ט ע"א

עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר
1

ואמרו במסכת תענית: "עשר תעשר, א"ר יוחנן עשר בשביל שתתעשר. והנה אין בלשון הכתוב לשון עושר, כי שני השיני"ן סבולת הן. אבל ר' יוחנן היה מפרש כן: עשר בשביל שתעשר ממנו שנים רבות, וזהו העושר. כן כתב הראב"ד ז"ל שם בפירושיו.

(רבינו בחיי, דברים, פרק יד פסוק כג)

"לא תבשל גדי" (דברים יד, כא) - כמעשה הכנענים שהיו חושבים להרבות בזה הפועל מקניהם וקנינם וכל בהמתם. "עשר תעשר" (דברים יד, כב) - כי בעישור התבואה והבהמה, תרבה התבואה וירבה המקנה, כאומרם ז"ל עשר בשביל שתתעשר".

(ספורנו, דברים, יד, כא-כב)

וכתוב בגמרא עשר בשביל שתתעשר, לאמר, מצוה זו היא לשם התעשרות, שנאמר "ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות" וכו', ואל תערער עליה ח"ו, אלא שתעשה את המצוה לשם שמים, והעושר יבוא בהיסח הדעת, ככתוב "עשר תעשר", כלומר לכשתפריש המעשר, "כברכת ה' אלקיך אשר נתן לך", תבקש: יהי רצון שתשרה הברכה במעשה ידי, כדי להפריש בשנה הבאה מעשר גדול יותר, ונמצאת מרויח, הואיל ואם הקב"ה נתן לך השתא אלף פלורינים, והפרשת מאה של מעשר, בקש מאת האלקים ברוך הוא, לשנה הבאה בירושלם, יגדיל את ברכתו לך, כדי שתפריש מאתים פלורינים של מעשר ולהגדיל את צדקתך.

(כתבי הרב יהודה אלקלעי ח"א עמ' 104)

כשהעני שבע בבית העשיר הוא נותן ברכה להעשיר, והברכה פועלת הרבה יותר מזכות מצות תרומות ומעשרות לבד, והיינו דמסיים "בכל מעשה ידך", דמשמעו אפילו עסקים שלא בקרקע, אבל תרומות ומעשרות לבד, אף על גב דמברכי לבעלים כדאיתא בתענית פ"א, אבל אינו אלא ברכת הארץ, משא"כ ברכת העני פועלת בכל.

(רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, העמק דבר דברים פרק יד, כט)

וכל דבר הבירור הוא בהפכו, כי המצוות נותנים היפך מה שהם כפשטן, כענין עשר שתתעשר, דלפי טבע מעשר הוא מְעַנִי אדם שנותן מכס, שני מעשרות ותרומה, אבל במצוה בהיפך, זה מעשיר. וכן איתא בשבת (קיט ע"א): עשירים שבחוץ לארץ בשביל שבת. ובמדרש איכה (פתיחה יז) דהעכו"ם מגנים יהודים שהם עניים בשביל השבתות שהם בטילים שביעית ימיהם ועוד צריכים לענגם, ובאמת מזה נמשך עשירות. וכן במידות, המענג השבת ניצול מדינה של גיהנום, רצה לומר, כי מהתענוג נולד בלב חשק לתאוות לתענוגים. ועל זה אמרו דאדרבה, ניצול מדינה של גיהנום שהוא השיקוע בתאוות. ואמר בפרשת ראה במצות עיר הנדחת (דברים יג, טז) "הכה תכה" וגו', שמוליד אכזריות גדול להכות עיר שלימה ומלואה ולאבדה מכל וכל. סיים על זה "ונתן לך רחמים ורחמך" ודרשו חז"ל מזה בשילהי שבת (קנא ע"ב): המרחם על הבריות מרחמין וכו'. מבואר דמפרש "לך רחמים" - שיהיה לך רחמים על אחרים. ואמר "ונתן", בלא השתדלות, רק ע"י מצוה זו שתהיה אכזר על הרשעים כפי רצון ה' יתברך, ע"י זה תזכה למידת רחמנות על הצדיקים כרצון ה' יתברך.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, רסיסי לילה, אות ו)

לה' הארץ ומלואה; היא וכל אשר בה - שלו, והוא מרשה לאדם להשתמש בנכסי שמים, בתנאי שיודה באדנותו ע"י ברכה, אם מדובר בדברי הנאה, וכן ע"י החזרת חלק מהרכוש אם מדובר בתרומה ומעשר, ושאר מתנות כהונה ולויה, וקדשים... נראה שהקב"ה קבע בלשון הקודש את המלה "עשיר" בדמיון ללשון "מעשר", ללמדנו שהרוצה להתעֹׂשר, יעשֹר, כמו שנאמר: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך", ודרשו חז"ל: "עשֹר בשביל שתתעֹשר".

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, עמ' רנדׂׂ)

עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר וכו' ומי שרי לנסוייה להקב"ה וכו' חוץ מזו
1-8

שראוי שנתבונן... טעם אומרם ז"ל עשר בשביל שתתעשר, שאם מטבע הדבר הוא נראה בהפך, ואם מדרך ההשגחה יראה שאינה עצה נכונה, והרי אמרו: לא יאמר אדם הריני לומד תורה על מנת שאעשיר (נדרים סב ע"א), והוא הדין לכל שאר המצוות... אם בקיבוץ הממונות בדרך הטבעי יש מפזר ונוסף עוד, וגם בדרך ההשגחה הנסיון אסור, הנה בהתחבר שני הענינים יחד, רצוני הטבע וההשגחה, יצדק מאמרם ז"ל עשר בשביל שתתעשר. והוא על הדרך שזכרנו בתולדת הקנינים על הדרך הטבעי, והוא כי כל עוד שירגיל אדם עצמו בפועל, יתחזק בו הקנין ויעשה יותר בשלימות, וכל עוד שישלים מעשהו, יהיה השכר מרובה יותר בהצלחת הקנינים, וכל עוד שיצליחו יותר, יוסיף הוא בשפע, וילך כן בסיבוב עד לאין מספר. ועל זה האופן יצדק יפה עשר בשביל שתתעשר, כלומר עשר כהוגן כדי שתתעשר ע"י שכר ההשגחה, ותוכל לעשר שיעור גדול יתר מאד. ועל זה הענין יהיה בהפך, בחולשות הפעולות, עד שיהיה בעל הבית הוא הכהן כמו שאמר (ברכות סג ע"א) "ואיש קדשיו לו יהיו"... והוא טעם זה המאמר בשם רבי אושעיה חוץ מזו, כלומר שהנסיון סכנה אצל ה' יתעלה בשכר המצוות, חוץ מזו, שהיא בנתינת הממונות, שיתחייב שמנתינת הממון תימשך הנתינה עוד בשפע, וזה דבר שניתן לבחינה ולנסיון בלי ספק. והוא מאמר "ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות. ולזה אמר התינוק שאילו הגיע להערת הכתוב בזה היה מבין מדעתו, ולא היה צריך לו ולר' אושעיה רבו. והוא ענין נכבד מאד, יועיל אל הישרת קבוץ הממונות, ולהודיע כי לא יועיל עוצר היד בהם במה שראוי אך למחסור.

(רבי יצחק עראמה, עקידת יצחק, דברים שער צד, דף רמט ע"ד-רנ ע"א במהד' של"ג)

ואסור לנסות את ה', לומר אעשה מצוה פלוני ואראה אם אתברך, חוץ ממעשר, כמו שאמר רבי יוחנן 'עשר תעשר', עשר בשביל שתתעשר, ואמר... בכל התורה אסור לנסות, חוץ ממעשר, שנאמר 'ובחנוני נא בזאת'. והענין, כי במעשר הבטיח הקב"ה שישלח הברכה בודאי, מה שאין כן בשאר המצות, לא הבטיח הקב"ה שישלח הברכה בודאי לו בעולם הזה כשיקיים המצוה, ואם ינסה ויראה שלא יש ברכה, יימנע שוב מעבודת ה' יתברך.

(של"ה, שער האותיות, אות הקו"ף - קדושת האכילה (א), אות קכה)

'יש מפזר ונוסף' (משלי יא, כד). בפרק קמא דגיטין (ז ע"א): אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמין, יעשה מהם צדקה. ואמרו במסכת כתובות (סו ע"ב): מלח ממון חסר. ומכל מקום אסור לאדם לנסות את ה' יתברך בזה, כמו שכתוב: 'לא תנסו את ה''. ולא שרי לנסות, אלא במעשר תבואה, כדאיתא בפרק קמא דתענית, אבל בצדקה לא. ונראה, אפילו במעשר כספים נמי לא, דהיכא דגלי הפסוק דשרי לנסות זה, דהיינו במעשר תבואה, שם מותר. אבל היכא דלא גלי בהדיא, הוא בכלל הלאו ד'לא תנסו(ן)'. והטור יורה דעה סימן רמז, כתב וז"ל: הדבר בדוק ומנוסה, כי בשביל הצדקה שנותן לא יחסר לו, אלא אדרבה תוסיף לו עושר וכבוד, כדכתיב (דברי הימים ב' לא, י): 'מהחל התרומה לביא בית ה' אכול ושבוע והותר עד לרוב כי ה' ברך את עמו', וכתיב: 'הביאו את כל המעשר אל בית האוצר...עד בלי די'. ואמרו חכמים, בכל דבר אסור לנסות את ה' חוץ מדבר זה, כדכתיב 'ובחנוני נא בזאת'. עכ"ל. משמע לכאורה מדבריו, דאפילו בצדקה מותר לנסות, וזה דבר תימה. על כן נראה, דגם הטור סבירא ליה דבצדקה אסור לנסות, ואף שכתב הדבר בדוק ומנוסה, רצה לומר, העין רואה שהוא על כרחך כך, וכמו שהעיד שלמה המלך ע"ה 'יש מפזר ונוסף', אבל לעשות כן ולנסות, זה אסור. והראיה שהביא 'מהחל התרומה' כו' ואחר כך ממעשר, זה לא הביא רק להראות השפעת ה' יתברך למפזרים שמוסיף עליהם, והא ראיה ששם היה עד לרוב, ומכל מקום גם בצדקה עושה הקב"ה כן. אבל לא התיר להאדם לנסות רק במעשר. ודיקא נמי דכוונת הטור כן, שהרי בענין הצדקה לא כתב דמותר לנסות, רק כתב "הוא בדוק ומנוסה", רק בענין מעשר הביא לשון הגמרא שמותר לנסות. והגאון רמ"א בשלחן ערוך (שם ס"ד) בהגהותיו שהעתיק דברי הטור דמותר לנסות אף בצדקה, לא נראה לי.

(של"ה, מסכת מגילה, פרק נר מצוה, אות כה)

עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר וכו' מאי עד בלי די וכו' עד שיבלו שפתותיכם מלומר די
1-14

החלק הרביעי, שאומר אותו בפירוש פסוקים על דרך מחמדי השיר, לא מפני שאומרם האמין כי ענין הפסוק הוא ענין הדרש ההוא. וחלילה וחס! הוא מה שאמרו ז"ל: מקרא לחוד. ודמיון החלק הזה מה שאמרו בגמרא דתענית א"ר יוחנן מאי דכתיב עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר, וכאשר אמר שם בפירוש "והריקותי לכם ברכה עד בלי די" - עד שיבלו שפתותיכם מלומר די, וכן כל כיוצא בזה. ולא יעלה על דעתך שכל דרש בפסוק מן הפסוקים כאשר יאמין מי שלא הגיע לדעת אמתית, שאומרים שזה הקבלה בידם כאשר הוא בעיקר התורה והקבלות. אין הדבר כן. אך דע כי פירוש לפסוקים שאינם תלויים בעיקר מעקרי הדת ולא בדין מדיני התורה שאינם קבלה בידם, אבל יש מהם לפי הכרעת הדעת, ויש מהם דברים הנאים ומתקבלים על דרך מחמדי השיר, ומשיאים המלות הענינים שהם יכולים לישא ומוציאים אותם, וכמה פעמים על דרך תלמוד הבינה במחמדי השיר.

(רבי אברהם בן הרמב"ם, מלחמות ה', מאמר על דרשות חז"ל, עמ' צא במהד' מרגליות)

עשר בשביל שתתעשר

[צדקה מועילה אפילן שלא לשמה, וגם מעשר מביא ברכה גם אם לא עשאו בכל לבו לשמים. מדוע דוקא מצווה זו מביאה עשירות? כמש"כ בס' זכרון זאת שבאותיות של המלה "רפואה" יש חיות של רפואה, שמאותיות אלה נמשכות רפואות לבני אדם, כי כל התורה היא שמות של ה', כך מאותיות "עושר" נמשכת עשירות לאדם, ו"מעשר" כולל אותיות "עושר", חוץ מאות ו' שהיא רק חולם או שהוא רק הכוח המושך מלמעלה למטה, כמו שהווים במשכן נעשו לרמז על משיכת קדושה מלמעלה למטה, אבל עיקר השפע בא מאותיות "עשר". ולכן העושה מצוות מעשר מעורר אותיות "עשר", ויימשך עושר לאדם. ואמנם עיקר המצוה היא מעשר של פירות השדה, אבל זה גם בכל מעשר שנותנים לעניים מממון.]

(רבי יעקב אריה מראדזימין, ביכורי אביב, דף כט ע"ג-ע"ד) לטקסט

ט. אשכחיה רבי יוחנן לינוקא דריש לקיש אמר ליה אימא לי פסוקיך
2-3

לפנות ערב ה' אליעזר הֶלפר בא והביא לי גליון "ידיעות אחרונות" ובו הידיעה שמתקבצים בסביבת כפר עציון כאלף ערבים להתנפל עליהם, נזדעזעתי מחד והלכתי לישיבה, ובצאתי מהבית עברתי למדרכה שמהצד השני ועמדה שם ילדה כבת שלש-ארבע וקראה מתוך משחק וזמרה אל חברתה, בקצת מרחק, נגשתי והקשבתי שהיא קוראה, "מפי אל יבורך ישראל", וחשבתי שהוא סימן לטובה, וכך היה בבואי לישיבה ואחרי התהלים ותפלת ערבית הגיעתנו הידיעה המשמחת כי ב"ה הניסו מגינינו את המתנפלים והכו בהם מכה רבה.

(רבי צבי יהודה כהן קוק, אור לנתיבתי, מוספים, עמ' שי-שיא)

אשכחיה רבי יוחנן לינוקא דריש לקיש אמר ליה אימא לי פסוקיך אמר ליה עשר תעשר אמר ליה ומאי עשר תעשר אמר ליה עשר בשביל שתתעשר אמר ליה מנא לך אמר ליה זיל נסי וכו' הכי אמר רבי הושעיא חוץ מזו שנאמר הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת וכו' והריקתי לכם ברכה עד בלי די וכו' עד שיבלו שפתותיכם מלומר די אמר ליה אי הות מטי התם להאי פסוקא לא הוית צריכנא לך ולהושעיא רבך
2-16

הוקשה לינוקא למה שינה בלישניה, כי מצינו במסכת חגיגה (טו ע"א) גבי אלישע שאמר לינוקא לשון 'פסוק לי פסוקך'... וכאלה רבות, ואם כן הוקשה לו, למה שינה רבי יוחנן בלישניה ואמר 'אימא לי פסוקך'. והבין הינוקא כי לכוונה הוא, כי הלשון 'פסוק לי פסוקך' מורה על פסוק שלא יפול בו שום קושיא, כענין אין עומדין להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה (ברכות לא ע"א). וסבר הינוקא בדעתו, שכוונת רבי יוחנן להגיד לו פסוק אחד שיש בו איזה קושיא, משום הכי אמר לו הפסוק 'עשר תעשר'. וכאשר ראה הינוקא דבר זה, שהוא הגיד לו פסוק אחד שקשה בו קושיא, ורבי יוחנן לא ביקש ליישב לו הקושיא, לכן שאלו 'מאי עשר תעשר', כי ראיתי כוונתך לומר לך פסוק שיפול בו קושיא, וכן עשיתי, ואם כן למה אתה כמחריש מליישב לי למה כתיב 'עשר תעשר'. והשיב, 'בשביל שתתעשר'. ואמר לו הינוקא, 'מנא לך הא', ולא רצה לשאלו מיד הקושיא: 'ומי שרי לנסוייה' כמו שמקשה לבסוף, כי הוא השיב התירוץ בעצמו. והוא על דרך מה שכתב הסמ"ג בחלק לא תעשה סימן [ד']: כתיב 'לא תנסו', אזהרה שלא יאמר אדם אעשה מצוה זו ואראה אם אתברך וכו'. ומביא גמרא דתענית מן 'עשר תעשר' כו'. ובסוף כתב: והא דתניא, האומר סלע זו לצדקה כדי שאחיה אני ובני הרי זה צדיק גמור, בפרק קמא דבבא בתרא (י ע"ב) מעמידה בישראל שגומרים בלבן לתת הן שיחיה הן לא יחיה. וכתב מהרש"ל (בביאורו לסמ"ג שם): מה פריך, דילמא צדקה בכלל מעשר. ומשני, צדקה לחוד ומעשר לחוד, למעשר יש קצבה לצדקה אין קצבה. והינוקא הבין דין מעשר דומה לדין צדקה, ומה שהכתוב אומר 'עשר תעשר' - עשר בשביל שתתעשר, רצה לומר הרשות נתונה לו ליתן מעשר ולומר כדי שיתעשר, ופסוק 'לא תנסו', איירי שמעמיד דבריו על מנת להתעשר דוקא, זהו אסור, אבל לנסות ה', הן שיעשיר או לא יעשיר, דומיא האומר סלע זה לצדקה כדי שאחיה אני ובני, הן שיחיה או לא יחיה. ולפי זה, לא קשה ומי שרי לנסוייה, כי באמת שרי לאיניש לנסוייה הקב"ה, רק שלא יחליט הדבר על מנת להתעשר או על מנת שיחיה בנו, מה שאין כן באמרו לו זיל נסי אם יהיה באפשרי שלא יתעשר, אם כן הוי הנסיון בהחלט. לכן הקשה לו, ומי שרי לנסוייה. משום הכי שאלו תחלה מנא לך [הא].
וכן רבי יוחנן אמר לו זיל נסי, ולא רצה להשיב לו בקצרה ממקרא 'ובחנוני נא בזאת', כי זה המקרא יש לפרש על ענין אחר, כמו שהמפרשים רגילין לדרוש כל מקום שנאמר מלת 'בזאת' על התורה שנקראת זאת (דברים ד, מד)... ואם כן, יש לפרש האי 'ובחנוני נא בזאת' קאי על תלמוד תורה, לפי הסברא שהמעשר מביא לידי תלמוד תורה מכח 'עשר תעשר' ו'למען תלמד', ועליו קאי המקרא 'הביאו [את כל] המעשר אל בית האוצר' וגו', וע"י מעשר יגיע לתלמוד תורה, ועליו קאי 'ובחנוני נא בזאת' בשביל התורה שנקראת 'זאת', מכח התורה שהיא מחכימת פתי. וכבר אמרו רז"ל (סנהדרין צב ע"א): כל אדם שיש בו דעה לסוף מתעשר, שנאמר (משלי כד, ד) 'ובדעת חדרים ימלאו'. ונמצא לפי זה, העושר יגיע מתלמוד תורה ולא מן המעשר. ולכן אמר ליה זיל נסי, כדי שיבחון שהעושר מצד המעשר בא. והתינוק הזה היה תינוק דחכים ולא טיפש, החכים בו מה שרבי יוחנן לא רצה לומר בדרך קצרה, כדי שלא יטעה לפרש האי 'ובחנוני נא בזאת' קאי על דברי תורה. על זה אמר התינוק: אי הוי מטינא התם וכו', כי התינוק החכים בשכלו, שאי אפשר לפרש המקרא 'ובחנוני נא בזאת' שיהיה קאי אתלמוד תורה, לפי מאמר רז"ל, 'ובדעת חדרים ימלאו' לא משמע רק לפי מה שיש לו חדרים יתמלאו, הן רב הן מעט חדרים, מה שאין כן הבטחה 'והריקותי לכם ברכה עד בלי די', מלומר די, פירש הקמחי עד שלא יספיק לכם חדרים ואוצרות, משמע מתוך הבטחה זו שלא יספיק להם חדרים ואוצרות הרבה. ולכן לא בשביל התורה הברכה והבטחה זו, רק מן המעשר הוא בא. ועל זה אמר: אי מטינא התם להאי קרא כו', כי לעולם לדבריך קשה, קיצור היה לך להביא מיד המקרא 'ובחנוני נא בזאת', ומה מורא שלך שאטעה לפרש 'בחנוני נא בזאת' בשביל התורה, על זה השגתי בעצמי שאי אפשר לפרש על התורה מכח עד בלי די כו'.

(ר' שבתי הורוביץ, ווי העמודים, עמוד התורה פרק ב, אות ז)

אשכחיה רבי יוחנן לינוקא דריש לקיש וכו' אמר ליה אי הות מטי התם להאי פסוקא לא הוית צריכנא לך ולהושעיא רבך ותו אשכחיה רבי יוחנן לינוקיה דריש לקיש וכו' אתיא אימיה אפיקתיה אמרה ליה תא מקמיה דלא ליעבד לך כדעבד לאבוך
2-24

והרב אהבת עולם פירש על אותו מעשה דאשכחיה רבי יוחנן לינוקא וז"ל: יש לדקדק במה שפירש רש"י לינוקא דריש לקיש - בן אחותו של רבי יוחנן ולאחר מיתתו של ריש לקיש כדמוכח לקמן. קשה דמאי נפקא מינה אם הוא אחר מיתתו או לא... ויראה דרש"י ז"ל קשיא ליה דכיון דרבי יוחנן היה קפדן, איך לא כעס על התינוק שאמר לו אי מטאי להתם לא צריכנא לך, ומכח זה היינו מפרשים דמה שכתוב אמר ליה מאי עשר וכו' רבי יוחנן הוא דקאמר זה לינוקא כדי לחדודיה. לזה כתב רש"י דלאחר מיתתו של ריש לקיש הוא, פי' ולעולם שפיר מצינן לפרושי אמר ליה לרבי יוחנן, דכפי זה ההמשך מי שאמר לא צריכנא לך היינו הינוקא, ועם כל זה לא כעס רבי יוחנן עליו, דכיון שהיה אחר מיתתו של ריש לקיש שהמית אביו ע"י שנתן עיניו בו, חס על בנו שלא ליתן עיניו בו ולכעוס עליו פן ימות גם הוא כאביו. ואם תאמר, והלא לקמן בסמוך דקאמר אשכחיה רבי יוחנן לינוקא דריש לקיש... אתיא אימיה אפקתיה אמרה ליה תא מקמיה דלא ליעבד לך כדעבד לאבוך". וא"כ קשה הרי הכא רצה להענישו? י"ל דשאני התם שרבי יוחנן לא היה יכול להתאפק, כי ראה שדבר שהוא בעצמו לא היה יודע, ידע זה התינוק.

(רבי יוסף פינטו, לקח טוב, דברים, עמ' קכ-קכא)

הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת וכו' והריקתי לכם ברכה עד בלי די וכו' עד שיבלו שפתותיכם מלומר די
8-14

מאמר הנביא: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אם לא אפתח לכם את ארובות השמים" וגו' - והכוונה, שכל עוד שיזדרזו ויתחזקו להביא המעשר אל בית האוצר, עוד יוסיפו להביא, אמנם זה יהיה באמצעות הגבול האמצעי שהוא מציאות הטרף בביתו, וזה כי "טרף" נתן שם לכהנים הלויים לומדי התורה ומוריה, כמו שאמר (דברים לג) "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ישימו קטורה באפיך וכליל על מזבחיך". ובהביאם כל המעשר, ישבו בטח על למודם, כי יאכלו את חוקם, ותצא מהם אור תורה ומצוה לכל ישראל, והם ידעו תורתו וילכו באורחותיו, ומזה חוייב שיושפע עליהם שיעור נפלא מהשפע עד שיבלו שפתותיהם לומר די, שלא יאמר די לי תבואה או פירות או יין לשנה זו, כי זה לא יאמר רק כשיבוא הטוב מצומצם. ויתחייב מזה שירבו המעשרות ממה שהיו בתחלה, ויתרבה הספוק להם, וילך הדבר תמיד בסיבוב בתוספת טובה וברכה בלי ספק. והנה השיאם עצה נכונה מאד, ולסכלות האנשים יתרחקו מאד ממנה. וזה, כי בהתמוטט ממון האדם נכסיו לו, יש לו לפזר מהם המחוייב, ועם זה יוכלו לפזר יותר (גיטין ז ע"א). ולפי שיראה הענין בהפך לפי טבעו, וכאילו לא יאמין אם לא ינוסה, אמר "ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די"... ומזה יתחייב כי כשיהיה הדבר בהפך, האדם ירגיל עצמו במניעת מעשות מה שחוייב לו ההימנע לגמרי, וזה ג"כ ע"י הפסד הגבול האמצעי, כי אם לא יביאו כל המעשר אל בית האוצר, לא יהיה טרף לכהנים מלמדי התורה, וכל ישראל לא ישמעו ולא יראו את ה', ולא יעשון את דברי התורה, ועצר את השמים והאדמה לא תתן את יבולה, וימעטו עוד ההבאה, ובמעט ההבאה עוד עוד יחסר הטרף ויהיה הדבר הולך בסיבוב עד שלא יהיה להם כלל להביא.

(רבי יצחק עראמה, עקידת יצחק, שמות שער מז, דף קמד ע"א במהד' תרכ"ח)

הביאו את כל המעשר אל בית האוצר וכו' והריקתי לכם ברכה עד בלי די וכו' עד שיבלו שפתותיכם מלומר די
8-14

מעשר - כתיב 'הביאו את כל המעשר אל בית האוצר' (רצונו לומר אוצר ה' למעלה, על דרך שאמר מונבז (בבא בתרא יא ע"א): אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה וכו'), 'ברכה עד בלי די', ופירשו רז"ל: עד שיבלו שפתותיכם מלומר די. וזהו נרמז בברכת 'נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה' (דברים לג, כג).

(של"ה, פרשת במדבר, תורה אור, אות לא)

והריקתי לכם ברכה עד בלי די מאי עד בלי די וכו' עד שיבלו שפתותיכם מלומר די

שמעתי מהחכם... מוהר"ר זוסיא מהאניפאלי פירוש על מה שכתוב במעשר "ובחנוני נא בזאת אם לא אפתח לכם ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די, שהוא כנ"ל, כי מי שבוטח בבטחון גדול ואמונה חזקה רק בו יתברך, שהוא סבת כל הסבות, ולא בעצם הסבה, הכלי אשר בה ינתן השפעתו, אם הוא במדרגה זו אזי יורד לו ההשפעה מלמעלה מבעל הרצון עצמו בלי אמצעות צמצומים ולבושים, רק מופשט מן לבושים מוגבלים, שהן דרך ירידת עולמות. וזהו "והריקותי לכם ברכה", מלשון "אריק חרבי" (שמות טו, ט), שפירש רש"י ע"ש שהחרב מופשט מן תערו שנתון בתוכו ונשאר ריק. וזהו "והריקותי לכם ברכה", שהוא לשון התפשטות מלבושים כאמור, שהברכה יהיה מוּרָק ומופשט מלבושים מוגבלים וצמצומים, "עד בלי די", שהוא סוד הצמצום, כנודע ממה שאמרו רז"ל (חגיגה יב ע"א): "שד-י" - שאמר לעולמי די, שהיה העולם מתפשט ומתרחב וכו' עד שגער בו ואמר די, שהוא סוד הצמצום בבריאת העולמות כנודע. וזהו גם כן כאן "עד בלי די", שע"י מצוות מעשר שתבטחו בו ותאמינו שלא יתחסר לכם שיעור מה שאתם מפרישים המעשר, עבור שיש בידו למלאות לכם כל חסרונותיכם, עבור הבטחון הגדול הזה שאין אתם משימים בטחונכם בסבה ההוא, שהוא התבואה או המעות שאתם נותנים למעשר, כמו אותן שאין מקיימין מצוה זו על שאין להם בטחון בזה, רק שמשים בטחונו על התבואה והמעות ההוא, וירא שלא יחסר, ואתם לא כן, אז "והריקותי לכם" וגו' - גם אני אפשוט לכם הברכה מן המוגבלות וצמצומים "עד בלי די", שלא יהא בחינת די שהוא צמצום כאמור לעכב השפע תמיד, ח"ו. ודפח"ח.
ומה שמפרש הש"ס מאי "עד בלי די" - עד שיבלו שפתותיכם מלומר די, אפשר לומר כוונתן הוא ע"פ האמור, שירידת השפע יהיה שלא בדרך צמצום, מכל מקום, אם אח"כ יהיה מונה המעות או התבואה, יביא עצמו ע"י זה לבחינת גבול וצמצום כאמור למעלה, וע"י זה יהיה אין הברכה מצויה מחמת שיהא דבר המנוי [עי' בשמו לעיל ח ע"ב], לזה אמר "עד שיבלו שפתותיכם מלומר די", כי כ"כ יהיה גודל הברכה ברבוי השפע עד שלא יוכל לספור במנין ולמדוד במדידה, שאם היה רוצה לספור במנין בפיו, כנודע שהמנין הוא באמירת פיו, א' ב' ג' וכו' כדרך כל הסופרים אזי יבלו שפתותיו מלומר, פירוש שילאו ויבלו שפתותיו מלומר אותו המנין עבור גודל רבוי הברכה. די - פירוש, שאם היה יכול לספור, היה מביאו להתצמצמות מוגבלת, בחינת די שהוא צמצום כנ"ל. לכך משפיע לו שפע וברכה רב כל כך, עד כי חדל הסופר לספור כי אין מספר, עבור גודל השפע ברכה העליונה מבעל הרצון והרחמים שישפיע עלינו ועל כל ישראל.

(רבי נחום מטשרנוביל, מאור עינים פרשת ואתחנן, פרק ו, ד)

עד שיבלו שפתותיכם מלומר די
13-14

וראיתי להקשות הלא תיבת די אינו ממוצא שפתים? אך הנכון בזה מה שראיתי בספר רשפי אש שכתב דהפירוש הוא, כיון שיאמר תמיד די, א"כ אינו משתמש בשפתים, וע"י זה יבלו מחמת שאינו משתמש בהם כלל.

(רבי גדליה סילוורסטון, אשכול ענבים, כאן)

עד שאמרו די [ברכות לב ע"א], מענין הברכה תענית דף ט ע"א שיבלו שפתותיכם מלומר די, משמע שהקלקול הוא לא בעצם אמירת די אלא באופן השימוש ברוב הטובה, או שבבלות השפתים נמנעת באמת אמירת די. ועיין שם דף כג ע"א.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, גליון הש"ס, ברכות לב ע"א)

[עי' עוד לקט באורי אגדות מכות כג ע"ב]

ותו אשכחיה רבי יוחנן לינוקיה דריש לקיש דיתיב ואמר אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו יתיב רבי יוחנן וקא מתמה אמר מי איכא מידי דכתיבי בכתובי דלא רמיזי באורייתא אמר ליה אטו הא מי לא רמיזי והכתיב וכו' מה זאת עשה אלקים לנו דל עיניה וחזא ביה אתיא אימיה אפיקתיה אמרה ליה תא מקמיה דלא ליעבד לך כדעבד לאבוך

"מה זאת עשה אלקים לנו" - פירש רש"י: "להביאנו לידי עלילה זו שלא הושב אלא להתעולל עלינו". כלומר, בכך שהושב להם כספם ראו אות מבשר רעה, והבינו כי המטרה לא היתה להיטיב עמם אלא להעליל עליהם שהשיבו לעצמם את הכסף בגניבה. משום כך נתפסו בחרדה גדולה ותהו על מה הגיעם עונש קשה כל כך. לעומת זאת, כמה מהמפרשים, וביניהם הרשב"ם והחזקוני, פירשו הפוך מרש"י, שבהשבת כספם ראו השבטים שכר והטבה, ועל כן תהו על מה מגיענו שכר זה, הרי חטא כבד חטאנו במכירת יוסף. ואיך יתכן שיהיה חוטא נשכר...
מקור דברי רש"י הוא מדברי הגמרא... ואין לתמוה מכאן על הרשב"ם והחזקוני שפירשו את הפסוק הנ"ל במשמעות הפוכה כמבואר לעיל, שכן שמא רק דעתו של הינוקא בביאור הכתוב היתה כן, ולא הסכימה לכך דעת רבי יוחנן, ועל כן היה תמה היכן רמוז דבר זה בתורה, כי לדעתו אין לתלות משמעות זו בדברי אחי יוסף, ואדרבה הצדיקו עליהם את הדין [לכאורה הדבר תלוי בהבנת המשך דברי הגמרא שם, לאחר ששמע רבי יוחנן את דברי הינוקא דל עיניה וחזא ביה אתיא אימיה אפיקתיה אמרה ליה תא מקמיה דלא ליעבד לך כדעבד לאבוך, ופירש רש"י שגבותיו של רבי יוחנן היו מכסים על עיניו והגביהו אותם כדי שיוכל להביט בינוקא, ונטלה אותו אמו משם כדי שלא יתן בו רבי יוחנן את עיניו וימיתו כדרך שהמית במבטו את אביו ריש לקיש. ונראה מדבריו שהצדיק רבי יוחנן את פירושו של הינוקא, אלא שחששה האם שחלישות דעתו של רבי יוחנן לנוכח חריפותו הרבה של בנה תזיק לבן כדרך שהזיקה לאביו... אך לדעת הראשונים שמפרשים אחרת מרש"י, יש לפרש שהקפיד עליו רבי יוחנן משום שלא הסכים לדבריו, והתקומם נגד הסלת דופי זו בבני יעקב שבטי י-ה].
המראה יחזקאל (מועדים, שבת שובה) מפרש את הדברים במשנת החסידות, בהקדימו שתי תמיהות על דברי הגמרא... ראשית מה היתה תהיית רבי יוחנן על כך שלא נרמזו דברי שלמה בתורה, מה חידוש יש בדבר זה שיש צורך שתרמוז עליו התורה? הלא בלתי ספק שאדם... כשבא עליו עונש כל שהוא, צריך שיעשה חשבון נפש ויבדוק עצמו... ומי שממשיך לסלף אין לך שטות ואוולת גדולה מזו. כמו כן הוסיף לתמוה, מדוע רק עתה לאחר שמצאו את הכסף באמתחותיהם, התלוננו על מר גורלם, ולא עשו כן כאשר בא עליהם יוסף בעלילה ונתן אותם במשמר שלשת ימים... הלא מאורעות אלו היו חמורים הרבה מהשבת הכסף. ואף שהבינו שהדבר נעשה להתעלל בהם, מכל מקום לא היה כאן אלא ספק על דבר זה, ויתכן לפרש התרחשות זו גם באופן חיובי, לעומת ההתגוללות הקודמת שבאה לידי ביטוי בענישה בפועל...
על יסוד דברים אלו ממשיך לבאר...: "וזהו שנאמר 'אולת אדם תסלף דרכו ועל ד' יזעף לבו', כי לשון 'זעף' אינו לשון כעס כפי פשוטו, רק לשון דאגה... וכוונת הפסוק, שכאשר יצַר להאדם מחמת העבירות שעשה באולתו, אז הוא צריך לדאוג יותר על האלקים, דהיינו מה שפגם באורות עליונים. ועל זה הביא שפיר ראיה מן התורה, שבתחילה לא תלו הדבר בחטא, רק היו סבורים מקרה הוא. אבל אחר כך, כשראו הטובה הזאת שמצאו הכסף, הרגישו שהכל ע"י השגחה פרטית, ועל כן אמרו 'מה זאת עשה ה' לנו'". עכ"ל. לדבריו כוונת הפסוק היא לשבח ולא לגנאי, שבבוא הרעה על האדם, על לבו להיות סר וזעף בגלל צער השכינה, שנמנע ממנה לשרות עליו ולהשפיע לו מטוּבה.
עוד נראה לבאר על פי זה את תחילת הפסוק "אולת אדם תסלף דרכו" על יסוד תחילת דבריו. 'סילוף' הוא מלשון שינוי, כי כל זמן שאדם נמצא במצב קבוע אינו חש שהטוב שבו הוא שרוי מושפע לו ממרומים, ורואה בכך מצב טבעי ומובן מאליו. רק בבוא עליו הרעה בעטיים של מעשיו הרעים, מפנים בלבו את ההכרה כי הטובה אינה דבר מובן מאליו, והכל בא לו מאת ה' לפי ערך מעשיו. אז תחדור לתודעתו ההבנה, כי במעשיו הרעים ובעונש שהוא מביא על עצמו הוא נגד רצון הבורא להיטיב עמו, והרגשה זו היא השורש לתשובה שלימה ואמיתית.

(רבי יהושע העשיל רייזמן, עיונים בפרשה, בראשית, עמ' רצג-רצו)

אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו

ואם באמת אדם נענש והוא אינו מכיר חטאו, ורק על ה' יזעף לבו בחשבו ששלח לו היסורים בחנם, אז חוטא בכפלים, הא' שחושד בהקב"ה שמענישו בחנם, ב' מה שחטא כבר שעל חטאיו העונש בא לו.

(רבי שמעון סופר, שיר מעון, חידושי אגדות [נדפס אחרי ס' דברים], גיטין נז)

אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו וכו' אטו הא מי לא רמיזי והכתיב ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה אלקים לנו

השיבו אחיו ואמרו... מה שראוי לאמר הוא ברוך דיין האמת, וזהו "לאמר מה זאת עשה אלקים לנו - הוא דיין האמת לנו... לדעת רז"ל האומרים כי זה מאמר שלמה, "אולת אדם תסלף דרכו", ועל ה' היו מתלוננים ואומרים "מה זאת עשה אלקים לנו", ואיך יתכן עשו שלמים דבר כזה? אם לא שלדעתם, אומרו "ויצא לבם" הוא שיצא דעתם מהם, ולא בדעת דיברו.

(אלשיך בראשית, פרק מב, כח)

אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו וכו' מי איכא מידי דכתיבי בכתובי דלא רמיזי באורייתא וכו' הא מי לא רמיזי והכתיב ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה אלקים לנו

הכתוב הזה יש לפרש בתרי אנפי: "אולת אדם תסלף דרכו", ואח"כ כשנענש על חטאיו "על ה' יזעף לבו", מחמת שבדעתו שלא חטא כלל. וזהו מלא בתורה כמ"ש המהרש"א דכתיב "איש כי תשטה אשתו" (במדבר ה, יב) - אין אדם עובר עבירה אלא א"כ נכנס בו רוח שטות (סוטה ג ע"א). וכן על כרחך כל מאמרי איוב שחשב בדעתו שלא חטא, ע"כ רמיזין בתורה. אמנם יש לפרש פי' אחר בכתוב, דהנה ידוע כי מאתו לא תצא הרעה, רק ע"י מעשה רע נברא מלאך משחית והוא המייסרו, כדכתיב "ותמוגנו ביד עונינו" (ישעיהו סד, ו). וזה שאמר הכתוב "אולת אדם תסלף דרכו ועל ה'" וכו', כלומר שכ"כ תסלף האולת דרך האדם עד שתולה הרע שבא עליו בה', ואומר שה' עשה זאת. ולכך כשרואה כשהוכה בלי חמלה "יזעף לבו", ואינו יודע כי המלאך המשחית שברא במעשיו - הוא המכה אותו בלי חמלה. והשתא אתי שפיר במה שהביא ראיה מהכתוב "מה זאת עשה ה' לנו", שתלו הדבר בה'. אף שהכירו בחטאם, כדכתיב קודם "אבל אשמים אנחנו", מ"מ שלא כהוגן עשו במה שאמרו "מה זאת עשה לנו אלקים".

(ר' יעקב לורברבוים, נחלת יעקב, בראשית, פרק מב, כח)

אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו יתיב רבי יוחנן וקא מתמה אמר מי איכא מידי דכתיבי בכתובי דלא רמיזי באורייתא אמר ליה אטו הא מי לא רמיזי והכתיב ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה אלקים לנו

"מה זאת עשה אלקים לנו"... בתחלה היו תמהים ומשתוממים על מציאת הכסף ומצטערים על העליל המכוונת בזה. על זה אמרו "מה זאת!" ומיד שמו על לבם שאין זה מקרה, אבל מאת ה' היתה זאת להיפרע מהם... וכמו שהצדיקו עליהם את הדין בתחלה באמרם "אבל אשמים אנחנו על אחינו"... והצדיקו עליהם את הדין ואמרו "עשה אלקים לנו" - אין זה פועל מקרה אבל בא בהשגחה עלינו. והנה אמר ינוקא דר"ל על מאמרם "מה זאת עשה אלקים לנו", "אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו". דעתו כדעת המפרשים בזה שהתרעמו על מדותיו ית'. אמנם ר' יוחנן דקא מתמה ואמר, ע"ש, נראה שהבין כוונת המקרא בדרך שביארנוהו, שהצדיקו עליהם את הדין.

(רבי יעקב צבי מקלנבורג, הכתב והקבלה בראשית, פרק מב, כח)

אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו וכו' אטו הא מי לא רמיזי והכתיב ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה אלקים לנו

עיין בחידושי אגדות [מהרש"א] שפירש שענין האולת הוא המעשה בכלל ממכירת יוסף אשר על כן נענשו, ותמה על זה, הלא מפורש איתא בענין הפרשה שאמרו "אבל אשמים אנחנו על אחינו" וגו', הרי שתלו האשמה בהם, וכן מורה מאמרם ליוסף "האלקים מצא את עון עבדיך"... גם מרש"י כאן מבואר שהאולת הוא ענין מכירת יוסף... אבל לפי"ז יקשה עוד ששמשו לזה הלשון אולת, דיותר היה נאות לזה הלשון "חטאת אדם"... לדעתי הפירוש האמת והברור הוא כמ"ש במדרש לקח טוב המכונה פסיקתא זוטרתא בפרשה זו, וז"ל: "מה זאת עשה אלקים לנו" - זהו שאמר הכתוב "אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו, שהיה להם לראות שקיהם קודם שיצאו משם אם חטים נתנו להם או שעורים, עכ"ל. ור"ל שאם היו רואים מה נתנו להם, היו רואים את הכסף שבפי השקים והיו משיבים תיכף ונצולים מן הצער, ובזה הכל מבואר.

(רבי ברוך אפשטיין, תורה תמימה, בראשית, פרק מב הערה ו)

מי איכא מידי דכתיבי בכתובי דלא רמיזי באורייתא
19-20

וידוע כי הוא משלמות התורה שכל המעמיק במצפוניה יראה בעין שכלו כי הכתובים אור נגה עליהם לפקוח עינים עיוורות, ויתבונן וישיג שהיא הכוללת כל החכמות וכל עניני העולם, וכמו שאמרו במסכת תענית: ההוא ינוקא דאשכחיה רבי יוחנן... מי איכא מידי בכתובי דלא רמיזא באורייתא כי האי גוונא, והא כתיב ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו. וגו' על אחת כמה וכמה בעיקרי התורה ובגופי המצוות, שיש לומר כי בעשרת הדברות נכללו תרי"ג מצות אלו שהזכרנו אחת לאחת.

(רבינו בחיי בן אשר, כד הקמח, ע' שבועות [ב])

...שכל כך גדלה מעלת המגילה הזאת כי זכרם לא יסוף מזרעם, והוא מאמרם ז"ל כי כל ספרי נביאים וכתובים יתבטלו לימות משיחנו וזו קיימת לעד כספר התורה... נזכירה מאמרם ז"ל במסכת תענית, שאמרו שאין דבר בנביאים וכתובים שאינו רמוז בתורה, שעל כן שאל בריה דר"ל את רבי יוחנן היכן היה רמוז פסוק אולת אדם תסלף דרכו וכו' ואמר לו בשם ר' הושעיה רבו שהוא בפסוק ויאמרו מה זאת עשה אלקים לנו. הנה שהכל רמוז בתורה, אלא שצריך חכמה רבה להבין הדבר מתוך התורה, כי על כן הוצרך ר' יוחנן לומר בשם רבו. ונבוא אל הענין, והוא כי בימות משיחנו שתמלא הארץ דעה, נבין לאשורנו מתוך התורה כל מה שבנביאים וכתובים, ועל כן יתבטלו, כי לא יהיה לנו צורך אליהם. אך מגלה זו גם שגם היא רמוזה בתורה, כמאמרם ז"ל (חולין קלט ע"ב) מנין להמן מן התורה וכו' מנין לאסתר מן התורה וכו' מנין למרדכי וכו'... עם כל זה לא תתבטל, והוא כי הנה אמרו רז"ל (מגילה ז ע"א)... שמצאו בתורה "כתוב זאת זכרון בספר" (שמות יז, יד)... שבא לרבות על המגילה שנקראת ספר... על כן ראו רז"ל לומר שלא יתבטל.

(אלשיך, אסתר פרק ט, כח)

ידוע כי לא נפל דבר אחד מדברי הנביאים והכתובים אשר לא כתוב או רמוז בספר התורה, כמאמרם ז"ל במסכת תענית בעובדא דרבי יוחנן על בריה דרבי שמעון בן לקיש על פסוק "אולת אדם תסלף דרכו" וכו'.

(אלשיך, אסתר פרק ב, ה)

ורבותינו למדו מכאן שם רשעים ירקב [רש"י]. זהו פסוק במשלי. ולמה צריך לימוד מכאן? וי"ל ע"ד דאיתא פ"ק דתענית... מי איכא מילתא בכתובים דלא רמיזא באורייתא... וגם כאן אמרינן שפיר דמ"ש במשלי "שם רשעים ירקב" רמיזא כאן באורייתא.

(רבי דוד הלוי, דברי דוד, בראשית פרק יג, יג)

דע שאין שום דבר שהוא מדרבנן הן שמעתתא הן אגדתא, שלא יהיה רמוז בתורה. והרבה טרח הרב ר' אלעזר מגרמיזא ויגע ומצא דברי רז"ל שרמוזים בתורה, כאשר נמצא בספרי הקודש שחיבר... ובכלל אמרו: מי איכא בנביאים וכתובים דלא רמוז בתורה. והוא הדין לכל דברי רז"ל, הם אמת, ודבריהם אמת.

(של"ה, מסכת שבועות, תורה אור, הגה"ה לאות קצא)

י' מ'ידו"ד', לעומת י' דברות, שהוא הדבקות הגדול הכולל הכל, בדבור אחד נאמרו. ה' מ'ידו"ד', הוא הפרט - ה' חומשי תורה, וכולל כל דברי נביאים וכתובים, דמי איכא מידי דלא רמיזא באורייתא. ו' מ'ידו"ד' - ו' סדרי משנה. ה' אחרונה הכפולה - 'ושמנו קראת בשמך'... זהו 'תורת ידו"ד משיבת נפש', רצה לומר, אותיות 'יה"ו' מורות על התורה שבכתב ושבעל פה כדפירשתי, והיא 'תמימה', רצה לומר, השם שלם בכפילות הה', שם נפשות ישראל כדפירשתי, ה' אחרונה סוד 'ושמנו קראת בשמך'.

(של"ה, מסכת פסחים, מצה עשירה, דרוש ראשון, אות רעח)

הבל נגד מארי מקרא, כי התורה היא חמשה חומשין, ומתחלת ב'בי"ת' ומסיימת ב'למ"ד', הרי אותיות 'הבל', ולא איכא מידי בנביאים ובכתובים דלא רמוז בתורה. 'שת' מורה על משנה ותלמוד, שהם שית סדרי. 'משה' אותיות 'השם', זהו מארי סתרי תורה, כי דביקות נבואתו בשם ידו"ד, הכולל כל האצילות.

(של"ה, מסכת שבועות, פרק תורה אור, אות רלח)

קסו. ואז יתבאר המאמר (ויקרא רבה פ"כ סי"ב):... כשם שיום הכפורים מכפר כך מיתת צדיקים מכפרת. כלומר, כמו שיום הכפורים אינו מכפר אלא לשבים (שבועות יג ע"א), כמו שכתוב (ויקרא כג, כז) 'אך בעשור לחדש', מכפר הוא לשבים ואינו מכפר לשאינם שבים, כך מיתת צדיקים אינה מכפרת אלא לשבים. ואולי יאמר האומר, מנלן שנכתב מיתת הצדיקים ביום הכפורים, כדי לאורויי לן שאין מיתת הצדיקים מכפרת אלא לשבים, דלמא הא גופא בא לאורויי לן, שיום מיתת צדיק הוא יום כפור, ומכפרת מיתת הצדיק בין לשבים בין לשאינם שבים? על זה אמר, שמיתת צדיק מכפרת זה כבר שמענו, ונלמד מן 'ויקברו את עצמות שאול וגו' ויעתר' וגו' (שמואל ב' כא, יד), אם כן מהאי פסוק נלמד ענין חדש. ומהו החדש, שאינו מכפר אלא לשבים דוקא...
קסז. ואין להקשות, דלמא לעולם נכתב ביום הכפורים לאשמועינן הא דיום מיתת צדיק מכפר. מה תאמר דזה כבר נלמד מפסוק עצמות שאול וגו', וכי שייך לומר דהתורה תסמוך על מה שכתוב בנביאים? דיש לומר דזה אינו כלום, דכבר אמרו רז"ל מי איכא מידי דכתיבי [בכתובי] דלא רמיזא באורייתא. ובודאי כבר יש רמז בזה. וכן הוא אמת דיש רמז, כמו שאמרו רז"ל במקום אחר (מועד קטן כח ע"א): למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה, כשם שאפר פרה מכפר כך מיתת צדיקים מכפרת.

(של"ה, מסכת תענית, פרק תורה אור, אות קסו-קסז)

נראה לי, דאיתא (ספרי פיסקא קנג): כל הנביאים נתנבאו ב'כה', ומשה נתנבא ב'זה הדבר'. ולהבין החילוק, דהנה על תורת משה אסור להוסיף אפילו אות אחת, דכתיב "אלה הדברים" - שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה [תמורה טז ע"א]. וכל הנבואות שנתנבאו הנביאים - דבריהם רמוזים בתורה, וכמו שאמרו חז"ל במסכת תענית מי איכא מידי דכתיבי בכתובים דלא רמיזי באורייתא. ופירש רש"י, שהחומש הוא יסוד נביאים וכתובים, ובכולן יש סמך למצוא מן התורה. לזה אמרו 'כה', שהוא כמו פירוש על התורה, שדבר האמור בתורת משה - זה נרמז בתוכו וכה פירושו, אבל תורת משה היא עצמה תורה, וכל המצות שבה אמרם הקב"ה בפירוש, לכן נתנבא ב'זה', רצה לומר: 'זה הדבר בעצמו צוה ה' יתברך בהדיא', על כן נקרא תורה שבכתב "זה". ותורה שבעל פה, היא מה שהתנאים ואמוראים נתנו טעם למצות, ועיקר הדינים שבתורה שבעל פה רמוזים בתורה שבכתב, ואמרם משה רבינו מפי ה' יתברך, ולכן נקראת תורה שבעל פה - זאת, שהיא בחינת נבואה שמקבלת עיקר דבריה מתורת משה.

(רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, מאור ושמש, פרשת חקת, פרק יט, ב)

ענין השופר בטבע הוא מרחיב הקול ומגביהו, שהמשמיע לתוכו קול נמוך בצידו קצר, ע"י הרעדת חלקי האויר בחלל השופר הוא נשמע קול גבוה לחוץ דרך צידו הרחב כנודע לטבעים. והוא כלי אמצעי בין המשמיע לשומע, שיוכל השומע לקבל בהתפשטות רחב מה שהמשמיע משמיע מן המיצר. וזה שכתוב (ישעיה נח, א) "כשופר הרם קולך", שהנביא אמצעי בין ישראל לאביהם שבשמים בהשמעת הקול, דוגמת השופר, שהוא מקבלו בלחישה מלמעלה. "וה' יתן אומר המבשרות צבא רב" [תהלים סח, יב], שדיבור אחד של ה' יתברך הוא מתפשט בפי הנביא לפרשה שלימה. וזהו שופרות דמתן תורה, שה' יתברך השמיענו את קולו מן השמים, והיה "קול השופר הולך וחזק מאוד" [שמות יט, יט], היינו כח התפשטותו, כי מקרא אחד יוצא לכמה טעמים (סנהדרין לד ע"א), וליכא מידי בנביאי ובדברי חז"ל וכן בכל חכמי תורה שבעל פה דלא רמיזי באורייתא, וכל אחד מישראל יש לו השגה אחרת בדברי תורה, שקולו יתברך בדברי תורה הוא בקול שופר גדול, שקול נמוך שלו נתרחב לשומעים בהרחבה גדולה לאין שיעור.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, רסיסי לילה, אות מו)

ההכרה הגדולה במגמה האלקית אֲשׁר לתורה, ולנבואה ולרוח הקדשׁ בכלל, מביאה את המחשׁבה לסקירת האחדות שׁלהם. ונמצא שׁהנביאים והכתובים כלולים בתורה, והתורה עומדת כלולה ומאוחדת בקדושתה העליונה בקול אלקים חיים, שׁכל אֲשׁר נשׁמתו חיה מקשׁיב הוא ושׁומע את הקול הגדול הזה, ההולך ובוקע בכל התורה כולה.

(ראי"ה קוק, אורות התורה, פרק ד, אות א)

...הגמרא בברכות הנ"ל: א"ר לוי בר חמא ארשב"ל... מלמד שכולם נתנו למשה מסיני, עיין שם. ולכאורה תמוה הוא, שאיך יתכן שנתנו למשה נביאים וכתובים, אתמהה... והנראה, דהנה מצינו בפ"ק דתענית: ...יתיב ר"י וקא מתמה אמר מי איכא מידי דכתיבי בכתובי דלא רמזי באורייתא וכו'. ופירש רש"י... שהחומש הוא יסוד נביאים וכתובים ובכולם יש סמך למצוא מן התורה עכ"ל. ביאור הדברים הוא, כמו שמצינו בס"פ מציאת האשה [כתובות סט ע"ב] באילפא דאמר איכא דאתי דאמר לי מילתא דבי ר"ח ור' אושעיא ולא פשטינא ליה ממתניתין וכו', הרי חזינן דרבינו הקדוש כלל כל דיני הברייתא בנוסחא דמתניתין, והוא, כלומר אילפא, היה יכול לדייק כן מלשונות המשנה, וכמו כן כל דברי הנביאים כללם התורה בתורת משה. זה מה שגילה לנו רבי יוחנן. וזהו מה שאמר רשב"ל דמשה רבינו ע"ה קיבל מסיני גם נביאים וכתובים... וכל אלו אפשר למצוא להם [מקור] גם מבלעדי נבואתם מתוך דברי תורת משה, אלא דדברי נביאים וכתובים הם כמו ברייתות לעומת משניות...
מדברי רבי יוחנן אלו למדים אנו היחס האמיתי שבין התורה לנביאים וכתובים. אין דבר שאינו רמוז בתורה, הפוך בה והפוך בה דכולה בה. אין שום מצב שאינו כתוב בה, שום שאלה שאינה נפתרת בה. כשאירע נס פורים בקשה אסתר מן הסנהדרין "כתבוני לדורות", והם הסכימו לכך רק לאחר שמצאו לה סמך מן התורה [מגילה ז ע"א]. גם את כל השתלשלות המאורעות חושפת הגמרא [חולין קלט ע"ב] מן התורה: אסתר מן התורה מנין, מרדכי מן התורה מנין, המן מן התורה מנין. כשלמדנו דין מספר יחזקאל שואלת הגמרא [סנהדרין כב ע"ב]: עד דלא בא יחזקאל מי אמרה. הכל חייב להיות רמוז בתורה גופה. ולכן בסוף ספרי הנבואה, חזר הנביא וקרא [מלאכי ג, כב]: "זכרו תורת משה עבדי", כי כל התורה, כל ההנהגות, כל התשובות לכל השאלות - כולם רמוזים בתורה, ויש רק לחפשם. לו זכו ישראל ולא היו חוטאים בעגל... היו חושפים בעצמם את כל ההוראות מחמשת חומשי התורה, עכשיו שחטאו הוצרכו לפירוש יותר בספרי הנבואה. אבל עלינו לזכור ולדעת שספרי הנבואה, כל עיקרם בהסברת והארת התורה שבכתב.

(רבי יעקב קמינצקי, אמת ליעקב, על התורה, מבוא ללימוד המקרא, אות ג)

אנחנו המאמינים במקורה האלקי של התורה, תורה מן השמים, ומתוך כך גם בערכה הנצחי, "שזאת התורה לא תהא מוחלפת", בטוחים גם ביכולתה לפתור את כל השאלות בכל הדורות, לרבות שאלותיה של מדינת ישראל שהוקמה בשנת תש"ח. ולא רק בכוחה של התורה עצמה אנו מאמינים, אלא גם בכוחם וביכולתם של חכמי התורה וגדוליה בכל דור ודור... "לא בשמים היא" (דברים ל, יב), וליכא מידי דלא רמיזי באורייתא.

(רבי משה צבי נריה, מאורות נריה - ישראל במדינתו, עמ' 270)

דל עיניה וחזא ביה אתיא אימיה אפיקתיה אמרה ליה תא מקמיה דלא ליעבד לך כדעבד לאבוך

עינו של ר' יוחנן היתה חריפה מאד וטהורה, ולא היתה סובלת מום וחסרון אף דק מן הדק. לכן אם היה שומע איזו טענה או תביעה על הינוקא החריף, היה אז מסכנו, כי היה נתבע לפי חריפותו, ואף שהיה צעיר לימים אבל כל אחד נתבע לפי הכרתו. האדם נידון לפי מדרגת שכלו, יחוסו, גידולו וסביבתו. ולכן השמיטתו אמו של הינוקא והעלימה אותו מהבטתו זו של ר' יוחנן בעינו הטהורה.
האדם נתבע לפי המדה הרוחנית שמדדו לו למעלה. בשמים נקבעה לו מידת קומתו, עלייתו ודרגתו לפי שורש נשמתו ולפי שהוא ראוי להיות כפי הסתגלותו למעמדו... ולכן הוא נידון לפי הכרתו ודמותו אף כי עדיין לא הוציא מהכוח אל הפועל את הדרגות שנקבעו לו. וער ואונן שנענשו אף שהם היו רק י"ג שנה שאינן בר עונשין היינו מפני שהיו גדולים בדעת (בעלי תוספות פ' וישב).

(רבי חיים אפרים זייצ'יק, אור חדש, עמ' תתר-תתרא [ובדומה בספרו קול מבשר, עמ' רס-רסא, המובא בחכמת המצפון, מועדים, עמ' תקח])

מטר בשביל יחיד
25

"כי לחמנו הם" - על דבר עיקר הטענה הגלויה שהיא "בשנאת ה' אותנו" וגו', והיה הוכחתם לזה ממה שראו המרגלים עם גדול ורם ובני ענק וערים בצורות, ואי לא כך רצון ה' להשמיד אותו דור, היה ראוי שתהיה השגחת ה' לשלוח דבר וחלישות בגבורי מלחמה הללו, ואז לא היה פחד... על זה בא תשובת יהושע וכלב, שהם דומים ללחמם, שרוצה הקב"ה להראות תמיד השגחתו פרטית על כל יחיד לפי מעשיו... לדורות איתא בתענית דף ט' גשם בשביל יחיד, והיינו פרנסה כל יחיד ניזון לפי מעשיו, כך רצה הקב"ה להראות השגחתו בשעת כבישה לכל יחיד לפי מעשיו, ואילו לא היה מה לעשות בשעת כבישה, כמו ביציאת מצרים וקריעת ים סוף, לא היה ניכר אדם גדול בתורה ויראת שמים לפני הדיוט, מה שאין כן כאשר היו בעלי מלחמה מבני ענק ועוד גבורים, היתה ניכרת הצלחת כל אחד לפי מה שהוא, והרי כתיב בספר יהושע דכלב הוריש את שלשה בני הענק, וזה היה הצלחה נפלאה, ולפי ערך היה ביד כל אחד, והיינו "כי לחמנו הם".

(נצי"ב, העמק דבר, במדבר, פרק יד, ט)

...שמנהג ישראל היה להביא חגיגה בכל יום, וביחוד היו רגילים להביא תודה כמו שאמר עמוס ד: "וקטר מחמץ תודה וגו' כי כן אהבתם בני ישראל וגם אנכי מנעתי מכם את הגשם" וגו', הרי שהיו אוהבים להביא לפני ה' בחג תודות כדי שיהיה בזה לחמי תודה ולהשפיע ע"י זה ברכה על גשמי השנה... וכמו בחג השבועות לעצור טללים רעים ורוחות רעות היה המצוה להביא שלמי צבור ולחמי חמץ, כך בסכות לכל יחיד, אלא בסכות בא בשביל גשם, וזה היה בא לכל יחיד לפי מעשיו כדאיתא בתענית דף ט' מטר בשביל יחיד, מה שאין כן טל ורוח כל הארץ שוה, על כן בא בקרבן צבור.

(נצי"ב, העמק דבר, במדבר, פרק כט, יב [ובדומה בס' ויקרא, פרק כג, כ])

...דבא"י היה תלוי כל הפרנסה ברגלים, שהיה ארבעה ראשי שנים כידוע, והברכה ברגלים היה תלוי בשמירת מצוות הארץ, היינו שביעית ותרומות ומעשרות כמש"כ בפ' משפטים ובכמה מקומות, והיה לנו להאמין שאם היו שני שכני שדה משונים בשמירת המצות, ככה היו משתנים בברכת הארץ, וכדאי' בתענית דף ט גשם בשביל אחד. ודבר זה באמת פלא ואינו מצוי בכל ארצות, משום הכי היה המצוה להשריש אמונה זו ע"י זכירה וספור שהיה במצרים שפסח ה' על הפתח, והיה נ"מ בין בית ישראל לבית מצרי בהתגלות העברת כבוד השכינה, שמשום זה היו נרגשים בכורי מצרים וניזוקים כפי טבע הרגשת כבוד ה' למי שאינו ראוי לזה... ורק בכורי ישראל לא הרגישו כבוד ה', וזה היה בדרך השגחה פרטית, וכמו כן הוא תמיד בארץ ישראל שעיני ה' בה.

(נצי"ב, העמק דבר, דברים, פרק טז, ג)

היה בעצרת שלמים ולחם חמץ בשביל לעצור רוחות רעות וטללים רעים לקציר השנה, כמו שהיה בסכות כל יחיד מביא תודה שהוא שלמים עם לחם חמץ כמו שביארנו לעיל (כב, כט) שהיה מנהגם כך לפני הגשם, אלא דשם היה כל יחיד מביא בפ"ע, משום שהגשם היה בא לכל אחד לפי זכותו כדאיתא בתענית דף ט דגשם בשביל יחיד, אבל רוחות וטללים היה בשביל צבור, משום הכי הי' קרבן צבור.

(רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, העמק דבר ויקרא פרק כג, כ)

[עי' עוד לקט ביאורי אגדות לעיל ב ע"ב בשם ערבי נחל]

מטר בשביל יחיד פרנסה בשביל רבים
25-26

הקדמה מבוארת היא אצל החכמים, והביאה הרב המורה פרק כב ח"ב, כי הדבר הפשוט יתחייב ממנו על הדרך הטבעי דבר פשוט, נח יהיה או פועל. והדבר המורכב יתחייב ממנו דברים כמשפט אשר בו מן הפשוטים. והמשל שאם היה האש פשוט, בלתי נמצא בו כי אם איכות החום, הנה לא יחוייב ממנו רק פועל החום. אמנם כשנמצא מורכב משתי איכיות, והם החום והיובש, חייבו ממנו שתי הפעולות, שהם שיחם בחומו וייבש ביובשו... מבואר בעניני ההשגחה האלקית בדבר מהדברים או מדברים רבים, הכל כפי הכח הפרטי או רוב הכחות הנמצאות במושגחים. אמרו במס' תענית: א"ר יוחנן מטר בשביל יחיד פרנסה בשביל רבים, מטר בשביל יחיד דכתיב "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך", פרנסה בשביל רבים דכתיב "הנני ממטיר לכם לחם" וגו'. ומבואר הוא כי מפני שהמטר הוא דבר אחד, כבר איפשר שיתהווה בזכות איש אחד. אמנם הפרנסה, שהיא כוללת כל הדברים אשר יחיה האדם עליהם, כמו שהיה נמצא במן, הנה נמצא בשביל רבים המתחלפים בזכיותיהם.

(ר"י עראמה, עקידת יצחק, שמות שער מז, דף קמב ע"א-ע"ב במהד' תרכ"ח)

ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם וכו' באר בזכות מרים עמוד ענן בזכות אהרן מן בזכות משה וכו' חזרו שניהם בזכות משה
31-44

שד. כמו ששלשה כתרים הם וכתר שם טוב על גביהם, כן שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל ע"י שלשה רועים - משה, אהרן ומרים. ומשה נקרא "שם טוב", דכתיב (שמות ב, ב) 'ותרא אותו כי טוב', ואמרו רז"ל (סוטה יב ע"א) טוב שמו, על גביהן. כדאיתא במסכת תענית... שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל, ואלו הן - משה, אהרן ומרים, ושלש מתנות טובות נתנו על ידם, ואלו הן - באר וענן ומן. באר - בזכות מרים, עמוד הענן - בזכות אהרן, מן - בזכות משה. מתה מרים, נסתלק הבאר... מת אהרן, נסתלקו ענני הכבוד... וחזרו שניהם בזכות משה. מת משה, נסתלקו כלהו...
שה. ודוגמא לזה המאמר, בפרק קמא דברכות (ה ע"א): תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר, שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא נתנו אלא ע"י יסורין, אלו הן - תורה וארץ ישראל ועולם הבא... גם בכאן, שם טוב עולה על גביהן, שהוא עולם הבא הנצחי לעתיד, שיהיה לאחר עולם הבא לאדם תיכף אחר מותו... ועולם הבא הנצחי הוא הדבקות בשמו, טוב ה' לכל... הוא התכלית האחרון שיבוא.
ואלו שלש על שלש משולבות זו לזו, כי דומה לכתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות, הם שלשה רועים - משה, אהרן, מרים. משה - התורה נקראת על שמו, שנאמר (מלאכי ג, כב) 'זכרו תורת משה', ועל כן בזכותו המן, כי לא נתנה רק לאוכלי המן (מכילתא בשלח, מסכתא ד' פ"ב). אהרן הוא כתר כהונה, על כן בזכותו הענן, ו'ענן ה' על המשכן' (שמות מ, לח), שהוא מקום העבודה. מרים - כתר מלכות, כמו שכתב רש"י בפסוק (שם א, כא) 'ויעש להם בתים': בתי כהונה ולויה מיוכבד, ומלכות ממרים (סוטה יא ע"ב). ועל כן בזכותה הבאר, כמו שאמרו רז"ל (כריתות ה ע"ב): אין מושחין מלכים אלא על גבי מעין... וחזרו כולם בזכות משה, כי משה רבינו ע"ה על גביהן, הוא כתר תורה, הוא כתר כהונה, ששימש שבעה ימי מלואים בחלוק לבן (לקמן יא ע"ב), הוא כתר מלכות, כמו שכתוב (דברים לג, ה) 'ויהי בישרון מלך'. והדוגמא להם, שלש מתנות טובות שנתנו ע"י יסורין, תורה - כתר תורה. ארץ ישראל, מקום עבודה - כתר כהונה. כתר מלכות, כתיב (שמות יט, ו) 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים', וכל ישראל בני מלכים (שבת סז א), הוא הדבקות הנצחי הנקרא חיי עולם הבא. הרי שלש על שלש וכתר שם טוב עולה על גביהן, והם משולבות.
שו. במאמר מן וענן ובאר בזכות משה אהרן ומרים, קשה, דבפרק הפועלים (בבא מציעא פו ע"ב) איתא: אמר רבי חמא בר חנינא וכן תנא דבי רבי ישמעאל, בשכר שלשה זכו לשלשה, בשכר 'חמאה וחלב' (בראשית יח, ח) זכו למן, בשכר 'והוא עומד עליהם' (שם) זכו לעמוד הענן, בשכר 'יקח נא מעט מים' (שם, ד) זכו לבארה של מרים. עד כאן. הרי משמע שם, דהיה הכל בזכות אברהם. ורש"י (בבא מציעא שם, ד"ה זכו) תיקן: זכו לשלש - שלש מתנות שנתנו להם במדבר ע"י משה אהרן ומרים. הרי שרצה רש"י לתקן הקושיא הנזכר לעיל. אבל אין מובן באר היטב, אם כן מה עשו משה ואהרן ומרים? אם לא שנאמר שנתגלגל הזכות ע"י זכאין, וזכות שניהם מסייע, דהיינו בזכות אברהם וע"י זכות משה אהרן ומרים. ודוחק.
שז. ויש לפרש... מאחר שלבסוף כולם חזרו בזכות משה, הענן והבאר, אם כן למה מתחלה לא היה בזכותו כי אם בזכות אהרן ומרים? אלא הענין, יש חילוק גדול בין מה דהוה ונתעלם, להיותו חוזר, ובין מה דלא הוה ועתה נתהוה, כי לזה צריך זכות יותר גדול... והנה, כולם חזרו בזכות משה הוא מאחר דכבר נתהוו, רק שנתעלמו, אז הועיל זכות משה, אבל הוויתם מעיקרא זה היה בזכות אהרן ומרים. ואם תקשה, אם כן מעיקרא לא הועיל זכות משה כזכות אהרן ומרים. וזה אינו כלום, דדוגמא לזה מצינו בפרק סדר תעניות אלו (לקמן כא ע"ב), דלאביי אתי שלמא ממתיבתא דרקיעא כל מעלי יומא דשבתא, ולרבא כל מעלי יומא דכפורא, הוה קא חלשא דעתיה דרבא משום דאביי, אמרו ליה מסתייך דקא מגניתא אכולא דכרכא, הכי נמי הכא, קמשמע לן. ובזה מתורץ קושייתנו, דזכות שלשה הרועים מעיקרא לא היה להמציא יש מאין לגמרי, אם לא מכח שהיה כבר נתהווה במקצת דוגמא לזה, דהיינו באברהם, במה שעשה דוגמא לשלש אלה. ומכל מקום לא הועיל זכות משה להיות במדבר ענן ובאר, מאחר שענן ובאר בעצמן לא היו מקודם, והוצרך לזה זכות אהרן ומרים. ולאחר שהיו אלו בהויה ממש, רק שנסתלקו, אזי הועיל זכות משה שחזרו...
שיג. הנה, גאולת מצרים מצד עולם הנקבה 'שירה חדשה'... ואחר כך כשזכו לבית המקדש 'כי מציון תצא תורה' (ישעיה ב, ג), אז כל התורה כולה בלשון זכר נאמרה. אחר כך לעתיד לבא 'שיר חדש' בלשון זכר (שמות רבה פרשה כג, יא)... על כן ביציאת מצרים, שלשה אלו לא נזכרים בשם כתרים, רק מתנות - מן, ענן, באר, שהם מדוגמא שלהם כדפירשתי... בהתגלות מתן תורה היו שלשה אלה: מן, ענן, באר. ובהתגלות מתן ארץ ישראל, היו שלשה אלה: כתר תורה, כתר כהונה, כתר מלכות...
ונגד אלו שלש על שלש, הם שלש מצוות אלו: פסח, מצה ומרור. מצה היא כנגד יציאת מצרים, שלש מתנות - מן, ענן, באר. והכולל הוא 'מן', שהוא בזכות משה העולה על כולם ברוחניות, נמצא רוחניות המן גובר על רוחניות ענן ובאר. ואמרו רז"ל (קדושין לח ע"א), והביא רש"י דבריהם (שמות טז, לה): עוגות מצות שהוציאו ישראל ממצרים, טעם מן היה בהם, ושלש מצות רומזים על שלשה הנזכרים לעיל. ואברהם אבינו שזכה לשלשה הנזכרים לעיל, כדאיתא בפרק הפועלים שהעתקתי לעיל, אמרו רז"ל (בראשית רבה פמ"ח סי"ב) 'עוגות' (בראשית יח, ו) מצות, כי פסח היה, וכלל שלשה אלה - מצה, שטעם מן בה.
שיד. ומכח זה יתורץ קושיות שהקשיתי. איך אמר בזכות אברהם, דר' יוסי אמר שהם בזכות משה אהרן מרים? הענין הוא, שבהיות שלשה אלה במדבר משך ארבעים שנה, זה היה בזכות משה ואהרן ומרים, רק היו מעין שלשה אלה בצאת ישראל ממצרים קודם שהתחילו שלשה אלה, בעוד היו ישראל אורחים, הדוגמא משלשה אלה היו בזכות אברהם, בשכר שכיבד האורחים מעין שלשה אלה. וזו היא הדוגמא קודם שירד המן טעמו ישראל טעם מן בעוגות מצות שהוציאו ממצרים, וקודם שנתגלה הענן, שנאמר (שמות יג, כא): 'וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן' גו', נתגלה במצרים דוגמת הענן, דהיינו מה שכתוב (שם יט, ד): 'ואשא אתכם על כנפי נשרים', שפירש רש"י (שם בשם המכילתא), זה יום שבאו ישראל לרעמסס, והוא על דרך דכתיב בדניאל (ז, יג) 'וארו עם ענני שמיא'. הרי דוגמת הענן קודם שנתגלה עמוד הענן, דוגמת הבאר היה קודם גילוי בארה של מרים, היינו דכתיב בפרשת בשלח (שמות טו, כה) 'וימתקו המים', דומיא דבאר שהתחיל מצור בחורב, רמז לדבר 'וימתקו המים שם', ובמרים כתיב (במדבר כ, א-ב) 'ותמת שם מרים וכו' ולא היה מים לעדה', דילפינן מזה הפסוק באר בזכות מרים. וכבר נתנה תיבת 'שם שם' לגזרה שוה, 'שם שם' מעגלה ערופה, כמו שדרשו רז"ל (עבודה זרה כט ע"ב), אף אני אומר גזרה שוה ד'שם שם' לרמז זה. הרי דוגמת שלש מתנות שע"י שלשה רועים במדבר, דוגמתם זכו ישראל בעת צאתם ממצרים. וזו הדוגמא היה בזכות אברהם שכיבד האורחים. וגם ישראל באותה העת היו אצל ה' יתברך אורחים.

(של"ה, מסכת פסחים, מצה עשירה, דרוש שני, אותיות שד-שיד)

באר בזכות מרים
32-33

לְמַעַן נְבִיאָה מְחוֹלַת מַחֲנַיִם. לִכְמֵהֵי לֵב הוּשְׂמָה עֵינַיִם. לְרַגְלָהּ רָצָה עֲלוֹת וָרֶדֶת בְּאֵר מַיִם. לְטוֹבוּ אוֹהָלָיו. הוֹשַׁע נָא וְהוֹשִׁיעָה נָּא אָבִינוּ אָתָּה.

(הושענות להושענא רבה)

"והעם לא נסע" - תלה הדבר בעם ולא אמר "ולא נסע העם", להודיע כי העם הסכימו לבל יסעו עד האסף מרים, והגם שהדבר היה תלוי בנסיעת הענן, התורה מעידה כי גם בזכותה הם היו חפצים בעכבה לכבדה, ומה גם אם היה ידוע להם כי בזכותה היה המים להם, בודאי שישב שם העם על המים.

(רבי חיים בן עטר, אור החיים, במדבר, פרק יב, טו)

"ויבאו בני ישראל" וגו' - צריך לדעת למה הוצרך לומר "כל העדה", ולא הספיק במאמר "בני ישראל", שמן הסתם הם כל העדה. אכן לפי מה שקדם לנו מדבריהם (במדבר רבה סוף פרשת בלק) כי כשישראל הם במדרגת ישרים וצדיקים נקראים "בני ישראל", וכשאינם בגדר הנאות נקראים "עם"... וכאן הודיע הכתוב כי כל העדה ישנם בגדר זה שיקראו בני ישראל, והוא מאמר "ויבואו בני ישראל כל העדה" - פירוש, כולן נקראים בשם ישראל בגדר ישרים וצדיקים... והכוונה בהודעה זו... להגדיל מעלת מרים ע"ה, שהגם שכל העדה היו צדיקים, לא עמד זכותם להעמיד להם באר המים שהיה בזכות מרים.

(רבי חיים בן עטר, אור החיים, במדבר, פרק כ, א)

"במראות הצובאות אשר צבאו פתח אהל מועד"... - ונראה ע"פ מאמרם בברכות [יז, א]: הני נשי במאי זכיין באתנויי גברייהו בי מדרשא. ובפ' בלק (כד, ו) על הפסוק "כנחלים נטיו" נתבאר יותר זכות הנשים להביא התלמידים ללימודן ע"י שהן מספיקות אותם. ועל כן בזכות מרים ירד הבאר, שהוא מקוה טהרה המביא לידי קדושה, כמו נשים שמביאין את אחרים לידי קדושת תורה ועבודה. ומשום זה אמרו במו"ק דף כח, דלמה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה, לומר מה פרה מכפרת כך מיתת מרים מכפרת, ופרה אין בה קדושה אלא טהרה שמביאה לידי קדושה, כך מרים הצדיקת היה צדקתה להביא אחרים לתלמוד תורה, ולמדה את אחרות לידי כך... ע"כ בחרו את הכיור וכנו שמביאין לידי קדושת עבודה.

(נצי"ב, העמק דבר, שמות פרק לח, ח)

בשעה שהיו עומדים במדבר והיה הבאר עומד סמוך לאהל מועד, היו שרי ישראל המה הנשיאים חופרים כמו עמוק קצת שיהא משם נחל שוטף לשבטו, ואחר כך עוד "כרוה נדיבי העם", להרבות נחלים קטנים, ולמעט הטורח עשו עוד נדיבי העם חפירה קטנה מאותה החפירה הגדולה... להמשיך המים לאותה משפחה של הנדיב, והרי אפשר היה לעשות כן לכל אדם ולמשוך הנחל אליו, אבל באשר היה הכל בהשגחה פרטית וגלויה לא היה נמשך המים אלא למי שהוא נדיב, דשכר בעל חסד הוא מים ביחוד, כמו שאמרו חז"ל במסכת תענית פרק א' בזכות מרים ירד הבאר, משום דהני נשי במאי זכיין הלא במדת החסד... ובסנהדרין דף קיג איתא דבימי אחאב הוי מיטרא טובא, היינו משום שהיה ותרן בממונו ומהנה ת"ח מנכסיו כדאיתא שם דף קב, ב.

(נצי"ב, העמק דבר, במדבר, פרק כא, יח)

...דידוע דנשים מקרבא הנייתא לעניים וכדומה בצדקה וחסד... והמובחר שבחסדי נשי ישראל הוא אם מביא ע"י זה את אחרים לתורה ועבודה, וכדאיתא בברכות [יז, א]: הני נשי במאי זכיין? באתנויי גברי ודרדקי בי מדרשא. שהרי נשים בעצמן אין להם קדושת תורה ועבודה ורק המה כמקוה טהרה לישראל שמביא לידי קדושה... ומשום הכי ע"י זכות מרים ניתן הבאר וכשמתה נסתלק.

(נצי"ב, העמק דבר, במדבר, פרק כד, ו)

באר בזכות מרים עמוד ענן בזכות אהרן מן בזכות משה
32-33

איתא: תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד. נראה דהני ג' מדריגות הם לזכור כל אלה השלשה: יציאת מצרים, כמ"ש "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם" וסוף הגאולה היה על הים, כמ"ש "ויושע כו' ביום ההוא". ורקיע רומז לקבלת התורה מן השמים. וכסה"כ רומז להשראת השכינה במשכן וענני הכבוד. ואלה הג' מתנות שהיו לישראל ג"כ: באר בחי' ים, ורקיע - "לחם מן השמים", מן בזכות משה, וענני הכבוד בזכות אהרן. והם בחי' ג' רגלים ג"כ. ועיקר הדבר רומז לבחי' נפש רוח נשמה, שביצ"מ היה הגאולה בנפש, ובקבלת התורה קבלו בחינת רוח, ואח"כ הנשמה. והגם כי מדריגת משה רבינו ע"ה גדולה, אבל אהרן, בכח שהחזיר בני ישראל בתשובה, זכה למעלה עליונה וניתן לו עבודת יוה"כ לפני ולפנים בחי' התשובה, והוא בחי' נשמה. וע"ז אמרו במקום שבע"ת [עומדין] אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד, וגדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד. לכן ענני הכבוד בזכות אהרן.

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת קרח, שנת תרס)

ט. באר בזכות מרים וכו' מתה מרים נסתלק הבאר שנאמר ותמת שם מרים וכתיב בתריה ולא היה מים לעדה
32-35

חז"ל מודיעים לנו שחוסר המים נמשך מהסתלקות מרים. באר ניתנה לישראל בזכות מרים, "מתה מרים, נסתלק הבאר, שנאמר: 'ותמת שם מרים', וכתיב בתריה 'ולא היה מים לעדה'". מתקרבים לסיום עסק המדבר, מתוך כך מסתלקת מרים וממילא מסתלקים המים שנמצאים בזכותה. נפגשים בחיסול המדבר, ומתוך כך בחיסול ההנהגה האלוקית המיוחדת למדבר.

(שיחות הרב צבי יהודה, חקת, עמ' 249-250)

באר בזכות מרים וכו' מתה מרים נסתלק הבאר וכו' וחזרה בזכות שניהן
32-36

גדול שבנחלים ארנון.... ועוד אמרו "ומשם בארה", שחשבו כי משפע המים ההם באו אל הבאר אשר נזדמן להם בארץ ההיא. ואמרה התורה כי הבאר ההיא שחשבו עליה כן "היא הבאר אשר אמר ה' למשה אסוף את העם ואתנה להם מים", והוא הסלע ההיא הזה אשר אמר שיאמרו לו משמו שיתן מימיו, כמו שאמרנו. ואין ספק כי בארה של מרים היתה מה שנמשכו להם בזכותה המים אשר הוציא להם מהצור ברפידים, והוא אשר חזר אחרי מותה בזכות משה, כמוזכר בתעניות, והיכן חזר? אלא בסלע הזה, שהיה ענינו סמוך למיתתה.

(רבי יצחק עראמה, עקידת יצחק, במדבר שער פ, צט ע"ב במהד' תרכח)

המון העולם סוברים, כשהיה איש צדיק מופת הדור בדורו, כשנסתלק, סוברים שאי אפשר עוד לצדיק אחר לעשות כמעשהו. אבל באמת הוא טעות גמור וחסרון האמונה, כי אין מעצור לה' להושיע ברב או בקטן מן הראשון. כדאיתא בגמרא (ברכות כ ע"א): אמר ליה רב פפא לאביי, מאי שנא לראשונים דאתרחש להו ניסא... אמר ליה, ראשונים הוו מסרו נפשייהו על קדושת השם, עיין שם. נמצינו למידין, כי העיקר הוא תלוי בצדקת הצדיק, אם הוא צדיק לאמתו שמוסר נפשו על קדושת שמו יתברך - ה' יתברך עושה נסים ונפלאות על ידו בכל דור ודור, אף על פי שאין גדול כל כך בתורה. והנה ישראל ידעו שהבאר בזכות מרים, והבאר היה סלע והיה מתגלגל עמהם כל מקום שהולכין, כפירוש רש"י. והנה כשמתה מרים פסקה הבאר ולא היה מים, "ויקהלו על משה ואהרן" להוציא להם עוד מים, "וירב העם עם משה וגו' ולמה הבאתם את קהל" וגו' - כי היו סוברים שאי אפשר עוד למשה ולאהרן להוציא להם עוד מים, שאין בכחם הדבר הזה, רק מרים הנביאה היה אותו מדרגה בה, אבל לא להם...
והנה הקב"ה אמר למשה רבינו "קח את המטה" וגו' כמאמרם ז"ל חזרה הבאר בזכות שניהם... ורצון משה רבינו היה להוציא להם מים מסלע אחר, לא מאותו סלע של מרים, וכל הקהל עמדו אצל סלע של מרים, שסברו שצריך דוקא אותו סלע של מרים מאחר שכבר היא פתחה הנס שיצא מים מאותו סלע... אבל דעת משה רבינו ע"ה לא היה כן, כי רצה הוא בזכותו ובזכות אהרן לפתוח להם שער חדש שיצא מאותו שער שהוא שרשם הנס שיהיה להם מים מסלע אחר שיבחרו לפי דעתם, שלכל צדיק יש לו שורש אחר לעשות הנס שעשה הצדיק מלפניו, לא באותו שורש ודרך של הצדיק הראשון.

(רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, מאור ושמש, פרשת חקת, פרק כ, ב)

באר בזכות מרים עמוד ענן בזכות אהרן מן בזכות משה מתה מרים נסתלק הבאר וכו' וחזרה בזכות שניהן
32-36

"אז ישיר ישראל את השירה הזאת" - מאחר שלא נאמר "אז ישיר משה ובני ישראל", ועוד שלא שרו השירה הזאת בתחילת ארבעים, שמע מינה שבני ישראל אמרו שירה זו על משה שחזרה הבאר בזכותו אחר שפסקה במיתת מרים. ומטעם זה לא נזכרה מרים בשירה זו ונזכר משה, שנאמר "באר חפרוה שרים כרוה נדיבי עם במחוקק", ואין מחוקק אלא משה שנאמר (דברים לג, כא): "כי שם חלקת מחוקק ספון". ובתענית מסיק שחזרה בזכות משה. כי מתחילה היה המן בזכות משה שקיבל התורה, כי לא ניתנה התורה כי אם לאוכלי המן (תנחומא בשלח אות כ), שנאמר (שמות טז, ד) "למען אנסנו הילך בתורתי". והבאר שהיה מספיק להם כל צורכיהם, בזכות מרים שאחזה במדת גמילות חסדים, שכן נאמר (שם א, יח) "ותחיין את הילדים" שהיו מספיקין להם מזון וכו'. וענני כבוד אשר שם כבוד השכינה בזכות אהרן שגרם השראת השכינה ע"י הקרבנות. ובזכות התורה חזרו שלושתן. לכך נאמר "באר אשר חפרוה נדיבי עם", שאחזו במדת גמילות חסדים ובזכותם היתה הבאר מאז ומקדם, עכשיו חזרה "במחוקק", בזכות משה ובזכות התורה הרמוזה בפסוק "וממדבר מתנה וממתנה נחליאל"... לפי שחזרה הבאר בזכות התורה שקיבל משה.

(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, כלי יקר, במדבר, פרק כא, יז)

באר בזכות מרים עמוד ענן בזכות אהרן מן בזכות משה וכו' חזרו שניהם בזכות משה
32-34

יאמר שלא קם נביא עוד בישראל כמשה... ואם עשו מקצת מהם, לא הגיעו לרובם ולא למעלה הגדולה שבהם, כי לא היה כיום סיני לפניו ואחריו. וכן לא הגיעו אותות הנביאים לזמן הגדול אשר הגיע הוא ע"ה, כי אות המן תמידי ארבעים שנה, ועמוד האש והענן, גם הבאר והשלו על דעת רבותינו.

(רמב"ן דברים, פרק לד, יא)

עמוד ענן בזכות אהרן
33

הענין הוא דיש בכלל ישראל אהבה לאביהם שבשמים... אכן יש חטאים המסלקין זאת האהבה. וזה הסימן, שכל זמן שנשאר האהבה והתשוקה בלב איש, ממילא לא היה החטא בעצם הפנימיות, רק במקרה. ואז "על כל פשעים תכסה". דקשה, הלא הכל במשפט? רק אותה אהבה הגדולה בלב האדם שגוברת על תאוות החטא, שע"י החטא לא נתבטל ממנו האהבה, אז הדין נותן שתכסה על הפשעים. והנה אהרן הוא בחי' אהבה שבכלל ישראל, לכן כיסה עליהם בעמוד הענן שהיה בזכותו של אהרן כמ"ש רז"ל. וע"י החטא נפרדו בני ישראל מאהבה הראשונה, אבל אהרן לא נפרד מהאהבה שלו. לכן על ידו חזרו כל בני ישראל ונתקרבו למקום ב"ה.

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת צו, שנת תרמא)

עמוד ענן בזכות אהרן וכו' מת אהרן נסתלקו ענני כבוד שנאמר וישמע הכנעני מלך ערד מה שמועה שמע שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכסבור ניתנה לו רשות להלחם בישראל והיינו דכתיב ויראו כל העדה כי גוע אהרן וכו' אל תקרי ויראו אלא וייראו
33-42

(יט) "ענן"... בהוראתו העצמית מורה על הענן המרחף על פני הרקיע ומכהה את אור השמש, ואח"כ נעתק להשתמש בו על כל דבר שחצוניותו מסתרת את פנימיותו ומכהה את אורו העצמי... הענן מכהה ומסתיר את אור השמש, ומי שיחשוב שהכהות הזאת היא מצב השמש העצמי הלא יפגע בכבוד המאור הגדול הזה... ורק בעת שהשמש תשית ענן לבושה וערפל חתולתה תתראה במראה כהה, ואחרי שהעננים הם רק לבושים חיצונים, ע"כ יש לדעת, כי לא יתמידו במצבם זה, וחיש מהרה יטהרו פני הרקיע וענני האופל האלה יתפזרו לכל רוח והשמש תגלה ותראה בכל הדר תפארתה. אשר ע"כ כל נושא שמתלבש באיזה לבוש חיצוני המשונה הרבה מכפי פנימיותו, מי שיחשוב שהוא גם פנימיותו יפגע בכבודו וישפיל ערכו מאד, והוא מתדמה אז מצד מושגו הפנימי זה למצב ענין הענן ומושגו הפנימי...
החוטא הוא במצב יום המעונן, שאז השמש אור גדול במגורה [קט ע"א] בקרבה ורק הענן יסתיר אורה, כן החוטא הזה, היצר אשר לפתח לבו רובץ, יעלה כענן לכסות ולהסתיר את שמש נפשו האצולה מאור פני עליון, וכשיראה לפזר את הענן הכבד הזה וזרח אור שמש נפשו ומרפא בכנפיה, ומזה בא ענין החרטה... ואהרן... לן בעומקה של הלכה זו מענין החיצוניות והפנימיות שנתבאר לעיל, וכמה שיש להפריד ביניהם ולדעת שהחיצוניות היא רק לבוש שע"י איזה תחבולות יכולה להתפשט באופן שתשאר רק פעולתה של הפנימיות, וע"כ פעל הרבה לעשות שלום בין אדם לחברו וכמו דאיתא באבות פ"א ובאדר"נ פי"ב, כי ידע שהמחלוקת שלא לש"ש היא רק מהחיצוניות, כעננים, ורק יזהירו קרני הוד שמשה של הנפש יכלו ענני המחלוקות והיו כלא היו ולזאת לא מנע א"ע מלהשתדל בזה. ידיעתו היתרה במקצוע זה הועילו לו להגיע למדרגה זאת, למצוא את הגרעין הפנימי והלבוש החצוני בכל דבר גשמי, וביחוד בההשפעות האלקיות היורדות ובאות לעולם, שהן מתלבשות בכמה לבושים...
מה נפלאים עתה דברי הזוה"ק [ויקרא כג ע"א]... וז"ל הזוה"ק: "א"ר יצחק מפני מה זכה אהרן לדא" - מה שבזכותו היו ענני הכבוד, "בגין דאיהו קשיר בעננים" - ר"ל כי הוא נתן לבו לדעת ולהודיע, כי כל הסבות הנראות כטבעיות הן רק כעננים המעננים את פני השמש, כי לא הסיבות הן העקריות, כי אם הגרעין שיש בפנימיותן, והסיבות הן רק כעננים המעננים על השמש. "והוא אקשור כל יומא ויומא לכלהו כחדא", כי בהיות שהסיבות הן רק כנרתיקין להתוך שיש בהן, לזאת יש לקשור את כל הסבות השונות בקשר אחד, אחרי כי לא הסיבות הן העיקר, כי אם הרצון האלקי, והרצון הזה יש בכולן בשוה, ומתאחדות ע"י "דמתברכאן כלהו על ידוי", כי עפ"י חוק ההקבלה, היה גמולו שתבא ההשפעה במדה מרובה ע"י העננים, ושכולם יראו את הברכה המרובה שנתברכו בזכותו.
"תא חזי, על כל חסד דעביד קב"ה בישראל קשיר עמהון ז' ענני יקירין וקשיר להו בכנסת ישראל" - כל השפעה משמים שירדה על ישראל, שנראתה בתמונה חמרית, עברה ע"י שבעה עננים שונים, ע"י שבעה לבושים ומסכים שונים, ע"י שבע סבות שונות, שכל אחת ואחת הולכת ומתגלמת יותר ויותר עד שמגעת לישראל בתמונה זו. אבל מן הסיבה הראשונה שכולה אלקית עד הסבה האחרונה יש סדר ויחס, שעל פיהם הן קשורות ומשולבות זב"ז, "דהא עננא דילה" - המעטפה הראשונה שההשפעה האלקית מתעטפת בה, שהחומריות מעטה בה והרוחניות מבהקת בה בזיווה ותפארתה, ובכ"ז נקראת בשם עננה לעומת האלקית בעצמה, "אתקשיר בשיתא אחרנין", כי לירידתה למטה בעולם החמרי יש הכרח להעטיפה עוד בשש מעטפות שונות, שכל אחת ואחת היא חמרית ביותר, וכן הולכות על הסדר עד שמתעטפות בהעטפה החמרית שבה יורדת על הארץ, ובתמונתה זאת מתגלית לבני אדם יושבי חשך וצלמות. "ובכלהו שבעה [קט ע"ב] אזלי ישראל במדברא", כי כל ההשפעות היורדות פה בארץ החמרית מוכרחות להתעטף בשבע מעטפות האלה, "מ"ט בגין דכלהו קשרא דמהימנותא נינהו", כי זהו יסוד האמונה, להאמין כי כל ההשפעות האלה הן אלקיות, והרואה בעד המעטפות יראה את האור האלקי גנוז שם...
"תא חזי, כל אינון שנין דקאים אהרן הוי ישראל בצלא דמהימנותא תחות אילין עננין", כי כמו שהורה להם הלימוד מהעננים ביחס ההשפעה, כן הורה להם הלמוד מענני הגלות. "בתר דמית אהרן אסתלק עננא חד דהוא ימינא דכולה", כי לא היה עוד מי שלמד להם הלמוד מהעננים של ההשפעה. "וכד האי אסתלק אסתלקו כל שאר עננין עמיה" - גם הלמוד מענני הגלות, "ואתחזיאו כלהו בגריעותא" - כי מעמדם היה מורה מאד ומסוכן, אחרי שכל קיומם הרוחני תלוי ועומד רק בלמוד זה של ענני הגלות, לדעת כי ענני הכבוד הם. "והא אוקמוה דכתיב ויראו כל העדה כי גוע אהרן אל תקרי ויראו אלא וייראו", כי אבד להם עז רוחם ואומץ לבם. "מיד, וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב בי בא ישראל דרך האתרים - שמע דאסתלקו אינון עננין ומית תיירא רברבא דכל אינון עננין אתקשרו ביה", כי ראה שהשעה היא מוכשרת לכך להלחם בישראל. וכ"ז אמרו גם בגמ' ר"ה (דף ג ע"א) ובתענית: מה שמועת שמע, שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכסבור נתנה לו רשות להלחם, כי חשב כי כבר אבדו להם רגשי כבודם, [קי ע"א] כי אינם מחזיקים עוד את העננים לענני כבוד, וע"כ נוח עתה להלחם בם ולנצחם. "א"ר יצחק, הכנעני מלך ערד יושב הנגב ודאי, וכד אתו אינון מאללין דשדר משה, אמרו 'עמלק יושב בארץ הנגב', בגין לתברא לבייהו, דהא בעמלק אתבר חיליהון בקדמיתא", כי אחרי שהעובדא הזאת מלמדת לנו, איך שעמלק היושב בנגב יודע לכוין את השעה ושעי"ז הנצחון עומד לימינו, ע"כ מובן שהשמועה הזאת הספיקה להפיל עליהם אימה ופחד ולהמס את לבבם.
כ) אחרי הדברים האלה ראו להביא מאמר ר' אבא הכולל אח תמצית וקוטב הרעיון, כי בשום לב לכל דברי המאמר הזה נראה שבתמציתו הוא כולל את הדברים האלה: א) ענני הכבוד עפ"י מושגם הפנימי רומזים על מציאות רגשי הכבוד בעת שענני הגלות מעננים את שמי חיי בני ישראל בגלותם. ב) כי הסוכה מתיחסת ללמוד זה של ענני הכבוד. ג) כי אהרן נתן לבו להשריש בלב בני ישראל את הלמוד הזה מענני הכבוד. ד) שכ"ז מרומז בפרשה זאת של "וישמע הכנעני מלך ערד" וכו'. את כל הדברים היסודיים האלה ראה ר"א לתאר בדברים חדים ונמרצים, וזה שאמר: "אר"א, וישמע הכנעני, מאי קא מיירי הכא, בתר דאסתלקו אינון עננין, אלא כנען כתיב ביה 'ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו', הכא אוליפנא: מאן דאפיק גרמיה מצלא דמהימנותא אתחזי למחוי עבד לעבדי עבדין", כי מזה שהתורה הודיעה מתכיפת מלחמת כנען ונצחונם מיד אחרי מות אהרן, אין ספק שהראתה בזה שיש יחס גדול בין שני הדברים האלה, ורק מיתתו של אהרן גרמה למלחמת כנען. וע"כ הדבר הזה הוא יען כי במות אהרן בטל הלמוד הנעלה של ענני הכבוד, ובזה בטלו ואבדו גם רגשי הכבוד וגאון הלאומיות בישראל, וע"כ כרעו ונפלו במלחמה. והלימוד הזה, שיסודו הוא להפיח רוח רגש כבוד האמונה והגאון הלאומי, פי שנים ברוחו: א) ביטול העבדות המוחלטת, כי העבדות החמרית איננה נקראת עבדות מוחלטת, רק העבדות הרוחנית והרגשית היא העבדות המוחלטת והנצחת, כי היא פועלת לבטל כל רגשי הכבוד. ב) הנצחון במלחמה, כי הרגש ורוח הגאון והגובה הלאומי הם הדברים הכי נחוצים להנצחון במלחמה... ולזאת התעורר הכנעני למלחמה וגם עמד הנצחון לימינו, ויִשבְּ מישראל שבי מיד אחרי מות אהרן ונסתלקו ענני הכבוד, כלומר בטלו רגשי הגאון הלאומי בקרב העם הישראלי, ויתן לשבי עוזו ותפארתו ביד הצר הצורר אותם; ולמי נעשו עבדים? למי שהוא בעצמו עבד עבדים! חרפה וכלימת נצח היא. ואחרי שהסוכה כפי אחד ממושגיה הפנימים מרמזת ג"כ ע"ז, ע"כ י"ל, "כי הכא אוליפנא", מהעובדא הזאת יש ללמוד אשר "מאן דאפיק גרמיה מצלא דמהימנותא אתחזי למהוי עבד לעבדי עבדין", כי צלא דמהימנותא היא היא הסוכה במובנה זה, ומי שאינו יושב בצלה ואיננו רואה כי העננים האלה ענני כבוד הם, איננו מאמין כי הצללים האלה מפיקים אושר וכבוד, "אתחזי למהוי עבד לעבדי עבדין", עבדותו של האיש הזה היא עבדות מוחלטת ונצחת. "הה"ד וילחם בישראל וישב ממנו שבי, הוא נטל עבדין מישראל לגרמיה", גויעת אהרן, כלומר כל אלה שעליהם ניכרת גויעת אהרן כי אינם מכירים ומוקירים את מושג ענני הכבוד כפי שהורה אהרן, ראוים היו ליפול שבי בידי מנצחיהם ולהיות עבדי עבדים ברוח ורגש, שהיא היא העבדות המוחלטת.

(רבי יצחק יעקב ריינס, אור חדש על ציון שער ו אותיות יט-כ, דפים קח ע"ב-קי ע"א)

עמוד ענן בזכות אהרן וכו' מת אהרן נסתלקו ענני כבוד וכו' חזרו שניהם בזכות משה
33-44

"משם נסעו" וגו' - יש להעיר למה שינה במסע זה ושלאחריו לומר בדרך זה "משם" וגו', ולא אמר כדרך שאמר במקרא שלפניו ושלפני פניו "ויסעו וגו' ויסעו" וגו'? ואולי כי ב' מסעות אלו של נחל זרד ושל נחל ארנון נסעו מעצמן ולא על פי העננים כסדר הרגיל, ולזה שינה הכתוב ואמר "משם נסעו", פירוש - מעצמן... והטעם, אפשר שב' המסעות הללו היו אחר שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד, והגם שאמרו ז"ל שחזרו בזכותו של משה, אולי שהענן שהיו נוסעים וחונים על פיו נשאר מסולק בזמן שנסעו ב' מסעות הנזכרים.

(רבי חיים בן עטר, אור החיים, במדבר, פרק כא, יב)

[143] הסוללים דרך במדבר לפני העם השב לארצו - שני סוגים הם. ישנם המשתדלים להעלים על המכשולים המונחים על דרך זו, או להקטין את ערכם: אין ההר גבוה כל כך, יש לדלג עליו; אין הוא גדול כל כך, יש לסובב אותו. מתארים הם בצבעים לוקחים את הלב את חיי העתיד, ומדברים גבוהה על התקוות הקשורות בו. והעם מדלג באמת על הצוקים הגבוהים וסובב באמת את ההרים הגדולים, ואין נפשו קצה בדרך, ועובר לו הלאה. כזו [144] היתה שיטתו של אהרן במדבר. בזכותו סבבו ענני הכבוד את מחנה ישראל, והם סכו בעד העם מלראות את כל ההרים הרמים ונקיקי הסלעים העמוקים. מחזות העתיד שפרחו נגד עיני רוחו, התקוות המזהירות שמלאו את לבבו, הם כסו ממנו את כל כובד הדרך, את כל סכנות המדבר ואת כל מכשולי הכיבוש; הם אמצו את רוחו וחזקו את ידיו להתמיד בשאיפתו ולהמשיך את דרכו. התאונן העם על לחם ומים, על בשר ומקום זרע, אבל על הדרך לא התאונן. ארוכה היא הדרך אל ארץ אבות, קשה היא דרך המדבר, אבל יודע העם העברי בי בדרך ארץ אבות הוא הולך, והיא מדלג על ההרים מקפץ על הנקיקים ואינו מתאונן. כזה היה כחו של אהרן, זה "התייר הגדול שהיה תר להם את הדרך" (ירושלמי יומא פ"א). וישנם אנשים האומרים: אין לעצום את העינים, אין להפחית את גודל המכשולים ואין להפריז על תקוות העתיד וליפות את מחזותיו. אדרבה, צריכים לראות הכל בעינים בהירות, צריכים לדעת את המצב בכל סכנותיו, אלא צריכים להתחזק בהכרה ברורה על כל המכשולים האלה. ים זועף לפניהם - צריכים לראות את הים בכל זעפו הנורא ולקפוץ לתוכו, להלחם עם גליו, לנצחם או לצלול תהומה. כזו היתה שיטתו של משה: הר גדול ורם עומד על הדרך - יקוב העם את ההר...
[145] כאשר נמצא העם רק בדרך הלוכו אל הגבול, ויש עוד צורך להסיר את אבני הנגף מעל דרך זו, אז נחוצים ענני הכבוד של אהרן, לא רק כלפי חוץ, שיחשבו שם כי כח כביר לעם המוקף ענני כבוד אלה, אלא גם כלפי פנים, שלא תקצר נפש העם בדרך...
הנה שולח משה מלאכים אל מלך אדום... אבל מלך אדום ענה:... ואצא בחרב לקראתך. וישראל הוכרח לחזור לאחוריו ולסובב ארץ אדום. אלמלי היו מחזיקים גם אז בשיטתו של אהרן, כי אז היו מנחמים את העם לאמר: "עם ההולך לארצו, אם פוגע הוא על דרכו בקיר ברזל, הוא נוטה לעבר אחר, המוביל גם הוא אל ארץ משאת נפשו", והעם היה ממהר לסבוב את ארץ אדום כדי לבוא מצד ארץ סיחון. אבל בינתיים מת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד, שיטתו של משה שלטה יחידה במחנה ישראל, והכל היה כבר נראה ונגלה, [146] וסר הקסם ותש הכח, "ותקצר נפש העם בדרך". אז הבין גם משה כי אי אפשר לנהל עם לארצו רק עפ"י מדת הדין והשכל הקר, ואחז גם הוא בשיטתו של אהרן וחזרו ענני הכבוד בזכותו של משה...
הסוללים דרך הגאולה במדבר העמים זקוקים לענני הכבוד, המליטים את כל המכשולים החיצוניים העומדים על הדרך והמעודדים את רוח העם להתגבר על כל אחד ואחד מהם בגשתו אליו. אולם רק עמד העם על גבול ארצו והחלה עצם העבודה של הכיבוש והבנין, אזי כבר מסתלקים ענני הכבוד, המן פוסק והצור אינו מוציא מים. צריכים לאכול "מעבור הארץ" ו"בארה של מרים" צריכים לחפש בים כנרת. עתה כבר צריד הכל להיות ברור ונראה מראש... ועד כמה שירבה מספר העובדים האידיאליים, שכל כוונתם היא תחיית האומה בארצה, כן יגדל כח הכובשים והבונים לנצח את כל מפריעיהם.

(רבי יצחק ניסנבוים, היהדות הלאומית, עמ' 143-146)

עמוד ענן בזכות אהרן וכו' מת אהרן נסתלקו ענני כבוד שנאמר וישמע הכנעני מלך ערד מה שמועה שמע שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכסבור ניתנה לו רשות להלחם בישראל וכו' חזרו שניהם בזכות משה
33-44

והלא אמרו רז"ל שהעננים היו מכסים על ישראל ולא היו נראים לעין, וכשמת אהרן ונסתלקו העננים נגלו לעין וידע הכנעני מושבם ונלחם עמם וחזרו אחר כך בזכותו של משה כאומרם ז"ל, אם כן ישראל היו מכוסים בענן, ואיך יאמר הכתוב "וירא משם קצה העם", שאדרבה היה צריך ה' להוסיף שמירה על שמירתן לבל תיכנס בהם עין רעה של בלעם? אלא ודאי, מה שראו קצה העם הוא ע"י כשפים שהיו עושים בציפור הידוע, והוא היה מגלה אותם, ויש כח במכשפות לעשות כן כאומרם ז"ל (סנהדרין סז ע"ב): למה נקראו מכשפות וכו', והם גילו המכוסה בענן, והודיע הכתוב שלא גילו להם אלא "קצה העם", לא פינת הצדיקים וגדוליהם.

(רבי חיים בן עטר, אור החיים, במדבר, פרק כב, מא)

מן בזכות משה
33

ואמר "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ", לפי שמשה מדרגתו היתה למעלה מהנביאים. ולכן אמר האזנה בשמים, לפי שהוא היה קרוב אליהם והם היו מדרגתו, כאומרו "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים", ואמרו שהמן היה יורד בזכות משה.

(רבי אברהם סבע, צרור המור, פרשת האזינו, פרק לב, א)

המזון הבא מן הארץ הוא משתנה לכמה מדרגות... אבל "ועץ חיים תאוה באה" - וזהו המן שבא בכח התורה. ונקרא "לחם מן השמים", שהוא בחי' התורה שנקראת "עץ חיים". לכן קיבלו דבר יום ביומו, ולא נשתנה מדרגא לדרגא... אך המן לא היה בו שום שינוי. וזה היה בזכות משה כדאיתא בגמרא. ומשה רבינו שורש התורה ועץ חיים. והנה כתיב "מלא העומר כו' למשמרת" - שנשאר ממנו זכר. ובשבת שמתגלה הארת משה רבינו ע"ה, נתגלה טעם מן.

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת בשלח, שנת תרנח)

"הנני ממטיר לכם לחם מן השמים" - איתא: המן בזכות משה. כי המזון הבא מן הארץ הוא ע"י שינוים ומורכבים מדומם וצומח, אבל המן הוא השפע הבא מן השמים בלי שינוי. וכן הוא בחי' משה רבינו ע"ה, משה משה בלי פסיק, כדאיתא בזוה"ק: מיומא דאתיליד שרתה עמו שכינה. וזה שכתוב: "כזרע גד לבן", כי לבן הוא בלי שינוי גוונין, וכן איתא במשה רבינו ע"ה ששימש בחלוק לבן [לקמן יא ע"ב]. ולכן מתיחס אל השמים כי צבא השמים אין מקבלים שינוי. ולכן נקראו עומדין.

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת בשלח, שנת תרס)

"ויאמר משה"... - מוסר ותוכחה לשקידת התורה, שהרי לא ניתן המן אלא בשביל זה, כדתניא במכילתא: לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן. ומשום הכי איתא במסכת תענית פרק א: בשביל משה ירד המן, שמשה נתן נפשו שיהיו ישראל שוקדים בתורה.

(נצי"ב, העמק דבר, שמות פרק טז, לב)

מתה מרים נסתלק הבאר

[לכאורה קשה, מדוע לא הגינה זכותה גם אחרי מותה, הרי גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם? כשצדיק נפטר מן העולם, הוא כמעט שוכח מה שנעשה בעוה"ז, ולא יפעל עבורנו בעולם העליון. אבל אם בוכים על הסתלקותו, ה' מניח את הדמעות בבית גנזיו של אותו צדיק, כמו שנאמר בשבת קה ע"ב: "כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו", ועי"ז הוא זוכר את בני דורו ומתפלל עליהם. (כג ע"ב) ואילו אצל מרים כתוב (במדבר פרק כ פסוק א-ב) "ותמת שם מרים ותקבר שם, ולא היה מים לעדה" - "מים" רומזים לדמעות, כלומר שלא בכו, ולכן היא שכחה את צרכי עוה"ז, ולכן כבר לא הועילה זכותה לישראל.]

(רבי חיים בצלאל פאנעטה, דברי בצלאל, דף כג ע"א-ע"ב) לטקסט

מתה מרים נסתלק הבאר וכו' מת אהרן נסתלקו ענני כבוד וכו' מת משה נסתלקו כולן
34-45

בדרך לכניסה לארץ, אשר ענינה - של הארץ - הוא הופעת הקדושה שבטבע, מתמעטת ההנהגה הניסית, מה שמודגש ע"י הסתלקות מרים ואהרן ולבסוף אף משה. הם מסתלקים לפי סדר מדרגותיהם: קודם כל מרים, אחר כך אהרן הגדול ממנה ולבסוף משה. מרים סייעה למשה רבינו בצד הגשמי של הנהגת העם בסיפוק צרכיו. לכן במותה, התמעטה ההנהגה הניסית מצד זה ונסתלקה בארה של מרים. אהרן סייע למשה רבינו בצד הרוחני של הנהגת העם, בעבודת הקודש, לכן במותו התמעטה ההנהגה הניסית מצד זה והסתלקו ענני הכבוד.

(שיחות הרב צבי יהודה, חקת, עמ' 228)

מת אהרן נסתלקו ענני כבוד
36

חז"ל אמרו בתענית דף ט' דמשמת אהרן נסתלקו ענני כבוד, ונראה לפ"ז דעד מות אהרן היו ענני כבוד מורים את הדרך, ואחר שמת לקחו אנשים מורי דרך, וזהו "דרך האתרים" - תרי הארץ.

(נצי"ב, העמק דבר, במדבר, פרק כא, א)

מת אהרן נסתלקו ענני כבוד שנאמר וישמע הכנעני מלך ערד מה שמועה שמע שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכסבור ניתנה לו רשות להלחם בישראל וכו' חזרו שניהם בזכות משה
36-44

"ויבכו בני ישראל" - ובאהרן אמר (במדבר כ, כט) "כל בית ישראל"... אפשר כי מיתת אהרן הרגשתה ביותר, לפי שתיכף נסתלקו ענני כבוד והוסר מסוכתם, וזה סיבב ביאת הכנעני וגו' (לעיל ג ע"א), לזה נתעוררו יחד כל ישראל לבכות, מה שאין כן במיתת משה, הגם שנטלו עננים כו' לא העירו על זה, גם נטרדו בשמחת ביאת הארץ הטובה.

(רבי חיים בן עטר, אור החיים, דברים, פרק לד, ח)

מת אהרן נסתלקו ענני כבוד שנאמר וישמע הכנעני מלך ערד מה שמועה שמע שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכסבור ניתנה לו רשות להלחם בישראל וכו' חזרו שניהם בזכות משה
36-44

ואף שחזרו בזכות משה, תיכף לא חזרו, ובלי ספק שהיו נחסרים ל' יום ימי בכייתו, וכמ"ש המפרשים, כי מלך ערד בא להלחם לישראל, ואילו תיכף חזרו, אין תקוה למלחמתו, ומה ראה שבא להילחם? אלא ודאי שהיו איזה ימים שנסתלק הענן.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ד)

וישמע הכנעני מלך ערד מה שמועה שמע שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכסבור ניתנה לו רשות להלחם בישראל והיינו דכתיב ויראו כל העדה כי גוע אהרן אמר רבי אבהו אל תקרי ויראו אלא וייראו

[ענני הכבוד באו לרמז לישראל שלא יתראו לעיני הגוים בערכים חיצוניים, שחשבו שאם יופיעו לעניני הגוים בבגדים יקרים, ימצאו חן בעיניהם; אלא ימצאו את קנה המדה לערכים שלהם בתוך הענן, לפתח את המדות הטובות פנימה. דוקא כך לא נעורר את איבת הגוים. אהרן לימד את ישראל להות ענויים ולסתפק המועט, ולא לנסות להתהדר בפני הגוים. בחייו ענני הכבוד הקיפו את ישראל, והגוים לא ראו בישראל דברים שיעוררו את שנאתם, כי ישראל לא ניסו להשפיע עליהם. אבל אחרי מות אהרן התחילו ישראל להתהדר בלבושם ובתכשיטיהם, לעיני הגוים, וזה גרם לשנאת הגוים מתוך קנאה, ובאו להילחם בישראל.]

(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 49) לטקסט

ט. ואכחד את שלשת הרעים בירח אחד וכי בירח אחד מתו
45-46

בגמרא... מקשה על הקרא "דואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד", ופריך וכי בירח אחד מתו... ויש ליישב קושית הש"ס, דהרי ע"י מי מריבה מת משה ואהרן, ומי מריבה נסתבבה ע"י מיתת מרים, וא"כ שפיר קרא הכתוב מיתתם בירח אחד.

(רבי משה סופר, תורת משה במדבר פרק כ, ב)

וכי בירח אחד מתו וכו' אלא מלמד שנתבטלו שלש מתנות טובות שנתנו על ידן ונסתלקו כולן בירח אחד
46-48

המתים אינם יודעים ולכן אין עוד להם שכר, כלומר אין להם תוחלת עוד בשכר, שאין תשובה אחרי המות... ולא יאמר כן על השלמים אשר יזכירום דבריהם ועניני הנהגתם ומדותיהם ומוסרם לעולם, ולא מת מי שהחיו אותו דבריו, ולא נשכח זכר מי שהחזיקו רבים בבריתו... ועל דרך זה אמרו ז"ל במסכת תענית... וכי בירח אחד מתו... אלא שנטלו כל המתנות בירח אחד. כל זה הוראה שלא מת מי שהטוב נמשך אחריו זמן רב כל זמן שטובו ועניניו נמשכים ומפורסמים.

(רבי מנחם המאירי, חיבור התשובה, משיב נפש מאמר א פרק ג)

"ויהי בארבעים שנה" וגו' - וי על מה שהיה בשנת הארבעים, שאבדו אבידה גדולה, שמת בה משה, שאבדו שלוש מתנות הבאר וענני כבוד והמן ובמיתתו של משה כאילו מתו אהרן ומרים, כמו שאמרו ז"ל על פסוק "ואכחיד שלושת הרועים בירח אחד" - וכי בירח אחד מתו והלא בשנה אחת מתו? אלא מתה מרים נסתלקה הבאר וחזרה בזכות משה ואהרן, מת אהרן בטלו ענני כבוד וחזרו בזכות משה, מת משה בטלו שלושתן, אם כן ראוי ליליל ולומר וי. ואמר "בארבעים שנה" ולא אמר "בשנת הארבעים", לומר שכל מה שהרויחו בארבעים שנה אבדו עתה בשנת הארבעים, וי על השנה וי על החודש וי על היום.

(רבי מרדכי הכהן, שפתי כהן דברים א, ג)

"וילך" - וי שהלך משה, וי דבר, וי על דיבורו ועל דברו של הדור, "הדברים" - שלושה דַבָּרים היו להם לישראל, משה אהרן ומרים, הבאר היה בזכות מרים, מתה פסק מהם הבאר... וחזר בזכות משה, מת אהרן ניטלו ענני כבוד... וחזרו בזכות משה, מת משה פסקו כולם וכאילו מתו כולם כאחד, כמו שאמרו על פסוק "ואכחיד שלושת הרועים בירח אחד".... לומר לך כיון שמת משה כאילו מתו כולם, זהו שאמר "את הדברים", כאילו אמר הדַבָּרים.

(רבי מרדכי הכהן, שפתי כהן דברים לא, א)

שאני משה כיון דלרבים הוא בעי כרבים דמי

במדרש: "אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה", "את גדלך" - זה המן... ויש לדקדק, דמה שייכות יש למן עם תפלתו של משה שהיה מתפלל ליכנס לארץ ישראל?... נקדים עוד מאי דאמרינן בפ"ק דתענית א"ר יוחנן... פרנסה בשביל רבים... מן בזכות משה וכו', אלמא אשכחן פרנסה בשביל יחיד, ותירצו שאני משה כיון דנפיש זכותיה כרבים דמי, ע"כ... היה תמיה משה, מה זאת עשה אלקים שלא קבל תפלתו? וכי תימא כך היא המדה, דביחיד לאחר גזר דין לא מהניא תפלתו, וגזר דינו אינו נקרע. לזה אמר "אתה החילות להראות את עבדך את גדלך", זה המן, וקשה דפרנסה אינה באה בשביל יחיד, ואם כן על כרחך לומר דמשה יש לו דין דרבים כיון דנפיש זכותיה, ואם כן לענין גזר דין נמי יהיה לי דין דרבים, דאפילו לאחר גזר דין מועלת התפלה.

(רבי יהודה רוזאניס, פרשת דרכים, דרך הרבים, דרוש יג)

מעלת המקבל עצה מחכמי הדור, כי הוא המתקת הדינים... גם כתיב (משלי יא) "תשועה ברוב יועץ", והצדיק נקרא רב, כמו שאמרו רז"ל משה איידי דנפיש זכותי' כרבים דמי.

(רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן תורה קמג)

"רב לך"... כי איתא בספרי (לפסוק כד): "אתה החלות" - לא כך נשבעת בעגל וחזרת בך?! אולם הא אמרינן בראש השנה: כאן ביחיד כאן בצבור. אבל משה, דהוי רבים צריכים לו, כרבים דמי. לכן אמר שיש "לך רב", וכמאמרם: והיה משה יושב כתלמיד ואֵינך כרבים, ולאחר גזר דין אינו נקרע ביחיד. וזהו שאמרו בספרי פנחס (פרק כז, יב): בשעה שנכנס משה לנחלת בני ראובן וגד, שמח ואמר: דומה אני שהותר הנדר. פירוש, דבארץ סיחון ועוג היה המן יורד להם בזכות משה, ועדיין צריכים לו, וכרבים דמי, ונקרע אף לאחר גזר דין.

(רבי מאיר שמחה הכהן, משך חכמה דברים, פרק ג, כו)