Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת תענית



כא ע"א

אילפא ורבי יוחנן הוו גרסי באורייתא דחיקא להו מילתא טובא אמרי ניקום וניזיל וניעבד עיסקא ונקיים בנפשין אפס כי לא יהיה בך אביון וכו' אתו תרי מלאכי השרת וכו' דאמר חד לחבריה נישדי עלייהו האי גודא ונקטלינהו שמניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה אמר ליה אידך שבקינהו דאיכא בהו חד דקיימא ליה שעתא וכו' שמע מינה לדידי קיימא לי שעתא אמר ליה רבי יוחנן איהדר ואוקי בנפשאי כי לא יחדל אביון מקרב הארץ וכו' אמר אי איכא דשאיל לי וכו'

אילפא ור' יוחנן עשו כרשב"י בברכות לה, אבל לא עלתה בידן, כדאמר אביי התם: הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן שיהיה מלאכתן נעשית ע"י אחרים. אך כל זמן דלא הוי דחיקא לה מלתא טובא, שעדיין לא הגיע לידי כך שיצטרכו לבריות, הוי גרסי באורייתא תדיר, ולא חששו שיבואו לידי עניות ויצטרכו לבריות, משום שבטחו בה' שלא יבואו לידי כך, כדאמר רשב"י שאם עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים, ואדרבה חששו שאם ידקדקו לקיים בנפשן "אפס כי לא יהי' בך אביון", אז יבואו לידי כך, כדאמר בבבא מציעא דף לג ע"א:... כל המקיים וכו' עיי"ש. רק כשהגיעו לידי דחיקא מלתא טובא, והוצרכו לבריות, למדו מקרא ד"אפס כי לא יהי' בך אביון" שאפילו לרשב"י הם צריכין לבטל קצת מן התורה ולעסוק בסחורה. ולא דמי למה שאמר רשב"י כשיצא מן המערה "מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה", דהתם כדקאמר רשב"י טעמא בברכות, שיש לו לבטוח שאם יעשו רצונו של מקום יהי' מלאכתן נעשית, שהרי עדיין יש להם כדי מזונותיהן אין להם לדאוג למחר. אבל אילפא ור"י שכבר הגיע לידי דחק שיצטרכו לבריות, לא שייך זה, דאין לומר דמוטב שיצטרכו לבריות ולא יבטלו מן התורה, זה אינו, דא"כ תקשי מקרא ד"אפס" אקרא ד"לא יחדל", אלא על כרחך דהטעם דקרא ד"אפס" הוא משום שיבטל מן התורה, א"כ ממילא מוטב לבטל קצת כעת וכעי"ז לא יהי' בסופו לבטל תורה מחמת עניות...
אבל המלאכי שרת שלא נתנה להם התורה לא ידעי למסבר קראי, וסברי דטוב יותר שיצטרך לבריות ואל יבטל מן התורה, ומכיון שידעו מאז שיצא רשב"י מן המערה שאמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, וביקש להחריב את העולם אלמלא אמר לו הקב"ה שיחזור להמערה, והם לא ידעו לחלק בין התם להכא, לפיכך אמרו אף הם מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה ורצו לענשם כדרך שהי' רשב"י מעניש את המניחין חיי עולם וכו'. רק כשאמר מלאך אחד שיש ביניהם אחד דקיימא ליה שעתא ועתיד למלוך להיות ראש ישיבה, מזה הבינו המלאכים שבודאי גם אם יעסקו בסחורה לא יתבטלו מן התורה, דא"כ לא היו מוקמינן לי' מן השמים להיות ראש ישיבה, וכמו שבאמת אמר אילפא כשחזר אי איכא דשאיל לי וכו', ופירש המפרש: כלומר אע"ג דעבדי עיסקא גריסנא אנא טפי מיניה. וא"כ שוב לא דמי להא דרשב"י דאמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, דהתם אלו שעסקו בחיי שעה לא למדו תורה, משא"כ אלו אע"ג דיעסקו בחיי שעה עדיין לא יניחו חיי עולם. לפיכך שבקינהו לתרווייהו.
אמנם ר' יוחנן לא רצה לסמוך עצמו ע"ז שגם כשיעשה עיסקא ג"כ יגרוס, דבאמת גם בכה"ג אינו נכון לרשב"י בברכות, רק משום שהי' חושש לביטול תורה ע"י שיצטרך לבריות בחר יותר לעשות עיסקא כנ"ל, אך מ"מ כששמע דקיימא לי' שעתא, וא"כ אף אם לא ילך לעיסקא לא יהי' לעולם צריך לבריות שהרי עתיד למלוך, לכך החליט שהוא מחויב לחזור ולעסוק בתורה. ואע"ג דמ"מ עד שיתגדל יהי' צריך לבריות, מ"מ אחרי שידע שלא זמן רב יצטרך לבריות, וא"כ לא שייך טעמא דקרא ד"אפס לא יהי' בך אביון", וכיון דלא שייך טעמא ד"אפס" וגו' שוב עדיף טפי להיות נצרך לבריות משילך לעיסקא, דהא כתיב "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ", דמזה מוכח שקרא ד"אפס" וגו' רק משום דסופו להבטל מד"ת קאמר, וזה לא שייך אצלו כיון שסופו להתגדל. והיינו דקאמר ואוקי בנפשאי "כי לא יחדל אביון", כלומר אוקים האי קרא בכגון נפשי, שאין סופי להבטל מד"ת כשאצטרך לפי שעה לבריות.

(רבי יהושע מנחם אהרנברג, דבר יהושע, ח"ב סי' קמ אות ה)

אתו תרי מלאכי השרת שמעיה רבי יוחנן וכו' שמניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה וכו' מליך רבי יוחנן

...שבא לו הגדולה ע"י השגה שמיעת קול המלאכים, וכל זה זכה מפני שהיתה מחשבתו דבוקה רק בדברים הרוחנים, להיות מוכן בכל עת להשראת השכינה ונבואה ורוה"ק, וכשהיה עולה במחשבתו עבור ההכרח לעשות עיסקא, הודיעו לו מן השמים שנשמתו צריך רק לעסוק בתורה, שהוא צריך להתרחק מצרכי החומר והעולם. והוא בחינת כלים הפנימים שבקה"ק, שהוא נגד עולם המלאכים, ולכן בא גדולתו ג"כ ע"י שמיעת קול המלאכים. ועיין שבת קיב ע"ב ובעירובין כד ע"א שחזקי' רבו קרא על ר' יוחנן: לית דין בר נש, ופירש רש"י: אלא מלאך.

(רבי דוד יונגרייז, אור דוד עמ' קמ)

נישדי עלייהו האי גודא ונקטלינהו שמניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה

"והנה ד' נצב עליו לשמרו"... ובגמרא [חולין צא ע"א]: בעי לסכוניה. והטעם הוא ע"פ הגמ'... נישדי עלייהו האי גודא ונקטלינהו שמניחין חיי עוה"ב ועוסקין בחיי שעה... ש"מ כשהת"ח עוסק בעניני העוה"ז ובמו"מ יש עליו קטרוג כי רצו להזיקם. והנה כמו כן היה כעת ביעקב, תחילה היה איש תם יושב אוהלים ואח"כ למד אצל שם י"ד שנים ולבסוף פירש והלך ללבן, וא"כ אף שאז היו שנים עכ"ז רצו להשליך עליהם הכותל, מכש"כ ביעקב שהיה יחידי ובלילה ובמדבר, ואחר כל גדלותו שצורתו חקיקה בכסא הכבוד, רצה לעסוק בענינים גשמיים, לכן לעגו עליו ומקטרגים עליו.

(רבי אברהם שמואל לאם, פרשת ויצא, אות יז)

איתא במדרש רבה שיר השירים (ח, ז): רבי יוחנן הוה מטיל וסליק מטבריא לציפורין והוה רבי חייא בר אבא סמך ליה מטון חד בית חקלא אמר רבי יוחנן הדין בית חקלא הות דידי וזבינתיה בגין מלעי באורייתא... כד דמך רבי יוחנן היה דורו קורא עליו: אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב רבי יוחנן את התורה בוז יבוזו לו... והנה האי עובדא דהכא היה אחר שכבר גמר רבי יוחנן למכור את כל הבית חקלא והבית כרם והבית זיתים שהיה לו בגין למלעי באורייתא, וכל זמן שהיה בידו לפרנס את עצמו באיזה שהוא צד, היה מוכר, מרוב אהבתו את התורה, אשר על זה קראו עליו אנשי דורו: אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב רבי יוחנן את התורה בוז יבוזו לו. ואחר שגמר למכור הכל הוה דחיקא ליה מילתא טובא, כלשון הגמרא, ואעפ"כ רצו מלאכי השרת להפיל עליהם את הכותל. וחזינן עד כמה חמור ענין של ביטול תורה.

(רבי בן ציון אבא שאול, ברכת ציון, כאן)

שבקינהו דאיכא בהו חד דקיימא ליה שעתא
9-10

ההשגחה העליונה הדבקה בעם ישראל ושומרת הבטחתה הנאמנה שלא תשתכח תורה מישראל, ולא יכבה נר ה' המאיר את חשכתנו, מעמידה דור דור, תקופה ותקופה, גדולי הרוח, אמיצי הלב, ואבירי המחשבה אשר יעמדו בראש ההנהגה הרוחנית של האומה, להנהיגה בדרך הישרה והרצויה, אל דרך הקדש, דרך ד', לקיום נצחיותה והגברת כחה ועמדתה הלאומי. כאלה היו נביאי האומה בשעתה שעליהם נאמר: "בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך, כי על כל אשר אשלחך תלך ואת כל אשר אצוך תדבר" (ירמיה א), וכאלה היו גם רבני הדור בכל התקופות הגדולות בתולדות עם ישראל. וכן מספרת האגדה על רבי יוחנן זה האיש הגדול, אשר האיר באור היהדות לדורו ולדורות עולם, וקראו עליו "בטרם אצרך בבטן ידעתיך" (יומא פב ע"ב), ששמע קול מלאכי מעלה שאמרו לו דקיימא ליה שעתא לעמוד בראש מתיבתא שבארץ ישראל.

(רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, מכמני עוזיאל ח"א, הספד על ראי"ה קוק, עמ' שנד-שנה)

מדשמעי אנא ואילפא לא שמע שמע מינה לדידי קיימא לי שעתא
13-15

"ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות וגו' ונראה מה יהיו חלומותיו"... רש"י ז"ל פירש שבת קול אמר "ונראה מה יהיו חלומותיו". ושמעתי מאדוני אבי זקני ז"ל, דהיינו דכתיב בתר הכי "וישמע ראובן ויצילהו מידם", על דרך שאמרו חז"ל גבי אילפא ור' יוחנן... מדשמעי אנא ואילפא לא שמע ש"מ לדידי קיימא שעתא. י"ל דראובן שמע זה הבת קול והם לא שמעו, לכך אמר ראובן דשמע מינה שעליו להצילו, לכך "ויצילהו מידם".

(פנים יפות בראשית פרק לז, כ [הובא בשם משמואל, פרשת וישב, שנת תרעא])

"אחרי הודיע אלקים אותך" - מזה יש להבין שעל ידך יהא מתנהג הענין הנשגב בשלמות, ומשום הכי "הודיע אלקים אותך", כמו שהודיע בשביל זה את פרעה משום שבידו הדבר תלוי. וכיוצא בזה איתא בתענית פ"ג בעובדא דר' יוחנן ואילפא אשר הוכיח ר"י מדשמע הוא את הבת קול ולא אילפא שמע מינה דקיימא לי שעתא.

(נצי"ב, העמק דבר, בראשית, פרק מא, לט)

"וירא והנה באר בשדה"... דהנה במדרש שבאר ההיא רומזת לשבעה ענינים... ויש לפרש הלשון "וירא" לשון הבנה, שהבין כל הרמזים שבאר זו רומזת עליהן... וע"כ הבין שכאן תזדמן לו בת זוגו, כענין שאמרו ז"ל בש"ס תענית דאמר ר' יוחנן מדשמעי אנא ואילפא לא שמע ש"מ לדידי קיימא לי שעתא.

(שם משמואל, פרשת ויצא, שנת תרעח)

והנה מי שנתחייב מיתה בב"ד אין משגיחין על כוונתו ואפי' היתה כוונתו לשם שמים אינו ניצול ממיתת ב"ד... אבל זה שקנאין פוגעין בו, אם כוונתו לשמים אלא שנלכד בפח, שוב אין סברא לומר שיהיו קנאין פוגעין בו, אדרבה יש להתמלא רחמים עליו שנלכד בפח. ובזה יש לפרש הא דנתעלמה הלכה ממשרע"ה ומכל ישראל... י"ל דעיקר הדין דקנאין פוגעין בו לא נעלם מהם, אך נעלם מהם אם בכה"ג שהיתה כוונתו לשם שמים נמי... ופינחס אמר לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני הבועל ארמית קנאין פוגעין בו (סנהדרין פ"ב ע"א), היינו שכך הבין דברי משרע"ה שאמר אז ההלכה מפי הגבורה. ואמר לו משרע"ה קריינא דאיגרתא איהו להוי פרוונקא. יתפרש עפ"י הש"ס תענית: מדשמעי אנא ואילפא לא שמע ש"מ לדידי קיימא לי שעתא, והכא נמי, מאחר שאתה הבנת כך מהדברים שיצאו מפי וזולתך לא הבינו כן, ש"מ שלדידך קיימא שעתא.

(שם משמואל, פרשת פינחס, שנת תרעה)

עד דאתא אילפא מליך רבי יוחנן

מכילתא [משפטים, מסכתא דנזיקין פרשה יג]:... שבעה גנבים הם... אבל המתגנב אחר חבירו והלך לשנות בדברי תורה אף על פי שנקרא גנב הרי זה זכה לעצמו... לסוף נמצא מתמנה על הציבור... [עד כאן מהמכילתא]. כההוא מעשה דאילפא ורבי יוחנן... אמר רבי יוחנן איהדר ואזיל ואקיים בנפשין כי לא יחדל אביון מקרב הארץ... עד דאתא אילפא מלך רבי יוחנן... הרי שנתגנב רבי יוחנן ונעשה ראש ישיבה.

(רבי מרדכי הכהן, שפתי כהן, שמות פרק כב, ג)

אזל תלא נפשיה באסקריא דספינתא אמר וכו'

נראה שרמז שהעולם נדמה כים זועף, והתורה נמשל לעץ חיים שתול בתוך הים, והאדם הוא כנטבע בים ונזדמן לו בנס עץ שתול בתוך הים, ואם האדם מתחזק להיות אחוז בסנסיניו בחוזק יד ינצל, ואם לאו, הוא נטבע בים. ובא אילפא לרמזם שהוא ח"ו לא ביטל לימודו גם בעת מסחרו ולא נטבע בטרדות עוה"ז והבליו, רק היה תמיד אחוז בעץ החיים, היא התורה הקדושה.

(רבי חיים יצחק רפפורט, עיני יצחק, כאן)

אי איכא דשאיל לי במתניתא דרבי חייא ורבי אושעיא ולא פשטינא ליה ממתניתין וכו'
23-25

ודאמריתו, מה ראה ר' חייא לכתבה ואמאי לא כתבה רבי? אילו ביקש רבי לכתוב ולחבר כל מה שהיה שנוי בימיו, אריכן מילי ואתעקרן. אלא רבי עיקרי הדברים תיקן וכתב וכגון קלות ולשנא קייטא, דאפילו מחדא מילתא מגמר ממנו כמה טעמי ותלי תילים של הלכות והגדות גדולות ונפלאות דבסיעתא דשמיא אתאמרה מתני'. ואתא ר' חייא ופשט בברייתא פרטי ואנפי להנהו עקרי וכללי. ורובי דטעמי דנפישין ומרווחין בבריתא, עיקר דילהון במתני', ועל עקר דמתני' סמכינון, כדאמרינן בתעניות... אי איכא אינש דשאיל מינאי מילתא בדבי ר' חייא ודבי ר' אושיעיא ולא פשיטנא ליה ממתני' נפילנא מאסקרה וטבענא. אלמא כל מאי דאיכא בדבי ר' חייא ור' אושעי' אית לן למפשט ממתני'.

(אגרת רב שרירא גאון, אות לו)

בישוב... במקרא... במשנה... ולי נראה שאלו השלושה תנאים הם ענין אחד... והורה לנו סוד גדול, בהיותו לאדם העיון בקנין חזק לא יסור ממנו, וזה שכל דבר פרטי שיראה מחודש באחד מהחכמים הראשונים האחרונים וחיבוריהם, שהוא יתישב היטב בעיונו עד שישיבנו אל החבור הקדמון הכולל, וימצא שהכל רמוז שם, והוא אמרו ז"ל... כל מאן דמשאיל ליה מלתא בדבי ר' חייא ודבי ר' הושעיא ולא פשיטנא ליה ממתניתין נפילנא מאסקריא וטבענא בימא. יראה כי עיקר ישוב הלימוד - להשיב הפרטים הנאמרים בפרטי המחברים האחרונים אל החבור הקודם הכולל, והם שנים: מתורה שבע"פ, הוא חיבור המשנה, כי עליו נתייחדו כל שאר החיבורים התלמודיים, והיותר כולל הוא תורה שבכתב, הכוללת יותר משאר כוללים ופרטים עליו נתיחדו כלם, ויֵדע לומר: בזה הפסוק נדרשו דברים אלו. והוא אומרו: בישוב במקרא במשנה.

(פירוש רבי מתתיה היצהרי, אבות פרק ו, ה)

"ור' חייא חיבר התוספתא לבאר עניני המשנה. וכן ר' הושעיא ובר קפרא חיברו ברייתות לבאר דברי המשנה" - יש כאן שלשה אופנים מיוחדים: "עיקרי המשנה", "עניני המשנה", ו"דברי המשנה". ו"העיקרים" הכוונה השרשים שהמשנה נובעת על ידם מגוף תורה שבכתב, והיינו ענין הספרא וספרי. ויש בזה שתי כוונות "לבאר", היינו הכונה הלימודית המועיל לענין ביאור הבנת המשנה ע"י ידיעת השורש של ההלכות שבמשנה, ויש גם כן תועלת מוסרית אמונית לדעת שההלכות שבמשנה הנן נובעות ויונקות מתורה שבכתב. על כן אמר רבינו לעומת אלה שתי התועליות "לבאר ולהודיע עיקרי המשנה". ואחר שהעיקרים ידועים הם ממקורם, צריכים לבאר את "הענינים" בכללותם בהרחבת דברים מה שקצרה המשנה. וזהו ענין של התוספתא דרבי חייא, שהיא מוסיפה על המשנה ביאור של הענין, אע"פ שאינה נזקקת לבאר את הלשון של המשנה. "ורב הושעיא ובר קפרא חיברו ברייתות לבאר דברי המשנה", היינו לא רק הענינים בכללותם כי אם גם כן את הכוונה שבלשונות המשנה. וסובר רבינו שזהו יסוד החילוק בין תוספתא לברייתא, שהתוספתא מבארת את הענין בכלל בתוספת ביאור, והברייתא מבארת את הדברים הכלולים בתוך הלשון הקצר של המשנה באופן שיובן ביותר הלשון האמור במשנה, ע"י ההארות שמחוץ מן המשנה העוזרות אל ההבנה של דברי המשנה... ועיין תענית כא, א, דמשמע דכל מקום דאיתא בדברי ר' חייא ורב אושעיא, הנם רמוזים במשנה. אם כן הם ביאורים לעניני המשנה או לדבריה. אמנם מדברי פירוש רש"י שם שכתב: "ודבי ר' חייא ורב אושעיא דהוו מסדרי מתניתא על פי רבינו הקדוש שהיה רבם", משמע ששאר הברייתות יש בהם גם כן דברים מחודשים שאינם במשנה, אלא שבר קפרא גם כן היה תלמידו של רבי כמו רבי חייא, כדאיתא כסוגיא דיבמות לב, ב, על כן דבריו גם כן רמוזים הכל במשנה. אלא שצריך עיון מה שחילק רבינו את רבי חייא מרב אושעיא, וחיברו עם בר קפרא, [ובכמה דוכתי] בגמרא מזכירים יחד רבי חייא ורב אושעיא: תוספתא דרבי חייא ורב אושעיא.

(ראי"ה קוק, אורות הרמב"ם, הקדמה [נדפס בס' לאורו, ובאוצרות הראי"ה, מהד' תשס"ב, ח"ג עמ' 14])

מצוה לקיים דברי המת
30

קודם הסתלקותו של הצדיק לעלות למרום, אז הוברר אצלו שכוונתו לשמים, כי אפילו פשוטי העם כשהגיע עת פטירתן כל מוצא שפתים לשמים. ומפני זה אמרו רז"ל מצוה לקיים דברי המת - שאז בוודאי כוונתו לשמים, וכל שכן הצדיק בעת הזאת. על כן קודם פטירתו מוכיח לאנשים שרוצים לקבל מוסר, שאז לבו בטוח שדבריו יכנסו ללב השומעים.

(רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, מאור ושמש, פרשת דברים, פרק א, א)

אמר להם בניי פנו את הכלים ואחר כך פנו את מטתי שמובטח לכם שכל זמן שאני בבית אין הבית נופל וכו' אמרו לו תלמידיו רבי וכי מאחר שצדיק גמור אתה למה עלתה לך כך אמר להם בניי אני גרמתי לעצמי וכו'

והקשה שם המהרש"א ז"ל, איך ציוה לפנות הכלים תחילה, ואמר שמובטח לכם כל זמן שאני בבית אין הבית נופל, והלא אסור לסמוך על הנס? ע"ש. ונוכל לתרץ קושית המהרש"א כן, דמשום הכי עשה כן, דרצה להראות לתלמידיו כחה של צדקה וגדלותה, דבשביל זמן מועט שאחר לעני עלתה לו כך. והיה ירא שמא לא יאמינו לו על דבריו, רק יאמרו דבשביל איזה עון אחר שעשה, עלתה לו כך. לזאת הראה להם תחילה שהוא צדיק גמור, שכל זמן שהוא בבית, אין הבית נופל, וא"כ קשה מדוע עלתה לו כך? אלא ודאי שאמת הוא כדבריו, דבשביל מעשה דאותו עני נענש, מזה נראה עד היכן מגיע כחה של צדקה, ויהיו זהירין בה. והואיל דרצה ללמד בזה לתלמידיו מצות צדקה, לכן היה מותר לו לעשות כן, ולסמוך על הנס. אך מכל מקום קשה, הלא גם מהכלים, אם לא נפל הבית כל זמן שהיו בבית, יכלו להכיר מזה דצדיק גמור היה, דכל זמן שכליו היו בבית, היה עומד הבית, וכשהוציאם משם תיכף נפל הבית, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא, למה צוה לפנות הכלים תחילה? וצ"ל דעל הכלים לא בטח שיעשה להם נס, דאדם דאית ליה מזלא, כדאיתא בבבא קמא (ב ע"ב), עושין ליה נס, אבל כלים לית להו מזלא, ואולי היה נפל הבית עליהם, לכן צוה לפנות הכלים תחילה.

(רבי יעקב מו"ץ ווילנא, קהלת יצחק [רייטבורד], במדבר פרק לב פסוק א)

בא עני אחד ועמד לי בדרך ואמר לי רבי פרנסני וכו' לא הספקתי לפרוק מן החמור עד שיצתה נשמתו הלכתי ונפלתי על פניו ואמרתי עיני שלא חסו על עיניך יסומו ידיי שלא חסו על ידיך יתגדמו רגלי שלא חסו על רגליך יתקטעו

נראה שהעני גרם לעצמו כל זה, שהיה לו לבקש אוכל ומזון ולא לומר לשון פרנסני, שבזה חשב נחום שאינו מחוסר מזונות רק שאר צרכים, כהוראת לשון פרנסה, על כן לא מיהר לתת לו. אך עם כל זה חטא במה שלא הביט בפני העני, ואז היה מכיר בו שהוא רעב ממש והיה מזדרז בידיו וברגליו להאכילו תיכף, ולכך קילל את עיניו, ידיו ורגליו.

(רבי חיים יצחק רפפורט, עיני יצחק, כאן)

אמרו לו אוי לנו שראינוך בכך אמר להם אוי לי אם לא ראיתוני בכך

א"ל אוי לנו שראינוך בכך, ר"ל אם אתה נענשת על עוון קל, אוי לנו אם יבוא במשפט עמנו ח"ו. א"ל אוי לי אם לא ראיתוני בכך, ר"ל רק לי אוי ולא לכם, וכמאמר חז"ל שהקביה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה [ב"ק נ ע"א], וכפי גודל צדקתו על חביריו כן יגדל עונשו עליהם אם יחטא אף בדבר קל.

(רבי חיים יצחק רפפורט, עיני יצחק, כאן)

ואמאי קרו ליה נחום איש גם זו דכל מילתא דהוה סלקא ליה אמר גם זו לטובה
40-41

ונראה כי מה שאמר גם זו לטובה ולא "גם זה", כי ר"ל אף אם נראה לו פורעניות היותר גדול ה' יתברך עושה ממנו טובה. וזה נרמז בלשון זו שמספרו י"ג, כי הווי הגמור הוא י"ג, לכך היין שמביא אוי ואבוי ויללה כמו שאמר "למי אוי ולמי אבוי" וגו', לכך כתיב בפרשת נח אצל היין י"ג ווי"ן להורות כי היין מביא כל ווי שהם י"ג... כי אלו י"ג ווי"ן הם הפך הטוב הגמור שהטוב הגמור הוא י"ג. ודבר זה אמרו במסכת תענית (כה ע"א) אצל ר"א בן פדת שנתן לו השם ית' י"ג נהרתא משכי שמן אפרסמון... הם נגד י"ג מדות שהם מדת טובו של ה' יתברך, והפך זה הוא ווי הגמור ג"כ י"ג, ולכך הוא"ו שהוא לשון ווי הוא י"ג במספרו. ולכך אמר גם זו לטובה, ר"ל שגם זו שאם נראה פורעניות וצרה גדולה שהוא י"ג נגד י"ג ווי"ן, על ידי הבטחון בו ית' נעשה לטוב הגמור, כי הבטחון בו ית' עדי עד כמו שהתבאר, ויכול הוא ית' שיהיה זה לטובה. ולכך אין לך אות שנקרא אות ההפך כמו הוא"ו שנקרא אות ההיפך, דבר זה מורה שהוא ית' הדבר שנראה רע הגמור יכול לעשות ממנו הטוב הגמור, וכל זה מפני כי הוא ית' אחד ובידו הכל ולכך מן דבר שנראה רע גמור עושה ממנו טוב הגמור, ולכך מספר אחד מספרו ג"כ י"ג כמספר וא"ו, ולכך היה נקרא נחום איש גם זו כי נרמז הכל בלשון זו.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב הבטחון, פרק א)

עיקר כניסת האדם אל סוד החסד הוא, לאהוב את ד' תכלית אהבה, שלא יניח עבודתו לשום סיבה. מפני שאין דבר נאהב אצלו כלל לערך אהבתו יתברך. ולזה יתקן תחלה צרכי עבודתו, ואחר כך המותר יהיה לשאר הצרכים. ותהיה האהבה הזאת תקועה בלבו, בין יקבל טובות מאת הקב"ה ובין יקבל יסורין ותוכחות, יחשבם לאהבה לו... כדי לכלול כל המדות בחסד. ונמצא סוד הנהגתו מהמלכות. ועם היות שהיא פועלת דין, היא קשורה בחסד. והיינו מדת נחום איש גם זו, שהיה אומר "גם זו לטובה", רצה לקשרה תמיד בצד החסד הנקרא טוב (זוהר תרומה קסח ע"ב), והיה אומר: "גם זו", שנראה שהיא בשמאל וקשורה בגבורה, אינו אלא "לטובה", היא קשורה בחסד, והיה שם דעתו אל צד הטוב במדה ההיא ומסתיר דיניה. וזו היא הנהגה גדולה, להיקשר בחסד תמיד.

(תומר דבורה פרק ה [הובא בשינוי לשון בשל"ה, עשרה מאמרות, מאמר שביעי, אות ריא])

איתא: איזהו חסיד המתחסד עם קונו, פי' שמביא בעולם התגלות חסדיו של הקב"ה, כמ"ש ז"ל על אברהם אבינו ע"ה שהחסד מתגלגל בעולם בשבילו. והוא מכח השלשה מדות שמנו חכמים במשנה עין טובה כו', פי' עין טובה, שכל מה שהוא רואה מכיר בו חסד וטובת הבורא ית"ש, והכל טוב בעיניו, ובכח זה נעשה טובו, וכדאיתא גבי נחום איש גם זו. ואיתא בזוה"ק פ' זו על מאי דכתיב באברהם כה יהיה זרעך והאמין בה' ויחשבה לו צדקה ב' פירושים שהקב"ה חשבה לאברהם לצדקה ותו פירש שאברהם חשב מדת כה אעפ"י שהיא דין חשבה לצדקה ע"ש. והוא כמ"ש שע"י שאברהם חשבה לצדקה נעשה מדה זו חסד וצדקה. וזהו המתחסד עם קונו כמ"ש.

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת נשא, שנת תרנד)

אחד מגדולי התנאים נקרא בתואר "גם זו" - נחום איש גמזו, ולא נזכר כלל בתואר "רבי".... ומכאן משמע דתואר "גם זו" גדול מתואר רבי... ביאור העניין של 'גם זו לטובה', להורות שאינו דן את הפרט לפי מה שהוא, אלא אומר "גם זו" - בסופו של חשבון - 'לטובה', ומובטח הוא כי החשבון הכללי הוא לטובתו, וכמו שכתוב "משפטי ה' אמת צדרו יחדיו" - בתום כל המעשים יחדיו נראה את צד'קת ה' ומשפטיו... ולמדרגה זו הגיע נחום איש גמזו, ואין לך תואר גדול ונכבד מזה.

(רבי חיים שמואלביץ, שיחות מוסר (מהד' תש"מ), תשל"ב, מאמר ט, עמ' ל)

על הצדיק והטהור נחום איש גם זו, אמרו חז"ל: "ואמאי קרו ליה נחום איש גם זו? דכל מילתא דהוה סלקא ליה אמר: גם זו לטובה". יסוד זה מבוסס על עמוד התווך של בטחון, שה' הוא כל יכול ויודע הכל, ואם כן ודאי שכל מה שהוא עושה, גם אם עתה נראים הדברים כצרות רבות ורעות, בסופו של דבר נבין שנעשו לטוב.

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, עמ' קפז)

קמו הנך דיוראי ושקלינהו לסיפטיה ומלונהו עפרא וכו' בעא מלכא למקטלינהו לכולהו וכו' [אמר גם זו לטובה] אתא אליהו אדמי ליה כחד מינייהו אמר ליה דלמא הא עפרא מעפרא דאברהם אבוהון הוא וכו' דכתיב יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו וכו' בדקו מיניה וכבשוה עיילו לבי גנזיה ומלוהו לסיפטיה אבנים טובות ומרגליות וכו' וקטלינהו להנך דיוראי

בא לומר כמה גדול מדת הבטחון בו ית', כי נחום איש גם זו היה לו מדת הבטחון שאף דבר שהיה נראה רע היה בוטח בו ית', במאמר שיהיה אליו לטוב... וכאשר לקחו ממנו מה שרצה להביא דורון אל המלך, אמר גם זו לטובה, והניח העפר כי רצה להראות למלך את אשר עשו ואשר גנבו הדורון ממנו. ולכך שתק כאלו היה שם עוד הדורון. וכאשר בא לשם פתח אותו כאילו לא ידע, ואז הי' רוצה להגיד מה שנעשה לו, וכאשר עשה כן כעס המלך כי לא האמין אליו כלל שגנבו הדורון ממנו. ואחד מן היועצים שהיה אליהו אמר דבר זה כי ראוי לחשב אותה סימן טוב, כי דרך אומות הראשונים שהיו מנחשים בפרט במלחמה כמו שמצינו במקרא ובגמרא, ואמר כי אין מדרך המלך שנעשה דבר זה אליו להביא אליו עפר, רק שהוא סימן וניחוש כי זה יהיה כלי מלחמתו וכאלו הביא לו כלי מלחמה לדורון. וזה שאמר אותו יועץ כי אולי הוא עפרא דאברהם אבינו, כי דבר זה היה אצל אברהם, כי מן העפר נעשה חרב. ואין הפי' שנעשה מן העפר חרב ממש, רק פירושו כי העפר אשר ממנו עושים החרב שנא' (איוב כח) "ברזל מעפר יוקח", ומפני שמן העפר נעשה חרב לכך כאשר שדי עפרא הוי חרבא. ור"ל כי הדבר שהיה דומה בדבר מה לחרב, כמו העפר שמתיחס החרב לעפר, מפני כי ממנו עושין חרב, לאברהם היה נעשה חרב, ופועל היה בשונאיו כאלו היה חרב קשה. וזה נקרא דשדי עפרא והוה לחרבא, וגילי שהוא דומה לחץ לפי שהוא קל כמו חץ, היה גירא, כלומר כל דבר שהיה קצת דומה לחרבא וקצת דומה לחץ היה פועל לגמרי אצל אברהם כאלו היה חרב וכאלו היה חץ. וכאשר הביא לו הדורון אמר כי זה סימן טוב אל המלך בשעת המלחמה שינצח ויהיה העפר הזה שהובא לך שממנו החרב יהיה נעשה לחרב. בדקיה ואשכחיה כך, ר"ל כי מאותה שעה ואילך היו רואים בבחינה גמורה שכל אשר היה עושה היה מצליח והיה כובש כרכים ומנצח בכל אשר יפנה. והוא יתברך אשר הוא עושה נסים עם הבוטחים בו, עשה ג"כ שיאמינו שדבר זה היה לו הצלחה מן ה' יתברך, והיה זה סיבת הצלחה של נחום איש גם זו שמאותה שעה שבא אצלו היה מצליח. ובודאי נחום איש גם זו לא היו שולחין אותו אם לא שהיה נחשב מאוד אצל החשובים שהוא איש מלומד בנסים, ולכך היו תולים ג"כ כי הנצוח שהיו עושים הכל היה הוא הגורם. והרבה בני אדם שעושים סימן כך כי מיום שבא זה היה מצליח, ולפיכך אין חידוש כאשר ראה סימן הצלחתו מיום שבא נחום איש גם זו אצלו שהיו תולים הסבה בנחום איש גם זו... ושלחו אותו בכבוד בשביל שראו והאמינו כי הוא היה להם סימן טוב, והוא ית' אשר עושה נסים לצדיקים ששמו בטחונם בו ית' היה גורם שהיו מאמינים כי ההצלחה היה גורם נחום איש גם זו. ואותם שהיו גורמים טורח לעשות נס, ואף כי אין לפניו עמל ויגיעה, דבר זה נקרא עמל לשנות הנהוג, היה מסבב עונשים של אלו בני דיוראי שהיו גורמים דבר זה עד שהיה צריך לשנות ולעשות הנס וקבלו עונשם, הוא המיתה.
ויש לך לדעת כי כאשר ה' יתברך עושה נס לצדיק, נעשה לו כל דבר שראוי להיות נעשה לו במוחש ובנגלה, נעשה לו בנס נסתר, כמו דבר זה, שה' יתברך רצה לעשות לצדיק זה שהיה בוטח בו נס שיהיה לחן בעיני המלך, ואותם שהיו גורמים דבר זה ראוי שיגיע להם המיתה, וכל דבר ראוי נעשה בנס נסתר. והגמרא מפרש כי ראוי שיהיה נעשה העפר לחרב והקש לחץ כאשר נעשה לאברהם, וכן ראוי גם כן שיהיו הגורמים אליו דבר זה יגיע להם המיתה, וכך היה דבר זה, והכל ענין שכלי נס נסתר ולא במוחש...
כמה גדול מדת הבטחון שבוטחים בו ית' בכל לב, עד שכל הדברים נעשים לו לטובה כמו שהיה אצל ר"ע ואצל נחום איש גם זו. כי מפני שהוא היה בוטח בו ית' שיציל ה' יתברך אותו כי הכל יכול, וכמו שאמר "בטחו בו עדי עד", כלומר שאף שרואים וחושבים כי כבר אבדה תקותם, אל יתיאש, רק יהיו בוטחים בו עדי עד כי ה' יתברך יכול להושיע אותם, וכאשר שם בטחונו בו אז על ה' יתברך להציל אותו, כאשר שם בטחונו בו ית', לכך נחשב זה מלחמות ה' יתברך.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב הבטחון, פרק א)

כי מטא התם [שרינהו לסיפטא חזנהו דמלו עפרא] וכו' [אמר גם זו לטובה] וכו' דלמא הא עפרא מעפרא דאברהם אבוהון הוא וכו' הויא חדא מדינתא דלא מצו למיכבשה בדקו מיניה וכבשוה וכו' בדקוה ולא אשכחוה וקטלינהו להנך דיוראי

ונראה שהחסיד הזה היה נותן אל לבו שגם זה שנגנב ממנו מה שהיה בתיבה הוא לטובה, לפי שגלוי וידוע לפניו יתברך שהדורון הזה לא יהיה מקובל בעיני הקיסר, כי קטן ושפל הוא בעיניו לפי רוממות גדולת מלכותו. וחישב כי לא לחנם נגנב הדורון וניתן במקומו העפר, רק כדי ללמוד ממנו ענין חכמה ומוסר, והוא שישפיכו דברי הכנעה ותחנונים לפני הקיסר ובזה ימצאו חן בעיניו, באמור לו: במה נקדם פניך? אם בכסף וזהב, הלא לך הכסף והזהב, ולא נוכל לכבדך לפי גדולת רוממותיך, אבל ההכנעה היתירה שאנו מכניעים לפניך ורוצים לקבל עלינו עול מלכותך בלב שלם, והרי אנו מוטלים לפניך כעפר זה שבתיבה זו, וזה יעלה לפניך לרצון טוב, ועם כל זאת באנו לעורר גם כן את אדוננו הקיסר על דבר ענוה וצדק המקובל לנו מאברהם אבינו, וזה כי איש חכם ונביא כמוהו מסתמא לא היה מלומד לעשות מלחמה, ועם כל זאת היה נשיא אלהים בתוכם (בראשית כג, ו), ואב המון לכל הגוים (שם יז, ד). וכל זה לפי שלא רצה למלוך עליהם ביד חזקה, רק היה קונה את לבבם על ידי דברים רכים וטובים, באמור להם כל היום שגם הוא עפר ואפר כמוהם ואין רצונו להמליך עליהם, ובראותם הענוה היתירה שבו, המליכוהו עליהם (בראשית רבה מג, ה), יותר ממה שהיה בא להמשיל עליהם בחזקה. וכן אדוננו הקיסר, אם ירצה שיכניעו תחת ידו כל הערים הגדולות והבצורות ממנו, יקרא אליהם לשלום, ואז יענוך שלום ופתחו לך. והיו הדברים האלה מקובל וטוב בעיני הקיסר יותר מכל כלי חמדה.
ואמר ליה הקיסר קרינא דאיגרתא איהו להוי פרוונקא (ב"מ פג, ב), ולך נא עם השרים הגדולים אשר לי אל מדינה פלונית אשר היא גדולה ובצורה ממני, וקרא נא אליה לשלום, וצא ותוכל לה, ואראה אם יאמנו דברך אם לא, ו"שפתי צדיק ידעון רצון" (משלי י, לב). גם היה מלומד בנסים, עד שעלתה בידו שהושלמה אותה המדינה עם הקיסר, והכניסה את צווארה תחת עול מלכותו. ואותן הדיורין שגנבו האבנים טובות מן התיבה באו גם כן אחר כך עם עפר אחרת, ואולי התפארו גם כן כי חכמתם יעמוד להם לכבוש גם כן עיירות ומדינות הרבה תחת יד הקיסר, ובדק אותם ולא עלתה בידם, והרגם הקיסר על ששחקו בו. כן יאבדו כל אויביך ה'.

(רבי חיים מפרידברג, ספר החיים, ספר גאולה וישועה, פרק ב, עמ' קסה במהד' שפתי צדיקים)

מעפרא דאברהם אבוהון הוא דכי הוה שדי עפרא הוו סייפיה גילי הוו גירי דכתיב יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו
45-46

"יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו. ואמרו חז"ל: שדי עפרא והוי חרבא גילא והוי קשתא. ואמרתי כבר שפירושו הוא כך, שדי עפרא, פירוש, שע"י שהיה אברהם אבינו ע"ה לגבי עצמו "עפר ואפר" (בראשית יח, כז), היה הדבר הזה חרב להרוג שונאיו. גילא והוי קשתא - פירוש, ע"י שמחה וגילה בעבודת ה' יתברך, זה היה קשתא לנגד אויביו להמיתם. אחר כך, מצאתיו בספר קדושת לוי. ויש להבין עדיין, היכן נרמז בפסוק לשון 'גילה'? בשלמא דבר זה שע"י שהיה לגבי עצמו כעפר, ע"י זה הוי חרבא להרוג שונאיו - זה מרומז בפסוק, דכתיב "יתן כעפר חרבו, אבל גילה ושמחה לא נרמז בקרא, רק כתיב "כקש נדף קשתו". ונראה לי, דמרומז דבר זה בסוף הפטרה, דכתיב (ישעיהו מא, טז) "תזרם ורוח תשאם", ואחר כך כתיב "ואתה תגיל בה' בקדוש ישראל תתהלל", דהיינו כנ"ל, דע"י גילה ושמחה בה' - "תזרם ורוח תשאם", לשונאים והיינו כנ"ל.

(רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, מאור ושמש, פרשת לך לך, בסופה)

ראינו את גדולת האיסור לעשות אנגריא בתלמידי חכמים לכופם על יציאה למלחמה, אפילו על מלחמת מצוה גדולה מאד, שהרי אין לך מלחמת מצוה יותר גדולה מהמלחמה שערך אברהם אבינו נגד המלכים, שמן השמים הסכימו על ידו, עד אשר הורונו חז"ל בקבלתם שעל זה נאמר "יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו", וכמבואר בדבריהם ז"ל, ומכל מקום אמרו (נדרים לב ע"א): מפני מה נענש אברהם ונשתעבדו בניו במצרים ארבע מאות שנה, מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים, שנאמר וירק את חניכיו ילידי ביתו, והם היו תלמידי חכמים העוסקים בתורה.

(אגרות הראיה, כרך ג, אגרת תתי, עמ' צ)

והנה היה חושב אברהם אבינו שחיציו לא יגיעו [אל] המטרה וכמו יתמוללו, כי לא היו מוכשרים כלל, ע"כ בעצת ד' הוֹרְאָה, שאם שזרק עפרא הוי גירי, כי מה שאינו כלל בתור חץ יהפך לחץ. ההתנגדות נגד שקרה של ע"ז בקיום כל התורה כולה עד שלא ניתנה (יומא כח ע"ב), לא היתה אפשרית שתפשוט מקום בפועל אז, אבל הוכנו עי"ז זרעו אחריו, שהם צריכים לכל אלה, לטכסיס אומה שלמה בכל פרטי' וענפי', ע"כ הוי [עפרא] גירי, וגילי הוי חרבי, "יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו, ירדפם יעבור שלום" (ישעיהו מא, ב-ג), להלאה משלום, סוף המטרות היא האמת, וממילא יבא השלום. השלום הוא כלי מחזיק ברכה (עוקצין פ"ג מי"ב), והברכה עצמה היא האמת, היא ברכת אברהם שהכיר את האמת.

(מאורות הראיה - הגדה של פסח, שבת הגדול, ה, עמ' ריח במהד' תשנ"ו = גנזי ראיה, ח"ב)

רש"י - מי שהוא ראש ישיבה היו מגדלין אותו משלהן ומעשירין אותו

אם תזכו אתם וזרעיכם וזרע זרעיכם, להחזיק ישיבה, והנהוג ליקח שכר רבנות, תקחו שכר רבנות, כדי להחזיק ישיבה ולהעמיד תלמידים, ולא תחזיקו ישיבה בשביל ליקח שכר רבנות, כי אז הוה קרדום ח"ו. ותכלית הדבר הוא, שיהיה לומד תורה לשם שמים ולא בשביל טעם כבוד, ולא טעם ממון. ואם לבסוף הכבוד בא, שמהנים אותו, יכול לקבל לכדי צורכו וצורך ביתו. ואף אם הוא ביותר מכדי צרכו, רשאי לקבל. ובתנאי כפול ומכופל, אם בעסק תורתו לא נתכוון רק לשם שמים, לא זולתו, ואחר כך בא הכבוד מאליו לו, ולא יעשה שום תחבולה והידור אחר זה, רק מאליהן באו נדיבים, וכוונתם לשם שמים, לא בשביל איזה דבר ואיזה טעם, אז רשאי לקבל. ובדבר זה יתיישב מה שכתב רש"י, בפרק סדר תעניות אלו ריש דף כא וז"ל: מלך רבי יוחנן, מינוהו ראש ישיבה, מנהג הוא מי שהוא ראש ישיבה, היו מגדלין אותו משלהם, ומעשירין אותו... וכבר הקדמתי, שהמקבל יהיה תורתו לשם שמים, וגם הנותן יתן לשם שמים, ורחמנא לבא בעי. ומכל מקום החיוב על המקבל ללמוד ביתר שאת ויתר עוז, לא יפסוק פומיה מגירסא יומם ולילה ממש, ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים.

(של"ה, מסכת שבועות, פרק נר מצוה, אות עו)


כא ע"ב

לא מקומו של אדם מכבדו אלא אדם מכבד את מקומו
8-10

אף כי מעלת מקום הכנה לכך, העיקר במעשה האדם לקשור שם השריית שכינה. ואמרו חז"ל: לא המקום מכבד האדם, כל זמן שהשכינה היתה בהר נאמר צאן ובקר אל ירעו, ואח"כ הותרו. וכן מורה קדושת המקדש, כל זמן שהשכינה שם כשהיו נכנסים נדב ואביהו ועוזיהו היו נזוקים, ובהסתלקות השכינה, טיטוס ושאר צוררים נכנסים ויוצאים, כי סר צל השכינה משם, לבל יהיה אור שכינה זורח ומבהיק.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש יג)

מוטב יבא מנה בן פרס אצל מנה בן מנה ואל יבא מנה בן מנה אצל מנה בן פרס

וקשה דתקשה ליה איך רצה כלל לילך אצלו לולי כבוד אביו ר' חסדא, והרי ר' נחמן [בר' חסדא] היה כהן, כמבואר בשבת י ע"ב ובברכות מד ע"א דר' חסדא היה כהן, וא"כ משום קדושת כהונה היה צריך ר' נחמן בר יצחק לילך לר' נחמן בר חסדא... וא"כ מוכח מכאן דאין בזה משום קדושת כהונה כלל... אולם יש לעיין בדעת רש"י ז"ל, שפירש דמנה בן פרס היינו שיצחק אביו לא היה נסמך, והיכן מצינו שצריך למחול על כבוד עצמו בשביל כבוד אביו של חבירו? ומה לו לר' נחמן בר יצחק להזכיר את אביו בשם פרס, והלא בודאי היה גם הוא תלמיד חכם וירא אלוקים שזכה להיות לו בן כמוהו. ואולי באמת לא גידלו בעצמו ולא הכירו כ"כ. ועיין שבת קנו ע"ב, שנזכרת אמו של ר' נחמן בר יצחק שחינכתו ולא אביו. ואולי היה באמת עם הארץ. אולם לולי דברי רש"י ז"ל לא רחוק באמת לומר, דהיינו פשטא דמנה בן מנה ומנה בן פרס, שמנה בן מנה היינו שהיה ממיוחסי כהונה ויש בזה משום מצות "וקדשתו".

(אדר"ת, חשבונות של מצוה, מצוה רסט, עמ' רטו)

ופירשו רש"י ותוס' שכוון בזה דאביו [של רנב"י] הוא לגבי אביו של ר"נ בר"ח כהדיוט... ואני תמה, מי נתן רשות לרב נחמן בר יצחק להשתמש במליצתו בבזיון אביו ולכנותו בשם הדיוט [כמש"כ התוס' דבן פרס פירושו הדיוט]. ואף קשה מניין להם שאביו של רנב"י היה הדיוט, ואי משום דלא נקרא בשם רב, אך הלא כמה וכמה חכמים שנקראו בשם העצמי לבד, כמו אביי, אילפא, עולא, שמואל, והרבה מאד. וגם אמרו "גדול מרבן שמו". ואף גם יש סמך נאמן שאביו של רנב"י היה ת"ח, לפי פירוש רש"י בגיטין לא ע"ב דסתם רב נחמן שבש"ס הוא רב נחמן בר יצחק, ומצינו שהיה אביו של רב נחמן סתם ספרא דדייני דמר שמואל (ב"מ טז ע"ב), וסתם ספרי דדייני מגמר גמירי (גיטין ב ע"ב)... ועוד יותר מזה פלא, שאותו בעצמו חשב רב נחמן ליותר מכובד מאביו, שהרי את עצמו כינה בשם מנה ואת אביו בשם בן פרס, ואיה איפה הכיבוד אב? אבל לולא פירש"י ותוס' נראה ברור דהלשון בן מנה ובן פרס אינו במובן בן תולדי כמו יצחק בן אברהם, אלא שם תאר, כמו בן חכם, בן כסיל, בן פורת, בן אוני, בן הבקר, בן יונה, וכדומה הרבה מאד, וגם כאן הכונה מנה בן מנה - חכם גדול וחשוב, ומנה בן פרס - חכם שאינו שלם, כמו פרס הוי חצי מנה, וכונת רנב"י היתה לשבח ולרומם את מעלת ר"נ בר"ח כנגדו, וקורא לר"נ בר"ח מנה בן מנה, כלומר חכם שלם ומעולה, ואת עצמו קורא מנה בן פרס, היינו שחכמתו אינה שלמה וחשובה. ולפי"ז לא דברו כאן במעלת אבותיהם רק בערכי עצמם.

(רבי ברוך אפשטיין, תורה תמימה שמות פרק יט הערה כט)

סברו מיניה משום זכותיה דרב דנפיש איתחזי להו בחילמא רב דנפישא זכותיה טובא הא מילתא זוטרא ליה לרב אלא משום ההוא גברא דשייל מרא וזבילא לקבורה

ותמה שם מהרש"א דפשיטא שיש להם להנצל משום זכותא דרב דנפישא טובא, דבכלל מאתיים מנה. ונראה לפענ"ד לתרץ... דע"י כח הצדיק נחלש כח הטומאה, עד שניתן כח אף לשאר אנשים לכפות את היצה"ר... וזהו ענין הערבות, כי אף שהחוטא הוא בסוף העולם, אפשר שאם היינו מטיבים מעשינו הרבה, והיה נחלש כח היצה"ר, היה מועיל זה שלא היה זה האיש חוטא. ו"א-ל דעות ה' ולו נתכנו עלילות" (שמואל א' ב, ג), והוא יודע לשקול כל אחד ואחד מישראל, מה שהיה גורם להחוטא חטאים. ולפ"ז נראה דאין שוקלין במשקל אחד הצדיקים והרשעים - שיהיו נידונים כולם ע"פ הרוב - רק אותן הצדיקים שיש להם סיבה קצת בחטא החוטאים, והחטא נחשב על ידם, ולזה מושקלים ביחד... לאפוקי אם צדקת הצדיקים גדלה מאוד עד שאין להם סיבה כלל בחטא החוטאים, [כאלו] אינם נשקלים כלל עם החוטאים, שאין להם שייכות כלל ביחד... ובזה אתי שפיר הא דרב... שאילו הי' רב נשקל עמהם ביחד הי' מכריע את כולם, רק שרב להיות זכותי' נפישא טובא, לא נשקל עמהם ביחד כלל. רק האי כובס נשקל עמהם, והיות זכותא דידי' לא הי' נפישא, ולא הי' יכול להכריע לזכות לכל העיר, רק לשכונה שלו.

(רבי יעקב לורברבוים, נחלת יעקב בראשית פרק יח, כג [ובדומה בדרשות מהר"י מליסא, דרוש ליום א' דסליחות])

...דקשה, אם זכותיה דרב היה יכול להועיל לדברים גדולים מכל שכן לדברים קטנים. ותו למה הוצרך לאחזי להו בחלמא, ומה הפסד היה במה שסברו שהיה זכותיה דרב?... כי במה שסברו דזכותא דרב אהני היה זה פחיתות כבוד לרב, כי באמת היה רב במדריגה גדולה, וכל עניני עוה"ז לא נחשבו בעיניו לכלום, ולא היה הוא יכול להמשיך כלל זכות הזה לבלתי יהיה דליקתא. להכי קאמר הא זוטרי הוא לגבי דרב, כי זכותו למעלה מכל עניני עוה"ז.

(רבי דוד שלמה אייבשיץ, ערבי נחל, פרשת בהעלותך, דרוש ג [ובדומה בערבי נחל פרשת בלק])

בזה שאין המשחית מבחין בין טוב ורע, בארו חז"ל שדוקא בין צדיק שאינו גמור ובין רשע אינו מבחין, אבל צדיקים גמורים יבחין גם המשחית... וכבר פירשו המפרשים מ"ש בסורא הוה דברא בשבבותיה דרב לא הוה דברא, סברי כ"ע משום כבודו דרב הוא, אתחזי להו בחלמא, זכותיה דרב נפיש רק משום האי גברא דהוה משאיל מרא וחצינא לבה"ק, כי כשחשבו שהוא בעבור רב חשבו שרב הוא צדיק שאינו גמור, שלכן מוכרח להציל כל השכונה, כי המשחית לא יבחין אותו באשר הוא צדיק שאינו גמור, והודיעו בחלום, שזכותיה דרב נפיש ולא היה צריך להציל כל השכונה, כי גם המשחית לא היה נוגע בו באשר הוא צדיק גמור, ורק משום האי גברא דהוה שאיל מרא וחצינא, שהוא לא היה צדיק גמור והמשחית לא היה מבחין להצילו, הוכרח להציל את כל השכונה.

(מלבי"ם בראשית פרק יח, כד [ובדומה במראה יחזקאל בראשית שם, בשם יפה תואר, ובמראה יחזקאל, סוכות, בשם נזר הקודש, ובמראה יחזקאל, הספד על שני צדיקי הדור, בשם יפה תואר])

עי' בספר דרושים להגיד ח"א (בדרוש פרנס לפי הדור) שכתבתי שם דרב שהיה צדיק גמור וזכותא דרב היה יכול להיות הדברתא אף בשיבבותיה אבל לא יוכל לבוא לביתו של רב, ועד פה תבא ולא יותר, וגם המשחית היה מבחין בין טוב לרע בין צדיק גמור כרב. אבל נמצא שם איש אחד פשוט שלא נפיש זכותא שרק היה משאיל מרא וזבילא לקבורה, ואל צדיק כזה המשחית אינו מבחין וגם הוא היה נפגע מהמשחית. לכן בשבילו היה מציל כל השיבבותיה כדי שלא יפגע המשחית באיש הזה.

(רבי גדליה סילוורסטון, אשכול ענבים, כאן)

שאני חזירי דדמיין מעייהו לבני אינשי
27

עיר שיש בה חזירים אין חוששין לכתמים - הא דנקט חזירים דוקא... דלפי מה דאמרו בתענית דף כ"א ע"ב שאני חזירי דדמיין מעייהו לבני אינשי... י"ל דשם בודאי יש לתלות בדם חזירים, דהרי מסתמא הדם של חזיר דומה לדם אדם, שעיקר הדם בא מן המעיים. ועיין בדף כב לעיל: אשה זו מכה יש לה במעיה.

(רבי יוסף שאול נתנזון, עדות ביהוסף, נדה נח)

הביצור המרומי וההרקעה לשחקים, שהמינות מתיימרת בהם, מוכרחים ליפול ולהעקר מיסודם. העולם צריך שיכיר, כי לא בהגה אחד, באמרת אמונה מתוארה לבדה, די לאדם לעוף לגן עדן, וכל אוצר הרעה, הרצח והתיעוב, הספון בכל חדרי רוחו, בדמו ובבשרו, יכול להישאר בעינו, וממילא הלא איננו צריך צירוף ולימוד, ריכוז ועלייה, "לית דעתיר מחזירא", מזונותיו, גם הרוחניים, מצויים לו בכל זמן ובכל מקום, "ודמיין מיעיה לבני אינשי". קץ יושם לכל אותו החשך, יכיר האדם וידע, כי כל עמלו צריך שירוכז לטוהר הנפש, האפשרות של הטהר בתכונת העמים טעונה היא מילוי של רכוז, שהוכן כבר מאז ע"י אותה ההכנה הגדולה, שהפליאה יד ד' לעשות ע"י אותה האומה הנפלאה.

(ראי"ה קוק, אורות, ישראל ותחיתו, אות טו = שמונה קבצים קובץ ז אות מה)

העזות, המרוצה, השטיפה החזקה, מתבצרת במקום נמוך ומזוהם, ומשם יוצא ונלקט תמצית שמתעדן ומתרחן, מתטהר ומתקדש, עד שנותן את ריחו הנפלא, ריח ניחוח לד'. בזוהמתה של עבודה זרה גודל רוח האמונה, בכל פראותו וגסותו, ברתיחתו וכח סוסיותו, בשריפת בנים ובנות, באדיקות עורת, בשיקוע של כל תועבה, וכל תאוה גסה ועמוקה הושרשה, ומתוך הזבלים הסרוחים הללו צמח האמונה עלה, יצא הבנין מתוך התוהו, ויהי לנטיעה משמחת אלקים ואנשים, לגפן פורחת נאדרה בקודש, בטוהר ועילוי, בזיו חכמה ובערץ קודש קדשים, מצא מקומו בסגולת עמים של כנסת ישראל, בגוי קדוש שומר אמונים. לפעמים יש אשר ריח הזוהמא הקדמוניה לא פג לגמרי, ויתחולל יצרא דעבודה זרה, השור הנגח והחמור הגס, הכלב הנובח עז הנפש, אשר לא ידע שבעה, נזדווגו בחושך כפול ועלטה ארורה. ניצח ישראל את המחבל התוהיי, גרש את החושך באורו הגדול. מרוח הזוהמא הקדמוניה יצאה האמונה בצורתה הפראית, ותהי למשול עמים. זאת הצואה הרותחת, שחוצפת ליעוג על דברי חכמים, נתחברה לה, היתה למאכל תאוה לנפשות דדמיין למעייהו הרוחניים, למעייהו דבני-נשא, וכן ירעה עגל.

(ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ה אות קמז)

מלכות הרשעה פעם רוצה לגרש את היהודים ופעם להשמיד ולהרוג אותם ובכל פעם מוצאה לרשעתה מעם נכון ומתקבל. "למה נמשלה לחזיר? לומר לך, מה חזיר בשעה שהוא רובץ מוצא טלפיו ואומר ראו שאני טהור, כך מלכות אדום מתגאה וחומסת וגוזלת ונראה כאלו מצעת בימה (מראה פנים כאלו היו משפטיה משפטי צדק) (מדרש רבה ויקרא יג). בימי הבינים הרגו ושרפו את היהודים או לקחו את רכושם וגרשום מארצם, וכל מה שעשו להם עשו לשם שמים, כדי להציל נשמותיהם שלא ירדו שאולה ולהטיב לעולם שלא יושחתו בני האדם על ידם. ועתה במדינות הנאורות גורשים את היהודים ומאבדים תקומתם ג"כ לשם שמים, שלא יתבוללו בין האומה שדרים בקרבה ויעכירו טהרת הגזע... שלהם ולא יקפחו פרנסת אזרחי הארץ ויתרוממו ע"י הריסותיהם וחורבן קיומם. החזיר מוצא טלפא ואומר ראו שאני טהור. מלכות הרשעה היא טהורה בכל מעשיה וגוזלת וחומסת בשם הצדק והיושר. ויפה אמרו חז"ל שאני חזירי דדמיין מעייהו לבני אינשא" - מלכות הרשעה בולעת היהודים ואוכלת את בשר עמנו, ואת רעבתנותה מלבשת במעטה האנושיות. היא מראה לעולם שעושה כל רשעתה לטובת אומתה, שהיא טובת האנושיות. דמיין מעייהו לבני אינשא - בני מעיים שבולעת בהם דם היהודים דומים לבני מעיים האנושיות.

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 45-46)

אם גבירה לוקה שפחה לא כל שכן
30

כמדומה לי שכבר בארתי כמה מעלות טובות לא"י על שאר ארצות בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, א"כ דין הוא שתהא גבירה וכל הארצות כולן שפחות, שכן הדבר למעלה ולכך כולן שותין מתמצית.

(רבי טודרוס אבולעפיא, אוצר הכבוד, כאן)

ענין ברכת השובע בטבע צריך להיות בא"י, וכל העולם מתמצית שותה [לעיל י ע"א], וכשימצא רעב בא"י ושובע בארץ מצרים, הוא לסיבה ידוע לבעל הסיבות ית"ש, וכדאמר ר"נ במס' תענית: אם גבירה לוקה שפחה לא כל שכן.

(רבי משה סופר, חתם סופר, על בראשית פרק מא, ג)

ובו בפרק נסתלק בירושלים עה"ק עוד צדיק ות"ח א' בשמו מה' מאיר כ"ץ זצ"ל. ואמרו חז"ל במס' תענית גבירה לוקה שפחה לא כ"ש, פירוש, אם מידת הדין שלט בארץ הקודש ונסתלקו חכמי' כ"ש בח"ל נחשך מאור העולם, ונסתלק ביום כ"ה מנחם הגאון הגדול מהו' יעקב אורנשטיין אבדק"ק לבוב בעה"מ ספר ישועות יעקב.

(רבי משה סופר, תורת משה, דרוש פרשת נצבים תקצ"ט)

יסוד הפלפול והחידוש שבא"י, אפילו בהלכה, בנוי הוא בעיקרו מעצם עומק היסוד הרוחני של חפץ אדון כל עולמים יתעלה שמו, הנמצא בכללותה של תורה ומזהיר ומנהיר בכל מצוה והלכה, בסעיפיה וסעיפי סעיפיה, עד שהדברים שמחים כנתינתם מסיני. בחו"ל צריך לעולל במחשכים [ע"י] התיבות של התולדות, לדמות רק מהן מלתא למלתא, והנקודה התוכית, המיוסדת במעמקי קדש העליון, אי-אפשר לתפוס. מובן הדבר, שע"י עזיבה, ע"י מיעוט ידיעת הערך העצמי, ע"י השפלה של הגבירה נגד שפחתה, ושהיא עוד מלובשת בתואר של מין יראת שמים, מה שהוא למרות עיני כבודו ב"ה, ע"י מה שנותנים בזה למרמס את כבוד ארץ חמדה ומקום הדום רגליו יתברך עדי עד, - הדברים נעשים עמומים; ות"ח שבא"י חוזרים להיות שפופים ושפלים, ועוזבים את חילם, וסוברים שלא נוצרו כי אם למגרם גרמי אצל חכמי חו"ל ולחקות פלפולים נמוכים, הבאים מתוך מחשכים, ובזה באמת כחם של חכמי א"י חלוש, מפני שהם [נוצרו] לגדולות מאלה, אבל כשהם מעמידים עצמם על כנם הרם, אז הם מוצאים הכל, ו"בכלל מאתים מנה".

(אגרות הראיה, כרך א, אגרת צו, עמ' קיג)

אבא אומנא

ממרא הוא אבא אומנא בתענית... וממר"א בגימטריא רפ"א. וכל תיקונו של ממרא הוא אבא אומנא, רופא היה ועיין חסידותו שם. (הגהה: נ"ל שמעון, מאחר דממרא נתן עצה לאברהם שימול את עצמו, ואל יחשש לסכנה כדעת החברים של אברהם, לכך היה רופא מומחה).

(רבי מנחם עזריה מפאנו, גלגולי נשמות, מע' מ, אות ח)

אבא אומנא הוה אתי ליה שלמא ממתיבתא דרקיעא כל יומא

"וירא אליו ד' באלני ממרא והוא יושב פתח האהל" - נראה על פי אמרם ז"ל בש"ס תענית: אבא אומנא יהבו לי' שלמא מן שמיא בכל יומא, ולאביי כל מעלי דשבתא. ואיתא בגלגולי נשמות להאר"י ז"ל [סימן פח] אשר אבא אומנא הי' גלגול ממרא, וע"כ ממר"א עולה רפ"א. ולפי דברי האר"י ז"ל אלו נפתחו לנו שערי בינה להבין דברי רש"י ז"ל בשם אמרם ז"ל [ב"מ פו ע"ב] דבא הקב"ה ושאל בשלומו. והי' זה באלוני ממרא, שהוא על דרך אמרם ז"ל גבי אבא אומנא דיהבו לי' שלמא מן שמיא, והוא הי' גלגול ממרא. ומה דיהבו לי' שלמא מן שמיא הוא כדי שיוכל להמשיך רפואה, שזו באה כאשר יש מזג היסודות, שהם בשלום זה עם זה ואינם מתגברים אחד על חבירו ח"ו. וזה "וירא אליו ד' באלני ממרא", היינו, "אליו הוי"ה" סופי תיבות ו"ה, ועם "אלני" עולה אבא אומנא [בגימטריא 102]. ומה שנקרא אבא, כי הרפואה באה מבחינת יו"ד בחינת אב"א, כמו שהאריך בזה בספר אמרי נועם למרן אבינו זצ"ל [פרשת וירא מאמר ה] עיי"ש. והוא סוד הדפ"ק, שם ע"ב בריבוע... שהוא בחינת אבא, סוד חכמה, שמשם באה הרפואה, ע"ד הכתוב "החכמה תחיה בעליה" [קהלת ז, יב]. ובהצטרף אומנא [עם] "ממרא" עולה "כסא רחמים", מספר מילואי שמות הוי"ה של החדשים מן ניסן עד תשרי שהם בחינת ימין, ונמשכים רחמים ורפואה.

(רבי יהושע הורוויץ, עטרת ישועה, פרשת וירא, אות יג)

אבא אומנא הוה אתי ליה שלמא ממתיבתא דרקיעא כל יומא ולאביי כל מעלי יומא דשבתא לרבא כל מעלי יומא דכיפורי

"הנני נותן לו את בריתי שלום" - יש לדקדק, לפי מה דאי' בפ"ג דתענית שלאביי ורבא שדרו שלמא ממתיבתא דרקיעא בערב יו"כ ובערב שבת ולאבא אומנא בכל יום, א"כ מה רבותי' דפנחס שקינא לאלוקיו שניתן לו שלום? וי"ל שלהם הי' צריכין לשלוח שלום בכל פעם מחדש, ולפנחס נתן לו הקדוש ברוך הוא מעתה ועד עולם בלי הפסק.

(רבי שמעון סופר, שיר מעון, במדבר פרק כה, יב)

אבא אומנא הוה אתי ליה שלמא ממתיבתא דרקיעא כל יומא וכו' אמרו ליה לא מצית למיעבד כעובדיה וכו' כי הוות אתיא ליה איתתא הוה מלביש לה כי היכי דלא ניסתכל בה וכו' כי הוה אתרמי ליה צורבא מרבנן אגרא מיניה לא שקיל ובתר דקאי יהיב ליה פשיטי

בזה אפשר לרמוז כוונת הכתוב "שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול"... כי בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת לו שלום עליך, משא"כ לרבא ולאביי שלא היו מרבים להם השלום כי אם לימים נועדים דוקא, והיינו משום כי מה שהיה הוא עושה לא היה בידם לעשות וכמ"ש לו לאביי כעובדא דאבא אומנא לא מצית למעבד, כי היה מראה אהבה וחיבה יתירה עם הת"ח, עד שיעור שלא היה לוקח מיניהו פשיטי, ואדרבא הוה יהיב להו כשהיה מקיז להם דם. וזה שכתוב "שלום רב" לאפוקי שלום דאביי ורבא, לאבא אומנא וכיוצא בו יהא שלמא רבא בכל יום תמיד, ויהיב טעמא: "לאוהבי תורתך", שהיה אוהב התורה ולומדיה בתכלית ביתר שאת וביתר עז, דלא הוה שקיל מיניהו דמים, אף גם זאת דהוה יהיב להו פשיטי, וכמעשהו ממנו אין בידם של אביי ורבא לעשות. וכי תימא דכיון שהם מקיזים דם, אפשר כשול יכשלו כשעוסק להקיז לנשים? להוציא מזה קאמר "ואין למו מכשול", כלומר דעושים גדר וסייג כעובדא דאבא אומנא, דכי הות אתתא מלביש לה כי היכי דלא נסתכל בה וכמבואר, ומשו"ה ירבה השלום אצלם דוקא מה שלא הגיע לזולתם.

(רבי חיים משה מצליח, אם הבנים, חלק ב, פרשת האזינו, דרוש ב, דף קכג ע"ב)

אבא אומנא הוה אתי ליה שלמא ממתיבתא דרקיעא כל יומא וכו' (כב.) אמר להו אמינא פדיון שבויים איקלע להו לרבנן ואכסיפו למימר לי
32-כב.

הפעולה שאדם עושה אותו למטה, מתעורר לעומתו למעלה. ומי שיש בו מדה זו, אז אפילו נרשמים עליו למעלה כמה עונות שעשה, [באים] מליצי ופרקליטי יושר ודנין הדבר לכף זכות, ואין כח למקטרגים לקטרג. ראה עד היכן מגיע מדה זו. על כן, כל אדם ירגיל עצמו במדה זו, לדון חבירו לכף זכות בכל מה דאפשר, אפילו בדרך רחוק. ונוסף על זה שכתבתי, שמסלק קטטה ונותן שלום בארץ, מרבה כבוד שמים, כי כל עבירה היא מיעוט כבוד השם, ובזה מתרבה סטרא דקדושה, והקב"ה חפץ מאד בזה. ולא זו [בלבד] שדנין אותו למעלה לכף זכות, אלא אף בזה העולם הקב"ה מראה לו חיבה יתירה, כדאיתא בפרק סדר תענית דלאבא אומנא הוו [אתי] ליה שלמא [ממתיבתא דרקיעא] כל יומא... וחשב שם המעשים דאבא אומנא, וחשב בינייהו זו המדה, שהיה דן לכף זכות. דזימנא חדא אביי שדר זוגי דרבנן למיבדקיה... אמר להו אמינא [דלמא פדיון שבוים איקלע] להו לרבנן וכסיפו להו מילתא למימר... הרי, זה הצדיק היה דן לכף זכות, והיה עושה מעשה על זה להסיח דעתו מהם, כי דן כי בודאי הם לצדקה.

(של"ה, שער האותיות, אות כ"ף - כף זכות, אות ב)

אבא אומנא הוה אתי ליה שלמא ממתיבתא דרקיעא כל יומא וכו' הוה קא חלשא דעתיה דאביי משום דאבא אומנא אמרו ליה לא מצית למיעבד כעובדיה וכו' כי הוות אתיא ליה איתתא הוה מלביש לה כי היכי דלא ניסתכל בה וכו' ובתר דקאי יהיב ליה פשיטי (כב.) הוה קא חלשא דעתיה דרבא משום דאביי אמרו ליה מסתייך דקא מגנית אכולא כרכא

וראיתי להרב חידושי אגדות [מהרש"א] דמה שאמרו לו לאביי דהוא לא יכול למיעבד כעובדיה דאבא אומנא, כי הוא היה ראש ישיבה ולא היה יכול להיות אומנא יע"ש. וצ"ע, וכי באומנא תליא מילתא? הלא היה יכול לעשות צדקה כאבא אומנא, וכשהיה רואה צורבא מרבנן או עני היה יכול ליתן לו פריטי, דכל הדברים שעשה אבא אומנא זה היה העיקר שבכולם, מה שהיה וותרן בממונו ונותן לעני... ולעד"ן כי כיון שאביי איש עני היה, וכמ"ש [שבת לג ע"א]: ידענא ביה בנחמני דמכפין דלא היה לו לאכול, וכן נשמע ממ"ש אביי ורבה מבית עלי קא אתו, בבית אביי פת סובין לא הוה ליה. על זה אמר לו דהוא לא יכיל למיעבד כדמעבד אבא אומנא צדקה בכל עת, כי איש עני הוא ואין ידו משגת. וכיון דאבא אומנא היה עושה צדקה בכל יום והיה מקיים "מעשה הצדקה שלום", מש"ה הוה אתי ליה שלום, כי הנותן צדקה עושה שלום (וכמ"ש שם [ב"ב י ע"א]: כל צדקה שישראל עושים שלום גדול ופרקליטין גדולים בין ישראל לאביהם שבשמים יעו"ש, הרי דאבא אומנא היה עושה שלום בין ישראל להקב"ה, על זה אתי ליה שלום).

(רבי חיים אברהם גאטינייו, טירת כסף, פרשת תזריע, דף קסח ע"ב)

ודבריו [של טירת כסף] קשים לשמוע, שמידת הצדקה אינה תלויה בעושר, וכן איתא התם [גיטין ז ע"ב]: "ועיניתיך לא אענך עוד" - ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה ועשה צדקה שוב אין מראין לו סימני עניות... ומה גם שאביי היה מלמד תורה לאחרים... ואיתא בגמרא [כתובות נ ע"א]: "וצדקתו עומדת לעד" - זה הלומד תורה ומלמד לאחרים. וכמו שאמרו בגמרא: כל צדקה שישראל עושים שלום גדול ופרקליטין גדולים בין ישראל לאביהם שבשמים, כך אמרו [סנהדרין צט ע"ב]: כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מטה ופמליא של מעלה... וא"כ כמו שאבא אומנא מחמת שהיה עושה צדקה שמשים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, על זה אתי ליה שלמא, כן היה ראוי אביי דליתי שלמא, שהיה מלמד תורה לאחרים.... נראה לי ליישב עם מאי דאיתא בסוכה [נב ע"א]... דאביי שמעיה לההוא גברא דקאמר לההיא איתתא למחר ניקדום וניזיל בדוכתא פלן... אמר אביי אי מאן דסני לן לא הוה מצי לאוקומי אנפשיה... הלמד מעניינו שהוא העיד על עצמו שלא הוה מצי לאוקומי אנפשיה. ואבא אומנא היה כל עסקו עם הנשים והוה מצי לאוקומי אנפשיה מלחטוא, ולפיכך הוה אתי ליה שלמא ממתיבתא דרקיעא כל יומא... ולפי זה אמרו... לא מצית עביד כעובדיה, שאתה העדת על עצמך דלא מצית לאוקומי אנפשיך...
וכדי להבין ההיא דרבא דחלשא דעתיה עלה דאביי ואתחזי ליה בחלמיה מסתייך דמגנא זכותך אכוליה כרכא, דקשה דאדרבה, משום הא הוא דחלשא דעתיה. ויישב אחר עם מאי דאיתא בפסחים [קיג ע"א]... ג' הקב"ה מכריז עליהם בעצמו בכל יום, על רווק הדר בכרך ואינו חוטא... ולפי זה, כשחלשה דעתיה דאביי על דאבא אומנא, אמרו ליה לא מצית למעבד כעובדיה דאבא אומנא, שאתה ראש ישיבה ואין לך עסק עם הנשים, אבל אבא אומנא שכל עסקו עם הנשים ולא מדלו עינייהו לאסתכולי בהו, לפי זה אתי ליה שלמא כל יומא ויומא. ולפי זה חלשא דעתיה דרבא עליה דאביי ולא עליה דאבא אומנא, דרבא הוא בעל המימרא דהא דמכריז הקב"ה בכל יום על רווק הדר בכרך ואינו חוטא, היינו רווק שיש לו עסק עם הנשים ואינו חוטא, אבל רווק היושב בישיבה ואינו חוטא אינו מכריז עליו, וחלשא דעתיה דרבא על דאביי. ואמרו ליה בחלומו מסתייך דמגנא זכותך אכולא כרכא, ואיתא בפרק הרואה [ברכות נה ע"א]: ג' הקב"ה מכריז עליהם בעצמו ואלו הן רעב ושבע ופרנס טוב על העיר. זהו דא"ל מסתייך דהקב"ה מכריז עליך בכל יום שאתה פרנס.

(רבי אהרן די טולידו, דברי חפץ, דרוש מד, בסופו)

ולאביי כל מעלי יומא דשבתא לרבא כל מעלי יומא דכיפורי

ואף על פי שהמאמרים הנזכרים נראה שהתורה שקולה כמעשה והתלמוד גדול שמביא לידי מעשה, מכל מקום מצינו שקניית חיי העולם הבא הוא על ידי מעשה, כדאמרינן... (ע"ז יח ע"א): כשחלה רבי יוסי בן קסמא הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו ושאל לו רבי חנינא לרבי יוסי מה אני לחיי העולם הבא, אמר לו כלום מעשה בא לידך... עוד בתענית... אבא אומנא הוה אתי ליה שלמא כל יומא ממתיבתא דרקיעא, ולאביי כל מעלי יומא דשבתא, ולרבא כל מעלי יומא דכפורי... הרי כי עם היות שאביי ורבא בכל הגמרא הלכה כרבא חוץ מיע"ל קג"ם שהלכה כאביי, מכל מקום לענין מעשה גדלו מעשה אביי על רבא, ולכך היו נותנים לו שלום מלמעלה כל ערב שבת.

(רבי אליהו די וידאש, ראשית חכמה, הקדמה, פרק טז)

ולאביי כל מעלי יומא דשבתא לרבא כל מעלי יומא דכיפורי וכו' (כב.) הוה קא חלשא דעתיה דרבא משום דאביי אמרו ליה מסתייך דקא מגנית אכולא כרכא

ידוע שמי שנותן בכוס עינו הוא מרבה לחטוא... בגיטין (ו ע"א) איתא: "שאני בני מחוזא דניידי". ומשמע התם דמחוזא היתה עירו של רבא... בתענית בסוף פ"ג (כו ע"א) איתא: שאני בני מחוזא דשכיחי בהו שכרות. וא"כ מבואר דבעירו של רבא, במחוזא... היתה מצויה השכרות, וממילא... היו מצוים במחוזא בעלי עבירות הרבה; ואותם בעלי העבירות זכות עצמם היה להם מעט מזער, דלבד שע"פ שכרותם היו מרבים לחטא, עוד עי"ז גופה, ששתו לשכרה, קבלו שכרם משלם בעוה"ז בעד איזו מצות שעשו... דחז"ל אמרו בעירובין (סה ע"ב): לא נברא יין אלא וכו' ולשלם שכר טוב לרשעים. הרי דע"י שתיית היין קבלו בני מחוזא שכרם שמגיע להם בעד המצות ומעשים טובים שעשו. וא"כ ממילא ניחא... דרבא... שפיר אמרו ליה: "מסתייך דקא מגנית אכולא כרכא", דהכרך של רבא, כאמור, היתה מחוזא, והיו בו הרבה בעלי עבירות שהיה נצרך להם לקבל הרבה מהפרס הזמני של רבא בעוה"ז, כדי שיהיה להם הגנה מהפורעניות שהיתה צריכה לבא עליהם בשביל חטאותיהם; ורבא שהיה צדיק גמור בודאי היה בבחינת לא חסר מזה שמנעו ממנו להתענג על הפרס הזמני שלו בעוה"ז, ובני כרכא שלו נהנו הרבה מאותו הפרס הזמני של רבא, דעי"ז נתעכבה הפורעניות מלבא עליהם; והיכא דזה נהנה וזה לא חסר כולי עלמא מסכימים, דזהו שיטה הכללית והמסומנת של הקב"ה בהנהגת עולמו; וא"כ שפיר פייסו ליה לרבא ואמרו ליה: מסתייך דקא מגנית אכולא כרכא. ורבא הצדיק, שהיה בו מדת קונו, לא היה חפץ שתבוא פורעניות על בני כרכא שלו, כשם שהקב"ה אינו חפץ בהשחתת עולמו, משו"ה נתפייס, אחרי שהודיעו לו, שהא דלא שלחו ליה שלמא ממתיבתא דרקיע הוא משום דצריך להגן אבני כרכא שלו, שלא תבא עליהם הפורעניות. אבל כרכא דאביי לא היתה מחוזא, אלא פומבדיתא, כמו שכתב בס' יוחסין (באות א, ערך אביי). ובפומבדיתא לא מצינו שתהיה שכיחה בה שכרות, וממילא לא היו בפומבדיתא כל כך חטאים, ושוב לא היו צריכים ליטול הרבה מהפרס הזמני של אביי וליתן לבני עירו. וכיון שלא היה ניכוי גדול מזכיותיו של אביי, משו"ה שלחו ליה שלמא ממתיבתא דרקיע כל מעלי יומא דשבתא.

(רבי יהודה ליב גורדין, דגלי יהודה, דרוש א, אות יא)


כב ע"א

לצפרא כרכינהו ושקלינהו

וכאן הבן שואל, הלא תלמוד ערוך [ב"מ סא ע"ב]: לא תגנוב אפילו ע"מ למקט, ואפי' לשלם כפל, א"כ הויא לה מצוה הבאה בעברה? וי"ל אין אסור אלא גניבה בסתר, משא"כ אלו לא בסתר ובחושך עשו אלא בגלוי, ובעל הבית רואה אותם עושין כך, וכיוונו רק לבדקו אם יקפיד ויריב ויקח את שלו בחזקה (כי אז אפילו לר"נ ולבן בג בג דס"ל שבור את שניו ואמור שלי אני נוטל [ב"ק כח ע"א], מ"מ לאו מדת חסידות הוא, ולא מבעיא לרבנן דפליגי עליה ולר"י לא נקה מעון, וכ"ש דלא חסיד הוא) ואז היו מחזירים לו את שלו מיד, וכיון שראו שלא מיחה בידם, בקשו לנסותו עוד במידת חסידותו אם אמיתית היא ונכונה בידו במדרגה שלמה, כי האומר שלי שלי זו היא מדת סדום... לפיכך לא יפלא הדבר על איש חסיד כזה שינהוג במדה זאת, לפיכך מעיקרא לאו באיסורא אתו לידיהו כלל, מלבד שלא היתה כונתם להחזיק לעצמן אותן מצעות שהציע להם בהתר.

(יעב"ץ, מגדל עוז, בית מדות, עליית הדן לכף זכות)

מסתייך דקא מגניתא אכולא דכרכא

יש להפוך בזכותן של ישראל במה שנקהלו על אודות המים ולא הספידו מרים כראוי (ילקוט שמעוני רמז תשסג), עפ"י מה דאמרינן... מסתייך דמגנת אכולי כרכא, פירוש, שרבא הי' ראש ישיבה ומגין על כל העיר, על כן הוצרכו זכיותיו להגן על כל העיר ולא נשאר לו כ"כ זכיות דתיתי לי' שלמא כל מעלי יומא דשבתא. הנה כי כן, נ"ל בראות ישראל סלוק הצדקת והסתלקות הבאר יחדיו, הבינו שהי' הבאר בזכותה של מרים, אמרו: אילו היינו שוכנים בארץ נושבת מקום תאנה וגפן ומים לשתות, לא היינו צריכים לשתות מים בזכות הצדקת, ולא כלו זכיותי' ולא מתה, ועכשיו שכלו תמו זכיותיה מפני המים ששתינו ע"כ מתה. נמצא התלונה היינו ההספד בעצמו... בזה טעה גם משה רבינו ע"ה, כי חשב: הואיל ושלש המתנות כולם חזרו בשבילו, מן באר וענן (לעיל ט ע"א), ע"כ נתמעטו זכיותיו והגיע זמנו לפטור מן העולם, ומכיון שבימי תשרי אז נכנסו לארץ סיחון ועוג, חשב משה רבינו ע"ה שמעתה יפסוק המן והבאר וענני כבוד ולא יצטרכו לזכותו עוד, וירויח הוא שיכול לחיות עוד. והיינו "דמיתי שהותר הנדר" [רש"י דברים ג, כג]. אמנם "ויתעבר ה' בי למענכם", כי אין גופכם מזוקק כל כך עדיין לאכול מפרי הארץ.

(רבי משה סופר, תורת משה, דברים פרק ג, כג)

אראך שאפילו אם יהיה האדם ראוי למדריגות, ופעמים מונעים ממנו מן השמים מאיזה טעם שיודע התמים דעות. והוא בגמרא תענית... הוה קא חלשא דעתא דרבא עליה דאביי, והשיבוהו מן השמים מסתייך דקא מגנית אכולא כרכא, רצונו לומר דייך שזכותך מגינה על כל העיר. הרי לך דמיעטו מן השמים מדריגת רבא, הגם שהיה ראוי לה, בכדי שתהא זכותו מגינה על העיר, ובאם היו נותנים לו המדריגה לא היה נשאר הזכות לבני העיר. ואתה תבין לפי"ז מה שאמרו רז"ל [סוטה מח ע"ב] שפעם אחת ניתנה עליהם בת קול מן השמים יש בכאן אחד הראוי שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו ע"ה אלא שאין דורו זכאי לכך. דלכאורה קשה, באם אין בני הדור זכאין למה יאבד הצדיק מדרגתו? ונראה דהוא עפ"י זה הדרך, דלהיות שאין הדור זכאי, מצטרכים לנכות מזכות הצדיק להגין על הדור, ע"כ נתמעטה מדריגתו.

(רבי צבי אלימלך שפירא, דרך פקודיך, לא תעשה מא, חלק המחשבה, אות יב)

[עי' לקט באורי אגדות לעיל ט ע"א בשם של"ה, מסכת פסחים]


רבי ברוקא חוזאה הוה שכיח בשוקא דבי לפט הוה שכיח אליהו גביה
10-11

וצדיקי הדור, במה המה ממשיכים קדושת השכינה למטה? זאת היא העצה, שממשיכים קדושת השכינה בחכמת הטבע, היינו אף שאוכלים ושותים שהוא מעשי הטבעיות, אף על פי כן תיכף ומיד התקשרו נפשם ורוחם ונשמתם באלהותו יתברך שמו, ונתדבקו באין סוף יתברך שמו, ממשיכים אלהותו בחכמת הטבע, ובזה מחזירים קדושת השכינה ונתגלה בעולמות התחתונים מה שהיה נכסה בעון בני אדם כנ"ל. וידוע, ששם "אלקים", בגימטריא הטבע, היא קטנות המוחין. על כן אליהו הנביא שצעק (מלכים א' יח, לט) "ה' הוא האלקים", גם כן תיקן בזה, שהיו הדור מפרידים אלהותו מהטבע, והיו ממשיכים עצמם רק אחר הטבע לבד, על כן אמר "ה' הוא אלקים", היינו ה' הוא הוי"ה שהוא גדלות המוחין - היה ממשיך בחכמת הטבע, והיה ממשיך התגלות אלהותו בעולם התחתון. ובזה צדקו דברי חז"ל שהיו אומרים ביומא דשוקא אליהו שכיח, היינו ביומא דשוקא - שהעולם ממשיכים עצמם אחר הטבע במשא ומתן ובשאר דברי טבעיות, הוא בא ומזכיר אותם "ה' הוא אלקים" להמשיך קדושת השכינה בהטבע, כנ"ל.

(רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, מאור ושמש, פרשת ואתחנן, פרק ג, כג)

האי בר עלמא דאתי הוא וכו' זנדוקנא אנא ואסרנא גברי לחוד ונשי לחוד ורמינא פורייאי בין הני להני כי היכי דלא ליתו לידי איסורא
13-16

בעולם הבא, מדרגת כל אחד ואחד לפי מעשיו ורוב המצוות שיעשה. וגדולה מזו נמצא לרז"ל במקומות הרבה, שאפילו בעשיית פועל אחד שאינו מצוה ואינו אזהרה, אם יכוון העושה בעשייתו לשם שמים ולכבוד ה' יתברך או כבוד תורתו, יזכה בה לחיי העולם הבא, כלומר למדרגה מה ממדרגות העולם הבא... במסכת תענית בפרק סדר תעניות בתרא מביא הרבה מעשים מאנשים שאמר אליהו עליהם שהיו מזומנים לחיי העולם הבא, ואף על פי שלא היו עושים מעשים שיהיו מצוה או אזהרה אלא פעולות טובות, כמו שומר בית הסוהר שהיה מפריש הנשים מהאנשים כדי שלא יבואו לידי הרגל עבירה, וזולת זה שם הרבה... והבן זה העיקר ודעהו, כי הוא הכרחי לתורת משה, שאם לא כן לא יהיו כלל ישראל זוכים לחיי העולם הבא ע"י התורה אלא אחד מעיר או יחיד בדור, ותהיה החיבה יתרה שחבב הקב"ה את ישראל לתת להם התורה, כמו שאמרו חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה וכו', לנקמה מהם, שלא יוכלו לקיים את כולה, ויהיו נענשים על כך.

(רבי יוסף אלבו, ספר העיקרים מאמר ג פרק כט)

האי בר עלמא דאתי הוא וכו' אמר ליה מאי טעמא לית לך חוטי וסיימת מסאני אוכמי אמר ליה עיילנא ונפיקנא ביני נכרים כי היכי לא לידעו דיהודאה אנא כי הוו גזרי גזירתא מודענא להו לרבנן ובעו רחמי ומבטלי לגזירתייהו
13-22

סיפור זה מאלף ביותר, שהרי ברור שחייו הכפולים של אותו בן עולם הבא לא התבטאו רק בצבע הנעלים ובטול מצות ציצית, שכן אדם זה לא רק שהיה נכנס ויוצא בין הנכרים, אלא שגם נשא משרה חשובה על שכמו, ורק מפני שחשבוהו לגוי מסרו לידו תפקיד אחראי של שומר בית הסוהר. ואין לנו כל ספק שהעמדת פנים זו היתה קשורה בעבירות נוספות. ברם, כיון שהדברים נעשו מתוך מגמות הצלה ושלום הציבור היהודים באותו מקום או באותה סביבה, וכוונתו של העושה היתה לשם שמים, נתן אליהו הנביא את הגושפנקא שלו עליו, וקבע ואמר: זהו בן עולם הבא!

(רבי משה צבי נריה, מאורות נריה - ישראל במדינתו, עמ' 303)

כב. הנך נמי בני עלמא דאתי נינהו וכו' אינשי בדוחי אנן מבדחינן עציבי אי נמי כי חזינן בי תרי דאית להו תיגרא בהדייהו טרחינן ועבדינן להו שלמא
25-28

עצבות מדה מגונה מאוד אצל אדם, והיא המבטלת האדם מכל שלימות ומולידה לו הפסד בנפשו וגופו וכל ימי עני רעים בזה. וזהו כוונת הגמרא בתענית: רב ברוקא שאל לאליהו איזהו מנייהו בן עולם הבא בשוקא, אמר אלו תרי, שאל מה עסקיכם, אמרו גברי דבדיחי אנן, וכד חזינן גברי דמיעצב, חזינן דמבדחיה דעתיה, וכד חזינן גברא דאית ליה קטטא, עבדין שלמא בינייהו. עכ"ל. ויש להבין מה זו שאלה ומה נ"מ, וכי אחותו ובתו היה מבקש? ואיך השיב אליהו על אנשים אשר עודנו בחיים שהם בני עולם הבא, הלא אין הקב"ה מייחד שמו על חי אפילו על אבות עולם ועמרם אבי משה, כי בקדושיו לא יאמין. וביותר קשה, וכי בשביל שהמה בני בדיחי דעתיה ומסירין העצבות מבני אדם ורודפי שלום, היו בני עולם הבא? הרבה שלמות צריך לקנין עולם הבא במה שעדיין חסר אף דעושים כל זה, ודבר זה מצוי אפילו בבני אדם שאינם בני תורה ובעלי שלמות, ונקל הוא זה לקנות בו שלמות עולם הבא, והלצנים מושכי קשת נבל וכנור בקיאים בזה עד למאוד.
אבל הענין, להגשים תענוג עולם הבא אי אפשר להיות, דהוא תענוג רוחני למאוד, ולא יצוייר בגשם ענין רוחני כלל, עד שאמרו חז"ל (ברכות לד, סנהדרין צט) כי הנביאים לא ראו לעולם הבא כי הוא עין לא ראתה, והכוונה בזה להמתיק ולהראותו עליו כעין גשמי אי אפשר, ואם אמנם נמשיל אותו בדרך משל, לומר כי יש בו מנועם עליון שישכנו הצדיקים לנצח בלי עצב כלל, ויעברו ימים עד עולם ואין עצבות כי אם חדוה וגיל, וזהו תכלית התענוג, כי לא יצוייר בשום תענוג גשמי שלא יהיה עצבות מעורב בו, כי אם יאכל וישתה הרבה, הלא מלבד שיוליד לו חולי, אף גם אם יתן לו עוד מעדנים והוא שבע הלא יתעצב, וכדומה בכל תענוגים, ובפרט שלא ימלט בתענוגים שלא יקרה לו בין כך צער בהעדר אוהביו וכדומה, בהפסד ממון או חטא ופשע. כללו של דבר, אי אפשר תענוג בלי עצב. אבל לעולם הבא הכל בנועם ותענוג בלי עצב כלל. וכן עוד התענוג, שיהיה שם בגן עדן נפשות צדיקים לאין מספר מיום הוסד העולם, ואין קול קטט וצוחה, שם הכל שלום עושה שלום במרומיו, ובעולם הזה היצוייר משתה של אלף איש אוכלים וחוגגים בתמידות שלא יהיה לו קטט ומריבה? והלא לאו כל דעות שוים, זה אומר בכה וזה אומר בכה, ומזה ימשך ריב וכעס, ישפוך לארץ מרירתו, והוא המהפך שמחה לתוגה, עונג לנגע. זהו הנמשל בעולם הבא, כי תכליתו לא יושג בגשם.
והנה מחכמת איש ויושר פעלו לראות, להיות נהנה בעולם הזה מעין עולם הבא כפי אפשרי, ואז יוטעם מטעם נועם עליון, ולכך מה יעשה איש ויראה בדמות עולם הבא? יהיה שמח בכל עסקיו, לא יתעצב לשום דבר, ויתן אל לבו: הלא כל הקורות מגיעים מפי ה' אשר לו נתכנו עלילות, אשר הוא הטוב אמיתי ולו לבד יאתה שם הטוב, וא"כ למה זה אעצב? כי הוא יודע הטוב והישר והאמת. ואם יראה אחד מתעצב ינחמהו, וגם לא יהיה מרגיל בקטט וידרוש שלום. וא"כ, כשיהיה הכל שלום ובשמחה וחדוה יטעם טעם עולם הבא, ועליו נאמר (ברכות יד): עולמך תראה בחייך, ואז יראה קצת ענין עולם הבא, ובזה יחמוד לעולם הבא, ויבחין הבדל במקצת כיתרון אור מחושך, וידע איך שוא עמל איש על אדמה, ואשרי מי שעמלו בתורה ויראת ה'.
וזהו מה ששאל רב ברוקא לאליהו, אם יש אנשים שיש להם עולם הבא בזה העולם, שטועמים מעין עולם הבא כדי שיוכלו להשיג ענין עולם הבא. והשיב לו: אלו אנשים רואים בחייהם. וחקר אחרי מעשיהם למען דעת קצת ענין וטוב עולם הבא, ואמרו לו, כי הם תמיד שמחים בלי עצבות, וגם מרחיקים הקטט וריב ורודפי שלום, מזה הבין רב ברוקא שהוא ענין דמות עולם הבא, כי ימים אלו ודאי ימי נחת ונועם, ולימים אלו יקראו ימי טובה ורצון. וממנו יקיש איש על עולם הבא כמה מהנועם ותענוג ועדן יש בו.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש ד)



כב ע"ב

ויאמר המלך לעבדיו העבירוני כי החליתי מאד וכו' מלמד שעשו כל גופו ככברה
7-10

על אותה דרשה רשומה "לי גלעד" - זה אחאב שנפל ברמות גלעד... היה שם תוך כדי פצעי המות גם גילוי מופלא של עמידת גבורה, עמידת מסירות עילאית, מתוך דאגה, מתוך חרדה לשלומם של ישראל, לשלומם של הלוחמים של העומדים במערכה:... "שלא הטה עצמו מפני המכה, אלא התחזק בעצמו והיה מחזיק מעמד וכו' כדי שלא יכירו ישראל שהוא מוכה וירך לבבם" (רד"ק)... [ואין לבוא בטרוניה על המלך הצדיק יאשיה, שלא נהג כך, ואמר לעבדיו "העבירוני כי החליתי מאד", שהרי כאן הופיע המלך אחאב כמתחפש, ונפגע בחץ אחד, ואילו יאשיה המלך לא התחפש, ונאמר ששלש מאות חצים נורו בו "עד שנעשה גופו ככברה"... ואילו היה נשאר בשדה הקרב במצבו האנוש היה רק מוסיף רפיון ורוך לבב].

(רבי משה צבי נריה, מאורות נריה - ישראל במדינתו, עמ' 212)

מלמד שעשו כל גופו ככברה וכו' גחין ושמעיה דקא מצדיק עליה דינא אנפשיה אמר צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי

ובזה נבין מאמרם ז"ל (סנהדרין קד ע"א): מפני מה לא מנו את אחז (בין אותם שאין להם חלק לעוה"ב) מפני שהיה לו בושת פנים מישעיהו... דסחיף אוכלא דקצרי על אפיה וחליף. פירש רש"י ז"ל: כלי מנוקב של כובסין... והנראה בזה ע"פ מה שכתוב (סנהדרין צא ע"ב): המונע הלכה מפי תלמיד אפילו עוברין שבמעי אמן מקללין אותו... מנקבין אותו ככברה, ואמר אבייי כאוכלא דקצרי. והנה מי לנו גדול המונע בר כאחז, דמבואר במדרש... דנקרא אחז על שם שאחז דלתי בתי כנסיות ובתי מדרשות, ולא הניח ללמד תורה כלל לתינוקות... ומשפטו חרוץ לנוקבו ככברה כאוכלא דקצרי (ופירש רש"י כלי שהכובס מזלף בו על המלים לכבסם, כמ"ש שבת קנב בענין נקיות הנשמה...) וסבל יאשיהו זה העונש בג' מאות חצים שנתחבו בו ועשאוהו ככברה... ובאיכה רבתי פסוק "צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי", כי טרם יציאת הנפש אשר אז תוסף רוחם וכו', וקרוב לראות השכינה, הרגיש בסוד הזה שהוא גילגול אחז וסובל עוונו מאז שחתם התורה לבלתי להניח ללמדה, והצדיק עליו הדין ואמר "צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי"... (והרמז "פיהו" עולה ק"א, מאה פעמים ואחד, המסוגל לבל לשכוח התורה, היפוך רצון אחז...). ומה מתקו ומה נעמו מאמר חז"ל דלהכי לא מנו את אחז בהדי הנך שאין להם חלק לעוה"ב, כי הוא קיבל עונשו, וגם עשה תשובה בבואו בגלגול יאשיה שעשו את גופו ככברה, דהיינו אוכלא דקצרי. והיא אמרם ז"ל: אוכלא דקצרי סחיף ארישה (מקום הנשמה בסוד) וחליף עוד הפעם בגלגול למרק עוונותיו.

(רבי צבי הירש ברלס, אור הצבי, דרוש לבין המצרים, אות לה, דף ל ע"ד-לא ע"א)

וחרב לא תעבר בארצכם מאי חרב וכו' אפילו של שלום

ואמר: "והשבתי חיה רעה מן הארץ", כי לא יוסיף יבוא עוד במקום הקודש ערל וטמא, ועל כן - "וחרב לא תעבור בארצכם", ואמרו חז"ל: "אפילו חרב של שלום". והוא סוד גדול מאד, כי הנה השלום הזה הוא ששנאוהו הרשעים אנשי הטומאה, כמו שפירשתי לך על הפסוק "עם שונא שלום" (תהלים קכ, ו), וכאשר יתעורר המלך, ברוך הוא, לגאול את עמו, ובכל פעם שהושיעם, אז הוציא חרב נוקמת מן השלום הזה, והיא החרב שנאמר בה (תהלים קמט, ו): "וחרב פיפיות בידם", כי כן מתחזק להיות שלום לישראל, וזה נקרא חרב של שלום. ונמצא, שבהתגבר הטומאה, תצא החרב הזאת ותתגבר לקראתה, והיא תכלנה. אך להיות כי שורש החרב הוא השלום, על כן כתוב (דברים כ, י): "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום", כי אם ירצו להשתעבד תחת השלום יש להם מקום, ואם לא ירצו וימרודו, אז - "והכית את כל זכורה לפי חרב" (דברים כ יג). ונמצא, שזאת היא החרב היוצאת מן השלום. אך כאשר יהיה העולם בתיקונו לא תהיה עוד החיה רעה הזאת, כי כן כתוב (ישעיה כה, ח): "בלע המות לנצח", ואז לא יהיה צורך לזאת החרב כלל, כי הכל בשלוה ונחת יהיה.

(רמח"ל, מאמר הגאולה, ד"ה ועתה אודיעך)

עיקר החרב הוא חרבו של מלאך המות, הוא השטן הוא היצר הרע, והבטיח הקדוש ברוך הוא בשבת ישראל על אדמתם לבטח בסוף הימים, אם ירצה ה', לא מבעיא שלא יבוא עליכם בחרב מלחמה לומר לכה אתנו נארבה לדם להסית לעבור עבירות במזיד, אפילו חרב של שלום, לבוא בדרך פיתוי שקר ומרמה ולהראות לך שהוא חפץ בשלומך וטובתך מאוד, גם זה לא יהיה בארצכם, כי את רוח הטומאה יעביר מן הארץ והיה ה' לאור עולם.

(רבי חיים טירר, באר מים חיים, בראשית פרק ב, טז)

וחרב לא תעבר בארצכם מאי חרב וכו' אפילו של שלום והוא אינו יודע שאין דורו דומה יפה

ביאשיהו מצינו שהיה סבור שאפילו חרב של שלום לא תעבור בארצכם. וזה יהיה רק לעתיד. אך באמת כתיב למעלה (מלכים ב' כג, ג): "ויעמוד המלך וגו' ויכרות את הברית לפני ה' ללכת אחר ה' ולשמור מצוותיו וגו' בכל לב ובכל נפש להקים את דברי הברית" וגו', "בכל לב ובכל נפש" מורה כשזוכין לשבת עילאה תשובה עילאה בינה ואתפני יצר הרע מתמן מכל וכל לעולם (תיקוני זוהר תיקון מח). ובאמת הועיל הוא בכל ישראל לשעתו, כיון שהוא עשה תשובה שלמה כמו שהעיד הכתוב (מלכים ב' כג, כה): "וכמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה'" וגו'... ואיתא בספר יצירה (פרק ו): לב בנפש כמלך במדינה. והמלך לב העם, ופעל לשעתו בלב כל ישראל להופיע להם תשובה עילאה בינה שהוא רק בהתגלות עתיקא. ומשום הכי היה סבור שאפילו חרב של שלום לא תעבור, רק שלא היה יודע שאין דורו דומה יפה, והיינו שלא הועיל רק לשעה, ואז היה הוא משיח כמו שנאמר (איכה ד, כ) "רוח אפינו משיח ה' וגו' אשר אמרנו בצלו נחיה בגוים".

(ר' צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, ויקרא, לחג הפסח, אות כא)

שמא ח"ו מילתא דלא מהגנא אמר אגב צעריה
19-20

וקהלת מסיים "סוף דבר הכל נשמע" וכו'... ופירוש אלו דברים הוא כך, כי אל תאמין בעצמך עד יום מותך, אפילו אתה צדיק גמור, יקרה לך ח"ו וסוף דבר קודם מיתה שתהיה רשע ח"ו, וכאשר הגיד ירמיה ונחום ליאשיה, דלמא ח"ו אגב צערא מחרף וכו', וכמו כן להיפך, אם רשע קודם מותו בסוף דיבורו חוזר בתשובה, וישוב אל ה' וירחמהו, ובשעה אחת קונה עולמו.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ז)

אין היחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמות עליו אמר רב יהודה אמר רב מאי טעמא דרבי יוסי דכתיב ויהי האדם לנפש חיה נשמה שנתתי בך החייה

צריך להבין למה הביא רב יהודא אמר רב טעם מקרא ולא ניחא טעם הגמרא שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמות עליו. אך הכונה... לפי מאי דאיתא במס' כתובות דף סז: ההוא דאתא לקמיה דרבא, אמר לו במה אתה סועד? אמר לו בתרנגולת פטומה ויין ישן. אמר ליה ולא חיישת לדוחקא דציבורא? א"ל אטו מדידהו קאכילנא? מדרחמנא קאכילנא, דתנינא "עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו" - בעתם לא נאמר אלא בעתו, מלמד שכל אחד ואחד נותן הקדוש ברוך הוא פרנסתו בעתו. וזה שאמר כאן דלפי טעם הגמרא דשמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמות עליו, אין ראיה שאסור לסגף עצמו, אך עצה טובה שלא יסגף עצמו דשמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמות עליו, אבל באמת אם מן הדין הוא חפץ לסגף עצמו מותר, וכי תימא שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמות עליו, יאמר: אנא אקח מהם בעל כרחם, וכי מדידהו קאכילנא? מדרחמנא קאכילנא ופרנסתי שלח הקב"ה אלי על ידם, ומחייתי מונח בידם. לכן הביא ראיה רב יהודא אמר רב שאסור לסגף עצמו מן הדין שנאמר "ויהי האדם לנפש חיה" - נשמה שנתתי בך החיה.

(רבי אברהם ניסן יפה, בכורי יוסף, כאן)

...דקשה לו על מה דגמר אומר ואין הבריות מרחמות עליו, כי על מה ולמה לא יהיו מרחמין עליו כעל שאר עניי ישראל?... ולכן אמר מ"ט דר"י, שיהיה נענש כ"כ שלא יהיו מרחמין עליו, ואמר שהוא מפני שסיגף נפשו באיסור, שהתורה אמרה שצריך להחיות את נפשו, והוא ציער וסיגף את נפשו.

(רבי אליהו שולזינגר, יד אליהו, כאן)

ואין הבריות מרחמות עליו

ואין הבריות מרחמות עליו כיון שהוא גרם לעצמו ודנין אותו כדין המאבד עצמו לדעת שאין מתעסקין עמו.

(רבי רחמים נסים יצחק פאלאג'י, יפה תלמוד ח"א, כאן)

אין היחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית וכו' דכתיב ויהי האדם לנפש חיה נשמה שנתתי בך החייה
34-36

כל מצוה יש לה סגולה להצלחת עוה"ז חיים טובים וארוכים, וגם סגולת חיי עוה"ב, ואם עושה המצות כדי לזכות לחיי עוה"ז גם זה יוכל להיות לש"ש, כי מצוה לאדם להברות ולהחיות גופו, כדאי' ברש"י סוף יומא (פב ע"ב ד"ה מאי) שחיות ישראל יותר חשוב אצל הקדוש ברוך הוא מעשיית המצות, ואי' במסכת תענית שאסור לאדם לסגף את עצמו, ודרשו "נפש חיה" - נשמה שנתתי בך החייה אותה... וזה י"ל כונת הקרא "ושמרתם את חוקותי ואת מצותי" על דרך זה, "אשר יעשה אותם האדם וחי" - כדי לחיות בעוה"ז, אבל "אני ה'" - שכוונתו יהי' בזה לשם שמים, לעשות המצוות כדי להשיג על ידם חיי עוה"ז, גם זה יהי' רק בשביל שהקב"ה צוה אותו.

(רבי שמעון סופר, שיר מעון, ויקרא פרק יח, ה)

בספרי המדע מופיעים תיאורים של תהליך היווצרותו של האדם, התפתחותו וקיומו, אבל איך מתקשר האורגני עם הבלתי אורגני, הרוחני עם הגשמי, החיוניות הנפשית שכלית עם הגוף החומרי - זאת לא הצליח המדע לברר, מאז דורות ראשונים ועד היום הזה. אם כן, ניתן לומר על המדע ש"העיקר - סוד קישור הנשמה עם הגוף - חסר מן הספר"... כך נוצרנו ע"י הבורא, בצורה של קישור רוחני בגשמי, או במילים אחרות, אורגני בלא אורגני, וכך אנו ממשיכים להתקיים ולחיות במשך כל הדורות. כך נוצרנו, ולכן אנו מחוייבים להחזיק ולשמור את הצד הגופני שלנו ע"י אכילה ושתיה. "נשמה שנתתי בך החייה", ע"י אכילה ושתיה של חומרים שמאפשרים את קיום הקשר שבין הרוחני לגשמי.

(שיחות הרב צבי יהודה, אחרי מות, עמ' 164-165)

התורה העליונה השמימית יורדת אל פרטי אישי ישראל. "וידבר ד' אל משה ואל אהרן לאמר אֲלֵהֶם", אל כל בני ישראל אלה מופיעים פרטי הפרטים של הכשר והטרף. האכילה שייכת לסדר קיום האדם: "נשמה שנתתי בך החייה". "ויפח באפיו נשמת חיים", ונשמה זו קשורה בגוף. לכן, קודם כל מופיעה ההנחיה האלוקית ביחס לסדר החיים הבריא של האדם.

(שיחות הרב צבי יהודה, תזריע, עמ' 102)

"'ויהי האדם לנפש חיה - אמרו רז"ל: נשמה שנתתי לך החייה, יש להחיות את הנשמה בחיות פנימית, וזוהי התחלת העבודה ע"פ חסידות" - ר' יוסף יצחק שניאורסון, התמים גל' ג עמ' סו-סז, נדפס בס' אור החסידות, עמ' 124.
והעיר רבינו: "שם במס' תענית: החייה באכילה ושתייה, כראוי ומתאים אל הנשמה".

(שיחות הרב צבי יהודה, תזריע, עמ' 102, הערה 27)

י"ל דרב לשיטתו אזיל בירושלמי מס' קידושין פ"ד: אמר רב עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראתה עינו ולא אכל עיי"ש, דכל מה שברא הקב"ה לאכילה נמצאות בה כמה סגולות וטבעיות לבריאת גופו של אדם ומוטל עליו להחיות את נפשו.

(ר' אברהם מאיר איזראעל, ילקוט המאירי, כאן)

חוץ מרוב גשמים וכו' לפי שאין מתפללין על רוב הטובה

בשו"ע או"ח סי' קצ"ב ס"א איתא שלא יאמר בברכת הזימון נברך שאכלנו משלו ומטובו חיינו, והטעם מטובו משמע מקצת טובו, וצ"ל בטובו. והקשה במג"א שם הלא בתפלה אנו אומרים שבענו מטובך שמשמע מקצת טובך... נראה לי ליישב כי תפילה שבענו מטובך היינו בברכת השנים שהוא ברכת גשמים, וידוע שרוב גשמים אינו טובה לעולם, ואמרו חז"ל במס' תענית שאין מתפללין על רוב גשמים שיתמעטו שאין מתפללין על רוב טובה, לכן אומרים שבענו מטובך ולא כל טובך, אבל ברכת המזון אינו רק שבח.

(רבי שמעון סופר, שיר מעון, דברים, על התפילה)

לפי שאין מתפללין על רוב הטובה

במדינותינו שאין נוהגין לומר מוריד הטל בימות החמה, וא"א להכריז בלשון זה, ולהכריז להדיא שיפסקו מלומר מוריד הגשם ג"כ אין נכון, מפני שנראה כממאנים בגשמים, ע"ד שאמרו אין מתפללין על רוב טובה, ע"כ פסק הרמ"א בס"ג שנוהגין שלא להפסיק מלהזכיר גשם עד תפלת המנחה ששמעו כבר מש"ץ שפסק בתפלת מוסף אבל בתפלת מוסף כל הקהל וגם הש"ץ מזכירין הגשם בתפילת לחש.

(משנה ברורה סימן קיד ס"ק ג)

מאי עד בלי די אמר רמי בר רב (יוד) עד שיבלו שפתותיכם מלומר די

[עי' לקט ביאורי אגדות לעיל ט ע"א]



אנשי משמר שולחין לאנשי מעמד תנו עיניכם באחיכם שבגולה שלא יהא בתיהם קבריהם

הנה אנשי המעמד בלא"ה היו מתענין בסדר תעניותיהן הקבועים ועומדים בשבילם, כפי הסדר המבואר במשנה בתענית דף כו ע"א, ולזה שלחו להם אנשי משמר דבעת תפילותיהם ותעניותיהם, יתנו עיניהם באחיהם שבגולה, אבל לקבוע תענית על רבוי הגשמים, אף בשביל אנשי גולה אסור.

(רבי משה לייב שחור, אבני שוהם, פרשת בחוקותי, עמ' רמט)

תנו עיניכם באחיכם שבגולה שלא יהא בתיהם קבריהם

ועיין פרש"י עה"ת על הפסוק "נלבנה לבנים", שאין אבנים בבבל. לכן יראו שאם ירדו רוב גשמים, יטבעו בתיהם וימסו, משא"כ אם היו מאבנים בנויים לא היה להם לפחוד כ"כ.

(רבי אליהו שולזינגר, יד אליהו, כאן)

כדי שיעמוד אדם בקרן אפל וישכשך רגליו במים

ופירש רש"י: כלומר לעולם אין מתפללין, עיי"ש. וההיא דחוני המעגל שהתפלל על רבוי הגשמים [לקמן כג ע"א]... דחוני הרהיב עוז בנפשו לעשות דבר שאינו ראוי לאחרים לעשותו, ולדעת מהרש"א... הנה אפי' חוני ראה צורך להקדים תחילה פר הודאה, וכמו שאמר להם: כך מקובלני שאין מתפללין על רוב הטובה אעפ"כ הביאו לי פר הודאה וכו', הרי דבלאו הקדמת הפר גם הוא לא היה מכניס עצמו בדבר הזה. ור"א שהיה אחר החורבן, ולא היה יכול להקריב קרבן להתרצות לפני המקום, להכי קאמר דלעולם אין מתפללין...
ובירושלמי ובתוספתא הגירסה קרן עופל (בעי"ן), ואפשר שזוהי חומת העופל המוזכר בספר נחמיה ג, כז, ובדה"י ב' פרק כז, ג.

(רבי משה לייב שחור, אבני שוהם, פרשת בחוקותי, עמ' רמט)

בקרן אפל

קרן אפל איננו ראש העפל, לאמור החלק הדרומי של הר הבית, כי: א. בימי הבית השני לא היה כבר החלק הזה של ההר גבוה, כי שמעון החשמונאי צוה להסיר את כל ראש ההר להנמיכו; ב. לא השתמשו כבר בימים ההם בשם "עפל"; ג. ברוב הנוסחאות אנו מוצאים אפל ולא עפל. לכן נראה שהוא תואר יוני למקום השבת אבדה, כי "קארינון אפלוס" באורו הראש של יושר, פשטות וצדק, ובמבטא העברי קיבל את התמונה קרן אפל, ונקרא כן בפי היוונים על שם ששם הוכיחו משיבי האבידות את ישרם וצדקתם, ומקום השבת אבדה זה בירושלים נקרא בפי היהודים גם "אבן הטועים"...
ובימי הבית השני, כאשר הנהיגו יוסף המוכס ובניו את תעלולי היונים בירושלם... קרוב לודאי הוא כי במקום זה, הנערץ בעיני התושבים והקבוע למקום משתה ושמחה לכל העיר, קבעו מזבח גם לאליל בככוס וגם לקרונוס (אליל הדגן)... מרכז החג הזה היה כנראה בעמק השלוח, אצל גנות המלך ומקומות השעשועים, ומזבח הפולחן הזה היה כנראה "אבן הזוחלת" כמלפנים, אבל היהודים התרדים הסבו אז את שמה ויקראו לה קרן אפל, לאמור קרונוס החושך. ויש שקראו לה "אבן הטועים", על שם שנטעו שם בעבודת האלילים.

(רבי ישראל זאב הורוביץ, ירושלים בספרותנו, עמ' 153)

ונתתי גשמיכם בעתם לא שכורה ולא צמאה אלא בינונית

ולא נתבאר לי האיך מפרש לשון "בעתם" על מדה. ואולי מפרש "בעתם" מלשון "לעות את יעף דבר" (ישעיה נ), והיינו לכוין את הדרך הדרוש והנכון.

(רבי ברוך אפשטיין, תורה תמימה ויקרא פרק כו הערה יד)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US