כא ע"א

אילפא ורבי יוחנן הוו גרסי באורייתא דחיקא להו מילתא טובא אמרי ניקום וניזיל וניעבד עיסקא ונקיים בנפשין אפס כי לא יהיה בך אביון וכו' אתו תרי מלאכי השרת וכו' דאמר חד לחבריה נישדי עלייהו האי גודא ונקטלינהו שמניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה אמר ליה אידך שבקינהו דאיכא בהו חד דקיימא ליה שעתא וכו' שמע מינה לדידי קיימא לי שעתא אמר ליה רבי יוחנן איהדר ואוקי בנפשאי כי לא יחדל אביון מקרב הארץ וכו' אמר אי איכא דשאיל לי וכו'

אילפא ור' יוחנן עשו כרשב"י בברכות לה, אבל לא עלתה בידן, כדאמר אביי התם: הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן שיהיה מלאכתן נעשית ע"י אחרים. אך כל זמן דלא הוי דחיקא לה מלתא טובא, שעדיין לא הגיע לידי כך שיצטרכו לבריות, הוי גרסי באורייתא תדיר, ולא חששו שיבואו לידי עניות ויצטרכו לבריות, משום שבטחו בה' שלא יבואו לידי כך, כדאמר רשב"י שאם עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים, ואדרבה חששו שאם ידקדקו לקיים בנפשן "אפס כי לא יהי' בך אביון", אז יבואו לידי כך, כדאמר בבבא מציעא דף לג ע"א:... כל המקיים וכו' עיי"ש. רק כשהגיעו לידי דחיקא מלתא טובא, והוצרכו לבריות, למדו מקרא ד"אפס כי לא יהי' בך אביון" שאפילו לרשב"י הם צריכין לבטל קצת מן התורה ולעסוק בסחורה. ולא דמי למה שאמר רשב"י כשיצא מן המערה "מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה", דהתם כדקאמר רשב"י טעמא בברכות, שיש לו לבטוח שאם יעשו רצונו של מקום יהי' מלאכתן נעשית, שהרי עדיין יש להם כדי מזונותיהן אין להם לדאוג למחר. אבל אילפא ור"י שכבר הגיע לידי דחק שיצטרכו לבריות, לא שייך זה, דאין לומר דמוטב שיצטרכו לבריות ולא יבטלו מן התורה, זה אינו, דא"כ תקשי מקרא ד"אפס" אקרא ד"לא יחדל", אלא על כרחך דהטעם דקרא ד"אפס" הוא משום שיבטל מן התורה, א"כ ממילא מוטב לבטל קצת כעת וכעי"ז לא יהי' בסופו לבטל תורה מחמת עניות...
אבל המלאכי שרת שלא נתנה להם התורה לא ידעי למסבר קראי, וסברי דטוב יותר שיצטרך לבריות ואל יבטל מן התורה, ומכיון שידעו מאז שיצא רשב"י מן המערה שאמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, וביקש להחריב את העולם אלמלא אמר לו הקב"ה שיחזור להמערה, והם לא ידעו לחלק בין התם להכא, לפיכך אמרו אף הם מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה ורצו לענשם כדרך שהי' רשב"י מעניש את המניחין חיי עולם וכו'. רק כשאמר מלאך אחד שיש ביניהם אחד דקיימא ליה שעתא ועתיד למלוך להיות ראש ישיבה, מזה הבינו המלאכים שבודאי גם אם יעסקו בסחורה לא יתבטלו מן התורה, דא"כ לא היו מוקמינן לי' מן השמים להיות ראש ישיבה, וכמו שבאמת אמר אילפא כשחזר אי איכא דשאיל לי וכו', ופירש המפרש: כלומר אע"ג דעבדי עיסקא גריסנא אנא טפי מיניה. וא"כ שוב לא דמי להא דרשב"י דאמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, דהתם אלו שעסקו בחיי שעה לא למדו תורה, משא"כ אלו אע"ג דיעסקו בחיי שעה עדיין לא יניחו חיי עולם. לפיכך שבקינהו לתרווייהו.
אמנם ר' יוחנן לא רצה לסמוך עצמו ע"ז שגם כשיעשה עיסקא ג"כ יגרוס, דבאמת גם בכה"ג אינו נכון לרשב"י בברכות, רק משום שהי' חושש לביטול תורה ע"י שיצטרך לבריות בחר יותר לעשות עיסקא כנ"ל, אך מ"מ כששמע דקיימא לי' שעתא, וא"כ אף אם לא ילך לעיסקא לא יהי' לעולם צריך לבריות שהרי עתיד למלוך, לכך החליט שהוא מחויב לחזור ולעסוק בתורה. ואע"ג דמ"מ עד שיתגדל יהי' צריך לבריות, מ"מ אחרי שידע שלא זמן רב יצטרך לבריות, וא"כ לא שייך טעמא דקרא ד"אפס לא יהי' בך אביון", וכיון דלא שייך טעמא ד"אפס" וגו' שוב עדיף טפי להיות נצרך לבריות משילך לעיסקא, דהא כתיב "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ", דמזה מוכח שקרא ד"אפס" וגו' רק משום דסופו להבטל מד"ת קאמר, וזה לא שייך אצלו כיון שסופו להתגדל. והיינו דקאמר ואוקי בנפשאי "כי לא יחדל אביון", כלומר אוקים האי קרא בכגון נפשי, שאין סופי להבטל מד"ת כשאצטרך לפי שעה לבריות.

(רבי יהושע מנחם אהרנברג, דבר יהושע, ח"ב סי' קמ אות ה)

אתו תרי מלאכי השרת שמעיה רבי יוחנן וכו' שמניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה וכו' מליך רבי יוחנן

...שבא לו הגדולה ע"י השגה שמיעת קול המלאכים, וכל זה זכה מפני שהיתה מחשבתו דבוקה רק בדברים הרוחנים, להיות מוכן בכל עת להשראת השכינה ונבואה ורוה"ק, וכשהיה עולה במחשבתו עבור ההכרח לעשות עיסקא, הודיעו לו מן השמים שנשמתו צריך רק לעסוק בתורה, שהוא צריך להתרחק מצרכי החומר והעולם. והוא בחינת כלים הפנימים שבקה"ק, שהוא נגד עולם המלאכים, ולכן בא גדולתו ג"כ ע"י שמיעת קול המלאכים. ועיין שבת קיב ע"ב ובעירובין כד ע"א שחזקי' רבו קרא על ר' יוחנן: לית דין בר נש, ופירש רש"י: אלא מלאך.

(רבי דוד יונגרייז, אור דוד עמ' קמ)

נישדי עלייהו האי גודא ונקטלינהו שמניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה

"והנה ד' נצב עליו לשמרו"... ובגמרא [חולין צא ע"א]: בעי לסכוניה. והטעם הוא ע"פ הגמ'... נישדי עלייהו האי גודא ונקטלינהו שמניחין חיי עוה"ב ועוסקין בחיי שעה... ש"מ כשהת"ח עוסק בעניני העוה"ז ובמו"מ יש עליו קטרוג כי רצו להזיקם. והנה כמו כן היה כעת ביעקב, תחילה היה איש תם יושב אוהלים ואח"כ למד אצל שם י"ד שנים ולבסוף פירש והלך ללבן, וא"כ אף שאז היו שנים עכ"ז רצו להשליך עליהם הכותל, מכש"כ ביעקב שהיה יחידי ובלילה ובמדבר, ואחר כל גדלותו שצורתו חקיקה בכסא הכבוד, רצה לעסוק בענינים גשמיים, לכן לעגו עליו ומקטרגים עליו.

(רבי אברהם שמואל לאם, פרשת ויצא, אות יז)

איתא במדרש רבה שיר השירים (ח, ז): רבי יוחנן הוה מטיל וסליק מטבריא לציפורין והוה רבי חייא בר אבא סמך ליה מטון חד בית חקלא אמר רבי יוחנן הדין בית חקלא הות דידי וזבינתיה בגין מלעי באורייתא... כד דמך רבי יוחנן היה דורו קורא עליו: אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב רבי יוחנן את התורה בוז יבוזו לו... והנה האי עובדא דהכא היה אחר שכבר גמר רבי יוחנן למכור את כל הבית חקלא והבית כרם והבית זיתים שהיה לו בגין למלעי באורייתא, וכל זמן שהיה בידו לפרנס את עצמו באיזה שהוא צד, היה מוכר, מרוב אהבתו את התורה, אשר על זה קראו עליו אנשי דורו: אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב רבי יוחנן את התורה בוז יבוזו לו. ואחר שגמר למכור הכל הוה דחיקא ליה מילתא טובא, כלשון הגמרא, ואעפ"כ רצו מלאכי השרת להפיל עליהם את הכותל. וחזינן עד כמה חמור ענין של ביטול תורה.

(רבי בן ציון אבא שאול, ברכת ציון, כאן)

שבקינהו דאיכא בהו חד דקיימא ליה שעתא
9-10

ההשגחה העליונה הדבקה בעם ישראל ושומרת הבטחתה הנאמנה שלא תשתכח תורה מישראל, ולא יכבה נר ה' המאיר את חשכתנו, מעמידה דור דור, תקופה ותקופה, גדולי הרוח, אמיצי הלב, ואבירי המחשבה אשר יעמדו בראש ההנהגה הרוחנית של האומה, להנהיגה בדרך הישרה והרצויה, אל דרך הקדש, דרך ד', לקיום נצחיותה והגברת כחה ועמדתה הלאומי. כאלה היו נביאי האומה בשעתה שעליהם נאמר: "בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך, כי על כל אשר אשלחך תלך ואת כל אשר אצוך תדבר" (ירמיה א), וכאלה היו גם רבני הדור בכל התקופות הגדולות בתולדות עם ישראל. וכן מספרת האגדה על רבי יוחנן זה האיש הגדול, אשר האיר באור היהדות לדורו ולדורות עולם, וקראו עליו "בטרם אצרך בבטן ידעתיך" (יומא פב ע"ב), ששמע קול מלאכי מעלה שאמרו לו דקיימא ליה שעתא לעמוד בראש מתיבתא שבארץ ישראל.

(רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, מכמני עוזיאל ח"א, הספד על ראי"ה קוק, עמ' שנד-שנה)

מדשמעי אנא ואילפא לא שמע שמע מינה לדידי קיימא לי שעתא
13-15

"ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות וגו' ונראה מה יהיו חלומותיו"... רש"י ז"ל פירש שבת קול אמר "ונראה מה יהיו חלומותיו". ושמעתי מאדוני אבי זקני ז"ל, דהיינו דכתיב בתר הכי "וישמע ראובן ויצילהו מידם", על דרך שאמרו חז"ל גבי אילפא ור' יוחנן... מדשמעי אנא ואילפא לא שמע ש"מ לדידי קיימא שעתא. י"ל דראובן שמע זה הבת קול והם לא שמעו, לכך אמר ראובן דשמע מינה שעליו להצילו, לכך "ויצילהו מידם".

(פנים יפות בראשית פרק לז, כ [הובא בשם משמואל, פרשת וישב, שנת תרעא])

"אחרי הודיע אלקים אותך" - מזה יש להבין שעל ידך יהא מתנהג הענין הנשגב בשלמות, ומשום הכי "הודיע אלקים אותך", כמו שהודיע בשביל זה את פרעה משום שבידו הדבר תלוי. וכיוצא בזה איתא בתענית פ"ג בעובדא דר' יוחנן ואילפא אשר הוכיח ר"י מדשמע הוא את הבת קול ולא אילפא שמע מינה דקיימא לי שעתא.

(נצי"ב, העמק דבר, בראשית, פרק מא, לט)

"וירא והנה באר בשדה"... דהנה במדרש שבאר ההיא רומזת לשבעה ענינים... ויש לפרש הלשון "וירא" לשון הבנה, שהבין כל הרמזים שבאר זו רומזת עליהן... וע"כ הבין שכאן תזדמן לו בת זוגו, כענין שאמרו ז"ל בש"ס תענית דאמר ר' יוחנן מדשמעי אנא ואילפא לא שמע ש"מ לדידי קיימא לי שעתא.

(שם משמואל, פרשת ויצא, שנת תרעח)

והנה מי שנתחייב מיתה בב"ד אין משגיחין על כוונתו ואפי' היתה כוונתו לשם שמים אינו ניצול ממיתת ב"ד... אבל זה שקנאין פוגעין בו, אם כוונתו לשמים אלא שנלכד בפח, שוב אין סברא לומר שיהיו קנאין פוגעין בו, אדרבה יש להתמלא רחמים עליו שנלכד בפח. ובזה יש לפרש הא דנתעלמה הלכה ממשרע"ה ומכל ישראל... י"ל דעיקר הדין דקנאין פוגעין בו לא נעלם מהם, אך נעלם מהם אם בכה"ג שהיתה כוונתו לשם שמים נמי... ופינחס אמר לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני הבועל ארמית קנאין פוגעין בו (סנהדרין פ"ב ע"א), היינו שכך הבין דברי משרע"ה שאמר אז ההלכה מפי הגבורה. ואמר לו משרע"ה קריינא דאיגרתא איהו להוי פרוונקא. יתפרש עפ"י הש"ס תענית: מדשמעי אנא ואילפא לא שמע ש"מ לדידי קיימא לי שעתא, והכא נמי, מאחר שאתה הבנת כך מהדברים שיצאו מפי וזולתך לא הבינו כן, ש"מ שלדידך קיימא שעתא.

(שם משמואל, פרשת פינחס, שנת תרעה)

עד דאתא אילפא מליך רבי יוחנן

מכילתא [משפטים, מסכתא דנזיקין פרשה יג]:... שבעה גנבים הם... אבל המתגנב אחר חבירו והלך לשנות בדברי תורה אף על פי שנקרא גנב הרי זה זכה לעצמו... לסוף נמצא מתמנה על הציבור... [עד כאן מהמכילתא]. כההוא מעשה דאילפא ורבי יוחנן... אמר רבי יוחנן איהדר ואזיל ואקיים בנפשין כי לא יחדל אביון מקרב הארץ... עד דאתא אילפא מלך רבי יוחנן... הרי שנתגנב רבי יוחנן ונעשה ראש ישיבה.

(רבי מרדכי הכהן, שפתי כהן, שמות פרק כב, ג)

אזל תלא נפשיה באסקריא דספינתא אמר וכו'

נראה שרמז שהעולם נדמה כים זועף, והתורה נמשל לעץ חיים שתול בתוך הים, והאדם הוא כנטבע בים ונזדמן לו בנס עץ שתול בתוך הים, ואם האדם מתחזק להיות אחוז בסנסיניו בחוזק יד ינצל, ואם לאו, הוא נטבע בים. ובא אילפא לרמזם שהוא ח"ו לא ביטל לימודו גם בעת מסחרו ולא נטבע בטרדות עוה"ז והבליו, רק היה תמיד אחוז בעץ החיים, היא התורה הקדושה.

(רבי חיים יצחק רפפורט, עיני יצחק, כאן)

אי איכא דשאיל לי במתניתא דרבי חייא ורבי אושעיא ולא פשטינא ליה ממתניתין וכו'
23-25

ודאמריתו, מה ראה ר' חייא לכתבה ואמאי לא כתבה רבי? אילו ביקש רבי לכתוב ולחבר כל מה שהיה שנוי בימיו, אריכן מילי ואתעקרן. אלא רבי עיקרי הדברים תיקן וכתב וכגון קלות ולשנא קייטא, דאפילו מחדא מילתא מגמר ממנו כמה טעמי ותלי תילים של הלכות והגדות גדולות ונפלאות דבסיעתא דשמיא אתאמרה מתני'. ואתא ר' חייא ופשט בברייתא פרטי ואנפי להנהו עקרי וכללי. ורובי דטעמי דנפישין ומרווחין בבריתא, עיקר דילהון במתני', ועל עקר דמתני' סמכינון, כדאמרינן בתעניות... אי איכא אינש דשאיל מינאי מילתא בדבי ר' חייא ודבי ר' אושיעיא ולא פשיטנא ליה ממתני' נפילנא מאסקרה וטבענא. אלמא כל מאי דאיכא בדבי ר' חייא ור' אושעי' אית לן למפשט ממתני'.

(אגרת רב שרירא גאון, אות לו)

בישוב... במקרא... במשנה... ולי נראה שאלו השלושה תנאים הם ענין אחד... והורה לנו סוד גדול, בהיותו לאדם העיון בקנין חזק לא יסור ממנו, וזה שכל דבר פרטי שיראה מחודש באחד מהחכמים הראשונים האחרונים וחיבוריהם, שהוא יתישב היטב בעיונו עד שישיבנו אל החבור הקדמון הכולל, וימצא שהכל רמוז שם, והוא אמרו ז"ל... כל מאן דמשאיל ליה מלתא בדבי ר' חייא ודבי ר' הושעיא ולא פשיטנא ליה ממתניתין נפילנא מאסקריא וטבענא בימא. יראה כי עיקר ישוב הלימוד - להשיב הפרטים הנאמרים בפרטי המחברים האחרונים אל החבור הקודם הכולל, והם שנים: מתורה שבע"פ, הוא חיבור המשנה, כי עליו נתייחדו כל שאר החיבורים התלמודיים, והיותר כולל הוא תורה שבכתב, הכוללת יותר משאר כוללים ופרטים עליו נתיחדו כלם, ויֵדע לומר: בזה הפסוק נדרשו דברים אלו. והוא אומרו: בישוב במקרא במשנה.

(פירוש רבי מתתיה היצהרי, אבות פרק ו, ה)

"ור' חייא חיבר התוספתא לבאר עניני המשנה. וכן ר' הושעיא ובר קפרא חיברו ברייתות לבאר דברי המשנה" - יש כאן שלשה אופנים מיוחדים: "עיקרי המשנה", "עניני המשנה", ו"דברי המשנה". ו"העיקרים" הכוונה השרשים שהמשנה נובעת על ידם מגוף תורה שבכתב, והיינו ענין הספרא וספרי. ויש בזה שתי כוונות "לבאר", היינו הכונה הלימודית המועיל לענין ביאור הבנת המשנה ע"י ידיעת השורש של ההלכות שבמשנה, ויש גם כן תועלת מוסרית אמונית לדעת שההלכות שבמשנה הנן נובעות ויונקות מתורה שבכתב. על כן אמר רבינו לעומת אלה שתי התועליות "לבאר ולהודיע עיקרי המשנה". ואחר שהעיקרים ידועים הם ממקורם, צריכים לבאר את "הענינים" בכללותם בהרחבת דברים מה שקצרה המשנה. וזהו ענין של התוספתא דרבי חייא, שהיא מוסיפה על המשנה ביאור של הענין, אע"פ שאינה נזקקת לבאר את הלשון של המשנה. "ורב הושעיא ובר קפרא חיברו ברייתות לבאר דברי המשנה", היינו לא רק הענינים בכללותם כי אם גם כן את הכוונה שבלשונות המשנה. וסובר רבינו שזהו יסוד החילוק בין תוספתא לברייתא, שהתוספתא מבארת את הענין בכלל בתוספת ביאור, והברייתא מבארת את הדברים הכלולים בתוך הלשון הקצר של המשנה באופן שיובן ביותר הלשון האמור במשנה, ע"י ההארות שמחוץ מן המשנה העוזרות אל ההבנה של דברי המשנה... ועיין תענית כא, א, דמשמע דכל מקום דאיתא בדברי ר' חייא ורב אושעיא, הנם רמוזים במשנה. אם כן הם ביאורים לעניני המשנה או לדבריה. אמנם מדברי פירוש רש"י שם שכתב: "ודבי ר' חייא ורב אושעיא דהוו מסדרי מתניתא על פי רבינו הקדוש שהיה רבם", משמע ששאר הברייתות יש בהם גם כן דברים מחודשים שאינם במשנה, אלא שבר קפרא גם כן היה תלמידו של רבי כמו רבי חייא, כדאיתא כסוגיא דיבמות לב, ב, על כן דבריו גם כן רמוזים הכל במשנה. אלא שצריך עיון מה שחילק רבינו את רבי חייא מרב אושעיא, וחיברו עם בר קפרא, [ובכמה דוכתי] בגמרא מזכירים יחד רבי חייא ורב אושעיא: תוספתא דרבי חייא ורב אושעיא.

(ראי"ה קוק, אורות הרמב"ם, הקדמה [נדפס בס' לאורו, ובאוצרות הראי"ה, מהד' תשס"ב, ח"ג עמ' 14])

מצוה לקיים דברי המת
30

קודם הסתלקותו של הצדיק לעלות למרום, אז הוברר אצלו שכוונתו לשמים, כי אפילו פשוטי העם כשהגיע עת פטירתן כל מוצא שפתים לשמים. ומפני זה אמרו רז"ל מצוה לקיים דברי המת - שאז בוודאי כוונתו לשמים, וכל שכן הצדיק בעת הזאת. על כן קודם פטירתו מוכיח לאנשים שרוצים לקבל מוסר, שאז לבו בטוח שדבריו יכנסו ללב השומעים.

(רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, מאור ושמש, פרשת דברים, פרק א, א)

אמר להם בניי פנו את הכלים ואחר כך פנו את מטתי שמובטח לכם שכל זמן שאני בבית אין הבית נופל וכו' אמרו לו תלמידיו רבי וכי מאחר שצדיק גמור אתה למה עלתה לך כך אמר להם בניי אני גרמתי לעצמי וכו'

והקשה שם המהרש"א ז"ל, איך ציוה לפנות הכלים תחילה, ואמר שמובטח לכם כל זמן שאני בבית אין הבית נופל, והלא אסור לסמוך על הנס? ע"ש. ונוכל לתרץ קושית המהרש"א כן, דמשום הכי עשה כן, דרצה להראות לתלמידיו כחה של צדקה וגדלותה, דבשביל זמן מועט שאחר לעני עלתה לו כך. והיה ירא שמא לא יאמינו לו על דבריו, רק יאמרו דבשביל איזה עון אחר שעשה, עלתה לו כך. לזאת הראה להם תחילה שהוא צדיק גמור, שכל זמן שהוא בבית, אין הבית נופל, וא"כ קשה מדוע עלתה לו כך? אלא ודאי שאמת הוא כדבריו, דבשביל מעשה דאותו עני נענש, מזה נראה עד היכן מגיע כחה של צדקה, ויהיו זהירין בה. והואיל דרצה ללמד בזה לתלמידיו מצות צדקה, לכן היה מותר לו לעשות כן, ולסמוך על הנס. אך מכל מקום קשה, הלא גם מהכלים, אם לא נפל הבית כל זמן שהיו בבית, יכלו להכיר מזה דצדיק גמור היה, דכל זמן שכליו היו בבית, היה עומד הבית, וכשהוציאם משם תיכף נפל הבית, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא, למה צוה לפנות הכלים תחילה? וצ"ל דעל הכלים לא בטח שיעשה להם נס, דאדם דאית ליה מזלא, כדאיתא בבבא קמא (ב ע"ב), עושין ליה נס, אבל כלים לית להו מזלא, ואולי היה נפל הבית עליהם, לכן צוה לפנות הכלים תחילה.

(רבי יעקב מו"ץ ווילנא, קהלת יצחק [רייטבורד], במדבר פרק לב פסוק א)

בא עני אחד ועמד לי בדרך ואמר לי רבי פרנסני וכו' לא הספקתי לפרוק מן החמור עד שיצתה נשמתו הלכתי ונפלתי על פניו ואמרתי עיני שלא חסו על עיניך יסומו ידיי שלא חסו על ידיך יתגדמו רגלי שלא חסו על רגליך יתקטעו

נראה שהעני גרם לעצמו כל זה, שהיה לו לבקש אוכל ומזון ולא לומר לשון פרנסני, שבזה חשב נחום שאינו מחוסר מזונות רק שאר צרכים, כהוראת לשון פרנסה, על כן לא מיהר לתת לו. אך עם כל זה חטא במה שלא הביט בפני העני, ואז היה מכיר בו שהוא רעב ממש והיה מזדרז בידיו וברגליו להאכילו תיכף, ולכך קילל את עיניו, ידיו ורגליו.

(רבי חיים יצחק רפפורט, עיני יצחק, כאן)

אמרו לו אוי לנו שראינוך בכך אמר להם אוי לי אם לא ראיתוני בכך

א"ל אוי לנו שראינוך בכך, ר"ל אם אתה נענשת על עוון קל, אוי לנו אם יבוא במשפט עמנו ח"ו. א"ל אוי לי אם לא ראיתוני בכך, ר"ל רק לי אוי ולא לכם, וכמאמר חז"ל שהקביה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה [ב"ק נ ע"א], וכפי גודל צדקתו על חביריו כן יגדל עונשו עליהם אם יחטא אף בדבר קל.

(רבי חיים יצחק רפפורט, עיני יצחק, כאן)

ואמאי קרו ליה נחום איש גם זו דכל מילתא דהוה סלקא ליה אמר גם זו לטובה
40-41

ונראה כי מה שאמר גם זו לטובה ולא "גם זה", כי ר"ל אף אם נראה לו פורעניות היותר גדול ה' יתברך עושה ממנו טובה. וזה נרמז בלשון זו שמספרו י"ג, כי הווי הגמור הוא י"ג, לכך היין שמביא אוי ואבוי ויללה כמו שאמר "למי אוי ולמי אבוי" וגו', לכך כתיב בפרשת נח אצל היין י"ג ווי"ן להורות כי היין מביא כל ווי שהם י"ג... כי אלו י"ג ווי"ן הם הפך הטוב הגמור שהטוב הגמור הוא י"ג. ודבר זה אמרו במסכת תענית (כה ע"א) אצל ר"א בן פדת שנתן לו השם ית' י"ג נהרתא משכי שמן אפרסמון... הם נגד י"ג מדות שהם מדת טובו של ה' יתברך, והפך זה הוא ווי הגמור ג"כ י"ג, ולכך הוא"ו שהוא לשון ווי הוא י"ג במספרו. ולכך אמר גם זו לטובה, ר"ל שגם זו שאם נראה פורעניות וצרה גדולה שהוא י"ג נגד י"ג ווי"ן, על ידי הבטחון בו ית' נעשה לטוב הגמור, כי הבטחון בו ית' עדי עד כמו שהתבאר, ויכול הוא ית' שיהיה זה לטובה. ולכך אין לך אות שנקרא אות ההפך כמו הוא"ו שנקרא אות ההיפך, דבר זה מורה שהוא ית' הדבר שנראה רע הגמור יכול לעשות ממנו הטוב הגמור, וכל זה מפני כי הוא ית' אחד ובידו הכל ולכך מן דבר שנראה רע גמור עושה ממנו טוב הגמור, ולכך מספר אחד מספרו ג"כ י"ג כמספר וא"ו, ולכך היה נקרא נחום איש גם זו כי נרמז הכל בלשון זו.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב הבטחון, פרק א)

עיקר כניסת האדם אל סוד החסד הוא, לאהוב את ד' תכלית אהבה, שלא יניח עבודתו לשום סיבה. מפני שאין דבר נאהב אצלו כלל לערך אהבתו יתברך. ולזה יתקן תחלה צרכי עבודתו, ואחר כך המותר יהיה לשאר הצרכים. ותהיה האהבה הזאת תקועה בלבו, בין יקבל טובות מאת הקב"ה ובין יקבל יסורין ותוכחות, יחשבם לאהבה לו... כדי לכלול כל המדות בחסד. ונמצא סוד הנהגתו מהמלכות. ועם היות שהיא פועלת דין, היא קשורה בחסד. והיינו מדת נחום איש גם זו, שהיה אומר "גם זו לטובה", רצה לקשרה תמיד בצד החסד הנקרא טוב (זוהר תרומה קסח ע"ב), והיה אומר: "גם זו", שנראה שהיא בשמאל וקשורה בגבורה, אינו אלא "לטובה", היא קשורה בחסד, והיה שם דעתו אל צד הטוב במדה ההיא ומסתיר דיניה. וזו היא הנהגה גדולה, להיקשר בחסד תמיד.

(תומר דבורה פרק ה [הובא בשינוי לשון בשל"ה, עשרה מאמרות, מאמר שביעי, אות ריא])

איתא: איזהו חסיד המתחסד עם קונו, פי' שמביא בעולם התגלות חסדיו של הקב"ה, כמ"ש ז"ל על אברהם אבינו ע"ה שהחסד מתגלגל בעולם בשבילו. והוא מכח השלשה מדות שמנו חכמים במשנה עין טובה כו', פי' עין טובה, שכל מה שהוא רואה מכיר בו חסד וטובת הבורא ית"ש, והכל טוב בעיניו, ובכח זה נעשה טובו, וכדאיתא גבי נחום איש גם זו. ואיתא בזוה"ק פ' זו על מאי דכתיב באברהם כה יהיה זרעך והאמין בה' ויחשבה לו צדקה ב' פירושים שהקב"ה חשבה לאברהם לצדקה ותו פירש שאברהם חשב מדת כה אעפ"י שהיא דין חשבה לצדקה ע"ש. והוא כמ"ש שע"י שאברהם חשבה לצדקה נעשה מדה זו חסד וצדקה. וזהו המתחסד עם קונו כמ"ש.

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת נשא, שנת תרנד)

אחד מגדולי התנאים נקרא בתואר "גם זו" - נחום איש גמזו, ולא נזכר כלל בתואר "רבי".... ומכאן משמע דתואר "גם זו" גדול מתואר רבי... ביאור העניין של 'גם זו לטובה', להורות שאינו דן את הפרט לפי מה שהוא, אלא אומר "גם זו" - בסופו של חשבון - 'לטובה', ומובטח הוא כי החשבון הכללי הוא לטובתו, וכמו שכתוב "משפטי ה' אמת צדרו יחדיו" - בתום כל המעשים יחדיו נראה את צד'קת ה' ומשפטיו... ולמדרגה זו הגיע נחום איש גמזו, ואין לך תואר גדול ונכבד מזה.

(רבי חיים שמואלביץ, שיחות מוסר (מהד' תש"מ), תשל"ב, מאמר ט, עמ' ל)

על הצדיק והטהור נחום איש גם זו, אמרו חז"ל: "ואמאי קרו ליה נחום איש גם זו? דכל מילתא דהוה סלקא ליה אמר: גם זו לטובה". יסוד זה מבוסס על עמוד התווך של בטחון, שה' הוא כל יכול ויודע הכל, ואם כן ודאי שכל מה שהוא עושה, גם אם עתה נראים הדברים כצרות רבות ורעות, בסופו של דבר נבין שנעשו לטוב.

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, עמ' קפז)

קמו הנך דיוראי ושקלינהו לסיפטיה ומלונהו עפרא וכו' בעא מלכא למקטלינהו לכולהו וכו' [אמר גם זו לטובה] אתא אליהו אדמי ליה כחד מינייהו אמר ליה דלמא הא עפרא מעפרא דאברהם אבוהון הוא וכו' דכתיב יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו וכו' בדקו מיניה וכבשוה עיילו לבי גנזיה ומלוהו לסיפטיה אבנים טובות ומרגליות וכו' וקטלינהו להנך דיוראי

בא לומר כמה גדול מדת הבטחון בו ית', כי נחום איש גם זו היה לו מדת הבטחון שאף דבר שהיה נראה רע היה בוטח בו ית', במאמר שיהיה אליו לטוב... וכאשר לקחו ממנו מה שרצה להביא דורון אל המלך, אמר גם זו לטובה, והניח העפר כי רצה להראות למלך את אשר עשו ואשר גנבו הדורון ממנו. ולכך שתק כאלו היה שם עוד הדורון. וכאשר בא לשם פתח אותו כאילו לא ידע, ואז הי' רוצה להגיד מה שנעשה לו, וכאשר עשה כן כעס המלך כי לא האמין אליו כלל שגנבו הדורון ממנו. ואחד מן היועצים שהיה אליהו אמר דבר זה כי ראוי לחשב אותה סימן טוב, כי דרך אומות הראשונים שהיו מנחשים בפרט במלחמה כמו שמצינו במקרא ובגמרא, ואמר כי אין מדרך המלך שנעשה דבר זה אליו להביא אליו עפר, רק שהוא סימן וניחוש כי זה יהיה כלי מלחמתו וכאלו הביא לו כלי מלחמה לדורון. וזה שאמר אותו יועץ כי אולי הוא עפרא דאברהם אבינו, כי דבר זה היה אצל אברהם, כי מן העפר נעשה חרב. ואין הפי' שנעשה מן העפר חרב ממש, רק פירושו כי העפר אשר ממנו עושים החרב שנא' (איוב כח) "ברזל מעפר יוקח", ומפני שמן העפר נעשה חרב לכך כאשר שדי עפרא הוי חרבא. ור"ל כי הדבר שהיה דומה בדבר מה לחרב, כמו העפר שמתיחס החרב לעפר, מפני כי ממנו עושין חרב, לאברהם היה נעשה חרב, ופועל היה בשונאיו כאלו היה חרב קשה. וזה נקרא דשדי עפרא והוה לחרבא, וגילי שהוא דומה לחץ לפי שהוא קל כמו חץ, היה גירא, כלומר כל דבר שהיה קצת דומה לחרבא וקצת דומה לחץ היה פועל לגמרי אצל אברהם כאלו היה חרב וכאלו היה חץ. וכאשר הביא לו הדורון אמר כי זה סימן טוב אל המלך בשעת המלחמה שינצח ויהיה העפר הזה שהובא לך שממנו החרב יהיה נעשה לחרב. בדקיה ואשכחיה כך, ר"ל כי מאותה שעה ואילך היו רואים בבחינה גמורה שכל אשר היה עושה היה מצליח והיה כובש כרכים ומנצח בכל אשר יפנה. והוא יתברך אשר הוא עושה נסים עם הבוטחים בו, עשה ג"כ שיאמינו שדבר זה היה לו הצלחה מן ה' יתברך, והיה זה סיבת הצלחה של נחום איש גם זו שמאותה שעה שבא אצלו היה מצליח. ובודאי נחום איש גם זו לא היו שולחין אותו אם לא שהיה נחשב מאוד אצל החשובים שהוא איש מלומד בנסים, ולכך היו תולים ג"כ כי הנצוח שהיו עושים הכל היה הוא הגורם. והרבה בני אדם שעושים סימן כך כי מיום שבא זה היה מצליח, ולפיכך אין חידוש כאשר ראה סימן הצלחתו מיום שבא נחום איש גם זו אצלו שהיו תולים הסבה בנחום איש גם זו... ושלחו אותו בכבוד בשביל שראו והאמינו כי הוא היה להם סימן טוב, והוא ית' אשר עושה נסים לצדיקים ששמו בטחונם בו ית' היה גורם שהיו מאמינים כי ההצלחה היה גורם נחום איש גם זו. ואותם שהיו גורמים טורח לעשות נס, ואף כי אין לפניו עמל ויגיעה, דבר זה נקרא עמל לשנות הנהוג, היה מסבב עונשים של אלו בני דיוראי שהיו גורמים דבר זה עד שהיה צריך לשנות ולעשות הנס וקבלו עונשם, הוא המיתה.
ויש לך לדעת כי כאשר ה' יתברך עושה נס לצדיק, נעשה לו כל דבר שראוי להיות נעשה לו במוחש ובנגלה, נעשה לו בנס נסתר, כמו דבר זה, שה' יתברך רצה לעשות לצדיק זה שהיה בוטח בו נס שיהיה לחן בעיני המלך, ואותם שהיו גורמים דבר זה ראוי שיגיע להם המיתה, וכל דבר ראוי נעשה בנס נסתר. והגמרא מפרש כי ראוי שיהיה נעשה העפר לחרב והקש לחץ כאשר נעשה לאברהם, וכן ראוי גם כן שיהיו הגורמים אליו דבר זה יגיע להם המיתה, וכך היה דבר זה, והכל ענין שכלי נס נסתר ולא במוחש...
כמה גדול מדת הבטחון שבוטחים בו ית' בכל לב, עד שכל הדברים נעשים לו לטובה כמו שהיה אצל ר"ע ואצל נחום איש גם זו. כי מפני שהוא היה בוטח בו ית' שיציל ה' יתברך אותו כי הכל יכול, וכמו שאמר "בטחו בו עדי עד", כלומר שאף שרואים וחושבים כי כבר אבדה תקותם, אל יתיאש, רק יהיו בוטחים בו עדי עד כי ה' יתברך יכול להושיע אותם, וכאשר שם בטחונו בו אז על ה' יתברך להציל אותו, כאשר שם בטחונו בו ית', לכך נחשב זה מלחמות ה' יתברך.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב הבטחון, פרק א)

כי מטא התם [שרינהו לסיפטא חזנהו דמלו עפרא] וכו' [אמר גם זו לטובה] וכו' דלמא הא עפרא מעפרא דאברהם אבוהון הוא וכו' הויא חדא מדינתא דלא מצו למיכבשה בדקו מיניה וכבשוה וכו' בדקוה ולא אשכחוה וקטלינהו להנך דיוראי

ונראה שהחסיד הזה היה נותן אל לבו שגם זה שנגנב ממנו מה שהיה בתיבה הוא לטובה, לפי שגלוי וידוע לפניו יתברך שהדורון הזה לא יהיה מקובל בעיני הקיסר, כי קטן ושפל הוא בעיניו לפי רוממות גדולת מלכותו. וחישב כי לא לחנם נגנב הדורון וניתן במקומו העפר, רק כדי ללמוד ממנו ענין חכמה ומוסר, והוא שישפיכו דברי הכנעה ותחנונים לפני הקיסר ובזה ימצאו חן בעיניו, באמור לו: במה נקדם פניך? אם בכסף וזהב, הלא לך הכסף והזהב, ולא נוכל לכבדך לפי גדולת רוממותיך, אבל ההכנעה היתירה שאנו מכניעים לפניך ורוצים לקבל עלינו עול מלכותך בלב שלם, והרי אנו מוטלים לפניך כעפר זה שבתיבה זו, וזה יעלה לפניך לרצון טוב, ועם כל זאת באנו לעורר גם כן את אדוננו הקיסר על דבר ענוה וצדק המקובל לנו מאברהם אבינו, וזה כי איש חכם ונביא כמוהו מסתמא לא היה מלומד לעשות מלחמה, ועם כל זאת היה נשיא אלהים בתוכם (בראשית כג, ו), ואב המון לכל הגוים (שם יז, ד). וכל זה לפי שלא רצה למלוך עליהם ביד חזקה, רק היה קונה את לבבם על ידי דברים רכים וטובים, באמור להם כל היום שגם הוא עפר ואפר כמוהם ואין רצונו להמליך עליהם, ובראותם הענוה היתירה שבו, המליכוהו עליהם (בראשית רבה מג, ה), יותר ממה שהיה בא להמשיל עליהם בחזקה. וכן אדוננו הקיסר, אם ירצה שיכניעו תחת ידו כל הערים הגדולות והבצורות ממנו, יקרא אליהם לשלום, ואז יענוך שלום ופתחו לך. והיו הדברים האלה מקובל וטוב בעיני הקיסר יותר מכל כלי חמדה.
ואמר ליה הקיסר קרינא דאיגרתא איהו להוי פרוונקא (ב"מ פג, ב), ולך נא עם השרים הגדולים אשר לי אל מדינה פלונית אשר היא גדולה ובצורה ממני, וקרא נא אליה לשלום, וצא ותוכל לה, ואראה אם יאמנו דברך אם לא, ו"שפתי צדיק ידעון רצון" (משלי י, לב). גם היה מלומד בנסים, עד שעלתה בידו שהושלמה אותה המדינה עם הקיסר, והכניסה את צווארה תחת עול מלכותו. ואותן הדיורין שגנבו האבנים טובות מן התיבה באו גם כן אחר כך עם עפר אחרת, ואולי התפארו גם כן כי חכמתם יעמוד להם לכבוש גם כן עיירות ומדינות הרבה תחת יד הקיסר, ובדק אותם ולא עלתה בידם, והרגם הקיסר על ששחקו בו. כן יאבדו כל אויביך ה'.

(רבי חיים מפרידברג, ספר החיים, ספר גאולה וישועה, פרק ב, עמ' קסה במהד' שפתי צדיקים)

מעפרא דאברהם אבוהון הוא דכי הוה שדי עפרא הוו סייפיה גילי הוו גירי דכתיב יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו
45-46

"יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו. ואמרו חז"ל: שדי עפרא והוי חרבא גילא והוי קשתא. ואמרתי כבר שפירושו הוא כך, שדי עפרא, פירוש, שע"י שהיה אברהם אבינו ע"ה לגבי עצמו "עפר ואפר" (בראשית יח, כז), היה הדבר הזה חרב להרוג שונאיו. גילא והוי קשתא - פירוש, ע"י שמחה וגילה בעבודת ה' יתברך, זה היה קשתא לנגד אויביו להמיתם. אחר כך, מצאתיו בספר קדושת לוי. ויש להבין עדיין, היכן נרמז בפסוק לשון 'גילה'? בשלמא דבר זה שע"י שהיה לגבי עצמו כעפר, ע"י זה הוי חרבא להרוג שונאיו - זה מרומז בפסוק, דכתיב "יתן כעפר חרבו, אבל גילה ושמחה לא נרמז בקרא, רק כתיב "כקש נדף קשתו". ונראה לי, דמרומז דבר זה בסוף הפטרה, דכתיב (ישעיהו מא, טז) "תזרם ורוח תשאם", ואחר כך כתיב "ואתה תגיל בה' בקדוש ישראל תתהלל", דהיינו כנ"ל, דע"י גילה ושמחה בה' - "תזרם ורוח תשאם", לשונאים והיינו כנ"ל.

(רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, מאור ושמש, פרשת לך לך, בסופה)

ראינו את גדולת האיסור לעשות אנגריא בתלמידי חכמים לכופם על יציאה למלחמה, אפילו על מלחמת מצוה גדולה מאד, שהרי אין לך מלחמת מצוה יותר גדולה מהמלחמה שערך אברהם אבינו נגד המלכים, שמן השמים הסכימו על ידו, עד אשר הורונו חז"ל בקבלתם שעל זה נאמר "יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו", וכמבואר בדבריהם ז"ל, ומכל מקום אמרו (נדרים לב ע"א): מפני מה נענש אברהם ונשתעבדו בניו במצרים ארבע מאות שנה, מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים, שנאמר וירק את חניכיו ילידי ביתו, והם היו תלמידי חכמים העוסקים בתורה.

(אגרות הראיה, כרך ג, אגרת תתי, עמ' צ)

והנה היה חושב אברהם אבינו שחיציו לא יגיעו [אל] המטרה וכמו יתמוללו, כי לא היו מוכשרים כלל, ע"כ בעצת ד' הוֹרְאָה, שאם שזרק עפרא הוי גירי, כי מה שאינו כלל בתור חץ יהפך לחץ. ההתנגדות נגד שקרה של ע"ז בקיום כל התורה כולה עד שלא ניתנה (יומא כח ע"ב), לא היתה אפשרית שתפשוט מקום בפועל אז, אבל הוכנו עי"ז זרעו אחריו, שהם צריכים לכל אלה, לטכסיס אומה שלמה בכל פרטי' וענפי', ע"כ הוי [עפרא] גירי, וגילי הוי חרבי, "יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו, ירדפם יעבור שלום" (ישעיהו מא, ב-ג), להלאה משלום, סוף המטרות היא האמת, וממילא יבא השלום. השלום הוא כלי מחזיק ברכה (עוקצין פ"ג מי"ב), והברכה עצמה היא האמת, היא ברכת אברהם שהכיר את האמת.

(מאורות הראיה - הגדה של פסח, שבת הגדול, ה, עמ' ריח במהד' תשנ"ו = גנזי ראיה, ח"ב)

[העפר הוא מידתו של אברהם אבינו להילחם להציל אנשים מאויביהם, גם אם אינם צדיקים. לכן כשהתפלל על סדום, אמר "ואנכי עפר ואפר", ופירשו חז"ל שאילו הרג אותו אמרפל במלחמה היה עפר, ובזה רמז להקב"ה כהתנצלות על כך שהוא מתפלל בעד רשעים, שהוא עושה זאת מתוך אהבת הבריות כמו שנלחם בעד לוט. מדה זו של אברהם, אהבת הבריות, היתה החרב שנלחם בה, וזה נרמז במלה "עפר".]

(רבי שרגא רוזנברג, ענבים במדבר, עמ' 90) לטקסט

[כך יהיה בישראל בעתיד. הגוים באים לכלות אותנו, וחושבים שאבדנו, שקומץ אומללים לא יוכלו לעמוד מול עמים חזקים. אבל למרות שלפי ראות העין אנחנו כלום, כמו עפר, ה' יעשה את העפר לחרבות שינצחו אותם.]

(רבי יעקב פלקסר, אור תורה, בראשית, עמ' עג) לטקסט

רש"י - מי שהוא ראש ישיבה היו מגדלין אותו משלהן ומעשירין אותו

אם תזכו אתם וזרעיכם וזרע זרעיכם, להחזיק ישיבה, והנהוג ליקח שכר רבנות, תקחו שכר רבנות, כדי להחזיק ישיבה ולהעמיד תלמידים, ולא תחזיקו ישיבה בשביל ליקח שכר רבנות, כי אז הוה קרדום ח"ו. ותכלית הדבר הוא, שיהיה לומד תורה לשם שמים ולא בשביל טעם כבוד, ולא טעם ממון. ואם לבסוף הכבוד בא, שמהנים אותו, יכול לקבל לכדי צורכו וצורך ביתו. ואף אם הוא ביותר מכדי צרכו, רשאי לקבל. ובתנאי כפול ומכופל, אם בעסק תורתו לא נתכוון רק לשם שמים, לא זולתו, ואחר כך בא הכבוד מאליו לו, ולא יעשה שום תחבולה והידור אחר זה, רק מאליהן באו נדיבים, וכוונתם לשם שמים, לא בשביל איזה דבר ואיזה טעם, אז רשאי לקבל. ובדבר זה יתיישב מה שכתב רש"י, בפרק סדר תעניות אלו ריש דף כא וז"ל: מלך רבי יוחנן, מינוהו ראש ישיבה, מנהג הוא מי שהוא ראש ישיבה, היו מגדלין אותו משלהם, ומעשירין אותו... וכבר הקדמתי, שהמקבל יהיה תורתו לשם שמים, וגם הנותן יתן לשם שמים, ורחמנא לבא בעי. ומכל מקום החיוב על המקבל ללמוד ביתר שאת ויתר עוז, לא יפסוק פומיה מגירסא יומם ולילה ממש, ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים.

(של"ה, מסכת שבועות, פרק נר מצוה, אות עו)