כו ע"ב

ובטל התמיד והובקעה העיר
1-2

אם לא היה נתבטל התמיד - לא היה נחרב בית המקדש, וכשנתבטל התמיד - מיד הובקע העיר, כדאיתא בגמרא בי"ז בתמוז בטל התמיד ונבקע העיר. והנה כל כוונות הקרבנות הן, שעל ידם היו עליות העולמות למלאות פגימת הירח שנתמעט. ואצל קרבן ראש חודש מצינו בפירוש בגמרא (חולין ס ע"ב) שדרשו על פסוק (במדבר כח, טו) "שעיר עזים אחד לחטאת לה'" - הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח; שמלכות שמים נתמעט משלמה עד צדקיהו... ועתה בעונותינו הרבים שבוטל התמיד, ואין לנו לא מזבח ולא קרבן, ואין שיור רק התורה הזאת, הבטיח לנו הקב"ה, כשנעסוק בפרשת הקרבנות - מעלה עלינו כאילו הקרבנום, על דרך (הושע יד, ג) "ונשלמה פרים שפתינו", וגם תפילה תקנו במקום התמידין. על כן כמו שהיו בתמידין ישראל במעמדן, כמו כן עתה, שהתפילה היא במקום התמיד, צריך האדם להתפלל עם הציבור, וכשם שהקרבנות נקרבו ברעותא דנפשא ולבא - כן צריך התפילה להיות מתוך עומק הלב בהתלהבות ובתשוקה.

(רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, מאור ושמש, פרשת פינחס, פרק כה, יא)

משנכנס אב ממעטין בשמחה
6

ומצאתי בספר העקידה פרשת וישלח (שער כו)...: בכתוב הזה [בראשית לב, לב] נרמזו ארבעה צומות השנה אשר נמשכו אלינו מצד קעקוע הכף הזה, ומלת 'הנשה' כמו הפוך 'השנה', כלומר, על כן לא יאכלו בני ישראל 'את גיד' השנה. ג' - ג' בתשרי; י' - י' בטבת; 'גיד', כולה עולה י"ז - י"ז בתמוז; 'את', לרבות תשעה באב, והם ארבעה צומות. הגה"ה: 'את' - ראשי תיבות: ת'שעה א'ב... ומה שהקדים במלת 'את', "אב" ל"תשעה", לרמז לנו משנכנס אב ממעטין בשמחה, ומתחיל האבילות מן אב עד תשעה.

(של"ה, מסכת תענית, תורה אור, אות ס)

'ובהר ההר שם מת אהרן בחדש החמישי באחד לחודש', על כן משנכנס אב ממעטין בשמחה. וכשמת, חזרו לאחוריהם שמונה מסעות (רש"י במדבר כו, יג בשם ירושלמי), ומסתמא לכל יום היה מסע אחד, נמצא הגיעו לשם בתשעה באב, ועשו הספד. ועל כל זה הכהן גדול הראשון שהוא אהרן, נגד בית מקדש ראשון. כי אהרן נגד בית ראשון, ועזרא נגד בית שני, והוא גם כן גלגול אהרן עולה עם אותיותיו במספר קטן כמו אהרן. על כן הזכיר מיתתו שתי פעמים, בפרשת חקת (במדבר כ, כד-כט), ובפרשה זו (שם לג, לח-לט). ושם בפרשת חקת לא הוזכרה במיתה נשיקה, כי חורבן בית ראשון הוא יותר ברע. אף כי חרבן בית שני גריעי לן, מכל מקום מעת חסרנו כל אלה מהמעלות הגדולות בחורבן בית ראשון, עדיין לא זכינו, כי חסרים חמשה דברים (יומא כא ע"ב). ומי גרם כל אלה? 'הכנעני מלך ערד' (במדבר כא, א). 'כנען בידו מאזני מרמה' (הושע יב, ח), הוא היצר הרע הוא השטן (בבא בתרא טז ע"א). ודרך רמז הוא מלך ערד, כמאמר רבי חנינא בברכות (לג ע"א): לא הערוד ממית אלא החטא ממית. והוא שלח את הערד למוסר טוב.

(של"ה, מסכת תענית, פרק תורה אור, אות קכד)

משנכנס 'אב' ממעטין בשמחה - 'אב' ראשי תיבות: א'דום ב'בל, הם שני חורבנות.

(של"ה, מסכת תענית, פרק תורה אור, אות קלד)

ונראה, דאיתא במדרש רבה (בראשית רבה פו, ד) על "ויהי איש מצליח" - 'גבר קפוז'. פירש המתנות כהונה, גבר קפוז - איש מקפיץ, כלומר צהל ושמח ולב טוב... היה ליוסף הצדיק צער גדול מגלות השכינה הקדושה, ומה גם צער גלותו מבית אביו ואחיו הצדיקים.... ואף על פי כן בכל זאת עשה עצות בנפשו להרחיק מלבו כל העצבות, שזהו מניעה גדולה שבכל המניעות בהיות אדם סר וזעף, כידוע מדברי קדושים עליונים. והסיח דעתו מדאגתו וצערו וצרתו בהיותו מרוחק מבית אביו, והיה בשמחה תמיד כדי שיהיה יוכל לעבוד ה' יתברך בשמחה ומטוב לב מרוב כל... כי כן שמעתי פירוש המשנה משנכנס אב ממעטין בשמחה, פירוש ממעטין את צער ודאגות - בשמחה, פירוש עם שמחה. ע"י שמחה שיש לאדם - הוא ממעט גלות השכינה... וזה "ויהי ה' את יוסף" - פירוש, צער גדול היה ליוסף על גלות השכינה שהיתה עמו במצרים להשתתף עמו בצערו שהיה לו על פרידתו מבית אביו, על שם 'בכל צרתם לו צר' כנ"ל. "ויהי איש מצליח" - כדפירש המדרש גבר קפוז, דהיינו שהיה בשמחה וטוב לב לעבודת ה' יתברך, והגם שהיה בצער... היה תמיד בשמחה ובטוב לב לעבודת ה' יתברך, ובזה המתיק הצער מהשכינה ומעצמו, כמאמר 'ממעטין בשמחה'.

(רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, מאור ושמש, פרשת וישב, פרק לט, ב)

לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים
13-14

הלא תראה במעשה אליהו ז"ל הנפלא נאמר (מלכים א' יח): "ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב אשר היה דבר ה' אליו לאמר ישראל יהיה שמך". יורה כי שם "ישראל" לא יצדק על נכון רק למען היות השבטים אשר יכנסו תחתיו על המספר ההוא אשר עליו יקרא אלקי ישראל. וזה טעם החרדה הגדולה אשר חרדו כל ישראל בפילגש בגבעה, שנאמר (שופטים כא): "ויבא העם בית אל וישבו שם עד הערב לפני האלקים וישאו קולם ויבכו בכי גדול ויאמרו למה ה' אלקי ישראל היתה זאת בישראל להפקד היום מישראל שבט אחד". היו מזכירין שם "ישראל" כמה פעמים לפי שבהיפקד השבט ייפקד זה השם המורה על הכלל. ולזה נדחקו ועמדו כנגד החרם לתת להם ירושת פליטה ושארית כמ"ש (שם): "ירושת פליטה לבנימן ולא ימחה שבט מישראל ואנחנו לא נוכל לתת להם נשים מבנותינו וכו' ויאמרו הנה חג ה' בשילה" וכו'. ואמרו ז"ל לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב ויום הכפורים, וזה כי כמו שהצום הגדול והקדוש ההוא וסדר עבודותיו וכפרותיו היה עמוד גדול והכרחי להשיב הנפשות הנדחות והנהרסות מתוך מצבם אל עניינן הראשון ולהעמידם על עמדם, וזולתו א"א להתקיים לפי הכרח רוע הרכבתם, וכמו שאמר (תהלים קל): "אם עונות תשמר י-ה ה' מי יעמוד", ככה היה היום ההוא שנתן בו "שארית פליטה לבנימין" [יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל - לקמן ל ע"ב] יום בשורה להשיב בנין האומה הזאת אשר כמעט נהרס ונותץ ממצבו, אל שלמות תוכן מצבו להקרא עליה שם ישראל שלם כבתחלה.

(ר"י עראמה, עקידת יצחק, בראשית שער לא, דף רעב ע"א במהד' תרכח)

לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלים וכו' יוצאות וחולות בכרמים

[הצד של שמחה ביוה"כ חסר בימינו, מפני שיצאנו לגלות ואיבדנו את הקשר לטבע ולעבודת האדמה. יוה"כ קיבל צורה של בכיינות. עניין לבישת הלבנים, שלפי הירושלמי מסמל את הבטחון בנצחון במשפט, הפך לסמל של עצבות, כמו שאומר רמ"א או"ח סי' תרי, ד, שלובשים קיטל לבן כי הוא בגד של מתים.]

(רבי זאב וולף מישעל, הגיון דברי חכמים, עמ' 33) לטקסט

לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו
13-16

יש לדקדק, הלא דרכו של אדם לשאול כלי משי ובגדי ארגמן שהם לכבוד ולתפארת, ולמה אמר התנא 'כלי לבן שאולין' דוקא? עוד יש להבין, מכיון שהיו לוקחין אותם לשם שמים - מה צורך לשאילה זו? הלא ישאנה גם אם לא יהיה לה כלום, ואין בזה בושה... הנה החודש אב תחילתו קשה עד אחר תשעה באב. ובשבת נחמו, הגם שהחשכות חלף והלך לו, האורות אין מתחילין להתנוצץ עד ט"ו בו. והצירוף של חודש אב הוא "הסכת ושמע ישראל היום" (דברים כז, ט), שהוא ה"ו י"ה, חצי השם למפרע, וחציו כסדר, שמורה שעד חציו של חודש הוא התגברות הדינין, ובט"ו בו מתעוררין הרחמים. וצריכין אנו להמשיך אורות העליונים מעט מעט, כמי שישב במערה כמה זמנים, באם פתאום יצא מן המערה לאור השמש בצהרים, ישחית מאור עיניו שלא יוכל לסבול את האור כי יהל, רק צריך להרגיל את עצמו מעט מעט עם האור. כן הדברים ההוא, שתמוז וחצי אב הוא עת התגברות הדינין והעולם חשך בעדם, ובט"ו באב מתחילין האורות להתנוצץ, וצריכים אנו להמשיכן מעט מעט עד שנסיר כל המסכים המבדילים. וכן ביום הכפורים, כי בראש השנה הוא דין, וביום הכפורים מתעוררים הרחמים, וצריכים אנו להמשיכן מעט מעט. והצירוף של חודש שבט הוא "המר ימירנו והיה הוא" (ויקרא כז, לג), ה"י ו"ה. גם השם הזה אינו כסדר, רק אותיות ו"ה, מפני שגם החודש טבת וחצי שבט הוא התגברות הדינין, ובחמשה עשר בו מתחילין האורות להתנוצץ. והצדיק יכול להמשיך בט"ו באב רחמים וחסדים על הכנסת ישראל, ע"י שמצרף ו"ה של צירוף חודש שבט לי"ה של צירוף חודש אב, ונמצא שם הוי"ה כסדר. וכן בט"ו בשבט ממשיך רחמים על כנסת ישראל, ע"י שמצרף י"ה של חודש אב לו"ה של חודש שבט, שיהיה השם כסדר. וזהו פירוש דברי ספר מחברת הקודש... "מה ט"ו בשבט יגיד עליו ריעו חמשה עשר באב" - שמצרפים צירוף של זה לזה, בכדי להמשיך רחמים על כנסת ישראל.
והנה השם הוי"ה ברוך הוא, קוצו של יו"ד הוא כתר, והיו"ד הוא חכמה, והה"א בינה, והם המוחין, ואותיות ו"ה הם התולדות. והנה בהמוחין, אין שם רק לבנונית - כולו רחמים, ולמטה מהמוחין הוא גוון אדום ירוק ושאר גוונים שמורין על גבורות. הגם שמתערין הגבורות מהמוחין, אין זאת מעצמותם, רק ע"י הצימצומים נולדים הגבורות. ומשלו חכמי האמת לשמש, שבשמש אין שום גוון רק לבן, ומי שרוצה להביט בה מרוב בהירותה - אינו יכול, וצריך לעשות חלון, ואם גם ע"י חלון אחד אינו יכול להביט, צריך לעשות עוד חלון עד שיוכל להביט בה. ובין החלונות זורחת החמה בכמה מיני גוונין, הגם שמביט בחמה ע"י החלונות, אין רואה אותה כמו שהיא בעצם, רק בגוונין, נמצא החלונות מולידין הגוונין. ועינינו הרואות, מי שעיניו כהות, אם יביט בנר יראה כמה מיני גוונים שונים ויראה לו שהוא רואה כדורים עגולים. ואין זאת מטבע הנר, רק מחמת שהוא אינו יכול להביט בו. כמו כן השמש בעצמותה היא לבן, רק ע"י שאדם אינו יכול להביט בה כי אם ע"י חלונות - ע"י זה נולדים גוונים אחרים... כמו כן בהמוחין, אין שם רק לבנונית, כולו רחמים, וע"י שהן מאירין בהמדות ע"י צימצומים - מזה יוצאים הגבורות. ומי שמזדכך עצמו כראוי, מסיר המסכים מעט מעט, וממשיך הלבנונית עליון אל המידות, וכלו הפך לבן טהור הוא, ויתמשך רחמים על כנסת ישראל. ולהבין מה שהמוחין מתכנים שאין שם רק לבן, שמלת לבן מורה על שם ל"ב נתיבות החכמה, ונו"ן שערי בינה, לכן נקראו הרחמים "לבן". ובחמשה עשר באב שמתחילין המוחין להאיר, יוכל הצדיק להמשיך המוחין עילאין אל המידות, ומקבלין המדות מהמוחין הלבנונית עליון, ואור המקיף שלהם נעשה פנימי, כי אור המקיף של המוחין חופף עליהם ומקיף אותן, ומקבלין זו מזו כסדר השתלשלות שלהם. ומי שהוא למעלה - מאיר על שלמטה הימנו עם המקיף שלו. וזאת אינו אלא לשעה, כשהרחמים מתגברים מופיע הלבנונית אל המדות, כי תמיד אור הפנימי שלמעלה הוא אור המקיף להמדה שלמטה הימנו, לא כן עתה חופף על שלמטה הימנו עם המקיף לשעה, והרי הוא כשאולין בידם.
ומזה נבוא לביאור לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכו' שבהן בנות ישראל יוצאין בכלי לבן שאולין, פירוש, בנות ישראל הן המידות שהן בחינות נוקבא שמקבלין מהמוחין עילאין, וביום ט"ו באב, שהרחמים מתגברין, הן מקבלים הלבנונית עליון מהמוחין. וזהו בנות ישראל, שהן המידות, יוצאין בכלי לבן - רצה לומר, שיוצאין בלבנונית עליון שמקיף עליהם לשעה, וזהו שאולין. "וכל ישראל שואלין זה מזה" [לקמן לא ע"א], פירוש, כשהוא כן, גם נשמות ישראל מקבלין הארה ותוספת קדושה זו מזו, ומי שנשמתו אינה מאירה - מקבלת הארה ותוספת קדושה מנשמת הצדיק המאירה; ואין בזה בושה, כי גם המידות העליונות שואלין זה לזה ומקבלין זו מזו, וזהו שלא לבייש את מי שאין לו, רצה לומר, שהמדות העליונות שואלין זה מזה, וע"י זה גם בני ישראל מקבלין זה מזה הארה ותוספת קדושה, ואין בזה בושה. ואמר התנא [לקמן לא ע"א] בת מלך מבת כהן גדול, שכהן גדול הוא חסד, ומלכות הוא דינא דמלכותא דינא (נדרים כח ע"א), ומקבלת מהחסד.

(רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, מאור ושמש, דברים, רמזי ט"ו אב [נדפס אחרי פרשת ואתחנן])

לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלים יוצאות וכו' וחולות בכרמים
13-17

כי חודש אב בצירופו היוצא מפסוק "ה'סכת ו'שמע י'שראל ה'יום" (דברים כז, ט), שם החצי האחרון משם הוי"ה השולט בחצי ראשון של החודש הוא בחי' דין. וביום חמשה עשר נמתק הדין ע"י הצירוף החצי שם י"ה, והוא נוטריקון י'ום ה'כיפורים, לרמז כי ט"ו באב ויוה"כ הם חד דרגא, כי בהם עלייה לבינה, וכמ"ש האר"י ז"ל הפירוש בפרי עץ חיים על יוצאות וחולות בכרמים.

(רבי ישראל מקוזניץ, עבודת ישראל, לט"ו באב)

לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלים יוצאות וכו' וחולות בכרמים ומה היו אומרות בחור שא נא עיניך
13-17

"וישעי" (תהלים כז, א) - ביום הכפורים (ויקרא רבה כא, ד) - זהו הישועה אחר שחטא וכבר נכשל במבואות האפלות ונפל "בגיא צלמות" ח"ו למקום שנפל, ה' יתברך מושיעו בעת צרה ומצילו ופודאו מכל מיני רע ח"ו, שזהו תכלית הישועה עד שמעתה "ממי אירא", כי כבר נשלם שלימות היראה דראש השנה שאינו ירא אלא מה' יתברך ואין לי לירא עוד משום בריה ומשום דבר בעולם, לא משאור שבעיסה ולא משיעבוד מלכיות, כי כבר הוא צדיק ונושע. ולכך אז השמחה בהתגלות יותר, כמו שאמרו: לא היו ימים טובים לישראל וכו' שבהן בנות ישראל יוצאות וחולות וכו', אף על פי שהמצוה הנגלית בו הוא אדרבה לענות נפש, היינו לפי שזהו תכלית השמחה של בני ישראל, לא ע"י אכילה ושתיה ועינוגי עולם הזה. ואחר שיחטא ויתכפר אז זוכה למקום שבעלי תשובה עומדים שהוא גדול יותר, כי הצדיק גמור שלא חטא עדיין בעולם הזה משיג שמחה ע"י עניני עולם הזה כשלוקחם לשם שמים... וביוה"כ דלית ליה רשות לאסטוני (יומא כ ע"א), היה נשלף גם כן יצר הרע מלבבות בני ישראל. ועל כן אז היו בנות ישראל חולות ואומרות בחור שא עיניך וכו', שזה נראה כפריצות גדולה, ואיך לא מיחו בהם חכמים, ואדרבה סיפרו לשבח ולמנהג הגון בישראל? אבל באמת אז ביום הכפורים היו הכל מרגישים בעצם לב בשר בענין שהיה ניכר לכל שאין בדבר זה שום פריצות כלל.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, רסיסי לילה, אות נד)

[עי' עוד לקט באורי אגדות לקמן כט ע"ב בשם בן איש חי, ולקמן ל ע"ב בשם קדושת לוי, ולקמן לא ע"א בשם אוהב ישראל]

לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו

[נוהגים ללבוש בבגדים לבנים ביוה"כ, כמלאכי השרת (רמ"א או"ח סי' תרי), כאילו אין לנו לכלוך של חטא. אבל לכאורה אלו מלבושים "שאולים", כי הרבה יהודים שבאים לביהכנ"ס ביוה"כ אינם מקיימים מצוות, והבגדים הנקיים אינם שלהם. יש הלצה, שיום כפורים "כמו פורים", שבו שואל יהודי בגדים מגוי כדי להתחפש לגוי, וביוה"כ יהודי שנוהג כגוי כל השנה מתחפש ליהודי. אבל באמת פנימיות היהודי הוא רצון לשמור מצוות, כדברי רמב"ם הלכות גירושין פ"ב ה"כ, ונמצא שמה שהוא נוהג כל השנה כגוי הוא תחפושת, וביוה"כ הוא מראה את מציאותו האמיתית. גם היהודים הרחוקים, ששומעים את מנגינות יוה"כ, מתעוררים בו רגשות נעלים, מרגיש שזה המקום שלו, וזה מציאותו הפנימית. וזה עניין השאילה - אותם רחוקים מתורה ומצוות, שבים ביוה"כ לה', שואלים כלים, כלי לבן של טהרת היהדות, משכניהם שומרי המצוות, ולומדים מהם לקיים מצוות.]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 212-213, 219) לטקסט

לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכו' וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש
13-22

ורש"י בשיר השירים [ג, יא, ד"ה וביום] פירש: בנין בית המקדש - היינו יום הקמת המשכן שהוא ח' למלואים. וקשה איך נאמר "ביום שמחת לבו", הלא בו ביום מתו נדב ואביהוא קדושי עליון, אשר ממש נשגבה מעלתם ממשה ואהרן? ועל כרחך צריך לומר דהיא נותנת, הואיל והם צדיקים וה' נקדש, יש שמחה למעלה, ולכן קרוי "שמחת לבו". וזהו דברי הגמרא, לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב, וקשה ט"ו באב למה, אי דחזר הדיבור [לקמן ל ע"ב], בממה נפשך, למה לא חזר תיכף לאחר ט' באב, ואי דטרודים באבלות א"כ אף בט"ו נמי הא היה עדיין אבל אהרן, וצריך לחלק בין העדר איש בחטא, למיתת צדיק גמור כנ"ל [עי' ביאורי אגדות לקמן ל ע"ב בשמו], ועל זה קאמר, וכן הוא אומר צאינה וראינה וכו' ביום שמחת לבו, זהו בנין בית המקדש, והיינו חנוכת המשכן כמ"ש רש"י, וקשה הא מתו נדב ואביהוא, ואיך קריה ליה "שמחת לבו"? ועל כרחך במות צדיקים גמורים אין עצבות לפני המקום, ושפיר חלה רוח הקדש והיה הדיבור למשה.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ד)

שלא לבייש את מי שאין לו
16

"ומשלוח מנות איש לרעהו" - נראה דיסוד המצוה הוא כענין שאמרו לא היו ימים טובין לישראל כט"ו באב וכיוהכ"פ שבהם בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו. כן תקנו לשלוח מנות איש לרעהו ולאחלופי סעודתייהו להדדי, שכל אחד יאכל משל אחרים, כדי שלא לבייש את האביונים המצפים לשלחן אחרים.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חי"ג, על סידור התפלה, עמ' רסט)

ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים
16-17

...כל שכן שראוי למנוע נגינות הערלים, שהם כולם זימה ונבלות הפה... ואין ספק שזה מנהג רע מאד שיצא לנו מדרכי הגוים שאנו גרים בתוכם. כי אם המחול היה דבר קדום, היה בהזכיר שם נפלאות ה' ומהלליו כמו שנזכר בתורה "ותען להם מרים שירו לה'" וגו'... וכמו שנראה מדברי הנביא שאמר "אז תשמח בתולה במחול", וכמו שמצאנו בתלמוד שהיו בנות ישראל יוצאות בימים ידועים לחול בכרמים, והמחול ההוא היה לשם מצוה בדברי נשואין לשם שמים, כמו שנאמר שם, חלילה חלילה מדברי זימה. ועל כיוצא בזה נאמר "אל תשמח ישראל אל גיל בעמים כי זנית מעל אלהיך".

(רבי יעקב אנטולי, מלמד התלמידים, פרשת נשא)

כרם רומז לשמחה ותענוג, וזה "כרם ה' צ-באות בית ישראל" (ישעיה ה, ז), ורצה לומר שתענוג ושעשוע הבורא ית"ש הוא עם עם סגולתו. וזהו בנות ישראל, הם אותן הנשמות כולם, חולות באלו הכרמים, רצה לומר מתענגים בתענוג הבורא יתברך.

(רבי ישראל מקוזניץ, עבודת ישראל, לט"ו באב)

ומה היו אומרות בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך
17-18

פירוש הקב"ה שהיום נראה עלינו ברחמיו, שבחר בנו ובא ונתגלה עלינו בבחינת אלקי ישראל, שלכן נקרא בחור כמ"ש בים נדמה להם כבחור. עתה שא נא עיניך, פירוש הגיע העת שתשא ותנטל את אלו החדשים שהם נקראים עיינין, כי תמוז ואב הם בחינת עיינין דמטרוניתא כנודע. ועיקר בקשתנו ותוחלתנו שיתקן העיינין, ואז תהיה כלה שעיניה יפות אין כל גופה צריכה בדיקה. וכמ"ש הפירוש בכל לשון בקשת העיינין. כמו "והאר עינינו בתורתך", שיאירו ע"י התורה. וכן "ועינינו תראינה מלכותך", כי הקב"ה הוא מלך בעצם, היה הוה ויהיה אפילו בחדשים הללו שהחריבו הבית, כי הכל היה בכחו והכל ברצונו והיה צופה ומביט מראשית הבריאה על חורבן הבית וד' גליות וביאת המשיח, וכמ"ש חז"ל (ב"ר ב) בפסוק (בראשית א, ב) "ורוח אלקים מרחפת" וגו' עי"ש. רק שבחדשים האלו נסתמו בחי' עיינין למטה בלי ראות בגלוי מלכותו. לכן אנו מבקשים "ועינינו תראינה מלכותך", כי כשיבנה בית המקדש יהיו הצומות לששון ולשמחה. וכן אנו מבקשים שא נא עיניך וראה מ"ה אתה בורר לך, כי כל המבוקש מהחדשים האלו רק לברר הניצוצין קדישין מתוך הפסולת, ובירור הניצוצין הוא ע"י שם מ"ה כנודע. וגם רומז כי מחמשה עשר באב עד ר"ה הם מ"ה יום, ואז בר"ה יום מלכותו אשר נחדש המלוכה והיה למלך, אמן...
רומז על הבורא ית"ש אשר כביכול מצמצם שכינתו וגדלו ית"ש להתענג בתענוגות בני אדם, וכביכול מגודל התענוג והשמחה והשעשוע נעשה כבחור, כמו שאמרנו במאמר ברוך שבחר בהם ובמשנתם (אבות ו, א) עי"ש. שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, הם נשמות עם סגולתו, כמה דאת אמרת (דברים ז, ו) "כי בך בחר ה' להיות לו לעם סגולה", היינו ע"י הסגולה והתענוג שיש לו מישראל כביכול, עושה עצמו כבחור.

(רבי ישראל מקוזניץ, עבודת ישראל, לט"ו באב)

כו: ביום חתנתו זה מתן תורה
21

במשנה בתענית: "ביום חתונתו וביום שמחת ליבו", יחוד קוב"ה ושכינה. משה רבינו יורד מן ההר מלא שמחה וששון. ומה הוא מוצא? עגל ומחולות. נורא ואיום. צריך עצבים של ברזל, ואפשר להבין שמשה רבינו שובר את הלוחות... וכאן מתגלית הגדלות הנוראה והאיומה של משה רבינו. מסירות נפש. "מי אשר חטא לי אמחנו מספרי".

(מתוך התורה הגואלת, מהד' תשמ"ג, חלק ב, עמ' צז = מהד' תשע"ו, על התורה, עמ' 136)

[קשה על לשון "מתן תורתנו" הרי המיוחד הוא שקיבלנו, שאילו הנתינה היתה לכל הגוים כמש"כ בע"ז ב ע"ב שה' החזיר את התורה על כל האומות? התשובה היא [בעמ' 10] שעוד לא קיבלנו את התורה, שעיקרה הוא "ואהבת לרעך כמוך" לפי הלל (שבת לא ע"א), אלא אף הרבנים מבזים זה את זה.]

(דברי חשב עמ' 4) לטקסט

ביום חתנתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש
21-22

אמרו במדרש תנחומא (במדבר אות ה): משל למלך שנשא אשה ולא כתב לה כתובה וכו' לימים מצא עניה בת טובים וכתב לה כתובה וכתב לה זמן וכו'....דעת בעל מדרש זה שיום מתן תורה הוא יום אירוסין, כי הקב"ה אירס את ישראל ע"י זאת התורה, כמו שנאמר (דברים לג, ד) "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב", ודרשו חז"ל (פסחים מט ע"ב) "מורשה" - מאורשה. ותדע כי "לקהלת יעקב" לא נאמר אלא "מאורשה קהלת יעקב", משמע שקהלת יעקב הוא מאורשה להקב"ה ע"י שנתן לה התורה במקום טבעת קידושין, כמו שנאמר (ישעיה נד, ה) "כי בועליך עושיך". והנה מצינו לחז"ל (תנחומא כי תשא אות טז) שהמשילו זיווג ישראל להקב"ה לזיווג כלה לחתן בשני זמנים, האחד הוא בשעת מתן תורה שנאמר (שמות לא, יח) "ויתן אל משה ככלתו", חסר כתיב, שנמסרה התורה ככלה מקושטת בעשרים ושמונה ספרים. השני הוא ביום חנוכת המשכן, שנאמר (במדבר ז, א) "ויהי ביום כלות משה להקים", פירש רש"י שביום שהוקם המשכן נמסרו ישראל להקב"ה ככלה לחתן, שמע מינה שמתן תורה הוא זמן האירוסין, ויום הוקם המשכן הוא זמן הנישואין... כמובן מן לשון "נמסרו", דהיינו לבית מדור אחד. וביני ביני כמו עשור חודשים, כמו שנאמר (בראשית כד, נה) "תשב הנערה אתנו ימים או עשור", והיינו עשרה חודשים שנותנין לבתולה זמן בין אירוסין לנישואין להתקשט בעשרים וארבעה מיני קישוטין שנזכרו בישעיה (ג, יח-כד). וכדי להדמות זיווג של ישראל להקב"ה בכל צד אל סתם זיווג, הגביל הקב"ה גם כן זמן ישראל עשרה חודשים מן ראש חודש סיון שבו נתארסו בתורה אשר צוה לנו משה, עד ראש חודש ניסן שבו הוקם המשכן ונשלם הזיווג מכל וכל, כי בזמן זה יתקשטו ישראל בעשרים וארבעה ספרים, ומתוך זה ראוין לדור באוהל מועד מדור אחד לשניהם. ולפי שזמן נישואין שלושים יום (עיין כתובות ח ע"א) על כן נמשך הזמן עד אחד לחודש השני בשנה השנית. ואם תרצה למנות מן פסוק "ויתן אל משה ככלתו" שנאמר בחודש תמוז אחר ארבעים יום שהוריד הלוחות, אז יהיה מכוון המספר עשרה חודשים עד החודש השני של שנה השנית, כי אז נשלמו הנישואין, וכתב לה ה' כתובה לידע מאיזה זמן תטרוף הלקוחות, כי נשתעבדו להם בכתובה ארצות שבעה אומות, שאם בחטאם יגלו מן הארץ יוכלו לחזור ולטרוף מידם ולומר זמן שטרנו קודם. לכך נאמר כאן "באוהל מועד" כי הוא זמן הנישואין לשבת בית. וכן הזכירו חז"ל במסכת תענית שני זמנים אלו, ודרשו ביום חתונתו זה מתן תורה, וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש, כי בשני זמנים אלו נשלם הזיווג.

(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, כלי יקר, במדבר, פרק א, א)

"ולזקני ישראל"... והא דקראם היום לכבוד, באשר אז היתה שמחה גדולה לישראל של הורדת גלוי שכינה, וכדתנן שלהי תענית ביום חתונתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בהמ"ק, ובתורת כהנים מכילתא דמילואים הלכה טז, תני כמו כן על הורדת האש באוהל מועד, והמשילו התקשרות השכינה לישראל כמו התקשרות חתן וכלה... וכמו החתן ביום חופתו אף על גב דשמחת לבו בשלמות, מ"מ מפני טרדת הנשואין ופרטי אופנים שחל בזה אינו יכול לגלות שמחתו, וכן ממילא הכלה מהול שמחתה בעצבון וטרדה רבה עד שנגמר הכל ושמחים זב"ז בשלמות, אז השמחה בגלוי, כך ביום מתן תורה היה עסק רב של קבלת התורה, ולא היתה השמחה בגלוי עד בואם לאוהל מועד, והופיע השכינה באור השמחה, וכמו כן עדת ישראל שנמשלו לכלה היו מלאים גיל וחדוה. על כן היה הדבר בעתו לחלוק כבוד ביום טובה את המכובדים שבישראל.

(נצי"ב, העמק דבר, ויקרא, פרק ט, א)

...דלפי מה דקיי"ל קדימת חליצת השמאל היא מטעם מעלתה וכבודה של הימין, א"כ מסתבר לומר שבמקום שעצם החליצה היא מעלה, ודאי של ימין קודמת, ולא מצאתי לכאורה חליצה של שני מנעלים שתהיה היא בעצמה מעלה כי אם חליצת המנעל דיוה"כ, שהוא משום קדושת היום, שבודאי מתקדשים אנו בזה בקדוש ד' מכובד [שבת קיט ע"א], וחליצת המנעלים דכהנים לדוכן של נשיאת כפים... מה שאין כן בכל חליצות של רשות, עצם החליצה היא ירידה, ופחיתות כבוד, וגם חליצה של ט"ב ושל אבל ומנודה, לא נמצא בשום מקום שהשמאל קודמת... שיש הבדל בין עניני רשות דעלמא של צרכי הגוף, אפילו כשהמחשבה מיושבת לש"ש ובין מצוה וקדושה, ומעלה של חשיבות וכבוד, וק"ו בין עלייה של חשיבות ופאר כענין יוה"כ שנקרא יום חתונתו ויום שמחת לבו כשלהי תענית, שכל קדושותיו הם עליות ופארי כבוד, וכן עליית הכהנים לדוכן המורה על חשיבותם וקדושתם, כי בהם בחר ד' לברך בשמו, ובין ירידה ועצב, של אבילות ונדוי.

(ראי"ה קוק, ראשי אלפי ישראל, גל' 15 (אדר תרע"ט), עמ' 5-6 = אוצרות הראי"ה, כרך ג, עמ' 229 [ובדומה בשו"ת אורח משפט, או"ח סי' כה])

כשמשתכלל האורגניזם השלם הזה, כשהמקוריות האלוקית העליונה הפונה אלינו והעבודה הארצית שלנו הפונה השמימה נפגשות יחד - "נושקים שמים וארץ". תורה ועבודה נפגשות יחד, ומתגלה "ושכנתי בתוכם" בכל מילואו, ואז הוא יום טוב: "יום חתֻנתו ויום שמחת לבו". מכאן בפסוקים האחרונים של פרשת "צו" "שבעת... ימי מִלֻאיכם", שהם מַעֲבָר לפרשת "שמיני".

(שיחות הרב צבי יהודה, צו, עמ' 35)

גמרנו לברר את ענין הבית. סיימנו את המסכת הזאת של בית מקדשנו. כי ענין יציאת מצרים נמשך עד מעמד הר סיני, ההתגלות השלמה של נשמת עם ישראל, ההשלמה מופיעה על ידי הבית הזה שמהווה מדרגה נוספת מעל מעמד הר סיני. נגמר ה"זיווג" כדברי חז"ל בסוף "תענית", והנה - "יום חתֻנתו ויום שמחת לבו", נבנה הבית ה"משותף" לרבונו של עולם ולנו, ולכן מופיעים "שבעה ימי משתה".

(שיחות הרב צבי יהודה, תזריע מצורע, עמ' 91)

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" - לאחר הציווי על הקמת המשכן בפרשיות "תרומה תצוה" וסידור המשכן בפרשיות "ויקהל פקודי", מגיעים לזיווג קודשא בריך הוא ושכינתיה. "'ביום חתונתו' - זה מתן תורה. 'וביום שמחת לבו' - זה בנין בית המקדש". אחרי שבעת ימי המשתה, ביום השמיני שמעל הטבע, "למנצח על השמינית", כדברי המהר"ל, מופיע משבר נורא.

(שיחות הרב צבי יהודה, תזריע, עמ' 100-101)

בפרשיות "ויקרא צו" מופיע שכלול כל סדרי העבודה שבבית. מתוך כך מגיעים ל"יום השמיני" שהוא "יום חתֻנתו ויום שמחת לבו". אמנם אחרי שבעת ימי המשתה הנחמדים מופיע המשבר של מעשה בני אהרון.

(שיחות הרב צבי יהודה, אחרי מות, עמ' 154-155)

כעת הכל מוכן ומתגלה "ושכנתי בתוכם" בכל מילואו, ועושים חגיגה: "ביום חתֻנתו וביום שמחת לבו" - "'וביום שמחת לבו' - זה בנין בית המקדש".

(שיחות הרב צבי יהודה, אמור, עמ' 204-205)

וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש
22

דעת האומר שתויי יין נכנסו, סובר שאש זרה זה מדבר ביין הבוער באדם כאש... וראיה גדולה לדעה זו מה שנאמר (שמות כד, יא): "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו", מכלל שהיו ראוין לשליחת יד על מה שאכלו ושתו וזנו עיניהם מן השכינה מתוך לב גס של מאכל ומשתה, ואמרו חז"ל (ויקרא רבה כ, י) שלא רצה הקב"ה לערבב שמחת התורה, והמתין להם עד יום זה. וקשה מה יום מיומים? ועוד שהרי גם יום זה נקרא "שמחת לבו", שכן דרשו חז"ל: "ביום חתונתו" זה מתן תורה, "וביום שמחת לבו" זה חנוכת בית המקדש, והיה לו להמתין עוד. אלא לפי שביום זה חזרו ושנו באיוולתם, "ויקריבו לפני ה' אש זרה" אשר בערה בקרבם מצד היין, ומתוך רוב שתיה באו לפני ה' אשר לא כדת, על כן לא רצה ה' להמתין להם עוד כדי שלא יהיה הדבר בעיניהם כהיתר, כי העובר עבירה ושנה בה, הותרה לו (יומא פו ע"ב).

(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, כלי יקר, ויקרא, פרק י, א)

הקדים [המקשה במגילה י ע"ב] פסוק "ויהי בשמונים שנה", שזה ודאי שמחה יגיד בבנין בית המקדש, דכתיב "ביום שמחת לבו".

(אור החיים, ויקרא פרק ט, א)

"ולזבח השלמים" - "ולזבח שלמים" מיבעי, אלא משום שהיה יום שמחה גדולה בישראל, כדתנן שלהי תענית ביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש... משום הכי היה ידוע דצריך שלמים כמו בשמחת מועד, משום הכי כתיב "השלמים".

(נצי"ב, העמק דבר, במדבר, פרק ז, טז)

"[וביום] שמחתכם" -... הוא יום חנוכת המזבח וכדתנן שלהי מסכת תענית ביום חתונתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש, והיא שמחת לב ישראל גם כן. והיינו דכתיב בדברי הימים ב' ה, יג: "וכהרים קול בחצוצרות וגו' ובהלל לה' כי טוב כי לעולם חסדו". והכי כתיב בחנוכה דעזרא ג: "ויעמידו הכהנים מלובשים בחצוצרות וגו' ויענו בהלל ובהודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו", למדנו שאז אמרו הלל גם כן כמו ביום התקדש חג.

(נצי"ב, העמק דבר, במדבר, פרק י, י)

וביום שמחת לבו - זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו. ואז יהיה קיבוץ גלויות, ואמרו חז"ל (לעיל ח ע"ב): גדול יום הגשמים כיום קיבוץ גליות. ממילא ענין גדול להזכיר ולשאול גשמים. ומתחיל המסכתא: מאימתי מזכירין גבורות הגשמים, ונעוץ בזה סופה בתחילתה.

(רבי שמעון בן רבי אברהם שמואל בנימין סופר, שיר מעון, חידושי אגדות ש"ס [נדפס בסוף דברים])

מיציאת מצרים, מעמד הר סיני ומתן תורה זוכים לריבוי קידוש השם של "ושכנתי בתוכם" בעולם. כך הוא סדר העולם ההכרחי. הערך האידיאלי של העולם צריך להתגלות בסדרי העולם הריאליים, הלאומיים והחברתיים. העולם נעשה בר מצוה ומגיע לבגרות, כך ששם שמים כבר יכול לחול על צבור. וכששם שמים חל על צבור ועל חברה, יש צורך בריכוז מדיני, לאומי וחברתי בבית המקדש שהוא לִבם של ישראל. עוסקים בגמר המלאכה של הקמת המשכן, בית הקדושה האלקי הנפלא הזה, עוסקים בשכלול סדרי העבודה ויש שמחה גדולה: "ביום חתֻנתו וביום שמחת לִבו".

(שיחות הרב צבי יהודה, שמיני, עמ' 66-67)

הכל מסודר והכל מוכן ל"ושכנתי בתוכם", התכנית האלקית הושלמה. אחרי שבעה ימי מילואים של "מכה בפטיש" מגיעים ליום השמיני, שהוא מעל הטבע, כדברי המהר"ל. היום השביעי הוא סכום נשמת ששת ימי המעשה, והשמיני הוא עליון ממדרגת השביעי, הוא מעל הטבע. מגיעים ל"יום חתֻנתו ויום שמחת לבו". אלה שבעת ימי המשתה של ההתחברות, היחוד והזיווג, של קודשא בריך הוא ושכינתיה דרך הבית הזה. בית זה הוא שכלול בנין כלל ישראל, בית חתנות של זיווג כלל ישראל עם הקב"ה, שהרי התורה לא ניתנה ליחידים אלא לכלל, לאומה ולצבור, כפי שאנו מברכים "אשר בחר בנו מכל העמים", ומן הכלל היא מופיעה לפרטים.

(שיחות הרב צבי יהודה, שמיני, עמ' 79)

מצינו שהסביר הגר"א לופטביר ז"ל, דמשום כך המשיך שלמה המלך את ימי חנוכת ביהמ"ק גם ביוה"כ, משום חינוך בית קה"ק, דעבודת בין הבדים היתה רק ביוה"כ. וקלסי' חותנו הגאון ר' מאיר שמחה ז"ל (עי' מכתבו בראש הספר זרע אברהם, חלק ב, ווארשא תר"פ, אות ד). הערה: ועפ"י דברי הגר"א לופטביר ז"ל מתיישבת ברווחא תמיהת המהרש"א (ד"ה וכן הוא אומר צאינה וראינה וכו'): והוסיף הרע"ב וביום שמחת לבו - זה בנין בית המקדש, שנתחנך ביוה"כ. וכתב המהרש"א: "ולא ידענא חנוכו ביוה"כ". והנה ברור שלא נעלמה מרבן של ישראל הגמ' במועד קטן ט ע"א, שאותה שנה לא צמו ביוה"כ משום שעסקו בחנוכת ביהמ"ק, אלא ששם מפורש שהחינוך נמשך שבועיים ימים, ובתוכם היה גם יוה"כ, ועל כן תמה המהרש"א מדוע נתייחדה במשנתנו שמחת חינוך מיוחדת דוקא ליוה"כ, שהרי היה זה כאחד מי"ד ימי חנוכת ביהמ"ק? אכן לדברי הגרא"ל ז"ל הדברים ברורים, שנתייחד יום זה לשמחה מיוחדת, הואיל ובו ביום נתחנך בית קודש הקדשים, שהוא עיקרו של ביהמ"ק, ושפיר היה שיא השמחה ביוה"כ, שמחת הלב השלמה על שלמות עבודת הקודש, בבוא בן אהרן אל הקודש פנימה.

(רבי משה צבי נריה, מורשה כרך יא (תשלז) עמ' 20)

חסורי מיחסרא והכי קתני

ויש נשמות שאינם יכולים להתתקן אם לא על פי טעות החכמים, וזהו חסורא מחסרא והכי קתני. כי יש נשמות שפגמו מאד, ואינם יכולים להתתקן על פי התורה, רק על ידי חסורא מחסרא שנחסר מתחילה, אז והכי קתני, יש להם תיקון. ולכן אסור להגיה בספרים, כי לכל טעות יש שורש כיון שבא באותיות בהספר, ואפילו טעות דמוכח אסור למחוק, כי אם ליכתוב מן הצד שזהו טעות הדפוס. [כמ"ש בשם הרמב"ן [חידושי הרמב"ן ב"ב קלד ע"א] יד המגיה בספרים תקצץ] וזהו "טיעת עצי נשמה" [בהושענות] - שעל ידי טעות הנ"ל, יש תיקון אפילו לעצי נשמה, היינו אפילו אותם הנשמות שהם כעצים יבשים, נשמה שהם שוממים ונעים ונדים חס ושלום, הכל יש להם תיקון, ויתהווה מטעות לשון נטיעה, והכל על ידי החכם, ולכן צריך החכם האמת לומר כל הנוסחאות והגירסאות שכתוב בהספר.

(רבי ישראל דב מווילדניק, שארית ישראל, שער ההתקשרות, דרוש ז, מאמר ד)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300