אחריו, דכתיב "כי חנם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף", כלומר שהם מרגישים כי חנם מזורה הרשת, שלא נתן להם לאכול כי אם לצוד אותם, לכך אינם באים ברשותו כמו שיבאו לאיש שאינו מקפיד כל כך על המזון. וזה פירוש הכתוב "כי חנם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף", שמרגישים בעלי כנף כאשר הוא חנם מזורה הרשת ואין כוונתו רק לצוד, אם לא שהוא אדם שאינו מקפיד על המזון כ"כ אף אם לא יהיה נצוד העוף, אף כי עופות אינם יודעים ואינו בעל שכל, עם כל זה כך הוא בהנהגת הטבע. וזהו הפירוש אמיתי, וכל זה מפני כי צרי עין דבק בהם ההעדר עד שהוא מורגש.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

מנין שאפילו עופות מכירין בצרי עין כו'

עי' זהר וירא קו רע"א: אפילו עופי שמיא הוו מנעי למיעל תמן, דכתיב "נתיב לא ידעו עיט" כו'; פרקי ר"א פכ"ה, הגהות רד"ל אות כז.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

כל הנהנה מצרי עין עובר בלאו
32-33

כי מה שנותן צר עין לאחר, דבק בו עינו הרעה, עד שהדבר ההוא מרוחק לגמרי מן העולם, ועובר בלאו כמו אכילת דבר שהוא דבר טמא, שהוא מרוחק מן האדם, כן הדבר הזה מה שנותן צר עין הוא מרוחק מן האדם, עד שהאוכל הדבר ההוא עובר בלאו.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב עין טוב, פרק א)

בכל מקום שהניע לחכמינו ז"ל לדבר בגנות מידות הרעות ולספר בגנותן, איימו והפחידו בהפלגה יתירה למען החריד את השומעים שיעזבו אורח עקלקלות, וישמרו בנפשותם בזהירות יתירה, אחרי אשר יראו גודל פשעם וחטאתם, ישימו עצות בלבבם לשמור עצמם מן עוונות כאלו, וסמכו גם כן דבריהם בדרכי הדרוש המקובל אצלם... והגדילו באיסור הנהנה מצרי עין.

(מהר"ץ חיות, מבוא התלמוד, פרק יט [כל ספרי מהר"ץ חיות ח"א עמ' שכא])

כל הנהנה מצרי העין עובר בלאו וכו' בשני לאוין
32-36

פירוש, כ"כ כח צר עין דבק בו [ההעדר], עד שמי שנהנה ממנו עובר בלאו, כי רע עין שהוא בעל העדר לגמרי (וכח גדול לכך), אין הסברא שיהיה הפך זה שיקבל ממנו אחר הנאה. ורב נחמן בר יצחק אמר שהוא עובר בשני לאוין, וזה כי מצד שלוקח ממי שהוא בעל העדר ואין לו לקבל ממנו יש כאן לאו, והשני כי הוא נהנה ממנו. וזהו "אל תתאוה למטעמותיו".

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

אין עגלה ערופה באה אלא בשביל צרי העין וכו' לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות
37-41

ר"ל עגלה ערופה באה על שלא פשעו בשפיכות דם הנהרג, ומה שייך פשיעה בזה, אלא שלא שלחו אותו בלא מזון, שאלו פטרו אותו בלא מזון היה צריך ללכת למקום שימצא מזונו, וע"י זה נהרג, ואילו לא היו צרי עין לא היה צריך לעגלה ערופה. ועוד נראה לפרש, כי צרי עין בשביל ההעדר אשר דבק בהם מביאים העדר [לעולם] (מי שיש בו צר עין), ולפיכך הוצרכו לומר שלא פטרו אותו בלא מזון עד שהיו צרי עין במי שנהרג, כי איש כזה מביא העדר אל מי שפטרו אותו בלא מזון, וה שאמר כי אין עגלה ערופה באה אלא בשביל צרי עין.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

אין עגלה ערופה באה אלא בשביל צרי עין וכו' ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה
37-42

ופירוש דבר זה, כי נחשב מי שהוא רע עין לגודל רוע הפועל הוא כמו שפיכת דמים, דודאי עינא בישא קטיל, וזהו אומנות של בעל עין הרע. ואדם זה, בשביל שפטרו בלא לויה בשביל עינו הרעה, נחשב זה שפיכות דמים גמור מן בעל עין הרע, כמו שהוא אומנתו. ולפיכך ראוי להביא עגלה ערופה. דאם לא כן, הלא אין זה שפיכת דמים, אלא מפני צרות עין באה עגלה ערופה. וכל רע עין דרכו להמית אנשים בעין רע שלו, ולכך נחשב זה שפטרו בלא לויה ש"ד גמור, שהיה פועל בו עין הרע, ובשביל ששלט בו עין הרע נהרג, ולכך מביאים עגלה ערופה.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב עין טוב, פרק א)

לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות לא ראינוהו והנחנוהו בלא לוייה
41-42

ואמנם עגלה ערופה, תועלתה מבוארת - כי המביא אותה היא העיר הקרובה אל החלל, ועל הרוב ההורג הוא ממנה, וזקני העיר ההיא מעידים עליהם האלוה שהם לא התרשלו בתיקון הדרכים ובשמירתם ולתייר כל שואל דרך (כמו שבא הפרוש בדברי רז"ל) - ולא נהרג זה מפני ששכחנו התיקונים הכוללים, ואנחנו לא נדע מי הרגו.

(מורה נבוכים, חלק ג פרק מ)

[אם המנהיגים לא נותנים מזונות ולווייה לאדם זר, ולא מרחמים עליו, העם לומד שלא לרחם על אחרים, ומגיעים לזה שרוצחים אדם כדי לגנוב את ממונו, מתוך מחשבה "לא ישפטו אותי כי לא ינסו לברר מי הרוצח כי לא איכפת למנהיגים מבני אדם". לכן מביאים עגלה ערופה, כדי להכריז שהמנהיגים נתנו מזונות ולויה, ואם כן הרצח אינו נובע מירידה מוסרית של העם אלא הוא מקרי. לכן יעקב למד עם יוסף דיני עגלה ערופה (בראשית רבה פרשה צג אות ג) - כי ידעו שאחי יוסף שונאים אותו, ולכן עסקו בבירור מה גרם לשנאה. ויוסף אמר לאחיו, כשחזרו לא"י, שיתנו סימן ליעקב, שעסקו בפרשת עגלה ערופה - תאמרו ליעקב שהוא לא גרם את שנאת האחים, כמו שזקני העיר לא גרמו לרצח, אלא ה' סיבב שאגיע למצרים כדי להיות לכם למחיה.]

(רבי יעקב פלקסר, אור תורה, בראשית, עמ' ריא) לטקסט

אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים
50-49

השוכן בירושלים, יחוקק בספר החיים, את כבוד אהוביי ומיודעי, צמודי לבי אנשי שלומנו היקרים שיח', כל אחד בשמו יבורך... עלי למלאות דברות הרופא, אשר גמר אומר להשאר פה ימי החורף, כי אז מזג האויר מסוגל מאד לתרופתי ביותר... והרגעתי עצמי באמרת קודש אשר היה מרגלא בפומיה דמר כ"ק אאמו"ר [אדמו"ר רבי מנחם מאמשינאוו] זצל"ה, בשם הרבי ר' בונם זצל"ה, על הא דאיתא בסוטה ל"ח, דאמר רבי יהושע בן לוי, דאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. [ואמר], כי כשהלבבות כולם המה לאביהם שבשמים - אז אין מחיצה של ברזל מפסקת בין ישראל גופא, ואין שום מסך מבדיל ביניהם. וזהו הפירוש "אין מחיצה של ברזל מפסקת בין ישראל", היינו, בין ישראל עצמם, כשהם "לאביהם שבשמים". והנה זהו תכלית העבודה בימים אלו, לזכות לבחינה זו, להשתעבדות לבבנו לאבינו שבשמים.

(ר' שמעון שלום מאמשינאוו, מכתב, בתוך: אמרות טהורות (קאליש) ח"ב עמ' א)

אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים
50-49

דאיתא: אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. והוא בחי' בנים, שיש לבנ"י מדריגת בנים, ושם אין מגע נכרי כלל, ולכן א"צ מחיצה להבדיל ביניהם כשמתגלה זו ההארה, שע"ז אמרו בנ"י עלו במחשבה. והיא בחי' התורה שהתחיל מיעקב אבינו ע"ה, ועליו נאמר "ברכות אביך גברו כו' תאות גבעות עולם", שהיא בחי' מקדם, למעלה מן הטבע. ובשבת מתגלה הארה זו, לכן נק' מנוחה, נחלה בלי מצרים. אכן באמת בנ"י נבראו בעוה"ז לברר מלכותו ית' גם בעולם הטבע, וזה היה בנין בהמ"ק, ולכן היה צריך מחיצה והבדל להיות השראת השכינה אפילו בעוה"ז.

(שפת אמת, פרשת ויחי, שנת תרמ"ח)

אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים
50-49

בכל עת שבני ישראל יורדים לגלות, הולכים עמהם שמות אלו, וזכות השבטים וע' נפש מסייעים לבנ"י בגלות. וכתיב "הנה זה עומד אחר כתלנו" כו', שהגלות הוא מחיצה המפסקת. ואמרו חז"ל: אפילו מחיצה של ברזל אין מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. זה הוא הי"ב שבטים שיש לכל אחד הארה מיוחדת עבור בנ"י, "משגיח מן החלונות", כדאיתא שיש י"ב חלונות ברקיע. ולכן צריך להיות בבהכנ"ס י"ב חלונות.

(שפת אמת, פרשת שמות, שנת תרמ"ו)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300