Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת תענית



ל ע"א

כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב אסור באכילה ובשתיה ובסיכה ובנעילת הסנדל

נודע כי כח התאוה תלוי בעקבים, וכאשר יצונן העקב אז תבטל התאוה, וזהו הטעם שביום הכפור אסור בנעילת סנדל, וכן בכל תענית ציבור, כנזכר בדברי חז"ל, כדי לבטל התאוה, ולכך הסנדל חופף העקב, כי זהו עיקר יהיה מגולה לבטל כח התאוה.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש יא)

בשר מליח עד כמה וכו' כל זמן שהוא כשלמים

"ואם האכל יאכל... [ביום השלישי לא ירצה]"... לפי הפשט קאי על האוכֵל, ובאשר דאכילת קדשים משלחן גבוה קא זכו כדאיתא במס' ביצה דף כא, ונחשבו לבעלים כאלו מכינים שלחן גבוה כביכול, והוא לכבוד לבעלים אם עולה לרצון לפני ה', אבל המאכל ביום השלישי כבר נתקלקל כדאי' שלהי מס' תענית, ואינו כבוד לגבוה שיאכלו על שלחנו בשר מקולקל, מש"ה אינו לרצון.

(נצי"ב, העמק דבר, ויקרא, פרק ז, יח)


ל ע"ב

כל העושה מלאכה בתשעה באב ואינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה שנאמר וכו' שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה מכאן אמרו כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה
8-17

ולדעתי, מאמרם כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, לא בררך גמול אמרו כן, דא"כ האיך העמיסו דרשתם בפסוק "שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה", שהכתוב מדבר בלשון ציווי, ולפי דרשתם הו"ל "ישיש אתה משוש"? רק בדרך אות ומופת אמרו כן, שכל המתאבל על ירושלים לא נשכח זכרונה מלבבו, וזה אות הוא לו כי עוד ישוב לשמוח אתה וחלקו בירושלים עוד חי וקים. וזה עומק פשט הכתוב "שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה" - כלומר בזה גופא תשישו, במה שאתם מתאבלים עליה.

(רבי זבולין ליב באריט, שיבת ציון ח"ב, עמ' 59 במהד' תרנ"ב ובמהד' תש"ס)

שמחו את ירושלים וגילו בה כל אהביה
14-15

אי-אפשׁר לאדם מישׂראל שׁיהיה מסור ונאֱמן למחשׁבותיו, הגיונותיו, רעיונותיו ודמיונותיו, בחוץ-לארץ, כתכונת הנאֱמנות הזאת בארץ ישׂראל. הופעות הקדשׁ, באיזו מדרגה שׁהן, נקיות הן בארץ-ישׂראל לפי הערך, ובחוץ-לארץ מעורבות הן בסיגים וקליפות מרובים. אמנם לפי גודל התשׁוקה והקישור שׁל האדם לארץ-ישׂראל, הרי רעיונותיו מזדככים מיסוד אוירא דארץ-ישׂראל החופף על כל מי שׁמצפה לראותה. "שׂמחו את ירושׁלם וגילו בה כל אהביה".

(ראי"ה קוק, אורות, ארץ-ישראל אות ד = ארץ חפץ, פרק ה, אות ו)

כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה
16-17

...שהאדם צריך לדרוש ולבקש על הגאולה... אך בשבת הוא פטור מלהתאבל על חורבן הבית... כי עיקר מעלת הבית המקדש שיהיה השכינה שורה בישראל, וביום השבת גם עתה בזמן הגלות השכינה שורה בתוכנו... לכן הגם שאמרו בגמרא כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, אמנם מחמת כובד הגלות ועמל הפרנסה אנו חשובים כאנוסים בדבר זה שאין אנו מתאבלי על חורבנו, ואונס רחמנא פטרי' מן העונש. אמנם לפי סברת הר"ן בקדושין פ' האומר, אף דאמרינן אונס רחמנא פטריה, אך זאת לא אמרינן שע"י האונס יתחייב צד שכנגדו. וא"כ האיך במה יזכה האדם לראות בנחמה אם אינו מתאבל על ירושלים כנ"ל? אך העצה לזה לבל ידח ממנו נדח כמ"ש בגמרא כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, כי מחמת המצוה של עונג שבת בהיותו מאמין בזה שהשכינה שורה בישראל הנה זה שכרו נחלה בלי מצרים.

(רבי שלמה מרדומסק, תפארת שלמה, פרשת מסעי, פרק לד, י)

צריך כל איש להשתוקק בכל לבבו על א"י וקדושתה... וענין התשוקה היא מועלת בעצמה על הגאולה העתידה... שצריך לקרוע לבב איש לצעוק ע"ז אל הקב"ה לעורר רחמי' על הארץ ועל קיבוץ גליות לתוכה בשמחה במהרה. והנה ההתעוררת הלזה של תשוקת הארץ כשתהיה באמת מעומק הלב שיאדיב באמת בנפשו על כבוד ארץ הקדושה, הנה בזה מעורר למעלה הרחמי' והרצון על הגאולה במהרה... הנה כמוהם אם תגבר התשוקה בלב איש מבני ישראל אל הארץ ובנין בית המקדש הלא חיש מהר יעתר להם כי הלא הוא בנוי ועומד הוא למעלה רק שצריך לבקש עליו להורידו כמ"ש לשכנו תדרשו ובאת שמה. וכמ"ש דוד המע"ה שהתעורר מעצמו על בנין בית המקדש ויעתר לו ה' כמבו' בכתוב. ועל שם זה נקרא "דביר ביתך" לשון דיבור, שצריך לבקש מה' יתברך עליו להבנות במהרה. וכל המתאבל על חורבן ירושלים זוכה ורואה בנחמתה, כי כל האומר כן באמת בתפלה ולירושלים עירך ברחמים תשוב הנה פועל באמת זה למעלה על קירוב הגאולה כנ"ל... והוא שכת' "ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו מאחריכם על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת". שיש להבין למה תלה הכתוב דוקא בדור האחרון ולא ישאלו זה קודם לכן. אך הנה כמו שבארנו, כי הדור ההוא אשר יתנו עיניהם ולבבם לשאול ע"ז והם ידאבו על חורבן הארץ וירושלים כנ"ל, וע"י תשוקתם ודאבון נפשם על הארץ הנה יתעוררו הגאולה והם יהיו הדור האחרון קודם הגאולה כנ"ל.

(רבי שלמה מרדומסק, תפארת שלמה, פרשת מסעי, פרק לו, ה)

ע"י התפלות זוכין להתגלות הארת בהמ"ק... כשבא איש ישראל לבהמ"ק נפתח פיו בתהלת ה'... וכמו כן בהתעוררות פיהן של ישראל למטה בתפלה נפתח להם שערי בהמ"ק. ולכן צריכין לכוון בתפלה נגד בית המקדש, כי הכל בא בזכות בהמ"ק. וכמו שהיה בהמ"ק באמצע העולם שמשם אורה ושמחה יוצאת לכל מקום כדכתיב "משוש כל הארץ", כן היה באמצע דורות העולם, לתת אור ושמחה לדורות שלפניו ולאחריו. וכמו שזכו הראשונים בהשתוקקות לבם לבהמ"ק למצא הארת בהמ"ק כמו אבות ומשה רבינו ע"ה, כמו כן עתה בדורות שלנו ע"י זכירת בהמ"ק יכולין להתדבק בהארת בהמ"ק. ולכן בכל שמחה צריכין להזכיר בהמ"ק. וכמו כן בשמחת נשואין מברכין "שוש תשיש", לומר שכל השמחה הוא מבהמ"ק, שהשמחה במעונו. ובזמן המקדש השמחה היה בשלימות. ועתה זוכין אל השמחה ע"י האבלות של בהמ"ק, כמ"ש "שישו כו' משוש כל המתאבלים", ואמרו חז"ל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמת ירושלים. והגם דהפי' הוא על לעתיד מ"מ גם זה אמת שע"י התאבלות זוכה להרגיש שמחה מירושלים.

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת כי תבוא, שנת תרנג)

ואם אמנם הגאולה הכללית תלויה בצפית ישועה הכללית של ישראל, אולם בפרטיות יכול כל אדם ע"י צפיתו הפרטית לישועה להגיע למדרגה עליונה, לטעום טעם נועם הגאולה. "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה", שכן ההתאבלות על ירושלים היא בהרגשה כזאת שבודאי תשוב כנסת ישראל לבתוליה ולקדמת נעוריה, וכל מה שמרבה ביותר את הגעגועים לישועה ומצפה לראותה, יותר מזדכך ורואה בשמחתה, לזכות לטעום נועם הגאולה בשמחתה השלמה.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, ח"ו, ממעייני הישועה, פרק ב, עמ' יד)

כל דבר שעתיד להיות בפועל, יש לו מציאות בכח עוד לפני התגלותו בפועל, ומציאות ה"בכח" מציאות גמורה היא. ומפני זה מרגישים הצדיקים תמיד את העונג והשמחה וההשפעה הרוחנית שעתידים לבוא, כי מציאות העתיד שישנו בכח, הוא אשר נותן להם כח וסיפוק לעמקי נשמותיהם הטהורות. אולם המציאות של "בכח" אינה מצטיירת רק בכח המדמה, ונדרש לזה זיכוך וטהרה והתעסקות תמידית ברבוי שיפור הדמיון והרחבתו, וזה תלוי בעיקר בכח הגעגוע, וע"י רבוי הגעגוע אל העתיד מייפים את הדמיון ומזככים ומטהרים אותו עד שמתעלה למרום גבהו להרגיש את העתידות. ועל כן "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה", שע"י שהוא מרבה געגועיו אל העתיד המזהיר, הוא מצטייר היטב בדמיונו הטהור, וצופה בו בבהירות גדולה וזוכה להיות מושפע מכל המון ההשפעות שעתידות לבוא בעולם, ורואה ראיה שכלית בשמחת ירושלים. וכל מי שמצייר לפניו קרבת הגאולה הרי הוא באמת קרוב אליה.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, ח"ו, ממעייני הישועה, פרק נו, עמ' פז)

ישראל עם קדושו שנבראו בצלם אלקים, ביכולתם לברוא וליצור עולמות גם בלא פעולה מעשית כלשהי ע"י גילוי הרצון בלבד, "אי בעו צדיקי ברו עלמא" (סנהדרין סה ע"ב)...
לעתיד לבוא יתעלו ישראל ויגיעו למדרגת המפעל שבכח הרצון. זהו ענין בית המקדש של אש אשר ירד מלמעלה, שאין בכוונת הדברים לומר שבית המקדש השלישי יֵעשה בלא כוחם של ישראל, אלא שישראל יפעלוהו בכח גילוי רצונם, ואז ירד מן העליונים באש. כך לא תחסר מישראל לעתיד לבא מצות בנין בית המקדש, כי גם בית השלישי יבָּנה מכוחם של ישראל. עבודת הרצון הזו טמונה בגעגועים הגדולים של ישראל במשך שנות הגלות לשיבת ציון ולבנין בית המקדש. מכאן טעם לאורך הגלות, כי לפניו ידוע שיעור הרצון הנצרך לבנין בית המקדש. כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, כי האבלות איננה אנחה בלבד, אלא היא הבונה ומקיימת את הבנין. בכל משך זמן האבלות, בונים ישראל נדבכים נוספים של בית המקדש שיגמר כל הבנין כולו וירד מן השמים. או אז נדע כל אשר פעל ישראל ופעלנו אנחנו באבל, שבשעת האבל נפעל הבנין עד שזוכים ורואים בשמחתו, והפכתי אבלם לשמחה.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חי"ב, דברים, מאמר ג, עמ' יא)

ולכאורה היה צ"ל יזכה ויראה בשמחתה לשון להבא. והענין כי דוד המלך אמר בתהילים [לא, יג] "נשכחתי כמת מלב", שזה גזירה שדבר שמת ישתכח מהלב, ומזה שאנו מתאבלין על ירושלים זה יותר משני אלפים שנה, ראיה מזה שירושלים לא מת לעם ישראל. ואם שאנו רואים שאנשי הרעפארם אינן מזכירים כלל ירושלים אף בתפילותיהם וגם אינן מתענין בט' באב, אין מזה ראיה שירושלים מת, רק הם מתים, כי מי יוכל להתאבל? רק אדם חי ולא מת, ורשעים בחייהם קרואים מתים. וזה שאמר כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, בשמחה כפולה, שירושלים לא מת וגם הוא מן החיים.

(רבי גדליה סילוורסטון, אשכול ענבים, כאן)

כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה ושאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה
16-18

האבל הישראלי אינו רק אבלות של אבידה בלתי חוזרת, שהאבל בה היא פעולת שוא והבל, כי מה נועיל באבלות ממושכה לדבר האבד שלא יחזור להיותו נמצא, אבל אבלותנו בימים אלה מכוונת להעריך את גודל ההפסד והחסרון הנגרם לנו בחרבננו המדיני, ולחפש ולמצוא את הדרכים להשבת האבדה, לבנות הנהרסות ולהקים את החרבות. וכן אמרו רז"ל: כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, זאת אומרת: המתאבל על החרבן זוכה ורואה, גם בשעת האבל, בחזיון רוחו, תקוות שמחתה, וכל שאינו מתאבל אלא מתיאש ממנה ומבקש למלאות לו את חסרונה באחרת, וכל שאינו מאמין ומצפה לגאולתו ומסתגל בגלותו ועבדותו, אינו רואה בתקות שמחתה של ירושלים ואינו זוכה לראות בגאולתה.

(רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, מכמני עוזיאל ח"א פרק ט, מאמר א, עמ' רצב-רצג)

ל: לא היו ימים טובים לישראל וכו' וכיום הכפורים בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה יום שניתנו בו לוחות האחרונות
32-35

אחרי החטאה הגדולה הזאת, ההתערפלות וההתבלבלות - מופיעה התפייסות אלוקית. אחרי ארבעים יום וארבעים לילה יש התפייסות ביום הכיפורים, במתן לוחות שניים, ומכאן המשך לכל הדורות. יש חידוש יחסים, יש התחדשות של מתן תורה. לא חדש ממש, אלא "ישן-חדש". לא תורה אחרת, חס ושלום, אלא אותה תורה שמימית ניתנה מחדש. "פסָל לך שני לֻחֹת אבנים כראשנים וכתבתי על הלֻחֹת את הדברים אשר היו על הלֻחֹת הראשֹנים".

(שיחות הרב צבי יהודה, כי תשא, עמ' 350-351)

בדרך ממצרים לירושלים יש סיבוכים ומשברים. המשבר הראשון הוא מעשה העגל, אבל הוא אינו מבטל את "נצח ישראל", חס וחלילה. אחרי החטא הנורא חוזרים לסדר הקודם... אחרי המשבר, העם חזר בתשובה וההתפייסות היתה ביום הכיפורים. "פּסָל לך שני לֻחת אבנים כראשֹנים וכתבתי על הלֻחֹת את הדברים אשר היו על הלֻחֹת הראשֹנים".

(שיחות הרב צבי יהודה, ויקהל, עמ' 375-376)

לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים וכו' חמשה עשר באב מאי היא וכו' יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה וכו' יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל וכו' יום שכלו בו מתי מדבר דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה וכו' יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל (לא.) וכו' יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה
32-לא.

[לג ע"ד] ויש להעיר בזה, במה גדלה שמחת היום הזה של ט"ו באב כ"כ, עד כי יהיה נדמה ליוה"כ. ולפי כל הטעמים דנתנו שם כל האמוראים בזה, לפי הנדמה בקדמות הרעיון לא יספיקו כל אלה להחשיב שמחתו כ"כ, לדמותו לשמחת יוה"כ...
[לד ע"א] אולם אמיתת ענין זה הוא, להיות כי כל אלו מיני השמחות היו הכל על השראת השכינה בישראל ששבה לשכון בתוכנו אחרי הפרדה והסתלקה מאתנו. ולכך נדמו בענינם לשמחת יוה"כ, כי כן כאשר ביוה"כ נתרצה הקב"ה לישראל על חטא העגל, אשר מפאת החטא היו נזופים למקום וחדלה השכינה מלשכון בתוכינו, ככתוב "ומשה יקח את האוהל ונטה לו חוץ למחנה" כו', וגם התנצלו את עדיים מעליהם להיות נזופים, וביוה"כ נתרצה להם הקב"ה במתן הלוחות השניות ונצטוו על מלאכת המשכן אשר תכליתו הוא להשכין שכינת ד' בקרבינו, ככתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". ולזאת גדלה השמחה ביום ההוא עד כי קבעוהו שמחה לדורות. ככה לעומת זה כל הנך טעמי דיהבי הנך אמוראי בטעם שמחת ט"ו באב, כמו כן הוא על ששב ד' להשרות שכינתו, וכאשר יתבאר. והוא להיות כי כבר קדמו אמרינו, כי התאחדות העם הקדוש הישראלי הנה הוא מעיד על אחדותו ית"ש. ולזאת כל עוד שיתעצמו בגדר האחדות, לעומת זה כביכול גם הוא מתאחד בנו ומשרה שכינתו בקרבינו, ועי"ז ישיגו כל טוב סלה... ולזה כ"ז שלא הותרו השבטים לבוא זה בזה או כ"ז שלא הותר שבט בנימין לבוא בקהל נמצא כי לא היה ביניהם גדר ההתאחדות בשלימות, אחרי כי נמצא ביניהם הפירוד וההתחלקות בצד מה, והוא בענין החיתון, כי נאסרו להתחתן זב"ז. ולכך בלי ספק כי לא זכו בעת ההיא להשראת השכינה בשלימות. וביום שהותרו לבוא זה בזה או שהותר שבט בנימין לבוא בקהל, ומאז נשלם בידם גדר ההתאחדות על שלימותו, ושוב היו מוכנים ומעותדים שישכין ד' שכינתו בקרבם כמאז ומקדם. ולזה גדלה השמחה ביום ההוא כשמחת יוה"כ ממש, יען כי הכל הוא מטעם אחד כאמור...
ורבב"ח אר"י דאמר יום שכלו בו מתי מדבר כו', גם זה הוא מבואר לפי דברינו, לפי שאותו הדור מחטא המרגלים ואילך, אשר נגזר עליהם למות במדבר, היו כמו כן נזופים למקום, ולא השרה שכינתו בקרבם, עד כי גם למשה רבינו רע"ה לא נתייחד הדיבור [לד ע"ב] פנים אל פנים. וכאשר תמו כל הדור ההוא ושב ד' להשרות שכינתו על בניהם אחריהם, והמה דור באי הארץ, עד כי שוב נתייחד הדיבור למשה רבינו ע"ה פא"פ כבראשונה, כאשר הקדמנו כי גדולת משה רבינו ע"ה היה תלוי בגדולת ישראל, בהעלותם יעלה גם היא בגדר נבואתו, וברדתם ירד, ככתוב "לך רד מזה", ולזה חזרת הדיבור למשה רבינו ע"ה פנים אל פנים, הוא לאות על השראת השכינה בישראל. ולזה שמחו ע"ז כשמחת יוה"כ וקבעוהו שמחה לדורות, כי כן כאשר ביוה"כ הותרו מנזיפתם על חטא מעשי העגל, כמו כן בט"ו באב הותרו מנזיפתם על חטא המרגלים כאמור.
ועולא שאמר יום שביטל בו הושע בן אלה פרדסאות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל, זה מבואר, כי הוא הסתלקות המונע שמנעם מלהתאחד אלה את אלה כאשר הורשו לעלות לרגל ולהתאחד עם אחיהם, ופסק מעליהם הכח המכריח שהיה מכריחם ללכת לפני העגלים אשר עשה ירבעם. ומאז שבו להיות מוכנים ומעותדים לגדר השראת השכינה. ולזה שמחו ע"ז כשמחת יוה"כ כאמור.
ורב מתנא דאמר יום שניתנו בו הרוגי ביתר לקבורה, נמי הוא מהך טעמא, יען כי איסור הלנת המת יש בו שני טעמים, האחד משום "כי קללת אלקים תלוי", אשר זה לא שייך רק בישראל לפי פי' רש"י. והשנית משום טומאת הארץ, ככתוב "ולא תטמא את אדמתך" כו'... וטומאת הארץ היא גורם לשכינה שתסתלק מישראל כמבואר, ולכך ביום שניתנו לקבורה שמחו ע"ז כנ"ל.

(רבי דוד טעביל, בית דוד, דרוש ו, דפים לג-לד)

בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה יום שניתנו בו לוחות האחרונות
33-35

הוא יתעלה דיבר על בנינו, ועשה ממנו עיקר גדול על ידי יחזקאל הנביא באותו יחס ובאותו ערך שהיה ראוי ומחוייב לפי יוקר הענין ועוצם מעלתו, עד שעיקר הספר ההוא לא היה אלא זה, כי הנה הוא התחיל (פרק א) בפלאי מעשה המרכבה העליונה, אשר היא דירת העליונים, וסיים [פרק מ ואילך] בפלאי מעשה המרכבה התחתונה, אשר היא דירתו אצל התחתונים... וכל מה שנכתב בין תחלת הספר לסופו לא היה אלא לתת הסבה העצומה אשר עליה לא היה איפשר לקבוע דירת קבע ביניהם עד השעה ההיא... שים לבך אל שני המספרים אשר בתחלת נבואותיו ובסופן. כי הנה בתחלה אמר (יחזקאל א) "ברביעי בחמשה לחדש", והוא הזמן המיוחד אשר בו קלקלו המרגלים, ואז הוקבעה הבכיה המחוייבת לכל מה שיספר שם מהסתלק כבוד ה' מעל הבית ההוא לכל הזמן הארוך העתיד לימשך. אמנם המספר האחרון [יחזקאל מ, א] ביום הכפורים עצמו, אשר בו נמחל העון ההוא לתת להם אריכות אפים, כמו שאמרנו.

(רבי יצחק עראמה, עקידת יצחק, שמות שער נ, דף קסז ע"א-ע"ב במהד' תרכ"ח)

בכלליות קדושתן של לוחות שניות כבר התנוצצה טהרת היחיד ותשובתו, איחודו והיתכללותו בכנסת ישראל. והתגלות איתנותה של התורה ורימומה על כל המעשים בלוחות שניות הקיימות ועומדות היא מקור איתנות מעשיו של משה, ויום שניתנו בו לוחות האחרונות נתקיים ליום כפורים דאית ביה סליחה ומחילה.

(גנזי הראיה, ה - ירח האיתנים, עמ' קיז-קיח)

חמשה עשר באב מאי היא וכו' יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה וכו' יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל וכו' יום שכלו בו מתי מדבר דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה שנאמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי אלי היה הדבור וכו' יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות וכו' שלא יעלו ישראל לרגל וכו' (לא.) יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה
35-לא.

[קמג ע"ב] ...דכל יום ט"ו בחדש שאז הלבנה במליאה מכוון לעומת גאולת ישראל שאז תהיה הכנסיה במלואה ובשלמותה, ואחרי כי גם בחודש אב יש יום ט''ו, והחורבן היה ביום ט' באב, מובן שעפ"י הדמיונות המליציות האלה יש מקום לומר דיום ט' באב וט"ו באב מתאחדים ומתלכדים, אחרי דיום ט''ו מורה על הגאולה, וטב"א הוא יום החרבן והתחלת ימי הגלות, ולזאת בעת שאנחנו משווים לנגד עינינו ענין ההתאחדות וההתלכדות מהגלות והחרבן עם הגאולה והבנין, נכלל בזה גם הציור הזה מהתלכדות של שני הימים האלה ט' באב וט"ו באב, וע"י הציורים האמתיים האלה יש גם בנקל לצייר את הציור הזה של הדמיון שיש בין הימים האלה שבין ט"ב לט"ו באב ביחס פעולתם על הלבנה, לימי זמן הגלות שהם בין התחלת הגלות עד ימי הגאולה. כי כמו שבימים האלה שבין ט"ב לט"ו באב הולכת הלבנה ומתמלאת עד שמגעת ביום ט"ו באב לההתמלאות האמתית, כן גם בכל ימי הגלות הולכים ישראל ומתמלאים והולכים ומשתלמים עד שיגיעו לההשתלמות האמתית. וכל הטעמים שנאמרו שם בדברי חז"ל על העילוי והיתרון של יום ט"ו באב הכוללים איזה עניינים מיוחדים שנעשו ונתחדשו ביום ההוא, כולם קולעים אל מטרה זו, לרמז כי היום ההוא שהוא יום העמדת הלבנה על מלואה מכוין לעומת הגאולה התלויה בההשחלמות האמתית המוסרית והתוריית. ולזאת נעשו בו דברים כאלה שהם מהתנאים היותר עיקריים בתנאי ההשתלמות המוסריית והתוריית, כי התרת שבט בנימין לבא בקהל והזדוגות של כל השבטים הן ציוני האחדות, ונתינת היכולת לעלות לרגל הוא תנאי עיקרי מאהבת הארץ שהוא מראשי תנאי ההשתלמות המוסריית והתוריית, וגם העליה לרגל פעלה הרבה על ההתאחדות, ונתינת הרוגי ביתר לקבורה, הוא ג''כ מתייחסת לשלימות, שחלקי האדם ישובו על מקומם, וכמאה''כ יבא שלום ינוחו על משכבותם... הפסקת מתי מדבר ביום ההוא מתאמת ג"כ עם הציור הכללי הזה, וכמו שנבאר.
הנה בגמ' דילן איתא: יום שכלו בו מתי מדבר דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה שנא' ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי, אלי היה הדבור. והדברים תמוהים מאד, דהלא מצינו כמה דברים ודינים שנאמרו לו במשך הזה, וכבר נתעוררו בזה המפרשים. ואמנם בירושלמי שם [הובא בתוס' ד"ה יום שבו]... איתא וז"ל: שבו בטל החופר, ואר"ל בכל ערב ת"ב היה משה מוציא כרוז בכל המחנה ואומר צאו לחפור צאו לחפור והיו יוצאין וחופרין להן קברות וישנין כו' ובט"ו כיון דאשלם זיהרא אמרו דומה שבטל הקב''ה אותה הגזרה עייש"ה... יש להתבונן הרבה, הכניסה בחיים לקברים לאיזו מטרה היתה? אם נגזרה עליהם מיתה היה להם למות בבתיהם, ובשום מקום לא מצינו עונש מיתה באופן כזה...
אולם באור הענין הוא כן... דהעונש של המרגלים ולכל אלה שנתנו אוזן קשבת לדבריהם הי' מצד שבזה הראו שנחסר להם הרגש מאהבת הארץ, כי לוּא היו בעלי רגש ואנשי לב היו מרגישים בהם רוח גבורה לצאת [קמד ע"א] עליהם למלחמה... דהרגש הוא ענין כללי המתחלק לכמה חלקים, ומי שלבו לב רגש יתרגש מכל דבר רוחני ומוסרי שיש להתרגש, ומי שטמטם את לבו והשפיל את נפשו והעכיר את רוחו עד שהמית כל רגשותיו, אז יש לדעת כי אין עוד לקוות שיתרגש...
[קמד ע"ב] דהרגש הרוחני הוא אות מאותות החיים, וכבר כתבנו דהמרגלים והמתלוננים הראו שנחסר להם הרגש הרוחני, ואם כן איפא הלא יש לנו דרך סלולה לבא עד תכונת הענין הנפלא הזה שצווה להם לחפור קברים ולהיכנס בהם בעודם בחיים... כי כיוון בזה להשריש את היסוד הזה להודיע מעלת הרגש הרוחני וכי כל החיים הנפשיים נוסדים רק על הרגש הזה, כי ממנו תוצאות לקיום התורה והמצות ובלעדי הרגש הזה החיים אינם חיים ונחשב כמת וראוי לקבורה, ולא עוד אלא שבאמת ההשקפה המוסרית משקפת על אנשים כאלו כמו שהם בעצמם סבבו את מיתתם והם כבר קבורים בעודם בחיים...
[קמה ע"א] בהעלות האדם הרעיון הזה אל לבו אז יכול להביאו שיצייר את האנשים הנשחתים ביחס הנפש האצורה בקרבם בתור מצבות חיות, כי כל מצבת אבן שעל הקבר עשויה לציין ולסמן שתחת גל העפר הזה קבור ונטמן איש פלוני, שלולא המצבה הזאת לא היינו יודעים בכלל אם קבור שם אדם, ומי הוא, והנה שֵם אדם שיש להאדם הוא רק בעד נפשו האלקית, כי בגלל נפשו הבהמית שבקרבו לא היה ראוי להקרא בשם מיוחד, והנפש האלקית נתונה בקרב האדם באופן אשר איננה נראה לעינים ורק מפעולותיו של האדם יש להכיר מציאותה... ולפי"ז באנשים נשחתים שאינם מתנהגים כפי חוקי ההנהגה האלקית, הלא כפי מעשיהם אלה אין שום היכר שיש בקרבם נפש אלקית ורק אחרי שידענו כי בכל איש יהודי יש נפש אלקית האצורה בפנימיותו והגוף שלהם מעיד שהם בכלל בני אדם, ע"כ הגוף יעיד עליהם שבקרבם יש נפש אלקית ורק שבירכתים תרדם והיא קבורה וחבויה עמוק עמוק בחדרי הגוף ולא תעשה פעולותיה, וא"כ הלא יכולה ורשאית המליצה האלקית המוסריית לציירם בציור מצבה אשר עליו נחרתו המלים האלה "פה קבור ונטמן פלוני בן פלוני", כי הלא הוא כהנקבר החי הזה שאינו יכול להזיז ולהניע שים אבר מאבריו. מה נורא הוא הציור הזה, מה איום הוא, כמה יכול להרעיש את הלב ולזעזע את מיתרי האדם עת שישים אל לבו כי הוא כהנקבר החי הזה שהקברנים שמצאוהו בשינה עמוקה ותרדמה עזה חשבוהו למת וקברוהו, וכשמתעורר משנתו ורואה כי הוא בקבר וגל גדול של עפר יש עליו ואיננו יכול לזוז ממקומו הלא מצבו נורא ואיום! ובמצב כזה יכול להתחשב האיש הנלוז הזה שהשחית אח דרכו ואבד ימיו ושנותיו ובכל מפעליו אינם נמצאים מפעלים רוחניים שהם הם יעידו על מציאותה של הנפש האלקית בקרבו, וא"כ הלא היא קבורה! והאדם הוא אדם רק בעד נפשו האלקית, ובעת שהיא קבורה וטמונה יש לחשוב את הקבר הרוחני ומוסרי הזה לקבר גמור, ומצבו כמצב של האיש הנקבר חי, ורק שבזה נבדל הקבר הרוחני הזה מהקבר החומרי, כי בעת שהיקיצה בהנקבר חי החמרי איננה יכולה להועיל לו מאומה ומביאה לו רק מכאובים גדולים ויסורים נוראים, יכולה היקיצה מהנקבר חי הרוחני להעלות לו מזור ותרופה כי יחל לחפש עצות איך להגיח מקברו זה [קמה ע"ב] ולאור באור חיים הנפשיים...
מכל הדברים יש בנקל להבין כי בכל אלה שיחסר הרגש הרוחני שהוא יסוד החיים יש לחשבם למתים הצריכים קבורה, ולהשריש את הלמוד הזה צווה להם בכל יום ט''ו באב (יום שבו היה המאורע הזה) לחפור בעצמם קברים ולהכנס שם בעודם בחיים, אחרי שהראו גלוי לכל כי במתים נחשבו וחצבו להם כבר קבר לנפשם המרגשת.... וגם בארתי עפי"ז שמה שאמרו שלא היה הדבור עם משה הכוונה על מלחמה, כי גם המלחמה כפי רצון התורה דורשת רגש רוחני... וע"כ עד כי תמו האנשים ההם לא בא שום דבור לעוררם למלחמה.

(רבי יצחק יעקב ריינס, אור חדש על ציון, השלמה לשער חמישי, דפים קמג ע"ב-קמה ע"ב)

חמשה עשר באב מאי היא וכו' יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה וכו' יום שכלו בו מתי מדבר וכו' (לא.) יום שפסקו מלכרות עצים למערכה וכו' וקרו ליה יום תבר מגל וכו' עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים
35-לא.

יבואר על פי פירוש על פסוק (שמות יז,ח) "ויבוא עמלק וילחם בישראל" כו', כי בתחילה כתיב "היש ה' בקרבנו אם אין", משל לבן שהיה מורכב על כתפו של אביו כו' גירה בו כו', נמצא האב מפחיד הבן כדי שידע שיש לו אב שיכול להציל אותו מהפחד, וכאשר יודע שיש לו אב אז מקרבו בכל מיני קרבות. ולזה נקרא זה החודש "אב", וחרב בו הבית המקדש שלנו, כדי שנדע שיש לנו אב. וכאשר יבוא הידיעה לנו, אז יבנה הקב"ה הבית המקדש. והנה מבואר בגמרא על ט"ו באב שבו הותרו השבטים לבוא זה בזה, ועוד טעם שבו כלו מתי מדבר, ועוד טעם תבר מגל, עיין שם. הכלל, ה' יתברך נקרא יו"ד שאין לו דמות, כנאמר (ישעיה י, יט) "ונער יכתבם", וכאשר מצייר ציורין הוא ה"א, וכאשר ישראל הם באחדות עם ה' יתברך, דהיינו שני אותיות י"ה להמשיך ה' אל י"ד. וזהו חמשה עשר, י"ה, ה' נמשך ליו"ד. והנה כל שבט ושבט מישראל יש לו בחינה מיוחדת, ולמטה נקרא גוון לכל שבט ושבט כאשר נרשם הגוון מכל שבט באבנים על חושן, כידוע מגוון כל אבן מדריגת כל שבט. והנה כאשר כל השבטים הם באין, אז כל הגוונים כלולים זה בזה, וזה כשיש השגה לישראל ע"י הידיעה שיש אב אחד לנו. וזה שהותרו השבטים לבוא זה בזה, לרמז על הנ"ל. והנה כאשר ישראל הם דבוקים באי"ן, אז יש להם יראה, ויראה הוא חכמה, כנאמר "ויאמר לאדם הן יראת ה'" כו', והחכמה הוא חיות כנאמר "והחכמה תחיה". וזהו הרמז שבו כלו מתי מדבר כנ"ל. והנה מבואר בשם האר"י ז"ל "יוצר אור ובורא חושך", כאשר האדם מסתכל על הבורא הוא חושך שאין להשיגו, וזהו "ולילה כיום יאיר". והנה ט"ו באב לרמוז על השגת ידיעה לישראל שיש להם אב, והם דבוקים אל האי"ן הנרמז אל חושך כנ"ל. וזהו שבו תבר מגל, תש כחו של חמה והלילה גובר, לרמז על הנ"ל, על התדבקות ישראל אל האי"ן שהוא בחינת חושך לילה כנ"ל.
או יבואר, לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב שבו פסקו עצי המערכה. ונראה לדקדק תיבות לישראל לכאורה הוא מיותר. והנראה, דהנה ישראל אין מברכין כי אם על דבר השלם, כמו שמברכין על קידוש הלבנה בעת מלואה, דהיינו שמתחיל להתמלאות שהוא עת השלימות. ולכאורה כאן בט"ו באב תש כוחו של חמה בעצי המערכה, ולמה הוא יום טוב לישראל? אך כשישראל מונין ללבנה והאומות לחמה, ונמצא לישראל הוא יום טוב כשתש כחה של חמה. וזהו לא היו ימים טובים לישראל, לישראל דייקא, כי אז תש כחה של חמה וסימן רע לאומות העולם ולישראל יום טוב כמו בקידוש לבנה.
או יבואר: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב שבהם בנות ישראל יוצאות ומחולות בכרמים בכלי לבן שאולין [לעיל כו ע"ב]. והנראה למה בכלי לבן שאולין דווקא? ונראה לבאר על פי מאמר חז"ל: עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים לעתיד לבא, כי הנה יש שני מיני התעוררות, יש שאדם מעורר עצמו לעבודת הבורא יתברך, ויש התעוררת דלעילא מה שמגיע לאדם התעוררת מלעילא לעשות רצון הבורא יתברך. והנה מה שאדם מעורר מעצמו זה נקרא שלו, ומה שמגיע לאדם התעוררות מלעילא זה אינו שלו, ונקרא זה אצל האדם "שאולה". והנה בראש השנה האדם עצמו מעורר רצון הבורא יתברך ויש לו פחד מיום הדין. ובחמשה עשר באב מגיע לאדם התעוררת מלעילא, כי בא הקב"ה לשפוט את העולם. וזהו הרמז שבהם בנות ישראל, רומז על נשמות וכנסת ישראל. בכלי לבן, לבן מרומז על האי"ן, כי בלבן כלול כל הגוונין. וזהו הרמז שאולין, שזה הבחינה והתעוררת בא להם מעילא כנ"ל. וזהו הרמז ומחולות בכרמים, כי מחול הוא מה שאדם מנגן בכלי זמר, וזה עושה המחול כפי הניגון, שזה מנגן ונמצא איש אחר מעורר אותו. וזהו הרמז עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים, שהקב"ה מעורר אותם לעשות רצונו יתברך והם יעשו רצונו כפי התעוררת שמגיע עליהם. וזהו הרמז גם כן בכאן, שזה היום מעורר על התעוררת מלעילא וזה מחולות בכרמים כנ"ל. וזה שפירש רש"י יום שהותרו השבטים לבא זה בזה, כי האבות כל אחד היה עובד את הבורא בבחינתו. אברהם, במדת אהבה אשר לזה מרומז יסוד המים. יצחק, במדת היראה אשר על זה מרומז יסוד האש. יעקב, במדת התפארת אשר על זה מרומז יסוד הרוח. ובאמת כל כוונתם היה למדת מלכות להמליך עליהם מלך מלכי המלכים. ועל זה המדה רומז יסוד העפר. ועל זה אמר אברהם אבינו (בראשית יח, כז) "ואנכי עפר". ונמצא הרי כאן ארבעה מדות וכל אחד כלול מתלת המדות אשר עבדו בהם האבות, הרי כאן י"ב כנגד י"ב שבטים אשר כל אחד היה עובד בבחינתו ובמדתו. ובאמת כל זה הוא שייך כשאדם עצמו הוא מעורר לעבודתו יתברך. אבל כשמגיע לאדם התעוררת מלעילא, אז יכול האדם לעבוד את הבורא יתברך בכל המדות כיון שמגיע אליו התעוררת מאת הבורא ברוך הוא והוא כלול מכל המדות. וזה היום רומז על התעוררת מלעילא כנ"ל, כאשר כתבנו במלת לבן, שכלול כל הגוונים, כי להאבות היה לכל אחד גוון אחד. וזה היום שמגיע התעוררת מלעילא, אז הוא הגוון שכלול כל הגוונים. וזהו הרמז שהותרו השבטים לבוא זה בזה, שכל אחד היה לו גם בחינות חבירו.

(רבי לוי יצחק מברדיטשב, קדושת לוי, לשבת נחמו)

יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה
37

שׁכחת השבטים ליחוסם היא הכנה לאחדות האומה. ע"י הזכרון שׁל חילוק השבטים היתה הגלות גורמת, שׁכל שׁבט יחולק ויפרד לגמרי מכללות האומה, וארס הנכריות היה חודר בחלקים המיוחדים והבדודים. אמנם ע"י השכחה הזאת שׁל ההתפרטות נתרבה הבלבול והערבוב, לא רק התפלות המיוחדות וראויות לכל שׁבט שׁבט בפני עצמו בתקון העולם נתבלבלו, כי אם כל ערכי החיים, הפנימיים והחיצונים, כל צביוניהם שׁל ההרגשׁות, הלמודים, המנהגים וההדרכות, שׁכל אחד מהם במקומו הוא מוסיף תקון אור וחיים מתאים עם הלך הנפשׁ השבטית ובונה את עולמו, והוא לפעמים מעכר וסותר בנין בהיותו מלופף בסדרים שׁאינם מענינו. אמנם כל זה מסבב רק צרה ויגון ארעי, אבל בפנימיות החיים חיה היא הנשׁמה הכללית שׁנתעוררה הרבה ע"י מחיית הקוים הפרטיים, ואם הנועם והסדור נתמעט ומרירות ויסורין רוחניים וגשׁמיים מתחברים עם כל מעשׂינו, בכל זה "אף על פי שׁמצר וממר לי דודי לי ובין שׁדי ילין".

(ראי"ה קוק, אורות, ישראל ותחיתו, אות כז, עמ' מג)

[עי' עוד לקט ביאורי אגדות לקמן לא ע"א בשם אוהב ישראל]


יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה וכו' דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה
37-39

מצינו זה בבני יוסף שמכח תשוקתם לא"י עד שהרע בעיניהם שתסוב נחלה כמו שאמרו, הנה עי"כ המשיכו הציווי מה' לא תסוב נחלה ממטה למטה... לכל שבט ושבט יחס פרטי לגבול חלקו בארץ כמבו' בס' טוב הארץ וז"ל: התורה וא"י וישראל יש להם יחוס בשביל נשמתם והראי' מיחזקאל שחלק א"י לי"ב שבטים ויחס כל שבט ושבט בגבול אחד ולפי יחוס השבט כן משכנו במה שהוא נגדו לגבול אשר הוא שם אצילות אותו השבט בנשמתם ע"כ. ולכך כאשר צוה לחלק א"י התעוררו מטה בני יוסף עם גודל תשוקתם על הארץ וקדושתה, הנה המשיכו המצוה הזאת של "לא תסוב נחלה" שהוא נכון לכוונה זו שבארנו. אבל אח"כ אבדו אותו החשק לכך אח"כ הותרו השבטים לבא זה בזה, שלא נצטוו לא תסוב נחלה רק לאותו הדור לבד, והוא הטעם כמ"ש.

(רבי שלמה מרדומסק, תפארת שלמה, פרשת מסעי, פרק לו, ה)

מאי דרוש זה הדבר וכו' דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה וכו' יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל וכו' מאי דרוש אמר רב ממנו ולא מבנינו
37-43

והדוגמאות לפירודים הלקוחות מנימוקי שמחת האיחודים של יום ט"ו באב מאלפות הן מאד, עד היכן נזק הפירודים מגיע, שאפילו פירודים שתחילתם בהיתר בהדרכה מפורשת בתורה, בסופו של דבר אין הם רצויים, ועמד בית דינו של אותו הדור וקבע "זה הדבר" - דבר זה לא יהיה נוהג אלא בדור הזה". וביחס לשבט בנימין, אף על פי שבשעה שריחקוהו על מקרא סמכו, בכל זאת חיפשו דרך להיתר, ואכן מצאו את שחיפשו .

(רבי משה צבי נריה, מאורות נריה - ישראל במדינתו, עמ' 324)

יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל
40-41

[עי' לקט ביאורי אגדות לעיל כו ע"ב בשם עקידת יצחק]



יום שכלו בו מתי מדבר דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה
43-45

וכתבו התוספות [ב"ב קכא ע"א] ד"ה יום שכלו וכו', דמתו בט' באב, והיתה אבילות עד יום ט"ו, ומאז החל הדיבור עם משה. אבל הרשב"ם פירש בשם ירושלמי ומדרש, דחפרו בט' באב, ולמחרת היו חיים ולא מתו כאשר חשבו, וחשבו אולי טעו בקביעי דירחא עד יום ט"ו דאתמלאי סיהרא. וקשה לפירושו טובא, שאם לא מתו בשנה ההיא, למה נתעכב הדיבור שנה יותר שלא חזר? כן הוא בגירסא ישנה [בתוספות], וכן הוא ברמב"ן בחידושיו בב"ב. אבל המהרש"א כתב הגירסא ישנה "ויותר", שהוא מט' באב שנת ל"ט עד ט"ו אב שנת מ'. דליכא למימר דסבירא ליה לרשב"ם דמן ט' באב עד ט"ו בשנת ל"ט היו אבלים ולא היתה רוח הקדש למשה, דא"כ מי דחקו לפרש דלא מתו בשנת מ', דלמא מתו, ולכך באה רוח הקדש בט"ו כאשר נשלם ימי אבילות. ודוחק להגיה בגמרא, ובפרט הרמב"ן כתב להדיא כך. ונ"ל דהקושיא היא רק משנה ולא יותר. בשנבין מה שהקשה הר"ת לרשב"ם עוד קושיא וז"ל: ועוד שלא היתה שמחה מפני הדיבור שחזר, אלא שאז באתמליא סיהרא ידעו שפסקה הגזירה. ופירש המהרש"א דבגמרא משמע דעיקר יום טוב ושמחה היו דחזר הדיבור עם משה, ואילו בירושלמי לא משמע, רק מחמת דבטלה הגזירה. ותירץ התוספות בשם ר"ת לקיים המדרש, דבתחילה נגזר עליהם אפילו על בני עשרים בצמצום, ולבסוף ריחם ה' עליהם ולא מתו אלא אותם שהיו בעת הגזרה כ' שנים וחודש א'. והקשו התוספות גופא, דעדיין אינו מיושב למה לא חזר הדיבור בט' באב שנת מ' דכבר בטלה הגזירה? וצ"ל דהואיל והיו עצבים דהיו חושבים דטעו לא שרתה שכינה. א"כ אף לפירוש רשב"ם לא קשיא מידי, די"ל דאף דפסקה הגזירה בשנת ט"ל, מכל מקום הואיל והם לא ידעו כן, וחשבו דימותו בשנת מ', ג"כ לא היתה שורה שכינה בעצבון, דמאי שנא לששה ימים ומאי שנא כל השנה. וגם הקושיא של ר"ת על הרשב"ם, דבמדרש לא נזכר מענין שחזר הדיבור, רק השמחה מחמת ביטול הגזירה, גם לר"ת קשה, דסוף סוף היתה השמחה מחמת שריחם ה' עליהם, ובגמרא נאמר מפני דיבור שחזר.
וליישב נ"ל גם כן מה שהניח היפה תואר ויפה ענף בצ"ע, דאיך סלקא דעתך דטעו ה' ימים, הא ט' באב בט"ל מתו, א"כ על כרחך בשנת ט"ל היתה קביעות נכונה, בלי טעות, ואיך אפשר דהיה מן ט' באב ט"ל עד ט' באב מ' טעות ה' ימים בקביעות? הלא דבר זה מהנמנע. וצ"ל דהא דר"ת כתב במדבר לא היו מקדשים על פי ראיה רק על פי חשבון כי לא ראו חמה ולבנה, כי הענן כסה אותם... לפירוש ר"ת לכאורה קשה, איך אמרו במדרש שחשבו שטעו בחשבון, ונתברר להם שלא טעו כי ראו כי נמלא הירח, הא במדבר לא היו יכולים לראות הירח כלל? אמנם לא קשיא מידי, כי זהו בשנת מ' במדבר, בא' באב בשנת מ' מת אהרן ונסתלקו ענני כבוד [לעיל ט ע"א], ואף שחזרו בזכות משה, תיכף לא חזרו, ובלי ספק שהיו נחסרים ל' יום ימי בכייתו, וכמ"ש המפרשים, כי מלך ערד בא להלחם לישראל, ואילו תיכף חזרו, אין תקוה למלחמתו, ומה ראה שבא להלחם, אלא ודאי שהיו איזה ימים שנסתלק הענן, וא"כ היו יכולים לראות הלבנה. ובזה מיושבת קושית היפ"ת, דבלאו הכי צ"ל במדרש הא דחשבו דטעו בקביעי דירחא, עכצ"ל דלא ראו בא' באב הלבנה חדשה, וא"כ אין כאן מקום טעות בה, רק דלאו אדעתיה, ולא ראו עד אחר ט' באב שראו שינוי שלא מתו, וגם צריך לומר כי בראיית הלבנה אחר ט' באב, לא היו יכולים להבחין אם הלבנה היה בת ד' ימים או בת ח' ימים, כי לולי כן היתה טעותם מבוררת.
ולפי זה לא קשיא מידי, כי ודאי יודעים היו שעד כאן היו כל הקביעות של משה כדין, והטעם משום דאתם, אפילו שוגגין ואפילו מזידין, ואמת כי משה עשה כמה פעמים במדבר זה מ' שנה ח' חסרים, וכדמצינו שעשה משה בשנה ראשונה, ומכל מקום הקביעות נכונה, כי הרשות ביד בית דין לעשות כחפצם, ומיחזי כשיקרא ליכא, כי אין הלבנה נראית כלל. רק דהם חשבו אולי על פי הקביעות זה מ' שנים שעשה כמה שנים ח' חסרים, אייתרי הלבנה הרבה ימים, וא"כ בא' באב שמת אהרן ונראית הלבנה בעליל, היה ראוי לקדש על פי ראייה, ואז היתה הלבנה ישנה עדיין נראית, ולא נולדה הלבנה חדשה עד אחר ה' או ו' ימים, כי אייתר הלבנה מן החסרים שעשה משה כנ"ל, וא"כ לא היה מהראוי לקדש - באחד באב במיתת אהרן - החדש, דהא מיחזי כשיקרא, כי הלבנה ישנה בתוקפה, רק היו צריכים להמתין ד' או ה' ימים עד שראו הלבנה בחידושה, ואז יקדשו ללבנה, כי מיחזי כשיקרא לקדש קודם, וא"כ שהירח מתחיל ה' ימים אח"כ, אף ט' באב אין זמנו, שהוא רק ד' או ה' אב, כי לא היה למנות החודש ממיתת אהרן רק ה' ימים שלאחריו, וזוהיא היתה טעותם. עד שבט"ו באב ראו הלבנה במלואה, מזה הרגישו כי לא עשה משה קביעות למהלך לבנה, ואם עשה איזה שנים חסרים, תיקנם במלאים בשנים שלאחריהם, באופן שבא' באב שמת אהרן, היתה הלבנה בחידושה, וכדין כפי הראיה קדשו הלבנה, וט' באב היה בזמנו, ומכל מקום לא מתו ושמחו, ואתי שפיר ולא קשיא מידי.
ובזה נשוב ליישב מה שהקשינו על ר"ת, דכל הקושיא לרשב"ם גם לדידיה קשיא. נראה דלא קשיא מידי, דהא התוספות התחילו בפירושם, דלכך היה הדיבור בט"ו משום דהיו אבלים ממה שמתו בט' באב, אבל על רשב"ם הקשו דהא לא מתו, ותירצו דהיו עצבים וכו', הרי דדעת התוספות לחלק בין אבלות לעצבות, דאבלות ס"ל לתוספות לפשוט דלא שרתה שכינה, אבל בזה ס"ל לתוספות דהיו עצבים הוא דוחק. והנה י"ל הא בלאו הכי היו ישראל אבלים ועצבים על מיתת אהרן, כדכתיב [במדבר ב, כט] "ויבכו אותו כל ישראל שלשים יום", והיש לך אבלות גדולה מזו, מה דהתורה העידה על בכיתו והעדר עמוד עולם כמוהו. לכן נראה דס"ל לר"ת דזה דוחק לומר דבשביל עצבות שלהם דמתו ט"ו אלף לא שרתה שכינה, זהו דוחק, דאם כן הא דיליף ביבמות דמ' שנה היו במדבר מנודים דלא היה הדיבור למשה, דמנא ליה דהיו מנודים, דלמא הא דלא שרתה שכינה, משום כל עצבותם משנה לשנה על מותם ט"ו אלף?
אלא ודאי דזה אינו, רק לאחר ט' באב שנת ארבעים לא בא הדיבור תיכף למשה, משום ימי אבל ובכי אהרן דבכו כל ישראל שלשים יום, ולכך לא בא עד אלול שנת מ', ובט"ו באב קבעו יום טוב משום דפסקו מתי מדבר, כמו שכתב בירושלמי, דראו דלא טעו, רק הא דקאמר בגמרא יום שפסקו בו מתי מדבר, דאמר מר וכו' היה הדיבור עם משה, כך פירושו, דודאי אם אף על אלו ט"ו אלף שהיו בני עשרים לפירוש ר"ת נגזרה גזירה, ואחר כך ריחם ה' וביטל וניחם ה' על הרעה, שפיר יש לעשות יום משתה ושמחה, כי חס ה' על ט"ו אלף נפשות מישראל, ונפש אחת כעולם מלא נחשבת, אבל אם באמת מתחילה לא היתה הגזירה כלל על בני עשרים, רק הם טעו וחשבו כי היתה הגזירה, אם כן כשנתגלתה טעותם שלא היו אלו בכלל הגזירה וחיו יחיו, אין כאן קביעות יום טוב, כי הלא עשה ה' אשר זמם ולא השיב ידו מבלע על אשר גזר, ולא ניצלו רק על מה שלא היו מתחילה בכלל הגזירה, ואם הם טעו, מה איכפת בטעותם? ואין כאן מקום לקבוע יום טוב לדורות.
ואם כן הגמרא דקאמר דלכך לא היה יום טוב לישראל כט"ו באב דניצלו בו מתי מדבר, קשה, תינח אם היו בכלל הגזירה אלא שריחם ה', אבל מנא לן זה, דלמא בשביל כך לא מתו, שלא היתה הגזירה מתחילה עליהם, כמשמעות הפסוק להדיא, שכל מספרם מבן כ' שנה ומעלה, והיינו חודש יותר, וא"כ אין כאן ביטול גזירה ויום טוב גדול? ולזה קאמר הגמרא דראיה מוכרחת דהיתה הגזירה רק שנתבטלה, דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה הדיבור עם משה, וקשה, אילו כבר כלו למות בשנת ט"ל דעל בני עשרים בצמצום לא היתה הגזירה, אם כן אז ראוי היה הדבור לייחד ולחזור, דכבר תמו למות ופסק הנדוי? ועל כרחך צריך לומר דעד ט' באב שנת ארבעים היה עדיין הנדוי, והגזירה מתוחה למות בני כ' בצמצום, רק בט' באב ההוא ריחם ה' ולא המיתם, ואז לא היה יכול הדבור לדבר עם משה, כי היו טרודים באבל אהרן, ולא חזר עד תום ימי בכיתו, וחשבו דטעו בקביעות כהנ"ל עד ט"ו באב.
ואם כן דברי הגמרא וירושלמי הם נכונים, כי אין זה הטעם כלל לקביעת יום טוב משום חזרת הדבור, כי לא חזר עד אלול, רק מזה ראיה שריחם ה' וביטל הגזירה, ועל זה קבעו יום טוב, ואתי שפיר ולא קשיא מידי לר"ת. אבל לרשב"ם שפיר הקשה ר"ת כל הקושיות, דהא לשיטתיה באמת טעו, ולא היה להם למות עוד, וא"כ עכצ"ל דס"ל לירושלמי ומדרש, דמ"מ אף שהוא רק טעות בעלמא, מ"מ קבעו יום טוב, ושפיר קשה דא"כ א"צ להך דחזר הדבור למשה, ודברי הירושלמי סותרים לדברי הגמרא. וגם קושיא שנייה קשה, דבאמת למה לא חזר הדבור אשתקד, כי אצל ה' ליכא טעות ח"ו, וטעם דעצבות אולי ימותו וכדומה לא ס"ל לר"ת כמ"ש, ואתי שפיר דברי הר"ת.
ומזה יש לקיים גירסה ישנה, דהקושיא על הרשב"ם היא רק משנה ולא יותר, דמשה מת בז' אדר שחל בשבת סוף שנת מ', ואדר לעולם חסר, כמבואר בגמרא דקידושין [לח ע"א] גבי חשבון משה, וא"כ היה ראש חדש ניסן שנת מ' ביום ב', וא"כ היה ראש חדש ניסן של שנת ט"ל ביום ה' כנודע, דהא באותה שנה לא היה עיבור, ובשניה חל ביום א' כנודע, דאין בין עצרת לעצרת וכו' רק ארבעה ימים. ולפי זה י"ל הא דרשב"ם לא ס"ל כפירוש התוספות, דלכך לא היה הדבור עם משה עד ט"ו באב משום דמתו בט' באב והיו אבלים עד ט"ו, אין הטעם כמ"ש מהרש"א דלא ס"ל הך סברא דבשביל אבלות יהיה נפסק הדבור, דהא ס"ל דמשום עצבות לחוד לא היתה שורה, ועל כרחך צריך לומר דאין אבלות חלה בשבת כנודע, וא"כ בשנת מ' דהיה ראש חדש ניסן שלפניו ביום ה', אף ט' באב היה ביום ה', וא"כ י"א באב בשבת, ולא חלה אבילות הוי לה להיות שכינה שורה ולהיות הדבור למשה, מה שאין כן בט' באב אשתקד שנת ט"ל, שפיר י"ל לרשב"ם אף דתמו למות, מ"מ לא היה אפשר לשכינה לשרות עד ט"ו באב דהיו אבלים, ולא קשיא הוי לה לשרות בשבת, דביום א' חל ט' באב, וא"כ לא היה שבת עד ט"ו באב וא"ש, ואין הקושיא לרשב"ם רק מט"ו באב שנת ט"ל עד ט"ו באב שנת מ', והיא שנה בצמצום ולא יותר, וגירסא ישנה ניחא.
אמנם הך קושיא גופא של התוספות, דהקשו דבמדרש משמע שלא היתה השמחה מפני הדבור שחזר אלא שידעו כי בטלה הגזירה, צריך ביאור, כי אם כוונת קושייתם דבגמרא משמע דבשביל חזרת הדבור היתה השמחה, אין זו קושיא אם הבבלי וירושלמי סותרים זה את זה, ומצינו זה ממש בכל סוגיא וסוגיא. אמנם נראה, דהריטב"א (הובא בעין יעקב) תירץ על קושית התוספות לרשב"ם, דמה ס"ד שימותו, כיון שכל בני עשרים אשר היו מפקודי אהרן ומשה מתו, ותירץ שאותם שהיו בתוך כ' ועדיין לא מלאו להם כ', הם שהיו בכלל הספק ע"ש. והקשה היפ"מ, מה היה הספק, הכתיב "מבן עשרים שנה ומעלה", ועוד הכתיב "כל פקודיכם", וא"כ הם ידעו אם הם בכלל פקודים מן נתינת השקלים וכדומה, והניח בצ"ע. ולי נראה כך פירושו, דבאמת היה ספק גדול, כי ודאי היה שבפחות מבן כ' שנה לא מנו, אבל המנין האחרון היה אז בראש חדש אייר שנה שנייה, ובי"ז אלול שנה שנייה נגזרה גזירה זו שבמדבר "יתמו ושם ימותו" כנ"ל, כמבואר בשו"ע סוף הלכות תענית, ובפסוק נאמר שימותו "כל פקודיכם לכל מספרכם מבן כ' ומעלה", ויש כאן אותם שבזמן הפקודים שהוא אייר היו פחותים מבן כ', אבל קודם י"ז אלול, שכבר עברו כמעט ה' חדשים, כבר נעשו בן עשרים ומעלה.
ועל זה הספק, אם הגזירה שכל פקודיכם היינו כפי שהיה בזמן המנין בא' באייר, ואם כי בין כך גדלו לית לן בה, או הפירוש דהוא כפי הפקודים דהיינו מבן כ' כפי המספר והמופקד, אבל מכל מקום אין ליזול בתר המנין העבר, רק כפי שהיה בזמן הגזירה, ועל כל פנים בזמן החטא שהוא ט' באב. וזו היתה טעותם, כי הם חשבו אותם שהיו בני כ' בזמן החטא וכדומה בכלל הגזירה, אבל ה' הטיב עמנו וחשב מיום מנין ופקודי משה שהיה בא' באייר, וכל אותם שהיו אז פחות מבני עשרים חיו, ולכך מתחילה חשבו שגם הם ימותו, הואיל ובעת גזירה היו בני עשרים, אבל אחר כך ראו שלא היתה אז גזרה רק על אותם שהיו באייר בני עשרים. אך קשה דא"כ מה זו שמחה כללית לבני ישראל שחס ה' על אלו פחות מבן עשרים, כי לעומת זה אותם שהיו באייר פחותים מבן ס' עליהם יעבור כעס ה', וא"כ בהאי גיסא הילולא וחינגא, דאותם שהיו באייר פחות מבן עשרים, ניצולו, ואותם שהיו באייר בפחות מס' ובט"ב היו יותר, אבלא והספדא, כי על ידי כך דחשבינן מאייר, גם הם ספו תמו. אך י"ל באמת לא היתה שמחה בשביל כך שלא מנו מן זמן הגזירה, רק השמחה היתה שחזר הדיבור למשה בט"ו באב, כי חשבו לסיבת חטאם לא יוסיף ה' לרצות עוד לדבר עם משה בחיבה כמקדם קודם חטא.
אך זהו למאמר הגמרא דהזכיר היום טוב בשביל חזרת הדיבור, אבל במדרש דלא נזכר מן חזרת הדיבור כלל, רק מן ביטול גזירה, קשה שפיר מה עושה שמחה זו, כיון דיש בו רעה לזקנים בני ס', וזוהיא כוונת התוספות דהקשו, דבירושלמי לא היתה שמחה מפני הדיבור שחזר, רק שידעו כי פסקה הגזירה, ואם כן ליכא למימר כי בשביל זה היתה השמחה דלא חשבו שימנה מן שעת מנין אייר, דהא זו רעה לאותם זקנים שהיו אז בפחות מס', וקושית התוספות שפיר. ואם כן אתי שפיר דלר"ת לא קשיא הך קושיא, דהא ר"ת לא מפרש כפירוש הריטב"א, והך דירושלמי חולק אבבלי לא קשיא ליה לר"ת כנ"ל ודוק.
ובזה הייתי אומר לתרץ מה שהקשה התוספות לפירוש רשב"ם דלא מתו בשנת מ' ובשנה שנייה ג"כ לא מתו בט' באב, דהא לא נגזרה גזירה רק בי"ז באלול, א"כ לא מתו רק בל"ז שנים, ול"ז פעמים ט"ו אלף ופרוטרוט אינו עולה לת"ר אלף איש פקודי משה. דלפי מה שכתבתי ניחא, דודאי יפה הקשינו לשמחה מה זו עושה, דלא קחשיב רק אותם שהיו במנין באייר, אם כן לעומת זה אף בני ס' היו במנין. אבל היות שהקב"ה חפץ חסד, ומדה טובה מרובה על וכו' [סוטה יא ע"א], כי רבים רחמיו, ולענין זקנים אף שהיו בני ס' במנין אייר, ומכל מקום כיון דבשעת גזירה היו יותר מס', לא חלה עליהם הגזירה, ובני כ' אף דהיו בני כ' בשעת גזירה, הואיל ובשעת מנין היו פחות, לא חלה הגזירה, וזהו מרחמי ה', ולכך קבעו לשמחה, כי היה חסד ה' מכל צד. ולפי זה בלי ספק שחסרו מן המנין ת"ר אלף שהיו במנין אייר, כי לא ימלט שבין כך במשך ד' או ה' חדשים היו אנשים שזקנים יותר מבני ס' ולא חלה עליהם, ואם כי לעומת זה אנשים שהיו אז פחות מבני כ' במנין ובשעת חטא וגזירה היו בן כ', ואם כן לעולם המנין בשלימות, לגבי אלו הלך הקב"ה אחר המנין, ולגבי זקנים אחרי חטא, וא"כ חסר המנין מן ת"ר אלף, ולכך לא מתו רק בל"ז שנה ט"ו אלפים ופרוטרוט, וזהו ברור ומכוון.
והנה נשוב להנ"ל, כי דעת התוספות דמתו בט' באב שנת מ', ולא היה הדיבור עד ט"ו מפני ימות אבלות, והקשינו לעיל, הא עדיין לא תמו ימי בכיה ואבל אהרן שהיה משך ל' יום? ונראה כי ודאי כמו שיש אבלות למטה, כביכול יש אבלות למעלה, כדמצינו במבול שהתאבל הקב"ה למעלה, ובזמן שאדם בצער, כביכול השכינה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי וכו' [חגיגה טו ע"ב], ולכך כשיש כביכול אבלות למעלה, לא חלה רוח הקדש ודיבור. אבל זהו במת בתוך חטא, אבל במות צדיקים גמורים, למעלה חדוה, כי נקדש למעלה במקדש של מעלה. ואמרינן [זוהר ח"ג רצא ע"ב] הילולא דרשב"י במותו, ואין כאן עצב, כי "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו". וא"כ לא פסקה רוח קדשו ושכינת עוזו, לכך על מיתת דור המדבר שמתו בחטאם, היה עצב ואבלות, ולא שרתה הרוח הקדש כראוי, אבל במיתת אהרן קדוש ה', היתה חדוה למעלה, ולא פסקה רוח הקדש.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ד)

עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה שנאמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי אלי היה הדבור
44-46

וכבר ידעת כי כל כח גופני יחלש וילאה ויפסד עת, ויבריא עת אחרת. וזה הכח המדמה כח גופני בלא ספק. ולזה תמצא הנביאים תתבטל נבואתם בעת האבל או בעת הכעס וכיוצא בהם. כבר ידעת אימרָתם: אין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות, ושיעקב אבינו לא באתהו נבואה כל ימי אבלו, להתעסק כחו המדמה בהפקד יוסף, ושמשה רבינו ע"ה לא באתהו הנבואה כבואה מקודם מאחר תלונת המרגלים עד שמתו כל דור המדבר אנשי המלחמה, בעבור שנלאה לסבלם לרב תלונותיהם, ואף על פי שהוא ע"ה לא היה לכח המדמה בנבואתו מבוא, אבל שפע השכל עליו מבלתי אמצעיותו, כמו שזכרנו פעמים שהוא לא יתנבא במשל כשאר הנביאים.

(מורה נבוכים חלק ב פרק לו)

עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה שנאמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי אלי היה הדבור
44-46

ומקשים כאן והלא אמירה רכה מורה יותר על חיבה מן לשון דיבור המורה על הקשות? ואומר אני היא הנותנת, לפי שכל דיבור קשה הוא תוכחה ומוסר, כמו "אלה הדברים", לפי שהם דברי תוכחות וכו', ועל כן יש בהם יותר חיבה, "כי את אשר יאהב ה' יוכיח" (משלי ג, יב), לאפוקי אמירה רכה אין בה מוסר, ועל כן אין בה חיבה כל כך. כי מה שאמרו לשון קשות ורכות בלשון דיבור ואמירה היינו מצד הענין עצמו, אם יש בו רחמים או דין, אבל לא מצד המקבל, כי בזמן שהאוהב חפץ בנאהב ורוצה שיהיה רושם הדיבור קבוע בו לא יסור ממנו, הוא מדבר קשות... אבל בזמן שאין האהבה עזה כל כך, הוא מדבר בשפה רפה ולשון רכה ואין רשומם קבוע כל כך.

(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, כלי יקר, דברים, פרק ב פסוק טז)

יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל
46-47

התשובה הראשונה שיעשו ישראל באחרית הימים היא שיבקשו מלכות שמים דהיינו לשוב אל ארץ ישראל כדי שיקרא הקב"ה מלך... קרוב בעיני הדבר להיות דֵין גרמא לכל הגזרות והרעות המתרגשות לבא בערי ישמעאל ותשעה קבין של עניות ירדו עלינו אשר נלאינו נשוא, ע"ד הכתוב מלכים "מלך הושע בן אלה בשומרון ויעש הרע בעיני ה' רק לא כמלכי ישראל אשד היו לפניו בימיו עלה שלמנאסר מלך אשור" וגו'. אמרו רז"ל שבטל פרדיסאות שישבו בימי ירבעם על הדרכים לשמור שלא יעלו ישראל לרגל וזה בטלן, ולפי שבטלו פרדיסאות והם נמנעו מלעלות לרגל לפיכך נחתם גזר דינם לגלות בימיו, שעד עכשיו תלה הקלקלה במלכיהם ועתה לא היה במי לתלות, הובא ברש"י ז"ל. ולכן אחינו שבגלות אדום יש לתלות במלכיהם, אבל אחינו שבגלות ישמעאל לא יש במי לתלות, כי אצלם הרשות נתונה כל הרוצה לעלות יהי אלקיו עמו ויעל. מאי איכא למימר, טענת הפרנסה, טענה אלימתא היא כמסקנת הפוסקים. ולכן אבינו שבשמים מנע את הטוב ממנו ובאנו באש ובמים, אולי בהסיר המונע יתעורר לבנו לשוב אל ה' אלקינו ויאי עניותא לישראל להשיבם אל ה'.

(כתבי הרב יהודה אלקלעי ח"א עמ' 237-238)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US